אור ברסלב

דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא

סימן פד

סימן פג

סעיף א:

א שרצים. הנה בש"ע כאן לא נזכר רק דין שרץ המים ודין דתולעת הפירות. ועי' ברמב"ם בפ"ב מהלכ' מאכלות אסורות שחשב עוד כמה מיני שרצים דהיינו שמנה שרצים האמורים בתורה שהם החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. וחוץ מן השמנה יש עוד שרץ הארץ כגון נחשים ועקרבים וחפושית ונדל וכיוצא בהם. וגם יש מיני תולעים שנבראים באשפות ובגופי הנבילות כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן שאינם נבראים מזכר ונקיבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהם. ומבואר שם דנשתנו שמנה שרצים הנ"ל משאר שרצים בשיעור אכילתן לענין חיוב מלקות דבכל השרצים חוץ מהשמנה הנ"ל הוי שיעורן בכזית ככל איסורי תורה אבל בשמנה שרצים הנ"ל הוי שיעור אכילתן בכעדשה וכ' שם בהלכה ח' בד"א דהוי שיעורן בכעדשה דוקא כשאכל מהן לאחר מיתתן אבל אם חתך אבר מן החי מא' מהן ואכלו אינו לוקה עליו עד שיהיה בו כזית בשר עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה קכ"ב שהביא פלוגתת רש"י ותוס' עם הרמב"ם לענין אם אבר שלם משרץ שהוא פחות מכשיעור דלדעת רש"י ותוס' אם תלש ממנה אבר שלם לאחר מיתה יש חילוק בין שאר שרצים ובין שמנה שרצים דבשאר שרצים אפי' באבר שלם אינו חייב אלא בכזית אבל בא' משמנה שרצים אם תלש ממנה אבר שלם חייב אפי' בפחות מכעדשה בין מן החי ובין מן המת ודעת הרמב"ם דבשמנה שרצים אף אם אכל ממנה אבר שלם אם הוא משרץ מת חייב בכעדשה ובתלוש מן החי בעינן כזית דוקא וכ' דבתוה"ב הארוך מבואר דעל אברי השרץ חייב בכל שהוא והוא כדעת רש"י ותוס'. ועיי"ש עוד מ"ש לענין אם חייב בשמנה שרצים אפי' אכלן שלא כדרך הנאתן וסיים בצ"ע. וכ' עוד שם דלדעתו פשוט הוא דהשיעור כעדשה מן השרץ מצטרף בכא"פ ככל מאכלות אסורות. וגם דנראה לו דאם אכל פחות מכעדשה משרץ הנ"ל והקיאה וחזר ואכלו ג"כ חייב כמו בשאר מאכלות אסורות. וכ' שם עוד דהח' שרצים מצטרפין כולן לכעדשה וכל השרצים ששיעורן בכזית מצטרפין כולם לכזית אבל השמנה שרצים עם שאר שרצים אין מצטרפין כולן דאין שיעורן שוה דזה בכעדשה וזה בכזית ואף שהם משם א' אין מצטרפין אפי' בקל שבהן דהיינו להצטרף לכזית עיי"ש:

ועיין בבעל הטורים על התורה פ' שמיני בפסוק וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ בגימ' כשעורה ששיעורה כשעורה עיי"ש ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ל"ח באמצע התשו' שהביאו והתפלא עליו דכשעורה מאן דכר שמיה הלא בשרצים נאמר השיעור בכעדשה אבל כשעורה בשרצים ליכא ותירץ עפ"ד הדרישה ופרישה להלן סי' ק"ץ דשיעור כעדשה וכשעורה שוין עיי"ש: ועיין במהר"ם שיק על המצות מצוה קס"ו שכ' דלפמ"ש במ"ז לעיל סי' ס"ה סק"ד לענין גה"נ דכיון דאין בו טעם וחידוש הוא ע"כ אם אכל גה"נ ב' חצאי זיתים בכדי אכ"פ לא מצטרפין ובעינן דוקא שיאכל כזית ביחד י"ל דה"ה בשרצים המוסרחים בעצמם דהוא ג"כ חידוש דאע"ג דאינם ראויים לאכילת אדם אפ"ה אסרה התורה א"כ י"ל דג"כ לא מצטרפין בכדי אכ"פ וממילא י"ל דחצי שיעור מותר מה"ת דלא שייך לומר בהו חזי לאצטרופי. אמנם לדינא העלה דמצטרפין בכדי אכילת פרס עיי"ש באורך קצת ועי' במנחת חינוך מצוה קס"ה שכתב עוד סברה דבתולעים מותר חצי שיעור ע"פ דברי הכו"פ דהשרצים דאין איסורן אלא עד שיפרשו לא שייך דין דבריה אפי' באלף לא בטל כיון דאין איסורן מתחלת ברייתן והיה להם שעת הכושר ה"נ י"ל לפ"ז דה"ה חצי שיעור ג"כ מותר מן התורה בתולעים עפ"ד המשל"מ פרק א' מהלכות חו"מ ממהרלב"ח דחמץ כיון דהיה לו שעת הכושר חצי שיעור מותר עיי"ש. אבל לדינא עי' בדברינו להלן סי' ק' (ס"ק ד') שהבאתי מדברי האחרונים שכתבו שאין דברי הכו"פ מוכרחין והמחזיק ברכה כ' דהעיקר לדינא דתולעים נחשבים כלא היה להם שעת הכושר כלל:

וכתב עוד ברמב"ם שם הלכה י' דם שרצים שפירשו וכנסו ואכלו לוקה עליו בכזית משום אוכל שרץ אבל לא משום אוכל דם וכתב שם עוד בהלכה שלפני זה דם שמנה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה והוא שיהא הדם מחובר לבשר. וכן דם נחש מצטרף לבשרו לכזית וכן כל כיוצא בו בשאר שרצים. ועי' במנחת חינוך שם מ"ש בענין זה. ועי' בתפארת למשה להלן סי' ק"ד בהג"ה שכתב דשרץ שקורין רא"ק אינה משמנה שרצים שבתורה לפי שלפעמים נמצא מהן בדגים עיי"ש:

ועיין ברמב"ם פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות שכתב דאם ריסק ט' נמלים ואחד חיה וכו' דלוקה משום נבילה ועיי"ש במגיד משנה שמתמה עליו דהא אין איסור חל על איסור עיי"ש ועי' בתשו' רמ"ע מפאנו סי' קכ"ג שמתרץ דעת הרמב"ם דסובר דגבי צירוף לא שייך אין איסור חל על איסור משום דאיסור הראשון אין בו אלא חצי שיעור עיי"ש ועי' בס' בית אברהם (מהגה"ק מהר"א זצ"ל מטשעכאנאווי) בחידושיו לחולין דף ק"ב ע"ב שהביאו והתפלא עליו דמדברי הרמב"ם שם הלכה י"ז מוכח להדיא דגם לענין צירוף אמרינן אין איסור חל על איסור וסיים בצע"ג עיי"ש ויש נ"מ גם לדידן בזמה"ז לענין כמה דברים וכנודע:

ועיין בפר"ח סוף סי' זה שמזהיר לעם ה' איך צריכין לזהר להנצל מאיסור חמור דתולעים שעל כל תולעת ותולעת שאוכל אם נברא במחובר לקרקע אף שלא ריחש או בתלוש כשפירש לחוץ ה"ז עובר בחמשה לאוין המפורשים בתורה ואם הוא שרץ העוף כגון זבוב וצרעה או דבורה עובר עוד על לאו א' והוי ששה לאוין והחמירה התורה בזה בהרבה לאוין להיות שהוא איסור מצוי מאד בפירות בירקות וקטניות ובשאר רוב מיני מאכלים וצריכין לזהר מלהכשל באיסור זה כי היכא דלפרשו מיניה עיי"ש. וכ' בחכמת אדם כלל ל"ח סעי' כ' וז"ל ראוי לאדם להסתכל במה שאוכל ועי"ז ניצל מכמה תולעים ומעיד אני עלי שכמה פעמים נצלתי עי"ז ב"ה עכ"ל ועי' בשלחן גבוה ס"ק נ"ד שמזהיר ג"כ ע"ז וכ' שצריכין לזהר מאכילת מאכלים שעומדים מגולים וכל משקה אשר ישתה ובפרט בימות החמה שהזבובים והיתושים ופרעושים מצויין ופורחין באויר ונופלין במאכל ובמשקה וצריך לזהר מאוד לבדקן כי האוכלן עובר בה' לאוין עיי"ש (ותמהני שלא כ' ו' לאוין):

ב הגדלים במים וכו'. איזהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים. והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים כללו של דבר כל שאינו כצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן רמב"ם שם הלכה י"ב ועי' מזה במנחת חינוך מצוה קס"ד:

ג במים. עבאה"ט מ"ש דה"ה בשאר משקים ועי' במ"ז סק"א שכ' פי' דגם בשאר משקים יש חילוק בין פירשו ללא פירשו אבל הקשה על זה דלהי"א דלקמן סעי' ט"ז שמתירין בתולעים שבגבינה אף אם פירשו י"ל דגם בשאר משקין שרי אף אם פירשו וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' מזה בס' בן אברהם על דיני ספיקות סי' נ' וע' בס' צמח צדק החדש ס"ק מ"ו מ"ש לתרץ זה דלא דמי לתולעים שבגבינה כלל ולא קשה מידי והדין דין אמת עיי"ש ועי' מזה בשו"ת חסד לאברהם הספרדי חיו"ד סי' ו' באריכות:

ד ושבבורות שיחין ומערות. בור עגול שיח ארוכה וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקירוי ויש לה פה. ש"ך סק"ב מפירש"י ור"ן. וה"ה לבריכות גדולות של מים מכונסים דכיון שאין להם מוציא ובא מותרין. פר"ח סק"ב וכו"פ:

ה ומערות שאינם נובעים. עי' בס' ויקרא יהושע חלק יו"ד הלכות תולעים סוף סי' ב' שעמד על המחקר במערות שמכונסים בהם המים שבאים דרך צינורת מן המעיין מה דין התולעים הנמצאים במים שבמערות אלו וכתב דזה נראה מסברא להתיר דאע"ג דמחוברים המים שבמערה אל המעיין ע"י ניצוק אין להחמיר דזה לא חשיב חיבור לענין זה אלא מה שיש לעיין בזה כיון דאיכא לאסתפוקי שמא תולעים שבמערה מן המעיין באו ואף שיש לומר בזה כאן נמצא וכאן היה אין לחוש שמא גדלו במעיין מ"מ כיון דהוי חשש איסור דאורייתא יש לחוש בזה ולהחמיר זולת היכא שיש ספק אם יש בהם תולעים כלל ולא החזקו המים הללו שיש בהם תולעים אז יש להקל עיי"ש: (ו) שאינם נובעים. עי' בס' דברי יוסף סי' תקל"ד שהעלה דאם עולה המים למעלה משפת הבור או שנפרץ הדופן של הבור ונעשה זוחלין לחוץ אסורין כל השרצים שבבור אע"ג שאינם נמשכין עיי"ש:

ז מותרים. עכנה"ג בהגהות ב"י אות ג' שכתב מהדמש"א דמ"מ לא התירו בזה אלא תולעים ושרצים שאין להם כנפים אבל אותם יתושים שהם בעלי כנפים אסורים אף בנמצאים במשקים שהם באותה כלי דמסתמא הם פורחים באויר ודיינינן להו לעולם אף בסתמא שפירשו עיי"ש והביאו בשפ"ד סק"י לדינא עיי"ש וכ"כ בס' מזמור לדוד (מהגאון מהרד"פ ז"ל) דביתושין דהוא שרץ העוף אין חילוק בין אם הוא בתוך המשקה או לאו ובכ"מ אסורין עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סק"ט מ"ש בזה וכתב דיתושין הנמצאים ביין וחומץ שפורחין אנה ואנה אסורין בכ"מ אף בסתמא דודאי פירשו כיון דדרכייהו בכך לפרוח ולחזור ולכן אין להתיר בהן אלא אם המשקה הוא בחבית סתומה דאז אף שפירש לא פירש חוץ לכלי אבל בחבית פתוחה כיון שיש להם מקום לפרוח באויר לכלי אף שנמצאים לפנינו ע"ג היין אסור עיי"ש, אמנם בס' ערוגות הבושם אות ב' העלה מלשון הש"ס והפוסקים דאין לחלק בזה בין תולעים שאין להם כנפים ובין יתושים שיש להם כנפים לפרוח דאף ביתוש בעל כנפים לא חיישינן שפירשו לחוץ יותר משאר תולעים ואין להחמיר בהם כלל עיי"ש וכ"כ בס' צמח צדק החדש סק"ח מפירש"י וסה"ת דאף שהם יכולין לפרוח אפ"ה אם לא סינן המשקה לא חיישינן שמא פרחו מהמשקה וחזרו עיי"ש:

ח לפיכך שוחה ושותה. עי' בכנפי יונה שכ' דבע"כ כל מה שאמרו דשוחה ושותה היינו דמקבל המים בשתי ידיו ושותה כך דא"א לומר דשוחה ושותה ממש בפיו מהבור דהא מבואר בש"ס ע"ז דף י"ב דאסור לשתות בפיו מים מן הבור מפני סכנת עלוקה ודלא כדעת הש"ך סק"ה שכ' מהכלבו ע"ד הרמ"א דאסור לשאוב בכלי דה"ה לשאוב ביד ג"כ אסור דמשמע דהמחבר מיירי בשותה בפה בלא ידיו וז"א כי גם המחבר מיירי בע"כ בשואב ביד ושותה עיי"ש אמנם יעוין בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' שקדמו בקושיא זו מהא דש"ס ע"ז שם וכתב דבע"כ הא דהתירו כאן להיות שוחה ושותה מן הבור בפיו מיירי רק באופן דאין שם משום חשש סכנת עלוקה עיי"ש וכה ראיתי בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ד' שהביא דברי הכנפי יונה הנזכר לדינא והביא גם מדברי הרשב"א שכ' כן להדיא דמ"מ אסור לשתות רק ביד או על גב דבר אחר עיי"ש שוב ראיתי בשו"ת מהר"ח א"ז סי' כ"ג שכתב כן להדיא דדוקא כששואב בידו מן הבור ושותה אבל בפיו אסור משום סכנת עלוקה עיי"ש ועי' בס' ערך שי ריש סימן זה שהביאו וסיים דלפ"ז לדידן יש לנו לאסור בין בפיו ובין בידיו יבין ביום ובין בלילה עיי"ש ועי' בשו"ת גנת וורדים חיו"ד כלל א' סי' ג':

ט שוחה ושותה מהם. עפר"ח סק"ד שכ' דמסתבר דבכ"מ לא שרו לשתות אלא כשהבור אין עמוק כ"כ באופן שיכול לכאוב גם ביד אבל אם הבור עמוק שצריך לשאוב בחבל ודלי וכיוצא לכ"ע אסור דיש לחוש אולי פירשו לדופן הדלי וגם כתב דבכ"מ לא שרי אלא אם תיכף כאשר שאבו המים בכלי או ביד מהבור שותה המים שאם נפרוש התולעת לדופני הכלי או על היד יראנו אבל אם לא שתה תיכף אפי' לא שההו בכלי רק זמן מועט כל דלא הוי תיכף ומיד אסור עיי"ש:

וע"פ דבריו הנ"ל כ' עוד להלן בסוף ס"ק ל"ג דלא יפה עושים כמה אנשים בעה"ק ירושלים תוב"ב שקונין פת מפלטר עכו"ם כי מצויים שם תולעים במים שבבורות והדבר ידוע שלשו הפת במים אלו בלא סינון ואף אם ידו לסמוך ע"ד המקילין גם בשואב בכלי מהבור מ"מ בזה אסור דיש חשש שמרסו בדלי או בדופני הכלי שהם מונחים שם כיון ששהה הרבה מזמן השאיבה מן הבור עד שנותנין אותו בפת ובפרט שידוע שע"פ הרוב עומדים המים בבית ימים רבים ועיי"ש עוד במה שקרא תגר על אותן אנשים ששותין קאו"י של עכו"ם דטועים בזה ונכשלים באיסור זה כנ"ל שמה שאומרים שהתולעת יורד למטה הם דברים בטלים שאינם כדאי לסמוך עליהם וגם אין לסמוך על סברה דעכו"ם אנקיותא קפדו ומן הסתם סננו המים קודם שנתנו לפת או לקאו" דז"א דידוע שהעכו"ם אינם מקפידים אנקיותא זה עיי"ש ועי' שפ"ד סק"ח שהביאו וכ' דבפת לכ"ע יש להחמיר ובודאי אסור אם לא סננו המים עיי"ש יהנה בס' משחא דרבותא בריש חלק יו"ד כתב בפשיטות להתיר בענין זה כיון דכל הדין דבריה לא בטלה אינו אלא מדרבנן והכא הוי ספיקא אם פירשו ע"ג הכלי הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ע"כ אין להחמיר בדיעבד כשלא סננו עיי"ש ועי' בס' בית הרואה הספרדי שהעלה ג"כ להקל בדין זה ומתפלא ע"ד הפר"ח הנזכר במה שהחמיר בזה לאסור הפת בדיעבד דמ"ש מדין קמח שהתליע דפסק הט"ז שמותר הפת מטעם ס"ס וה"נ יש אותה הס"ס עיי"ש אמנם יעוין במחזיק ברכה אות ג' וביד דוד בהגהות הטור אות ה' שהרבו להשיב ע"ד בית הרואה הנזכר והעלו דהעיקר להחמיר בזה כדעת הפר"ח והשפ"ד הנ"ל עיי"ש. ועי' עוד במחזיק ברכה באות שאח"ז שכתב דכל זה במקומות דשכיח תולעים ושכיח דאין העכו"ם מסננין שם המים אבל בכל ערי פראנקיא"ה ובקצת מקומות מטורקיא"ה רוב ישראל קונין פת פלטר עכו"ם משום דיש כמה מקומות דלא שכיח תולעים כלל ובאתרא דשכיח קפדי הפלטר עכו"ם אמנקיותא ומסננין המים הגם דאפשר שאינם מסננין יפה מ"מ כל שהם מסננין הוי ספק שמא לא נשאר תולעת כלל ואף אם נשאר ספק שמא נימוחו בשעת עריכה ולכן פשט שם המנהג להתיר ואין פוצה פה עכ"ד ועי' מזה בס' מסגרת השלחן הספרדי:

ועיין בס' כסא אליהו בחידושיו ליו"ד בסי' זה אות א' שכתב להמליץ בזה על איזה מקומות וכן בארץ מצרים דרובא משתמשין במים ששואבין בכלים מהבורות בלא סינון כנ"ל וכתב די"ל דגם להרא"ש דאוסר לשאוב בכלי מן הבור אינו אלא בתולעים גדולים דיתכן שיהיו פורשין בכלי וחוזרין אבל באמת אלו התולעים וכו' הם דקים הרבה עד מאוד ואין בהם שום ממשות ופשיטא דלרוב דקותם אם פורשים שוב אינם חוזרים וכו'. וסיים עם כל זה אמינא דשומר נפשי ירחק ולא ישתה המים בלא סינון בבגד פשתן עב עכ"ל יעי' בהגהות חכמת שלמה כאן שכתב ע"ד שנשאל בעיר א' שמשתמשין ממי נהרות שים בהם תולעים קטנים ודקין דאף אם מסננים המים ג"פ נשאר עדיין תולעים קטנים ודקים שעוברים דרך נקבי המסננת וכ' דכל שהם קטנים כ"כ עד שא"א להפרידם מן המים ע"י סינון אמרינן דלא יפרד לעולם בפ"ע ולא נקרא שרץ השורץ על הארץ ע"כ אם א"א להם להיות נזהר לסנן המים ג"פ וגם א"א לבשל המים קודם הסינון יש לסמוך על סינון פ"א ואמרינן דאלו שהם קטנים כ"כ שא"א שיסורו מן המים ע"י סינון אין להם דין חשיבות בריה וחז"ל לא גזרו כלל על תולע קטן כזה שיהיה לו דין בריה שלא להתבטל בס' ובמילי דרבנן שומעין להקל. אך כתב שהשואל הקשה לו דאכתי איך אפשר להתירם הלא חזינן שדרכם לפרוש לחוץ לדופן הבור וא"כ הרי היא בריה בפ"ע ולא כתב תירץ ע"ז עיי"ש איברא כי בתשו' טוטו"ד תליתאי סי' ק"ס וסי' קס"ד כתב בנידון זה בהחלט להתיר מכמה טעמים עיי"ש אמנם יעוין בספר מנחת פתים בחידושיו לסי' זה שהביאו וכתב שכל דבריו בתשו' זו תמוהים עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום בשפ"ד סק"ח שהביא עובדא כזו שהיה בעיר אחת שערוריה במי הנהר דשם שיש בו תלעים קטנים כנידון שנשאל הגאון מהרש"ק ז"ל שם כי אין להם מים אחרים בלתי אל הנהר עיניהם ומקדם ומאז היה מנהגם להתיר כי כל הרבנים שהיו מקדם לא מיחו בידם אך כעת ערך המו"ץ דשם שאלה זו לפני הגאון מהרצ"ה א"ש ז"ל אבד"ק לבוב והשיב לאסור והגאון אבד"ק לובלין ז"ל השיב להם שיסננו המים בבגד עב כמו זאני"ס וכמעט אין הציבור יכולין לעמוד בזה ושאל להגאון אבד"ק בערזאן נ"י והשיב שיבחנו וינסו איזה פעמים לסנן במטלית עב כמו זאניס וכמ"ש הגאון אבד"ק לובלין ואם יועיל שאחר הבדיקה לאור השמש לא יהיה נראה יותר שום חשש תולעים אזי אין לסמוך על שום היתר אך אם יראו שגם לאחר הסינון לא הועיל כלל שעדיין נראו התולעים יש לסמוך ע"ד המקילין בזה עיי"ש באריכות (ועי' בדברינו להלן ס"ק כ"ח):

י ושותה מהם. ומה שלוקח בפיו אף אם ידוע שקדמו ובאו קודם למים אף שפירשו בפיו לא מקרי פירש. עי' בערוגות הבושם אות א' ובס' דברי יוסף סי' תקל"ה סוף אות ב' (וע"ל ס"ק ט"ז):

יא ואינו חושש לשרצים שבהם.

עבאה"ט ומ"ש דאין בהם משום בל תשקצו עי' במחזיק ברכה אות א' שכתב וז"ל אע"ג דקיי"ל בסי' קי"ו דדברים שנפשו של אדם קצה בהם אסור לאכלם וכן לאכול ולשתות בכלים הצואים אסור שאני הכא דאפשר דלא יזדמנו התולעים בפיו ואין נפש האדם קצה על הספק ולפ"ז ממילא דאם מרגיש או רואה שהתולעים באים ונכנסים לתוך פיו אסור עיי"ש ועי' בפר"ח סק"ג שכתב דאף אם רואה תולעים בהמים או הם מהתולעים הקטנים דלא ממאסי אינשי למיכלינהו שפיר דמי וליכא משום בל תשקצו אך אם אית בהו תולעים כאלו דאולי ידעו להו לאינשי דאיכא בודאי פרשו מינייהו משום מאיסותא אינו מותר לשתותו אלא כשאין רואה אותם. וכל זה הוא אם עכ"פ במן הסתם כשאין יודעין אי איכא או לאו לא מאסו בו אבל אם מאסו בו אף במן הסתם אסור לשתותו אף כשאין רואה אותם עיי"ש. וכ"כ בס' מנחת יהודה (להרב מהרי"ל אפינהיים ז"ל) ומ"ש הבאה"ט מהפר"ח דבאיסור בל תשקצו לא אזלינן בתר רובא, דעלמא וכו' עי' להלן סי' קט"ז סעיף ו' ועי' בשפ"ד לעיל סי' פ"א ס"ק ב' ובפרמ"ג או"ח סי' קנ"ד בא"א ס"ק קי"ט ובמנח"י כלל מ"ח סק"ב ועי' במקומות שציינתי לעיל סי' י"ג (ס"ק ח'): (יב) אם יזדמנו לתוך פיו. עבאה"ט ומ"ש או שיש חשש סכנה אסור משום בל תשקצו עבכנה"ג בהגהות ב"י אות ד' שכ' דהלשון אינו מדוקדק דהא כשיש בו רק משום בל תשקצו אינו אלא מדרבנן ומשום חשש סכנה הוי איסור דאורייתא מקרא דהשמר לך ושמור נפשך עיי"ש ועי' בכנפי יונה שהקשה דלפי מה שמבואר בש"ס שלא לשתות מים מן הנהרים מחשש עלוקה והוי סכנה הרי דשכיח עלוקה בנהרות א"כ קשה אמאי שותין מים ששואבין מן הנהרות בכלים ואין בודקין מפני העלוקה וכ' די"ל דלא שכיחי במים הנשאבות בכלים מפני שבורחים מיד בשאיבת כלים עיי"ש (ועי' להלן ס"ק כ"ז): (יג) אבל אסור לשאוב בכלי. עט"ז סק"ה ומבואר מדבריו דדוקא בסתמא חיישינן שמא פירש לדופני הכלי אבל כשרואה שלא פרשו ובאו מקודם למים אף מבור לכלי שרי עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"א מ"ש בזה והביא מדברי האו"ה דמבואר מדבריו דכל ששאב מבור לכלי הוי ודאי פירש ואסור ור"ל דאפי' ראו שלא פירש על דופני הכלי כלל אפ"ה אסור דמה שבא התולעת מבור לכלי מחמת השאיבה הוי כמו פירש ממקום רביתייהו וסיים וז"ל ע"כ נראה לי להיות הענין איסורא דאורייתא יש לחוש לדעת האו"ה ולא מיבעיא אם שאב שהכניס הכלי במים ומלאו דאסיר וכו' אלא אפי' מילא הכלי מהבור דרך צינור באופן דלא נגעו המים בדופני הכלי מבחוץ ואין חשש שקדם השרץ למים אפילו הכי אסור משום דלא הוי מקום רביתייהו וגם הדעת נותן דשרצים המתהוים בהבל הארץ וקרקעות לא מקרי רביתייהו בכלים וכו' עכ"ל ועמ"ז סק"ה:

יד אסור לשאוב בכלי. ר"ל ואפי' בדיעבד אסיר. שפ"ד סק"ד מהש"ך. ועיי"ש במ"ש בזה:

טו לשאוב בכלי עבאה"ט ומ"ש מהש"ך דה"ה ליקח מים ביד אסור ר"ל דלא תימא דוקא במנא כיון שאין נראה כ"כ יש חשש שמא פירש לדופני המנא ואין רואה משא"כ ביד ולזה קמ"ל דגם ביד יש לחוש שמא פירש קצת ע"ג היד ואין רואה. שפ"ד סק"ה, (ועי' בדברינו לעיל ס"ק י"ב) ועי' בדברי שאול ויוסף דעת ריש סי' זה שהקשה ע"ד הש"ך הנזכר מקרא שופטים ז' ויורד העם אל המים וכו' ויהיה מספר המלקקים בידם אל פיהם ואיך שרי וכתב דצ"ל שראו בידים שלא היו שם תולעים עיי"ש ומבואר מזה דאפי' בשותה מים מנהר שמוחזק בתולעים בידו או בכלי אם רואה בהמים שבידו או שבכלי שאין בו שום תולע מותר לשתותו בלא סינון אך זה פשוט לפענ"ד דאין כל המקומות שוין ואין כל אדם שוה בזה דדוקא אם לא הוחזקו שם בתולעים קטנים או עכ"פ באדם שחוש הראות שלו חזק שגם אם היה תולע קטנה היה רואה אותה אבל בלא"ה אין להקל וה"פ:

טז בכלי. עבאה"ט מ"ש בפלוגתת הש"ך והט"ז בנתגדלו התולעים בכלי גדול אם מותר לשאוב בכלי קטן מהגדול ומ"ש דלהט"ז גם לשאוב בכלי קטן מכלי גדול אסור עמ"ז סק"ה שכתב דכל החשש הוא רק שמא ע"י שאיבה באו תחלה ע"ג דופני הכלי בחוץ או באו בפנים קודם למים לפ"ז גם להט"ז הא דאסור לשאוב מכלי אל כלי דוקא כשאין רואה דחיישינן שמא פירש לחוץ או שמא פירש לדופן הכלי בפנים קודם למים אבל אם ראו שלא פירשו ולא באו קודם למים שרי עיי"ש (וע"ל ס"ק מ"ד) ועי' בפלתי סק"א שהעלה להחמיר כהט"ז משום דלענין השאיבה אין חילוק בין ביר לכלי וכמו שאסור לשאוב מבור כן אסור לשאוב מכלי עיי"ש ולפ"ז אפי' אם ראו שלא פירשו ולא באו קודם למים ג"כ אסור. אמנם לדינא עי' בבינת אדם שער או"ה סי' ל"ד אות נ' שהשיג על הכו"פ והעלה דהעיקר כדעת הש"ך דגם לשאוב בכלי שרי וכ"כ בפנים הס' בחכמת אדם כלל ל"ח סעיף ג' דכנתגדל בכלי מותר לשאוב בכלי דאע"ג שיפרש לאחורי הכלי השני זה לא מקרי פירש ועיי"ש עוד בבינת אדם שכתב דאפי' אם נתייבש הכלי מבחוץ ואין שם שום משקה והתולע רוחש מחוץ לפנים מוזר עיי"ש ועי' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' כ"ט אות ב' שהביאו וכתב דמשמעות דבריו דאפילו אם רואה כזאת זמן רב אחר השאיבה אין איסור משום דדופן חיצון של הכלי הוא כמו הפנימי שיש שם משקה והכל חיבור אחד והשיג עליו כי היא קולא גדולה ואין לזה ראיה מהפוסקים דאף הני דלא ס"ל כחומרות הט"ז ולדידהו א"צ שום בדיקה מבחוץ מ"מ די לומר דלא חיישינן לזה וכשיש משקה מבחוץ שפיר הוי כדין שיש משקה מבפנים ורחישתן היינו רבותייהו ולא חיישינן שמא נפרשו לחוץ אחר שנתייבש כמו דאין חוששין בפנים דילמא פירש לאחורי הכלי אבל אם רואה כזאת באמת שנתייבש מבחוץ והתולע רוחש ביבשה במקום ההוא בודאי יש לאסור אמנם באמת גם בגוף הדבר שהחליט הח"א כהש"ך והבמיט דעת הט"ז לא נכון הדבר להקל כ"כ נגד הט"ז ועיי"ש עוד כ' ממשמעות הפוסקים בתוחב כלי גדול מעט באורכה באופן שיש בגובה הכלי מצד כלא נתחב מרחק רב ממקום המשקין שבצד המעט שנתחב בהכלי הראשון ולפעמים יש שטח רב בשוה כגון אם הכלי הוא מד' דפנות שנים רחבים ושנים קצרים ובחלק הגדול שלא נתחב יש דופן קצר ושוה ואם מחלק המעט שנתחב במשקין נפגשו התולעים בכל דופני הרחבים ורוחשים ג"כ על הדופן הקצר הדבוק לב' דפנים הרחבים וא"כ אף אם מה שמהמשקים לכלי דינם כבפנים להכלי מ"מ ע"י רחישתן בדופן הקצר שאינו רואה פני הדפנים הרחבים יש לאסור כמו במשקין שבפנים הכלי כשפירשו לאחורי הכלי או על שפתיו אך כל זה הוא כשראינו שפירש על דופן הקצר הנ"ל וכאמור אבל מסתמא כל זמן שלא ראינו כזאת אין חוששין דלאו היינו רביתייהו להתרחק הרבה ממשקין שנתהוו מכלי כמו דלא חיישינן לזה ממשקין שבפנים של הכלי עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תקל"ו מה שפלפל בדברי הט"ז והש"ך והכו"פ והבינת אדם הנ"ל:

יז ולשתות מהם. וכן צריך לזהר שהמים הידועים ומוחזקין שיש בהם תולעים אסור לשרות בו בשר או להדיח בו דבר מאכל בלא סינון כיון דהתולעים נדבקין במאכל. חכמת אדם שם סעי' ו':

יח ואם פירשו. עט"ז ריש סק"ו ומבואר מדבריו דר"ל שפירש לגמרי אבל בפרישה כל דהוא לדופן מבחוץ ממשקה שבתוך הבור או הכלי לא נאסר דזה לא דמי לתולעים שבפירות דגם בפרישה כל דהו יש איסור דלקמן סעי' ד' עיי"ש והנה יש לעיין לפענ"ד בתולעים שבמשקה מה הדין אם פירש רובו לדופן מבחוץ אי אמרינן בזה רובו ככולו או דלמא דכל שנשאר עכ"פ מיעוטו בדופן הבור או הכלי בפנים לא הוי בכלל פירש לחוץ (ועי' בפרי תואר סק"ח) ולפמש"ל (ס"ק מ"ט) מהכנפי יונה דפשוט הוא דפירש לאויר העולם אמרינן דרובו ככולו נראה דה"ה כאן:

יט פירשו. עט"ז וע' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"ס שנשאל בדבר התולעים הנמצאים במים ואי אפשר להסירם גם ע"י סינון מחמת קטנן ויש חשש כיון שדרכם לפרוש לדופן הבור הו"ל פירש וכ' דכיון שכן דרכם לפרוש ולחזור לתוך הבור לא חשיב פירש כיון שגם לשעת פרישתן דעתם לחזור לתוך הבור עיי"ש:

כ כגון לאחורי הבור. עבאה"ט ומה שסיים דלפעמים נמצא בכלי ששפתו רחב יש חסרון תיבת סיום דברי הש"ך שכ' ואין לחוש שפירשו על שפתו: (כא) על שפת הכלי. ע' בס' צמח צדק החדש סק"ה שכ' דאלו הכלים שסמוך לשפתן יש להם שיפוע קצת בפנים אותו השיפוע דינו כמבפנים דכיון דמחזיקין מים היינו מקום רביתייהו ולא נקרא שלא מקום רביתייהו אלא השפה ממש שאינו מחזיק מים כלל עיי"ש:

כב אע"פ שחזרו אסורים. עי' בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ח' שכ' מהס' משחא דרבותא דאם לקחו מים שיש בהם תולעים ולא סינן ובישל בהם תבשיל או עשה בהם מעשה קדירה דנאסר התבשיל ולא מהני ס' דהתולעים יש להם דין בריה דאפי' באלף לא בטיל עיי"ש וכ"כ בחכמת אדם שם סעי' ה'. וכ' שם דלא אמרינן דכיון דמה"ת בטל בס' ורק מדרבנן לא בטל משום דהוי ברי' א"כ יש לתלות דנימוחו התולעים דז"א דכיון דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אכן אם אינו מוחזק בתולעים או שיש ספק ואפשר שהתליעו בכלי יש להתיר בדיעבד מטעם ס"ס עיי"ש. ועי' עוד ביד דוד באות שאח"ז שהעתיק עוד מתשו' שדה הארץ חיו"ד סי' ד' באשה שנתנה מעט מים בקדירה בלתי סינון ובמים הללו מוחזק כמה פעמים שנמצא בהם תולעים, וכ' דאם על הרוב אין בהם תולעים בהמים יש להקל להתיר התבשיל ע"י בדיקה אם לא נראה לעין איזה תולעת עיי"ש:

כג ומסתמא אין לחוש שמא פירשו. עשפ"ד סק"ד ובס' צמח צדק החדש סק"ו שכ' דאף שהכלי מלא מים עד סמוך לשפתה ונמצא שהתולעים קרובים אל השפה אפ"ה לא חיישינן שמא פירשו על השפה או אחורי הכלי וחזרו ועיי"ש בצ"צ מ"ש עוד בזה ועי' במהר"ם שיק על המצות מצוה קס"ה אות ב' דכל זה בספק ואין מקום לעשות ספק שמא פירשו אין לחוש בסתמא אבל אם הוא באופן שיש מקום לעשות ספק שמא פירשו למקום דלאו היינו רביתייהו הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז):

כד אין לחוש שמא פירשו. עפר"ח סק"ה מה שהקשה על לשון המחבר בזה ועמ"ז סק"ד שכ' דביאור לשון המחבר כך הוא דכיון שגדלין בכלי אין לחוש שמא פירשו לאחורי הכלי דאין דרך התולע לפרוש ממקום רביתייהו אבל כשגדלין בבור ושואב בכלי חיישינן שמא פירשו אח"כ בכלי ע"ג דופני הכלי מבפנים עיי"ש (וע"ל בס"ק שלפ"ז):

כה מותרים. עבאה"ט ועפר"ח סק"ו שכ' דהא דשרי בגידלו בכלי ופירשו מבפנים דוקא כשחזר התולע למשקה אח"כ אבל אם הוא עומד ע"ג דופני הכלי מבפנים אף לשחות ולטלו בפה משם אסור עיי"ש וכדברים אלו כ' גם הפרי תואר סק"ג ועי' בכנה"ג ב"י אות ג' ועי' בס' שלחנו של אברהם אות א' מ"ש בזה והביא ראיות להתיר דכל שלא פירש מחוץ לכלי רק על דופני הכלי מבפנים שרי היכא דליכא משום בל תשקצו עיי"ש ועי' במ"ז סק"ד מ"ש בזה וכתב דלדעת הרמב"ם בפירש לדופני הכלי אף שלא חזרה למשקה שרי מ"מ לענין אם רשאי ליטלו לתוך פיו מע"ג דופני הכלי י"ל דחמור כיון שנטלו בפיו מדופני הכלי הוי פירש לתוך פיו ואסור אבל כששותה עם המים לא מקרי פירש עיי"ש ועי' בערוגות הבושם אות א' מה שהאריך בדברי הפר"ח והפרמ"ג בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בחגורת שמואל סק"ח שכ' לחלק בזה בין אם התולעים חיים או מתים דהא דבעינן חזרו ונפלו לתוך המים היינו אם בא לאכלן כך חיים דזה אסור משום בל תשקצו אבל כשהן מתים מותר לאכלן אף אם לא חזרו ונפלו לתוך המים ודלא כהפר"ח שכתב בסתמא דמשמע דאף כשהן מתים אסור דז"א עיי"ש ועי' בבינת אדם שער או"ה אות ל"ד שהרחיב הדיבור בזה והעלה בכמה ראיות דאף שלא חזר אח"כ למשקה מותר לאכול התולע מן התורה רק שלא יטלנה בידו ויאכל דאז הוי פירש ממש אבל אם שוחה לתוך הבור ואוכל התולע אין בו איסור דאורייתא כל זמן שלא פירש לחוץ אף שהתולע הוא בעין בפ"ע ורק מדרבנן אסור משום בל תשקצו או משום מראית עין עיי"ש ומבואר מדבריו דאף כשהן חיין וקיימים מותר מה"ת. וכן אף שהם מתים אסור מדרבנן ועי' ובשו"ת בית שלמה חלק חו"מ סי' ס"ו מ"ש בזה (ועי' בדברינו להלן ס"ק ק"צ):

סעיף ב:

כו חריצים ארוכים. עש"ך סק"ב שהביא מפרש"י והר"ן שלא פירשו כן אלא חריצים רחבים ומרובעים כמערה ואינם מקורים נעיצים קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה. ועשפ"ד סק"ב וס"ק ח'. ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה והעלה דבע"כ עיקר החילוק בזה בין חריצין ונעיצין ובין בורות הוא דמי בורות נקווים ועומדים לעולם ואין להם פעולות המשכה אבל מימי חריצין ונעיצין הם הולכים ומושכין ובסוף מתפשטים לשדות ויאורים ושם עומדים מלמשוך עיי"ש:

כז ואינם נובעים. עי' בכנפי יונה שם מ"ש לענין נהרות הנובעים אם שייך לחוש לשרצים אף מספק וכ' דמדברי הרמב"ם משמע שיש לחוש אף מספיקא וכתב דלפ"ז יש לאסור לשתות סתם מי נהרות כל שאינם בדוקות אבל לא נהגו כן וכן עמא דבר שלא לזהר ובע"כ דקיי"ל דלא חיישינן לספק שרץ אפי' בנחלים וסיים עכ"ז נ"ל בימות הקיץ טוב להחמיר ולבדוק המים הנשאבים מן הנהרות כיון דשכיחי שרצים עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז): (כח) יש אוסרים. עבאה"ט ועפר"ח סק"ז שפסק לדינא כהיש מתירין עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"מ מלובלין סי' צ"ה ובשלחן גבוה סק"ז אבל בכנה"ג בהגהות ב"י אות א' ובפרי תואר סק"ד ובשפ"ד סק"ב וס"ק ח' ובמנח"י כלל נ"ג סק"ב פסקו דהעיקר לדינא כהיש אוסרין דלדידן אין נ"מ בכל זה אלא כל שזוחלין אע"פ שאינם נובעים יש לאסור התולעים שבתוכן עיי"ש וכ"כ בכנפי יונה שם לדינא וכ' דלפ"ז יש לאסור אפי' אותן היאורים דקווי וקיימי ואין זוחלין מפני שנפלו לשם מימי חריצין ונעיצין שכבר נאסרו בו הרחשים וכ' שם עוד דאפשר י"ל דכל הני יאורים שמימיהם מושכים מפני פעולת הרוח שפועל בהם נאסרו. ומיהו נ"ל דבעינן שלא יראה להם סוף באופן דנראה כעין נחל אבל כל שעומד ורואה כל סביביו אפשר להקל כיון דבלא"ה יש מקילין בחריצין ונעיצין שאינם נובעים עכ"ד ועי' באורח מישור ס"ק א':

ועבשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ס"ב שרצה השואל להתיר גם לכתחלה המים של נהר שיש בהם תולעים אפי' בלא סינון מטעם שנולד האיסור בתערובות ודחה דבריו דמנ"ל שנולד בתערובות כי אפשר שנולדים מהקרקע של נהר או מאויר בא למים עיי"ש ועי' בשו"ת מרן דברי חיים חלק ב' ביו"ד סי' נ"ד באמצע התשו' שרצה השואל ג"כ להקל לגבי התולעים שבנהר מסברה זו דבנולד האיסור בתערובות עם ההיתר אין לאסור והוא ז"ל מדחה ג"כ דבריו בשתי ידים דאין שום צד קולא לגבי תולעים במה שנולדו בתערובות עם ההיתר ומבואר מדבריו דאפי' ידוע שנוצרו בהמים ולא מהקרקע וגם לא נפלו מהאויר אפ"ה אין שום צד קולא בזה כאשר יראה המעיין שם ועי' מזה בשו"ת משיב דבר (מהגאון בעל העמק שאלה ז"ל) חיו"ד סי' כ"ז:

ועיין בשו"ת בית אפרים החדשות דף ח' שנשאל מעיר אחת אשר משתמשים מימי נהר וגם לאחר הסינון ע"י בגד עב נראין בתוכן כמו תולעים דקים רוחשים ונהגו בהם היתר עוד מקדם לפני גאוני עולם שהי' שם ואמרו שלא היו יכולין למגזר שיבשלו המים תחלה ואח"כ יסננו כי אין רוב הציבור יכולין לעמוד בגזירה זו שיבשלו המים תחלה ומצדד להקל והביא מהא דלקמן סי' קל"ז בש"ך וט"ז ממ"ש בט"ז שם לחלק בין א"א בענין אחר והעיר שזה תלוי בדין אפשר ולא קא מכוין ובדין פסיק רישא דלא ניחא לי' עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת צמח צדק החדשות שם שרצה השואל להקל בעובדא כזו משום דהוי לא אפשר ולא קא מכוין והוא ז"ל השיב דאין זה בכלל לא אפשר דהא אפשר לסנן דרך בגד עב שקורין גיוואנ"ט דאז בודאי א"א שיעברו התולעים דרך הבגד עיי"ש ועי' בשו"ת מרן דברי חיים שם שגם השואל שם רצה לומר כן והוא ז"ל שפך חמתו עליו וכ' לו דברי בוז על שרצה לומר דברים כאלו להתיר איסור תורה שלא במקום פקוח נפש וכו' ואפי' אם יש פקוח נפש אם יוכל נעזוב מקום הזה ואינו הולך משם מקרי מזיד ומומר וכו' ואין תקנה רק לבשל המים ואח"כ לסננם ואז יבדקו ואם גם אח"כ ימצאו אין תקנה וכו' עיי"ש:

ועיי"ש עוד בתשו' בית אפרים שם שכ' עוד סניף להקל בהמים הנ"ל כיון שאלו התולעים שבמים אינם נראין כתולעים ממש רק כמין חטין דקין שמתנועעים י"ל שבאמת אינם תולעים רק הוא התחלת ריקום של דגים שפרים ורבים בנהרות וכיון שרוב מיני דגים שבנהר זה הוא מדגים טהורים מסתמא מרובא פריש ושרי עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום בשפ"ד סק"ח שהביאו וקלסי' וכ' שדבריו מסתברים ביותר עיי"ש וכיוצא בזה ראיתי בתשו' צמח צדק החדשות שם במוסגר שכ' כן עיי"ש אמנם לפענ"ד קשה לסמוך על זה להתיר איסור דאורייתא כל שעכ"פ אנו יודעין שתחלת ריקם של דג נראה כן אז אם ידוע שרוב הדגים שבנהר הם טהורים שפיר יכולין לתלות שהוא ריקום מהדגים טהורים אבל אם אין יודעין כלל שתחלת ריקומו של דג טהור נראה כן מנ"ל להמציא כן מדעתינו שהוא ריקום דגים טהורים ודלמא הוא תחלת ריקום התולעים שבמים ובפרט כי זכרתי ימים מקדם כד הוינא טליא שהייתי בוויען והלכתי לבית המאזעאם של המלכות יר"ה וראיתי שם בבית הדגים תחלת ריקומו של הדגים שנתהוה מן הביצים של הדגים שקורין רוי"ג וכאשר נפתח קצת הביצה ונראה בתחלה הראש של הדג עם העינים ולפי התמונה שראיתי שם אי אפשר לצייר שיהא אלו החטים דגים תחלת ריקומו של דגים טהורים וצ"ע:

ומ"ש עוד בבית אפרים שם וז"ל אך באמת העיקר לפענ"ד מה שנהגו בזה היתר אף בלא בישול היינו מטעם שכ' הכנה"ג לדעת הרבנים הנ"ל דכל שעוברים עם המים היינו רביתייהו וכו' אבל במים שאין בהם חריפות כל דחזינן דרביתייהו בהכי לעבור עם המים אין כאן בית מיחוש דהך קוסטא דחיותא דבהן אינו רק בעודן מכוללין עם המים וא"א להם לפרוש ממנו כלל מחמת דקותן ואפי' תאמר דשייך בהו פרישה עכ"פ פורשין מחיותיהן ואין כאן רחישה כלל ויותר נראה כיון שהם עוברים דרך בגד עב עם המים פשיטא שאין בו ממשות כלל שיהא פורש ממנו דאל"כ איך הי' עובר עם המים דרך בגד עב ואין כאן חריפות שיובילנו עמו לכן יניח להם כ"ת במנהגם מאחר שהחזיקו בזה ע"פ גדולי הדור עכ"ל אמנם מדברי הגאונים הנ"ל אדמו"ר הד"ח והצ"צ החדשות הנ"ל שהבאתי לאסור להדיא התולעים הללו שעוברים דרך המסננת נראה דלא ס"ל להקל מטעם זה ולא נחתו כלל להא דהכי רביתייהו ולפענ"ד נראה דהעיקר כדבריהם לדינא דאין לסמוך בזה אהא דהכי רביתייהו דהנה בברייתא דחולין דף ס"ו בשמעתין דאמר שרצים הגדלים במים וכו' שוחה ושותה וכתב הרא"ש שם וז"ל י"א דוקא שוחה ושותה אבל בכלי אסור דלמא פרוש אדופנני דמנא עיי"ש ועי' בב"י והנה לפי דברי הרא"ש בזה יש מקום לדברי הב"א הנזכר דכיון דכל האיסור הוא רק מחשש שמא פירש אדופני הכלי א"כ בנ"ד כיון שאנו רואין שהם כ"כ אדוקין במים עד שגם דרך בגד עב הם עוברים אין לחוש כ"כ דפרוש אדופני דמנא ויעזוב את המים אמנם הנה הפרי תואר סק"א כ' מהאו"ה דלאו מטעם דחיישינן שמא פירש אדופני דמנא רק כל שהוריק המים מבור לכלי לאו מקום רבותייהו הוא ואע"פ שהם עם המים הוי כאלו פירשו מן המים עיי"ש ממילא דגם בזה אין צד להקל דיהי' איך שיהי' לאו מקום רביתייהו הוא וצ"ע:

כט אוסרים עשפ"ד סק"ט שכ' דמשמע מדברי האו"ה דחריצין אסורין אפי' אינם זוחלין וגם אינם נובעין וגם אין להם מוצא ובא וסיים בצ"ע עיי"ש:

ל אוסרים. עי' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ל' אות ה' שהעלה מדברי הש"ע והפוסקים דלא הזכירו איסורא בזוחלין רק בנעיצין ולא בכלים משום דבכלים מותרין התולעים שנתהוו במים שבהם אף שנמשכים וסיים וז"ל והיוצא מזה לדינא דבמי גשמים שהמה באים במרזבות מעצים מותר לשחות ולשתות מהם כמו מבורות אף שהמים שבהם נמשחין וזוחלין אכן אם המים באים מנהר או מבאר מעיין יש לחוש דלמא נתהוו שם התולעים ואם שואב מבור בכלי ושופך למרזב ג"כ אסור ואף במי גשמים אין להתיר אלא אם המרזב אינו מחובר בארץ אבל אם הוא מחובר בארץ צ"ע דיש לאסור משים שמחובר לקרקע הרי הוא כארץ ואסור משום שרץ הארץ ובחריצים הנקוים שנעשו נמשכים מסתברא דאין לאסור התולעים שנתהוו קודם שנעשו נמשכים וכו' עיי"ש באריכות:

סעיף ג:

לא המסנן. ר"ל דרך עצים וקשים וקסמין דקות. ב"י מפירש"י וה"ה במסננת שנקביו רחבים דלפי אומד הדעת יכולין התולעים ליפול דרך הנקבים למשקה. עשפ"ד סק"ט:

לב או יתושים. עי' בספר מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל) שהתפלא בזה דהתינח תולעים או יבחושין שדרכם להיות נבראים במים אבל יתושין דקאמר מה הוא ענינו הלא יתושין הם שרץ העוף ומה לי שהם בתוך המשקה הא מ"מ אסורים ונשאר בתימא עיי"ש אבל יעוין בכנה"ג בהגהות הטור אות ג' שכבר עמד בזה וכ' בשם הרמב"ן דאין זה מין יתושים כפשיטא שיש לו כנפים דזה פשוט שאסור משום שרץ השורץ על הארץ אלא שהם ממינים הטמונים במים ואין להם כנפים לפרוח עיי"ש (ועי' מזה בדברינו לעיל ס"ק ז'): (לג) לפיכך משקה שדרך ליגדל בו חולעים. עי' בפחד יצחק אות נ' ערך תולעים בחומץ שכ' שכל חומץ הוא תמיד מלא תולעים והנסיון יוכיח שאם תקח בידך כוס זכוכית מלא חומץ חזק ולבן ותעמידהו על עין השמש ותראה את החומץ מלא תולעים וא"א להוציאם מן החומץ אפי' ע"י משמרת כי הם קטנים כ"כ עד שהן עוברים דרך נקבי הגויות הנקראים פארי"ס ואם תשים בתוך הכוס את השומים לא תמצא עוד עכ"ד. ובביאור ענין התולעים שבחומץ מהותן ואיכותן עי' בספר הברית מאמר ו' פרק ג' שמבאר הדבר כי א"א להיות חומץ בלתי התקלקל המשקה תחלה ויתעפש עד חומצתו וכל המתעפש בטבעו מהוה תולעים ולכן לא יועיל לסנן אותו כי כל בגד וכל דבר אשר יעבור בו החומץ יעבורו התולעים ג"כ כי כמעט כל עצמות החומץ אינו כ"א תולעים דקים וחי בהם עיי"ש ולהלן (ס"ק מ"ה) הארכתי מדין חומץ ותולעים שבו והעתקתי הדברים כאן כי מזה יש ללמוד דרך כלל כי משקה שתקונו להניחו להתעפש ואח"כ הוא משביח הו"ל בכלל משקה שדרכו לגדל בו תולעים ואף אם לא בדקנו אותו ולא ראינו בו עדיין יש לחוש לו מסתמא וכמש"ל (בס"ק שאח"ז) מהפרי תואר:

לד משקה שדרך ליגדל בו תולעים. ר"ל אפי' אינו יודע שיש תולעים במשקה זה אלא כיון שמין משקה זה דרכו להיות בו תולעים חיישינן שמא יש בו ויפול לכוס וישבור שבכלי הב' התליע. פרי תואר סק"ה. וכתב שם עוד ונראה דאפי' יאסר אח"כ התולע שבתוך המשקה אעפ"כ אסור שמא יבא לשתותו כיון שעומד לשתי' לכל עכ"ל:

לה אין לסגנו. עי' בתורת יקותיאל סק"ג שכ' דמלשון הש"ע נראה דרק לכתחלה הוא דאסור אבל בדיעבד אם כבר סינן מותר אבל לדינא מבואר בפוסקים דאף בדיעבד אסור עיי"ש וכ"כ בפר"ח ס"ק ח' דאף בדיעבד שכבר עבר וסיננו בקסמין אסור משום דהוי מידי דשכיחי טובא שיפרוש התולעת לקוסמין ושיחזור ליכול לתוך הכלי עיי"ש אמנם יעוין בפרי תואר שם שכתב דכל זה הוא רק לענין לכתחלה דבדיעבד אם כבר עבר וסינן בקיסמים בלילה יש לו תקנה שיחזור תיכף ויסננו דרך בגד עיי"ש וכ"כ בכנפי יונה דאין לאסור המשקה בדיעבד רק התולע הנמצא בכלי התחתון הוא דנאסר בדיעבד דקרוב לודאי שפירש קצת והדר נפל לי' וכל שהמשקה הוא בעין לפנינו ונוכל לבררו ע"י סינון או בדיקת עין צריכין לעמוד על ברירו אבל אם נתערב ממנו בענין שא"א לבררו שרי ואין לחוש לאסור המשקה בדיעבד משום דהוי ס"ס עיי"ש:

לו בלילה. ומסתברא דלילה כעין יממא דהיינו באבוקה או נרות הרבה שפיר דמי. פר"ח סק"ט:

לז שמא יחזרו ויפלו לתוך הכלי. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דלא הוי אלא ספיקא שמא פירשו ונ"מ אי איכא עוד ספק כגון שמצאן מתים בתוך המשקה דשמא לא פירש ואף את"ל פירש שמא פירש מתה דהוי בעיא דלא איפשטא הוי ס"ס. שפ"ד ס"ק ט'. ועי' בבינת אדם שער או"ה אות ל' שכ' דהכל הוא לפי הענין אם הוא מוחזק בתולעים יש להחמיר אך אם לא אתחזק שם תולעים כ"כ אז נחשב לספק וכ' דאף כשלא אתחזק בתולעים דהוי ספק דמקילין בצירוף עוד ספק כנ"ל אין להקל אלא דוקא אם אינו מרגיש בפיו שום תולע ואינו רואה שום תולע בעיניו אבל כשמרגיש ורואה התולע ודאי אסור דאז לא הוי רק ספק א' עיי"ש. אמנם בגוף הדין שכ' דשמא פירשו הוי ס' ובצירוף עוד ספק הוי ס"ס ומותר ע' בס' ערוגות הבושם אות ג' דשדי בזה נרגא ע"פ הנודע דבכל מקום אתי קראי לודאי ולא לספק וכמ"ש החוו"ד להלן סי' ק"י ושאר אחרונים א"כ ה"נ הרי כל ההיתר דמתירין אם לא פירש אתי מקרא דכל אשר במים תאכלו וא"כ בע"כ דהקרא לא היתר אלא אם ידעינן בודאי שלא פירש אבל בספק אם פירש אסור מה"ת כמו ודאי וסיים בצ"ע. לדינא עיי"ש: (לח) אבל מותר לסננן דרך בגד. ומ"מ צריך לזהר כשמסננין בלילה שלא יהיה בהבגד נקבים גדולים כ"כ שיכולין התולעים לעבור בו. כנה"ג בהגהות ב"י סוף אות ה'. וכ"כ בחכמת אדם כלל ל"ח סעי' ז' ובבינת אדם סוף אות ל"ג שצריך שיהי' החוטין שבבגד סמוכין זה לזה טובא ודבוקים יחד עד שא"א אפי' לתולע דקה מן הדקה לעבור דרך נקביו ועיי"ש בחכמת אדם שכתב דאפי' אם לא התליעו המשקין אלא בכלי יש לזהר בזה דכיון שסינן אם המסננת יש בו נקבים קצת שיכולין התולעים לעבור דרך הנקבים נאסרו המים דחיישינן שמא פירשו על המסננת וחזרו ונפלו למים לכן צריך לזהר לסנן רק דרך מפה שהנקבים דקים מאד שלא יהי' אפשר אפי' לתולע דקה מן הדקה לעבור עיי"ש ועי' מזה בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ל' אות ד' וסי' ל"א אות ג':

לט מותר לסננן. עמ"ז ס"ק ט"ו שכ' וז"ל והא דמהני סינון ברוטב היינו בתולעים אבל מילבי"ן אף הרוטב אסור עכ"ל ועי' בדבריו עוד להלן סי' ק' בשפ"ד סק"י שכ' דלפעמים לא מהני סינון כגון בבריה שעוברת ע"י סינון עיי"ש ועי' בשו"ת שבס' בית אברהם (מהרב מהר"א מחערסאן ז"ל) סי' י"ד שנשאל בקמח שהתליע אם מותר לעשות ממנו משקה שקורין קווא"ס כיון שיש חשש שיעברו דרך המסננת וכ' דאפי' בדיעבד אם כבר נעשה ממנו הקווא"ס יש לאסור ואין להקל כלל והמקיל בזה הוא מבי דינא דשריא וסופו ליתן את הדין עיי"ש ועי' בשו"ת בית היוצר חיו"ד סי' י"ז שנשאל בענין הפירות שקורין ריביטנלי"ך שאומרים שבראש הפרי שהוא כמו שושן נמצאים שם מילבי"ן קטנים אם מותר לבשלן ולסנן ולאכול המשקה היוצא מהן ועיי"ש במה שהאריך בזה וכ' דלכתחלה אין לסמוך על הסינון להתיר בלא בדיקה אמנם בדיעבד כשכבר ריסקו בלא בדיקה וסיננו יש להתיר עיי"ש ולפי דברי הפרמ"ג והבית אברהם הל"ל אם המילבי"ן הם קטנים מאד באופן שיש חשש שיעברו דרך המסננת וידוע שיש שם המילבין בודאי דאפי' בדיעבד אסור ומה שאנו מקילין ושותין המאלינ"ע סירא"פ אע"פ שידוע שהי' מלא תולעים בשעת החימוץ קודם הבישול וסומכין על הסינון פשוט הוא משים שאנו רואין שאין התולעים קטנים כ"כ ע שיעברו דרך המסננת:

מ דרך בגד. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ה' שכ' מהדמס"א שחולק על זה ופסק דאפי' בבגד חיישינן שמא יפול לתוך המשקה עיי"ש ועי' בבינת אדם שם שהוכיח כן מלשון הטור וש"פ דאפי' בבגד עב שהנקבים קטנים עד שא"א להתולעים לעבור דרך המסננת מ"מ אסור לכתחלה לסנן בלילה דחיישינן שמא לאחר שיגלה הכוס שסינן בו יפרחו ויפלו התולעים למטה להמשקה והרי כבר פירשו ואסור אכן בדיעבד או אף לכתחלה אם הוא צמא בלילה ודחוק מאד לשתות ויש לו מים או שכר המוחזק בתולעים מותר אף לכתחלה לסננן אף בלילה ע"י מטלית שהחוטין דבוקין יחד שא"א לתולעת קטן לעבור דרך שם וצריך לזהר יפה שלא יגלה הכלי ולא ינער המטלית וגם דוקא כשאינו מרגיש בפיו שום תולע ואינו רואה שום תולע (כנ"ל בס"ק הקודם) ועיי"ש בחכמת אדם סעי' ז' שכ' דאפי' לא התליעו המשקין אלא בכלי יש לזהר בזה עיי"ש ועי' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ל' שנשאל מחכם א' באשר כי ראה בס' אחד חדש דאפי' ע"י בגד אסור לסנן בלילה משקה שיש בה תולעים ורק בדיעבד או בשעת הדחק מותר אם הדבר אמת שצריך לזהר בזה והשיב שאין להחמיר בזה כלל דמדברי הפוסקים מבואר להדיא דרק בקשים וקסמין אסיר לסנן בלילה אבל בבגד שיש בו נקבים קטנים שאין התולע יכול לעבור בו לכ"ע אין חשש אף לכתחלה עיי"ש ועי' בס' בן אברהם על דיני ספיקות סי' נ' אות ה' מ"ש בזה והביא דברי הכנה"ג בשם הדמש"א הנ"ל ומתמה עליו והעלה ג"כ דהעיקר כדעת הרמ"א וש"פ להקל לסנן בבגד בלילה וכמ"ש במנח"י כלל נ"ג אות ו' וז' עיי"ש:

מא בגד. עי' בס' צמח צדק החדש סוף ס"ק י"ב שכתב דכ"ז בתולעים שאין להם כנפים לפרוח אבל היבחושים שבמשקה שיש להם כנפים ויכולין לפרוח אין לסננם בלילה אף בבגד עב דחיישינן שמא יחזרו ויפרחו לתוך המשקה כיון שדרכן להתקרב לתוך המשקה עיי"ש (ועי' מזה בדברינו לעיל ס"ק ז' וס"ק ל"ב):

מב או. עי' בשו"ת הלק"ט חלק ב' סי' ו' שכ' שאותן המסננים המים דרך בגד המיוחד לסינון ומהפכין בכל עת הבגד לא טוב עושין כי אם לעשות כן טוב יותר שלא לסנן כלל כי קודם הסינון הוי ספק אם פירשו התולעים ספק לא פירשו אבל כשסיננם בבגד כזה נדבקו התולעים בבגד ואם מתהפך נופלין למטה ע"כ צריך לזהר שלא להפך המסננת וצריך לעשות לה שפה כדי שלא תתהפך עיי"ש:

מג מסננת. היינו ג"כ במסננת כעין בגד שאין בו נקבים אבל באותן המסננות שיש בה נקבים אף שהה דקים מ"מ כל שאפשר שהרחש הדק שבדקין יעבור דרך נקבי המסננת ויחזור ויפול למשקה אסור. צמח צדק החדש שם מהב"ח. ועי' בבינת אדם שם דאסור לסנן בנפה כי בכל נפה יכולין תולעים קטנים לעבור בו עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק קמ"ד):

מד וכן מותר לערות. עי' בערך לחם (להמהריק"ש) שכ' דלדינא יש להחמיר שלא לערות המים מכלי אל כלי ולשתות מהם דכלי שני לא חשיב רביתייהו עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות י"ב שהביא כן גם מהדמש"א להחמיר אבל כ' דאין דבריו עומדין בפני כל הנך רבוותא המקילין בזה עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ו' מ"ש בענין זה מתשו' מהר"ש הלוי כת"י ומ"ש ע"ד בזה ועי' ביד דוד הספרדי בהגהות ב"י אות ט' במוסגר מ"ש ע"ד המחזיק ברכה בזה ועי' בס' תורת יקותיאל סק"ד מ"ש בענין זה וכ' שדין זה צ"ע למעשה עיי"ש. ועי' בס' בן אברהם על דיני ספיקות סי' נ' (דף מ"ז ע"ב) מ"ש בזה והביא מדברי הש"ס והב"י דמבואר דגם מכלי אל כלי שרי עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ט"ז):

מה מותר לערות. עבאה"ט מ"ש בחומץ שיש בו תולעים דמה שפירשו מן החומץ לתבשיל לא הוי בכלל פירשו ועי' בפר"ח סק"ט שכ' דמסתברא דאף בתבשיל צונן מיירי ואף אם פירשו ממקום למקום במאכל עצמו היינו רביתייהו ושפיר דמי עיי"ש ועי' בס' ערך לחם (להמהריק"ש) שאין דעתו כן שכ' דמ"ש הרי"ו דפירש מן החומץ לתבשיל לא הוי פירש ומותר מיירי בתבשיל חם עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ב שהביאו וכ' דר"ל שהתבשיל הי' חם ורותח דתיכף ומיד מתו התולעים אבל אם הי' התבשיל צונן שאין לתלות שמת התולעת תיכף אסור אע"פ שלא פירש אלא בתבשיל עצמו ולדינא העלה דהעיקר כדעת הפר"ח דאפי' בתבשיל צונן שרי עיי"ש:

וכתב שם עוד בפר"ח דכ"ז מיירי כשאינו פורש מן התבשיל אבל אם הוא פורש לחוץ אף לדופני הכלי מבפנים אסור דלאו היינו רביתייהו ולפ"ז אין לאכול תבשיל זה בלילה אלא ביום דחזי אם פירש או בלילה כעין יממא דהיינו באבוקה או בנרות הרבה (ע"ל ס"ק ל"ו) עכ"ד ועי' בס' ויקרא יהושע חיו"ד הלכות תולעים סי' ב' שהשיג ע"ד הפר"ח בזה והעלה דמותר לאכול התבשיל הזה גם בלילה עיי"ש ועי' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' כ"ט שהתפלא ג"כ ע"ד הפר"ח במה שהחמיר בזה דכיון שהוא מחזיק בדברי הבה"ב דאינו מזיק מה שפירש מן החומץ על איזה תבשיל או חתיכה שבקדירה משום דהיינו רביתייהו א"כ למה אוסר אם פירש מן התבשיל לדופן הקדירה בפנים דכיון דזה רביתייהו הרי הו"ל התבשיל כהחומץ דאטו יש סברא לומר דאם פירשו התולעים מן החומץ על דופני הכלי מבפנים יהי' אסור וכ' די"ל דהפר"ח מיירי כשהחתיכה שבקדירה נתייבשה ואין עליה עוד שום משקה דאז אין רביתייהו שיפרשו דדוקא ממשקה דרכם לפרוש אבל אם יש לחלוחית על התבשיל שבחומץ גם הוא מודה שאין להחמיר ומה"ט כ' בעובדא דידי' בחבית כרוב (שקורין קרוי"ט) שנמצא ג' תולעים ברוטב שקורין ראסי"ל שבמקום הקרשים תחת, האבנים שמכביד עלי' דאין לאסור כיון שנמצא בהראסי"ל הו"ל כמו תולעים שבחומץ דהכי רביתייהו ואף שיש שם בהחבית קרוי"ט ויש לחוש שמא פירשו התולעים מן הקרוי"ט לדופני הכלי מבפנים אפ"ה אין לאסור דכיון שיש על הקרוי"ט תמיד לחלוחית ראסי"ל אין לחוש ועיי"ש במ"ש בזה באות ג' ואות ד' באריכות. איברא כי בגוף הדין הנה בשו"ת הרמ"ז סי' ב' פסק דאם פירשו התולעים שבחומץ אל המאכל הוי כמו פירשו לארץ כיון שפירש ממקום גדילתו ואסור מה"ת עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ו שכ' לחלק בין מאכל יבש ובין מאכל לח דכשהי' בהחומץ תבשיל יבש כגון בשר או ירק אסור דחיישינן דלמא השריץ התולע ע"ג אותה דבר יבש אבל כשהי' בהחומץ מאכל לח אין להחמיר. אמנם בעיקר הדין של הרי"ו סיים שהוא מפקפק אם יש להתיר גם בהי' בקדירה תבשיל לח ומה גם לדעת האו"ה שמחמיר בכ"מ בזה מסתבר דהוי הדבר עכ"פ ספק דאורייתא ואין להקל בכל זה עיי"ש וכ"כ בכו"פ סק"ו דאם הי' אוכל בקדירה יש להחמיר ע"כ יש לזהר בתבשיל של חומץ עם מאכל שיש בו תולעים כי אולי יפרשו מהאוכל חוץ לאכול עיי"ש אמנם במ"ז ס"ק ה' הביא ראיה דכל שיש משקה אף שפירש ע"ג האוכל וחזר למשקה שרי דהיינו רביתייהו וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בבינת אדם שם אות ל"ד שכ' כן בהחלט להקל בזה דכמו דקיי"ל לעיל בסעי' הקודם בתולעים שבמים דבפירש בדופני הקדרה הוי רביתייהו וכשר ה"נ אף שפירש חוץ להחומץ על המאכל שבקדירה שרי דמ"ש המאכל מהכלי ומ"ש מים מהחומץ עיי"ש:

והנה ראיתי בס' מאורי אור בחלק קן טהור בחידושיו לחולין (בדף פ"ח ע"א מהס') שכ' דאותן התולעים שבחומץ שהם קטנים מאד עד שאין נראין רק בכלי הבטה אין לחוש להו כלל דהם מיניה קא רבו וליכא בהו חשש פריש דלעולם אותו משהו חומץ שסביבו הוא קיומו המעט מזעיר לחות הוא רב בערך קטנותו של התולע וכמעט רגע שמתייבש הוא מת וא"א לרחוש אבל אותן הנראין גם בלא כלי הבטה איכא חשש פרוש גם בקטנים מאד ואפי' בבישול ולישה ואף שהוא שכיח שנתרסקו ושוב אינה בריה מ"מ עדיין נשאר הרבה שלימים עיי"ש איברא כי בגוף דבריו שהקיל בחומץ משום שאינו נראה כ"א ע"י כלי הבטה עי' בס' הברית מאמר ו' פרק ג' שכ' שיש לדעת דכל חומץ יין וחומץ שכר או באר משקים הוא מלא תולעים קטנים ודקים מאד אשר יתנועעו וירוצו אנה ואנה כדגי הים ורואין אותם נגד השמש על שפת הצנצנת גם בלתי הכלי הזכוכית המגדל את הראות כי כן הוא בטבע כל חומץ ובכן לא יועיל לסנן אותו (ע"ל ס"ק ל"ג) ומה"ט כתב שאם יתן החומץ על איזה מאכל ה"ז פירש ואסור משום שרץ השורץ על הארץ לכן אין לאכול שום חומץ עד שיבשל אותו מתחלה שימותו התולעים ואח"כ מועיל הסינון עיי"ש הנך רואה עדות החכם בעל ס' הברית שהעיד שרואין התולעים שבחומץ גם בלא כלי המגדל הראות וגם בהם יש חשש פרוש ודלא כהרב מאורי אור הנזכר:

אמנם לענין עיקר הדין של החומץ הנה בח"א שם חולק על הס' הברית בזה וכ' דכיון דקיי"ל דכל שלא פירש חוץ לכלי אף התולע מותר לאכלו מה"ת בפ"ע ואינו אסיר כ"א מדרבנן משים בל תשקצו וכיון שהתולעים דרכן לגדל בכלי ובתולעים שדרכן לגדל בכלי קיי"ל דאם עירו מכלי אל כלי דין כלי ב' וג' ככלי הא' לפ"ז אין חשש כלל בחומץ שיש בו תולעים לבשלו עם בשר ודגים או לערבו במיני ירקות ולפתן אפי' חי כמו שהוא בלא סינון דלמאי ניחוש לה דשמא יפרוש לאוכל או לדופן הכלי אין חשש דלא מיבעיא כל זמן שהמשקה טופח דודאי מותר אלא אפי' יתייבש לגמרי מותר המאכל כיון שאין איסור אלא משום בל תשקצו דרבנן וזה לא שייך אלא כשרואה התולע באוכל אבל אילו התולעים שבחומץ שלא נראה להדיא אין כאן משום בל תשקצו וסיים וז"ל וכן מעולם לא שמענו פוצה פה ואפי' חסידים ואנשי מעשה אוכלים מאכלים בחומץ ואין חוששין כלל לבדוק החומץ אך צריך לזהר שלא לסננו דאם סינן הוי כפירש ואסור ומנהג ישראל תורה הוא עכ"ל. אמנם יעוין בס' עקרי הד"ט סי' ח' אות ו' שהעתיק בזה מספרו שותא דינוקא סי' ק"נ שהאריך בזה והעלה דאסור לשפוך חומץ על מאכל כיון שיש בו תולעים רוחשים על המאכל וגם לסננו לא מהני שדרכו לירד עם החומץ דרך נקבי הבגד וגם לאחר הסינון רואין הרחש רק שצריכין להרתיחו ואח"כ לסננו שאם מסננים אותו לאחר הבישול אין רואין בו שוב עוד שום תולע ואז מותר ולא זולת עיי"ש וכ"כ בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' מ"ב עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ק"ה שכתב ג"כ דהעיקר להחמיר דלא מיבעיא בחומץ שעושין עתה ששופכין מכלי אל כלי הרבה פעמים ע"ג קסמין בודאי אסור כדין המבואר במחבר בסעי' זה דחיישינן דלמא פירשו התולעים ע"ג הקסמין הדר נפלו שוב לתוכו אלא אפי' אם עושין חומץ מעט ואינו שופך על הקסמין כנ"ל מ"מ יש חשש כיון שדרך ליתן החומץ ע"ג המאכל ואוכלין המאכל ע"י שנוטלין המאכל במזלג ואז עומד המאכל בפ"ע והחומץ בפ"ע בודאי לא שייך לומר דהיינו רביתייהו ונעשה כשרץ השורץ על הארץ ועכ"פ הו"ל ספיקא דאורייתא וסיים וז"ל ומרן הגאון בעל ח"ס זצ"ל כשאכל אונערקי"ן הכבושים אפי' במים לא אכלן כך אלא קולפן מתחלה הקליפה החיצונה וקליפתן זרק ומה שבתוכה אכל דכל דבר הנכבש ונעשה מחומץ יש בו חשש תולעים כמ"ש בס' הברית הנ"ל וע"כ בודאי יש לחוש ולעשות התקנה לבשל ולסנן ע"י בגד שלא יוכל התולע ליפול לתוך הכלי עכ"ל והנה בס' דברי יוסף סוף סי' תקל"ו מדחה דברי המהר"ם שיק אבל המעיין יראה שאין דבריו כדאי לדחות דברי המהר"ם שיק ז"ל כי כפי הנראה מדבריו שלא ידע שדרך עשיית החומץ הוא לשפוך אותו על קסמין ולסננו דרך הקסמין דהוי דינו ממש כדין המבואר במחבר בסעי' זה להחמיר כנ"ל גם במה שהשיג עליו דאין חשש אף שיקח הקריי"ן בלא החומץ ויהי' התולע על הקריי"ן משום דבקריי"ן יש משקה אין בו כדי השגה וכי לא נמצא שיהא מינח בקערה מעט קריי"ן חוץ לחומץ וכשיקח בהמזלג אותו הקריי"ן שאין עליו עוד לחלוחית החומץ אם פירש עליו התולע יש חשש איסור דאורייתא ע"כ בודאי אין לסמוך עליו להקל כנגד דברי כל האחרונים המחמירים הנ"ל ואומרים שצריכין לחמם החומץ ולסננו וכנזכר: אמנם להחליט הדבר בבירור כמ"ש מהר"ם שיק בחומץ שלנו שנעשה דרך שפיכה על קוסמין דהוי פירש אי אפשר דאם נאמר כן לא נתיר שום חומץ כי הנה ראיתי בס' בן אברהם סי' נ' סוף אות מ"ב שמתפלא על עיקר התיקון שעשו רבותינו האחרונים לבשל החומץ ועי"כ אין עוברים התולעים הדקים שנגררים עם המשקה דמי גילה להם רז זה דכשימותו הני תולעים שאינם עוברים כמו בחייהם ואי משום שבדקו ולא מצאו אין ראי' די"ל דהא דלא מצאו אח"כ תולעים ולא נראו עוד הוא משום דגם בחייהם אין העין יכול לראותן רק בקישוי גדול כשיתנו על כלי זכוכית לבנה ונגד השמש דוקא דאז כל עין יפה ירגיש בהם ע"י נידנוד התולעים במשקה ששטין בו אנה ואנה אבל גוף התולע לעולם אין נראה וא"כ ממילא מובן שא"א לראותן רק כשהם חיים אבל כשמתים ע"י בישול א"א לראותן א"כ מאן לימא לן שאינם עוברים מחמת דקותן דרך המסננת עיי"ש ולפי דבריו בחומץ שלנו לא מצאנו ידינו ורגלינו להתירו אפי' ע"י תקנה הנ"ל וזה לא שמענו מעולם שיהי' מי שיזהר שלא יאכל חומץ גם כשהוא מבושל ומסונן כנהוג אבל בע"כ צריכין אנו להמליץ ללמוד זכות על העולם שמה שפירש על הקיסמין בשעה שעובר דרך שפיכה לא מקרי פירש כיון שהקסמין הם תמיד לחים מחמת החומץ שעובר תמיד עליו ונשפך מלמעלה למטה בקילוח ע"כ גם אם פירשו התולעים על הקיסמין אין לחוש ומה שנדבק אח"כ על האוכל מהתולעים של החומץ אין חשש כיון שכבר פסק הש"ך להתיר בפירשה כשהוא מתה וכסברה הראשונה שבסעיף שאח"ז וכמ"ש בבאה"ט סק"ט ובכן צויתי לאיש אחד מפה שיש לו פאברי"ק מדגים מלוחים שקורין אותם ראסי"ן ומלאכתו הוא שכובשין הדגים מלוחים עם חומץ מעורב בבשמים וצויתי לו שיבשל קודם החומץ ואח"כ יסננו כנ"ל. והנה בלתי ידיעתי בישלו החומץ ביחד עם הבשמים ואח"כ סיננו ונשארו הבשמים על בגד המסננת באמרו שזה טוב לרגל מלאכתו שיתבשלו הבשמים עם החומץ. ואמרתי לו שגם זה לא טוב כיון שנותן הבשמים להחומץ קודם הבישול יש לחוש יען כי הבשמים צפים למעלה על החומץ רוחש עליהם התולעים והוי פירש בעודם חיים על דבר יבש ומה מהני במה שיסנן אח"כ (וכמש"ל שיש לחוש שהתולעים יעברו דרך המסננת) אלא שיתן הבשמים לתוך החומץ לאחר שכבר עומד החומץ בבישולו שבודאי כבר מתו התולעים בתוכו ואז אין חשש כנ"ל ועי' בס' עצי לבינה שכ' דאותן תולעים שיש להם כנפים הנמצאים בחומץ חמירי טפי ולכ"ע אסור בלא סינון עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ל"ב וסעיף קטן מ"א) ופשוט הוא דלגבי אותן התולעים בודאי מהני הסינון גם קודם הבישול דאותו שיש להם כנפים בודאי הם גדולים במקצת ולא יעברו דרך המסננת:

איברא כי בכנה"ג בהגהות ב"י אות ס"ז כתב דלא מהני תיקון לחומץ לחממו עד שימותו התולעים ולסננו אח"כ שאין היתר לבשלו קודם הסינון אלא בדבש כאמור להלן סעיף י"ג אבל בחומץ ושאר משקים אסיר לעשות כן משום דהוי מבטל איסור לכתחלה ודלא כהדמש"א שמתיר לעשות כן גם בחומץ ושאר משקין עיי"ש ועי' במ"ז ס"ק י"ו שהביאו וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בס' ערך שי שנותן פנים מסבירות לדברי הכנה"ג להחמיר בזה עיי"ש ועי' בתורת יקותיאל להלן סי' צ"ט סק"ב וסי' ק' סק"ג מ"ש ענין זה ומצדד ג"כ דאם אי אפשר לסנן החומץ אלא ע"י שיחממו ע"י האור דאז יבלע ההיתר מהתולעים יש בו משום מבטל איסור לכתחלה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בשערי דעה סק"ד שכתב דכדי להנצל בזה מחשש מבטל איסור לכתחלה אם עכ"פ לא ידענו בבירור שיש שם בודאי תולעים בהחומץ יש להקל להדיא לבשלו ולשננו אח"כ דכיון דיש ספק בדבר הרי קיי"ל דבספק איסור לא שייך דאין מבטלין איסור לכתחלה אך אף אם ידוע שיש שם בודאי תולעים יש עצה לסננו קודם בישול ואח"כ לאחר הבישול יסננו עוד הפעם וכתב דכ"ז כתב לדעת הכנה"ג והפרמ"ג הנ"ל אבל לדעתו ברור דאין שייך לחוש בזה לאסור דאין מבטלין איסור לכתחילה ואין להחמיר לחוש לזה כלל עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ח' מ"ש בזה וכ' שכן ראה לרבנן קשישאי שבעיה"ק ירושלים ת"ו שהיו נוהגין לסנן מתחלה החומץ בבגד עב ואח"כ מבשלין אותו ומסננין אותו בפעם אחרת עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק מ"ג שהרחיב ג"כ הדיבור להשיג על הכנה"ג בזה במ"ש שיש בו משום אין מבטלין איסור לכתחלה ואין לחלק בזה בין דבש לשאר משקין וסיים וז"ל וכן נהגו פה ירושלים ת"ו בחומץ שיש בו תולעים קטנים ודקים וכו' מרתחין החומץ תחלה עד שהתולעים מתים ואח"כ מסננין וכו' עכ"ל (ועי' בדברינו להלן ס"ק קס"ג):

ועיין בשו"ת בית יעקב סי' פ"ד שכ' בשם המהרש"ל בביאורו לסמ"ג שכ' וז"ל מצאתי פעם אחת תולעים בחומץ והי' מקצת המורים שלא רצו לבדוק החומץ כי אמרו מי יכריחנו לעשות לנו ספק ואמרתי להם פשיטא אם היתה הבדיקה מחמת טירחא יתירא או מחמת היזק אבל מה שאתם יראים שיש בו תולעים ואתם מכסים עיניכם בלי ראות בזה לא יאי לבעלי נפש עכ"ל וע' בס' בן אברהם סי' נ' אות מ"ב שהביאו וכתב דפשוט הוא דאין כוונתו על אותן התולעים הקטנים שרגיל להיות בחומץ שלזה לא שייך לומר פעם א' מצאתי הלא תמיד יש תולעים כאלו בחומץ אלא דר"ל שמצא תולעים מה שאין דרך להיות בחומץ אחר עיי"ש:

וכתב עוד בכנה"ג שם כיון דהחומץ כל זמן שאין בו מים קשה לסננו שיעבור החומץ דרך בגד עב שבנקבים קטנים ע"כ יש ליתן לתוכו מים כדי שיתרכך החומץ ואז יוכל לעבור דרך הנקבים הקטנים שבבגד והתולעים לא יעברו עיי"ש:

מו מכלי אל כלי. עי' בשו"ת הרמ"ז סי' א' שכתב דאין סברא לומר דדוקא מכלי א' לב' שרי אבל מב' לג' לא דז"א דכיון שההיתר הוא מחמת שלא פירשו אלא עם המשקה היינו רביתייהו א"כ מה לי מכלי א' לב' או מב' לג' עיי"ש ועי' מזה בס' בן אברהם על דיני ספיקות סימן נ' אות ב' (דף מ"ז ע"ד):

סעיף ד:

מז הגדלים בפירות בתלוש. כתב בפרי תואר סק"ז פירש שדרכם להתליע בתלוש ולא במחובר אבל בלא"ה כל שהוחזקה להתליע במחובר אף שלא ראינו בו שהתליע במחובר אסור דשמא במחובר השריצה וכדלקמן סעיף ז' וכתב דמה"ט פשוט הוא דהתאנים והענבים והפרישין דכיון שכולן הוחזקו להתליע במחובר אסור אף בסתמא עיי"ש ועי' בשו"ת דברי מנחם סי' ע"ז באמצע התשובות שכתב דכ"ז הוא רק בסתמא אבל אם בדקנו הפירות קודם ולא ראו שום תולע ואח"כ נמצא שהם תולעים תלינן שהתולעים נתהוו בהם אח"כ דאם היה בהם במחובר היה נראה בשעת הבדיקה עיי"ש ועי' בשו"ת פאת נגב חיו"ד סי' ט':

מח באויר. עי' דרישה שהקשה למה לא הביאו הטוהמ"ח גם מה דבעי הש"ס פירש לאויר העולם וקלטה א' בפיו עיי"ש ועי' בכנפי יונה שתירץ משום דבע"כ האי איבעיא בש"ס רק לענין מלקות איתמר דבודאי לענין אם מותר לבלוע התולע גופא כשהוא חי זה מלתא דלא שכיחא וגם פשיטא דאסור משום בל תשקצו ואם מת התולע היינו פירשה ומיתה ובע"כ רק לענין מלקות היא דאיבעיא וכיון דבזמה"ז אין נ"מ לדידן לכן לא הביאו הטוהמ"ח עיי"ש ועי' בשו"ת פאת נגב שם:

מט אלא מקצתו עפר"ח סק"י שכתב דאין חילוק בזה בין פירשה לארץ ובין פירשה לאויר דגם בפירשה מקצתה לאויר העולם אסורה עיי"ש. אולם בפרי תואר סק"ח השיג עליו והעלה בראיות דדוקא בפירשה לארץ הוי מקצתה ככולה אבל בפירשה לאויר בעינן פירשה כולה וכל עוד שלא יצאה לגמרי לאויר אין לאסור וסיים כנלפענ"ד אם יסכימו עמי בעלי הוראה עיי"ש ועי' כו"פ שכתב כן בהחלט לדינא להקל עיי"ש וכ"כ בכנפי יונה וכתב דהא ודאי דכל זה דוקא בפירש מקצתה אבל אם פירש רובה בודאי אמרינן דרובה ככולה עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ח ולהלן ס"ק נ"א):

ג אלא על גבי הפרי. עי' בכנפי יונה שהעלה דכל מה שכתב דבפירש ע"ג הפרי מבחוץ הוי פירש ואסור משום שרץ השורץ על הארץ הוא רק בשאר נמלים כיון שדרכן להיות מבפנים אבל בהני תולעים קטנים מאד שקורין מילבי"ן שדרכם להתהוות מבחוץ וגידול המילביץ הוא ע"ג הפרי אין זה פרישתו אלא היינו רביתייהו בכך ושרי ולכן כתבו הט"ז ושאר מחברים במילבי"ן שברויזינ"י דחיישינן שמא פירשו לחוץ ולא כתבו לאסור בלא"ה כיון שפירשו ע"ג הרויזינ"י מבחוץ כדרך המילבי"ן וכן הש"ך לא השיג על הט"ז בנקה"כ בזה אלא ודאי דבמילבי"ן וכיוצא דהוי רביתייהו בכך לא אמרינן דרחישתן ע"ג הפרי הוא פרישתן עד שיפרשו ע"ג הכלי עיי"ש לדרכו וכ"כ במ"ז ס"ק י"א במוסגר ובשפ"ד ס"ק ל"א דכל מ"ש דפירש ע"ג הפרי אסור הוא רק בנולד בפנים ופירש לחוץ אבל הנולדים בחוץ ע"ג הפרי כל זמן שלא פירשו ע"ג הכלי אין איסור עיי"ש:

נא על גבי הפרי. עי' בס' צמח צדק החדש ס"ק י"ז שכתב די"ל דזה דוקא בפירשה כולה ע"ג הפרי אבל בפירשה במקצתה יש לצדד להקל משום דהוי ס"ס עפ"ד הפרי תואר והכו"פ עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ח וס"ק מ"ט):

נב על הגרעין שבתוכו. עי' במנח"י כלל מ"ו ס"ק י"ב שכתב דאפילו הגרעין עדיין תוך הפרי אסור עיי"ש ועי' בכנפי יונה שהוכיח כן מכמה פוסקים דאף שלא נתגלה התולע לאויר העולם כגון שבשר הפרי מכסה עליו אסור אפי' לא ניקב לחוץ אך כתב דמדברי רש"י והרמב"ם וסמ"ק ורשב"א והאו"ה משמע דאין לחוש לפרישת התולע ע"ג הגרעין מבפנים בלי התגלות לאויר העולם וכל שהבשר מכסה אותו אף שפירשו התולעים על הגרעין שבתוכו לא נאסר עיי"ש. ועי' בפרישה שכתב שיכולין לידע שיצאה התולעת על גרעינה מבפנים כגון שנמצא התולע בתוך הפרי והגרעין מנוקב ואין התולעת בתוך הגרעין דאז ודאי תולעת הנמצא תוך הפרי יצא מתוך הגרעין עיי"ש והביאו במנח"י שם ובכנה"ג בהגהות הטור אות ט':

נג שפירש מפרי לפרי. פי' אם הם דבוקים יחד ונקבו שלהם במקום שהם מדובקים ויצאה התולעת מזו לזו בלא ראיית האויר. זקיני הלבוש סעיף ד' ופר"ח ס"ק י"א. פי' לא מיבעיא אם התולע ע"ג פרי א' מבחוץ והלך לפרי אחר דרך אויר העולם שבזה פשיטא דאסיר וי"ל דזה הוי ודאי איסור לא ספק אלא אפי' התליע בתוך פרי אחד בפנים והי' פרי זו דבוק לפרי אחרת ויצא התולע מזו לזו בלא ראיית האויר אפ"ה אסור עכ"פ מספק. ועשפ"ד סוף ס"ק י"א:

ועיין בס' צמח צדק החדש ס"ק י"ז שכתב דפירשה מפרי לפירי י"ל דאף בפירשה מקצתה חמור עיי"ש (ע"ל ס"ק מ"ט וס"ק נ"א):

נד אסור. עש"ך ס"ק י"ב דר"ל מספק דכל הני איבעיות דלא איפשטא ונ"מ אם יש עוד ספק הוי ס"ס. שפ"ד שם:

נה ויש אוסרים אפי' מת. עי' בישועות יעקב סוף ס"ק ב' שנסתפק לדעת האוסרים בפירשה ומתה אם הוא איסור תורה או דילמא דאף לדבריהם לא הוי רק מדרבנן דמה"ת פשיטא דלכ"ע בעינן שיפרוש מחיים עיי"ש ועי' בפלתי סק"ג שכ' בפשיטות דאף לאוסרין לא הוי רק מדרבנן עיי"ש:

נו אוסרים. עבאה"ט ועי' בפלתי שכתב לדינא להקל בזה עיי"ש אמנם בפר"ח ס"ק י"ג ובפרי תואר סק"ט כ' דהעיקר כדעת האוסרין בזה עיי"ש וכ"כ בכנה"ג בהגהות ב"י אות י"ו ובשלחן גבוה ס"ק ט"ו ובמנח"י כלל מ"ו ס"ק י"ג והנה באורח מישור סק"ב השיג על המנח"י הנזכר והעלה דהעיקר לדינא כדעה הראשונה עיי"ש אמנם יעוין בשפ"ד ס"ק י"ב ובשערי דעה סק"א שכתב שיש לחוש לדעת היש אוסרין בזה עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק ס"ב):

נז ויש אוסרים. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ט שכתב מהת"ח ותשו' מהרי"ל שהסכין שחתך תולעת צריך נעיצה בקרקע קשה עשרה פעמים אבל אין נוהגין כן אלא מקנחו היטב ודיו ומנהגן של ישראל תורה היא עיי"ש וכ"כ בשלחן גבוה ס"ק ט"ז מחודש א' לדינא (ועי' בדברינו להלן ס"ק קכ"ו ולהלן סי' ק"ד ס"ק ל"ד):

נח נקוב לחוץ. עבאה"ט ועי' בפר"ח ס"ק ט"ו שכ' שכן עיקר כדעת הי"א עיי"ש אולם בשו"ת גנת וורדים הספרדי חיו"ד כלל א' סי' י"ח פסק להקל בזה וכדעת הרשב"א שהביא המחבר עיי"ש וכ"כ הפרי תואר סק"י וי"א והשלחן גבוה ס"ק ט"ז לדינא עיי"ש אמנם כל זה הוא לדידהו במדינת הספרדיים אכן לדידן שקבלנו עלינו הכרעת הרמ"א וכיון שהרמ"א סיים בזה והכי נהוג בודאי חלילה לנו לסמוך להקל ועי' בט"ז סק"ח:

סעיף ה:

נט תולעים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דלא כהב"ח שרצה להתיר המילבי"ן קטנים שבקמח וכו' ועי' בהגהות צבי לצדיק שכתב להקל במילבי"ן קטנים דדוקא בבינונים שייך להחמיר שיש לחוש שמא הם בכלל גדולים ויש לחוש שמא פירשו לדופני הכלי משא"כ בקטנים מאוד דהוי ס"ס אין להחמיר ויש לסמוך על הב"ח וכתב דאם כי אין להורות להתיר לגמרי כנגד דעת הט"ז דמי יבחין כולי האי בין קטנים מאוד לבינונים אבל לענין למכור לעכו"ם יש להורות כהב"ח לחלק בכך עיי"ש אמנם יעוין במ"ז סק"ח שכתב דאין להורות כהב"ח בזה אלא שיש להחמיר בכ"מ אף בהפ"מ וכן הלכה ואין לשנות עיי"ש ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה וכתב דאם כי דברי הב"ח המה רק כדברי נביאות דמאין לנו לחלק בכך ולומר דהקטנים אין דרכם להיות נפרשים אמנם בצירוף סניפים מכמה צדדי קולא אפשר לסמוך על דברי הב"ח בזה עיי"ש ועי' בשו"ת פאת נגב חיו"ד סי' ט' מ"ש לדינא בזה עיי"ש ועי' בפת"ש להלן סי' ק' ק"א ובדברינו שם (ס"ק ד') איברא כי כן ראיתי בס' מאורי אור בחלק קן טהור בחידושיו לחולין (בדף פ"ח ע"א מהספר) שכתב סברה לחלק בין המילבי"ן קטנים מאוד כנ"ל ובין שאינם קטנים כ"כ דאותן שהם קטנים מאד שהם בתוך הקמח שאינן נראין רק ע"י כלי הבטה המגדל הראות אין חשש כיון דמניה קא רבו ואין חשש רק שמא פירשו ובהם גם אם פירשו אין שש דלעולם יש משהו קמח סביביו ולפי ערך קטנותו כמה משהו קמח כל דהו שמדבק בו הוא מסבבו אם כן לא נאסר מעולם שהוא תמיד מסובב בקמח עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש מתשובת שיבת ציון הנה זה לשין הרב שיבת ציון שם ולי נראה שאין כאן סתירה דבסעיף ד' מביא המחבר בתולעים אשר הם בתוך הפרי בזה לא חיישינן שמא פירש שתולעת שיושב בפירות אשר שם ביתו אין דרכו לנוד ולפרוש ממקומו כי אנו רואים שדרכו של תולעת הוא בטבעי מכובדי התנועה ואינו זז ממקומו כי שם ביתו ופרנסתו ואף מיני תולעים אשר נשתנים מהתולעים ונעשו זבובים עם כנפים אינם יוצאים ממקומם עד שיגיע זמנם לרחף ואז פורחין ואינן חוזרין עוד כמו שידוע לחכמי הטבע ממיני שמעטערצינ"ג שיושבים בתוך הנרתק שלהם עד שמגיע זמנם לרחף ושוב אינם חוזרים למקומם משא"כ בסעיף ה' בתולעים שנמצא בקמח שמיירי במילבי"ן כמ"ש הש"ך ס"ק י"ד בשם הרא"ש ועינינו רואות שמילבי"ן הם מקלי התנועה ודרכם לרוץ אנה ואנה וטבעם לנוד במהירות בזה שפיר פסק דחיישינן שמא פירש ממקום למקום כי טבעם להרחיק נדוד ולשוב למיני אוכלים אשר מתפרנסים מהם ובזה עולים כהוגן כל פסקי המחבר בלי סתירה וגם אין לדמות זה לתולעים הנמצאים בתוך המשקים אשר ג"כ אין דרכם לצאת חוצה מעצמם עכ"ל ועי' בס' צמח צדק החדש ס"ק כ' מ"ש ע"ד השיבת ציון בזה ודעתו להקל גם במילבי"ן שבקמח דלא חיישינן שמא פירש לחוץ עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל ל"ח סוף סעיף ט' שכתב דהמילבי"ן הנמצאים במיני גרויפי"ן ופירות יבשות לעולם חיישינן שפירשו עכ"פ מפרי לפירי ואסורים עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז):

ס הנמצאים בקמח. עי' פר"ח ס"ק י"ז שכתב דבהפ"מ יש להקל דתולעים שבקמח הוי דינו כדין תולעים שבמשקה ושרי בפירש לדופן הכלי עיי"ש ועי' בסלת למנחה כלל מ"ו דין י' בהג"ה מבנו של המנח"י ז"ל שהביא מהפר"א להקל בהפ"מ בקמח המונח בכלי אפי' אם הוריק הקמח מכלי אל כלי וכ' עליו שיש לסמוך ע"ז בהפ"מ ושכן שמע שבק"ק פיורדא היה שנה אחת שכל קמחיהם היו מתולעים עד כשהביאו מהריחיים והיה שעהד"ח גדול ויצא הדבר בהיתר ע"י שהיה מנפין אותו היטב עד שלא נשאר למראית עין שום תולע בקמח וסמכו א"ע ע"ד הפר"ח הנזכר עיי"ש אמנם יעוין בכרתי סק"ט ופלתי סק"ד ובמ"ז ס"ק י' שכתב שאין לסמוך ע"ד הפר"ח להקל בזה כלל עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ל"א שהביא גם את דברי הסלת למנחה הנזכר והשיג עליו וכתב דאפי' בהפ"מ וצורך גדיל צ"ע אם יש לסמוך ע"ז שמנפין אותו היטב עד שאין רואה עיי"ש ועי' בלב"ש בחידושי דינים סעיף ל"ז ובביאורו שם ס"ק קל"ג שכ' כן בהחלט לדינא שאין לסמוך להקל בזה כלל עיי"ש ועי' בס' ויקרא יהושע חיו"ד הלכות תולעים סי' ב' מ"ש בזה וכתב דיש עוד חשש בקמח שנמצא בו תולעים דכשיתן המים בקמח כדי ללוש בו קודם שיערב המים עם הקמח ישרצו התולעים ע"ג המים והוי פירש מקמח למים ובפרט העושה מקמח זה עיסה הנלושה בשמן היכא למיחש יותר דשמן אינו מתערב יפה עם הקמח כ"כ ובודאי דהוי פירש מן הקמח להשמן עיי"ש ועי' בפרי תואר ס"ק י"ב שכתב דבלא"ה אין לסמוך על דברי הפר"ח להקל בתולעים שבקמח משום דאפי' להמ"ד דס"ל בעלמא דקמח בקמח הוי כלח בלח יהוי כמים מ"מ לגבי תולעים פשיטא דהוי כיבש ביבש ולא דמי לגבינה שנמצא בה תולעים דהוי כל הגבינה כחתיכה אחת ממש משא"כ קמח דכשהתולע הולכות ממקום למקום הוי כפירש מפירי לפירי ואסור עיי"ש וכ"כ בבינת אדם אות קטן ל"ה ובחכמת אדם שם סעיף י"א לדינא דאפי' אם לא שרצו התולעים לחוץ רק בקמח גופה מקרי ג"כ פירש מפירי לפירי עיי"ש וכ"כ בס' שאול בן הלוי לדינא עיי"ש אולם יעוין בס' צמח צדק החדש ס"ק כ' שהרבה להשיב ע"ד הפרי תואר והחכמת אדם הנ"ל והביא ראיות מדברי הפוסקים דאם לא שרצו רק בקמח לא מקרי פירש דבע"כ כל הקמח כולו חשיב כפרי א' עיי"ש ולפענ"ד נראה להביא ראיה לדבריו מדברי הש"ס זבחים דף מ"ג ריש ע"ב אבל קימץ דמיפרת אימא לא קמ"ל ופירש"י שם (בד"ה אבל קומץ דמיפרת) קמ"ל דכולו כחד אבר דמי עיי"ש ומבואר להדיא דמלא חפנים קמח הוי כגוש א' והיינו כדברי הצ"צ הנ"ל ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קכ"א שדעתו ג"כ להקל בזה אמנם במה שדעת השואל כם דגם גרויפי"ן יש להם דין קמח שדינו כמו מים ומשקה ולא נחשב פירש תוך הכלי השיב דז"א דגרויפי"ן הוי כל א' פרי בפ"ע ואם פירש מא' לחבירו הוי כמי פירש מפירי לפירי דקיי"ל לאסור עיי"ש וכ"כ בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ל"א דאותם שמקילין גם בגרויפי"ן שהתליעו ומדמין גדויפי"ן לקמח טעות היא בידם ולא מיבעיא איתן שקורין פערי"ל גרויפי"ן שהם דומין ממש לפירות שכל אחד הוא נפרד בפ"ע אלא אפי' הגרויפ"ן שקורין קשי"א הנעשה מרעטשק"א ג"כ אין להקל כיון שגם הם עבים קצת ונפרדים כל אחד מחבירו וכשפירש מא' על חבירו הוי כמו פירש מתמרי לתמרי ולא דמי לקמח עיי"ש וכ"כ בח"א כלל ל"ח סוף סעיף ט' עיי"ש:

ועיין בס' תוספת ירושלים שכתב דלחומרא בודאי יש לחוש לדעת הפר"ח הנ"ל דהיינו כיון דקיי"ל דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינן ע"כ יש להזהיר להנחתומים ולהבעה"ב שיש להם פת הרבה מונחים על הקרקע בימות הקיץ ששכיח תולעים ואף שאין אוסרין כל זמן שאין רואין מ"מ עכ"פ יזהירו שיניחו הפת בכלי דוקא דאז גם אם נמצא תולעים באין רואה יש (לסמוך ע"ד הפר"ח דכל זמן שהוא בכלי הוי לא פירש דכל מה דאפשר צריכין לזהר ולתקן עיי"ש:

סא וכיוצא בו. כ' בלחם הפנים ס"ק כ"ד וז"ל פ"א בא מעשה לידי במאל"ץ שנתלע ואח"כ נתייבש ונשרפו התולעים ושאל את הרב אבד"ק סלאמינא ושמו ר' משה והשיב דאם נשרפו התולעים ונעשו כעפרא ואין בהם שים לחלוחית רק הם ממש כעפרא מותר ואין זה כמבטל איסור שאין כוונתי לבטל' אלא שהיא בעבידתיה עסוק והם נעשו כעפר ממילא עכ"ל וכ"כ בבל"י ס"ק כ"ז וכ' שכן פסקו כמה גאונים להתיר דנעשו כעפרא עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק ק"ב) ועי' בשו"ת תורת נתנאל (מהגאון בעל קרבן נתנאל ז"ל) סי' ל"ח שנשאל בדבר הגרינ"י קערנע"ר הבאים ממדינת מגענצא אשר כך מעשיהו בהיותם הכוסמים כרמל נקצרים ונתייבשים בתנור ואח"כ טוחנין בריחיים להסר הקליפות כדרך הכוסמים אך בהיות התבואה בקמה נמצאו בשבלים תולעים קטנים רוחשים ורצים הנה והנה ומצוים בהם מאד עד ממש יותר מרוב השבלים שנמצאו בהם התולעים הללו וקצת מהם הם אדומים ככרכום וקצתם קטנים מאוד לבנים ושחורים ונתייבשו התולעים אלו עם הגרעין ונשארו דבוקים בבקעים ובצירייהו ע"כ יש חשש שפוגע באיסור דאורייתא שאוכלין שרץ הארץ והשואל כ' שזה לא דמי לדין דמאל"ץ הנ"ל דמאל"ץ שאני כיון שנשרפו התולעים משא"כ בנ"ד שלא נשרפו רק נתייבשו עם המוץ שלהם ובהוציאם מן התנור רואין שנשאר אפי' המוץ והוא בלבנינותו ולא הובהב ומכ"ש הגרעין שבתחתיותו שלא נשרף רק שנתייבש ולא שלט בו שום חום יותר והשיב שמדברי השואל בזה ניכר שאינו בקי במלאכת המאל"ץ שמניחין המאל"ץ בעלי' מנוקב ובתחתיותיו מסיקין התנור וגם מכח החום הזה תלינן שנשרפו התולעים מכ"ש בחום התנור ומה שאין נשרף הקליפה הוא משום שאין בתנור שום שלהבת או אור רק חום האש ובהבל החום הזה אין הדרך שהמוץ ישרף אבל התולעים בודאי נבקעים ונעשו יבישים כמו פעפע"ר ושפיר הוי ס"ס מעליא שמא לא ריחשו ואת"ל שריחשו שמא נתרסקו או נימוחו בחמימות החום ואת"ל שלא נימוחו שמא פירשו כשטוחנים בריחיים להסיר המוץ בכח נדנוד וקול הריחיים כאשר באמת עינינו רואות שאין מוציאין לאחר הטחינה אלא בא' מאלף וכיון שיש טירחא גדולה לברור כל גרעין יש להקל וכו' אך מי שרוצה לצאת כל הספיקות ולהחמיר על עצמו ינפה בתחלה בנפה מחשש התולעים ואח"כ יכתשנו במכתשת עיי"ש באריכות ועי' בס' עקרי הד"ט סוף סי' ט' שהביא דברי התורת נתנאל הנזכר וכ' שגם עיניו ראה כמה פעמים שנמצא תולעים בחטים לחים ע"כ צריכין לזהר שלא לכסכסם עד שיבדוק כל חטה וחטה עיי"ש: (סב) שמא פירשו. עבאה"ט ופת"ש מ"ש בדין זה דחיישינן שמא פירשו ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קנ"ט שכתב בדבר הפלוימע"ן שנמצא בהם מילבי"ן קטנים וכתב דאף שעיקר מאכל הפלוימע"ן הוא ע"י בישול ואז אם יש מילבי"ן בודאי יפלו לתוך המים ובודאי הוי פירש וא"כ הוי קרוב לודאי איסור דז"א דגם בזה מידי ספיקא לא נפקא דהא הדבר ידוע שמילבי"ן גם בנותנין למים צוננין הם מתים מיד ורוב הפוסקים מתירין בפירשה מתה ובפרט לענין התבשיל לכ"ע עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואם יש עוד ספק שמא נימוחו מותר משום ס"ס ואף דלכתחלה אין עושין ס"ס בידים י"ל דכיון דאמרינן דקודם הבישול אין כאן חשש פירש ממילא מותר לבשלו ולעשות ס"ס כיון דעכשיו התירא הוא וכו' אמנם לפי דעת הט"ז סק"ח שכ' דאף במילבי"ן קטנים חיישינן שמא פירשו והסכימו כן כל האחרונים א"כ לא מיבעיא דאסור לאכלן חיים אלא דאסורים גם לבשלן כיון דאין עושין ס"ס בידים עיי"ש באריכות:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה