דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא
סימן עו
סעיף א:
א הצלי. עי' בדברינו לעיל סי' ע"ג (ס"ק ג') מ"ש מפלוגתת האחרונים לענין אם מותר לצלות בשר ע"ג תנור גרוף או ע"ג רעפין מלובנים שאינם מנוקבים ומבואר שם דבזה כ"ע מודים דאם הניחו בשר או כבד בכשא"מ ועמדו הכלי עם הבשר או הכבד על האש ונצלה בתוך הכלי לכ"ע אסור וכדין נמלח בכלי שאינו מנוקב ועי' בשו"ת שואל ומשיב חמישאי חלק א' סי' ס"ו בעובדא שלקחו אווזא קודם מליחה והניחה על התנור מלמעלה דהיינו מה שנקרא ווערי"ך אויבי"ן על מעט שחת והאווזא היתה שלימה ומסוגרת והי' בתוכה הבני מעיים והלב והכבד והריאה ונשתהה שם האווזא עד שהיתה כמעט כמו נצלה ובשעה שפתחו האווזא הי' אותו הצד שנגעה בתנור חם גם בפנים בצד זה אבל אותו צד שלא נגע בתנור היה קר וגם הכירו שמהצד שהי' מונח על התנור חסר מהשומן שעליו ונראה מענינו שניתך ע"י החום וכ' דיש לאסור האווזא בפשיטות דמה שחשב השואל להקל בזה דאינו בכלל נצלה כיון שאינו חם כ"כ כמו אצל האש ממש אדרבה יש להחמיר עי"ז דהא אם נצלה הדם אינו אלא מדרבנן אבל אם אינו חום כ"כ א"כ אדרבה יש לחוש שמא הועיל החום שהפריש הדם ממקום למקום אבל לא מגיע הדם לגדר נצלה וכ' שם דאף שהיה למטה מעט שחת אין לתלות דהוי כמו נצלה בכלי מנוקב כיון שהשחת הי' מונח על חרסו של תנור הנה גם הציר שיצא אל השחת מחמת חום התנור הוא נבלע לתוך האווזא כיון שלא הי' לו מקום לזוב ע"כ היא טריפה גמורה עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קמ"א בעובדא בתינוק שנטל כלי שהי' בה כמה חתיכות שומן שלא נמלח ושם נגד האש וחטפוהו תיכף משם והי' עדיין השומן צונן לגמרי וגם הכלי הי' צונן רק שנמצא קצת מהשומן שהי' מלמעלה מהותך בעין על הכלי וכתב דלכאורה אם השומן המהותך הי' מלמעלה הי' מקום להתיר דהא אף בנמלח בכלי שאינו מנוקב מבואר ברמ"א סי' ס"ט שאינו אסור רק החתיכה שמונחת למטה אבל החתיכה שמונחת עלי' מותרת וי"ל דה"ה בצלי אמנם לדינא י"ל דצלי חמור ממליחה בזה ואף דבנ"ד יש ספק שמא לא הי' היס"ב דשמא נמוח רק מחמת מעט חום כדרך השומן שדרכו להיות נימוח לפעמים גם ע"י מעט חום על כל זה לא מלאני לבי להתיר דהפוסקים מחמירים בכמה דברים גם בספק בדם שבשלו אמנם לענין שאר השומן שהי' צונן אם יש ס' נגד השומן הנימוח מותר אבל אם אין ס' אע"פ שהי' השומן הצונן למטה אין להתיר דכיון דהי' אצל האש הרי נודע דברי הר"ן דכל שהיה אצל האש לעולם נחשב כחם לתוך חם עיי"ש וע' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק א' סי' ע"ה שנשאל ג"כ שאלה זו מהשואל הזה והשיב ג"כ להחמיר בזה עיי"ש באריכות: (ב) אין צריך מליחה עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאפי' הדחה לא בעי לכתחלה ועי' ברמ"א להלן סעי' ב' וע' בדברינו לקמן (ס"ק י"ג) ועי' בדברינו להלן (סק"ו) שהבאתי מדברי הפרמ"ג דאם מלחו קודם צלייה אפי' אם מעליהו מיד צריך הדחה תחלה לכ"ע מחשש שהמלח יבליע בו הדם בעין שעל פניו ועי' מזה בדברינו להלן (ס"ק י"ד) באורך. ומ"ש הבאה"ט דאפי' לא נצלה יפה מותר ר"ל לאכלו כך צלי אבל אם רוצה לבשלו אח"כ ע"ל בדברינו (ס"ק מ"ז):
ג שהאש שואב. עבאה"ט ועי' בדברינו לעיל סי' ע"ג (ס"ק י"ז) שהבאתי מתשו' מגדל השן דאם נפל מעט מים ע"ג בשר המונח על האש קודם שנצלה כשיעור יש לאסור דע"י המים שנפל עליו נתבשל שם ומבלבל הדם בתוך החתיכה עצמה שאין כח בהאש להוציא לחוץ הדם שנתבשל עיי"ש ולפ"ז צריכין לזהר שלא לצלות בשר בחוץ בזמן הגשמים שלפעמים יורד הגשם ונופל טפת מים מעט או הרבה על הבשר בשעת צלייה ונאסר:
ד ואוסר ממנו כדי נטילה. עבאה"ט מ"ש דלדידן אוסר עד ס' ופשוט הוא דגם נטילה בעינן במקום שנפל עליו הדם לדידן וכדלקמן סי' ק"ה. מ"ז סק"א ושפ"ד סק"ד:
ה כדי נטילה. עט"ז סוף סק"א שכ' דשיעור נטילה כעובי אצבע. ושיעורו ע"פ המדות שבזמנינו עי' בדברינו לעיל סי' מ"ו (ס"ק ע"ג) וע' מזה בס' שדי חמד בחלק פאת השדה בכללים מערכת האל"ף סי' קמ"א באריכות: סעיף ב:
ו ולאכלו בלא הדחה. עבאה"ט מ"ש פי' הדחה שאחר המליחה קודם צליי' ור"ל אבל הדחה א' קודם מליחה בודאי בעי אף במעליהו מיד כי יש לחוש שהמלח יבליע בו הדם שע"פ החתיכה. מ"ז סק"ד ושפ"ד סק"ו וסק"ח וט': (ז) קודם צלייה. עבאה"ט דאם לא הדיחו קודם צלייה נכשר ע"י הדחה לאחר צלייה. ולענין דיעבד אם לא הדיחו גם לאחר צלייה ובשלו כך ע"ל (ס"ק כ"ו כ"ז וכ"ח):
ח דצלי בעי הדחה תחלה. ר"ל אפי' לא מלחו כלל. ש"ך ס"ק ח'. ועי' בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' ל"ז שכ' דמי שרוצה לצלות בשר ואין לו מים להדיחו קודם הצלייה אם הוא סמוך לשחיטה שהדם שעל החתיכה לא נקרש ולא נתייבש סגי שיקנח יפה יפה באופן שלא ישאר דם על פניו ושרי בלא קליפה עיי"ש ומשמע מדבריו דאם לא קנחו יפה יפה כנ"ל צריך קליפה ועי' בשו"ת בעי חיי (מהכנה"ג) חיו"ד סי' קט"ז מ"ש בזה וסיים כלל העולה כשלא הודח ולא נמלח הנפש היפה וביראת ה' הוא תתהלל ימשוך ידו מלאכלה אפי' אם כבר נצלה וכו' והרוצה לסמוך על המקילין בדיעבד אין מוחין בידו דיש לו על מה שיסמוך וכו' ואם לא הדיח הדחה קמייתא ונמלחה אפי' לא שהה שיעור מליחה אפי' בדיעבד אסור אם לא בהפ"מ ואפי' אם שהה שיעור מליחה והוא הפ"מ מי שרוצה לסמוך על המקילין אין מוחין בידו ובין כך ובין כך הכלים מותרים עכ"ל ועי' בפר"ח סק"א מ"ש בזה והעלה דבסתם בשר שלא הי' עליו דם בעין יש לסמוך על המכשירין בדיעבד אבל בבשר מצואר בית השחיטה או שאר בשר שיש עליו דם בעין אם לא הדיחו קודם צליי' צריך ליטול או לקלוף מקום הדם והשאר שרי עיי"ש ועי' שלחן גבוה סי' ס"ח סוף ס"ק ד' ועי' שפ"ד וביד יהודה ריש סי' זה ובס' בית דוד הספרדי סוף סי' י"ד דכל זה הוא בלא חתך הבשר בסכין שחתך בו חלב כגון שהי' לו סכין מיוחד אבל בבשר שקונין מבית המטבחיים שיש חשש שמא לא הי' לו סכין מיוחד וחתך בשר בסכין שחתך בו חלב גם להמחבר צריך לשפשף הבשר יפה קודם צלייתו אמנם בדיעבד אם לא שפשוף מותר דלא מחזקינין אסורה וזה דוקא בסתם אבל אם ידעינן דחתך הבשר בסכין שחתך בו חלב ולא קנחו מקודם וצלאו בלא הדחה יש לאסור כדי קליפה עיי"ש:
וכתב עוד בפר"ח שם דכל זה הוא בצלי אש אבל בצלי שמשימין הבשר בהטמנה ברמץ דגרע מצלי צריך מדינא להדיח קודם צלייה ואם לא הדיח צריך נטילה או קליפה עיי"ש:
ט קצת מליחה. ר"ל לא כ"כ כמו מליחה לקדירה. הגר"א סק"ה:
י מליחה מיהו אם אין לו מלח מותר לצלותו כך. ת"ח כלל ט' דין ד'. וכאן אין צריך לכתוב זה משום דכבר כתב המחבר לעיל סוף סי' ס"ט והרמ"א לא הגי' שם. יד יהודה בפיה"ק סק"י:
יא כאשר נתחב בשפוד. ר"ל אף שהודח מקודם מ"מ אין למלוח קודם נתינתו בשפוד דחיישינן שהמלח יתמלא מדם וישכח להדיח אח"כ משא"כ כשמלחו כשהוא על השפוד וצוליהו מיד דאז האש אינו מניחו לבלוע במלח דנורא מישאב שאיב ואף אם יאכל אח"כ בלא הדחה לאו איסורא אכיל. מ"ז ס"ק ד'. ועיי"ש עוד בשפ"ד ס"ק ט' (בד"ה כתב) שהעמיס כן בדעת הש"ך דכל שלא מלחו על השפוד ממש כנ"ל יש להדיחו קודם צלייה אף שלא שהה רק במקנת אבל בדיעבד אף שלא עשה כן ולא הדיחו קודם צלייה מותר עיי"ש. ועי' עוד במ"ז ס"ק ה' (בד"ה נסתפקתי) שנסתפק אם הודח ונמלח ושהה קצת או ששהה שיעור מליחה ולא הודח ונצלה כך ואח"כ בישלו בלא הדחה גם לאחר צלייה מה דינו בדיעבד מי אמרינן דלא שרי בדיעבד אלא הצליי' משא"כ אם בישלו אח"כ או דלמא שדין זה דמי לבשר יבש ויש ס' נגד הדם ומלח שעליו דכיון דאמרינן דהאש שורף הדם ומלח שעל החתיכה ומייבשו בודאי יש ס' נגד המלח והדם וממילא דאף אם בישלו אח"כ שרי והניח בצ"ע ועיי"ש עוד בשפ"ד ס"ק ט' אמנם יעוין בדבריו להלן סי' ע"ח שם סק"ב שכ' שם בעצמו שמצא הדין מפורש ביש"ש דאין לאסרו בדיעבד עיי"ש וע' בדברינו להלן (ס"ק כ"ח) מ"ש עוד מזה:
יב מלחו בלא הדחה. ר"ל אפי' מלחו במליחה לקדירה יד יהודה בפיה"ק ס"ק י"א:
יג ונצלה כך מותר. עבאה"ט ס"ק ה' מ"ש מהש"ך דאף לכתחלה מותר לצלותו בלא הדחה תחלה והוא טעות סופר וכן צ"ל מותר לצלותו אם מלחו בלא הדחה תחלה. ס' הלכתא בטעמא בטעם כעיקר סעי' ב' ס"ק י"ט) דהיינו על ידי הדחה קודם צלייה ועי' בנקודות הכסף מבנו של הש"ך ז"ל שמדחה ראיות הש"ך במה שהוכיח דגם לכתחלה מותר עיין שם אמנם יעוין במנח"י כלל ט' סק"ד שמדחה דבריו בשתי ידים והעלה שדברי הש"ך נכונים ומוכרחים בזה עיין שם ענין עיקר הדין אם מהני בזה הדחה קודם צלייה אף בשהה במלחו עי' בס"ק שאח"ז ולהלן (ס"ק כ"ח):
יד שלא שהה כך במליחתו. עבאה"ט סק"ז שהביא פלוגתת הט"ז והש"ך לענין אם לא הודח קודם מליחה אי שרי לצלי בלא שהה ועי' במנח"י כלל ה' סק"ה מ"ש בזה לתרץ דברי הת"ח שלא יסתרו דבריו אהדדי ולדבריו יש חילוק בזה בין נמלח רק מליחה מועטת כמליחת צלי בזה יש להקל גם אם לא הדיחו קודם מליחתו משא"כ בנמלח מליחת קדירה בלא הדחה דאז אסור גם לצלי עיי"ש ועי' במ"ז סק"ה מ"ש בזה ועיי"ש עוד בדבריו (בד"ה עוד אבאר) שכ' שיש להסתפק לדעת הט"ז דאף בלא שהה אסור לצלי בלא הדחה קמייתא אם אף במלחו כשהוא בשפוד על האש החמיר או די"ל בכה"ג גם הט"ז מודה להתיר וכ' דמשמע דאף אם מלחו כשהוא בשפוד על האש החמיר הט"ז ועיי"ש בריש הס"ק דכל מ"ש הט"ז להחמיר לאסור לצלי אף בלא שהה הוא רק שלא בהפ"מ אבל בהפ"מ שרי עיי"ש ולדינא עי' חכמת אדם כלל ל"ה שמביא רק דעת הש"ך והשמיט דברי הט"ז המחמיר וכן נראה דעת הפרמ"ג במ"ז שם ובשפ"ד ס"ק ט' (בד"ה כתב) דעיקר לדינא כהש"ך דאפי' מלחו מליחת קדירה אם הדיחו הדחה אחרונה קודם הצלייה מותר אפי' באין הפ"מ עיי"ש ועי' בפת"ש לעיל סי' ס"ט סק"ז מ"ש בזה מהתפארת למשה ועי' בדברינו שם (ס"ק נ"ד) מ"ש בזה לדינא. וכתב עוד בשפ"ד ס"ק ט"ז (בד"ה ואם) דבשר שנמלח בלא הדחה קמייתא ולא שהה דקיי"ל דאם הדיחו הדחה אחרונה קודם הצלייה מותר ה"ה דמותר לכתחלה לבשלו לאחר הצלייה דכיון דצלי מוציא הדם שבלע מה שע"פ ודאי מותר לבשל אח"כ עיי"ש:
טו אבל אם שהה וכו'. עש"ך סק"ט שכ' דבשהה אסור אפי' הודח קודם הצלייה כל שלא הודח הדחה קמייתא ועשפ"ד לעיל סי' ס"ט ס"ק י"ג שכ' די"ל דאפי' נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי אסור בשהה במלחו כשיעור דאין אנו בקיאין מהו מליחת צלי אבל אם לא שהה בדיעבד אין להחמיר לומר דאין אנו בקיאין מה בכלל שהה דבזה גם אנו בקיאין עיי"ש ועי' בהגהות הח"ס מהד"ב שהביא בזה מהא דלעיל סי' ס"ט סעי' ב' דכ"ז הוא שלא בהפ"מ אבל בהפ"מ אפי' נמלח כמליחת קדירה מותר ועי' מ"ז סק"ה ויד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ב ולעיל סי' ס"ט בדברינו שם ועי' בס' מסגרת השלחן הספרדי מ"ש בענין זה:
טז בין אווזות ושאר עופות החלולים. לא בא לאשמעינן שאין חילוק בין אווזות לשאר עופות דזה א"צ לומר דחדא הוא אלא ר"ל בין בשר ובין אווזות ושאר עופות החלולים. ש"ך ושפ"ד סק"י:
יז ושאר עופות החלולים. עבאה"ט מ"ש דככ"פ ועי' בכנפי יונה שהעלה דאף דלא חיישינן לדם שבתוך החלל ואמרינן דודאי כל מה שבלע העוף ממנו כך פולטו מיד מ"מ הדם שבקרבו כיון שאין לו מקום לזוב ממנו נשאר בתוכו ולא דמי ללחלוחית שע"ג הבשר דאמרינן דאין בו דה כל עיקר כיון דיוכל הדם למשרק מיני' מסתמא שריק ונפל ממנו אבל הדם שבתוך החלל של עוף שאין לו מקום לשרוק יש לחוש שנשאר בתוך החלל מדם שנפלט לפנים ולכן אם נצלה עוף כזה בענין שנשאר לחלוחית דם בתוך החלל אסור לאכלה כך צלייה בלי הדחה עיי"ש (וע"ל ס"ק כ"ו):
יח עופות החלולים. עט"ז סק"ו שכ' דעופות החלולים דינם כב' חתיכות ועמ"ז דר"ל דאם צד אחד נצלה כל צרכה אין צריך להמתין עד שיצלה גם הצד הב' ויכול לאכול אותה אף קודם שנגמר צליית הצד הב' וכמו בצולה ב' חתיכות דכל שאחת נצלה אוכלין ממנה ואין ממתינין עד שיצלה גם הב' עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז):
יט החלולים. עבאה"ט מ"ש אע"פ שהדם שבהם פירש מדופן לדופן אמרינן ככ"פ ור"ל אפי' צד א' נצלה מקודם לגמרי אפ"ה לא חיישינן שבולעת מהצד שלא גמר צלייתה דגם בזה אמרינן כבכ"פ. שפ"ד שם:
כ שלא להפך השפוד. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' שהביא מהב"ח דמנהג העולם שלא לדקדק בזה כלל דאפי' בתחלת הצלייה מהפכין תמיד וכ' שכן עיקר לדינא שאין להחמיר בזה כלל עיי"ש וכ"כ בפר"ח ס"ק י"ג ובשלחן גבוה סק"ט דהכי נוהגין אף לכתחלה עיי"ש ועי' במנח"י כלל ט' ס"ק ו' שכ' דדוקא להפוך תמיד אסור לכתחלה אבל אם הופך באקראי מותר אף לכתחלה עיי"ש והסכים עמו בשפ"ד ס"ק י"ב וכ' שכן נוהגין העולם שאינם נזהרים מלהפוך באקראי דמהפכים לפעמים שיהי' נצלה יפה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק ט"ו דדוקא להפוך תמיד במהירות אסור לכתחלה אבל בנחת מותר להפוך אף לכתחלה עיין שם:
כא ובדיעבד אין לחוש. עי' בכנפי יונה שכ' דבכ"מ אין להקל אפי' בדיעבד אלא אם עכ"פ הניחו קצת לזוב דמו אבל אם גלגלוהו כל שעת צלייה במהירות שאינו מניח לזוב הדם יש לאסור אפי' בדיעבד (ומה שסיים שם בלא הדחה אחרונה ר"ל שנתבשל כך בלא הדחה אחרונה ואולי צ"ל בלא הדחה ומליחה):
כב כדי שיהא ראוי לאכילה. עש"ך ס"ק י"ג דבלא נצלה כל צרכו אסור לאכלו אפי' בלא בישול וע' פר"ח ס"ק י"ד שהשיג על הש"ך בזה ופסק דאם רוצה לאכלו כך צלי ולא לבשלו מותר לאכלו אע"פ שלא נצלה כל צרכו עיי"ש אמנם בשפ"ד ס"ק י"ג השיב ע"ד הפר"ח בזה וכ' דהעיקר כדעת הש"ך להחמיר בזה עיי"ש:
כג דהיינו כחצי צלייתו. עי' בס' ראש פינה באבן פנה בהג"ה ובפינת יקרת אות ל"ז שנסתפק מה הדין אם לא נצלה הבשר כשיעור אם מועיל לצלותה שנית כראוי דיש לחוש דלאחר שהעבירו מן האש ועדיין הוא רותח דאז אין האש לנגדו לשאוב הדם והדם שפירש מתבשל בתוכו ושוב לא יוצא ע"י צלייה שנית אמנם י"ל לאידך גיסא דאם לחוש לזה א"כ הי' לנו לחוש כן בכל צלי שלא להעבירו מן האש כרגע בכל זמן הצלייה וכ"ש שלא להוציאו מן התנור קודם חצי צלייתו וזה לא מצינו ואדרבה מבואר בט"ז להלן להתיר בזה ועיי"ש עוד בדבריו באבן הראשה להלן אות י"א שם ועיי"ש באבן פינה שאינו מחליט בזה דבר ברור לדינא עיי"ש:
כד כחצי צלייתו. עי' בחמודי דניאל הלכ' מליחה אות נ"ג מ"ש בזה ועשפ"ד סוף ס"ק י"ד שהוכיח מהת"ח דשיעור חצי צלייתו הוא חצי שעה עיי"ש וכ"כ בס' ברית מלח דף ט"ו ע"ב רק שכתב דבשעת הדחק כגון בערב שבת ולכבוד אורחים יש לסמוך דסגי בשליש שעה בקירוב עיי"ש וכבר נתבאר בבאה"ט ובדברינו לעיל סוף סי' ס"ט דמחמת שהדבר מסור לנשים אין משערין כעת בשיעור חצי צלייתו ונתפשט המנהג שצולין כ"כ עד מתייבש מבחוץ עיי"ש:
כה צריך הדחה אחר צלייתו. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שצריך הדחה ג"פ לאחר הצליי' ועי' במנח"י כלל ט' ס"ק ט"ז שכ' דהעיקר לדינא כדעת המהרש"ל דא"צ להדיחו ג"פ וסגי בפ"א עיי"ש ועי' באורח מישור סק"א שהשיג על המנח"י בזה ומדחה כל דבריו דהעיקר כהש"ך עיי"ש אמנם בספרו זר זהב כת"י על היו"ד ריש סי' זה הניח הדבר בצ"ע ועשפ"ד ס"ק ט"ו שכתב דאם נצלה בלא מליחה י"ל דסגי בב' פעמים דהא גם במליחה סגי להמחבר בשטיפה וב' פעמים הדחה וא"כ הכא דלא שייך ניפוץ די בב' פעמים להמחבר עיי"ש אמנם למעשה לפענ"ד דאין נראה לסמוך ע"ז כיון דבת"ח כ' להדיא בשם האגודה דגם בלא נמלח צריך להדיחו ג"פ דוקא ובפרט כי גם במליחה כ' הרמ"א לעיל סי' ס"ט סעי' ז' דהמנהג להדיחו ג"פ דוקא:
כו מיהו אם לא הדיחו ואפי' בשלו כך מותר. עי' בכנפי יונה (בד"ה והנה) שהעלה דכל זה בחתיכות בשר אבו בעופות החלולים שנצלה שנשאר בתוכה לחלוחית דם בתוך החלל מעכב ההדחה ואם נתבשל כך בלא הדחה אחרונה צריך ס' נגד הלחלוחית שעליה עיי"ש (ועי' דברינו לעיל ס"ק י"ז מ"ש עוד משמו בזה):
כז אם לא הדיחו. עי' בכנפי יונה (בד"ה כתב בת"ח) שכ' דמ"מ אין להתיר בדיעבד אלא אם נזהר בתוך הצלי בכל עת להניחו קצת לזוב דמו אבל בגלגול במהירות שאינו מניחו לזוב והפכוהו וגלגלוהו כל שעת צלייה יש לאסור בדיעבד בלא הדחה אחרונה עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק כ'): (כח) ואפי' נמלח תחלה. עשפ"ד ס"ק ט"ו (סוף ד"ה קשיא) שכ' דבקצת דפוסי ש"ע כתיב ואם נמלחה וכו' ואף לפי הגי' שלפנינו ואפי' אם נמלחה בע"כ לא קאי אלעיל דאפי' אם לא הדיחו לאחר הצלייה ובשלו מותר דאם לא הודח אחר הצלייה ונתבשל צ"ע אם יש להתיר עיי"ש ועי' במ"ז סק"ה (סוף ד"ה הנה) ועי' בשפ"ד סק"ט (סוף ד"ה וכתב) שכ' לחלק בזה בין שהה ללא שהה דמ"ש הרמ"א להקל בזה הוא בשלא שהה דבשהה במלחו ולא הדיחו לא קודם צלייה ולא לאחר הצלייה ובשלו כך צ"ע די"ל דצריך ס' נגד המלח שעליו ועיי"ש עוד בס"ק ט"ו שכ' דבשהה במלחו כנ"ל ולא הודח באחרונה כנ"ל ונתבשל כך בלא הדחה קודם הבישול צריך להיות בקדירה עכ"פ כמו החתיכה ואם אין בקדירה כ"כ כמו החתיכה צ"ע אם יש להתיר עיי"ש ועי' בדבריו במ"ז סק"ה (בד"ה נסתפקתי) שצדד דגם בשהה קצת ולא הודח ונצלה ובשלו כך דצריך ס' נגד המלח כנ"ל וסיים בצ"ע עיי"ש (ועי' בס' הלכתא בטעמא סוף סק"ו במוסגר מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה) ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ד מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה ופסק לדינא בפיה"ק ס"ק י"ט דכל שנצלה כל צרכו אף אם שהה במלחו שיעור מליחה ולא הדיחו לא קודם צלייה ולא לאחר צלייה ובשלו כך מותר וא"צ ס' נגד המלח אכן אם לא היה נצלה כל צרכו אסור עיין שם וצ"ע:
סעיף ג:
כט בעוף. בכמה יו"ד תיבת בעוף מוסגר וכן ראיתי בספר שאול בן הלוי שכ' שתיבת בעוף נרשמת מאיזה אחרון ולא גרסינן לה דהא עוף ובהמה הכל אחד כמש"ל סי' כ"ב סעי' ב' דגם בהמה אם רוצה לצלותה שלימה צריך לשחוט הוורידין עיי"ש אמנם יעוין בשלחן גבוה ס"ק י"ב שכבר עמד בזה וכ' דשפיר גרסינן כאן תיבת בעוף דדוקא בעוף צריכין לזהר לשחוט הוורידין כיון דסתם עוף נאכל כמו שהוא משא"כ בהמה שאין דרך בהמה לאכלה שלמה אין להקפיד עיי"ש:
ל בשעת שחיטה. ר"ל בשעה שהוא מפרכס בעוד הדם חם. שפ"ד ס"ק י"ט (וע"ל סי' כ"ב ס"ק ז'):
לא אסור לאכלו אפילו צלי. עי' בפלתי לעיל סי' כ"ב סק"ד דאף דקיי"ל כר"י דאם לא שחט הוורידין בשעת שחיטה לא יצא עוד לא בודאי אמרינן כן דזה אי אפשר להחליט רק דחיישינן אולי לא יצא ואסור רק מספק עיי"ש וכ"כ בישועות יעקב שם סק"ג ועי' בשו"ת מנחת משה חיו"ד סי' ג' מ"ש בדברי הכו"פ והישועות יעקב בזה באורך קצת:
לב עד שיחתוך, אבר אבר ע"ל סי' כ"ב סעי' א' ברמ"א ומבואר משם דאם הוסר הראש בעוף דינו כחתך אבר אבר ועיי"ש בדברינו (ס"ק י"ז) מ"ש לענין אם לא הסיר הראש לגמרי רק שחתכו לארכו או שעשה בו חתיכות הרבה תכופות זו לזו :
לג וימלח עבאה"ט ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ה' באמצע התשובה:
לד ואם נקר הבשר מחוטי הדם. עי' ביד יהודה שכ' ממשמעות לשון התוהבה"ק בית ג' שער ג' דהיינו הוורידים שכוללים כל חוטין שבשדרה ולא כמו שהבין השפ"ד לעיל סי' כ"ב סק"ג מדברי הרשב"א מצריך ניקר לכל החוטין שבגוף וסיים בצ"ע עיי"ש:
לה אוכל אפי' בלא מליחה. אבל אפי' לפי דעה זו עכ"פ צריך להדיח כל חתיכה שחתך בסכין משום דם בעין שעליו מחמת הסכין כדלעיל סי' ס"ט נקודת הכסף:
לו ורוב שני הסימנים עט"ז וש"ך דמשמע שלא הי' בש"ע שלהם הגי' ושחיטת רוב ב' הסימנים (וכן ראיתי בש"ע דפוס קראקא שנת של"ח שכן הוא הגי' רק אלא לאחר חתיכת הוורידין ולא נזכר כלל אלו התיבת ושחיטת רוב ב' סימנים) ועי' במ"ז סק"ח ושפ"ד ס"ק כ' ולדינא עי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"א דדוקא בלא חתך הסימנים ס"ל להיש מחמירים דלא מהני ניקור אבל אם שחט הב' סימנים גם היש שהחמירו מודים דמהני ניקור: סעיף ד:
לז לחתוך בסכין וכו'. ע"ל סי' ס"ט סעי' כ' בהג"ה שניה:
לח יש מי שאיסר השפוד. עבאה"ט ועי' בס' ברית מלח דף ס"ב ע"ב שכ' שנשאל אודות חציבה או טרפיד"א שקורין רי"ז שמניחין עליו בשר לצלות אם דינו שוה לשפוד שנזהרין לכתחלה לדידן וצריך הכשר ליבון או הגעלה וגם אסור להשהות עליו הצלי לאחר שהוסר מהאש או לאו ועיי"ש מ"ש בזה לדינא סיים וז"ל וכדי לצאת כל הספיקות נכון שלא להשהות הצלי עליו לאחר שהוסר מן האש והכלי עצמו מצריך הכשר ליבון קצת וכן עמא דבר דבתר שצלו עליו מהפכין הכלי ומניחין תוך האש ללבנו קצת ונכון הוא עכ"ל:
לט שפסק הבשר מלזוב. עבאה"ט מ"ש דוקא אם שניהם הם יחד וכו' ועי' באורח מישור סק"ג ועי' במ"ז סק"ט ועי' בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' מ"ו ובשלחן גבוה ס"ק י"ח וי"ט מ"ש בזה ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קי"ד: (מ) ואנו נזהרים לכתחלה. עש"ך ס"ק כ"ג מה שהראה מקום לדלעיל סי' ס"ט שהביא מהמהרש"ל בסכין בדין זה ור"ל שכ' שם מהמהרש"ל דמליחה וצלי שוין שצריך להגעיל הסכין ולענין דינא עי' באורח מישור אות ד' ועי' במ"ז סק"י שהביאו וכ' לדינא דסכין שחתכו בעודו על האש יש לאסור באין הפ"מ ובהפ"מ יש להתיר אבל לאחר שהוסר מאש קודם שנצלה כל צרכו יש לעיין וכפי הנראה שיש לאסור אף בהפ"מ ועיי"ש בשפ"ד ס"ק כ"ג (בד"ה עוד אבאר) מ"ש עוד בזה וכ' דלא ידענא על מה אנו סומכין שחותכין צלי בסכין לאחר שהוסר מהאש שכל זמן שהיד סולדות בבשר נאסר הסכין ולא עוד דלא שייך דין תתאה גבר בזה דאפי' אם הסכין הוא למטה והבשר למעלה דכל שהבשר חם שהיס"ב נאסר הסכין וסיים בצ"ע עיי"ש:
מא ומתירין בדיעבד. עאה"ט מ"ש מהט"ז והש"ך לענין השפוד ועי' מנח"י כלל י"ח סק"א וסק"ג ועשפ"ד שם מ"ש ע"ד בזה וכ' דבהפ"מ יש להקל אף אם תחב השפוד לתבשיל רותח א"צ ס' כנגדו אבל באין הפ"מ יש לאסור התבשיל עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט דדוקא באיסור דם יש להקל עבכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ח ובפר"ח סוף ס"ק כ"ג וסי' צ' ס"ק י"ח וע' בשפ"ד שם (בד"ה יראה) שכתב דזה פשוט ותינוקת של בית רבם יודעים אותו דאם צלו בשר בשפוד ואח"כ תחבו השפוד למאכל חלב בלא ליבון דאוסר המאכל חלב אף למאן דמתיר השפוד בדיעבד בהפ"מ מ"מ לא הקיל רק לגבי איסור דם דשייך בי' משריק שריק וככ"פ משא"כ שאר איסורים נסרך ביותר ולא יצא וכ' דזה ודאי דהוא הדין אם צלו בשר שלא נמלח בשפוד ואח"כ תחבו השפוד למים או לתבשיל ואח"כ נתנו שם חלב מותר דהוי נ"ט בר נ"ט וא"ל דכיון דנאסר השמנונית שבשפוד מחמת הדם שבו וגם נחסר השפוד מחמת הדם וקיי"ל דבאיסורא לא שייך נ"ט בר נ"ט דז"א דהא לגבי א סור דם אמרינן ככ"פ וכו' ודם לאו בשר הוא דליתסר משום בשר בחלב וכו' מש"ה התבשיל מותר עיי"ש והביאו המחזיק ברכה והזכור לאברהם בח"ב ביו"ד בדינים של הלכות מליחה בסי' זה לדינא וסיים בזכור לאברהם שם דפשוט הוא דאין חילוק בזה בין שפוד של מתכות לשל עץ בין לקולא ובין לחומרא ודלא כהרב שלחן גבוה דנראה קצת מדבריו דשל עץ חמור בזה משל מתכות עיי"ש:
מב בדיעבד. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דבאין הפ"מ יש לאסור השפוד עשפ"ד שם (בד"ה כתב או"ה) שכ' מהאו"ה דבדיעבד אם שכחו וצלו בשר בלא ליבון נתכשר השפוד אפי' אם הבשר הב' כבר נמלח והודח אפ"ה אמרינן ככ"פ בבשר הב' וא"צ ללבן השפוד דבצלייה הב' פלטה השפוד וכ' בשפ"ד שם דכ"ז דוקא אם צלו בי בפעם הב' בשר שכבר נמלח ופלט כל דמו דלא בלע השפוד בשני' ופלט מבליעה ראשונה אבל אם צלאו אח"כ בשר שלא נמלח ודאי דצריך ללבן השפוד אח"כ עיי"ש וה"פ:
ועיין בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ז שכתב מהאו"ה דכ"ז דוקא בשפוד של מתכות אבל בשפוד של עץ שצלו בו בשר שלא נמלח כראוי נאסר משום שהעץ שואב הדם כדרך שהאש שואב וע"כ צריך לשרפו מיד דלא ליתי לידי תקלה לצלות בו פעם שנית וכ' בשם מהר"י מדורא שנהגו העולם להתיר בדיעבד כשנצלה בו פעם שנית עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א סק"י ובפיה"ק ס"ק כ"ו ובזכור לאברהם שם עיי"ש ועי' בט"ז או"ח סי' תקי"ח סוף סק"ג שסיים דפשוט הוא שאם רוצה לצלות בו (ר"ל בשפוד של עץ) שנית דמותר עיי"ש לדרכו ולכאורה קשה עליו מדברי האו"ה הנ"ל ואם לומר דלא ס"ל כהאו"ה הנ"ל רק כדברי הר"י מדורא הנ"ל ג"כ לא הול"ל בלשון זה דאם רוצה לצלות בו שנית מותר דמשמע אף לכתחלה והלא גם הוא אינו מתיר רק בדיעבד ועכ"פ לא הול"ל דפשוט הוא כ"כ ואולי ר"ל שצלו בו פעם א' בשר שכבר נמלח ופלט את דמו כראוי וצ"ע:
ולענין דיעבד אם לא לבנו השפוד וצלו בו בשר כ' בשפ"ד שם מהאו"ה שיש להתיר הבשר ומבואר מדבריו שיש להתיר אפי' באין הפ"מ ועיי"ש עוד בס"ק כ"ב שכ' דאפי' אם צלו בו בפעם ב' בשר שכבר נמלח ופלט כל דמו וצירו והודח מותר בדיעבד עיי"ש ועי' בשו"ת מלחמות אריה סי' ס"ט שכ' שהיא תלויה בפלוגתת הט"ז והש"ך דלדעת הט"ז אם הודח הבשר אינו מותר אלא בהפ"מ ועיי"ש במ"ש בזה באריכות:
סעיף ה:
מג אם נצלה וכו'. אבל אם לא נצלה כל כך מדינא אסור אף הככר. יד אברהם:
מד שהמוהל בלא בשר נמי שרי עבאה"ט ועי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ג דהמנהג בין הספרדים דכל זמן שהצלי הוא בתוך הכלי טובלין פתם במוהל דכיון דהצלי בתוכו הוא מוכיח שאינו דם ממש אלא מוהל וליכא משום מראית עין אבל לאחר שנאכל הצלי אין טובלין בו משום חשש מראית עין מפני שמראיהו כמראה דם עיי"ש אמנם בשפ"ד ס"ק כ"ד כ' דאף בפ"ע שרי המוהל וליכא מראית עין דאין מראיהו דומה לדם עיי"ש:
מה שרי. וכ"ז הוא בסתם בשר אבל בשר שיש לו מראה אודם מחמת צררות דם דהיינו אומצא דאסמיק שנצרר בה הדם מחמת מכה בזה אסור המוהל אף לאחר שנצלה כל צרכו. עי' יד אברהם שם:
סעיף ו:
מו עד שיצלה. עפת"ש מ"ש מתשו' גבעת שאול ועי' בלב"ש בחידושי דינים ליו"ד סי' ל"א ובביאורו ס"ק קט"ו שפסק כן לדינא וסיים דהוא פשוט עיי"ש ועי' ביד יהודה לעיל סי' ס"ט בפיה"א סוף ס"ק נ"ה ובפיה"ק ס"ק פ"ה שהשיג ע"ד הגבעת שאול הנ"ל במ"ש דלכתחלה אסור לקבל השומן בכלי גם לאחר שנצלו כחצי צלייתו דז"א דלאחר שנצלה כחצי צלייתו גם לכתחלה מותר לתת כלי תחתיו לקבל השומן ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ק"ג ששפך בוז על מורה א' שהורה בשומן אווז ששהה ג"י בלא מליחה לצלותו על שפוד וליתן תחתיו כלי לקבל השומן ולשים קצת מלח למטה דלא טב הורה בזה דלא מיבעיא כפי מה שהורה הוא לשומו כך על השפוד בלי שהיית שיעור מליחה והדחה תחלה דבכה"ג פשיטא דאסור והמורה פרץ גדר של הראשונים שמבואר בטוהמ"ח. דאין ליתן כלי תחת הבשר לקבל שומן הנוטף קודם שנצלה כדי שיהא ראוי לאכילה אמנם באמת אפי' אם ימליחנו תחלה חלילה וחלילה לסמוך על היתר זה כלל ואפי' בדיעבד הכל אסור השומן והכלי עיי"ש באריכות:
מז שיצלה עד שיהא ראוי לאכילה. עבאה"ט מ"ש דאם נצלה כחצי צלייתו מותר ועמ"ז ס"ק י"א משום דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל ומותר לבשלו ומכ"ש שמותר ליתן הבי דוגי תחתיו עיי"ש ועי' בבל"י סק"י שכתב דבזמה"ז אין אנו בקיאין בשיעור חצי צלייתו ונוהגין לצלותו כ"כ עד שנתייבש מבחוץ דאז יוצאין לכל הדיעות עיי"ש והיינו כמש"ל סוף סי' ס"ט (ס"ק שכ"ז) (ועי' בדברינו להלן ס"ק מ"ט):
מח עד שיהיה ראוי לאכילה. עבאה"ט ועי' בדברי זקיני הלבוש שכ' דכ"ז בצולה בלא מליחה אבל אם נמלח ושהה שיעור מליחה ולא הודח באחרונה קודם צלייה יש למנוע לכתחלה לקבל השמנונית ובדיעבד שרי עיי"ש והביאו במנח"י כלל ט' ס"ק ט"ז ועי' במ"ז סק"ה (בד"ה אמנם) שהביא דברי הלבוש בזה ובסוף סי' זה סיים בצ"ע לדינא אם יש להתיר בדיעבד עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום במ"ז ס"ק י"א (בא"ד ב') שהתפלא על הפרמ"ג במה שהניח בצ"ע בזה כי הלא אין משום מקום ראיה להיפך מדברי הלבוש וגם לא נמצא שום אחרון שיחלוק על הלבוש בזה עיי"ש:
מט ראוי לאכילה. עבאה"ט ועי' בשלחן גבוה סוף סי' זה שכ' דלמעשה לא נהגו ליתן כלי תחת הצלי אפי' אחר שנצלה כל צרכו ואין לשנות עיי"ש ועי' ביד יהודה סוף סי' זה מ"ש בזה ולדינא כ' דכיון שהמהרש"ל בביאורו להסמ"ג כ' דמחמת גזירה שלא יתן הכלי קודם שנצלה כל צרכו יש למנוע שלא לקבל השמנונית בכלי ומי שרוצה לקבל השמנונית בכלי יזהר למלחו מתחלה כשיעור מליחה ולהדיחו ואף די"ל דהמהרש"ל לשיטתו אזיל בזה וכו' מ"מ כיון דבלא"ה כבר נתבאר לעיל סוף סי' ס"ט דכיון דהדבר מסור לנשים ראוי לנהוג שלא לבשל עד שיתייבש הלחלוחית מבחוץ ע"כ נכון לחוש לדעת המהרש"ל שאם רוצה לקבל ממנו שומן ימלחנו מקודם כדינו עיי"ש:
נ לאכילה. עבאה"ט מ"ש דבנצלה כחצי צלייתו מותר ליתן כלי תחתיו אפי' בלא נתינת מלח בכלי ועי' באורח מישור סק"ה מ"ש בזה באורך: