דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא
סימן פג
סעיף א:
א סימני דגים. עי' בס' המצות להרמב"ם עשין קנ"ב שכתב דהוי מ"ע לבדוק בסימני דגים עיי"ש ועי' בס' החינוך מצוה קנ"ד שכ' דר"ל שהרוצה לאכול מן הדגים הוי מה"ת החיוב שיבדוק יפה תחלה הסימנים שנתנה התורה בהם והם סנפיר וקשקשת וכו' וכ' שהרמב"ן חולק ע"ז (ועי' בדברינו לעיל סי' ע"ט ס"ק א' שהבאתי דברי הרמב"ן בזה) והאמת אתו בזה כי לא הוי חיוב אלא שכל שאכל בלא בדיקה בסימנים ה"ז עובר על העשה והוי לאו הבא מכלל עשה עכת"ד וע' במנחת חינוך שם שכ' שאם אכל דג ולא בדק רק בסי' א' דסנפיר ולא בדק אחר סימן דקשקשת אף שנמצא אח"כ שיש לו קשקשת והוא טהור אפ"ה ביטל העשה עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' ע"ט שם ומבואר משם דכל זה הוא רק בדג שאינו ידוע וניכר בטב"ע שהוא ממין דגים טהורים אבל בדג שהוא ידוע וניכר בטב"ע שהוא ממין הטהורים לכ"ע א"צ לבדוק הסי' בכל פעם:
אמנם בכגון דא צריכין לידע דכל מ"ש שאם ידוע וניכר בטב"ע שהוא דג טהור א"צ לבדוק הסי' הוא רק כשידוע בבירור אבל כשיש איזה פקפק על הקבלה מכבר צריכין לבדוק ולברר אם אמת השמועה שיש לו הסימנים כדת וכמ"ש בשו"ת שבסוף הס' גדולי טהרה סימן מ' בשאלה הא' בקצת אנשים שסמכו עצמם לאכול הדג שקורין אאל אף שלא בדקו אם יש לו קשקשים נקלפים לפנינו משום ששמעו מפי השמועה שהגאון מהר"ל מבערלי"ן ז"ל היתר אותם כי בחן שיכולין הקשקשים לקלוף ע"י איזה תחבולה וכ' שם שאסור לסמוך ע"ז משום שאסור לסמוך להתיר דג שאין לו קשקשת לפנינו ע"י עדות כזה כי שמא אין עדותן מכוונת וזה מחלה נושנת שהרוצים להקל ולהתיר איזה איסור תולין קלקולם באילן גדול ובמקום דאפשר לברר לא מוקמינן אחזקה דגברא רבא והרי בדג זה יכולין לברר בנקל לנסות אם הקשקשים ניטלין ביד או בכלי בלי קריעה עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ב) ועי' בפחד יצחק אות ד' ערך דגים וסימנים שנשאל בדבר הדג הנקרא קופי"ס שהי' המנהג בעירו לאסרו וכתב שם דאף כי בדק ומצא לו סנפיר וקשקשת ובחוט השדרה וכו' על כל זה כיון שהי' שם מנהג בעירו שלא לאכלו לא רצה להתירו דלא גרע משאר דברים המותרים ואחרים נוהגין בו איסור דאי אתה רשאי להתירו בפניהם ואח"כ נודע לו שאין שם מנהג ידוע לאסרו עמד והתירו עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' י"ד שדעתו להחמיר בדג קופי"ס שנהגו בו איסור משנים קדמוניות ומה שנראה בו כעין קשקשים הנה אותן הקשקשים אינם קשקשים גמורים כיון שהם דומין למסמורים והם רק בליטות קשים הדומות לשיריון קשקשים וכיון שלא הוחזק מין זה למין דגים טהורים ואינו ניכר בטב"ע שהוא טהור אין להתירו כיון שרבו הספיקות והמבוכות והבחנת באמיתיות הסימנים המפורשים בתורה עיי"ש באריכות והביאו בעקרי הד"ט סי' ח' בקצרה עיי"ש:
ב דגים עי' ברמ"א סי' קכ"ז סעי' ג' ובכנה"ג כאן בהגהות הטור אות א' דאין הנשים נאמנות בברירות דגים קטנים כשיש ביניהם דגים טמאים שהם בדומה להטהורים. וסיים בכנה"ג דדוקא בספק אם יש תערובות דגים טמאים הוא דלא סמכינן עלייהו משום דמורי התירא אבל אי אתחזק איסורא וידעינן בודאי שיש שם טמאים נאמנות דלא חשידו להכשיל בכה"ג עיי"ש וכ"כ במ"ז כאן סק"א:
ג מפורשים בתורה. עי' בישועות יעקב סק"א שהעלה דאף לדעת הרמב"ם ודעימי' דס"ל בעלמא דכל הספיקות הוי רק מדרבנן לחומרא מ"מ אם אנו מסופקים בדג אם הי' לו סימני טהרה גם לדעת הרמב"ם וסייעתו יש בו איסור תורה דכיון דאמרה תורה כל אשר לו סנפיר וקשקשת אותו תאכלו בעינן מן התורה שידוע בבירור שיש לו סנפיר וקשקשת אבל אם אינו יודע באמת ובודאי ה"ז אסור מה"ת לכ"ע. אכן על הלאו דאשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו אינו עובר מה"ת ואינו חייב רק בידוע בודאי שאין לו סנפיר וקשקשת עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' ע"ט (ס"ק א') ולהלן סימן ק"י (ס"ק ר"ה) מ"ש שם בשם החוו"ד ומהרי"ט אלגאזי והפרמ"ג ואכ"מ: (ד) כל שיש לו סנפיר וקשקשת. עי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קמ"ט שנשאל במין דגים שנמצאים במקום א' הנקראים באבקי"ס שיש להם סנפיר וקשקשת ורצה המורה לאסרם משום שנמצאים שמה כמין ההוא דגים טמאים כדמותם וצלמם רק שאין להם קשקשת ויש חשש דאתי לאחלופי והשיב דאף דבעופות אשכחן כה"ג בש"ס שגזרו איסור על עופות טהורות מפני שנמצאים טמאים הדומים לאלו מ"מ בדגים אין להחמיר ואין לנו להוסיף חומרות לאסור דבר שמפורש בתורה ובדברי חז"ל להיתר רק שיש להכריז ולהודיע ברבים שיהיו זהירין היטב שלא יחליפו וישגיחו היטב אם יש להם קשקשת עיי"ש:
ה שיש לו סנפיר וקשקשת. עפר"ח ס"ק י"ד ומ"ז סק"ב (בד"ה כתב) ובשפ"ד סק"ג שהביאו מדברי הש"ס ע"ז דף ל"ט ע"א וברא"ש שם דכל דאית לי' סנפיר וקשקשת אין נ"מ באיזה תמונה הוא הדג בין אם הוא בצורת דג או שהוא בצורת בעל קומה כחיות הים וכדומה דלא כיש טועים בזה ואמרים דבעל קומה אף שיש להם סנפיר וקשקשת אסורים דז"א עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ע"ה מזה עי' בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' סי' ה' שהביא ממתני' פרק י"ז דמס' כלים דדוקא כשהם כתמונת שאר חיות הוא דשרי אבל אם הוא כתמונת כלב אסור משום שהוא בורח ליבשה כשרוצים לצודו. ומה"ט כ' שם בעובדא שהביאו לפניו דג והי' כתמונת אדם בידים ורגלים ושאר אברים כבני אדם ואסרו כי בתמונת בני אדם אפי' רואין שיש להם סנפיר וקשקשת ה"ז טמא דמן הסתם הוא יוצא ברגליו לפעמים ליבשה עיי"ש ועי' בשיורי ברכה אות א' שהביאו והשיג עליו והעלה דכל שיש לו סנפיר וקשקשת אף שיש לו ידים ורגלים מותר בפשיטות עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק כ"ח):
ועיי"ש עוד בפר"ח שהביא ראיה דחיות שיש בים גם ביש לו קשקשת בלא סנפיר מותר ודלא כהמעדני מלך שהחמיר בזה דז"א דגם בחיות שבים נאמרה הלכה זו דכל שיש לו קשקשת בודאי יש לו סנפיר וע' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ק"ב מ"ש בזה והביא ראיות לדברי הפר"ח בזה וסיים. דנהי דאין לסמוך להתיר לגמרי מ"מ יש לצדד לצרף להקל אם יש עוד צדדים אחרים כן נראה לפענ"ד עכ"ל:
ו סנפיר. עי' בשיורי ברכה אות ב' שכ' מהס' קרבן מנחה דדג שיש לו סנפירין ארוכים מראשו ולמטה שחופים את רובו כחגב והם עשוים לפרוח בים ואין בהם נוצה ולפעמים פורח למעלה מן המים. אפ"ה אם הי' לו קשקשת הוא טהור עיי"ש ולפענ"ד יש לעיין בזה דכיון שהוא יכול לחיות גם בלא מים שהרי חזינן שהוא פורח למעלה מן המים וא"כ אף שיש לו סנפיר וקשקשת לא מהני וע"ל (בס"ק שאח"ז) וצ"ע:
ז טהור עפר"ח ס"ק כ"ו (בד"ה דע) שהביא מדברי הש"ס מכות בדף ט"ז ע"פ פירוש הערוך דאף כשיש לדג סנפיר וקשקשת כראוי אינו שרי אלא כשנמצא במים אבל אותן הדגים הנמצאים בארץ אסור ולוקין עליהם משום שרץ השורץ על הארץ ומה"ט אמרינן בש"ס שם האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא אף שהוא דג שיש לו קשקשים וסנפירין וכשהיה במים היה מותר מ"מ זה הואיל ונמצא ביני כרבא דהוי גידולו מן הארץ אסור עיי"ש ועי' בתוס' במכות שם שכ' מר"ת דבניתא הוא מין דג קטן הנמצא במחרישה וכו' עיי"ש ועי' ברמב"ן בחידושיו לש"ס שם שכ' מהר"ת שבניתא הוא דג שגדל בתלם המחרישה שיוצא מן המים ועומד בתוך ארץ לחה וכיון דלפעמים רומש על הארץ לוקה משום רומש על האדמה ולקי נמי משום דג טמא עיי"ש ועי' בריטב"א שם שכ' שהוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים אבל הוא חי וגדל במקום החרוש בלחות תלם המחרישה וכו' עיי"ש ועי' מזה בהקדמה לס' טיב גיטין על ש"א (מרגאין בעל בית אפרים ז"ל) באמצע ההקדמה שהוכיח כן דלכ"ע לא הוי האי בניתא בריה יבשה אלא שתולדתו מן המים עיי"ש לדרכו ועי' בס' אמרי שפר (מהרב הצדיק מו"ה שמואל זצ"ל מדאראג) שנדפס שם מה שנשאל בענין המנהג שנהגו אנשי מעשה שאין אוכלין המין דגים הנקראים שלייע"ן או ציגיינע"ר פי"ש ואומרים שיש בקבלה מהבעש"ט הקדוש זי"ע שיש עליהם חשש משום שרץ השורץ על הארץ ויש שאין נמנעים מלאכלן רק בקיץ בחדשי תמוז ואב אם יש שורש ומקור בש"ס ופוסקים לחומרא זו. וכ' דחומרא זו נובע מדברי הש"ס מכות שם כי רואין כמה פעמים בקיץ אשר דרך הנהרות להתמעט רגילין דגים הללו להטמין א"ע בטיט ולחות הקרקע והתוס' כ' שם דאף בדג שדרכו להיות טמון לפעמים בארץ אם נמצא לפנינו במים הוא טהור ואין אסור אלא אם נמצא לפנינו בארץ כנ"ל ולכן הואיל ודרכן להטמין בארץ רק בב' חדשים אלו ע"כ יש נמנעים מלאכלם בעתים הללו אכן אותן שמחמירים לאסרם לגמרי בכל השנה הוא ע"פ דברי הריטב"א במכות שם הנ"ל דמבואר מדבריו דאף בדג דעיקר תולדתו הוא מן המים אם הוא חי וגדל גם במקום החרש בלחות תלם המחרישה אף שיש לו סנפיר וקשקשת אסור לעולם אף אם נמצא כעת לפנינו במים ולדינא לא הכריע וכ' שכשנשאל מאחרים מענין זה הוא מסופק איך לפסוק הדין אם לחוש כלל לחומרא זו או עכ"פ רק בקיץ בב' חדשים הנ"ל ועיי"ש בדברי המגיה שכ' שם במוסגר וז"ל ואני זוכר שנשאל על דגים האלו הלכה למעשה ולא התירן עכ"ל וכשהייתי תחת צל כ"ק אדומו"ר הגאון הקדוש רבשכבה"ג מהרי"ש זצללה"ה משינאווא שא תי את פי קדשו מענין השמועה שאומרים שמקובל מהצדיקים שמדור שלפנינו שלא לאכלו ויש שהם נמנעים מלאכלו רק בב' חדשים תמוז ואב והגיד לי בשם רבו הגאון הקדוש רבשכבה"ג מו"ה שלום זצללה"ה מבעלז"א שבב' חדשים הנ"ל לא הי' אכלו ואשר שכל ענין המניעה מלאכלו אינו על פי דין כלל ואפילו בב' חדשים הנזכר לעיל אין חשש על פי דין רק שבב' חדשים הנזכר לעיל נמנעים מלאכלו מחמת שאז יש בהם ענין זהומא מחמת שהן פרים ורבים אז יש בהם תאות המשגל ביותר ע"כ נמנעים מלאכלם מחמת מיאוס אבל לא מדינא כלל ובשאר השנה גם הוא אוכל מהם בלי שום פקפוק עכתדה"ק:
ח וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו. והן קבועות בגוף הדג יותר מן הסנפירין שהקשקשים אינם זזין מאליהן אלא בידים אבל כל הסנפירין יכול לכשכשן פר"ח סק"א ופירש"י:
ט הקליפות. הם הקליפות העגולים שגלדה דומה לצפורן רמב"ן עה"ת פ' שמיני (בד"ה סנפיר) ועי' בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ס"א בדג הנקרא שאטרי"א שצורת הקשקשים שלו הם כמין קנה וחדים כמחט וגובה להם ובולטים הרבה מעור הדג והאריך שם בזה. וכתב דכיון דקשקשת תרגום קולפין נראה שצ"ל דוקא כמו קליפי אגוזים וכמו קלף מה שאין כן אלו שהם בתמונת מחטין אף שנקלפים י"ל דאין זה מקרי סתם קולפין אמנם בסוף אות ד' מצדד דאם הי' נכתב כן בתורה קלפין הי' פשוט דבליטות אלו לא מהני אמנם כיון שבתורה לא נכתב קולפין רק בתרגום ובתורה כתיב קשקשת אינו מוכרע לאסור עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת דברי נחמיה חיו"ד סי' ט' מ"ש בענין זה ולדינא סיים דבמקום שנהגו בהם איסור בודאי אין להתיר ועיי"ש במה שפלפל בזה:
י ודוקא שהם נקלפים עבאה"ט של מהרי"ט שהביא מהבה"י דמין דג שקורין קארפי"ן בלע"ז שהוא מכוסה בעור דק מאוד ותחת העור הדק יש בו חדרים קטנים מרובעים ובכל אחד מהחדרים מונח קשקשת א' וא"א לקלפן רק בסכין מותרין הם באכילה עיי"ש ועי' בבה"י סק"א בם בכ' שכן הדין בדג שקורין אקני"ס ושכן הסכימו עמו חכמי ווילנא שהן מותרין עיי"ש ועי' בפר"ח בקונטרס אחרון ובבל"י סק"ב ובמ"ז סק"א שהביאו דבריו לדינא עיי"ש ונראה הטעם פשוט דכיון דלאחר קילוף הקשקשת נשאר תחתיהן עור דג בשלימות לא איכפת לן מה שיש עוד עור אחד פריס על הקשקשת וכמש"ל (בס"ק שאח"ז) מהישועות יעקב דהעיקר הוא שיהא נשאר עור שלם תחת הקשקשת מה"פ (וע"ל ס"ק י"ג):
יא שהם נקלפים. עי' בישועות יעקב סק"ד שכתב דכל מ"ש להתיר בנקלפות בכלי הוא רק אם כשקלפוהו נשאר עדיין עור דג תחתיו ע"כ גם אם אינו נקלף ביד בנקל רק בכלי אין לחוש שמא הוא עור דג דכיון שנשאר עדיין עור תחת הקשקשים הללו והוא בשלימות הרי זה מורה שכל מה שנקלף בכלי אינו עור רק שריון קשקשים הוא לבוש אבל אם לאחר שקלפו הקשקשים בכלי בחוזק יד לא נשאר עור תחתיו לא מהני דמזה נראה דכל מה שנקלף לאו קשקשים הוא אלא עור דג הוא ואסיר עיי"ש לדרכו (ועי' בדברינו בס"ק שלפ"ז):
יב בכלי. עפת"ש מ"ש מהנו"ב ותשובת שיבת ציון ותשובת בגדי כהונה לענין הדג שקורין שטיר"ל שאין הקשקשים נקלפים אא"כ הניחו במים שיש בו אפר ועי' בתשובת תשובה מאהבה חלק ג' סי' שכ"ט מ"ש לחזק הפסק הזה של הגאון הנודע ביהודה ומדחה דברי הרב השואל שרצה להחמיר בזה עיי"ש וע' בישועות יעקב שם מ"ש בזה וכ' דהא ודאי אם נשרו הקשקשים מחמת המי אפר והעור שעל הבשר נשאר תחת הקשקשים בשלימות הו"ל קשקשת גמורה וכשר דלא גרע מי אפר מכלי אך אם לפעמים ע"י הרותחין או מי אפר נשרו הקשקשים אבל חסר תחתיו מעור הדג שנקלף ביחד עם הקשקשים שנשרו אז לא מהני ואסור עיי"ש (וע"ל בס"ק שלפ"ז ולהלן ס"ק י"ג). אמנם יעוין בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' מ"ה שהרבה להשיב ע"ד הנו"ב שהתיר גם כשנקלפים ע"י רותחין ובאפר דאין להמציא קילא באיסור תורה רק ע"י ראיה ברורה וחזקה שאין עליו תשובה וראיות הנו"ב אינם מוכרחין עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת הר המור (מהגאון מהר"מ בנעט ז"ל) סי' י"ב שהשיג ג"כ ע"ד המקילין בזה שאין ראייתם נכונה וסיים יצאתי מגדרי כדי לאפרושי מאיסור וכו' עיי"ש ועי' מזה בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ג' סי' נ"ד ועי' בשו"ת שבסוף הס' גדולי טהרה סי' ג' שנשאל אודות הדג הנקרא אאל וכ' שם דמה שהקילו קצת אנשים במדינה ההוא לאכול אותו על שסמכו על ספר א' מספרי הטבע מחכמי העמים שכתב שיש לו קשקשים אין לסמוך על זה דאף אם הוא כן שמא אין יכולין להנטל אלא ע"י קריעת העור וידוע דבענין זה לא מקרי קשקשים אלא אם נוטלין בלא קריעת העור וכן אין לסמוך על מה שכ' הנו"ב דאם מניח אותו במי אפר והקשקשים נקלפים שפיר דמי דידוע שיצא עוררין על הוראה זו ואותן אנשים המקילין הם יחושו לעצמם וקורא אני עליהם מ"ש הר"ש סוף אהלות בואו ונלך אצל חכמים שמא התירו להם חזירים עיי"ש ועי' בס' מלאכת שמים על דיני סת"ם כלל ב' בבינה סוף סק"א שהביאו וכתב שלא היה צריך לכל דבריו כי מבואר להדיא בב"י בשם הגהות ש"ד שהדג הנזכר טמא הוא עיי"ש ועי' בנחל אשכול הלכות סימני בהמה חו"מ סי' כ"ג:
יג אם א"א לקלפן וכו'. עי' בשו"ת הר המור שם מ"ש בביאור ענין זה והוא כי בכל הקשקשים של הדגים שלפנינו אנו רואין אם כי הוא דבוק לאחוריו ויש לו בית מושב בעור הדג שהקשקשת תקועה בתוכה על כל זה הנה יש לו רווח לצד פנים שאינו דבוק ועי"כ הן נפשטין מעור הדג משא"כ בדגים טמאים אין לו רווח בשום צד רק בהעור מכל סביביו וא"א לקלוף הקליפה כ"א כשחותך או קורע העור המחברו מסביב עיי"ש באריכות אבל לפמש"ל (ס"ק י"א) מהישועות יעקב לא תלוי כלל אם הוא דבוק בהעור בכל סביביו אלא אם אפשר לקלוף הקשקשים וישאר תחתיהן עוד עור שלם המפסיק בין הקשקשים ובין בשר הדג וכל שנשאר תחתיהן עור שלם המפסיק גם אם הם דבוקים מכל סביבותיהם בעור ואי אפשר לקלפן אלא ע"י קריעת עור העליון שפיר דמי ומהני (וע"ל בס"ק שלפ"ז):
יד וקשקשת אחר. עש"ך סק"א שכתב דלא חיישינן שמא הי' דג זה עם דגים טהורים ונדבק בו זה הקשקשת ועיין בפר"ח סק"ב שכתב דכ"ז אם נדבק בו זה הקשקשת יפה ונראה מענינו להדיא דמגופו הוא אבל בלא"ה כל שיש לחוש שמא קשקשת זר נדבק בו מדג אחר אסיר מספק דבשל תורה הולכין להחמיר בכל ספק אך כל זה הוא בלא היה לו רק קשקשת אחת וכאמור אבל אם נמצא בו הרבה קשקשים אין חוששין שמא מדגים אחרים הם עיי"ש וכ"כ בשפ"ד סק"א ובשלחן גבוה סק"ג לדינא עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ט' ועי' בספר כתנות אור על התורה פ' ראה:
טו ואפי' אין לו עתה. עבכנה"ג בהגהות ב"י אות י' שכתב שדין זה דאין לו עתה ועתיד לגדל לאחר זמן קאי אתרווייהו אסנפיר ואקשקשת עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ז' (בד"ה והנה הרב) מ"ש בזה:
טז שהיה לו וכו'. עי' בערוך סוף ערך אקונס שכתב שאין לסמוך להתיר דגים המשירין קשקשותיהן אלא דוקא בידעינן ומכירין בהם ומוחזקין ביד דייני ישראל שמשירין קשקשותיהן בשעה שעולין מן הים עיי"ש ועי' בפחד יצחק אות ד' ערך דגים שהעתיק שם תשו' מרב גדול א' שהביא דברי הערוך הנ"ל שנסתפק במ"ש ומוחזקין ביד דייני ישראל אם ר"ל הדיינים היושבין על מדין או שהוא ט"ס וצ"ל דייגו וכתב דבודאי כוונתו דייני ישראל שבכל עיר ועיר אבל לא מהני קבלה מעיר אחד לעיר אחרת ועיי"ש במה שנשאל על דבר הדג הנקרא סטוריו"ן שבק"ק פיורד"א אוכלין אותו שאומרים שקבלה בידם כי משיר קשקשיו במים או תיכף אחר בואו אל הרשת ואף שיש עוד מין דג שדומה לו שהוא טריפה ואין לו קשקשים עכ"ז סומכין על האומרים כי יכירו וידעו להבדיל בין הטמא להטהור אבל החסידים ואנשי מעשה הצנועים מושכין ידיהם באומרם. שא"א להכיר ובק"ק קרומינ"ה נהגו בו תמיד איסור עוד לפני הגאון מהר"נ איגרא ז"ל ולא רצה להתירו כי לא הי' ברור לו שישיר הקשקשים במים וגם אין מכיר ומבחין בין שני המינים האלו וספק דאורייתא לחומרא ונשאל בעובדא שאירע ששלח נגיד א' מק"ק פיורד"א לנגיד א' שבק"ק קרומינ"ה חתיכות הסטוריו"ן ולזה בא שאלת השואל אם יוכל אנשי ק"ק קרומינ"ה לסמוך על מסורות ק"ק פיורד"א והשיב דהסומך עצמו להקל בזה בק"ק קרומינ"ה הפסיד והרוצה להתחכם ולומר דהמנהג דק"ק קרומינ"ה הוא מנהג בטעות הוא טועה דאיסור גמור הוא ולא מנהג בטעות דדגים המשירין קשקשותיהם במים אי אפשר שלא ישאר בהם חד או תרין קשקשים וסטוריו"ן כמה פעמים נבדק לכרכו בבגד או להשימו בכלי מלא מים נקיים ולא מצאו עליו עד אחד לא תחת לחיו ולא תחת זנבו א"כ איסור גמור הוא לאכלו ובני ק"ק פיורד"א שמתירין אותו אין לנו לסמוך על קבלתם כלל עיי"ש באריכות:
יז והשירן מיד בעלותו ליבשה. כ' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ע"ד וז"ל מנהג פשוט הוא בכל ישראל לאכול דג בעל החרב הנקרא בלע"ז פוש"י אושפאד"ה אע"פ שאין לו קשקשת מפני שאומרים שבשעה שעולה מן הים מחמת כעסה מתנועעות ומשלכת קשקשותיה וכו' ושמעתי ששר אחד משנה למלך שאל את מו"ר ע"ז וכו' מה עשה מו"ר הוליכו לבית המצודה במקום שצודין הדג הזה ולקח כמו אמה בגד שחור והניחו במכמורת שהיה צדין דג זה וצדו אחד מהם ואחר שצדהו הסיר הבגד השחור ומצאו מלא קשקשים והראה למשנה למלך אז אמר אתם אמת וקבלתכם אמת וכו' עכ"ל והביאו בשפ"ד סק"ב ובשלחן גבוה ס"ק כ"ו מחודש ה' וסיים בשלחן גבוה שם בכן המנהג פשוט לאכול כמה דגים כאלו שאין להם קשקשים כגון אושקומברי"ש וקולייו"ת וליקידר"ה וגולפא"ר וכיוצא בהם דבעודם במים יש להם קשקשים דקים ובעלייתם מן המים נושרין קשקשיהן ונראה בעורותיהם מקום הקשקשים שהיה להם מקדם כי בעלותם מן המים אין רואה אם נושרים קשקשים או לאו אלא בעורם ניכר מקום הקשקשים שהיה להם בעודם במים לכן כל דג שנראה בעירו מקום הקשקשים שכל עורו שקוע כמדת הקשקשים מותר באכילה דודאי היה לו קשקשת בעודו במים ונשרה בעלותו מן הים עכ"ל:
ועיין בפר"ח ס"ק כ"ו שכתב דע שהדג ברבוט"ה אע"פ שהתירו הר"ת משום דאע"ג שאין אנו רואין בו קשקשים הנה נתאמת שיש לו קשקשים במים ומשירן בשעה שעולה מן המים מ"מ הר"י מפארי"ז היה נזהר והר"י החסיד אמר כל מי שיאכל ברבוט"א לא יזכה לאכול לויתן ופעם אחד התירו ר' אפרים וא"ל בחלום שהתיר שרצים וחזר בו ואסרו וכן ראוי להורות. ומיהו כדאי הם כל הגדולים המתירין אותו לסמוך עליהם לכל הפחות לענין להתיר להסתחר בו דאינהו מיכל אכלי ליה ואנן לא משתכרינן ביה עיי"ש (ועי' בלחה"פ ס"ק י"ב בהג"ה) ובס' מדרש תלפיות אות ד' ענף דגים מ"ש עוד מזה וכ"כ בבל"י ס"ק ט"ו ובסידור הגאון יעב"ץ ז"ל במגדל עוז ובשפ"ד סק"ב לדינא עיי"ש:
יח מותר. עי' בכנה"ג שם אות י' שכתב דכ"ז דוקא בקשקשת אבל בסנפיר לא שייך זה דסנפיר הוא דבר הדבוק בו בגופו ואין שום דג שדרכו להשירו כשעולה מן הים ולא בשום זמן עיי"ש אולם דעת הפר"ח ס"ק ד' הוא דגם בסנפיר שייך זה ומה"ט כתב בטעם ההיתר דדג הספרדי הנקרא סטינ"ק מאדינ"ס (ע"ל ס"ק כ"ח מ"ש בזה) שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר דתולין בהסנפירין נפלו ממנו קודם עליתו מן המים עיי"ש לדרכו ועי' במ"ז סק"ב (בד"ה ודע) מ"ש בזה ועי' במחזיק ברכה אות ז' (בד"ה וראיתי) שכ' דהעיקר כדעת הפר"ח הנזכר דגם בסנפיר משכחת לה שיפול ממנו קודם עלייתו מן המים עיי"ש :
יט וטוב להחמיר. עי' פרי תואר סק"א מ"ש בזה לדינא עיי"ש:
סעיף ב:
כ יש מיני דגים. כלומר שיש מיני דגים שידוע שהם טהורים וקשקשותיהם דקים מאוד ואינם ניכרים ולפיכך כשנמצאים מינים שאינם ידועים לנו אם כרוכים בבגד וכו' מותרים ש"ך:
כא שקשקשיהם דקים מאוד. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דה"ה אם מעמד הדג נגד השמש ורואה בו קשקשים ועי' בדברי שאול ויוסף דעת ובס' תפארת ישראל על המשניות פרק ב' דע"ז משנה ו' ס"ק נ"ו שכתב דבע"כ בעינן שיהיה שלטה העין בהם ויהיה נראה לעין בלי זכוכית המגדיל אבל אם אין נראין בלי זכוכית המגדיל לא נקרא קשקשת דצריך שיהיה הקשקשת כעין לבוש כמ"ש בש"ס נדה דף נ"א ע"ב וזה שאינו רק נקודה קטנה שלא שלטה בו העין ודאי לא נקרא לבוש וכתב שם וכן אנו רואין בהדג הנקרא אאל שיש לו קשקשים קטנים ורואין אותן ע"י זכוכית המגדיל וכי ס"ד להתיר ח"ו משום זה וכתב שם שאבותינו ספרו שזה כנ' או ס' שנה שרצה גדול הדור אחד להתיר דג א' הנקרא בל"א קוואפפ"ע מחמת שראה בזכוכית המגדיל (מיקראסקא"פ) שיש לו קשקשין ואווש עליה כולה עלמא ונפיק שופרא דידהו לאיסורא ונשתקע ההיתר והוא ז"ל הביא שדג הזה הוא המןבא בהג"א ברא"ש ע"ז סי' מ"א דכלבית שהוא דג שקורין ברבוט"א אמר ר' יהודה חסיד שהאוכל ברבוט"א לא יזכה לאכול מלויתן ופעם אחת רצה רבינו אפרים להתירו וראה בחלום שהתיר שרצים וחזר ואסרו וכתב הוא ז"ל שדג הנקרא בל"א קוואפפ"ע נקרא בלשון צרפת בארבא"ט והאיסור הוא משום שאין הקשקשין נראין לעין בלי כלי המגדל הראות ע"כ יפה כתבו רבותינו שישתקע הדבר ולא יאמרו להתירו עיי"ש:
כב ואם כרכוהו בבגד וכו'. עכנה"ג שם שהביא מדברי רש"י והרשב"א דיש דגים כאלו שקשקכותיהם שחורות ויש שקשקשותיהם לבנות ובאותן שקשקשותיהן שחורות יקח בגד לבן כדי שיוכל להכירן ואותן שידוע שקשקשותיהם לבנות יקח בגד שחור עיי"ש ונשפ"ד שם:
כג כרכוהו בבגד. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דה"ה אם מעמיד אותו נגד השמש וכו' ועי' בדברי שאול ויוסף דעת שהוכיח דאף שהם דקים כ"כ עד שאם היה נקלפים ביד לא היה ניכרים לרוב דקותם והיו נפרכים מ"מ אם מעמידין אותם נגד השמש הם נראין רפויין וראויין להיות נקלפים ביד ע"י רפוייתן שרי עיי"ש ולדינא עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ה' שכ' מדברי הב"ח בתירץ הב' דלהכי לא הזכירו הטוהמ"ח לבדיקה זו דס"ל דבדיקת נגד השמש לא מהני לדידן דאכתי לא יצאנו מידי ספיקא דילמא לא תהא נקלפת מעור הדג ואינה קשקשת וכן רב אשי נמי לא שרי להו ע"י בדיקה זו אלא לאחר שנקלפים ביד או בכלי ועוד הביא מהדמש"א דהאי בדיקה לח הוי בקי ביה, כ"א רב אשי ואנן לא בקיאינן בבדיקה זו ואין לסמוך על זה עיי"ש: (כד) בכלי מלא מים. עבכנה"ג שם שהביא ממשמעות הש"ס שנותנין אותם בכלי חרס לבן דוקא דמתוך המראה לבן נראו הקשקשת שהם שחורות אבל משמעות הטוהמ"ח דאין קפידה בכלי כלל דכל שנותנין אותו במים נראין הקשקשת עיי"ש וכ"כ בשלחן גבוה סק"ו מהרשב"א דאין קפידה בכלי דבאיזה כלי מלא מים שיהיה סגי דכל שהמים זכים וצלולים יראו שם הקשקשים אם יש לו עיי"ש:
כה נמצאו קשקשים. עי' פרי תואר סק"א וב' שכ' דבכה"ג דלא נראו הקשקשים להדיא רק ע"י תחבולה לכ"ע לא מהני בנמצא רק קשקשת אחת דכשלא נמצא רק לאחר התחבולה יש לחוש שמא נדבקה בו זה הקשקשת מעלמא ובע"כ בעינן קשקשים הרבה עיי"ש:
כו מותר. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות י"א ומבואר מדבריו דכל שבדק א' ממין זה ומצא שיש בו קשקשים בין במים ובין בבגד אין צריך לבדוק כולן דע"י בדיקת אחד ניכר וידוע שיש לכל מין הזה קשקשים עיי"ש ותבין וכן משמע בפוסקים וה"פ:
סעיף ג:
כז כל שיש לו קשקשת וכו'. עכו"פ שכתב דבע"כ לא אמרו ז"ל לשון זה דכל וכו' בדוקא כי בבע"ח דברו חז"ל בכ"מ אחר הרוב דבכל הברואים יש הרבה דברים יוצאים מהטבע כמו שהעידו הטבעיים בטבע הבע"ח ובכן בודאי מה שאמרו חז"ל בדרך כלל בזה לא דברו אלא על הרוב ור"ל שרוב דגים שיש להם קשקשים יש להם סנפיר וע"כ אם נמצא איזה בע"ח דאין לו סנפיר אף שיש לו קשקשת אין זה סותר הכלל הזה ואמרינן דמן המיעוט הוא עיי"ש אמנם יעוין בט"ז סק"ג שכתב שא"א שימצא בעולם מין שיש לו קשקשים ולא סנפיר עיי"ש והוא דלא כהכו"פ ועי' במ"ז סק"ג שהעלה כן לדינא דבע"כ מה שאמרו כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר כוונתם דאין א' שימצא שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר והביא ראיות לזה עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ח' שכתב שכן עיקר כהט"ז והמ"ז ודלא כהכו"פ עיי"ש ועי' בסידור הגאון יעב"ץ ז"ל בחלק מגדל עוז בדיני דגים אות ח' וט' מה שהאריך בזה והעלה לחלק דבע"כ לא אמרו דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אלא ביש לו צורת דג משא"כ בבריות שבים שאין להם צורת דג ואנו יודעין בבירור ע"פ הציידים הבקיאים שאין להם שום סנפיר לא לעבר ולא לעתיד בזה לא נתנו החכמים כלל זה וכל הסומך על כלל זה גם בשאר מינים שבים אע"פ שאין לו צורת דג כנ"ל הוא עתיד ליתן את הדין שמאכיל דברים טמאים לישראל ובודאי דהאוכל מין כזה שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז):
כח שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. עי' במעדני יו"ט בפ' א"ט סי' ס"ז בדג הנקרא סטינק"ס מוריני"ס שנמצא בים הספרדי שיש לו קשקשת ולא סנפיר ויש לו ד' רגלים והוא סם המות והרוקחים יודעים להוציא ממנו הארס ועושים רפואות מאותו הדג ושאל אותו רופא א' אם נידון אותן רגלים שהם סנפרין לפי הכלל המסור בידינו דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וא"כ דג טהור הוא ואיך מסרה לנו התורה כלל זה ויש בו מכשול לאכול סם המות ודרכיה דרכי נועם והשיב לו המעיו"ט שאפשר שהוא מין מורכב אחר קבלת חז"ל ועוד דכל זה לא נאמר רק בדגים שבים ולא בחיות הים עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ו' שהביאו אמנם יעוין בפר"ח סק"ד שהשיג עליו דלפי דבריו של המעיו"ט אנו עוקרים הגבול שגבלו הראשונים שלדבריו אפשר שהורכבו עוד כמה מינים וכלל דחז"ל כל שיש לי קשקשת יש לו סנפיר נופל ארצה חלילה וחס. וגם במ"ש דכלל זה לא נאמר בחיות הים ג"כ לא יתכן כי גם בחיות הים אתמר כלל זה ולדינא כתב להתירו מטעמים אחרים עיי"ש (ע"ל בס"ק שלפ"ז) ועי' בבכור שור חולין דף ס"ו ע"ב שמתמה ע"ד הפר"ח שלא הבין דברי המעיו"ט בזה כי המעיו"ט ג"כ מודה שדברי חז"ל וכללי התורה שמסרו לנו קיימים לעד ואפי' אמת הדבר שיורכב אחר קבלתם א"א שיורכב כי אם לפי הכלל שנתנה לנו התורה ואותו הדג באמת טהור הוא שהרגלים הם סנפירין שלו ולמה שהקשה הרופא האיך נתנה תורה כלל שאפשר שיגיע נזק מזה והיה להם להזכיר חוץ מדג פלוני שהוא סם המות. השיב להרופאים שלא היה באפשר להוציא את הדג הזה מן הכלל כיון שעדיין לא היה רק אח"כ הורכב ולא חשה התורה להודיע עתידות ומ"מ טהור הוא וכל התורה במקומה עומדת לעולם עיי"ש ועי' בכרתי סק"ג שדעתו נראה ג"כ כדעת המעיו"ט עיי"ש ועי' בשפ"ד סק"ג שהביא ג"כ ראיה מדברי התוספות לדעת המעיו"ט עיי"ש ועי' מזה במ"י סוף ס"ק ב' ועי' במהר"ם שיק על המצית מצוה קנ"ז שהאריך קצת בזה והביא ראיה לדברי הפר"ח דגם בחיות הים נאמר כלל זה וסיים ונהי דאין לסמוך להתיר אותם עצמם על סברא זו מכל מקום דבר ברור לאסור אין לנו עיי"ש ועי' בשאלות ותשובות שמלת בנימין (מהגאון מ' וואלף המבורג ז"ל) חיו"ד סי' ז' מדף קט"ז עד דף קי"ט מה שהאריך בדברי המעיו"ט והפר"ח והכו"פ בזה ולדינא סיים והיוצא מזה בשינק"ס מריני"ס הנ"ל טמא הוא וטמא להוי וכו' עכ"ל ועי' ברכה אות ז' מה שהאריך בדברי הפר"ח והבכור שור בזה ועמ"ז סק"ב (בד"ה והנה) מ"ש בזה והניח בצ"ע לדינא עיי"ש ועי' בסידור הגאון יעב"ץ בחלק מגדל עוז בדיני דגים אות ט' מ"ש בזה והעלה שהעיקר כתירוץ המעדני יו"ט בסוף דבריו דכלל זה לא אמרו רק במין דגים משא"כ במין זה שהיא מין בהמה שבים ע"ז לא אמרו כלל זה עיי"ש באריכות. שוב ראיתי בשומר ציון הנאמן (שנדפס שנת תר"י) קונטרס צ"א דף קפ"ב שהעתיק שם תשו' רב גדול א' ממדינת אשכנז שהאריך ג"כ לאסרו והעלה בראיות דבע"כ כל מה שאמרו כל שיש לו קשקשים יש לו סנפיר לא אמרו רק אם מצאו חתיכות דגים ולא ידעו אם יש לו סנפיר אבל בדג הבא לפנינו שאנו רואין שאין לו סנפיר בודאי מין שרץ הוא ובסוף דבריו הביא ממה שמצא בספרי המחקר לחכמי הטבע שמנו הדג שטינקי"ס מאריני"ס הנזכר בכלל עקרבים ולפ"ז האוכל מין דג זה הרי זה אוכל מין שרץ המים עיי"ש באריכות ולא ידעתי איך נתן מקום לדבריו בין תשו' הגאונים בעלי תריסין שכל דבריהם נאמרו עפ"ד תיה"ק והביא ראי' לדבריו מדברי מי שאינו מבני עמינו ומה זה ראי' אם אומר איזה חכם יהי' מי שיהי' ע"פ אומדן דעת נכרי בלא ראי' מדברי חז"ל והפוסקים אשר רק מפיהם אנו חיים:
ועיין בשו"ת הלכות קטנות חלק א' סי' רנ"ה בדג הנקרא סאקוקי"ד שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר אך יש לו ידים ורגלים וכ' שהוא טמא כיון שאין לו סנפיר אף בחלק ב' סי' ה' מדבר עוד בענין זה וכ' דאפי' יש לו גם סנפיר כאן שיש לו ידים ורגלים בודאי שהוא בירח ליבשה מידי דהוי מהא דתנן במתניתין פי"ז דכלים כל שבים טהור חוץ מכלב הים כיון שבורח ליבשה עיי"ש וכיוצא בזה כתב בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות א' מהס' קרבן מנחה בדג שהי' אורכו כאצבע גדול של אדם ויש ממנו שהוא גדול כזרת וצורת ראשו ופניו וגופו הוא כאותן דגים הידועים שקורין גיפאל"י או אלבי"ר ויש לו ידים ורגלים כמו האדם ממש עם הפרקים והצפרנים גם צורת הזרוע וגם הכתף וכן למטה השוק והירך כדמות אדם וכלו מלא קשקשים אך לא הי' לו סנפירין כלל והוא מהלך לפעמים על הרקק כשאר שרצים וכשהוא במים ישוט כמו האדם ששט בלא סנפירין רק בידיו ורגליו וכתב שיש לאסרו בכ"מ דאין הקשקשת שלהם שום סימן טהרה כלל ואין הידים והרגלים בכלל סנפירין עיי"ש ולפי דברי המהר"י חאגיז ז"ל בתשו' הלק"ט הנ"ל מבואר דאפי' יש לו סנפירין אסור מטעם דכל שיש לו ידים ורגלים מן הסתם הוא בורח ליבשה וכמ"ש בס' קרבן מנחה באמת שרואין אותו הולך ברקק וכנזכר. אמנם בגוף דברי המהר"י חאגי"ז ז"ל הנזכר דהחמיר ביש לו ידים ורגלים אף שיש לו סנפיר וקשקשת עי' בשיורי ברכה אות א' שהביא דבריו ומצדד להקל ביש לו סנפירין ומסיים בצ"ע עיי"ש:
כט קשקשת. עי' פרי תואר סק"ג שכ' דאף שאין לו רק קשקשת אחד נמי בידוע שיש לו סנפיר עיי"ש והביאו בשפ"ד סק"ג וכתב דיש בזה נ"מ גם לדידן בעומד תחת לחייו עיין שם:
ל חתיכת דג. עט"ז שכתב דוקא חתיכת דג דאלו דג שלם א"א בעולם להמצא בקשקשת בלא סנפיר ועי' בפר"ח סק"ד שהשיג על הט"ז בזה דזה אינו דכלל זה דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר לא יחייבנו לומר שגדלים הסנפיר עם הקשקשת דבאמת יוכל למצא דג שלם בקשקשת בלא סנפיר אלא שע"פ ההלכה אנו אומרים שאם אין לו עכשיו עתיד לגדלם או אפשר שהשירם ועתיד לגדל אחרים אלא דמ"ש הטוהמ"ח בלשון חתיכה לרבותא קמ"ל דאפי' בחתיכה אם מצא סנפיר לבד ולא קשקשת לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת ולא סמכינן על הסנפיר להתיר ולומר דבודאי יש לו גם קשקשת רק שהקשקשת דבוקה בחתיכה אחרת של דג זה ואם היה נקט זה בדג שלם הוה אמינא דדוקא בדג שלם הוא דאסרינן בנמצא בו סנפיר לבד ולא קשקשת כיון דהעדר מציאות הקשקשת הוא הכחשה להסנפיר אבל בחתיכה שאין העדר מציאות הקשקשת ראיה לסתור הסימן דסנפיר די"ל דיש לו קשקשת בחתיכה אחרת אימא דסמכינן להתיר בסנפיר קמ"ל עכ"ד וכיוצא בזה כ' גם הפרישה עיי"ש והביאו בכנה"ג בהגהות הטור אות ז' (וע"ל ס"ק כ"ח):
לא עד שידע שיש לו קשקשת. עי' פלתי סק"א שהעלה דאם אכל דג שידוע בודאי שאין לו סנפיר אולם גם הקשקשת לא נראה בו אבל יש ספק על הקשקשת דלמא הי' לו אלא שנשרו במים לא חשבינן לי' לספק דכיון דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ולזה חזינן דלית לי' סנפיר אז תלינן דגם קשקשת אין לו בודאי ואם אכלו חייב מלקות עיי"ש לדרכו:
סעיף ד:
לב מצא חתיכות דגים. היינו כשצורת הדג ניכרת בחתיכות באופן שידוע שהם מבעל סנפיר בודאי שניכרין מיד בטביעת עין אלא שבזו החתיכה אין בה סנפיר ואנו מסופקין אם הם ממין דג טמא או טהור שמא נחתכו למעלה או למטה מסנפירו אבל עכ"פ ידוע לנו שאין חתיכות אלו מבריות משונות גדולות שבים. סידור הגאון יעב"ץ ז"ל בחלק מגדל עוז בסימני דגים אות י' :
לג אם החתיכות מתאימות. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהתחברות יפה לבד מהני וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל א' ור"ל דא"צ שיהיו דומות במראה ג"כ שפ"ד. ועט"ז ומ"ז סק"ד שכ' להחמיר דבעינן שיהי' החתיכות דומות במראה וגם מתאימות החתיכות זה לזה עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ה מ"ש בזה והעלה דבזה כ"ע מודים דאף היכא שהחתיכות מתאימות אם ע"י משמוש היד נרגש דלא דמי חתיכה לחתיכה אסור וה"ה אם יש דבר אחר המכחיש כגון המראה וכדומה אין שים פוסק פוצה פה להכשיר אך מ"ש בפוסקים דלא בעינן תרווייהו ר"ל דכל שרואין שהחתיכות מתאימות א"צ לבדוק אם מכוונת אבל באמת אם ראו במשמוש היד שאין מכוונים בודאי אסור ולדינא כתב דהעיקר כהפר"ח לבדוק בתרווייהו אם מתאימות וגם אם מכוונות יפה במראה ובמשמוש ואם אין מציאות לבדוק בזה כ"כ כגון שאכל שרץ ממקום החתך הגם דנראה מתוך החיתוך דהכל א' אפ"ה אין לסמוך ע"ז דבע"כ תרווייהו בעינן עיי"ש. וע' בכנפי יונה שכ' דמ"ש הב"ח דבעינן שיהא החתיכות מתאימות ויהי' נראה מתוך חתוכן שכולן מדג א' אתי לאפוקי אם כולן מתאימות ומתוך כולן נראה שאין זה מתואר הדג. דרך משל שכאשר יניחו החתיכות זה אצל זה באורכן נראה שהוא ארוך יותר מכפי ערך דג זה אז אע"פ שהחתיכות מתאימות ומתחברות היטב לא מהני דבע"כ צ"ל דאיתרמי הכי שמתחבר עמו חתיכות דג אחר וחיישינן לטמא עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט דיכולין לסמוך ע"ז גם בזמה"ז עי' להלן סי' ק"א (ס"ק ק"ו וס"ק ק"ט) ולעיל סי' ל"א (ס"ק ל"ח) וסי' ל"ו (ס"ק קע"ב) :
לד מלוחות ביחד. עבאה"ט מ"ש דבכולן נמלחו ביחד הציר אסיר מ"מ ועשפ"ד ס"ק ח' שכ' דהיינו מדרבנן משום גזירה אטו גופו ומדינא שרי הציר. וכ' עוד וז"ל ואם ספק אם נכבשו יום שלם לכאורה יש להתיר דהוי ס"ס שמא השאר טהורות הן ושמא לא נכבש מעל"ע וכו' עכ"ל ועיי"ש בס"ק כ"ג מ"ש עוד מזה ועי' בדברינו להלן (ס"ק מ"ה) :
לה ואם נמצאו שם דג. פי' אם נמצא שם כשהם מלוחים דג שיש לו ראש רחב ושדרה שהיא סימן טהור מותר לאכלו דודאי היה לו קשקשים קודם מליחה ונשרו או נטלו קשקשתיהם בעת תקונם ש"ך ס"ק ו' והיינו בסתמא כשאין מכירין בהחתיכות מאיזה מין דג הוא אבל אם מכירין בטב"ע שהיא ממין דג שאין לו קשקשים בודאי אסור סידור הגאון יעב"ץ ז"ל במגדל עוז שם אות י"א וס' מנחת יצחק:
לו נמצא שם דג. עי' בשו"ת פני משה חלק ג' סי' ג' שנשאל בדג מירינ"א שעד עתה היה מוחזק לטמא שלא ניכר בו קשקשת ועתה קמו לומדים ורוצים להכשירו כי ראו שיש לו שדרה וראש עגיל והאריך טובא והעלה שאין להוציאו מחזקת איסור שיש עליו ע"י סימן דראשו עגיל ושדרה כיון דבלא"ה הוא פלוגתת הפוסקים והרבה פוסקים ס"ל דלא מהני סי' זה עיי"ש באריכות:
לז דג שיש לו ראש רחב וכו'. עב"י שהביא בשם הר"י החסיד ז"ל עוד סימן על הדגים הטהורים שהזנב סדוקה לפניו משא"כ הטמאים עיי"ש ועי' בדמש"א דף קע"ו ע"א שכתב דאפי' ידוע שאין לו סנפיר וקשקשת מ"מ כל שיש לו זנב סדוקה טהור הוא עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ' שהביאו ותמה עליו וגם על הב"י בשם הר"י החסיד הנ"ל דהא מדברי הש"ס משמע דאין סי' טהרה לדגים רק סנפיר וקשקשת לבד עיי"ש ועי' בשו"ת פני משה שם סוף סי' הנ"ל שכתב שאין לסמוך על סימן זה דזנבו סדוקה לב' אפי' לסניף בעלמא כיון שלא נמצא סימן זה לא בבבלי ולא בירושלמי עיי"ש ועי' בפר"ח סק"ז שכ' דגם הב"י והר"י החסיד לא כ' לסמוך על סי' זה רק להחמיר דהיינו דגם אם יש לו סנפיר וקשקשת אין להתירו אא"כ זנבו סדוק אבל לא להקל עיי"ש וכ"כ בשפ"ד סק"ג לדינא דדגים שאין להם זנב סדוק ודאי טמא הוא אבל לסמוך על זנב סדוק להתיר לא עכ"ל ועי' בסידור הגאון יעב"ץ ז"ל במגדל עוז שם אות י"ב שכתב דפשוט הוא דסימן זה דזנב סדוק לא מהני אפילו אם יש לו קשקשת רק שאין לו סנפיר דליכא לסמוך על סימן זה דזנב סדוק להתירו במקום סנפיר אך לחומרא סמכינן אסימן זה ונפקא מיניה היכא דאתי חד סהדי ואמר שהוא צייד ובקי בגוויה דאית ליה סימן טהרה דאורייתא דהיינו סנפיר וקשקשת אם רואין שאין זנבו סדוק לא משגחינן ביה ואמרינן דשקרא הוא אמנם אם אתי בי תרי ואמרו כן יש להסתפק אם יש לאסור וכל זה אם אין אנו רואין הסימנים דסנפיר וקשקשת בעינינו אבל כי חזינן סנפיר וקשקשת בעינינו פשיטא דלית דינא ולית דיינא שהוא טהור עיי"ש ועי' בשו"ת ספר יהושע חיו"ד סי' ס"ב שנשאל בדגים שיש להם סנפיר וקשקשת והקשקשים נקלפים היטב כמו שאר דגים רק שהזנב שלהם אינו סדוק לשנים רק בולט וסגול ורוצים קצת לאסרם מכח דברי הפרמ"ג הנ"ל והשיב ג"כ דבע"כ הב"י והאחרונים שהזכירו סימן זה דזנב סדוק הוא רק בדג הבא לפנינו וא"א לבדוק אותו אם יש לו סנפיר וקשקשת אבל אם בדקו באמת וראוי שיש לו סנפיר וקשקשת לית דין צריך בישש שהוא מותר בלי שום פקפוק עיי"ש וכיוצא בזה כתב ג"כ בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קמ"ט ובשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' ק"ח לענין הדג שנקרא באבקי"ס או באבקילי"ך ויש להם סנפיר וקשקשת רק שהזנב אינו סדוק לשנים שאין להחמיר בזה כיון דהתורה אמרה רק סי' דסנפיר וקשקשת ועיי"ש בבית יצחק שכתב דב"י ומהרי"ח לא כ' סימן זה דזנב סדוק רק בדג ברבוטא שאין לו קשקשים לפנינו רק שתולין שנשרה בשעה שעלה מן המים בזה כתבו דמהני הסי' דזנב סדוק דאם אין זנבו סדוק הוא סימן שהוא טמא ואין תולין שכשעלה מן המים נשרו הקשקשים אבל כל שאנו רואין שיש לו סנפיר וקשקשת כ"ע מודים שהוא מותר עיי"ש ועי' בס' שדי חמד בחלק אסיפות דינים מערכת הדל"ת סי' ה' מה שהאריך בזה בכמה דפין והעתיק תשובה ארוכה מס' דברי חפץ דרוש נ' ע"ד מיני דגים שקורין גינ"א מירסי"ן קאלקא"ן וכיוצא שיש להם סנפיר וקשקשת כראוי רק שאין להם סימן דזנב סדוק ועיי"ש במה שהאריך בזה ובמ"ש בזה לדינא ויש ללמוד מדבריו כמה הלכתא. רבוותא בענין זה : (לח) ראש רחב עי' בשו"ת בית יצחק שם אודות הדגים שנקראים בוביקלי"ך שרצה השואל לאסרם משום שפיהם דומה לחזיר וכתב דכיון דיש להם סנפיר וקשקשת וגם יש לו שדרה אין כאן בית מיחוש עיי"ש:
לט רחב. עבאה"ט ופת"ש ועי' בשו"ת פני משה חלק ג' סי' ג' מ"ש בדבר הדגים הנקראים קאר"ה חויא"ר הבאים מעבר לים שנתאמת ע"פ עדות ברור שדג זה מטיל ביצים מבחוץ ועוד שיש להם שדרה וראש עגול ועיי"ש במ"ש באריכות. ועי' בפר"ח סוף ס"ק כ"ו מ"ש בענין דג הנזכר והביא דברי הפ"מ בזה וסיים דאם יסכימו עמו עוד ב' מגדולי בעלי הוראה שבדור היה מסכים גם הוא להתירו לאכילה עיי"ש ועיין בכנפי יונה מ"ש בדבריהם בזה ומתמה עליהם במה שמפקפקים בהיתר זה ולא רצו להתיר בפשיטות הן הדג והן הביצים כי הלא הדבר פשוט מאוד בש"ס דכל שדרכו להטיל ביצים בכל פעם לרוץ ואינו משריץ הדג הנוצר מן הביצה ההוא בפנים ה"ז מותר בלי שום ספק עיי"ש:
מ ושדרה. ר"ל חוט השדרה שהוא אינו כדג טמא. הגהות לבושי שרד. ועי' בס' משמרת שלום במ"ז סק"ו בא"ד ג':
מא דודאי היה לו קשקשים. עמ"ז סק"ה שהביא מהב"י דאף המקיל בזה לא אמר אלא ככשהה זמן מה דאז תלינן שנשרו אח"כ אבל אם מעליהו מיד מן המים לא תלינן דבעלייתו מן המים באותו הרגע נשרו דזה לא שכיח עיי"ש אמנם בעיקר הדין עי' מזה בב"י שדעתו להחמיר בכל גווני שאין לסמוך על סי' דראש ושדרה כלל ועי' בט"ז ומ"ז סק"ה וש"ך ושפ"ד סק"ו ועי' פר"ח שם שכתב דיש להחמיר למעשה ולחוש לדעת הב"י בזה עיי"ש וכ"כ בשלחן גבוה ס"ק י"א ובביאור הגר"א סק"ו שראוי לחוש להחמיר בזה עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ו שהרחיב הדיבור בזה והעלה שכן הוא מעיקר הדין שאין לסמוך על סימן דראש ושדרה להתיר ובפרט בזמה"ז שאין אנו בקיאין לבדוק בסי' דראש רחב דדג טהור מה הוא עיי"ש:
מב אבל אם הדג שלם. ר"ל וגם לא נמלח. ש"ך סק"ו:
מג אין לסמוך אראש ושררה. עי' בהגהות חכמת שלמה שהעלה דמ"מ אם העכו"ם מביא דגים מלוחים ואומר במסלפ"ת שהם מדגים טהורים יש לסמוך אראש ושדרה אף אם אין רואין בו קשקשים דאף דבלא סי' דראש ושדרה אין לסמוך אאמירת עכו"ם במסלפ"ת להוציא מידי ספק איסור תורה מ"מ בנ"ד כיון שיש סימן דראש ושדרה יצא עכ"פ מחשש איסור תורה דמה"ת מהני סי' דראש ושדרה לבד כיון דרוב דגים טמאים לית להו סי' דראש ושדרה ומה"ת אזלינן בתר רובא רק מדרבנן חיישינן למעוטא כיון דאפשר שיזדמן גם בטמאים להיות להם ראש ושדרה לזה מהני אמירת עכו"ם מסלפ"ת עיי"ש: (מד) אראש ושדרה. כתב בשפ"ד שם ויראה לי אם מצא דג בלא קשקשים וראש רחב ושדרה שאין להתיר הציר מטעם דהוי ספק השקול מיעוטא דמשירין ומיעוטא דיש להם ראש וצ"ע עכ"ל ולפמש"ל (ס"ק מ"א) מהפרי תואר דא"א בקיאין בסימן דראש רחב בלא"ה אין להקל כלל:
סעיף ה:
מה ציר דגים טמאים וכו'. עי' בקונטרס מאמר פתיל תכלת בפרט הראשון אות ו' (בד"ה והנראה לפענ"ד) שהעלה דה"ה כל דם דגים טמאים אינו אסור מדאורייתא דלא עדיף מצירן דאינו אסור אלא מדרבנן והביא ראיה מדין דסעיף זה דמותר לקנות מעכו"ם דגים מלוחים וכו' משום דהוי ספיקא דרבנן שמא לא נמלחו בתחלה יחד אלא לאחר שפלטו כל צירן עירבן יחד ואם איתא דדם דגים טמאים אסור מה"ת א"כ מה בכך דצירן דרבנן הא אכתי הוי ספיקא דאורייתא שמא קודם פליטת דמן עירבן יחד אלא ודאי דדמן בכלל צירן דאינו אסור כ"א מדרבנן עיי"ש (והבאתי דבריו לעיל סי' ס"ו ס"ק ע') ולפענ"ד דבריו תמוהין מאד כי הם נגד דברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות מאכלות אסורות הלכה א' שכתב להדיא דדם דגים וחגבים טמאים אסור מה"ת משום שהם כתמצית גופן וכחלב בהמה טמאה עיי"ש. וגוף הראיה שהביא מדברי הש"ע כאן אין בה שום התחלה לפענ"ד דהכא מיירי רק בציר היוצא ע"י מליחה ע"י נקבי הטבעי של הדג בזה הבינו קדמונינו ז"ל דזה לא הוי רק זיע בעלמא והוי מה"ת כמים גרידא ואין בו ממש מגוף הדג אבל באמת אם יוצא מן הדג ליחות מגופו וכן דם ממש שיוצא ממנו כשחותכין אותו או כשעושין בו נקב דזה ודאי לכ"ע אסור מה"ת כמו בשר דמה לי בשרו ומה לי דמו דהא אף בציר היוצא ע"י כבישה ובישול דעת הש"ך בס"ק ט"ו ולהלן סי' ק"ז סק"א דהוי דאורייתא אף שיוצא רק ע"י נקבי הטבעי אפ"ה דעתו דהוי מה"ת כיון שהוא מלחלוחית הדג ממש ואף שהמנח"י כלל כ' סק"ד חולק על הש"ך וס"ל דדוקא ביוצא ע"י בישול אסור מה"ת משא"כ ביוצא ע"י כבוש עיי"ש (ע"ל בס"ק שאח"ז) הנה הוא לשיטתו דס"ל דמה"ת אין כח בכבוש מעל"ע להוציא טעם הדבר כמו בישול באש אבל כל שיוצא באמת טעמו ממש גם הוא מודה דאסור מה"ת ובכן ברור הוא לפענ"ד דרק בציר היוצא ע"י מליחה דרך נקבי הטבעיים של הדג ע"ז אמרו שהוא רק זיע בעלמא אבל בדם וה"ה שאר ליחות הגוף של הדג היוצא להדיא מן הדג הוי כמו תמצית גוף הדג דאסור מה"ת ומה שהביא ראיה מדוע לא נזכר בפוסקים דין דם דגים טמאים והבין שהוא בע"כ משום שהוא נכלל בצירו ג"כ לא נהירא לפענ"ד דהא כבר כתב לעיל סי' ס"ו סעיף א' דאין איסור דם נוהג בדג כלל ובדג טהור הוא מותר לגמרי כשאר ליחות הגוף של הדג א"כ ממילא דבדג טמא ג"כ אין לו דין דם כלל אלא הרי הוא כשאר ליחות הגוף בטעמו וממשו ואסור מה"ת כתמצית בשרו של הדג וכמש"ל מהרמב"ם וחלילה להקל בזה אפי' לצירוף סניף. שוב ראיתי בשפ"ד להלן סי' פ"ה סק"ג שכתב כן להדיא דדם דגים וחגבים טמאים הוו דאורייתא ולא משום דם רק משום שהוא כבשרן והביא מדברי הרמב"ם הנ"ל וכתב דצ"ל דמ"ש דציר דגים היוצא ע"י מליחה דרבנן ומה"ט מתירין בספק נמלחו דגים טמאים עם טהורים בכחושים משום דהוי ספיקא דרבנן משום דמעט דם שבציר בטל בס' עיי"ש והיינו כדאמרן וכה ראיתי בבית הילל שם סק"א שכתב ג"כ דהא דקיי"ל דציר דגים וחגבים מותר מה"ת הוא רק בציר היוצא ע"י מליחה עיי"ש:
מו אינו אלא מדרבנן עפת"ש סק"ה מ"ש מהנו"ב והנה בש"ך ס"ק ט"ו ולהלן סי' ק"ז סק"א כתב לחלק בזה דדוקא ציר היוצא ע"י מליחה הוא דלא הוי רק מדרבנן אבל ציר היוצא ע"י כבוש וכ"ש במבושל הוי דאורייתא דאז יוצא עיקר הטעם והלחלוחית עיי"ש. אמנם יעוין במנח"י כלל כ' סק"ד שהשיג על הש"ך בזה והעלה דאפי' ציר היוצא ע"י כבוש אינו אסור כ"א מדרבנן עיי"ש והבאתי דבריו (בס"ק הקודם) איברא כי בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סי' קפ"ח השיג על כל המקילין בזה והעלה דכל ציר אפי' היוצא ע"י מליחה אסור מה"ת כי העיקר לדינא כמ"ש התוס' בע"ז שם דהוי מה"ת ויש להחמיר בו כמו בכל ספק עיי"ש והביאו בהגהות הח"ס מהד"ב וכתב שראיותיו הם ראיות ברורות עיי"ש אולם יעוין במקומות המצויינים בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ג ובשלחן גבוה ס"ק י"ב שהוכיחו בראיות דבע"כ אין הלכה כדברי התוס' בע"ז שם אלא כדברי התוס' בפ' גיד הנשה דהוי רק מדרבנן ובכנה"ג שם כתב די"ל דגם מ"ש התוס' בע"ז דהוי מה"ת כוונתם דאף אם נימא דהוי מה"ת לא קשיא מה דמחלקינן בין ציר לגופן דציר בטל ברוב אבל התוס' לדידהו ס"ל באמת דהוי רק מדרבנן כמ"ש בפ' גה"נ עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק י"ד וס"ק כ"ג ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' פ"ה ובגנזי יוסף על הפתיחה הכוללת חלק ג' אות י"ח ס"ק פ"ב ובשו"ת מלחמות אריה סי' ע"ב ובס' דברי יוסף סי' תקכ"ט. ועי' בישועות יעקב סק"ד שהאריך בביאור ענין זה שהחליטו כל הפוסקים דציר היוצא ע"י מליחה אינו אסור רק מדרבנן דנהי שאינו אלא זיעה ומים בעלמא מ"מ הא ע"י המליחה נותן הדג עצמו טעם בהציר ונאסר מחמת טעם הדג שנבלע בתוכה ע"י כבישה או מליחה ואסור מן התורה ועיין שם במ"ש לתרץ בזה: ועיין בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ק"א שנשאל לפי דעת הש"ך כאן ס"ק י"ד איך קונין מעכו"ם דגים שמתו הא ידוע שיש להם בכלי אחד בקאלטע"ר דגים טמאים וטהורים וא"כ יש לחוש שכבשו יחד מעל"ע במים והעלה דאין לחוש לזה כיון שהמנח"י האריך בראיות ברורות דציר דגים היוצא ע"י כבוש לא הוי רק מדרבנן ואפי' אם נימא דהוי מה"ת מ"מ היינו להפליט לחוד אבל להפליט ולהבליע בדג אחד דיש לנו ספק אחר דמתוך דטריד לפלוט אינו בולע וא"כ בכה"ג דלא הוי רק ספק שמא שהו יחד מעל"ע הוי שפיר ס"ס ושרי עיי"ש (ועי' עוד מענין זה בדברינו להלן סי' ק"ה ס"ק י"ג): (מז) אלא מדרבנן. עי' בשו"ת עמודי אש בקונטרס או"ה סי' י"ג אות ו' שכתב מהמהרש"ל דכיון דהדגים אסורים מה"ת נחשב הציר עיקרו מן התורה עיי"ש ועי' בס' שדי חמד בחלק פאת השדה בכללים מערכת האלף סי' קכ"ד אות ט"ו שהביאו ועיי"ש במה שפלפל בזה וסיים בצ"ע:
מח שמונחים עם הטמאים. עי' בשאלות ותשובות חיים שאל חלק א' סי' ע"ד אות מ"א בעובדא שא' לקח דגים מן השוק ונסתפק בא' מהם אם הוא טמא או לאו אך העובד כוכבים הגיד במסיח לפי תומו שהיה קשקשים באותו הדג אך הוא לא רצה לסמוך ע"ד העכו"ם והיה בדעתו לאסרו רק ששכח להשליכו ואשתו בבלי דעת מלהם כולם בכלי ולאחר שעה טגנם כל אחד במחבת בפ"ע ובא הבעל ונזכר ומצא זה הדג מחופה בביצים ומטוגן בכלי על האש ונשאל אם יש לאסור שאר הדגים כיון שנמלחו יחד עם זה הדג וכ' דאין להתיר מס"ס דהיינו ספק אם הוא דג טמא וספק אם הי' המליחה באופן שאינו נאכל מחמת מלחו כמש"ל סי' צ"א דזה לא נחשב לס"ס דהוי ספק א' בגוף והב' בתערובות כמש"ל סי' ק"י ועכו"ם מסלפ"ת דעת הרבה מחברים דאפי' בדרבנן לא מהימן עיי"ש ועי' בס' עקרי הד"ט סי' ז' אות מ"ו שהביאו וכ' דלפי הנהוג אצלינו דמליחת הדגים לטגנם הוא רק מעט ואין מרבים עליו מלח רק עד כדי שיאכל מחמת מלחו בכגון דא גם הרב חיד"א ז"ל מודה להתיר שאר הדגים שנמלחו עם אותו הדג עיי"ש:
מט שמא לא נמלחו יחד. עבאה"ג מ"ש פירש ולאחר שפלטו כל צירן עירבם יחד. ור"ל לאחר שיעור שעה. מ"ז סק"ו ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קנ"ה שנשאל בדגים טהורים שנמלחו מליחה מועטת בקערה ושהו שם כל הלילה ולמחרתו לקחו מן הדגים בכף כמה פעמים ואח"כ נמצא בהכף דג טמא ובכל דגים הטהורים לא הי' רק ששים בצמצום והי' ציר בכלי בהחתיותן מה הדין של הדגים והכלי. והשואל צידד להתיר כיון דבתוך שיעור מליחה הי' ששים ולאחר שיעור מליחה היה ציר הדגים מועט ואין פולטין עוד. והשיב שאין ממש בדברי השואל דבש"ע מיירו שנתערבו אחר שיעור מליחה לכך שפיר מותר כיון שהציר של קודם שיעור מליחה חלף הלך לו והציר שאחר שיעור מליחה אינו אוסר משא"כ בנ"ד שנמלחו יחד כיון דפלטו ציר בתוך שיעור מליחה הרי יש שם ציר וא"כ מאן יימר דהציר נבלע בכולו ביד דלמא לא נבלע הציר שנפלט בתוך שיעור מליחה מיד רק אחר שנתמעטו מששים וכ' שם דכל זה הוא לענין הדגים שלמעלה מן הציר אבל הדגים שבתוך הציר בודאי אסורים כדין כבוש בתוך ציר ואפי' לא נטלו מהדגים כלום והי' בין כולן ס' כנגד הדגים לא מהני דאין הדגים שחוץ לציר מצטרפין עם הדגים שבתוך הציר ואפי' לא שהו רק כשיעור שיתן על האש וירתיח אסורים וגם הכלי אסור עיי"ש:
נ לא נמלחו יחד. עבאה"ט מ"ש מהט"ז אפי' מונחים עדיין במליחתן ועמ"ז שם שכתב דמ"מ ביש שמנונית אף שעירבן אחר שיעור ליחה יש להסתפק דהואיל ויש שמנינות י"ל שהוא פולט אף לאחר שיעור מליחה וסיים בצ"ע ועיי"ש עוד שכ' שיש להסתפק עוד אם מלחו לדג טמא מחדש לאחר שיעור מליחה אם יש להתיר במונח אצל טהור עיי"ש:
ועיין עוד בשפ"ד ס"ק ז' שכ' שיש להסתפק בדין זה דאמרינן אם עירבן לאחר שיעור מליחה שרי משום דלאחר שיעור מליחה אין פולטין ציר אם דין זה שייך גם בחיות הים בעלי קומה כמו עיזא וחמרא דמיא וכדומה אם נוהג בהם הדין זה דלאחר שיעור מליחה אין להם ציר או דלמא דלאו בכלל דגים הם וכן יש לעיין בדג ספרדי הנקרא סטינ"ק מרינ"י (ע"ל ס"ק כ"ח) אם נחליט לחוש לדעת הסוברים דטמא הוא דרגלים לאו מכלל סנפירין נינהו אם אוסר מה"ט גם לאחר שיעור מליחה בלא נטלו קשקשיו דקמוטי יותר מעופות כמבואר לעיל סי' ע' ולא פולט ציר בתוך שיעור מליחה עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט מהט"ז דגם בספק אם כבוש יום שלם אסור עי' בדברינו להלן (ס"ק ס"ב):
נא נמלחו. עבאה"ט ומ"ש מהט"ז וכסברה זו קיי"ל דבדיעבד שרי כמ"ש הרמ"א אח"כ הוא ענין בפ"ע ור"ל דלכתחלה אין לקנות אם רואים שהם מלוחים יחד אבל בדיעבד תולין דלאחר שיעור מליחה עירבן. מ"ז שם. ועי' בס' דברי יוסף סי' תקכ"ו מ"ש בעיקר דין זה והעלה דלדינא יש להחמיר ולחוש לדעת היש"ש והב"ח דס"ל כדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א שלא התירו לקנות דג טהור מלוח מעכו"ם רק אם הביאו בפ"ע ולא מונח אצלו דג טמא אז הקילו ולא חיישינן שמא מלחו עם טמאים אבל היכא דאיכא ריעותא לפנינו שמונחים הטמאים עם הטהורים בכלי א' אסור ובפרט אם יש שם ציר בין הדגים מלוחים וממילא לפי מה דקיי"ל בדין זה דגם ספק כבוש אסור (ע"ל ס"ק ש"ב) בודאי יש להחמיר דהא איך אנו יודעין שלא נשורי מעל"ע ועיי"ש בסי' שאח"ז עוד מזה ועי' בפרישה שסיים מהא"ז דאף במקום שאין דרך למלחם בתחלה יחד תבא מארה באיש אשר רואה אותם מונחים ושורין ביחד וקונה מהם וכן דעת השערים ועיקר עכ"ל:
גב בחבית. עבאה"ט מ"ש דלעולם בטל בס' ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ט מ"ש בזה מהמהרש"ל ועי' שפ"ד ס"ק ח' מ"ש בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תקצ"ג שכ' שאלת ממני להודיעך דעתי בדגים קטנים הנקראים אפסיד"א שנתבשלו ואח"כ נודע שהי' בהם א' או שנים טמאים ולאחר הבישול אינם ניכרים מה דין הדגים והתבשיל והקדירה. תשובה צריך שתדע שאין דג טמא בטל בס' כשאר איסורין אלא במאתים והכי איתא במס' תרומות וכתב ברמב"ם פרק ט"ו מהלכות מ"א הלכך אם אין שם ק"ק הרי נתן טעם בכל ונאסר הכל אפי' הקדירה עכ"ד ועי' בשו"ת מכתב לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל) חיו"ד סוף סי' ד' שהביאו והתפלא עליו דלא נמצא כן לא במשניות תרומות ולא ברמב"ם אם לא שנאמר שמיירו בדגים מלוחים דבזה משום ציר דנין עליהם ובציר דגים שפיר ס"ל להרמב"ם שאינו בטל אלא בק"ק עיי"ש אמנם לדינא גם בציר דגים עי' בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סי' קפ"ח שנשאל בציר של דגים טמאים כבושים שנפל לתוך קדירה של היתר איך משערין לבטל אם יש לחוש לדעת הת"ק בפ' יו"ד דתרומות דדג טמא שכבשו עם דג טהור אינו בטל אלא בתתק"ס ולר"י בקרוב מאתים ולרי"ו א' מי"ו בו ומספקא לי' אנן כמאן נעבוד ועיי"ש במה שהאריך בזה והעלה דלענין איסור והיתר לא חמור לדידן ציר דגים מציר בשר וסגי לי' בששים עיי"ש:
נג אחת. עבאה"ט מ"ש מהת"ח דאם יש ששים שרי ועי' במנחת יעקב כלל כ' סק"ט שהעלה דכל שיש ס' סגי וא"צ קליפה ואע"ג דקיי"ל כ"מ דמליחה צריך לתרווייהו ס' וגם קליפה הכא שאני דכל שיש ס' סגי לי' וא"צ קליפה עיי"ש:
נד אפי' אם רואים רק שמונחים וכו'. עי' בת"ח שם ובמנח"י שם ס"ק י"ח שכ' דאם ע"א העיד לפניו שראה אותם מונחים עם הטמאים והוא אומר איני מאמינך אין הע"א נאמן עיי"ש והביא בחידושי הגרעק"א לדינא וע"ל סי' קכ"ז סעי' ג' :
נה דמתירין בכל ענין. כלומר לקנות אפי' לכתחלה ש"ך סק"ט. וכ' בשפ"ד דר"ל בסתם דוקא אבל בידוע דנמלחו תחלה בודאי אסור עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ז שכ' דאף בלא ידוע דאלו נמלחו תחלה רק שידוע שמנהג המקום שם למלוח תחלה הכל ביחד חוששין גם לאלו אף בסתמא עיי"ש ועי' בחמודי דניאל הלכ' תערובות הא' אות ט' בעובדא שנמצא בחבית דגים מלוחים הערינ"ג דג טמא מלוח וכ' שם דבזה יש להחמיר דבודאי נמלח ביחד דהא אין מולחין את ההערינ"ג אלא בחבית וכו' דהטעם שכ' ברמ"א דאין דרך למלחם עמהם לא שייך באלו המובאים בחבית דבודאי נמלח בפעם א' אמנם לאסור הכל א"צ דבודאי בשעה שנמלח הי' ששים נגד הדג טמא אך יש ליטול מההערינ"ג השורות שסביבות הדג טמא הנוגעים בו ולמכור לעכו"ם והשאר שרי ואפי' אם נמצא בשולי החבית שכבר נמכר כל ההערינ"ג ונשאר רק מעט הערינ"ג עד שאין ס' נגד הדג טמא עכשיו ג"כ שרי דהא עכשיו כבר פלט כל צירו והוי כמו נתערבו אחר מליחתן ובשעה שנמלח ופלט ציר אז הי' ששים נגדו אך כל זה אם אין שם בשולי החבית ציר או מים אכן אם נמצא שם ציר או מים בודאי אם אין שם עד הדג טמא ששים אסור הכל וכמ"ש הרמ"א ואם רואה וכו' עי"ש (וע"ל ס"ק נ"א): (נו) דודאי אינן נמלחים עם הטמאים. עי' בשו"ת עמק הלכה (מהרב מזיטל ז"ל) חיו"ד סוף סי' ל"ג שכ' דזה דוקא אם כשבאים לפנינו עכשיו אין בהם מלח אבל אם מונחים בחבית ויש מלח ביניהם ועל גבם וגם רואין שיש ציר למטה הרבה בזה לא עלה על דעת שום פוסק להתיר דלא הוי ספק איסור רק ודאי איסור דאפי' אם נתלה להקל שלא נמלחו יחד רק שכל א' נמלח בפ"ע עד שפלטו כל צירן מ"מ כשנמלחו שנית אח"כ חוזר ופולט והרמ"א מיירו רק כשעכשיו כשבאים לפנינו הם מונחים בחביות כך לחים בלא מלח ובלא ציר עיי"ש לדרכו וה"פ :
נז אין להחמיר לפשפש ולבדוק. עבאה"ט מ"ש דלא דמי דלעיל סימן א' וכו' ועי' במ"א או"ח סי' תל"ז סק"ד ובמחצית השקל ובפרמ"ג בא"א שם ועי' בתורת יקותיאל סק"א מ"ש בזה והעלה לדינא דהיכא שהוא שכיח שימצא דגים טמאים בין הטהורים בכ"מ אם קונה דגים מלוחים מעכו"ם צריך לזהר ולהחמיר ולבדוק אם אין שם דג טמא ביניהם כיון דאיכא לברורי עיי"ש וכ"כ בדברי יוסף סי' תקכ"ח עיי"ש ועי' במקומות שציינתי לעיל סי' א' (ס"ק כ"ז):
ומ"ש הבאה"ט מהשל"ה בשם המהרש"ל עי' במנח"י כלל כ' סק"ט מ"ש ע"ד השל"ה בזה והוכיח דאף המהרש"ל לא ס"ל להחמיר בזה לדינא רק היכא דמונחים על השלחן בזה ס"ל להמהרש"ל דלא שייך ביטול בששים בכולן ואף שיש ששים אסורין אותן שנגעו בהטמא אבל במונח באמצעיתן גם המהרש"ל מודה דמהני ס' בכ"מ וסיים ולענין דינא העיקר כדעת הרמ"א דבכ"מ מהני ס' אף במונחים על השלחן ודלא כהמהרש"ל וכ"כ שם בס"ק י"א דאף בהערינ"ג מהני ס' ולא נאסרו אותן שנגע בהטמא עיי"ש:
נח אם יש ביניהם דגים טמאים. עי' בתפארת ישראל על, המשניות פרק ב' דע"ז משנה ו' ס"ק נ"ה שכ' דיש לזהר מלאכל הסערדעללי"ן דאף שהוא מין דג קטן טהור עכ"פ יש חשש דע"י שנכבש במלח זמן רב נימוחו הקשקשים ושמא נתערב בו דג טמא ולא יוכל להכיר וכ' שכן שמע מפי אביו ז"ל שהי' נזהר מלאכלן מה"ט עיי"ש ועי' בס' שדי חמד בחלק אסיפות דינים מערכת דל"ת סי' ד' שהביאו וסיים וכן שמעתי שיש שלמים וכן רבים נמנעים מלאכול הדגים קטנים מלוחים שמוכרין אותם סגורין בתוך כלים קטנים ובתוכם שמן זית ולא נתברר אם מפני שחוששים לאיזה תערובות בשמן וכו' עכ"ל. אמנם דע כי בזמנינו נדברו יראי ד' איש אל רעהו יען כי נתרבה כעת המצאות חדשות בעולם בענין השמנים שמזייפים הרבה שמנים הטובים ומערבין בהם שומן מדברים טמאים ושומן שמוציאים מעצמות היבשות ע"י המצאות המכונות וחכמת הכעמ"י וכ"כ עלתה להם מלאכתם יפה עד שיכולין למכרו בזול הרבה והוא טוב ויפה בריחו ובטעמו כמו השמנים הטובים ממילא אף אם הוא באופן שאין לחוש בו משום תערובות דג טמא אסור לאכול הסערדעללי"ן הללו מחמת השומן שבו שיש חשש כיון שהשומן אסור הוא טוב ובזול יותר מהשמן כשר בודאי א כא למיחש לזיופא וממילא שאין לסמוך להקל האיסור דאורייתא כיון שהם מובאים מ אבריקי"ו שאינם של ישראל בעלי נאמנות בענין כשרות ודת יהודית וכל שומר נפשו ירחק מהם: (נט) שהדגים טמאים שרוים במים. עי' בחמודי דניאל הלכות תערובות הא' אות ט' באמצע הדיבור שכ' דגם דג טמא שנמצא בחבית מלאה הערינ"ג צריכין לדקדק ולראות באיזה מקום הי' מונח הדג טמא וא"א להתיר אא"כ הוא מונח באמצע החבית דאז אף שבודאי יש ציר בחבית יכולין לומר שלא נשרה הדג טמא בהציר בין אם החבית מונחת על אורכה על הארץ בין אם עומדת ואין לחוש שמא נהפכו הדגים בתוך החבית והדג שמונח עתה באמצע שמא הי' מונח איזה פעם בשולי החבית שיש שם ציר או מים דלזה אין לחוש שאין הדגים מתהפכים בחבית ממקום למקום כלל אלא כל א' מונח במקומו אשר הונח מתחלה יען מונחים בדוחק גדול בחבית אבל בשולי החבית דנשרה בציר כשהחבית עומדות על שוליו או שנמצא אצל הדופן שנשרה בציר כשהחבית שוכבות והציר מתפשט בכל תחתית החבית צריך לראות שיהא ציר הרבה עד שיהי' בציר ובהערינ"ג שמונחים בתוך הציר ששים כנגדו דאין מה שחוץ לציר מצטרף לבטל וכו' אבל אם יש ציר הרבה עד שיש ששים כנ"ל לא חיישינן שמא במשך הזמן וטלטולים הרבה שטלטלו את החבית שמא נתהפך באיזה אופן עד שהי' הדג טמא במעט ציר שלא הי' ששים נגדו מעט זמן בערך כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח דציר חריף הוא מאוד ואוסר בכדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וריעותא דלא חזינן לא מחזקינן וכו' ועוד דבדרך רחוק ימצא זה שלא יהא כל הציר במקום א' דהציר הוא כמו מים ולא יתפרד אלא כולו במקום א' הוא ולא יתחלק לשני חלקים עיי"ש:
ס שרוים במים עם הטהורים. ע' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ק"א שנשאל לפמ"ש בתשובת ח"ס חיו"ד סי' צ"ד דגם מחיים שייך כבישה (עפת"ש לקמן סי' ק"ד סק"ג ובדברינו שם ס"ק כ' ובסי' פ"ז ס"ק ל"ח באורך) א"כ איך קונין דגים מעכו"ם הא ידוע שיש להם בכלי א' דגים טמאים וטהורים וכו'. והשיב שבדגים שחיותן במים בודאי לא אפשר שהמים יפעלו עליהם להוציא את כחן לחוץ שיהי' כמבושל מחיים וגם הח"ס מודה בזה ולא כ' דבריו אלא בדבר שאינו יכול לחיות במים ע"כ בנ"ד אתי שפיר המנהג שמקילין ולית בי' חששא לכ"ע אכן אם כבר מתו ונשתההו מעל"ע בכלי א' במים עם טמאים פשוט לאסור וכל זה בודאי נשתהו מעל"ע אבל מספיקא אין להחמיר כיון שכבר העלה המנח"י כלל כ' סק"ג דכבוש הוא רק מדרבנן ואפי' את"ל שהוא מדאורייתא מ"מ היינו להפליט לחוד אבל להפליט מהטמא ולהבליע בהטהור בודאי דאינו אסור אלא מספק א"כ הו"ל ס"ס ומכ"ש בכה"ג בדגים שאינם מלוחים שידוע שאין דרך להניח לשרות דגים מתים במים זמן מרובה שהמים מתקלקלין ולכן פשוט דשרי לקנות מהם אפי' דגים מתים ואין לחוש שמא נכבשו עם הטמאים מעל"ע עיי"ש באריכות ועי' מזה בשאלות ותשובות שואל ומשיב תליתאי חלק א' סי' מ"ג ובשו"ת מנחת שי סי' ע"ב ובדעת תורה סי' נ"ב סק"א ועי' בס' שדי חמד בח' אסיפת דינים מערכת הד' סי' ז' מה שפלפל בדבריהם בזה:
סא אפי' בהערינ"ג. עבאה"ט ומ"ש שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקין וכו' ר"ל מחמת מליחת ההערינ"ג ודגים שהם מלוחים ביותר ובולעים זה מזה ע"כ אף אם לא שהה כ"כ אסור לכתחלה לקנותם. שפ"ד ס"ק י"ב:
סב יש להתיר בכל ענין. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאף בספק אם היה מונחים כך מעל"ע אסור ועי' במנח"י שם ס"ק י"ד שהשיג ע"ז והעלה דספק כבוש מעל"ע יש להכשיר בזה עיי"ש ועי' במ"ז סק"ו ובשפ"ד ס"ק י"ד מ"ש בזה להסיר תלונת המנח"י מעל הט"ז והש"ך המחמירים כאן בספק כבוש דכאן הוי ס"ס להחמיר עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט שצ"ע מדוע לא אמרינן דבזה הוי כבוש בכדי שיתן על האש ויתחיל להרתיח עשפ"ד שם שעמד ג"כ ע"ז וכתב לתרץ שאין להחמיר בזה כ"כ דבטל הוא במים ולא מקרי דבר חריף כ"כ וכתב דאם שרו אותו בציר ממש וספק אם שהה כשיעור שיתן על האש ויתחיל להרתיח יש לעיין אם יש להחמיר בספיקו וכתב דהדבר תלוי במש"ל סי' ק"ה אי כבוש כשיעור על האש הוי מדאורייתא או מדרבנן עיי"ש ועי' בכנפי יונה שעמד ג"כ בזה ועיי"ש מ"ש בזה ובסוף סיים דאם נמצא בתוכה חתיכה שניכר שהוא מדג טמא ודאי יש לאסור מחמת כבוש בציר כשיעור שיתן על האור וירתיח אלא מיירי באין החתיכה ניכרת אם טמאה או טהורה היא ע"כ לא מחמרינן מספיקא לאסור אפי' בכבוש מעל"ע עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב תליתאי חלק א' סי' קל"ד שנשאל בא' שמלח דגים בגינות של עכו"ם בעבר הנהר טינב ואירע שאלה ששם נמצאים גיגיות כשרות וטריפות ועל הכשרות היה שומר ישראל וזה כארבעה חדשים שמת השומר ונשארו הגיגיות הללו בלי שום שומר רק בחזקת העכו"ם אשר שלהם המה ועשה ישראל א' משם דגים מלוחים בגיגיות אשר היה מקודם כשרים ולא הגעילם כלל מקודם ומלח בהם דגים וזה מעשה המליחה כשתים ושלש שעות אחר המליחה נתמלא כל הגיגיות מציר הדגים עד שעלה למעלה על הדגים כטפח ויותר וכו'. ושם נצודים ג"כ דגים טמאים. והשיב דלא מיבעיא להנו"ב דגם כבוש אינו אוסר בודאי כשר אלא גם להש"ך כיון שהעכו"ם הסיח לפ"ת שלא נשתמשו בדגים טמאים ואף ספק מסלפ"ת בדרבנן כשר ומה גם שהגיגיות היה בחזקת כשרות מכבר עיי"ש. ותמהני שלא הביא דברי הפרמ"ג בשער התערובות ריש פרק ג' ובמ"ז להלן ריש סי' ק"ה שכ' דמסתימת הפוסקים משמע דכבוש בחומץ וציר הוי דאורייתא והבאתיו בדברינו להלן סי' ק"ה (ס"ק ל"ו) ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ט (ס"ק רפ"ו) שהבאתי מדברי המ"א דבכבושה כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח מפליט גם מכלי וע"ל (ס"ק ס"ו) וא"כ אין להמקיל על מה לסמוך בזה ובודאי שיש להחמיר בספק דאורייתא וצ"ע:
סג דגים מלוחים לית בהו שמנונית. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דהאי מלוחים לאו דוקא דגם סתם דגים לית בהו שמנונית ועי' באורח מישור סק"א שכתב כי בדיקדוק כתב הרמ"א תיבת מלוחים כיון דרוב שמנונית גבי דגים הוא בבני מעיים משא"כ בגוף הדג אין בו שמנונית ודגים מלוחים דרך העולם שאין מולחין רק גוף הדגים ולא המעיים לכן כתב הרמ"א שפיר דגים מלוחים ור"ל דשאר דגים אדרבא ע"פ רוב יש בהן שמנונית כיון שהם עם הבני מעיים משא"כ דגים מלוחים עיי"ש והביאו במ"ז סק"א בקצרה. אמנם בגוף הדין עי' בהגהות יד אברהם שכתב שדין זה צ"ע מדברי הש"ס עירובין דף כ"ז שמבואר שם דסתם דגים מלוחים אית בהו שמנונית עיי"ש ועי' בשו"ת גנת וורדים חיו"ד כלל א' סי' כ"ב שנשאל להיות שבערבי שבתות מביאים העכו"ם דגים מלוחים בעריבות והציר מטפטף עליהם וישראל קונים מהם וכעת נודע שבחבית שמונחים בהם אלו הדגים בבית העכו"ם יש עוד דגים טמאים ומסודרים בחבית שורה של דגים טמאים על שורה של טהורים עד מלאת החבית והחבית מלאה מי מלח עזים וכשמביאם העכו"ם למכור במחנה העברים בוררין ומניחין בעריבות רק הדגים טהורים והכריז שאותן הדגים אסורים והיה איזה לומדים מפקפקים בזה דהא התירו לקנות דגים מלוחים טהורים אע"פ שמונחים עם הטמאים בכלי אחד דשמא לא נמלחו יחד ע"כ גם בנ"ד יש לנו לתלות שיש להם חבית אחרת שאין מעורב בו טמאים וכ' שאין ממש בדברי המקילין בזה דעד כאן לא הקילו חז"ל אלא אם לא ראינו מעיקרא שום ריעותא ולא ידענו אם עכו"ם זה עירב ומלח אלו עם אלו משא"כ הכא בנ"ד דאיכא ריעותא טובא שראינו שהעכו"ם עירב ומלח בחבית אחת הטמא והטהור יחדיו ולא ידענו אם יש לו חבית אחרת מיוחדת רק לטהורין לבדן יש לחוש להחמיר כמבואר להלן סי' קי"א דאין לתלות להקל אלא כשיש מקום לתלות וכו' ובפרט בנ"ד שהדגים שנמלחו עם הטהורים הם שמנים ואמרו דמה"ט מולחים העכו"ם ביחד עם הטהורים כדי שישביחו טעם הטהורים מפני שמנם בודאי אין להקל ועד כאן לא הקילו אלא באין שום שמנונית בציר ועוד אפי' אין בהם שמנונית אסור משום הנכבשו אלו עם אלו ואסור מטעם כבוש הרי הוא כמבושל ואסור מה"ת וספיקו להחמיר ומליחות הגם שהתירו חז"ל הוא רק כשמלחם ונתייבשו משא"כ במליחה כה"ג שיש בה רטיבת אסור וכו' וסיים דהאוכל דגים הללו אוכל שקצים ורמשים עיי"ש ועי' בס' שדי חמד בחלק אסיפת דינים מערכת הדל"ת סוף סי' ו' שהביאו וסיים דמ"מ מתבאר מדבריו דלא אסר אלא משום דחזינן ריעותא לפנינו שנודע שבהחבית אשר שם מונחים הדגים בבית העכו"ם מעורב טמאים עם טהורים אבל מסתמא אחזוקי איסורא לא מחזקינן עיי"ש:
סד לית בהו שמנונית. ואף דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אפ"ה בדגים אנו בקיאין. מ"ז שם:
סה אבל אם אית בהו שמנונית. עי' בשפ"ד ס"ק ט"ו שכתב דלפי דעת השבו"י בעגל שהיה ספק טריפה ונמלח עם הכשרה להתיר בהפ"מ וסעודת מצוה מטעם ס"ס י"ל דה"נ יש להקל בהפ"מ וצורך גדול בספק אם נמלחו אף אי אית בהו שמנונית אך י"ל דבנ"ד יש להחמיר טפי עיי"ש. אך בלא"ה השיג הנו"ב ושאר גדולי עולם על השבו"י הנזכר וכמ"ש בפת"ש לעיל סי' נ"א ס"ק ב' ועי' בדברינו שם (ס"ק ה') ע"כ בודאי אין להקל בזה מחמת דברי השבו"י הנ"ל כלום וכמ"ש הפרמ"ג :
סו וספיקא לחומרא. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש, הבאה"ט דאם יש ספק אי אית בי' שומן או לאו אזלינן לקולא עי' בשער המלך סוף הלכות מקוואות כלל' ח' ועי' במחזיק ברכה לעיל סי' ס"ט אות י"ד (בד"ה תו חזיתי') מ"ש בדברי השער המלך בזה. ומ"ש הבאה"ט והפת"ש בדברי הש"ך ודוקא במליחה וכו' עי' במנח"י שם סק"ד שהעלה דע"י בישול הוי דאורייתא וע"י כבישה הוי דרבנן אכן על ידי כבישה בדפין שקורין פרע"ס שהציר היוצא עי"ז הוי ממש לא"ע הוי דאורייתא עיי"ש. ועכפ"ד ס"ק ט' ובמ"ז סק"ו (בד"ה ומה) שכתב דציר ע"י כבישה מעל"ע וכ"ש ע"י בישול הוי דאורייתא אמנם בכבוש בציר חריף וחזק כשיעור שיתן על האש וירתיח הוא תלוי בפלוגתת הפוסקים להלן סי' ק"ה אי כבוש בדבר חריף כשיתן על האש וירתיח הוי מה"ת אולם להלן ס"ק כ"ג כתב דדוקא כבוש מעל"ע הוי ד"ת אבל כשיעור שיתן על האש הוי רק כמו מליחה וצירן דרבנן ולאחר שיעור מליחה לא גזרו עיי"ש אמנם יעוין בכנפי יונה מ"ש בזה והעלה דבכבוש בציר שיצא מהדגים מחמת מלחן והיה הציר מרובה כנוס בכשא"מ ואינו נאכל מחמת מלחו כשיעור שיתן על האש וירתיח חשוב כמבושל ואסור מן התורה עיי"ש:
סז ונהגו להחמיר. עבאה"ט וכ' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק ז"ל) סעיף ל"ב וז"ל ודע דאפי' לחומרא זו לא שייך בדגים יבשים שלנו כמו טארא"ן צובא"ק סאמאאיינע"ס וכיוצא בהם דמימינו לא שמענו שיהא נמצא ביניהם דגים טמאים וגם בהדגים קטנים למאוד שקורין בראנקע"ס אין בהם דגים טמאים ואולי המצא תמצא מיעוטא דמעוטא זורקן ומותרין וכל אלו הדגים קטנים הנחרזות בעצים דקים שקורין וויאטקע"ס או איזגאריקי"ש אין בהם שום חשש כלל וכלל וכל המחמיר באלו וכיוצא באלו אינו אלא מן המתמיהין וכן אלו הדגים המלוחים הלחים כמו שאנ"ע ובייעל"ע ריביצ"ע ולאקסי"ן אין בהם שום חשש כלל כי לא נמצא ביניהם טמאים כלל ושמעתי באיזה ערי ליט"א שלא היו אוכלין הדגים היבשים שלנו כטארא"ן צובא"ק וכיוצא בהם ולא ידעתי מאיזה טעם וגם שמעתי שאחד מהגדולים בדור שלישי שלפנינו אסרם וגדול הדור א' חלק עליו והתירן ולפי שבארנו אין שום טעם כלל וכלל לאסרן כמ"ש עכ"ל:
סעיף ו:
סח כולכית. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דכולכית הוא מין דג קטן וכו' ועי' בהגהות מראה כהן בש"ך ס"ק י"ח שכתב שתיבת קטן הוא ט"ס וצ"ל מין דג טמא. ומ"ש הבאה"ט מהש"ך דאין לסמוך אפירש"י ר"ל דאין להתיר אלא א"כ נמצא חתיכת דג טהור בתוכו. שפ"ד ס"ק י"ח:
סט וכולן פתוחות. עבאה"ט ולדינא בב' פתוחות ויש בא' מהם ב' כולכית לכ"ע מותרים וכו' ובאחת פתוחה או בסתומות בב' חביות צ"ע. שפ"ד ס"ק כ':
ע ויש מי שאומר. עש"ך ושפ"ד ס"ק כ"ב די"א אלו אין חולקין על מה שקדם אלא הוא ענין בפני עצמו לומר דוקא היכא דליכא שאר חתיכות אבל היכא דאיכא גם שאר חתיכות שאין ניכרות אסורים אף שיש שם חתיכה טהורה או כולכית חי לפירש"י עיי"ש:
עא הכל אסור. עבאה"ט ומ"ש דאף החתיכות הטהורים מותרים עשפ"ד ס"ק כ"ג דמבואר מדבריו דכ"ז דוקא בספק אם נכבשו מעל"ע דאז יש' להתירן מטעם ס"ס אבל אם ידוע בודאי שנכבשו שם מעל"ע גם הטהורים אסורות. וכתב דדוקא בכבוש מעל"ע יש לאסרם כאמור אבל בנכבשו כשיעור שיתן על האש וירתיח אין להחמיר עיי"ש (וע"ל ס"ק ס"ב):
סעיף ז:
עב קרבי דגים. הם המעיים והשמנונית של הדגים שהם תלויים בשלחופית (הנקרא וושיג"א) שהוא מלא רוח הנקרא בלא"ז בל"א דו"פ ומ"ז ס"ק ט'. (וע"ל ס"ק ע"ח):
עג אלא מהמומחה. עי' בבדק הבית שהביא מהרבינו ירוחם פי' מישראל ידוע שאינו רגיל ליקח מן העכו"ם ועי' בפר"ח ס"ק כ"א שכתב דיש מפרשים דהיינו בקי להכיר קרבי דגים כגון ציידים וכיוצא וז"א אלא העיקר דמומחה דהכא היינו מוחזק בכשרות עיי"ש וכ"כ בביאור הגר"א ס"ק כ"ד וכמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז והרמ"א להלן סי' קי"ט. סעיף א' עיי"ש וכמ"ש בט"ז ס"ק י"א ובמ"ז סוף ס"ק ט' ועיי"ש בס"ק י"א:
עד מהמומחה. עבאה"ט ועט"ז ומ"ז סק"ט ועי' בשפ"ד ס"ק כ"ד שכתב דהרואה יראה שיש פלוגתא בין הט"ז להש"ך בדין זה דלדעת הט"ז בשלימין מהני אם אמר מדג פלוני או אני מלחתים אבל בנימוחים לא מהני כלל לא באומר מדג פלוני ולא אני מלחתים. ולדעת הש"ך דוקא של דג פלוני וטהור הוא דלא מהני בנימוחים אבל אני מלחתים מהני בנימוחים ואמירת מדג פלוני וטהור הוא יש לצדד ולומר דלא מהני אף בשלימים עיי"ש: (עה) או עכו"ם. עבאה"ט ועי' באורח מישור סק"ב שהשיב ע"ד הש"ך והעלה שדברי הרמ"א הם נכונים בלי פקפק עיי"ש ועפר"ח ס"ק כ"ב שהאריך טובא בזה והנה ראיתי בהגהות צבי לצדיק שכתב דבאמת אין כוונת הרמ"א שיהא העכו"ם נאמן דהא קיי"ל דאין נאמנות לעכו"ם אם לא באומן ומסלפ"ת או במקום שיש לברר אלא דכוונת הרמ"א הוא עפמ"ש הש"ך ס"ק כ"ז דגם בקרבי דגים יש הבדל בין אדום לשחור וקמ"ל דאפי' במקום דלא נהגו לסמוך בקרבים על סי' אדום מ"מ מהני עדות העכו"ם כשיאמר אני מלחתים ומדג פלוני הוא עיי"ש ותמהני עליו איך מצא משמעות כזה בש"ך דגם בקרבים יש סימן בין אדום לשחור כי לא נמצא זאת בש"ך שם ולא בשום מקום: סעיף ח:
עו ביצי דגים. הוא מה שקורין רויגי"ן בל"א והוא הנקרא בש"ס עוברי דגים. עכו"פ ומ"ז סק"ט:
עז אם היה שני ראשיהם כדים או חדים טמאים. עי' בכנפי יונה שהתפלא ע"ז דהלא עינינו רואות כמה וכמה דגים טהורים שביציהם כדים וסיים וז"ל ואין לי להבן דבריהם ואולי מה שאמרו סימנים בביצי דגים הוא בעת לדתן דאז משתנה להיות כד וחד ועכ"ז הו"ל להזכיר בזה עכ"ל:
עח וה"ה בקרביים. עש"ך ס"ק כ"ד שכ' דהרמ"א אתא לאשמעינן ב' דברים א' קמ"ל דבקרביים נמי איכא סימנים דהיינו בשלחופית שקורין בלא"ז (ע"ל ס"ק ע"ב) שראשה א' חד וראשה א' כד וכל הקרביים תלויים בה וניכרים על ידה לאשמעינן דאף שלא נימוחו הקרביים וניכר הסי' הנזכר בהשלחופית הדבקים בהמעיים כנ"ל לא מהני עד שיאמר אני מלחתים. ב' אתא לאשמעינן דאף בקרביים אם ב' ראשי השלחופית כדים או שניהם חדים ודאי טמאים הם ואף אם אומר אני מלחתים לא מהימן ואמרינן דבודאי שקר ענה ודלא כדעת המחבר דס"ל דבאומר אני מלחתים מהני אף בב' ראשים כדים או חדים עיי"ש ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה וכ' דנראה דדוקא באומר אני מלחתים אינו נאמן כבשני ראשי השלחופית כדים או חדים כאמור אבל אם אדם המוחזק בכשרות אומר בבירור שהם מדג טהור שפיר מהני בזה עיי"ש (ועי' בס"ק שאח"ז):
עט אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות. עי' בדברי זקיני הלבוש שמבואר מדבריו דאם הוא מוחזק בכשרות סומכין עליו אפי' אם אומר על ביצים שבני ראשיהן כדין או חדין שהם מדגים טהורים עיי"ש ועש"ך ס"ק כ"ו שהשיג עליו והעלה דאף אדם שמוחזק בכשרות אינו נאמן אם אומר להיפך מהסי' דהיינו אם רואין שב' ראשיהם כדים או שניהם חדים אף אם אדם מוחזק בכשרות מעיד דמדג פלוני הוא ואני מלחתים אינו נאמן כלל דבודאי טעה ושקר ענה עיי"ש וכ"כ בפר"ח לדינא עיי"ש. אמנם יעוין בס' מקור מים חיים סוף סי' זה שהרבה להשיב ע"ד הש"ך והפר"ח בזה והעלה שדברי הלבוש הם דברי תורה ודברי אלקים חיים ושכן ס"ל לכמה פוסקים הראשונים דגם בשני ראשיהן כד או חד אם אומר אדם שהוא מוחזק בכשרות סמכינן עליו ומותר אפי' לירא שמים לאכלן עיי"ש:
פ ועכשיו פשט המנהג. עש"ך ס"ק כ"ז שכ' דבאו"ה כ' דאין לסמוך עתה על סימני עוברי דגים לפי שאין אנו בקיאין עכשיו בסימנים אלו וכ' בשפ"ד דמשמע מלשון האו"ה שחולק על הב"י עיי"ש ועי' פרי חדש ס"ק כ"ו מ"ש בזה והעלה דעל סי' זה של אדמימות אין לסמוך כלל כיון שלא נזכר סי' זה בש"ס ופוסקים הראשונים עיי"ש ועי' בבל"י ס"ק ט"ו שהביאו והסכים עמו לדינא והביא דברי הד"מ ששמע שיש דג טמא שביציו אדומים מ"מ כשמולחין אותן נעשו שחורות ויש לחוש שמא כבר נמלחו וע"כ הם שחורים ויטעו שהוא מן הדג טהור השחורין ויבא לידי איסור דאורייתא ע"כ יש להחמיר עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ג שהרבה להשיב ע"ד הפר"ח בזה והעלה שהעיקר כדברי הב"י שכן נוהגין ומנהג ישראל תורה הוא לסמוך על סי' זה עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"י מ"ש בזה וכ' דבמקומות שנתפשט המנהג כן מכבר יכולין לסמוך ע"ז ותלינן דמן הסתם בדקו הקדמונים שם באותו מקום ומצאו בבירור גמור שלא נמצא שום דג טמא שיהיה לו ביצים אדומות כלל ע"כ סמכו על סימן זה להתיר בלא בדיקה אבל במקומות שאין המנהג שם משנים קדמוניות אין לסמוך על סי' זה בשום ענין עיי"ש ועי' בשפ"ד שכ' דמ"מ בישראל מומחה ומוחזק בכשרות אוכלין גם אדומין על פיו עיי"ש ומבואר מדבריו דר"ל אפי' במקום שאין המנהג ידוע ועי' בחכמת אדם כלל ל"ו סעי' כ"א שכ' דבמדינותינו אין סומכין על הסימנים כלל ואין לוקחין קרבי דגים מן העכו"ם אלא מישראל שמוחזק בכשרות עיי"ש וכ"כ הגאון יעב"ץ ז"ל בסידור שלו בחלק מגדל עוז דהאידנא לא סמכינן אסימן קרבי דגים ועוברן דלא בקיאין בהו מיהו אם חזינן דג דמטיל ביציו בחוץ כענין שנמצא בשו"ת פני משה בודאי שהקרביים מותרים וכו' עיי"ש: