אור ברסלב

דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא

סימן עה

סימן עד

סעיף א:

א אין מחזיקין דם. עי' בישועות יעקב סק"מ שעמד על המחקר בזה בהא דאמרו אין מחזיקין דם בב"מ ר"ל דאין בהם דם בכדי ליתן טעם כשיתבשלו אבל מעט דם יש בהם או ר"ל דאין בהם דם כלל ועיי"ש במ"ש בזה ובמה שיש בזה נ"מ לדינא עיי"ש:

ב בבני מעיים. ולענין אי מחזיקין דם בעור עי' בט"ז לעיל סי' כ"ג סק"ז שכ' אגב אורחיה דהא אין דם בעור עיי"ש לדרכו ומשמע דליכא דם בעור וא"כ א"צ מליחה אמנם בסלת למנחה כלל ט"ו דין י"ג כתב שאין להשגיח על משמעות לשון הט"ז בזה כי להדיא איתא בש"ס יומא דף מ"ז דיש דם בעור ובעי מליחה כמו שאר בשר עיי"ש ועי' בדבריו בתשובת שבות יעקב חלק א' סי' נ"ח וכ"כ בתב"ש סי' כ"ג ס"ק כ' עיי"ש ועי' בלב"ש בחידושי דינים ליו"ד ס' ל"ה ובביאורו שם ס"ק קכ"ט דחתיכת עור של בהמה שלא נמלח שנפל לתבשיל אוסר עד ששים כדין חתיכת בשר שלא נמלח שנפל לתבשיל עיי"ש אמנם ביד אפרים להלן סוף סי' ע"ז השיג על הלב"ש ופסק להתיר בזה עיי"ש ועי' בשו"ת עמודי אש בדיני או"ה סי' י"ב מ"ש בזה וכ' שאין ראיות הלב"ש מוכרחים והניח בצ"ע ולא הביא שכבר קדמו היד אפרים בזה ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קי"ט שהשיג ע"ד היד אפרים בזה והעלה דהעיקר כדעת המנח"י והלב"ש לאסור ודלא כהיד אפרים עיי"ש ועי' בפרמ"ג בסוף הפתיחה להלכות מליחה שסיים בזה בצ"ע לדינא עיי"ש ועי' ביד יהודה בסוף הלכות תערובות בהשמטות השייכים לסי' ס"ט ס"ק ב' שהרחיב הדיבור בזה והעלה דהעיקר כדעת המנח"י להחמיר ואין חילוק בזה בין עור בהמה לעור עוף בכל עיר יש דם דהא חזינן דכל זמן שהוא רך הוא ראוי לאכילה קצת ע"י שליקה הרבה וכן מעשים בכל יום שעושין בשבת מאכל מהרגלים דעיקר האכילה הוא העור ודינו לענין מליחה כמו שאר בשר עיי"ש ועי' בס' תואר משה על הלכות שחיטה פרק ס' אות ה' מ"ש בזה וכתב בשם חכמי הרפואות שיש להבע"ח ג' עורות ונקראים בל"א די"א אויבערהוי"ט די"א הוי"ט די"א פע"ט הוי"ט ואלי הג' עורות מדובקים יחד ובהב' עורות העליונים דהיינו די"א אויבערהוי"ט וגם די"א הוי"ט אין בהם דם אבל בהפע"ט הוי"ט יש דם עיי"ש לדרכו ולדינא צ"ע אם יש לסמוך ע"ז להקל אם הפריד החלק הנקרא פע"ט הוי"ט ובישל הב' חלקים העליונים בלא מליחה כיון דבדברי הש"ס לא משמע לחלק בכך ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ו (ס"ק ד') (ועי' עוד בדברינו לעיל ס' מ"ו ס"ק ה' מ"ש ע"ד הגאון מהר"ח כהן ז"ל):

ג כגון. עבאה"ט מ"ש מהט"ז והש"ך דקרקבן לא הוי בכלל ב"מ ומחזיקין בו דם ועכו"פ מ"ש בזה וסיים דאין לדחות בשתי ידים דעת הפרישה דס"ל דהוי בכלל ב"מ ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ולכן בספק אם נמלח הקרקבן יש להכשיר מטעם ס"ס שמא נמלח ואת"ל לא נמלח דילמא כדעת הפרישה דאין בו דם עיי"ש אולם במ"ז סק"א ובשפ"ד סק"א השיג על הכו"פ בזה וכתב דאין לצרף דעת הפרישה לשום קולא ואין לעשות לספק פלוגתא כלל עיי"ש וכ"כ במחזיק ברכה והביאו ביד אפרים לדינא עיי"ש:

ועמ"ז שם שכתב ודע דה"ה זפק של עוף מחזיקין בו דם עיי"ש והנה בשו"ת כנסת יחזקאל סי' כ"ז באמצע התשובה כ' בפשיטות דאין מחזיקין דם בזפק דכ"ש הוא משאר ב"מ דהחוש מעיד שאנו רואין שהוא יבש כעץ בלי לחלוחית עיי"ש אמנם ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ' ובפיה"ק סק"א ה להשיג עליו והעלה דהזפק אינו בכלל ב"מ לענין זה ומחזיקין בו דם וכמ"ש במ"ז עיי"ש ועי' ביד אפרים בסעיף שאח"ז שכ' דכיון דמחזיקין דם בזפק לכן שייך בו ג"כ איסור דנמלח מצד א' עיי"ש:

ד ובדקין. עבאה"ט מ"ש אבל כנתא גופא יש בה דם ועי' בדברינו לעיל סי' מ"ו (ס"ק נ"א) שהבאתי דכנתא היינו הכבד לבן (מה שקורין וויי"ס לעבע"ר) ועי' מזה עוד בדברינו להלן (ס"ק מ"א):

ועיין בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קל"ח שכתב, דאם כי לא נזכר בפוסקים אם האם היא בכלל בני מעיים או לאו אמנם ברור הדבר בעיני שהאם אינו בכלל ב"מ וצריך מליחה כשאר בשר עיי"ש לדרכו (ועי' בדברינו להלן ס"ק ל'):

ועיין בס' תוספת ירושלים דבוושט יש להחמיר דאינו בכלל בני מעיים ומחזיקין בו דם עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א שם שכ' דאפי' עור הפנימי של הוושט אע"פ שהוא לבן אפ"ה מחזיקין בו דם עיי"ש לדרכו: (ה) בלא מליחה. וכ"ש אם נמלחו ולא הודחו הדחה אחרונה ונתבשלה כך דמותר. כנה"ג לעיל סי' ס"ט בהגהות הטור אות כ"ב ועי' מזה בשלחן גבוה שם ס"ק ל"ז מחודש ב':

ו אא"כ אסמיק. עבאה"ט מ"ש משום דסתמא לא מחזקינן בהו דם ועי' בס' ויכוח מים חיים כלל ב' דין ה' שהשיג על דין זה וכתב דמעולם לא שמענו מי שהקיל בזה דא"א שלא ישאר מעט שומן בבני מעיים והלא בשומן לכ"ע מחזיקין דם ועוד דיש לחוש דלמא אסמיק ואין אנו בקיאין בזה וגם כיון שדרך הטבחים שנותנים הבני מעיים במים יש לחוש שמא אסמיק תחלה ונשתנה מראיתן ע"י שהדיחן וכדקיי"ל (לעיל סי' נ"א) במחט שנמצא בבני מעיים לאחר שהדיחו דחיישינן לקורט דם שהיה שם והמים העבירוהו עיי"ש אמנם בתורת משה (מהגאון מלבוב ז"ל) השיב ע"ד וכ' שאין לחוש לדבריו ואין להחמיר בזה עיי"ש:

ו אסמיק. עבאה"ט מ"ש מהש"ך כלומר דאסמיק צריכים מליחה כשאר בשר ור"ל דאם בשלם בלא מליחה אסור אפי' בדיעבד. פר"ח סק"ג. וע' בעצי לבונה שכתב דבע"כ מ"ש אא"כ אסמיק ר"ל קודם בישול דאין לומר דקאי לאחר בישול דא"כ איך קאמר דאי אסמיק צריכה מליחה דמי יוכל להבחין זה אם יהיה אדום לאחר הבישול ובע"כ דאקודם בישול קאי דאי חזיק הבשר קידם הבישול דאסמיק דאז צריך מליחה כשאר בשר ואי לא מלחו ובשלו כך אסור עיי"ש:

ח אסמיק. עי' בחידושי יעב"ץ (שנדפס בסוף היו"ד) שכ' דבע"כ מ"ש אא"כ אסמיק ר"ל דהמעי גופא אסמיק אבל אם לא אסמיק המעי גופא אף אם הציר הוא אדום לל"ב ולא הוי על ידי זה מוחזק בדם עיי"ש:

ועיין ביד יהודה בפיה"ק סק"ד שעמד על המחקר בנמצא אדמימות במעיים אם דינו כדין אומצא דאסמיק להצריך חתיכה ומליחה יותר משאר בשר או דילמא כיון דאין בהם דם לכן אף באסמיק נחיתנא דרגא ודינו כשאר בשר שלא נצרר בו הדם ולדינא כ' דהכל הוא לפי הענין דאם רואין שנצרר בו הרבה דם בודאי דינו כשאר אומצא דאסמיק ובעי חתיכה ומליחה עכ"ד:

ט דמותרים. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהיינו מסתמא אי לא אסמיק והנה יש לעיין לפענ"ד מה הדין אם ראו דאסמיק רובן של הדקין אם מחזיקין עי"ז גם מיעוטן שיש בהם דם. והנה לפמ"ש הצל"ח בביצה דף ז' ע"א לדעת הרמב"ם ורש"י דבדבר התלוי בטבע לא אמרינן רובו ככולו עיי"ש לדרכו לכאורה י"ל דה"ה בנ"ד דאין מחזיקין מרובו למיעוטו כיון שתלוי בטבע ואמרינן דרק זה החלק דאסמיק נשתנה טבעו אבל המיעוט דלא אסמיק לא נשתנה טבעו אבל לדינא דאין לסמוך ע"ז כיון דאנן חזינן בטוש"ע או"ח סי' תקי"ג סעיף ו' דפסקינן כר' יוחנן בביצה שה דביצה שיצאה רובה מערב יו"ט וחזרה ביו"ט מותרת משום דביציאת רובה נגמרה עיי"ש הרי חזינן דלהלכה קיי"ל דרובו ככולו אפי' בדבר התלוי בטבע וצ"ע. וכן יש לעיין דאפי' את"ל דחיישינן לרובו ומחזיקין דם במיעוטו ע"י רובו מה הדין אם נחתכו הדקין לב' וראו בחלק המיעוט דאסמיק ומלחוהו כדת וחלק הרוב לא בדקו ובשלוהו בלא מליחה וא"א להכיר כעת אי אסמיק גם זה או לאו אם מחזיקין איסור מהמיעוט לרוב ועי' בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד שהביאו השפ"ד לעיל סי' מ"ד סק"ח וצ"ע:

י מיהו לכתחילה צריכים מליחה. אבל לכ"ע סגי אף לכתחלה למלחן בצד אחד. שפ"ד סק"ה (וע"ל בסעיף שאח"ז) :

יא לכתחילה צריכים מליחה. עי' במ"ז סק"ב שכתב ויראה לי דאם לא מלחו בני מעיים במזיד הוי כמבטל איסור לכתחלה ובסוף סיים בצ"ע עיי"ש אמנם בחוו"ד בחידושים סק"ג הביא בשם הפ"מ בהחלט דגם בלא אסמיק כשבישל במזיד בלא מליחה יש לאסור דמבטל הדם דאית ביה והוי כמבטל איסור לכתחילה עיי"ש ועי' בס' ראש פינה באבן הראשה אות ג' ובפינת יקרת אות ט' שהרבה להשיב ע"ד הפרמ"ג והוכיח בראיות דלא שייך בזה משום מבטל איסור לכתחילה ועוד דאי משום ביטול איסור במזיד אוסר הר"ן בזה לא היה לו לאסור רק למבטל עצמו ולא לאחר ועיי"ש במה שהאריך בזה וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"א ובפיה"ק סק"ג ובשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' מ"ג מ"ש בזה והשיגו ג"כ ע"ד הפרמ"ג והחוו"ד הנזכר והעלו בראיות דגם אם עבר במזיד ובשלם בלא מליחה אין דינו כמבטל איסור לכתחלה ומותר בדיעבד עיי"ש: (יב) והדחה תחלה. עמ"ז סק"ב שהביא מהבל"י דאם נמלחו בלא הדחה א' אין להתיר רק לצלי ואם לא שהה במלחו כשיעור מליחה או שנמלח רק מליחה מועטת יש להתיר אף לבישול והשיג עליו וכתב דמ"ש דאם נמלחו בלא הדחה א' לא שרי לבישול אין לדבריו אלו שורש אלא אף בנמלחו ממש ושהה כשיעור מליחה בלא הדחה ראשונה שרי אף לבישול עיי"ש ועי' בכנפי יונה (בד"ה ובענין) מ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובפיה"ק סק"ו שכתב דכ"ז דוקא בסתמא שאין עליו ליכלוך דם בעין אבל אם נתלכלכו בדם בעין של הגוף ונמלח כך בלא הדחה א' אסור וכ' דאם נתלכלך בדם בעין של שאר בשר שיצא ע"י חתיכה צ"ע אי גרע משאר בשר לאסור אף בהפ"מ ולדינא סיים שיש להחמיר גם בזה עיי"ש ועי' בלב אריה חולין דף ל"ג ע"א (בתוס' ד"ה ונאכלים) שהביא דברי הבל"י והמ"ז הנ"ל והעלה מדברי התוס' והר"ן והאו"ה והת"ח לדינא כדעת הבל"י דלענין הדחה ראשונה שוה ב"מ לשאר בשר דהא דאין מחזיקין דם בב"מ היינו שאין דם מובלע בהם וא"צ מליחה אבל לענין הדחה ראשונה להעביר הדם שע"פ דינו כשאר בשר אך כ' דמ"מ בזה קיל ההדחה ראשונה דב"מ מהדחה הא' דשאר בשר קיי"ל דאסור להדיח הדחה הא' במי פירות (ע"ל סי' ס"ט ס"ק קכ"ד) אבל בב"מ סגי להדיחו אף במי פירות דלא שייך לומר דמטרשי ליה דהא אין דם בתוכו וא"צ רק להעביר הדם שע"פ עיי"ש:

יג ויש חולקים בכרם. עפת"ש מ"ש מתשובת הרדב"ז שדעתו להקל כדעת הסוברים דבכרס אין מחזיקין דם ועי' בפר"ח סק"ו שהשיג על הרדב"ז בזה וכתב דהעיקר כדעת המחמירים שהנסיון מעיד להיפך עיי"ש ועי' בתשובת מהר"ש דוראן ז"ל בחוט המשולש שבסוף התשב"ץ טור א' סי' ל"ב שכ' בפשיטות להקל שדינו כשאר בני מעיים עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל ל"ד סעיף כ' שכתב דבמקום הפ"מ יש לסמוך בדיעבד על המקילין בזה עיי"ש ועי' בשו"ת פרי עץ חיים סי' מ"ב שפסק לדינא להקל בזה עיי"ש והביאו בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ו' אות ל"ו עיי"ש. אמנם יעוין בלחה"פ סק"ה שהביא דברי הרדב"ז בזה וכ' דלדינא העיקר כדעת רוב הפוסקים להחמיר דבכרס מחזיקין דם ומ"ש הרדב"ז שהנסיון מוכיח שהכרס אין בו דם אין להשגיח על נסיון שלנו בדבר שהוא נגד רוב הפוסקים עיי"ש וכ"כ בבל"י סק"כ ובכרתי סק"ב ובכנפי יונה שכן עיקר לדינא עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ד' וה' שהביא ג"כ דברי הרדב"ז בזה ונראה מדבריו שדעתו הוא ג"כ דלא כהרדב"ז אלא כדעת הפוסקים המחמירים דכרס דינו כשאר בשר וצריך מליחה עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סק"ז מ"ש בדברי הרדב"ז והכנה"ג בזה ולדינא פסק ג"כ כדעת היש חולקים שהביא הרמ"א להחמיר אך כתב דמ"מ לא הוי רק ספק לכן אם אירע איזה ספק במליחה כגון אם נמלח או שיש ספק אם שהה שיעור מליחה יש להתיר מטעם ס"ס עיי"ש ועי' במ"ז סק"א שכתב לענין קורקבן דאין לחשבו לספק אם יש ספק אם נמלח וכדומה אין לעשות ממנו ס"ס דכולהו סברו דמחזיקין דם בכרס וכ"ש בקורקבן עיי"ש ולכאורה משמע כיון דזה תלוי בזה ממילא דה"ה כרס אין לחשבו לספק אמנם יעוין במשמרת שלום במ"ז סק"ד שכ' דבכרס י"ל דגם הפרמ"ג ס"ל להקל דחשוב ספק ולכן אם יש עוד ספק מותר מס"ס עיי"ש ועי' בס' הזכרון (להרב מו"ה יצחק טויב ז"ל הספרדי) מערכת אות כ' סי' י"ג שכ' דכרס והמסס ובית הכוסות שנתבשלו בלא מליחה אין להקל כיון שרוב הפוסקים מחמירים דמחזיקים בהם דם אמנם אם נסתפק אם נמלח או לאו יש להתיר מטעם ס"ס שמא נמלח ואת"ל לא נמלח שמא הלכה כהמ"ד דאין מחזיקין בהם דם עיי"ש באריכות:

ועשפ"ד סק"ו שכ' דמ"מ יש לילך לחומרא בזה ואם מלחו הכרס והודח תוך שיעור מליחה והונח אצל חתיכה בתוך שיעור מליחה אסור אף בהפ"מ דשמא אין בו דם וכיון שהודח נסתמין נקבי הפליטה ולא אמרינן ככ"פ וסיים בצ"ע עיי"ש והביאו החוו"ד בפשיטות לאסור בכה"ג עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ב ובפיה"ק ס"ק ח' שהעלה להקל בזה אף בהודח בתוך שיעור מליחה אם חזר ומלחו והניחו אצל חתיכה אחרת בתוך שיעור מליחה ובסוף דבריו מצדד להקל גם בהוא תפל והניחו אצל חתיכה בתוך שיעור מליחה עיי"ש. ועי' עוד ביד יהודה שם בס"ק שאח"ז שכתב דמ"מ אם אירע שנמלח הכרס בלא הדחה ראשונה יש להקל כיון דגם בבשר קיי"ל לעיל סי' ס"ט להקל בזה בהפ"מ אך כל זה הוא בסתמא אם לא ראינו עליה ליכלוך דם אבל אם רואין שנתלכלך בדם אסור עיי"ש:

ועיין בכנה"ג בהגהות הטור לעיל סי' ס"ט אות כ"ג דכרס שנמלח ולא הודח באחרונה ונתבשל כך בלא הדחה אחרונה יש להתיר לבטלה לכתחלה בס' בחתיכות ובמים אע"ג דקיי"ל כדעת המחמירים ואומרים דמחזיקים בהם דם מ"מ כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו עכ"פ היכא דנמלח רק שלא הודח בראשונה דשרי עכ"פ לבטלה לכתחלה עיי"ש:

יד בכרס ובית הכוסות. עי' בת"ח סוף כלל ה' שכתב מהל"ח דהמסס דינו ככרס ומחזיקין בו ג"כ דם עיי"ש. וע' בבל"י סק"א שכ' דבקיבה מחזיקין בו דם ושכן הוא דעת הט"ז והש"ך עיי"ש אמנם בחכמת אדם כלל ל"ד סעי' י"ט כ' דקיבה אין מחזיקין בו דם עיי"ש ועי' בכרתי סק"א שכ' דקיבה שוה להקרקבן עיי"ש וממילא דלדידן דמחזיקין דם בקרקבן ה"ה דמחזיקין דם בקיבה ועי' בהגהות חכמת שלמה שכ' שזה תלוי בפלוגתת הפוסקים בכרס וביה"כ ולדעת הרמ"א שהחמיר דמחזיקין דם בכרס ה"ה דמחזיקין דם בקיבה עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה בפיה"ק ס"ק ז' שכתב דגם המחמיר בכרס וביה"כ דמחזיקין בו דם מ"מ בקיבה ס"ל דאין מחזיקין בו דם עיי"ש וכ"כ בס' ראש פינה באבן הראשה אות ד' ובפינת יקרת אות י"ב לדינא דקיבה דינה כדקין בזה עיי"ש באריכות ועי' מזה בדברינו להלן סי' צ' (ס"ק נ"ח):

טו אבל שומן שעליהם. עי' ביד יהודה שם בס"ק שאח"ז שכ' שיש. לעיין אי גם בחלב מחזיקין דם ונ"מ לענין חלב חיה או לענין אסורין מבטלין זא"ז והביא מדברי חמודות בחולין פ' כ"ה אות ר"ג שכ' בפשיטות דיש דם בחלב עיי"ש:

טז שומן שעליהם. עבה"ט מ"ש מהש"ך דמ"מ קיל שומן משאר בשר דאין בו דם כ"כ כמו בשאר בשר ועי' בחמודי דניאל הלכ' מליחה אות ל"ה דאותו השומן היורד בין הערוגה שקורין יאצני"ק י"ל דחמיר משאר שומן ודינו כבשר דזה מוחזק בדם כי אינו לבן כמו שומן אלא פתוך עם אודם עיי"ש: (יז) דינו כשאר בשר. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דמ"מ קיל שומן משאר בשר דאין בו דם כ"כ כמו בשאר בשר וכו' ועמ"ז סק"ג ושפ"ד סק"ז וס"ק ט' דדוקא כשהוא דבוק בכרכשתא הקילו בו יותר מבשאר בשר שא"צ לטרוח וליטול השומן אבל אם כבר לקחו מהכרכשתא והוא בפ"ע או שומן של שאר בשר צריך לכתחלה למלוח מב' צדדים אכן בדיעבד אף אם לא נמלח רק מצד א' מותר אף באין הפ"מ דמ"מ קיל הוא משאר בשר עיי"ש. וכ"כ בחידושי הגרעק"א לעיל סי' ס"ט סעי' ד' ובשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קל"ו באמצע התשו' עיי"ש וע' מזה עוד במ"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק ט"ו (בד"ה וכתב עוד) אמנם בהגהות חכמת שלמה (מהגאון מהרש"ק ז"ל) הניח דין זה בצ"ע וכתב דנראה שאין להקל גם בדיעבד בשומן יותר מבשאר בשר לענין אם מלחו מצד א' עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ה מ"ש בזה והעלה ג"כ דאם לקחו השומן מהמעיים וכן שאר שומן של בשר אם נמלח מצד אחד דינו לכל דבר כמו שאר בשר ואין להקל בזה כלל עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ט ס"ק פ"ח) ועי' בקונט' הורה מציון הנדפס בירושלים) ש"ב חלק א' סי' י"ג שכ' שם חכם א' דכ"ז הוא בשומן שבפנים אבל בעורות שומן שהפשטו מהאווזות שנמלחו מצד א' כ"ע מודים שיש לאסור דהרי בעור ודאי דמחזיקין בהם דם דהא אפי' בעור של בהמה הביא הלב"ש בחידושי דינים בשם המנח"י והתב"ש דמחזיקין בו דם ואף שיש הרבה מקילין כ"ז בעור בהמה אבל בעור עופות כתב היד אפרים בפשיטות כיון דרכיך ונאכל כמו בשר חשיב מין בשר ודם שבו הוא כדם שאר בשר וא"כ הנך עורות שומן שמפשיטין מעל העופות להתיכן לעשות שומן נהי נמי דנאמר דשומן שבו שע"י פטום אין מוחזק כ"כ בדם אבל העור גופיה יש בו דם כבשר וכי איסור דם שבו להיכן הלך וממילא דלא ניתן להאמר בו שום קולא בנמלח מצד א' יותר משאר בשר ואדרבה י"ל דחמור טפי מבשר לפי מ"ש האחרונים מהגש"ד הטעם דלא מהני בחלחולת מליחה בצד פנימי כיון שאין דם בחוץ גרע טפי ה"ה בהני עורות שבחיצוניותם הוא עור ולצד פנים הוא שומן והרי השומן שבצד פנים אינו מוחזק כ"כ בדם א"כ אם מלח העורות מצד השומן פנימה ולא מצד חוץ דינו כמו מולח החלחולת בצד פנים דקיי"ל דהחלחולת מפסיק בין המלח והשומן שמעבר הב' ואסור אפי' בדיעבד כן ה"נ בנ"ד השומן מפסיק בין המלח והעור ואינו מפליט דם שבעור ויש לאסור אפי' בדיעבד ובהפ"מ אמנם לדינא סיים כיון דדעת הפוסקים רובן ככולם דשומן מוחזק בדם ועוד יש כמה צדדים להקל ע"כ אין להחמיר לענין דיעבד בין שנמלח מצד העור מבחוץ ובין שנמלח מעבר השומן פנימה יש לו דין נמלח מצד א' כבשר בכל פרטיו ובלא נתבשל עדיין והוא בתוך זמן פליטת צירו אף שהודח מהני חזרת מליחה ובנתבשל בלא חזרת מליחה אין להתיר כ"א בהפ"מ כמו בבשר ממש עיי"ש:

יח כשאר בשר. עבכנה"ג בהגהות הטור לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"ג שכתב דמ"מ אינו חמור לכל דבריו כשאר בשר דאם נתבשל השומן בלא הדחה אחר המליחה יש להקל כיון דעינינו רואות דלית בהו דה למראית העין ואף אם נימא שיש שם דם מ"מ בודאי שהוא רק מעט מזעיר ע"כ אם אירע שלא הודחה באחרונה יש להורות לבטל השומן בס' בחתיכות ובמים עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק י"ג):

יט לפיכך כשמולחים החלחולת ושאר מעיים אין מולחין אותם בצד פנימי. ע' בס' ערוגות הבושם אות א' מ"ש בזה וכפי הנראה שהבין מדברי המחבר ז"ל דמשורת הדין צריכין לכתחלה לזהר למלוח גם חלחולת ושאר המעיים מב' צדדים מבחוץ וגם מבפנים רק דהעולם לא נהגו כן (והמחבר כ' דבריו רק לתרץ מנהג העולם) וע"כ כתב לדינא דראוי להחמיר לעצמו למלוח החלחולת מב' צדדים מבפנים ומבחוץ וסיים דהמחמיר תע"ב עיי"ש ותמהני עליו שנעלם ממנו לשון הש"ך ז"ל שכ' ממשמעות המחבר דאף לכתחלה אין למלחו רק מבחוץ ולא מצד פנים והביא גם מהאו"ה והת"ח שכתב כן להדיא עיי"ש ע"כ לפענ"ד אין לחוש להחמיר בזה כלל כי אנו אין לנו אלא דברי הראשונים ומפיהם אנו חיין:

כ ואם מלח החלחולת עי' מנח"י כלל ט"ו ס"ק כ"ד שכ' דדוקא חלחולת אסור בנמלח צד הפנימי ונתבשל כך אבל שאר הדקין אף לכתחלה צריך לזהר למלוח צד החיצון דוקא מ"מ בדיעבד אם מלח רק צד הפנימי לחוד ונתבשל כך מותר עיי"ש והביאו בחידושי הגרעק"א ובבית מאיר וביד אברהם לדינא עיי"ש וכה ראיתי בס' זר זהב כת"י על היו"ד (מהגאון בעל אורח מישור ז"ל) שהביא דברי המנח"י הנזכר ומפקפק בדבריו כי מדברי הרמ"א משמע דאין לחלק בזה בין חלחולת לשאר הדקין וסיים בצ"ע לדינא ועי' במ"ז סק"ד מ"ש בדברי המנח"י בזה והעלה ג"כ דאין חילוק בזה בין חלחולת לשאר דקין דכמו דאוסרין בחלחולת בנמלח רק הפנימי משום דאמרינן מסתמא יש שומן בצד החיצון כן הדין גם בשאר המעיים ולא מהני גם בהו מליחת צד הפנים אף בדיעבד עיי"ש וכ"כ בם דברי דודים בחידושיו להלכ' מליחה בט"ז ס"ק ד' ובס' דברי יוסף סי' תצ"ה וביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ב לדינא עיי"ש ועי' בס' חמודי דניאל הלכ' מליחה אות נ' (ועי' בדברינו להלן ס"ק כ"ד):

כא הוי כאילו לא נמלח כלל. עפר"ח סק"ח וסק"י שכ' דדוקא שלא לצורך החמיר הרמ"א דהוי כלא נמלח עיי"ש וע' מ"ז סק"ד שכ' דמלשון הרמ"א והט"ז והש"ך משמע דהוי כלא נמלח כלל דאף בהפ"מ אסור אך בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ד כתב דבהפ"מ וגם סעודת מצוה יש להתיר אף בנמלח צד פנימי לבד אבל בהפ"מ לחוד אין להקל עיי"ש וע' בשו"ת מהר"ש לבית לוי בתשו' ליו"ד סי' כ"ב שכ' להקל בזה לגמרי וסיים דמ"מ המחמיר לאסור בזה כדברי הרמ"א תע"ב עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"א שהביאו וכתב מהכנה"ג שלא להתיר אף בהפ"מ וסעודת מצוה אלא לענין התערובות דהיינו שנתבשלה עם דבר אחר ולא הי' ס' בקדירה כנגד השומן אבל אם נתבשלה בפ"ע אין להתיר אף בהפ"מ וסעודת מצוה ולענין דינא סיים דלהם בני ספרד דגרירו תמיד בתר הוראות הב"י ודלא כהרמ"א יש לפסוק כדעת המהר"ש הלוי הנ"ל עיי"ש וממילא דלדידן בני אשכנז נראה שיש להחמיר שלא להקל אפי' בהפ"מ וסעודת מצוה אלא ע"י תערובות אבל אם נתבשלה בפ"ע אין לנו על מי להשען להקל כלל כי בשו"ת תורת חסד סי' י"א פסק לגמרי בזה כרמ"א עיי"ש הנך רואות דאף שגם הוא הי' מבני ספרד אפ"ה לא רצה להקל בדין זה מכ"ש לנו בני אשכנז שיש לנו להחמיר ואין לנו להקל יותר מכפי מ"ש השלחן גבוה מדעת הכנה"ג ועי' בחמודי דניאל הלכות מליחה אות נ' שכ' דכל זה בחלחולת אבל בשאר דקין שנמלחו בצד פנים ונתבשלו מותר בדיעבד במקום הפ"מ כיון דבלא"ה דעת המנח"י להקל בשאר דקין דאף לכתחלה א"צ למלוח אותן מצד חוץ דוקא ואף דהפרמ"ג. לא ס"ל כוותיה בהא (עי' בדברינו לעיל ס"ק כ') מ"מ יש לנו לסמוך עליו להקל עכ"פ בדיעבד כשכבר נתבשל כך עיי"ש:

כב לא נמלח כלל. ע' בחמודי דניאל שם אות מ"ט שכ' באמצע הדיבור שם דפשוט הוא דאע"פ דקיי"ל דבמלח מבפנים הוי כלא נמלח כלל מ"מ פשוט הוא דאם אירע שמלח החלחולת בצד פנים המלח אסור דשמא הפליט קצת דם עיי"ש לדרכו:

כג טריפה. עבאה"ט ומ"ש דכיון דאין כ"כ דם בשומן יש להקל עי' באורח מישור סק"ג בשפ"ד ס"ק ט' :

כד אם יש עליה שומן. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דוקא בידוע שיש שומן מבחוץ אבל כשהסר השומן אין לחוש מחשש שא"א לנקרה שלא ישאר שום שומן וע' באורח מישור סק"ג שהתפלא ע"ד הש"ך בזה מדוע לא נחוש לזה מספיקא שמא לא נקרוהו והוכיח דגם בספק שמא לא נקרוה כראוי יש להחמיר וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש וע' בשפ"ד סק"ט שהביא דברי האורח מישור בזה והביא ראיה מלשון הת"ח לדעת הש"ך להקל בזה עיי"ש:

כה יחזור וימלחנה מבחוץ. עבאה"ט מ"ש מהש"ך וכתב בשפ"ד ס"ק י"ג שמעתי אומרים שרב אחד הורה בחלחולת שנהפך לעבר המאכל ומלאוהו בקמת ושאר דברים בלי מליחה ומלגו במים רותחין ע"י עירוי והתיר הרב המורה באמרו כיון שעירוי אינו מבשל רק כדי קליפה ואין מחזיקין דם בבני מעיים בצד פנים לכ"ע א"כ כיון דאינו מבשל רק כדי קליפה אינו מזיק לצד החיצון ע"כ שפיר מהני למלוח הצד החיצון ששם השומן וכתב ע"ז השפ"ד שיפה הורה רק שהיה צריך להורות לגרר השומן למלחו בפ"ע מטעם שלא יבלע הצד שנתבשל ע"י העירוי מהשומן דבשלמא כשלא נתבשל עדיין אז אמרינן דאע"פ שאין לו דם כלל מצד פנים מ"מ יש לו ציר וכיון שפולטת ציר אינו בולע מהמעט דם שבשומן משא"כ כשנתבשל לא שייך שוב לומר כן דהא לאחר שנתבשל שוב אין לו ציר עיי"ש וכ"כ בחוו"ד בחידושים ס"ק י"ב לדינא עיי"ש אמנם יעוין בעצי לבונה ובדברי יוסף סי' תצ"ה וביד יהודה בפיה"א סוף סק"ו מ"ש ע"ד השפ"ד בזה והעלו כולם דהמורה לא טעה ויפה הורה שא"צ ללקט השומן מעליו ושפיר יכולין למלחו כך מבחוץ אף בלא הסרת השומן וע' משמרת שלום בשפ"ד שם שהביא דבריהם וסיים דלכתחלה בודאי יש לחוש לדברי הפרמ"ג והחוו"ד להסיר השומן מהכרכשתא עיי"ש ועי' בס' חומות יהושע אות ב' מ"ש בזה וסיים בצ"ע:

ועיי"ש עוד בחומות יהושע שעמד על המחקר באם עירו רותחין על החלחולת מצד חוץ דהיינו מצד השומן דלכאורה נראה דאסור גם החלחולת דנהי דמצד העירו לא נאסר רק השומן אכן כיון שהעירוי הוציא דם מהשומן ואח"כ כשנעשה כלי שני הבולע את הדם בחלחולת ולפי סברת הפרמ"ג לא מהני שוב מליחה להחלחולת אמנם זה תלוי אם נימא דכיון דהשומן דבוק בתולדה עם החלחולת אם יש לו דין חתיכה אחת עם החלחולת או כדין ב' חתיכות דאם נימא דיש לו דין ב' חתיכות הנה קיי"ל להלן סי' ק"ה דאין כת בכלי שני להפליט ולהבליע כאחד מגוש לגוש ולהכי גם כאן אין לו כח להפליט מהשומן ולהבליע בהחלחולת אבל אם יש לו דין חתיכה אחת יש להחמיר וכתב דאם כי בהפ"מ יש לצדד להקל שיועיל מליחה להחלחולת מ"מ כיון שכתב הפרמ"ג דבבני מעיים לא שייך הפ"מ לכאורה אין להקל אכן בנ"ד נראה שיש להקל בלא"ה אפי' שלא בהפ"מ ע"כ אין להחמיר בזה כיון שיש כמה פוסקים דמתירין לגמרי כלי שני עיי"ש ועי' בשו"ת מלחמות אריה סי' מ"ה שעמד ג"כ בזה וסיים בצ"ע להלכה עיי"ש אמנם המעיין יראה שדברי הרב חומות יהושע נכונים לדינא:

כו וימלחנה מבחוץ. עבאה"ט מ"ש מהת"ח דיחזור וידיחנה וימלחנה ועשפ"ד סק"י שכתב וז"ל הדחה שנית איני יודע למה ואולי לרכך כשנתייבש עכ"ל ועי' בחמודי דניאל הלכות מליחה אות מ"ט מ"ש בזה באורך: (כז) ומותרת עבאה"ט ומ"ש או אפי' לאתר מעל"ע ר"ל ואפי' לאחר כמה ימים. מ"ז סק"ד ושפ"ד ס"ק י"א:

כח אפי' הקליפה הקשה עליה. עי' בשו"ת מקור ישראל ונחלת יהודה חלק יו"ד סי' ה' שנסתפק בביצה גמורה עם קליפתה הקשה שנמצא בתרנגולת שחוטה שצריך למלחה משום מנהג שנתערבה באחרות אי בעינן ס' או אפי' באלף לא בטיל כדין דבר שבמנין או דאפי' ס' לא בעינן ועמד שם על המחקר בכל דבר שאסור רק משום מנהג שנתערב באחרות אי בעי ס' לבטלו או דילמא דלא מחמרינן כולי האי ועיי"ש במ"ש בזה והביא מהא דלהלן סי' ס"ט בבשר ששהה ג"י בלא מליחה דלא בעי ס' וסגי ברוב וגם אפי' אם הוא חהר"ל בטלה ברוב עיי"ש:

כט נוהגין למלחה. עפת"ש מ"ש מהשאילת יעב"ץ דאם הביצה נולדה כדרכה א"צ למלחה ועיין בס' עין המים (להרב מו"ה רפאל יעקב מנשה ס"ט ז"ל) בחידושיו ליו"ד סי' פ"ז אות ב' שכ' דהמנהג למלוח כל ביצה שהפילה התרנגולת ע"י בהכה על זנבה וכיוצא אפי' נגמר בחלבון וחלמון וקליפתה קשה עיי"ש וכ"כ בהגהות חכמת שלמה (מהגאון מהרש"ק ז"ל) דאם הכה תרנגולת על זנבה והפילה ביצתה נראה ברור דבעי מדינא מליחה כמו בשחטה ומצא בה ביצה כזו דבעי מליחה דכיון שלא יצאה מעצמה כדרך כל הביצים דינה כמו שלא נגמרה לגמרי עדיין בשלימותה ויש חשש שנבלע בה דם ואע"ג דקיי"ל להלן סי' פ"ו בהכה תרנגולת על זנבה דאין בה משום בשר הפורש מן החי היינו לומר דגוף הביצה נחשבת כבשר מן החי זה לא אמרינן אבל עכ"פ חשש תערובות דם בודאי י"ל שיש בה ובעי מליחה ואף אם הקליפה קשה אין להקל אך כל זה הוא רק לכתתלה אבל בדיעבד אם כבר בישלה בלא מליחה אין להחמיר עיי"ש ועי' בדברינו להלן סי' פ"ו (ס"ק מ"ב) דכ"ז הוא כשהקליפה קשה אכן אם הקליפה עדיין רכה אין להתיר גם ע"י מליחה אלא אם ידוע שלא הטילה מחמת חולי אבל ביש חשש שמא הטילה מחמת חולי בלא"ה יש חשש איסור אבמה"ח גם ביש לו חלמון וחלבון כל שהקליפה עדיין רכה עיי"ש (ועי' להלן סי' פ"ז ס"ק ל"ט):

ל מיהו בדיעבד אין לחוש. עבאה"ט מ"ש מהט"ז והש"ך והמהרש"ל לאסור אף בדיעבד ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קל"א בעובדא בתרנגולת שלא נטלו ממנה השלל של ביצים שבתוכה ונמלח ונתבשל כך רק שהיו קטנים הרבה מחלמונים של שאר ביצים והסכים עם השואל להתיר דאף דהט"ז והש"ך מחמירים היינו בנגמר עכ"פ החלמון אבל כשהחלמון הוא קטן ועדיין לא נגמר לכ"ע אין להחמיר וכ' שם ומה ששאל דהאיך ידעינן כמה הוא שיעורו לידע אם כבר נגמר או לא וכ' דפשוט הוא דמשערין לפי ערך חלמון של שאר ביצים דכל שהוא קטן מחלמון של שאר ביצים אין להחמיר כיון דלא הוי רק מלתא דרבנן דדם שמלחו מדרבנן לכן יש לסמוך גם בזה אבקיאותינו שלא נגמר החלמון ועוד דהוי ס"ס וכו' עיי"ש:

לא בדיעבד אין לחוש. עבאה"ט מ"ש מהמהרש"ל בזה ועי' בפר"ח ס"ק י"א מ"ש בדברי מהמהרש"ל בזה וסיים דלכתחלה יש לזהר דאם יש להם גם חלבון יזהיר לבני הבית שלא ימלחם עם בשר ובדיעבד אם עבר ומלחם עם בשר כיון דקיי"ל דמליחה אוסרת כדי קליפה נאסרים הביצים כדי קליפה ולפיכך אם יש להם קליפה רכה או קשה יסיר הקליפה והשאר מותר עיי"ש ועי' במ"ש בזה הרב מלך שלם הספרדי בתשו' סי' ו' והעלה בראיות שכן צריכין להורות כדעת הפר"ח עיי"ש באריכות וכ"כ בשלחן גבוה ס"ק י"ג לדינא אך כתב דכ"ז הוא רק לפי דעת חכמי הספרדים דגררו בתר הוראות המחבר וכן פסקו להלן סי' ק"ה כהמחבר דאין המליחה אוסרת רק כ"ק אבל לבני אשכנז דגררו בתר הוראות הרמ"א דמליחה אוסרת לגמרי עד ס' יש להחמיר גם בזה לאסור הביצים לגמרי ואם נתבשלו בקדירה צריך בקדירה ס' כנגדם עיי"ש אמנם יעוין בכו"פ שם שכתב דאע"ג דקיי"ל בעלמא להחמיר במליחה עד ס' מ"מ בזה אין להחמיר ובפרט היכא דהקליפה מפסקת דיש להקל דסגי במה שמשליך הקליפה עיי"ש (ועי' באורח מישור להלן סי' פ"ז סק"א) וכ"כ בס' מזמור לדוד (להמהרד"פ ז"ל) לדינא עיי"ש אמנם בחוו"ד פסק לאסור כולו ואם נתבשלה הביצה אוסרת כל הקדירה עד שיהיה ס' כנגדה עיי"ש ועי' במ"ז סק"ה מ"ש בזה ולדינא כתב ג"כ כדעת המהרש"ל דאף שלא נגמר רק החלמון לבד אסיר כולו במלחו עם בשר אך כתב דמ"מ נראה דאם היה הקליפה קשה אין להחמיר כולי האי ויש להתיר בהפ"מ עכ"פ עיי"ש וכ"כ בס' מסגרת השלחן לדינא עיי"ש:

ועיין ביד יהודה בפיה"א סוף סי' זה ובפיה"ק ס"ק ט"ז שכתב בדבר אשר יש נוהגין לפעמים שמולחין האם עם הביצה בתוכה הגם דאין נכון לעשות כן לכתחלה כיון שהביצה צריכה מליחה לכתחלה ומליחת האם מבחוץ אין מועיל לה מ"מ בדיעבד לא נאסרה הביצה בזה דהמלח מושך הדם אליו ואינו נכנס לפנים אכן אם נצלה כך כתב שיש לעיין ובפרט במה שלפעמים נשבר הקליפה ע"י האש וכתב דמסתבר להתיר גם בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קל"ח שנשאל בדין זה אם נמלחה האם של עוף ובתוך האם היה מונח הביצה והביצה היתה נגמרת בחלבון וחלמון והקליפה היה רכה ואח"כ נתבשל האם והביצה ולא היה ס' נגד הביצה והעלה דכיון דלא נמלחה הביצה הרי בלעה הביצה דם מן האם ואוסרת עד ס' עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"ל שנשאל ג"כ בענין זה והשיב דאם כי נראה דמליחת האם מהני להביצה שבתוכה דנחשב הביצה והאם כאבר אחד מיהו לדינא לא מלאני לבי להקל רק אם הביצה מעורה בגוף האם דאז הוי אבר א' ממש אבל אם אינה מעורה יש להחמיר דלא מהני מליחת האם להביצה שבתוכה עיי"ש באריכות:

לב אין לחוש. עי' במחצית השקל שכ' בשם השבו"י דביצים הנמצאים בעופות לא שייך דין דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ואפילו שהו ג' ימים בלא מליחה מותר למלחם אחר כך וכתב ע"ז דאפי' לדעת הכו"פ שחולק על השבו"י בשומן ששהה ג"י בלא מליחה מ"מ בביצים הנמצאים בעופות גם הוא מודה דמותר עיי"ש:

לג וכל שומן וכו' דינו כשאר בשר וכו'. עי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קל"ו שנשאל בב' חתיכות שומן שנמלחו להוציא דמן עם חתיכה א' שכבר נמלחה והודחה כדינה והשיב דבשומן לכ"ע מהני הדחה ומליחה שנית בתוך יב"ש אע"פ שהודח כיון דאינו מוחזק כ"כ בדם כמו בשר ע"כ יש לסמוך עכ"פ בזה על הפוסקים דס"ל דלא אמרינן דבהודח נסתמו נקבי הפליטה עיי"ש:

לד דינו כשאר בשר. עשפ"ד סק"ט שכ' דמ"מ חילוק יש דבשומן יש ב' קולות א' דבנמלח רק מצד א' והודח יש להתיר בשומן אף לאחר כמה ימים ע"י הדחה ומליחה שנית אפי' באין הפ"מ [עי' בדברינו לעיל (ס"ק י"ז) שהבאתי מהגאון מהרש"ק ז"ל בהגהות חכמת שלמה והיד יהודה שדעתם להחמיר לענין נמלח מצד א' בשומן כמו בשאר בשר] וכן אף אם נתבשל בלא הדחה ומליחה שנית יש היתר אף באין הפ"מ שאינו מוחזק כ"כ בדם. הב' דאף אם נמלח השומן עם הדקין שעמו ביחד לא נאסרו הדקין משומן ולא אמרינן דהדקין בולעין מהשומן כיון דאין השומן מוחזק כ"כ בדם אך אם נמלח השומן עם שאר בשר שכבר נמלח ופלט כל דמו יש לעיין די"ל דשאר בשר אוסר שפיר עיי"ש:

לה לענין מליחה. ואם נתבשל השומן בלי מליחה כשיש ס' אף השומן מותר. שפ"ד שם:

לו והדחה. ר"ל בין לענין הדחה ראשונה בין לענין הדחה שניה חידושי הגרעק"א. ועשפ"ד שם שכ' דאם נתבשל שומן בלא הדחה אחרונה צ"ע לדינא כי י"ל דיש ס' בשומן גופא נגד דמו עיי"ש ועי' בחידושי הגאון רעק"א לעיל סי' ס"ט סעיף ט' ועי' במשמרת שלום בשפ"ד שם שכ' דלדינא העיקר דאין להקל בזה בשום אופן ישכן כתבו כל האחרונים בפשיטות לאסור בזה עיי"ש:

ואם נמלח השומן בלא הדחה ראשונה עשס"ד לעיל סימן ס"ט ס"ק נ"א שכ' להקל בזה בפשיטות אף באין הפ"מ ע"י הדחה ומליחה שנית עיי"ש: סעיף ב:

לז בלא שומן שעליהם. כלומר לא מבעיא אם יש שומן דבוק עליהם דשרי למלחם עם בשר אי משום דשייך לומר אגב דפלטו הב"מ ליפלט הדם של השומן לא בלעו מהבשר וכן שייך לומר אגב דפלטו דם השומן פלטו נמי מעט דם דבלעו מהבשר אלא אע"פ שאין שומן עליהם אפ"ה ס"ל דמותר למלחם עם בשר שלחן גבוה ס"ק ט"ו וחמודי דניאל הלכ' מליחה סוף אות כ"ו עיי"ש: (לח) ויש אוסרים למלחם עם בשר. ומסתברא דלדידהו גם ביש שומן עליהם אסור דמ"מ הבשר שבהם בולע ג"כ ואינו פולט דאית ליה דם דידיה. גליון מהרש"א וה"פ:

לט והכי נוהגין לכתחלה. עבאה"ט מ"ש ממהרש"ל שהמנהג להתיר אפי' לכתחילה ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ז שכתב דבני הספרדים מורים בזה כהרמ"א ונזהרים לכתחלה למלחם עם בשר עיי"ש ועי' בס' דברי דודים סוף הלכות מליחה שכ' דמ"מ גם במקום שנוהגין להתיר לכתחלה למלחם עם בשר כהמהרש"ל יש לזהר לכתחלה עכ"פ להניח הבני מעיים מתוחים ונחלקים באופן שיהיה הדם נמשך מהם מכל עברים למען יצורף גם טעם ההיתר משום דשריק וכדעת הר"ת עיי"ש:

ט ובדיעבד סותר. עפת"ש מ"ש מהמנח"י ותשו' כנסת יחזקאל בעוף שנמלח עם הזפק ועי' בחוו"ד לעיל סי' ס"ט בביאורים ס"ק י"ח שסיים בזה בצ"ע עיי"ש ועי' במ"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק י"ג שהביא ג"כ דברי המנח"י הנזכר וכתב דלדינא יש לעיין דמהיכא תיתי לאסור אי משום שלא נמלח הזפק והקורקבן בפנים הא קיי"ל דדבר חלל שאינו מגולה לאויר א"צ למלוח בפנים ומ"ש לאסור משום דבלע דם צלול לא נפגם בהפרש ג"כ צ"ע דמנ"ל לחלק בכך דהא באמת דם נפגם בהפרש שבקורקבן אף כשהוא צלול עיי"ש ועי' בשו"ת תשו' מאהבה חלק ג' בגליון סי' ס"ט סעיף י"ב שכ' שפעם א' ישב לפני מורו הגאון הנו"ב ז"ל וראה שאלה כזו בזפק שנשאר עם המאכל תוך העוף ומלחו כך ונתבשל ולא חש לדברי המנח"י והורה להתיר דאינו אלא פירשא בעלמא ונטל"פ עיי"ש ועי' בשו"ת ריב"ם שנייטו"ך חיו"ד סי' כ"ה שהשיג ג"כ על המנח"י בזה והוכיח בראיות שאין להחמיר בזה כלל וכ' שכן הוא מנהגו להתיר וגם ראה לכל רבותיו שהתירו בזה וכן שאל לכמה לומדים אם ראו מרבותיהם הגאונים שהיו מורים לאחרים לאסור או אם שמעו מרבותיהם ואין פוצה פה ומצפצף להחמיר וכולם הסכימו להתיר וכ' גלל כן הוראה זו של המנח"י חומרא יתירה הוא והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא לאחרים עיי"ש ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג שם מ"ש בזה ולדינא כ' דצריך להיות בקדירה ס' נגד הפרש שבזפק וכל הקדירה מצטרף לס' וכ' דאף אם הוריקו אח"כ הרוטב מהקדירה לא נאסר העוף שדבוק בו הזפק עיי"ש ועי' מזה עוד בשו"ת טוטו"ד תניינא סי ב' (בד"ה והנה ע"ד) ועי' בשערי תשובה או"ח סי' תס"ז ס"ק ל"ח מ"ש בזה ועי' בהגהות הח"ס מהד"ב שמכריע דבקורקבן יש לחוש לדברי המחמירים ולאסור אבל בזפק יש להתיר עיי"ש ועי' בבינת אדם שער או"ה אות ל"ב ובחכמת אדם כלל ל"ד סעיף כ"א שכתב להיפך דבנמלח עם הזפק ששם הפרש אינו מעוכל עדיין יש לאסור ובנמלח עם הקורקבן כיון שהפרש כבר נתעכל שם הו"ל שלא כדרך הנאתן ושרי וכ' דאף בנמלח העוף עם הזפק אם עדיין לא נתבשל פשיטא דא"צ כלום אלא זורק הזפק ועומד במקום קליפה ואם נתבשל כך א"צ ס' רק נגד קליפת המאכל שהיה בזפק דבזה יש לסמוך אמ"ד דס"ל דמליחה אינו יותר מכדי קליפה עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה לעיל סי' ס"ט בפיה"א ס"ק כ' שהעלה לדינא שאין להחמיר בדין זה כלל בין בזפק ובין בקורקבן עיי"ש באריכות ועי' בלב"ש בחידושי דינים סי' ל"ו ובביאורים ס"ק ק"ל שהכריע דשל בהפ"מ יש להחמיר בזה אבל בהפ"מ או לכבוד שבת וכיוצא בזה יש להקל עיי"ש וכ"כ בערוגות הבושם סי' ס"ט אות ה' לדינא עיי"ש ועי' בס' חמודי דניאל הלכות מליחה אות ו' באמצע הדיבור מ"ש בדבר אותן אנשים שמולחין לפעמים הדקין עם הפרש שבהם וזה אינו נכון אכן בדיעבד יש להתיר דטעם הנכנס לתוך הפרש בודאי נטל"פ הוא עיי"ש ומבואר מדבריו דבמעיים גם המנח"י מודה להתיר בדיעבד דכיון שאין מחזיקין בהם דם וגם השומן אינו מוחזק כ"כ בדם אין להחמיר בדיעבד ועיי"ש עוד באות י"ד שכ' שיש להיזהר שלפעמים נמצא באמצע הבשר מכה מליאה ליחה להוציא הליחה קודם מליחה דכיון דהדם נבלע בפרש שבתוך המכה אמנם לענין בדיעבד כבר היה לפניו עובדא כזה בלשון של בהמה שמלחוה ונמצא מכה באמצע הלשון והקול דא"צ אלא ששים נגד הפרש דאין לומר בזה חנ"נ ואיסור דבוק כיון דאינו אלא חומרא בעלמא וסגי להחמיר להצריך ס' נגד הפרש עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ד ס"ק ק"ו):

מא מותר. עמ"ז סוף סי' זה שכ' דבני מעיים שלא שהו במלחן או שלא נמלחו כלל והניחן אצל בשר שנמלח ליפלט דמו או נפלו לציר יש לאסור דהא ככ"פ אגב לציר לא אמרינן אלא בהפ"מ ובב"מ לא שייך הפ"מ דאוכליהן לאו בר אינש עיי"ש והביאו בחוו"ד לדינא ועי' בס' חומות יהושע אות א' שכתב שט"ס נפל בהחוו"ד בהעתקה דמבואר שם דגם בתוך שיעור מליחתן אם הניחו אצל בשר בתוך שיעור מליחתן לכ"ע אין לאסור רק בנפלו לציר אבל בהונחו אצל בשר בתוך שיעור מליחה מותר דהא מותר אפילו לכתחלה למלחן עם בשר. אמנם בגוף דברי הפרמ"ג והחוו"ד שכ' דין זה בפשיטות עיי"ש בס' חומות יהושע שהתפלא עליהם מה דפשיטא להו דבבני מעיים לא הוי הפסד מרובה וכי בשביל שאינם טובים כ"כ למאכל כמו בשר בשביל זה לא יהיה מקרי הפסד אם יפסידו לו בבני מעיים של בהמה הלא גם בני מעיים מילי דמזדבני בדינרי נינהו וכי אם יזיק לחבירו בני מעיים הכי יפטור המזיק מלשלם ההיזק בטענות דאוכליהן לאו בר אינש וגם בגוף הדין שכ' דבני מעיים שלא נמלחו כלל והונחו אצל בשר שנמלח אסור הוא צ"ע גדול דיש ס"ס להקל שמא העיקר כרמ"א דגם בפליטת ציר אמרינן איידי דיפלוט ואת"ל כהמהרש"ל שמא העיקר כדיעה דס"ל דבני מעיים חלקים המה ולא בלעי כלל ובפרט כי הלא הפרמ"ג בעצמו כ' לעיל סי' ע' במ"ז ס"ק כ' להתיר בהפ"מ ולצורך גדול בבני מעיים שנפלו לציר בתוך שיעור מליחתן וא"כ ממילא פשוט הוא דיש להתיר בהונחו זה אצל זה דאז יש צירוף גם הטעם דחלקים הם ולא בלע עיי"ש באריכות:

ועיי"ש עוד במ"ז לעיל סי' ע' שם שכ' דבהודחו הב"מ בתוך שיעור מליחתן והונחו אצל בשר במלחו יש להסתפק אם מועיל מליחה שנית להבני מעיים כיון דאין להם רק ציר י"ל דנסתמו נקבי הפליטה וכתב דנראה לאסור עיי"ש ועי' בחומות יהושע שם שהביאו והניח בצ"ע דאפשר יש לצדד להקל בהפסד מרובה גם בזה מטעם ס"ס עיי"ש באריכות:

סעיף ג:

מב שומן הכנתא עי' בס' בית יצחק (מהשו"ב מפעסט) בעמ"ז ס"ק י"ח שכ' דמ"ש הפוסקים דשומן הכנתא שעל הדקין מלאים חוטים דקים כוונתם על הכבד לבן שעל הדקין שקורין וויי"ס לעבע"ר כי בשומן שעל הדקין אין שם חוטין ואין דרך לבשל ומה שקראו בשם שומן הכנתא ואף שאינו שומן באמת הוא משום שמראיתו לבן כשומן ולרוב לוקחין אותו אל החלב ע"כ קורין אותו שומן הכנתא עיי"ש וכ"כ בספרו אוהל יצחק בדיני נייקור עיי"ש והנה ראיתי בשו"ת מלבושי יו"ט חלק ב' חיו"ד סוף סי' ד' שמדחה דברי האוהל יצחק הנ"ל בלא טעם וראיה וכ' דאינו כן אלא דהכנתא הוא שומן שעל הדקין ואם כי באמת שגם על הוויי"ס לעבע"ר יש הרבה גידין של דם אבל מ"ש בש"ע כאן הדרא דכנתא ר"ל השומן שעל הדקין עיי"ש אבל המעיין יראה שדברי הבית יצחק כנים וכנראה מלשון הפוסקים וכן משמע בסדר ניקור של הבעל העיטור ז"ל המובא בטור לעיל סי' ס"ה שכ' דכנתא שקורין יבלי'ן אסור לבשלו ומותר לצלי עיי"ש ובע"כ דהיינו הכבד לבן דהא בשומן לא שייך ענין צלי כלל וכ"כ בס' טהרת אהרן בדיני ניקור האברים הפנימיים ס"ק י"ב דכנתא הוא מה שקורין ויי"ס לעבע"ר או דרי"ז או ווי"ס לעבע"ר והוא מונח על ההדרא (הן הדקין המונחים בעיגול וסובבים כתמונת פ' כפופה) עיי"ש והיינו כדברי הבית יצחק הנ"ל:

מג ועכשיו נוהגין היתר. עי' בתורת יקותיאל סוף סי' זה שכ' ע"ז וז"ל אבל חתיכה ודאי בעי והעולם אין נזהרין בזה ומולחין שומן הכנתא בלא חתיכה כלל וראוי להזהיר על זה וכן הזהרתי בכמה מקומות והוריתי לנהוג כן שלא ימלחו כשההדרא דכנתא שלימה עם השומן רק להסיר השומן ולחתוך לחתיכות ולמלחן עכ"ל:

מד נוהגין היתר. הנה בסדר ניקור של בעהע"ט המובא בטור שם כתב דאסור לבשל הכנתא ומותר רק לצלי ובס' טהרת אהרן כ' שכן הוא המנהג שאין מבשלין אותו כ"א צולין אותו תחלה ואח"כ מי שרוצה לבשלו הרשות בידו עיי"ש וכ"כ בס' אוהל יצחק בדיני ניקור שם עיי"ש אמנם בסדר ניקור של הזבח שמואל אות ט"ו העתיק כמ"ש המחבר כאן דעכשיו נוהגין בו היתר אף לבישול והשמיט דברי הטהרת אהרן הנ"ל אף שבכ"מ העתיק דבריו וגריר אבתריה) וכ"כ בשו"ת מלבושי יו"ט שם שלא שמע מעולם מי שיזהר בזה לצלותו דוקא עיי"ש:

מה כשאדם בקי בהם. עי' בשלחן גבוה ס"ק י"ט שהביא מנהג עיר אחת במדינת הספרדים שנהגו לאסור שומן הכנתא של הבופל"י באומרם דכשם שאין אדם בקי בניקור הטחול והכליות של הבופל"י כן אין בקיאין בניקור שומן הכנתא שלהם משום שיש בהם הרבה גידין וחוטין דקין של חלב וא"א לצאת י"ח נקורם אבל כאשר עמד על המחקר בעיר שאלוניקי ראה שאין ממש לחומרא זו וכן שאל את פי המנקרים בשאלוניקי שם ואמרו לו שהם בקיאים ומומחים לנקר הכנתא של בופל"א כמו בשל שאר בהמות ואין ביניהם הפרש כלל עיי"ש:

מו מותחן ונפשלין היטב. כ' בשלחן גבוה ס"ק כ"א ואע"ג שכל חוט של דם סגי בחתיכה לבד וא"צ להוציאו ולנקרו דוקא כדלעיל סי' ס"ה שאני הכא דמתוך שהם רבים לא סגי להו בחתיכה דשמא נשאר א' מהם שלא נחתך וע"כ צריך להפשילן ר"ל לסלקן לגמרי עיי"ש וכ' ביד אברהם דנראה דמ"מ אם עבר ולא הפשילן שרי בדיעבד דלא גרע משאר חוטי דם דשרי בדיעבד אם מלחן בלא חתיכה כנ"ל סי' ס"ה עיי"ש ועי' ברמ"א לעיל סי' ס"ד סעיף ט"ו מענין ניקור ההדרא שצריך להסר ממנה הקרום הפרוס עליה מלמעלה: (מז) עד שלא ישאר אחד מהם. עי' בס' זבח שמואל בסדר ניקור שלו אות ט"ו שכ' שהזהיר להנשים המנקרים את הכנתא שצריכין למתוח כל הגידין והחוטין שבתוכה וכתב דאע"פ שא"א למתוח כל אותן החוטין הקטנים מכל מקום כיון דעכ"פ כל אותן הגידין הגדולים שיש באמצע הכנתא אפשר למתוח ומאותן חוטין הגדולים מתחלק לחוטין קטנים א"כ כשחותכין החוטין הגדולים ומותחין אותן ממילא יוצא הדם גם מהחוטין הקטנים דרך אותן החוטין עיי"ש ועי' בשו"ת מלבושי יו"ט שם ששפך חימה על מנהג מקומו שמקילין להם למלוח הכנתא שלימה ואין חותכין את הגידין כלל ובפרט בעגלים שידי הנשים ממשמשין בהם ומולחין אותם שלימה שחלילה להם מעשות כזה והזהיר להנשים והקצבים שמכאן ולהבא יזהרו בזה וינקרו אותה מגידי הדם וגם יחתכו בה בכמה מקומות עיי"ש:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה