אור ברסלב

דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא

סימן פב

סימן פא

סעיף א:

א סימני עוף. עי' רמב"ם בסה"מ עשין ק"נ שכ' דהוי מ"ע לבדוק בסימני עופות לידע סימני הטמאים וסימני הטהורים עיי"ש ובספר היד ריש פ"א מהלכות מאכלות אסורות ועי' בס' החינוך להרא"ה מצוה ת"ע שהביא מהרמב"ן שחולק על הרמב"ם בזה וס"ל דלא הוי מ"ע לבדוק דוקא כנ"ל רק ליתן עשה ול"ת על האוכל עוף טמא עיי"ש ועי' במנחת חינוך שם שכ' דלכאורה יש נ"מ בענין זה לענין אם עובר בטמא בכ"ש מחמת העשה שבו אבל באמת דאפי' אם העיקר כדעת הרמב"ן דעובר באוכל עיף טמא גם על עשה אינו חייב אלא בכזית דוקא וכתב שיש בזה נ"מ לענין שלא כדה"נ עיי"ש (ועי' מזה במקומות שציינתי לעיל סי' ע"ט ס"ק א'):

ועיין בכו"פ בסי' שאח"ז סק"ד (בד"ה והנה האמת) שמעורר דלמ"ל לבדוק בסי' ניזל בתר רובא כיון דרוב עופות טהורים ומ"ש ממה דקיי"ל בעלמא דא"צ לבדוק אחר י"ח טריפות ותירץ כיון דהטמאים הוי עכ"פ מיעוטא דשכיח כמו סירכות הריאה ע"כ לא סמכינן ארובא עיי"ש ועי' בשו"ת כנסת יחזקאל סי' כ"ד מ"ש בזה באריכות וע' בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' צ' שכ' דלפי דברי הכו"פ לכאורה מבואר דכל סימנים בעופות הוא רק מדרבנן דהא קיי"ל דמכ"מ דלא הוי האיסור רק משום מיעוט דשכיח הוי רק מדרבנן אבל לדינא ז"א דכל זה הוא רק לענין הל"ת אבל לענין העשה דלהבדיל בין הטמא ובין הטהור א"צ לטעם הכו"פ דאף שיש רוב טהורים מ"מ כל שאכל ולא בדק בסי' עובר על העשה ועשה איסור תורה באכילתו וכ' שיש נ"מ בדברים אלו לענין ספיקן דאם בא עוף לפנינו ואין אנו מכירין בסימניו ואין לנו מסורת יש להחמיר בכל ספק שאירע באיסור עשה וכ' שהוא צ"ע אם יש להקל לענין הכלים מבישול העופות הללו עיי"ש ותמהני שלא הזכירו שדבר זה מבואר בתשו' הריב"ש סי' קצ"ב דהוכיח דלענין סימני טומאה לא אזלינן בתר רובא כיון שצותה לנו התורה לבדוק עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' צ"ח ובס' דברי יוסף סי' תקכ"ב מ"ש בזה ובזה יש תשו' לפענ"ד לדינו של הכנסת יחזקאל שם שנשאל בצייד עכו"ם שהביא מתנה ליהודי עוף א' ואמר לו שהוא עוף כשר מהמין תרנגולים שקורין רא"פ הינר"ן והיהודי שחטו ואכלו ואח"ז נתברר שהעכו"ם שקר ענה בו שעוף זה אינו ממין הרא"פ הענר"ן רק ממין אחר אך לא נודע אם הוא ממין טהורים או ממין טמאים ועוף כזה לא נמצא לבדוק אם יש בו סי' טהרה ונשאל על הכלים וגם אם האכלו צריך לקבל תשובה ותענית על עונו והאריך בפלפלו והעלה להקל שא"צ לקבל תשובה ותענית וגם הכלים שכבר אינם ב"י מותרים דסמכינן בדיעבד שהוא מהרוב טהורים עיי"ש באריכות ולפמ"ש דהתורה גילתה דלא ליזל בענין זה בתר רוב טהורים וצריך לבדוק בסי' א"כ בעוף זה שלא הי' לו מסורות וגם לא בדק בסימנים בודאי אסור מה"ת וצריך כפרה וגם הכלים אסירים (ועי' בדברינו להלן ס"ק ל"א וס"ק ל"ה): (ב) כ"ר האסורים בתורה. עי' רמב"ם שם הלכה י"ד שמנה להו ואלו הן: א') נשר ב') פרס. ג') עזניה. ד') דאה וכו'. ה') איה הא'. ו') הוא האיה הב' שכן כתיב בה למינה מכלל שהוא שני מינים. ז') עורב. ח) זרזיר וכו'. ט') יענה י') תחמם. י"א) שחף. י"ב) נץ. י"ג) שרוקא והוא מין נץ. י"ד) כוס. ט"ו) שלך. ט"ז) ינשוף. י"ז) תנשמת. י"ח) קאת. י"ט) רחמה. כ') חסידה. כ"א) האנפה. כ"ב) מין האנפה שכן נאמר בו למינה. כ"ג) הדוכיפת. כ"ד) העטלף עכ"ד. ועי' בהגהות מיימוני שם שכ' דנשר האמור בתורה אינו זה שקורין איגל"א שהרי יש לו אצבע יתירה ונשר אין לו סימן טהרה כלל. וגם כ' דעורב אינו מה שקורין קירבי"ל וגם כ' דהשחף אינו מה שקורין אשפרווי"ר עיי"ש ועי' בכסף משנה שם מ"ש לענין זרזיר ועי' מזה בשו"ת מהרלב"ח סי' ק"ה ועיין בכנה"ג בהגהות הטור אות ה' מ"ש בזה ובמ"ש עוד בענין שמות הכ"ד מינים הללו עיי"ש. ופשוט הוא דיש בזה נ"מ גם האידנא במקום דלא קבלו עלייהו חומרות דאו"ה והרמ"א דבסעיף שאח"ז דלא מהני סי' אלא מסורת דוקא והם סומכים על הסי' אף בלי מסורת אם בא לפניהם עוף שאין להם מסורת שהוא טהור וגם אין לו שום סימן מג' סימני דורס ואינו ידוע אם הוא דורס או לאו דאז דינא הוא שצריך להיות בקי בהן ובשמותיהן דהיינו שצריך לידע ג"כ איך נקראו בשמותיהן (וכמש"ל בס"ק שאח"ז):

סעיף ב:

ג באותם מינים ובשמותיחם. פי' תרתי בעינן שיהא בקי בכלן בהן ובשמותיהם. ואם אינו בקי באחת מהנה בה או בשמה אינו נאכל. כנה"ג בהגהות ב"י אות ט' ופרי תואר סק"ב:

ד ועוף טהור נאכל במסורת. עפת"ש מ"ש מהח"ס בבר אווזא שהזכר שהי' ביניהם הוא מבר אווזא הבר וכו' דהאפרוחים מותרין דגם בעוף אמרינן אין טהורה מתעברת מטמאה ועי' בשו"ת דברי דוד (מהרב מ' דוד מילדולה ז"ל) סימן מ"ו מ"ז מ"ח שכתב ג"כ שהוא ואחוזת מרחמוהי רבנים גדולים הסכימו כולם להתיר הבר אווזות הללו עיי"ש באריכות וטען בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קמ"ד שהרב השואל ג"כ דעתו להתיר והרבה להשיב ע"ד הח"ס הנזכר דלו יהי' שבאים מזכר הטמא הא הו"ל זוז"ג ומותר אבל הוא ז"ל מדחה כל דבריו והעלה דכל דנוצר ע"י טמאה אפי' בזוז"ג אסור מה"ת מקרא דאת זה תאכלו דגזה"כ דולד הנוצר ע"י גרם בהמה טמאה אסור וכל זה לענין האפרוחים אבל לענין הביצים אפי' להמ"ד דס"ל דזוז"ג אסור מותרין הן מכ"ש לדידן דקיי"ל דזוז"ג מותר אין לאסרן לכ"ע עיי"ש:

ה טהור. עפת"ש ועי' בספר ברכת משה בקונט' התשובה סי' ל"ג שנשאל בדבר האווזות הנקראים לעבידי"ס או גערגילי"ס וכ' דפשוט הוא שהם אסורים כיון שהם דומין לאווז הבר ומשונים מאווזות שלנו גם באכילתן שאוכלין יותר מהרגיל וגם נקראים בשם אחר ע"כ פשוט הוא שהם אסורים עיי"ש ועי' בספר תורת אביגדור על האו"ח סימן ל"ב סעיף י"ב שכתב שם תשובה ארוכה בענין זה באחד שקנה בר אווזות מעכו"ם ואחר איזה ימים בא עכו"ם אחר מאותו כפר ואמר בבית האיש הנ"ל במסלפ"ת שהעכו"ם המוכר הנ"ל מצא בהיער ביצים של ווילד"י ענטי"ן והשיב תרנגולת על הביצים וממנו יוצאין הענטי"ן הללו ודעת השואל לאסור כיון שחקר והגידו לו שהווילד"י ענטי"ן דרכם לפרוח ביערים ולהחבא מבני אדם וכן רואין בענטי"ן הללו שנחבאים בביתו כשרואין בני אדם והוי הוכחה שהאמת כדברי העובד כוכבים הב' שהמה מביצים של הווילד"י ענטי"ן והוא ז"ל השיב דכיון דיש לו צורת בר אווזא דישוב אין. להחמיר ובמה שחשש השואל הואיל והן נחבאים מבני אדם הוא סימן שהוא מאווזות המדבריות כתב דגם מטעם זה אין לאסרן דזה לא הוי סי' טומאה דכל שיש לה צורה כצורת אחת העופות הטהורות אין להחמיר זולת אם יש בהם שינוי בטבע וזה לא נחשב שינוי ע"כ אין לחוש לדברי העכו"ם שאמר שהוא מביצי מדבריות מאווזות הבר וכתב דאף שאין לסמוך ע"ז להקל כ"כ מ"מ בצירוף סברה דאין עכו"ם נאמן לאסור אף במסלפ"ת יש לסמוך שפיר להתיר עיי"ש באריכות: (ו) נאכל במסורת. עבאה"ט של מהרי"ט ופת"ש מ"ש לענין בר אוזות שחרטומיהון שחורות ועי' בכו"פ בקונטרס פני נשר שם (בסוף ד"ה אמנם הרא"ש) שכתב דבע"כ כל מה שהחמירו להצריך מסורת הוא רק בדלית להו חרטומי או כף רחבה לכן הסייגאנ"ה הנקרא בפי כל חסידה ובל"א שטאר"ך אסור כיון שאין להם חרטומים כאווז וכו' אבל כשיש להם שתיהם חרטום וכף של אווז בהא אין פוצה פה בשום ספר מן הראשונים ואחרונים לאסרו בלא מסורות עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת מרן דברי חיים חלק ב' ביו"ד סי' מ"ח ובהשמטות סי' מ"ב שתמה על הכו"פ בזה דהא מדברי הרא"ש מבואר להדיא דאפילו אית ליה כל סימני טהרה אסור בלא מסורות עיי"ש ועי' בתשו' שבסוף הס' גדולי טהרה סי' מ' אות ב' שנשאל ג"כ אודות האווזות שחרטומיהן שחור וכתב שאווזות אלו שכיחים למאד ונוהגין לאכלן ואין כאן בית מיחוש כלל עיי"ש ועי' בשו"ת חסד לאברהם קמא חיו"ד סי' קי"ד שהעלה ג"כ שהם מותרין בפשיטות גמור ואף במקומות שנהגו בהם איסור יכולין להתירן דהוי מנהג בטעות עיי"ש ועי' בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ס' אות ו' ואות ז' שכתב ג"כ דכיון דהם בני תרבות אלא שיש להם קצת שינוי במה שחרטומיהן שחור יש לסמוך על המקילין במקום שנהגו בהם היתר עיי"ש ומבואר מדבריו דרק במקום שנוהגים בו מעולם להיתר הוא שיש לסמוך על המקילין אבל במקום שנוהגין בהם איסור אין לשנות המנהג ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' ס"ח שהאריך ג"כ בענין זה וסיים דאף אם הי' מותרין מצד הדין אין להתיר במקום דנהגו בהם איסור מכבר כדין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ומ"ש בשו"ת חסד לאברהם דהוי מנהג בטעות הוא תמוה לומר כן על הרבה מקומות שנהגו בהם איסור ובהם ק"ק ביטשאטש אשר היו להם רבנים גדולי הדור והיתה מעולם עיר מליאה חכמים וסותרים לזאת במקום שנהגו איסור מכבר ח"ו לפרוץ גדר להתיר עיי"ש ועי' בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' ריש סי' זה שכתב דאם כי אין טעם לאסרן ע"פ הדין ודעת הגאונים להתיר עכ"ז לא ראיתי ולא שמעתי מרבותי שהתירו במדינה זו עכ"ד ועי' בס' ברכת משה בקונטרס התשובה סי' ל"ג שכ' דבמקומו נמצא לפעמים אווזות אלו שאין כל החרטום שחור רק ראש החרטום מעט ובזה לא נהגו איסור כלל ואומרים השוחטים שנוהגין בהם היתר בכמה מקומות עיי"ש ועי' בשו"ת דברי דוד (מהה"ג ר' דוד מילדולה ז"ל) סי' מ"ו ומ"ז שהדפיס תשו' גאוני זמנינו שהאריכו בדברי הצ"צ והחינוך ב"י בזה ולדינא כתב שיש להתירן כי אף באווז הבר ממש אין ראיה מן הדין לאסרן ומכ"ש באלו שחרטומיהן שחורין שאינם ממש מהם עיי"ש ועי' בדברי שאול ויוסף דעת בחידושיו לסי' זה שהביא דבריהם ועיי"ש במה שפלפל בדבריהם בזה ועי' בפר"ח להלן סי' פ"ו סק"ו מ"ש בדברי הצ"צ הנזכר ולדינא העלה ג"כ שיש להתיר אותן בפשיטות רק דכיון שכ' הצ"צ ששמע שיש מין אווזות שיש להם סי' טומאה דהיינו שאין ביצים שלהם כשאר ביצים שראשן א' כד וא' חד צריך לזהר שלא לאכול אלו האווזות אם לא שיבדוק בביצים שיהיה ראשו א' כד וא' חד ואז מותרין ואם הוחזק איזה מין אווזות שהוא טמא ע"י הביצים כנ"ל אין אוכלין אותו אבל שאר המינים שיש לביציהן סי' טהרה מותרים עיי"ש ובחגורת שמואל שם סק"ז ובשו"ת עמק הלכה (מהה"ג מזיטל ז"ל) חיו"ד סי' ל"ב ועי' שפ"ד כאן סק"ח מ"ש בדברי הצ"צ והחב"י הנ"ל ולדינא סיים שיש להחמיר שלא לאכול אותם ומ"מ ספיקא הוי וביש עוד ספק צ"ע אם יש לצדד להקל בהפ"מ ועיי"ש עוד להלן סי' פ"ו סק"ז מ"ש בזה שוב ראיתי דאתי לידי הס' כו"פ עם הגהות כת"י של הגאון בית מאיר ז"ל וראיתי שכתב הגאון בעל בית מאיר בענין זה בגליון בסוף הקונטרס פני נשר וז"ל הא ודאי אם יש להם הג' סימנים שבגופו בלי שום פקפוק וגם כף רגליהם והחרטום רחב ובהביצים אין ריעותא אף דעתי נוטה להתיר יותר מלאסור אבל אם חסר א' מכל התנאים דלעיל ומכ"ש אם נודע שמין זה אף רק איזה מהן הטילו ביצים בסימני טומאה בלי ספק הם אסורים כחזיר ויש לדחות קבלת הגאון מפני הנאמר בגמ' וכו' ואף על הסימן טהרה מסיק תלמודא דלאא דאורייתא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אבל הסימן טומאה ברור ואף שאפשר בפעם שטהור יולד טמא הוא במקרה ולא בהווה א"ו טמא הוא ודורס ותוכחש הקבלה והם אסורים כחזיר עכ"ל ועי' ביד יהודה על הלכות שחיטה בהשמטה להלכות תערובות דף קנ"ה וקנ"ו שנותן פנים מסבירות למנהג שלנו שאוסרים כל מיני אווז ובר אווזא הבר וכן אותן שיש להם חרטום שחור כי באמת ראה בספרי הטבעיים אשר תחת שם אווזא נכלל הרבה מיניה ויכול להיות שנמצא בהם גם מינים אשר לא נמצא בהם הסימני טהרה דאווזות שלנו לכן כל זמן שאין לנו מסירות על המין הזה יש לנו לחוש שמא מין אווז או בר אווז טמא הוא עיי"ש באריכות ועיי"ש עוד להלן סי' פ"ו סק"ז מ"ש בזה ועי' בש' זבחי רצון בהלכות שחיטה סי' ט"ו במוספין סק"א שכתב דאם נראה מעט לובן כמו חוט באמצע החרטום המנהג להקל עיי"ש והביאו במנחת יוסף סי' ט"ו בלקוטי יוסף סק"ג עיי"ש:

ז במסורת. כתב בסלת למנחה כלל ס"ו דין א' שאלה בא' שקנה בני יונים ובשלן בכלים ואכל אותם ואח"כ נודע לו שאותן בני יונים הם נקראים ווילד"י טויבי"ן ואח"כ הודחו כל הכלים יחד וספק אם היו ב"י והשיב להתיר שאר הכלים עפ"ד האו"ה דתורים ובני יונה לא מצאנו במינה של טמאים ועוד דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והוי ס"ס שמא טהורים ושמא לא היו הכלים ב"י בשעה שהודחו יחד עיי"ש ועשפ"ד סי' פ"ו. סק"ז שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה ומבואר מדבריו דה"ה באווזות שחרטומיהון שחורות (הנ"ל בס"ק הקודם) יש להקל בתערובות הכלים בצירוף ספק ב"י עיי"ש: (ח) דבר פשוט באותו מקום. כלומר שאותו המסורת הוא ע"פ כל אנשי אותו המקום שקבלו מאבותיהם שלחן גבוה סק"ה. ועי' בס' מעשה רקת הספרדי על הרמב"ם פרק א' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ו:

ט ונאמן צייד. עכו"פ שכ' דר"ל אפי' אם ע"א אומר שמקובל מפי רבו צייד שעוף זה טהור מהני משורת הדין דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין עיי"ש ועשפ"ד סק"ב שכתב דכל זה דוקא אם אין שם מסורות להיפוך אבל אם יש שם מסורות להיפוך שהוא טמא בודאי דאין ע"א נאמן ואפי' מאה עדים אינם נאמנים עיי"ש ועי' בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' ק"ו אות ח' וט' שעמד בזה על המחקר אם גם במקומות שידוע המנהג לאסור אם נאמן ע"א שיש מסורות להתיר וכתב דכיון דקיי"ל דבמקום דאתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר א"כ במקום שידוע המנהג לאסור הוי כאתחזק איסורא ואין ע"א נאמן להתיר ודוקא במקום שאין ידוע המנהג לא לאיסור ולא להיתר בזה הוא דמהני ע"א משא"כ היכא שיש לו חזקת איסור לא מהני ע"א להוציא מהחזקה ואע"פ שלפי דברי הע"א היה החזקה שהחזקנו אותה עד עתה בחזקת איסור חזקה בטעות אפ"ה עדותו לא מהני בזה ע"ש באריכות:

י התיר. עי' בשו"ת מהר"י ברונא סי' קמ"ד שכ' ששמע בשם מהרי"ו ז"ל שאמר סי' על תרנגולת ברא איזה אסור ואיזה מותר כי הנוצות של הכשרים כל נוצה כפולה לשני נוצות בשורש א' קטנה וא' גדולה אמנם לאחר פטירתו שאל לאחד מתלמידיו אם אמת הדבר ואמר לו ששאל את רבו מהרי"ו אם אמר כן והשיב שלא היה דברים מעולם שלא יצא דבר זה מפיו ואין לסמוך להתיר וסיים הלכך נזהרתי כל ימי מלאכלה לא זכר ולא נקבה עיי"ש:

יא רבי הצייד. עבאה"ט מ"ש דוקא צייד ולא החכם והטעם שמא סמך על חכמתו ובדק בסימנים ושמא דורס הוא. שפ"ד סק"א. ומבואר מדבריו בהבנת דברי הפוסקים דהעיקר תלוי בהקבלה לכן צייד אע"פ שאינו חכם נאמן לומר שכן היה לו בקבלה מרבו הצייד וסמכינן שרבו בודאי היה בקי בכל הכ"ד עופות הטמאים ובשמותיהם. אבל ת"ח כיון שדרכו לומר דבר מחכמתו ע"פ העילה מלימודו ע"כ אע"פ שהוא אומר שהוא בקי בכ"ד עופות הטמאים ובשמותיהם אין לסמוך עליו באומר זה טהור אא"כ אמר שמקובל בידו כן עיי"ש ועי' בשערי דעה ס"ק א':

יב שיוחזק אותו צייד כלומר אותו רבו צייד. ש"ך סק"ב. וכ' בשפ"ד שם ופשוט הוא דאם איהו גופא בקי א"צ לקבלת רבו עיי"ש ופשוט הוא דהיינו מצד הדין אבל לפמש"ל בסעיף שאח"ז ברמ"א שאין לאכול שום עוף אלא במסורות בודאי דגם אם הוא צייד ואמר שהוא בקי בהם ובשמותיהם לא מהני אא"כ אמר שיש לו בקבלה מרבו הצייד:

יג שהוא דורס. עבאה"ט ועי' בשו"ת מהר"י ברונא סי' קמ"ה שכתב בשם חכם א' ששמע מפי מהרי"ו שאמר על העוף גדול שקורין שוואי"ן שהוא אוכל אפרוחים חיים דלדעת הר"ת היינו דורס דומיא דארי דורס מחיים והמנהג פשוט בכל העולם שהוא עוף כשר ועיי"ש עוד בסי' קמ"ו לענין עופות שקורין טוי"ך ענטלב"ש דגם בוורמייש"א ובשאר מקומות שיש להם מסורות עליהם ואוכלין אותם מ"מ העידו לפניו בחורים נאמנים שכולם צריכין בדיקה מחמת שאוכלין שקצים ורמשים ולפעמים נמצא בתוך המעיים נחשים בלועים ואיכא למיחוש שנקבו בני מעיים ואף משום סכנה עיי"ש הרי מפורש מדבריו דגם אם אוכלין בע"ח בחייהם ואינם ממיתין אותם קודם לא מצא בהם איסור רק משום נקיבת הב"מ או מחשש סכנה אבל לא משום דורס ומזה סיעתא לפי עניות דעתי לדברי הש"ך שאין הלכה כרבינו תם וסייעתו: ומ"ש הבאה"ט פי' שנועץ צפורניו בבע"ח ודרסו עש"ך סק"ג דר"ל כעין דרוסה דלעיל סי' ל"ז ועפר"ח סק"ד ובכנה"ג בהגהות ב"י אות ה' ועי' במ"ז שה שנסתפק אם ר"ל שדורס ומטיל ארס עד שתמות הבע"ח ע"י כן או שהוא רק מטיל ארס ואינו ממיתו וסיים בצ"ע עיי"ש:

ומ"ש הבאה"ט שאינו אוכל עד שטורף וממית תחלה ואח"כ אוכל עב"י שכ' מהרשב"א דמ"מ באכילת זבובים ושקצים חיים לא חשבינן ליה דורם ואוכל עיי"ש והביאו הפר"ח שם ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ד' שכתב מהדמש"א דוקא לענין זה שאם ראינו שאוכל זבובים חיים הוא דלא חשבינן ליה לדורס אבל לאינך פרושים כגון אם ראינו שמגביה זבוב ברגלו מן הקרקע ואוכלו הוי סימני דרוסה. וסיים דמהרמב"ם לא משמע כן עיי"ש: (יד) שקולט מן האויר ואוכל. עבאה"ג ובאה"ט ועי' בב"י שהביא עוד פי' ג' מפירש"י שכל עוף הנותן רגלו על המאכל שהוא אכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו הוא דריסה עיי"ש והביאו המהריק"ש בערך לחם והפר"ח שם וכ' שכן הוא דעת הרמב"ם עיי"ש ועי' במ"ז סק"א שכתב שיש לחוש לכל הג' פירושים עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ב' שהביא פי' אחר בדברי רש"י ז"ל במתניתין דר"ל שהוא אוחז ומגביה קצת בצפרנו מן הקרקע המאכל שהוא אוכל ומגיע לפיו זה הוא סימן שהוא עוף טמא דאין עוף טהור עושה כן עיי"ש ועי' במ"ז שם שכתב שיש נ"מ גם לדידן באלו הדברים אעפ"י שאין אנו אוכלין שום עוף אלא במסורת אם נאכל איזה עוף במסורת וראינו בו אחד הסימנים הנ"ל שהוא דורס בודאי יש לאסרו דקבלה בטעות הוא עיי"ש:

טו מן האויר עבאה"ט ומ"ש לאפוקי תרנגול וכו' עמ"ז סק"ב מה שהקשה ע"ז:

טז יש ג' סימני טהרה. כלומר שיש בש"ס ופוסקים ג' סימני טהרה ומדינא שרי בג' סימנים הללו אפילו אינו יודע אם דורס אם לאו וכן אפילו בסימן א' כשידוע שאינו דורס ולדעת קצת פוסקים צריך שיהיה אותו הסי' שקרקבנו נקלף כמבואר כ"ז בדברי הפוסקים והמחבר קיצר בדבריו ולא בא אלא לומר שיש ג' סימני טהרה ואפילו הכי נוהגין לאסור אף שאינו דורס מ"מ איכא למיחוש שמא ידרוס פעם אחרת אא"כ חרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז ויש לו עוד ג' סימני טהרה אז סמכינן דלא דרס וטהור ודו"ק עכ"ל הש"ך סק"ד ויש בכ"ז נ"מ האידנא במקום דלא פשוט החומרא של הרב להצריך מסורת דוקא (וכמ"ש בשפ"ד סוף ס"ק ז'):

יז אצבע יתירה. עבאה"ט שהביא ב' פירושים ועפר"ח סק"ו שהעלה דהעיקר כפי' הב' שהאצבע האמצעי מהג' אצבעות שלפניו היא גדולה מחברותיה עיי"ש וכ"כ בכו"פ:

יח וזפק. ויש לעיין שהזפק יהי' בצורתו ואינו משונה מתואר ומצורה שאר זפקים אבל א"צ לדקדק בקטנותו. כנה"ג בהגהות הטור אות ב' מהמהרש"ל והדמש"א, יעי' בשפ"ד סק"ח שכ' דאין אנו בקיאין בצורת זפק לידע אם הוא כצורת שאר זפק עיי"ש ועי' בשו"ת שבסוף הס' ערוגות הבושם סי' ט"ז ובספרו שו"ת שם ארי' חיו"ד סי' כ' באמצע התשו' שנשאל כיון דידוע הוא דאווז ובר אווז אין להם זפק א"כ במשנה וגמ' וכל הפוסקים שחשבו ג' שאין לו זפק וכתב דאווז סימנים למה לא הזכירו מה לעשות באווז ובר אווז כיון שיש לו סימן דחרטומו רחב וכף רגלו רחבה שזה עצמו סי' שאינו דורס כדלקמן בסעי' שאח"ז א"כ ממילא לא הוצרך להזכיר מה לעשות באווז דכיון דחרטומו וכף רגלו מעידין עליו שאינו דורס ממילא סגי ליה בב' סימנים דקורקבן נקלף ואצבע יתירה עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בדברי שאול ויוסף דעת סוף סי' זה (בד"ה והנה בספר) עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק כ"ג מ"ש בזה). והנה לעיל בדברינו סי' כ' (ס"ק ל"א) הבאתי מס' זבחי רצון דמ"ש דאווזא ובר אווזא אין להם זפק אינו ר"ל שאין להם זפק כלל אלא דר"ל שאין להם זפק ניכר מבחוץ בכיס תלוי' למטה וא"א לסמן בו מקום שחיטה אבל הא פשיטא דבסוף הוושט של האווזא יש זפק בסופו במקום חיבורו לקרקבן וזהו סימן טהרה שלו עיי"ש ולפמש"ל מהכנה"ג שצריכין לדקדק שיהיה הזפק כצורתו ולא נשתנה מתואר וצורה שאר זפקים ממילא נדחין דבריו דאיך סמכינן על זפק כזה כיון שעכ"פ נשתנה צורתו משאר זפקים שאין ניכר מבחוץ בכיס תלוי למטה וא"א לסמן בו מקים שחיטה שוב ראיתי בשו"ת שם ארי' שם סי' נ"ח שהביא השואל דברי הזבחי רצון בזה והוא ז"ל מדחה מדברי הזבחי רצון בשתי ידים שדבריו לא ניתן לכתוב ולהאמר כלל דפשוט הוא דכל אורך הוושט של אווזא ובר אווזא עד הקרקבן דינו כוושט ונקיבתו במשהו ואין לו שום מקום שיהא נקרא זפק עיי"ש:

יט וקרקבנו נקלף. עפת"ש ועי' בשו"ת ח"ס שם סי' נ"א דבבר אווזא אין עור הפנימי נקלף ביחד כולו אלא פירצי פירצי עיי"ש לדרכו ומבואר מדבריו דגם בכה"ג נקרא קרקבנו נקלף:

כ אא"כ יש להם מסורת. עבאה"ט ומ"ש מהש"ך אי אשתכח דדורס או שחולק את רגליו וכו' עשפ"ד סק"ו שהתפלא על הש"ך למה השמיט קולט מאויר דגם זה הוי א' מסימני הדריסה וכמ"ש המהרש"ל ובלבוש סעי' ב' כתב בפירוש כן דאף בקולט מאייר לא מהני מסורות וקבלה בטעות הוא עיי"ש: סעיף ג:

כא וכף רגלו רחבה. עבאה"ט מ"ש דתרווייהו בעינן וכו' וכ' בשפ"ד ס"ק ח' דפשוט הוא דאף בהי' תרווייהו חרטומו רחב וכף רגלו רחבה וגם הי' לו ג' סימנים וגם הי' מסורות שהוא טהור מ"מ אם ראינו שדרס פעם א' אין לסמוך על כל זה ואמרינן דקבלה בטעות היתה ועיי"ש עוד בס"ק שאח"ז:

כב בשל אזוז. עי' בדברינו לעיל (ס"ק י"ח) מ"ש בדבר האווזות ובר אווזות שאין להם זפק ואוכלין איתם משופרי שופרי אף שאין להם רק ב' סימנים ובתשו' הארכתי בזה והוכחתי מלשון המחבר דבדיוק כתב המחבר כאן כשל אווז שכ"ף הדמיון דדוקא באווז סגי בב' סימנים דאצבע יתירה וקרקבן נקלף וא"צ זפק אבל שאר עופות שהם כאווז דהיינו שיש להם חרטום רחב וכף רגלו רחבה כיון שאינם אווז ולא בר אווז צריכין גם סי' הג' דזפק דוקא:

כג אם יש לו ג' סימנים. היינו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף כנ"ל בסעי' הקודם. כנה"ג בהגהות ב"י אות ט'. ועפר"ח ריש ס"ק ט' מ"ש בזה ותמהני שלא הביא דברי הכנה"ג הנזכר ועי' ביד יהודה על הלכ' שחיטה בהשמטות להלכ' תערובות דף קנ"ה וקנ"ו:

כד ויש אומרים שאין לסמוך וכו' אלא במסורות. עי' בפר"ח סק"ט מה שהאריך בזה ונותן פנים מסבירות להלכה לשיטת הרמב"ם וכ' שהוא המחוורת בכל הפוסקים דבג' סימנים לחוד בידוע שהיא טהורה ואין לנו לחוש עוד אם דורס וכ' שזה פסק אמיתי הוא וראוי לסמוך עליו ודלא כהג"ה עכ"ל ומבואר מדבריו שדעתו דכל שיש לו ג' סימנים א"צ למסורה כלל וכ"כ בס' כנפי יונה וז"ל ואף כי לפי דעת האו"ה אשר עליו בונה הרב רמ"א ז"ל יסודו דאין לסמוך על הסימנים כ"א על המסירה יש לפקפק אולי לא כתב האו"ה זה רק בסימן א' לחוד כגון חרטום או כף אבל בשנים אין ספק כלל דבלא"ה יש באו"ה ט"ס שם ולפי הגירסא שלפנינו בהרא"ש בשם הרז"ה חרטום או כף משמע דא"צ למסורות כלל עכ"ד ועי' בשו"ת אורי וישעי מהד"ק סי' י"א מ"ש בזה באריכות והביא מדברי הכנה"ג דמ"מ יהי' איך שיהי' גם הרמ"א לא החמיר ביש להם הג' סימנים רק בשינוי גדול אבל בשינוי מועט אין להחמיר כלל להצריך מסורות עיי"ש ועיין בתשובת שבס' ערוגות הבושם סי' ט"ז מ"ש בענין זה והעלה דבע"כ כל מ"ש הרמ"א שאין לאכול שום עוף כ"א במסורות הוא רק כשבא לפנינו מין עוף חדש שיש לו צורה חדשה ויש בו שינויים בגופו מן העופות שלנו אז צריך מסורות ואין לסמוך על סימנים אבל במין עוף הידוע לנו כגון תרנגולת וכדומה שמכירין שהוא מין זה ממש רק שהוא גדול קצת או קטן בקומה ובאברים ובגודל שבא ממדינה אחרת זה לא הוי ריעותא לדונו בשביל זה למין אחר חדש שנצטרך עלי' מסורות מאבותינו כי בכל מין ומין עופות ובהמות נמצאים גדולים וקטנים וכן ביונים נמצאים כמה מינים משונים גדולים וקטנים והביא כמה ראיות לזה דשינוי גדלות לא הוי שינוי שנצטרך מסורות עיי"ש באריכות וכיוצא בזה כ' ג"כ בתשו' מהרי"א הלוי (מהגאון מלבוב ז"ל) חלק א' סי' קכ"ו ובשו"ת דרכי שלום שבסוף הס' דע"ת על ה"ש סי' ט"ז והביא שם מדברי הגה"ק בעל הד"ק ז"ל לחלק אם רק אבר א' פרטי נשתנה בגדלות או בקטנות כגון שהרגלים הם גבוהות יותר מהרגילות או שצווארה ארוך יותר מכפי ערך גופה אז יש לחוש דמקרי שינוי וצריך מסורות אבל אם כל הגוף הוא גדול יותר משאר עופות כיוצא בו לא מקרי שינוי עיי"ש באריכות (וע"ל ס"ק כ"ז) והנה ראיתי בשו"ת עמק הלכה (להה"ג מזיטל ז"ל) חיו"ד סי' ל"ב (בד"ה עוד נ"ל) שדעתו דגם בנמצא שינוי קצת במראה החרטום א"צ מסורות כל שיש לו הג' סימנים כיון שניכר שהוא מין איוזא עיי"ש. אמנם בתשו' הארכתי והעליתי בראיות דדוקא בשינוי גדלות הוא דמהני הג' סימנים כל שהוא ניכר שהוא מין כשר הידוע לנו וא"צ מסורות אבל בשינוי אחר כגון שאבר א' פרטי הוא גדול יותר מכפי ערך שאר אבריה על עוף זה או שיש בו איזה שינוי מראה מה שלא יש בשום עוף מעופות ממין זה הידועים בזה לא מהני הסימנים ולא שכן ונדמה וצריך מסורות דוקא (וע"ל ס"ק כ"ו):

כה אומרים. עש"ך ושפ"ד סק"ט ובחגורת שמואל סק"ו שכתב דכל שיש לו מסורות אפי' אין בו שים סימן דהיינו שאין לו זפק ולא קרקבן ולא אצבע יתירה רק שאין ידוע אם דורס או לאו כשר דאין זה מסורות בטעות דיכול להיות אע"פ שאין לו שום סימן מהג' סימנים אפ"ה אינו דורס והוא טהור עיי"ש ועשפ"ד סק"ז שכתב דלפ"ז אין נ"מ האידנא בכל דברי המחבר לדידן כלל דהא אפי' יש לו כל הג' סי' בגופו וגם יש לו סימנים דעוף שאינו דורס דהיינו שאינו חולק רגליו ואינו קולט מאויר וכו' וכף רגליו וחרטומו רחבים אפ"ה אין אוכלין אותו כ"א במסורות ואם יש לו מסורות א"צ לשום סי' כלל ואין נ"מ בכל דברי המחבר רק במקומות שלא נתפשט האיסור של הרמ"א עיי"ש:

כו שאין לסמוך אפי' על זה. עי' בנחל אשכול הלכות סימני בהמה חו"ע פרק כ"ב אות י' שהאריך בדבר התרנגולת שקורין אינדיש"ע הינע"ר שבא זה ג' מאות שנה מארץ הודו לענגלאנ"ד ומשם לאשכנז ואנו אוכלין אותו בכל מקום בלי פקפוק אף שהם משונים מאד מתרנגולת שלנו לא לבד שבמדה ובקומה ואורך ורוחב הם כשתי תרנגולת שלנו אף גם ראשם משונה שיש להם דלדולי בשר אדמדם תחת ראשם פעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה וכאן הבן שואל מאין יצא ההיתר לאכלה ואת"ל שסמכו עצמם על מסורות מדינות בני מזרח הלא קיי"ל כהרשב"א שאין סומכין על מסורות מדינה א' למדינה אחרת ועיי"ש במ"ש בזה ועי' מזה בשו"ת שואל ומשיב חמישאי חלק א' סי' ס"ט באמצע התשו' שמעורר ג"כ דאם נחליט כמ"ש הרמ"א דאפי' יש לו הג' סימנים אסור לאכלו אא"כ יש לו מסירות דאיך אוכלין עוף האינדי"ק שבא מאמעריק"א שבודאי לא היה שם מסורות ומ"מ אוכלין אותו בכל המדינות שישראל דרים שם ובע"כ שהדור שלפנינו לא פסקו כן וסמכו על הסימנים גם בלא מסורות ולפ"ז עתה שקבלנו עלינו חומרות הרמ"א אין לנו היתר לאכלו ועיי"ש במ"ש בזה באורך אמנם יעוין בשו"ת משיב דבר (מהגאון בעל העמק שאלה ז"ל) חיו"ד סי' כ"ב שנשאל בדבר האווזות הגדולים משונים המצויים בינינו באורך צוארם ובגבשושית שעל החרטום ומאז זה הרבה שנים שנתחדשו ובאו להם ויש עיר א' שנהגו שם מאז ומקדם לאכלם בחזקת אווז ועתה קמו עוררים לחוש להם שמא הם מין אחר ועיי"ש במ"ש בזה וכתב דאם כי אם היה העוף בא לפנינו בתחלה לא היינו מתירים אותו כיון שיש לו שינויים מאווזות שלנו צריכין מסירות. אמנם בנידון זה כיון שכבר אוכלין אותם שם במקום הזה מכבר בחזקת כשרות אין להחמיר כל זמן שאין לנו ראיה להיפך שהוא ממין הטמאים דבע"כ מה שהחמיר הרמ"א להצריך מסורות הוא רק בעוף הבא מחדש לפנינו ולא שמענו ממנו אבל בעוף שידוע שכבר נהגו לאכלו ויש לו הג' סימנים והוא שכן ונידמי אע"פ שידוע שלא היה לאבותינו שום מסורה עליהם אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח"ו ע"כ אוכלים אנו עוף אינדי"ק אע"פ שהרבה מערערים עליהם כי בשעה שהביאם מאינדי"א לא היה מסורות על כשרותם וגם עד היום יש מחמירים ופורשים מהם מ"מ כבר נהגו להתיר ואין פוצה פה והוא משום שכבר הוחזקו להיתרא ואין ראיה לאסרם עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת מי באר (מש"ב הה"ג מבוקארעשט) סי' י"ט באמצע התשו' שכתב וז"ל וכבר ידוע בעוף אינדי"ק שהיה מסורה ברורה מאנשי אינדי"א קבלה עד משה רבינו שהוא עוף טהור אלא שהי' מחלוקת אם לסמוך על אנשי אינדי"א ובזה נחלקו חכמי הדור עד שעמד הריב"ש והכריע כחכמי המתירין ואמר שיש לסמוך על אנשי אינדי"א כי יש שם יראים ושלימים וכל אנשי אינדי"א נזהרים ממאכלות אסורות עכ"ל והנה אם קבלה הוא נקבל אבל לא מצאתי דבר זה בריב"ש כלל ולא מצאתי מחלוקה זו בשם ספר קדמון ולא בשום אחרון ועי' בס' ערוגות הבושם בקונט' התשו' שבסוף הס' סימן ט"ז מ"ש בדבר האינדי"ק הנזכר וכ' שבעוף זה יש ראי' דבע"כ מ"ש הרמ"א שאין לסמוך על סימן טהרה ובעינן מסורות זה דוקא בעוף שאין ידוע בבירור ויש בו מקום להסתפק שמא הוא דורס אבל בעוף שאנו מכירין בו טובא והוא שכיח ומתגדל בביתינו לאלפים ורבבות ואנו רואין מכמה שנים שאינם דורסין א"צ מסורות כלל וכתב שבזה יש לו תירץ על דבר שהתפלא עליו מעולם ומתמה מאד על מה שאנו אוכלין העוף שקורין אינדי"ק (או ענגילישע"ר הא"ן) הלא העוף הזה לא הי' במדינתינו מקודם אף א' מהם וגם לא בשאר מדינות רק שמצאו אותו בארץ אמערוק"א ומשם הובא למדינותינו אלו כמ"ש בספרי דברי הימים שלהם ומדינת אמעריק"א נתגלה בשנת רנ"ד לאלף הששי ומסתמא זמן רב אחרי הגלות הארץ הנ"ל נתפשט ונתגדל העוף ההוא במדינותינו אלו ואיך התירו אז הגדולים אשר הי' בימים ההם לאכול אותו בלתי מסורות דהא בארץ חדשה כזאת שלא נמצאו שם יהודים מעולם כלל איך שייך לומר שהי' להם משם מסירות וכ' דאם כי יש באמת משפחה א' במדינת רוסיא שאינם אוכלין עוף זה וכל משפחה זו כשעושין שידוך עם בניהם ממשפחה אחרת המה מתנים בשעת התנאים שלא יאכילו לבניהם אינדי"ק שכך קבלו מאבותיהם ואבות אבותיהם להתנהג כך אבל הנה בכל העולם לא נמצא שום אדם שימנע וקשה איך אכלינן בשרא ובע"כ דהוא משום דעוף זה מתגדל בביתינו לאלפים ולרבבות ואנו רואין בהם שאינם דורסין כלל ע"כ כיון שיש להם הג' סימנים מתירין אותו להדיא ואין חוששין לו שמא הוא מין דורס עיי"ש לדרכו ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"א מה שכתב בענין עוף זה וקורא אותו בשם תרנגול הינד"ו ובשם עמליש"י הינ"ר ובשם טוו"ס ועיין שם מה שכתב בזה:

כז לסמוך וכו'. כתב בפר"ח להלן סימן פ"ו סעיף קטן ו' וז"ל והנה המין של בר אווזא שהוא מין קטן מהאחר פשוט שהוא מין טהור וכו' עכ"ל והנה מבואר מדבריו לכאורה שגידל הבר אווזא צריך להיות קטן דוקא ומשמע דאם הוא גדול יותר מהרגילות הוי שינוי וכן ראיתי באמת בשו"ת משיב דבר (מהגאון בעל העמק שאלה ז"ל) חיו"ד סימן כ"ב שנשאל בדבר אווזות הגדולים ומשונים מאווזות המצויים בינינו באורך צוארם ובגבשושית שעל החרטום וזה הרבה שנים שנתחדשו ובאו להם ונהגו בקהל ד' לאכלם בחזקת אווז והשיב שאם הי' נשאל מראש התחדשות זה העוף הי' מגמגם בהיתרו כי מ"ש הרב השואל דמה שהוא גדול מאווזות שלנו אינו שינוי כהא דאיתא בב"ק בהאי דארוך קועיה לא נראה שאינו דומה גדלות אבר א' לשינוי גדלות העוף כולו דהיכא שכל חלקי הגוף של העוף גדולים משלנו הוי שינוי דצורות הגדלות והוי הוכחה שהוא מין אחר וצריך מסורות עיי"ש ולפענ"ד אין דבריו מחוורין מדברי הש"ס חולין דף ס"ג ע"ב אמר ר"י עוף טהור נאכל במסורות ופירש"י אם זכור הוא באדם כשר שאכלו וכו' עיי"ש ואם איתא דאף אם אין לו שום שינוי באבר פרטי רק שכל העוף גדול משאר העופות שבמינו מקרי שינוי וצריך מסורות קשה מה מהני במה שהוא זכור באדם כשר שאכלו דהא כל עוף אינו גדל בפעם א' רק לאט לאט עד שיזקין וימלא לו שנה וכיוצא גדול בתוארו וקומתו בצביונו ובעודו צעיר לימים איננו גדול יותר משאר תרנגולת וכמו שאנו רואין בבר אווזות הגדולים שבמדינותינו שבעודן צעירים א"א להכיר בהם שום שינוי רק לאחר שנמלאו ימיהם כנ"ל הם גדולים יותר משאר בר אווזות ותרנגולים שבינינו א"כ מה ראי' במה שזכור שראה לאדם כשר שאכל עוף כזה דלמא העוף שאכל האדם כשר הי' עוף זקן שנמלאו לי ימים אבל עוף זה עדיין אינו בא בימים ויתגדל עוד לאחר זמן ויהי' יותר גדול מהעוף שאכל האדם כשר וא"כ הי' מהדין שכל עוף הבא לפנינו מחדש אף שיש לנו מסורות עליו לצטרך להמתין איזה חדשים פן יגדיל יותר ואגלאי מלתא למפרע שבא הקבלה בטעות וזה לא נמצא בשום פוסק וגם לא נמצא בשום פוסק דעוף כשהוא קטן לא ניכר בי סימן טומאה עד לאחר שיזקין ויגדיל אלא ודאי דזה ברור דמה שנתגדל אח"כ ברבות הימים אף שהוא גדול יותר משאר עופות זה לא מקרי שינוי כלל זולת אם אבר א' גדול יותר מכפי ערך כל הגוף זה שפיר ניכר גם בעוד העוף קטן זה שפיר מקרי שינוי וזה צריך מסירות. ובכן הנה עתה חדשים מקרוב הביאו לפני איזה שנים למדינותינו בר אווזות גדולות ממדינות אחרות שהם גדולים הרבה מהבר אווזות שלנו וקרובים כמעט להאווזות ונשאל ע"ז הגאון מלבוב ז"ל בתשובת מהרי"א הלוי חלק א' סימן קכ"ח ובדע"ת בתשו' דרכי שלום שבסוף הלכות שחיטה סי' ט"ז ובספר יד יהודה על הלכ' שחיטה בהשמטות להלכ' תערובות (דף קנ"ה ע"ב) והאריכו שלשתן בפלפול בש"ס ופוסקים והסכימו שלשתם דשינוי גדלות בכלל שכל הגוף גדול לא מקרי שינוי להצטרך מסורות ע"כ כתבו להתירו להדיא דבכל המינים הן בעופות והן בבהמות נמצא מקומות אשר גדולים הם יותר גדול משלנו וכיון שהם שכן ונדמה ממש (ע"ל ס"ק כ"ד) לשאר בר אווזות שלנו ואין בהם שינוי בצורתן רק שכל גופו גדול משאר בר אווזות שפיר שוה ודומה א"צ מסורות חדשה והם טהורים עיי"ש באריכות וכיוצא בזה כ' ג"כ בשו"ת הואיל משה (מהגאון בעל תשו' דבר משה) סי' י"א בדבר האווזות הגדולות שהם גדולים יותר מהאווזות השכיחים בערך רבע אבל אין בהם שום שינוי אחרת והמה ממש בדמותם ובצלמם מכף רגל ועד ראש שאין עליהם שום חשש שהדבר פשוט דאין לחוש מחמת גדלן לחוד לחשבן עי"ז למין אחר והדבר פשוט וא"צ מסורת עליהון כלל עיי"ש. ובכן נתפשט ההוראה בפה"ק והגלילות באותן הבר אווזות כשבאו למדינותינו זה כט"ו שנים אף שבתחלה הי' בעולם הרבה מחמירים עכ"ז בפה"ק עלתה בהסכמותינו בהסכמת אדוני אבי מו"ר הגאון הקדוש זצללה"ה להתירן לאחר שבדקנו אותם הדק היטב וראינו שיש להם כל הסימנים שאינם דורסין וגם אין בהם שום שינוי ואין שום אבר מהם גדול יותר מכפי ערך כל הגוף והנה לאחר איזה שנים יצא לאור דברי אדומו"ר הגאון הקדוש זצללה"ה משינאיוא בריש הס' אילה שלוחה אודות הבר אווזות הללו שמפקפק בזה וכ' שאין הדבר פשוט להתירא לדעתו אמנם הנה המעיין בדבריו שם יראה שלא כתב שהבר אווזות אין להם שום שינוי אחרת רק שינוי גדלות לבד דבזה ג"כ מפקפק אם יש להתירן או אם אולי בא לפניו השאלה כמו ששמעתי מכמה מקומות שנמצאים אלו הבר אווזות הגדולות אשר חוץ מהשינוי גדלות כל הגוף יש להם עוד שינויים באורך צווארם יותר מכפי ערך כל הגוף. והנה מדבריו הקדושים שהביא ראי' מדברי הש"ס חולין דף ס"ג ע"א אמר רב קטינא ארוכי שקיא שריא גוצי אסירי עיי"ש משם מבואר שהראי' הוא על שא' מאברים ארוכים שהשוקין ארוכים יותר מהקטנה ששוקיו קצר אבל אם כל הגוף הוא גדול יותר ואין שום אבר גדול יותר מכפי ערך כל הגוף לא הביא שום ראי' לאסור ובכן ראיתי בתשו' מהרי"א מהגאון מלבוב ז"ל שם שנשאל ג"כ באותו הזמן אודות הבר אווזות הנ"ל וראיתי ששם כתב הרב השואל שהבר אווזות הללו משונים קצת גם באריכות צואר עיי"ש וכנראה שעל אלו הי' כוונת אדומו"ר הגה"ק זצללה"ה שם שפקפק עליהם כיון שאבר א' גדול ביותר מכפי ערך כל הגוף דזה שפיר מקרי שינוי וכמש"ל ואין מדבריו הקדושים סתירה לדברי תשו' הגאונים הנ"ל שאם אין שום שינוי באבר א' פרטי רק שכל העוף גדול מכפי ערך עופות הרגילים בינינו י"ל שגם הוא ז"ל מודה שאין צריך מסורות כלל ואין לפקפק עליהם כלל וכאמור:

כח אפי'. עי' בתשו' הח"ס שנדפסה אצל החדושי מהר"י מיגא"ש על הלכ' שבועות ובספרו ח"ס חלק או"ח סי' קכ"ז שכ' שם באמצע התשו' דקרוב לזמנינו נמצאו במדינותינו תרנגולים הנקראים פערי"ל הינע"ר שיש להם סימני טהרה ואינם נאכלין מפני המסורות עיי"ש לדרכו וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' בגליון היו"ד כאן שלא שמע מעולם להתיר הפערי"ל הינע"ר עיי"ש:

כט על זה. עבאה"ט ומ"ש אפי' בלא בדיקה פי' דא"צ לראות אפי' אם חולק רגליו או קולט מאויר. שפ"ד ס"ק ט':

ל ואין לאכול שום עוף וכו'. עי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קמ"ד קרוב לסוף התשו' שכתב לענין התרנגולים החדשים שיצא עליהם רינון שהם אסורים ונתרבו מאד ונתערבו ורוב התרנגולים של המדינה הם מביצים של התרנגולים הישנים שנתעברו מתרנגולים החדשים וממש א"א לזהר מהם וכ' דאף שהרמ"א סגר עלינו הדרך שאין לאכול שום עוף אלא במסורות מ"מ באלו התרנגולים כיון שאנו רואין שיש להם הג' סימני טהרה ע"כ אף שבאים מאלו התרנגולים החדשים הלא גם התרנגולים החדשים אינם אסורים מדינא כיון שיש להם כל סימני טהרה רק מטעם מנהגא שכתב הרמ"א דנוהגין להחמיר דגם כשיש להם הג' סימני טהרה צריכין מסורות א"כ די לנו להחמיר לענין גוף התרנגולת אבל לענין האפרוחים הנולדים מביצת הישנים אף שבאים מזכרים של התרנגולים החדשים כל שאינם בצורות עופות החדשים כנ"ל אין להחמיר כ"כ כי יש ס"ס להקל עיי"ש באריכות אמנם בעיקר הדין לענין התרנגולים החדשים הנזכרים עי' בדברינו להלן (סעיף קטן ל"ד) מה שכתבתי בזק לדינא:

לא לאכול שום עוף וכו'. הנה כל האחרונים האריכו בפלפולם בדבר התרנגולת החדשים שאין לנו מסורות עליהם בדברי הכרתי ופלתי סעיף קטן ד' שמפקפק בעיקר החומרא בזה כי יש מקום להתיר גם בלא מסורות משום דרוב עופות הם טהורים וניזל בתר רובא וכה ראיתי בכתבי אאמו"ר הגאון הקדוש זצללה"ה בספרו שו"ת שם שלמה כת"י שכתב דבעושה שלנו המובאים לפנינו אין שום התחלה לסברת הכו"פ ליזל בתר רובא דבש"ס נזיר דף י"ב ע"א מחלק הגמרא בין אשה דהדרא לניחותא והוי קבוע משא"כ עוף דנייד והשטה מקובצת שם פי' הטעם דפשיטא להו לחז"ל שעוף אינו קבוע יותר מאשה משום דעוף אף שנשבה לתוך פח ורשת אין לו מקום קבוע משא"כ אשה שהיא קבוע בביתה הקבוע לה ועוד כי אשה אף שקידש אותה בשוק מ"מ חוזרת לביתה ולקביעתה הראשון משא"כ עוף כשנצוד אל הצייד אינו מניחה לשוב לקנה שהיה בו מתחלה ועוד כי העוף הוא מדדה ואינו נח בקביעתו לעולם ועוד פי' דבעוף גם אם יניחו אותו בקן לא חשיב קביעות כיון שדרך העוף לפרוח אנה ואנה ואין דרכו להיות בקביעות במקום אחד עיי"ש בשטה מקובצת ולפ"ז ממילא בעופות שלנו המובאים לנו דלא שייך שום תירוץ הנ"ל כי הלא אינם מדדים תדיר וגם אינם הפקר לפרוח תמיד אנה ואנה רק הם בדיר או בבית כמו שרואים בתרנגולים שלנו שבכל לילה הם ישינים על מקומם המוכן להם שהבעה"ב מייחד להם ואף ביום הם שייכים להבעה"ב והוא עיקר מקומם וא"א לחלק ביניהם ובין האשה בשום חילוק כי גם האשה ביום פעמים יושבת או עומדת או הולכת בתוך ביתה או לפעמים במקום אחר וכו' ע"כ ממילא אין לסמוך ע"ד הכו"פ להתיר גם בלא מסורות מטעם כי בודאי אף שהרוב עופות כשרים אין ליזל בתר רובא משום קבוע דהוי כמחצה על מחצה עכת"ד:

לב שום עוף. עפת"ש מ"ש מהח"ס ומה שהביא מהש"ס דלעולם אינה מתעברת לא הטמא מן הטהור וכו' וגם ממה שהם נדמים ממש למינם וכו' עי' בשו"ת חסד לאברהם תניינא חיו"ד סי' כ"ב מ"ש בזה ועי' בתשובת שבסוף הס' ערוגות הבושם שם ובתשו' דרכי שלום שבסוף הס' דע"ת שם מ"ש בענין זה והעלו לדינא דאע"ג שהסכימו הפוסקים להחמיר שלא לאכול שום עוף רק, במסורות ולא לסמוך על הסימנים כלל מ"מ על שכן ונדמה דהיינו שאנו רואין שהם שוכנים יחדיו והולכים בצוותא חדא עם עופות הטהורים שלנו וגם דומה להם בצורתו שפיר יש לסמוך על הסי' גם בזמה"ז אף כשאין להם מסורות דלא שייך לחוש דילמא דורס הוא והביאו כמה ראיות לזה עיי"ש באריכות. והנה ראיתי בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' צ"ח שהביא דברי השואל שכתב ג"כ להתיר התרנגולות מטעם שכן ונדמה והוא ז"ל מדחה דבריו דבע"כ בעינן שיהא שוה לגמרי זל"ז ואותן התרנגולים כיון שהם גדולים מעופות הישנים לא הוי נדמה עיי"ש ודבריו תמוהים לפענ"ד דהא בע"כ בכ"מ שאמרו נדמה היינו שהוא רק דומה ובאמת יש שינוי בין זה לזה וכדאיתא בש"ס ב"ק דף נ"ה ע"א שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני שהוא מין שליו הוי בכלל שכן ונדמה עיי"ש הרי אנו רואין אף שזה הוא מין תרנגול וזה הוא שליו וכל אחד יש לו שם מיוחד בפ"ע ובודאי יש שינוי ביניהם כי הלא אין הדעת נותנת בשני מינים שיהיה דומין זה לזה לגמרי בלי שום שינוי ויהיה נקרא כל אחד בשם אחר דמהיכא תיתי יקראו בשם בפ"ע אם לא שיש איזה שינוי והבדל גדול ביניהם הניכר לכל רואה ע"כ קרי לכ"א שם בפ"ע ואפ"ה חזינן דאם שוכנים ביחד ורק אם ברוב הענינים הם דומים זה לזה נקרא שכן ונדמה וצ"ע:

ועיי"ש עוד בערוגות הבושם ובשו"ת חסד לאברהם תניינא חיו"ד סי' כ"ג וכ"ד שכתב עוד צד היתר לאכול עוף חדש שבא לפנינו בלא מסורות אם הם מזדווגים יחד עם עופות שלנו ובאים זה על זה בתמידות ומתעברים זה מזה שפיר מהני הג' סימנים לבד וא"צ מסורות דודאי טהורים הם עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קנ"א מ"ש בדבר התרנגולים החדשים שיש להם שינוי בתוארם במראה ובקול ובקומה ורצה רב א' להתירם בלא מסורות מטעם שהולכים עם עופות שלנו תמיד ומזדווגים זה עם זה וזהו מ"ש בש"ס שכן ונדמה שיש לסמוך ע"ז בכ"מ וכתב דז"א דכוונת הש"ס דאמרינן דשכן ונדמה מהני היינו אם הולך תרנגול אצל תרנגול ותרנגולת אצל תרנגולת מזה ניכר שהוא מינו אבל במה שהולך הזכר של זה אצל הנקיבה של זה או הנקבה של זה הולך אצל הזכר של זה אין ראיה שהוא מינו די"ל דטבע הזנות גורם כן עיי"ש:

אמנם בעיקר הדין אם מהני שכן ונדמה ע' בטוטו"ד שם שכתב דבאמת לדידן אין שום נ"מ אם הם שכן ונדמה או לא דאפי' שכן ונדמה והולכים זה אצל זה זכרים אצל זכרים ונקיבות אצל נקיבות לא מהני לדידן דבעינן מסורות דוקא עיי"ש באריכות וכ"כ בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סוף סי' צ"ח וסי' צ"ט ובשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סימן ק"ז אות י' דאף שהיש"ש והפר"ח הביאו כלל זה דשכן ונדמה לסמוך על זה מ"מ לדינא אין לסמוך להתיר עי"ז כיון דבטוש"ע לא נזכר סי' זה וברמב"ם פרק א' מהלכ' מאכלות אסורות הלכה כ' הביא זה הסי' דשכן ונדמה רק להחמיר דבשכן ונדמה לטמאים טמא אבל להקל דבשכן ונדמה לטהור טהור הוא לא כתב כלל ע"כ אין לסמוך ע"ז וכ' דזה ג"כ ברור הוא דאין לסמוך אהא שהם מתעברים מעופות הטהורות שלנו וכמ"ש הח"ס שם דלא נאמר כלל זה דאין הטמא מתעבר מטהור בעופות רק בבהמות עיי"ש:

לג עוף. עי' בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' פ"ה וסוף סי' פ"ג וסי' צ' שכתב בדבר העופות שצוארם ערום בלא נוצות וכתב שאותן שהם אדומים מאד על חלקת צוארם שם ממש כדם וגם משונים הרבה וגדולים בצוארם מזה נמנעו רבים מלאכול מהם אבל אותן שצוארם אין אדום אין לחוש עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תקכ"ב מ"ש בזה והביא דברי הרב שערי צדק הנזכר ולדינא העלה להקל ולהתיר גם אותן שצוארם אדום מאוד כנ"ל עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת נטע שורק חיו"ד סי' ח' אות ב' שכתב בפשיטות שאותן העופות צריכין מסורות ואין לאכלם בלא מסורות אכן הכלים שבשלו אותן התרנגולת במקום שלא ידעו שיש שאלה עליהם אין לאסור כיון שיש להם הג' סימני טהרה רק שתקנת חכמים הוא שתקנו שצריך גם מסורות ע"כ עכ"פ לענין הכלים יש להקל ולהתיר הכלים אפי' קודם מעל"ע רק מהיות טוב ימתינו עד שיעברו עליהם מעל"ע ואז אין עליהם שום חשש כלל עיי"ש ועי' בשו"ת בית נפתלי סי' י"ח מ"ש בזה וכתב ששאל את פי הגאון מהר"י מודרין ז"ל (בעל זכרון שמואל ופרי העץ) מסיגוט וכתב לו שהשערי צדק הפריז על המדה במה שאסרם אפי' אם גם חלקת צווארם אדום ביותר כי הלא מצינו השתנות בזה במין האדם אשר יש שפניהם אדומים בתכלית האודם ובפרט בהשתנות המדינות ובכל זאת מין אדם א' הוא ובפרט כי זה בא ע"פ הריב מתגבורת הדמים ואעפ"כ העיד שבק' סיגוט אין שוחטין אותם וכן בהרבה מקומות במחוזו שם עיי"ש אכן במ"ש שם שהגידו לו שבעירנו פה"ק מונקאטש אוכלין אותם אין עדותן מכוונות יפה כי תיכף כאשר באו העופות הנזכרים לכאן ונודע לנו שהם מין בפ"ע ויש להם שינוי גם בענין אדמימות בצווארם צוה אאמו"ר הגאה"ק זצלל"ה להשו"ב שלא ישחטו אותם וכן נרשם בזכרוני שבמשך איזה זמן לאחר שנתפשטו במדינותינו שאל אז הה"ג משאוראן ז"ל בעהמ"ח ס' לקוטי חבר בן חיים את כ"ק אאמו"ר זצלה"ה מה לעשות בהם והשיב לו ג"כ דעתו כמ"ש בס' שערי צדק דכשיש ב' שינויים הללו שצוארם ערום בלא נוצות וגם ניכר שינוי מראה אדמימות זהו שינוי גדולה וצריך מסורות וכ"ז שלא יהי' עליהם מסורות אין לאכלם. אך בלא"ה לא ראיתי עוף שצווארו ערום בלא נוצות ולא יהי' אדום:

ודע שכשהייתי דר במדינת גאליציען ראיתי בכמה מקומות תרנגולים שנוצותיהם עומדות זקופות ואינם מונחים זה על זה כדרך שאר התרנגולים ואוכלין אותם כי נודע שאינם מין בפ"ע כי הם נולדים מתרנגולת שלנו וגם הם מולידים כתרנגולת שלנו ובע"כ שע"י איזה סבה נתהווה בתרנגולת זו שנתהפכו בה הנוצות ובדרך מקרה נעשה כך ואין לחוש כלל:

לד עיף. ראיתי להעתיק פה בדבר השערוריה שהיה לפני כמה שנים בין גאוני הזמן בדבר התרנגולים אשר הובאו למדינותינו מאיי הים ואדמו"ר מצאנז זצללה"ה בשו"ת דברי חיים ח"ב ביו"ד סוף סי' מ"ה כ' שהגידו לו שבאו מאי אחד סמוך לא"י עיי"ש ובשו"ת מהר"י אסאד ז"ל חיו"ד סי' צ"ב כתב שבאו ממדינת קאכינתינ"א בארץ הודו והם גדולים יותר משאר תרנגולים שלנו וגם יש בהם איזה שינוי שיש להם נוצות על רגליהם ובמקצת מקומות קורין אותם אמעריקאניש"ע הינע"ר ובאיזה מקומות קורין אותו גאלאנסק"ע הינע"ר או וואליכיש"ע הינע"ר או קיבריס"י או כהנ"א הינע"ר או חינעז"י הינע"ר או קאלקוטע"ר העי"ר או קבריצי"ר העני"ר והם משוני' בתוארם בגדלם ובאורך צוארם ואורך רגליהם יותר מהתרנגולים הרגילים בינינו לעולם מנהגם משונה משאר תרנגולים שלנו שהם לנים ע"ג קרקע וקולם משונה שהקול הוא עב ואין להם כרבלתא גדול כ"כ כפי ערך כמו תרנגולים שלנו וגם הנהגתם עם האפרוחים הוא משונה ויצא בדפוס בזמן ההוא קונטרס מהה"ג מיאס ז"ל הנקוב בכם עוף טהור והביא ממה שהשיג מכתבים מאיזה רבנים גדולים מעה"ק ירושלים כי העופות הללו נמצאים שם באה"ק דומים בתוארם וצלמם כדמות העופות הללו ואוכלין אותם שם בלי שום שאלה כלל וכן היה גב"ע במדינותינו מאנשי אה"ק מופלגי תורה ויראים ושלימים אשר העידו והגידו עפדתוה"ק כי העופות הנם. ממש כתבנית העופות של אה"ק ועדותן נאמנו מאוד והביא ג"כ ב' קונטריסים מהרב ר' שמואל העלליר מצפת תב"ו דבתחלה העיד לומר שאינו דומה עופות הללו להני עופות דא"י ואח"כ הדפיס להתירן וחזר מעדותו הנ"ל והעיד אח"כ שהם דומים ממש להני דא"י והאריך בענין זה וכתב דעל עדותו של ר' שמואל העלליר אין לסמוך כלל לא לאיסור ולא להיתר כיון דמדין תורה אין מקבלין עדות רק מפיהם ולא מפי כתבם רק בדיני ממונות אמרו חז"ל לסמוך על עדותו משום נעילת דלת ובדיני או"ה דדמיא לד"נ בודאי לא מהני עדות בכתב וצריך להעיד בפיהם דוקא ובסוף דבריו העלה דיהיה איך שיהיה הנה גם מבלעדי המסורה העופות הללו מותרים המה לכל בר ישראל והעתיק קונטרס זה בספרו שו"ת אורי וישעי מהד"ק סי' י"א ועיי"ש עוד בסי' שאח"ז מ"ש בדבר קונטרס כנפי נשרים שהדפיס רב א' לאסור העופות הללו ודחה דברי הקונטרס עוף טהור הנ"ל והוא האריך בתשובה לתרץ כל דבריו והביא עוד ראיות לדבריו הראשונים שאין שום חשש על העופות הללו וגם ליראי ה' וחושבו שמו והחרדים לדבר ה' יכולין לאכלו בלי שום פקפוק כלל עיי"ש באריכות אמנם בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"נ קנ"א קנ"ב צעק בקול רעש גדול על המתירין וכ' לפסק הלכה שהם אסורין וביציהן ותולדותיהן כיוצא בהם כי אין לסמוך על המקומות שאוכלים אותו שם כי גם להם אין מסורות רק אוכלים אותו מפני קלות הדורות בעוה"ר עיי"ש וכ"כ בס' היכל הברכה על התורה (מהגה"ק מהרי"א מקאמארנא ז"ל) בפ' דברים שאין עליהם שום מסורות והם כשאר שרץ טמא עיי"ש באריכות אמנם מרן אדומו"ר זצללה"ה בשו"ת דברי חיים שם ובסי' שאח"ז ובחלק או"ח שם סי' ט' כתב שהעידו לפניו ת"ח חשובים מאה"ק שאותן התרנגולים אוכלין אותם באה"ק עיי"ש ועי' בשו"ת שאילת שלום קמא סי' כ"ב וסי' מ"ז שהעתיק תשובת מרן הד"ח זצללה"ה והה"ג מלאנדאן שכתב שהם גבו עדות מפי אנשים יראים שלימים שיש מסורות שאוכלין אותן באה"ק זה כמה דור אחר דור עיי"ש באריכות וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב חמישאי חלק א' סי' ס"ט שיש לו כמה מכתבים שונים וגב"ע הרבה מחכמי אה"ק שאוכלין אותו והם מותרין בלי שום פקפוק כלל עיי"ש באריכות. ועי' בשו"ת הרי"ם (להגה"ק מגור ז"ל) חיו"ד סי' ח' שכ' ג"כ להתירן כי נודע שאיזה גדולי ישראל במדינתינו אוכלים אותם מן הסתם היה להם בקבלה שהם טהור עיי"ש. ועי' בס' ערוגות הבושם בקונטרס התשובות סי' ט"ז מ"ש בזה והעלה להתירן שא"צ לזה מסירה חדשה ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת שהביא כמה תשובות מה שפלפל בענין זה עם כמה רבנים ותמה על המחמירים עיי"ש ועי' עוד בדבריו בספרו שו"ת שואל ומשיב תליתאי חלק א' סי' קמ"ט ששפך מרירות על הה"ג ר"ש העלליר שהדפיס קונטרס לאסרם והעלה שהם מותרים בלי שום פקפוק עיי"ש וכן נתפשטה ההוראה לאוכלן בפשיטות גמור באין מפריע בכל המדינות ועי' מזה בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קמ"ד קמ"ה קמ"ו וסי' קמ"ח ובשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' צ"ב צ"ג וצ"ד ובשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' צ"ח צ"ט וק' באריכות:

לה במסורת. עי' בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' כ"ט בא' שקנה יונים מעכו"ם בלתי ידוע שהם יונה הבר שקורין ווילד"ע טויבע"ן ואכלם ואח"כ נודע לו שהם נתפסו מהיער וגם התבונן אח"כ שיש שינוי ביניהם ובין יונה הבית שהטויבעי"ן הנ"ל היה רגליהם מהארכובה ולמטה שחורות כעורב ודעת השואל לאסור גם הכלים ועיי"ש במ"ש בזה ובסוף דבריו סיים וז"ל ומ"מ בנ"ד לענין הכלים נ"ל להתיר לאחר מעל"ע שהרי דעת התוספות ורוב הקדמונים דעוף שיש לו ג' סימנים טהור ומותר לאכלו דבידוע שאינו דורס וכו' אלא דאנן נגררין אחר הטור ובית יוסף והרמ"א דאפי' יש להם ג' סימנים אין לאכלו בלא מסורות שאנו חוששין שמא הוא דורס כחומרא דרש"י נמצא דאפי' להאוסרין אינו רק ספק דאורייתא וזה להיונים בעצמם אבל לענין הכלים לאחר מעל"ע שהוא ספק דרבנן ע"י גלגול יש להתיר אפי' בנודע הספק תוך מעל"ע כיון דרוב הפוסקים מתירין לגמרי וכ"פ המהרש"ל וכו' עכ"ל:

לו שקבלו. עי' בשו"ת צמח צדק סי' כ"ט שכתב לענין הווילד"ע ענטע"ן שאין לסמוך על אותן מקומות שאוכלין אותן דאולי הם סומכין על שיטת רבינו זרחיה שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה בידוע שאין דורסין ומש"ה אוכלין אותן אבל אנו נגררין אחר פסק האו"ה ורמ"א אין לסמוך ע"ז עיי"ש ועי' בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' ק"ו אות י"א וי"ב שהביאו וכ' דלפ"ז נפל פיתא בבירא שאין לסמוך בעוף במקום שאין לי מסורות ממה שאוכלין אותו במקום אחר דאולי הם סומכין על שיטת רבינו זרחיה ולפ"ז ממילא בעופות החדשים שנתפשט ההיתר משום שנתברר שאוכלין אותו בארץ הקדושה דהא נודע ששם נמשכו בפסקים אחר הב"י כי הספרדיים פוסקים תמיד כהב"י כנגד הרמ"א א"כ יכול להיות מה שאוכלין שם התרנגולים הללו הוא משום דהב"י פסק כשיטת התוס' דא"צ מסורות כלל וא"כ לדידן דקיי"ל כהרמ"א דבעינן מסורות דוקא אין לסמוך ע"ז אמנם לדינא כתב שאין לחוש לזה ולעולם יש לסמוך על המסירות גם מאה"ק מטעם ס"ס שמא גם באה"ק היה להם מסורות ואת"ל שאוכלין אותו שם משום דס"ל כאיזה שיטה דא"צ מסורות שמא באמת הלכה כשיטה זו עיי"ש באריכות. איברא כי בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' צ"ט (בד"ה אמנם) כתב דבכ"מ יש לסמוך על המסירות ואין לחוש שמא התירו שם משום שהורה להם המורה שם כהרז"ה או כהרמב"י וכיוצא בזה שאין לחוש לזה וע"ד שאמרו בסוף ברכות דאין לומר דילמא מדעתו עביד שנאמר אל תבוז כי זקנה אמך ובע"כ דבכ"מ סומכין על המסורות שיש ממה שאוכלין איתו בא"י וע"ל (ס"ק שאח"ז) מ"ש בזה:

לז שקבלו. כתב בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל' וז"ל הבא להעיד מסורה חדשה שאין מכירין אותו יצטרך שיהיה בר סמכא ומעיד על אנשי מדינה או מ"י אחרת (אולי צ"ל על אנשי מדינה זו או מדינה אחרת ובשפ"ד סק"א נראה דגרס על אנשי מדינה ועיר אחרת) שהוא מנהג פשוט שם לאכלו. או שמקובל מפי אדם גדול דכדאי הוא לסמוך על עדותן דודאי דייק שפיר ותא חזי מאן מסהיד עלה אבל אינש דעלמא דאסהיד שראה ושמע מאינש דעלמא אהא לא סמכינן דילמא לא דייק שפיר ובשינוי מעט מתהפך ועביד דטעי ועכה"ג קאמר תלמודא והוא שיהיה בקי בהם ובשמותיהם וזה אינו נמצא האידנא כלל. מהרי"ל בתשובתו סי' ק' עכ"ל ועי' בס' מאורי אור בחלק קן טהור בחידושיו לחולין דף ס"ב (בדף פ"ט ע"ב מהס') שהביא דברי המהרי"ל הנ"ל וסיים דאם המהרי"ל שהיה לפני ארבע מאות שנה כתב כן מכ"ש בזמנינו שקשה לסמוך על המסורות אפי' בהני דשכיחין כיון שבזמן הגזירות בעוה"ר נשתכחה התורה בהרבה מדינות ויש מקומות שסמכו על בר בי רב דחד יומא וכיון דדש דש וגם עתה בעוה"ר המחזיקים לגדולים בגאות ושיחה נאה ואשר לא ידעו הבן סומכים עליהם בעוה"ר וכו' עיי"ש ועי' בכו"פ ריש סי' זה שכתב ג"כ וז"ל רק עכשיו לגרעון הדורות בעוה"ר אין לסמוך רק על אדם מוחזק בכשרות ובר דעה שלמה ששמועתו מכוונות ואומר מפי ת"ח בקי בדברים ובקי בהן ובשמותיהן ולכן מאוד צריך עיון לחדש בזמנינו מסורה חדשה על עופות לא שערום אבותינו עכ"ל ועשפ"ד שם שכתב דאף שכתב הכנה"ג דאין לסמוך האידנא על מסורות כלל וכו' מ"מ י"ל דאם מדינה שלימה אוכלין יכולין בני מדינה אחרת לסמוך עלייהו ובתנאי שלא יהיה להם מסורות להיפך שלא נהגו בו איסור עד עתה עיי"ש ועי' בבית הילל סק"א שכתב דאף ביש מסירות ממדינה שאוכלין שם אין לסמוך אלא דוקא ממדינה חשובה שקבלו כן אבל על איזה מדינה שאינה חשובה כ"כ מימים קדמונים אין לסמוך עליהם והביא ראיה לדבריו מתשובת הרא"ש עיי"ש ועי' בשו"ת מהרי"מ (מהגה"ק מגור זללה"ה) חיו"ד סי' ח' שמפקפק על המסירות שמעידין שבא"י אוכלין עוף זה כי א"י אין לחשוב למדינה כיון שכל עיר הוא שם לעצמה מובדלת ואין דרך כלל מזו לזו רק מדבר ואין שם רק ד' או ה' מקומות שיושבים אחב"י עיי"ש וכ"כ בס' היכל הברכה על התורה פ' דברים שאין לסמוך על מסורה מארץ ישראל כי מה מסורה יש עכשיו בארץ הקדושה שחרבה בעוה"ר ואין שם כמעט גם איש א' שיאמר שישב שם הוא ואביו וכו' עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קנ"ב שכ' בדבר התרנגולים החדשים שיש להם שינוי בתואר ובקומה ובקול שמובאים ממדינת קלקא"ט רחוק יותר מענגילאנ"ד ושאלו אנשי גליל ווארשא לאנשים ממדינה הנ"ל והשיבו שהם אוכלים אותם מכבר דאין לסמוך ע"ז דדוקא בימיהם שהיו כל ישראל בחזקת כשרות למאוד ואלו שהיה אוכלין במסורות היה להם מסורות אמיתיית אבל עכשיו בעוה"ר שהדורות נתקלקלו ובפרט מדינות הנ"ל הרחוקים כבר נתקלקלו מימים רבים בודאי אין לסמוך עליהם ועל אכילתם ועל המסורות שלהם ומי יודע אם היה להם מסורות כראוי לכן בודאי אין לסמוך עליהם:

אמנם עיקר הטעם שיש לסמוך להתירן כ' בתשו' הגה"ק הרי"ם מגור ז"ל ובשארי אחרונים שהבאתי לעיל (בס"ק ל"ד). אמנם מרן אדומו"ר הגה"ק בדברי חיים שהבאתי שם ושאר אחרונים כולם פשוט להו דמהני מסורות מארץ ישראל דכל שאוכלין אותו באה"ק הוא בודאי עוף טהור כאשר יראה המעיין במקומות שציינתי שם והאמת אגיד שאני בעניי לא זכיתי להבין דברי הגה"ק בתשו' הרי"ם שם דאם סמך על רב גדול וצדיק אחד שבמדינת פולין שהעידו לפניו שאכל העוף הזה ומהסתם לא אכלו עד שהיה לו מסורת מאיזה מקום ידוע שמקובל שהיא עוף טהור. א"כ מדוע לא סמך א"ע על יושבי ה"ק בדור הזה ובדורות הקודמים שהיו שם גאוני עולם ומצוקי תבל אשר מפיהם אנו חיים ובצלם נחיה ואם ידוע ששם אכלו את העוף הזה מהסתם היה להם מסורת מאיזה מקים אחר בחו"ל שמקובל שהוא עוף טהור ויש נ"מ בזה לענין אם יבא לפנינו עיף א' שיש לו מסורת מאה"ק וצ"ע: (לח) בו כתב בפר"ח סק"ט ודע שיש מיני עופות קטנים מאוד ואף אם ימצאו בהם כל סימני טהרה אסורים וכו' כתב מהרש"ל פרק א"ט דמין עוף הגדול שנקרא אורהאנ"א בין זכר ובין נקיבה אסורים אע"פ שצבע הנקבה כתרנגולים שלנו ומי שאמר שיש לו מסורות לאכול אורהא"ן אין לסמוך עליו דמסורות שלנו שהוא הדוכיפת עיי"ש ועי' מזה בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ד. וכתב שם עוד בפר"ח והמין הקטן שנקרא בורקיה"ן מן הדין זכר ונקבה מותרין אלא שנהגו להחמיר ולאסור הזכר לפי שמראיהו ממש כעורב. ועוף שקורין טרפפ"א אוכלין באוסטריי"ך ואגפיה ובאלו הגלילית אוסרין. ועיי"ש עוד מ"ש לענין עוף הסיגואיניי"ה המקוננות בבתים הגבוהים ולענין עוף שיש לו לסתות כמו אדם ולענין עוף הנקרא אשפרו"ר עיי"ש ועי' עוד בכנה"ג שם אות כ"ח כ"ט ואות ל"א מ"ש לענין עוף שנקרא פאיוא"ן בלע"ז שנוצה שלו מהודרת והביא דעות מחלוקת בזה ולדינא העלה דהשומר נפשו ירחק מהם כיון שיש שני מינים א' שהוא טמא ואחד שהיא טהור א"כ אין לאכול שום א' מהם כי אין אתנו יודע איזהו הטהור ואיזהו הטמא עיי"ש והביאו בשפ"ד סק"ח לדינא עיי"ש ועיין בתשובת תשובה מאהבה חלק ג' בגליון היו"ד כאן מ"ש בדברי הכנה"ג בזה:

לט שהוא טהור. עי' בכנפי יונה שכתב דמ"מ אף שיש להם מסורות על עוף אחד שהוא טהור אין לאכול אותו אלא לאחר הבירור שהביצים שלו יש להם ס' טהרה וגם יהיה שכיח שם אותן העופות וידוע שאין שם עוף טמא הדומה לעוף זה דלא אתי לאחלופי באותו טמא ועיי"ש במ"ש בזה בדברי הצמח צדק סי' כ"ט (יעי' בדברינו להלן סי' פ"ד ס"ק קע"ד):

מ טהור. עי' בדברי שאול ויוסף דעת דעוף שיש לו הג' סימנים ויש הכחשה בהמסורה יש להתירו מטעם ס"ס שמא יש מסורות ואת"ל שאין מסורות שמא העיקר כדעת הרמב"י דביש ג' סימנים סגי וא"צ מסורות עיי"ש באריכות ועי' מזה בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' ק"ז אות ט"ו ט"ז וי"ז מ"ש לענין עוף שיש הכחשה בענין המסורה שאחד מעיד שאוכלין אותו באה"ק ואחד מכחישו ועיי"ש במ"ש בזה לדינא וכתב שם שיש חילוק בין אם העידו בכתב או בע"פ ובין הכחשה דחד וחד ובין הכחשה דתרי ותרי עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת מרן דברי חיים חיו"ד סי' מ"ו שכתב בדבר העופות הגדולים שהיה הכחשה בענין המסורות וכתב דכיון שכבר העידו ת"ח חשובים שאותן התרנגולים אוכלין באה"ק א"כ אפי' מאה עדים יכחישו לא יצאו מהיתרם אשר כבר נתרו בפי כל ובפרט שגוף הדבר שצריך מסורות אינו רק חומרא ומנהג להצריך מסירות לכן בודאי בכה"ג בהכחשה דתרי ותרי שרי עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סוף סי' זה): (מא) וכן נוהגין. עי' בשו"ת שאילת שלים קמא סי' כ"ב שהעתיק שם תשו' מהה"ג נתן אדלער מלונדן ז"ל ע"ד מין עופות הנקראים בראמ"א פיטר"א שבאים מגבול שאצל הנהר הנקרא בראמ"א אשר במדינות הודו ויש להתרנגולים הנזכרים נוצות שונות יפיפיות ובפרט נוצות לבנות רכות רמו משי והם יקרות עד מאוד וכתב שם דאם כי שמע שהיריאים שבארץ הודו אוכלין מהם משופרי שופרי וכו' עכ"ז לא רצה להתיר כי אינו יודע אם יש להם מסורות להיתר כראוי כי הוא מיראה הוראה אבל ח"ו לא אמר שאסורים המה ודמי למ"ש הרשב"א בתהבה"א בנידון זה אין אומרים למי שלא ראה את החודש וכו' עיי"ש:

סעיף ד:

מב ואפי' דעתו לחזור. עבאה"ט ועי' בדברינו להלן בסעיף שאח"ז מ"ש בזה לדינא:

מג מותר לאכלו. עי' בתפארת למשה שכתב דמ"ש בש"ע אם יצא ממקום וכו' מותר לאכלו היינו אם הביא עמו ממקום שיש לו מסורות לכאן עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק י"א ובכנפי יונה שכתב דהא דאמרינן דההולך למקום שאין אוכלין דרשאי לאכול היינו בצנעה ולא בפרהסיא שלא יבואו למחלוקת עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"י ברונא סי' קמ"ו שכתב שבמדינות שטיירמאר"ק אוכלין העופות שקורין טוי"ך ענטעלב"ש ע"פ קבלה אבל בשאר מדינות אין אוכלין אותן ואפי' אם נשתלחו ממדינת שטיירמיר"ק למדינה אחרת לא יאכל מפני הרואים עיי"ש:

סעיף ה:

מד ויש לחוש לדברי האוסר. עבאה"ט סק"ט וי' ועי' מ"ז ס"ק ה' ו' ז' ועפר"ח סק"י מ"ש בזה ועכי"פ מ"ש ע"ד הפר"ח בזה ועי' בסידור של הגאון יעב"ץ ז"ל בחלק מגדל עוז בהלכות סימני עוף טהור פרק ד' אות ז' שהתפלא על המחבר בש"ע שעשה ספק מזה כלל דלא גרע משאר דברים שנהגו בהם איסור שלא שייך לומר דמנהג בטעות הוא שבודאי משום גדר והרחקה מטמאים הדומין להם אסרוהו ופשיטא דאין להם היתר לעולם ואפי' בא לשם א' ממקום שנהגו שם היתר צריך לילך לחומרא כמו מקום שהלך לשם והרשב"א והרא"ש אפשר דלא פליגו כלל עיי"ש ועי' בפרי תואר ס"ק ד' מה שהאריך בדין זה וע' בכנפי יונה שהעלה לדינא בזה כך דאם באלו המקומות שיש להם בקבלה שלא לאכלו אינו מפני שקורין להם שם של א' מכ"ד עופות טמאים המפורשים בתורה רק שידוע שם בסתם שאין אוכלין אותו דאז י"ל דמה שאין אוכלין אותו שם אינו מפני שידוע להם בקבלה שהוא טמא די"ל דגם שם לא הוי ידעו מעיקרא שהוא טמא רק מפני דשכיח שם במקומות הללו גם עופות טמאים ממש הדומין לאלו דמחלפי עמו ע"כ גזרו שם שלא לאכול אף הטהורים. משא"כ במקומות דנהגו בו היתר לא שכיח שם הני טמאים הדומין לאלו הטהורים ע"כ אי אתרמי שהלך אחד ממקומות שנהגו בו היתר למקום שנהגו בו איסור מותר לו לאכלו שם ע"פ קבלתו של מקומו שאין זה עוף טמא וגם אין לו לחוש למנהגם מחשש אחלופי בטמאים כיון דזה הוא חומרא מחשש רחוק ולא גזרו רק על הדרים בעיר ההוא שם בקביעות אבל על היחיד הבא לשם ולפרקים כל שדעתו לחזור לא גזרו. וכן אלו, שבאים ממקומות שנהגו בהם איסור רשאים לאכול במקום ההיתר אפילו אם דעתו לחזור דתלינן דגם אותו המקום לא נהגו איסור שם רק משום דשכיח שם טמאים הדומין לאלו הטהורים כנ"ל ע"כ כשבאים לעיר אחרת אין לחוש לזה כיון שרואין שבעיר א' אוכלין אותו מן הסתם לא שכיח שם הטמאים הדומים לאלו הטהורים. וכ"ז במי שבא למקום האיסור שלא להשתקע רק באקראי אבל מי שבא לקבוע דירתו במקום האיסור ומכ"ש אנשי העיר של מקום האיסור עצמן אסור להם לשנות ממנהג המקום שמכבר שנהגו בו איסור אפי' הוא רק מספיקא ויהי' מאיזה טעם שיהי' אסור להם לשנות מנהגם ולסמוך על המסורות של עיר הב'. וכל זה הוא אם ידוע עכ"פ שמה שלא אכלו אותו בזה המקום הוא משום שהיה להם בקבלה מאבותיהם כן שלא לאכלו רק שלא ידעו מאיזה טעם הוא אכן במקום שידוע שמה שנהגו בו איסור באותו מקום הוא משום דלא הי' להם עדיין קבלה להתיר ולא הי' רשאין לאכלו בלתי מסורות אבל ידעו שגם לאיסור לא היה להם מסורות אז אם נודע להם שבמקום א' יש שם מסורות להתיר רשאים לסמוך על המסורות של אנשי עיר ההוא שנוהגין בו היתר דלא ראינו אינו ראיה ויכולין לסמוך בזה אפי' על יחיד המעיד שבמקום פלוני יש שם מסורות להיתר אך כל זה אם בזה המקום שלא אכלו אותו עד עתה לא שכיחו שם אותן העופות כ"כ או דשכיחי רק שאינם מצויין לקנותן בחיותן דאז שפיר יש אמתלא דמפני יוקר מציאתם נשכח קבלתם להתירא הנמשך מאבות לבנים אבל אם שכיח שם בזה המקום אלו העופות וגם הוא בניקל לקנותם בחיותן ואפ"ה נהגו בו איסור אז יש להחמיר דאמרינן דמסתמא הוא מפני שקבלו בו לאיסור עיי"ש ועשפ"ד שם מ"ש מזה וכתב שיש ד' חילוקים. א) במקום שאין להם מסורות כלל לא להיתר ולא לאיסור אז לא זו שההולך ממקום שיש שם מסורות למקום ההיא שמותר לאכול שם אלא אפי' כל המקומות יכולין לסמוך עליו. ב) ההולך ממקום שיש שם מסורות למקום שנהגו בו איסור ואין ידוע טעם האיסור אם מפני ששכיח שם מינים טמאים הדומים לאלו הטהורים או מפני שאין להם מסורות וברבות הזמן קבלו עלייהו איסור אין להתיר להדרים בעיר ההוא מכבר כי שמא בזמן קדים הי' ידוע האיסור ששכיח טמאים הדומים לאלו אבל לזה האיש ההולך לשם אף שאין דעתו לחזור וירד להשתקע שרי דכיון דאין הטעם ברור שקבלו עליהם איסור אם מפני טמאים הדומים או מחמת שאין להם מסורות א"כ הו"ל ספק דרבנן ולקולא. ג) ההולך ממקום שיש מסורות למקום שהאיסור ברור מטעם ששכיח שם טמאים הדומים לאלו הטהורים אז יש חילוק בין דעתו לחזור או לאו דאם דעתו לחזור מותר אבל אם אין דעתו לחזור אסור. ד) אם במקום א' יש להם מסורות שהוא טמא ובקצת מקומות יש להם מסורות שהוא טהור בזה אם הולך ממקום שמקובל שהוא טמא למקום שמקובל שהוא טהור אסור לאכול שם וכן להיפך דנותנין עליו חומרא מקום שיצא ושהלך ואין חילוק בין דעתו לחזור או לאו עכ"ד:

מה לדברי האוסר. עט"ז סוף סי' זה ובנקה"כ ובזהב מזוקק מה שהאריכו לפלפל בענין צפור דרור אם הוא טהור או טמא ועי' בבכור שור חולין דף קל"ט שהביא ראי' לדברי הט"ז עיי"ש ועי' בשיורי קרבן על הירושלמי פרק א' דנזיר בד"ה כל עוף טהור ועי' בהגהות חכמת שלמה שהביא עוד ראיה שהוא עוף טהור עיי"ש וע' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ח' אות ט' שהביא כן גם מהס' ים יששכר והרב טוב עין דצפור דרור עוף טהור הוא עיי"ש: (מו) האוסר. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"נ שכ' שם בדבר התרנגולים החדשים המובאים ממדינת אמעריק"א ודעת רב גדול א' להתירם כיון שיש כמה דעות האוסרים וכמה דעות המתירים וה"ל כתרי ותרי והשיב שדברים אלו לא נתנו להאמר כלל דנהי דקיי"ל דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן היינו משום דמדאורייתא אוקמא אחזקה משא"כ בעופות הללי שאין להם חזקת היתר ממילא דגם תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ובפרט לדידן דקיי"ל דלא מהני שום סימן בעוף שאין לו מסורות והרי סימנים מובהקים ודאי הוי מן התורה ואפ"ה לא מהני גבי עופות ולא סמכינן עלייהו רק על המסורות אם כן גם בתרי ותרי אין להתיר אלא אם כן יש מסורות ברורה עיין שם (ועי' בדברינו לעיל ס"ק מ' מ"ש לענין הכחשה דתרי ותרי במסורה):

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה