דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא
סימן עג
סעיף א:
א הכבד יש בו ריבוי דם. ואין חילוק בדיני כבד בין כבד של בהמה לבין של עוף ואפי' אווזא מפוטמת שהיא לבנה היא כולה דם אלא שמחמת השומן היא מתלבנת. זקיני הלבוש. והביאו המנח"י כלל כ"ד ס"ק י"ג ובשפ"ד סק"ב וסיים שהוא פשוט:
ב יש בו ריבוי דם. דע שהכבד כולה דם והתורה שריא דלא אסרה התורה אלא דם הנשפך כמים שנאמר לא תאכלנה על הארץ תשפכנו כמים והכבד הוא דם קרוש ועומד בגופה של בהמה ואינה נשפכה כמים מ"מ הדם הפורש ממנה הוי דם האברים שפירש ואסור. זקיני הלבוש סעי' א' ועי' שפ"ד שם: ולענין דם הכבד שפירש אי הוי דאורייתא או דרבנן עפר"ח ס"ק י"ז שפסק דם הכבד שפירש הוי דאורייתא ודלא כהאו"ה שכ' דהוי דרבנן עיי"ש ועשפ"ד סק"ב שכ' דלרוב הפוסקים הוי דרבנן ועיי"ש עוד בס"ק י"ד מ"ש בזה וכתב דעכ"פ מידי ספק לא נפקא וכתב שם דכבד שנמצא במים או במשקה וא"י אם שהה מעל"ע אף דבבשר בכה"ג קיי"ל להחמיר בספיקו דהא דם היוצא ע"י כבישה הוי מה"ת ולא דמי לדם שמלחו או שבשלו (עי' בדברינו לעיל סי' ס"ז ס"ק ה') מ"מ בספק כבוש בדם הכבד יש להקל דהוי ס"ס שמא דם הכבד מה"ת מותר ושמא לא שהה שיעור כבישה עיי"ש ועשפ"ד שם שסיים שכל זה הוא בדם שאר הכבד אבל נגד דם שבסמפונות בודאי צריך ס' עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תצ"ג מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה ונותן פנים מסבירות לדינא לדברי הפר"ח דגם דם הכבד עצמה הוי דאורייתא עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ד מ"ש בדברי השפ"ד בזה ולדינא כתב דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא אי דם הכבד הוי דאורייתא או דרבנן אמנה דם הסמפונות לכ"ע הוי דאורייתא עיי"ש (ג) וצולהו. עפת"ש ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ל"ו שכתב שאם פרס דף מתכות חלק שאין בו גומות על גבי האש וצלו עליו שפיר דמי ורק במחבת אסור כיון שיש לו בית קיבל עיי"ש וכ"כ בס' רוח חיים הספרדי להלן סי' ע"ו אות ב' בעובדא שצלו כבד ע"ג טבלא של ברזל ע"ג האש והביא מדברי הרב חק"ל הנזכר שהתיר בזה עיי"ש ועי' מזה בס' תוספת ירושלים להלן ריש סי' ע"ו שכ' דנראה שבתנורים שלנו שקורין ענגיליש"ע קי"ך (דהיינו שהקדירה הונח על הברזל והאש תחת הברזל) והוא נקוב מותר לצלות ע"ג הרערי"ן של ברזל כנגד הנקב כיון שיש לדם מקום לזוב רק שצריכין לזהר דלאחר שהוסר הבשר אסור לאפות ולצלות על הברזל שום דבר עד שיתלבן הברזל תחלה כמו שכתוב בשולחן ערוך סימן ע"ו שם סעי' ד' גבי שפוד אבל לעמוד לבשל עליו קדירה יש להקל דהוי ליה כשתי קדירות נוגעות זו בזו עכ"ד:
ובדבר האמור בפת"ש לענין אם מותר לצלות הכבד בתוך התנור גרוף עי' בשו"ת דבר משה (להר"מ ארמיליו ז"ל) חלק ג' סי' ג' שכ' להתיר אע"פ שהתנור גרוף וקטום ואין שם אש וגחלת כלל אלא חום לבד דלא חיישינן שמא אחר שנפלט הדם חוזר ובולע דחום התנור לבד שורף עיי"ש וכ"כ בכנה"ג בהגהות ב"י להלן סי' ע"ג אות כ"ה עיי"ש אמנם יעוין בדבריו בשו"ת בעי חיי חיו"ד סי' קי"ז שצועק מרה על אותן המקילין לצלות בתנור גרוף כשאין שם אש וגחלת שאין מקום להקל בזה כלל עיי"ש ועי' בנמוקי הגרי"ב בסי' ס"ז שכ' ג"כ דאם צלו כבד או בשר בתנור גרוף דהיינו שהניחו על חרסית התנור אסור עיי"ש וכ"כ בשלחן גבוה ס"ק י"ד דאסור לצלות כבד או שאר בשר במחבת של ברזל אף שהמחבת עומדת על האש והאש בוער תחתיו מלמטה כיון דלית לי' מקום שיהיה הדם מישרק שריק הוי כמולח בכשא"מ עיי"ש וכן כתב בחוו"ד בביאורים להלן סי' ע"ו וחידושים ס"ק י"ז שצריך לצלות בשר או כבד דוקא במקום הנקרא כלי מנוקב לענין מליחה או ע"ג גחלים דוקא אבל אם אינו צולה ע"ג גחלים כאמור רק ע"ג כירה חמה צריך שיהי' הכירה מנוקבת או משופע באופן שיזוב הדם אבל אם אינה מנוקבת וגם אינה משופעת באופן שאם ישפוך מים לא יצאו דאסור במליחה אסור נמי בצלייה דהוי כנתבשל בצירו דצלי דינו כמליחה וכיון שהדם מתכנס תחתיו הוי כנתבשלה בדמה עיי"ש ועי' בשו"ת חקרי לב שם בתשובה ההוא שפסק לדינא כהחוו"ד דצלי דינו כמליחה לענין זה ע"כ אם צלו בשר או כבד בתנור גרוף ויש שם גומות בקרקעות התנור שיש להדם מקום להתכנס אין שום מקום להתיר עיי"ש והביאו בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ז' אות כ"א עיי"ש אמנם יעוין ביד אפרים להלן סי' ע"ו שם שהרחיב הדיבור בזה ודחה דברי החוו"ד הנזכר במ"ש דצלי בכשא"מ הוא כמו מליחה בכשא"מ דאין הנידון דומה כלל והביא כמה ראיות דבצלי ע"ג חרסית התנור אין קפידה במה שמקום מושבו בתנור הוא כשא"מ ודוקא טיגון בכלי אף שהוא בלא מים כלל והוא צלי קדר אסור משום שנתבשל בדם שבתוכו אף בלא מים דהא אין האור שולט בו לשואבו דאין דרך האור לשאוב דרך כלי שמגין בעדו מן האור אבל בתנור בלא כלי שהוא מגולה אצל האש והאש שואב אותו אין חשש בזה עיי"ש ועי' בחידושי הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג ובחכמת שלמה להלן ריש סי' ע"ו ובשו"ת טוטו"ד קמא סי' ק"ו שהשיג ג"כ על החוו"ד בזה וכתב ג"כ דצלי א"צ כלי מנוקב ובפרט בדיעבד דבודאי אין כאן בית מיחוש עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק א' סי' ע"ה באמצע התשו' שמדחה ג"כ דעת המחמירים בזה וכ' שכן מעשים בכל יום שצולין ע"ג תנור גרוף ולית מאן דחש לה כי פשוט הוא דגם חום התנור מוציא דם ואין שום סברה לחלק בין צולה בחום התנור ובין צולה ע"ג האש ממש דלא נמצא בפוסקים שיזהר לצלות ע"ג גחלים דוקא עיי"ש אבל במהדורא חמישאי חלק א' סי' ס"ו באמצע התשו' חזר בו וכ' בפשיטות דנצלו בחרסית התנור באופן שלא הי' מקים לדם לזוב הוי טריפה בודאי וכמ"ש הצל"ח והחוז"ד ואף שהצל"ח כ' זה רק בכבד פשוט הוא דגם בשאר בשר הדין כן עיי"ש ועי' מזה בתשו' שבסוף הס' שמן המשחה על הרמב"ם סי' כ' ובשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' מ"א ובשו"ת רב טובך חלק ב' סי' נ"ב ועי' ביד יהודה להלן סי' ע"ו בפיה"א ס"ק י"א ובפיה"ק ס"ק כ"ז מ"ש בזה והעלה לדינא דמותר לצלות בשר ע"ג חרסית התנור או כירה חמה דא"צ להיות אש ממש וגחלים בוערות דגם תולדות אש מהני וגם לא בעינן שיהיה נקבים בהכירה או בחרסות התנור ואפי' אם השטח הוא בשוה באופן שאם ישפך שם מים לא יזוב מיד אפ"ה מותר ולא אמרינן שהדם מתכנס תחתיו ומתבשל בדמו כמו במולח בכלי שאינו מנוקב דזה לא דמי למליחה דחום התנור טבעו לשאוב הדם ואינו מניח לבלוע ואפי' אם מבליע ככ"פ ואף שהדם מתכנס במקום א' אינו חוזר ונבלע רק כלה והולך מכת חום התנור וכן מותר לצלות על טס של ברזל שהוא מלובן היטב אע"פ שאינו מונח במדרון אך כ"ז בתנור או אפי' בטס שאין לו בית קיבול אבל במחבת שיש לו בית קיבל ע"י הדפנות סביב אע"פ שהוא מלובן לא מהני דהוי כעין בישול עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת מעון אריה חיו"ד סי' ח' מה שהאריך בענין זה והביא מדברי הצל"ח שמחלק בין גחלים ובין חרסו של תנור דבגחלים יש מקום לדם לזוב משא"כ בחרסו של תנור והתפלא מאד ע"ז דלפ"ז יהא אסור לצלות חתיכה קטנה של בשר ע"ג גחלת רחבה שאין מקום לדם לזוב ובע"כ יהיה מוכרח לצלותה ע"ג ב' גחלים כדי שיהיה מקים לדם לזוב בינתים ודבר זה לא נמצא בשום פוסק ולדינא כתב דהענין כך הוא דהא באמת גם בגחלים צריכין להבין במה דאמרינן שהאש שואב הדם הלא אנו רואין שכשמניחין בשר ע"ג גחלים לצלות הגחלים מתכבין קצת ע"י הלחות של הבשר ואיך עושה האש פעולתו ובע"כ משום דאמרינן דאם כי מתחלה גובר כח הלחות של הבשר ומכבה האש אבל אח"כ כשהאש בוער למטה במהדורה של גחלים אמרינן שהאש גובר ושואב הדם וזה לא יתכן רק בגחלים וכאמור משא"כ בתנור של חרס הרי כשמניחין הכבד נתקרר שם מעט המקום ההוא תיכף שוב אין לו כח לשאוב הדם כיון שנאבד כח האש ממנו והגחלים כבר נגרפו שיחזרו לבעור ולהרבות כח האש שם ומה"ט כתב דלפ"ז פשוט הוא דאם היה שולי התנור בשפוע יותר דלא איכפת לן במה שנחלש כח החום שלא יוכל לשאוב הדם כיון שיש לד לזוב אין חשש במה שאין התנור יוכל לשאוב הדם ועי' בשו"ת צל הכסף חלק ב' ביו"ד סי' ב' שכ' תוכחה לקהלה א' עם הסביבות דשם שנהגו לצלות בתנור גרוף וקטום וכ' שם דאם הי' נזהרים עכ"פ לצלות בתנור גרוף וקטום קודם אפיית הפת אף דמידי פלוגתת אחרונים לא נפקי מ"מ כל שעושים כמ"ש החקרי לב לזהר לצלותו במקום שאין להתנור בית קיבול אין לערער אחריהם ולבטל מנהגם שיש להם על מה שיסמכו אבל לא כן מנהג הקהילות הנ"ל שצולין בהתנור לאחר אפיית הפת שכבר נתלש חומו של התנור דבזה גם המקילין מודים לאסור. וכתב שכן הוא המנהג בשאלוניקי שאחר אפיית הפת מסיקין התנור עוד הפעם בהיסק גדול ואחר ההיסק גורפין התנור וצולין בו עיי"ש:
ומ"ש הפת"ש לענין אם מותר לצלות הכבד על נייר עי' בכרתי סק"ג ובבל"י סק"ח ובלחה"פ סק"ב שכ' כן לדינא להקל עיי"ש ועי' בחק יעקב על ה"פ סי' תס"א סק"ז דמשמע ג"כ דסובר כהט"ז להקל עיי"ש וכ"כ בשמו בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ק"ו ועיי"ש עוד בסי' ק"ח שהביא ראיה להתיר דלא נחשב ככלי שאינו מנוקב עיי"ש. אמנם יעוין במ"ז לעיל סי' ס"ה סק"ב שמפקפק אם יש להתיר דהנייר הוי כמו כשא"מ עיי"ש ועי' באבן העוזר שמתמה ג"כ על הט"ז בזה וכתב שיש לאסור הכבד וכ"ש בשר שנצלה על נייר והביאו היד אפרים לעיל סי' ס"ה שם. והנה בס' כרם שלמה כתב להכריע דאם עשה נקבים בהנייר יש להתיר עיי"ש אמנם יעיין בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' פ"ז שהביאו והשיג עליו והעלה שיש לאסור בכל ענין אפי' בעושה בנייר הרבה נקבים עיי"ש באריכות ועי' בס' מאורי אור בחלק קן טהור בחידושיו ליו"ד שמתמה ג"כ על המקילין בזה וכ' דאפי' אם היה בהנייר נקבים קטנים אסור שהנקבים נסתמו מיד והחוש מעיד ע"ז עיי"ש וכ"כ הרב השואל בס' רוח חיים הספרדי סי' ע"ו אות ד' דאפי' בנעיר פליספאפיע"ר ויש בו נקבים אסיר עיי"ש ועי' בס' שדי חמד בחלק אסיפת דינים מערכת הד' סי' ט' שכ' שמצוה לפרסם הדבר שאין לסמוך להקל בזה כיון שכל רבני אחרונים מפקפקין על הוראות הט"ז בזה עיי"ש:
ומ"ש הפת"ש בשם הבינת אדם הנה בגליון מהרש"א סי' ס"ה העתיק בשם הבינת אדם הנזכר דדוקא בנייר שכותבין עליו אסיר משום שנעשה בדבק עיי"ש ובמח"כ נתן מכשול לפני המורים בזה כי המעיין בבינת אדם שם נראה שכ' להדיא דלאו דוקא נייר שכותבין עליו כנזכר אלא אפי' נייר פשוט שמסננים עליו יין אסור דידוע דגם נייר שמסננים עליו יין היא מעכב כל דבר עב שלא יעבור ויצא וכ"ש דם דסומך טובא עיי"ש וכמש"ל בשם הרב השואל בס' רוח חיים:
ד שיהא ראוי לאכילה. עבאה"ט מ"ש דהיינו כחצי צלייתו ועי' בס' ברית מלח דף ט"ו ע"ב שהעלה דשיעור צליית כל צרכו הוא כשיעור שעה שלימה וחצי צלייתו הוא כחצי שעה עיי"ש ועי' בספר דברי יוסף סי' תצ"ח מ"ש להמליץ על אותן שאינם מדקדקין כ"כ אם נצלה הכבד בכל מקום כחצי צלייתו ומבשלים אותה כך דיש להם על מה שיסמוכו כי כן משמע בא"ז (הנדפס מחדש) שלא בעינן דוקא כחצי צלייתו עיי"ש אבל לדינא חלילה להקל בזה כיון שבטור סוף סי' ס"ט ובאו"ה כלל ח' סוף דין י' וברמ"א להלן סי' ע"ו סעי' ב' כ' לדינא דבעינן דוקא כחצי צלייתו וכ"כ כל הפוסקים האחרונים (ועי' ביד יהודה להלן סי' ע"ו בפיה"א סק"ח) אמנם לדידן לענין לכתחלה בלא"ה אין נ"מ בזה כ"כ כיון שכבר נתבאר בט"ז לעיל סוף סי' ס"ט דאין אנו בקיאין בשיעור חצי צלייתו ונוהגין לצלותו עד שנתייבש מבחוץ אך לענין דיעבד לכאורה יש נ"מ בזה איברא כי בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' מ"ב באמצע התשו' העלה דמ"מ בדיעבד אם לא נצלה הכבד כחצי צלייתו מותרת לאכלה כך כמות שהוא בלי בישול או טיגון ואע"ג דלהלן סי' ע"ו ס"ק י"ג כתב הש"ך דבשר שנצלה פחות מכשיעור חצי צלייתו אסור גם לאכול בפ"ע זה דוקא בבשר אבל בכבד אין להחמיר כלל עיי"ש:
ה ואח"כ יכול לבשל. ומותר לבשלו בעוד חם וא"צ להמתין עד שיצטנן. יד יהודה בפיה"ק סק"ד:
ו ואם מנקבה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דוקא בדיעבד ועפר"ח סק"ד שהשיג על הש"ך בזה וכ' ממשמעות לשון הרמ"א והאו"ה והת"ח דאפי' לכתחלה יכולין לסמוך ע"ז עיי"ש ועי' במנח"י כלל כ"ד ס"ק י"ב שכ' ג"כ על הש"ך דאין זה משמעות לשון הרמ"א אלא משמע דמתיר אף לכתחלה כשמנקב בסכין עיי"ש אמנם בשפ"ד סק"ג כ' דמשמע דעיקר ההלכה הוא כדעת הש"ך דלא מהני לכתחלה לבישול אחר צליה נקיבה בסכין אלא צריך לקורעה שו"ע דוקא עיי"ש וכ"כ בחוו"ד בחידושים סק"ג לדינא עיי"ש ועי' בס' ראש פינה באבן הראשה אות ב' שכ' שכן ראוי להורות כדעת האחרונים דנקטו להלכה כדעת הש"ך להחמיר לכתחלה עיי"ש:
ז מנקבה. עבאה"ט ועט"ז מ"ש דראוי להחמיר לעשות נקבים גם בכבד של עוף ועי' בס' ראש פינה שם שכ' דראוי להחמיר להצריך לכתחלה קריעה שו"ע גם בכבד של עוף וכיון דכבד של עוף הוא נחלק לשנים צריך לחתוך כל חלק ממנו שתי וערב לכתחלה ועיי"ש עוד בפנת יקרת אות ד' ואות ל"ב ועמ"ז סק"ב שכתב דכבד של עוף נוהגין לבשלו אחר צלייה אע"פ שלא עשו בה נקבים בשעת צלייה דסומכין על נטילת המרה משא"כ בכבד של בהמה בודאי לא מהני נטילת המרה וכל זה כשהיא שלימה אבל אם צולין חתיכת כבד אף של בהמה א"צ כלום עיי"ש:
ח וכן אם נטל משם הסרה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דנטילת המרה עם חתיכת בשר מן הכבד מהני אפי' לכתחלה אמנם מדברי הט"ז סק"ב מבואר דגם נטילת המרה לא מהני לכתחלה כמו אם מנקבה ועי' בס' ראש פינה בשינת יקרת אות י' שהביא ראיה מדברי הד"מ לדעת הט"ז דלא מהני לכתחלה נטילת המרה עם הבשר רק בדיעבד ועיי"ש עוד באבן הראשה אות ב' עיי"ש אמנם בחוו"ד בחידושים ס"ק ד' פסק ממשמעות דברי הש"ך לחלק לדינא בין כבד בהמה לשל עוף דבשל עוף מהני נטילת המרה והגידין והקנוקנות שבצד המרה עם מעט בשר הכבד עמה ואז מותר גם לכתחלה לצלותה ע"מ לבשלה משא"כ בכבד של בהמה דלא מהני כ"ז ובעינן קריעה שו"ע דוקא עיי"ש:
ט נוטל הסמפונות. עפת"ש שציין לתשו' נו"ב תניינא חיו"ד סי' מ' והיינו כי השואל שם מפקפק דלפי שיטת הרמ"א בסעיף ג' לא מהני בבישול אחר צליה נטילת סמפונות כיון דהאיסור הוא משום הכבד עצמו ועי' בחידושי הגרעק"א ז"ל שהקשה ג"כ קושיא זו ועי' בנו"ב שם שתי' דעיקר החשש הוא משום גוף בשר הסמפונות שלא שלט בהן האור וחיישינן שע"י הבישול יצא הדם ולכך מהני נטילת הסמפונות אחר הצליה ועיי"ש שכתב דמש"ה כ' הרב נוטל הסמפונות ולא כ' לקורעו וכו' עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סוף סק"ז שכתב כן מהת"ח שצריך ליטול את הסמפונות עצמן אבל אין לסמוך על נטילת הדם שבסמפונות עיי"ש ועי' בשו"ת שבס' שארית חיים סי' י"א מ"ש בדברי הנו"ב בזה והניחו בצ"ע ומצדד די"ל דעיקר החשש בזה הוא רק משום דם בעין שבסמפונות ולא משום בשר הסמפונות עצמו דאין חילוק בזה בין בשר הסמפונות לשאר בשר הכבד עיי"ש באריכות: (י) לאחר צלייה ומבשלה. ולענין אם צלאו בלא קריעה שו"ע אם מותר לבשלה אח"כ בלא קריע או נטילת המרה עי' בדברינו להלן (ס"ק כ"ג):
יא אבל הקדירה אסורה. וכן המים. ואף לבשל בהרבה מים עד שיהיה ס' במים נגד הכבד אסור הקדירה והמים כדין מבטל איסור לכתחלה ואע"ג דכוונתו לבשל הכבד מ"מ כיון דהוספות המים עד שיהיה ס' הוא כדי להתיר הקדירה והמים וכו' יד יהודה שם סק"י ועי' במ"ז סק"ג:
יב שפולטת ואינה בולעת. עבאה"ג ועי' במ"ז לעיל סי' ס"ט סוף ס"ק כ"ט שכ' שיש לעיין אם גם בכבד של דג שייך ביה טרוד לפלוט ואינה בולעת דהיא נמי כולה דם או דלמא דוקא בכבד של בהמה ועוף שייך זה עיי"ש:
יג ואינה בולעת. ועכו"פ מ"ש בדין דכבד פולטת ואינה בולעת אם גם שמנונית אינה בולעת וכ' דהוי בירושלמי איבעיא דלא אפשיטא והוי ספיקא דדינא עיי"ש ועי' מ"ז לעיל סי' ס"ט שם וכאן ס"ק א' מ"ש בזה וכ' דלפ"ז אם היה נ"ט זיתים של היתר ונפלו לתוכן כזית כבד חי וכזית חלב התבשיל אסיר מספיקא דשמא הכבד אינה בולעת אף שמנונית וליכא ס' זיתים לבטל הכזית חלב מיהו אם היה ספק אם נפל דבר איסור על כבד חי אצל האש אין להתיר מס"ס דלחומרא אמרינן שבולעת עיי"ש אכן בחוו"ד בביאורים סוף סי' זה השיג לגמרי ע"ד הכו"פ דמדברי הירושלמי אין ראיה דהאי איבעיא הוי לענין שמנונית דשאר איסורין דלכ"ע לענין שמנונית דשאר איסורין אמרינן בודאי דהכבד בולעת ורק האיבעיא הוא לענין בב"ח אם בישל כבד בחלב אבל בשמנונית דנבילה או טריפה לא קא מספקא לן כלל שבודאי בולעות עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ג שהעלה ג"כ לדינא כדברי החוו"ד הנ"ל עיי"ש ועי' בדברי שאול ויוסף דעת בסעיף ד' (בד"ה והנה) מ"ש בענין זה בעובדא שבשלו בקדירה אחת לערך עשרה עופות עם הכבדים בלי צלייה אבל לא היו דבוקים וגם היה ס' בהקדירה נגדם ובעודה עומדת אצל האש לקחו במזלג הכבדים הנ"ל ונתנום לתוך קדירה אחרת וטגנם עם בשר הנקרא איינגימאכ"ט פליי"ש ובקדירה השניה לא היה ששים נגד הכבדים ואח"כ נודע כי אחת מהעשרה עופות הנ"ל היה ספק דרוסה וכבר הורה החכם לאסור אך קמו עליו רבנים והורו דהקדירה הב' עם כל הכלים מותרין מטעם דהוי ספק בהא דכבד פולטת ואינה בולעות ואולי אינה בולעות גם מהכבד האסורה משום טריפות דספק דרוסה והוי ס"ס ודעת השואל כדעת המורה הראשון דדוקא לענין איסור דם אמרינן דלא בלעה אבל לענין שאר איסורין בלעה והשיב שיש להחמיר בזה כדברי המורה לאסור די"ל דלגבי שאר איסורין לא אמרינן דהכבד פולטת ואינה בולעת ויפה עשה שהורה לאסור ובפרט שאין לחשבו לס"ס כיון דבט"ז ריש סי' כ"ט מבואר דבדרוסה יש להחמיר אף בס"ס ונהי דאין להחליט זאת ויש מקום לצרף גם ספק דדרוסה לס"ס מ"מ בנ"ד בודאי אין לסמוך ע"ז דמי יודע איזה ספק דרוסה היה בכאן ואולי לא נכנס לכלל ספק עיי"ש:
יד נוהגין לאסור הכל. עבאה"ט מ"ש הטעם דנוהגין לאסור הכל דאיכא מ"ד דשליקה נאסרת ואנן לא בקיאין מהו שלוק ומהו מבושל ועי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים בסוף הס' דף קל"ז שנשאל בכבד שנתבשלה עם בשר ונמלחה הכבד קודם בשולה והיה במים ובבשר ששים נגד הכבד ואח"כ שפכו הרוטב לתוך מאכל אחר בעודם חמים ונשאר הכבד והבשר בתוך הקדירה וכ' שם דלכאורה בדין דבשר שנתבשל בלא מליחה דנהי דאנן לא בקיאין בחליטה זה הוי רק במקום שיש להסתפק שמא לא חלטו כדינו אבל בדבר שנתבשל לגמרי אין לך חליטה גדולה מזו וא"כ למה נאסר בבשר שנתבשל בלא מליחה אמנם באמת ז"א דבבישול שפיר יש חשש דתיכף כאשר שיפתו הקדרה אצל האור ונתחמם קצת הדם שבתוך החתיכה פירש ויוצא ממקום למקום ואף שבשעת בישול אחר שהגיע לשיעור חליטה שוב הדם אינו יוצא מ"מ כיון שכבר פירש הדם ממקום למקום נאסר הכל וצריך ס' כנגד הפליטה וא"כ בנ"ד כיון דבשעת בישול היה בהקדירה ס' כנגד פליטת הכבד אף שאח"כ נטל מקצת מהקדירה ואין ששים כנגדה אפ"ה י"ל דמותר ממ"נ אם אזלינן בתר תחלת הבישול קודם שהגיע רתיחת הקדירה לכלל חליטה ואז אף שיצא דם מהכבד הלא הדם שיצא נתבטל בששים ואם ניזל בתר השתא שאין ס' הלא עתה אינה פולטת כלל כיון שנחלטה ברותחין דבישול ע"כ אף שנתמעטה הקדרה מששים כעת אין לאסור עיי"ש. אמנם יעוין להלן בדברינו (ס"ק כ') מ"ש מהיד יהודה דאין שום צד להקל בחליטה ואם בישלה אחר חליטה נאסרה כל הקדירה אפי' בדיעבד וגם הכבד עצמה ומכ"ש אם בישלה עם בשר אחר וצ"ע: (טו) לאסור הכל. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהקערה שאכלו בה הכבד כשרה ועי' במנח"י כלל כ"ד סק"ג שכ' דזה דוקא בנמלחה אבל בלא נמלחה גם הת"ח אינו מתיר הקערה אמנם לדינא כתב דאף בנמלחה צ"ע אם יש להתיר הקערה כיון דהרמ"א השמיט דבר זה ולא הזכירו בש"ע י"ל שחזר בו עיי"ש ועשפ"ד סק"ח שהביא דברי המנח"י דבלא נמלח אין להתיר הקערה והשמיט סוף דברי המנח"י שהניח בצ"ע גם בנמלח עיי"ש וכנראה שהסכים לדינא דבנמלח יש להתיר הקערה להדיא ועי' בחוו"ד בביאורים סק"ג שהחזיק ג"כ במעוז דברי הש"ך דהקדרה עצמה שאכלו בה הכבד מותרת ואף שעירה הכבד והרוטב לקערה מכל מקום אם נפסק הקילוח אין הקערה נאסרת וכתב דיש לומר דאפילו אם לא נפסק הקילוח לא נאסרה הקערה עיי"ש אמנם בחידושים כ' בהחלט דבלא נפסק הקילוח אסור הקערה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ה ובפיה"ק ס"ק י"ג מ"ש בדברי החוו"ד בזה וסיים בצ"ע לדינא עם יש להתיר הקערה אף כשנפסק הקילוח כיון דמשמעות הרמ"א כאן שכ' בסתם הכל אסור משמע דגם הקערה אסורה עיי"ש ועי' בפתיחה הכוללת של הס' ישועות חיים שבריש הס' אות י"ח ובהגהות הרב הגאון מפיאסק שם על הגליון מ"ש בדברי החוו"ד בזה באורך ובמ"ש בזה לדינא:
טז אפילו נמלחה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועי' בשלחן גבוה סוף סק"א שהביא דעת כמה פוסקים המקילין בכבד שנחתכה ונמלחה ויש לסמוך עליהם עכ"פ בדיעבד אם אירע בעוף שנתבשלה עם הכבד אם נחתכה הכבד ונמלחה כדת להתיר כל מה שבקדרה וגם הכבד עצמה בשעת הדחק אפי' באין ס' בעוף ובקדירה כנגד הכבד דכיון דנחתך הכבד ונמלח כהלכתא כדאי המה הנך רבוותא לסמוך עליהם בדיעבד בשעת הדחק עיי"ש וכ"כ בשו"ת גינת וורדים חיו"ד כלל א' סי' כ"ט עיי"ש ועי' מזה בסוף הס' שמן המשחה על הרמב"ם בשו"ת ליו"ד סי' י"ח שכ' שבא לפניו עובדא כזו שמלח ובישל חתיכה קטנה מכבד עם בשר כבש משקל אוקו"א וחצי והיה עוד סניף שנתנוהו במים רותחין תחלה וכ' דבזה יש להקל ביותר כיון שיש צירוף סניף שהיה חליטה וגם יש לצרף בזה לסניף דעת הראב"ד דבמה דנפיק מינה משערין וכנגד מה דנפיק מינה בודאי יש בקדירה ס' עיי"ש:
יז הכבד. עי' בשו"ת מגדל השן סי' כ"ב בכבד שהניחוהו על האש לצלוח ובתחלת הצלייה העבירו קדירה עם מים עליה ונשפך מעט מים על הכבד והורה להתיר דאין לחוש למה שהמים מבלבלים הדם של הכבד בתוך הכבד עצמה דבכבד לא שייך פירש ממקום למקום ואין חשש רק מה שיצא לחוץ וחוזר ובולע א"כ הכא שתיכף עם רגע שהמים נשפך עליו והאש חוזר ושואב הדם שיצא לחוץ אף אם נחשוב שזה הוא בישול גמור דהא קיי"ל דכבד פולטת ואינה בולעת ע"כ אין מקום לאסור אבל אם אירע כזו בבשר שמונח על האש לצלות ונשפך עליו מים בזה יש להחמיר ולאסור דבבשר י"ל דכשנשפך עליו מים יש לו כח הבישול שהוא מבלבל הדם בתוך החתיכה עצמה ואין כח בהאש להוציאו לחוץ וי"ל דאפילו נשפך עליו מים קרים כיון שהוא על האש מתחמם ומתבשל עיי"ש:
יח קודם בשולה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאם אירע שהורה המורה להתיר ע"י קריעה שו"ע וכו' לא מהדרינן עובדא ועמ"ז סק"א שכתב דזה דוקא אם כבר נתבשלה כך אבל אם לא נתבשלה אף שהודח מהדרינן עובדא ועיי"ש בשפ"ד סק"ט ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ד שכתב דעתה בזמה"ז צ"ע אם יש לסמוך להקל אף כשכבר הורה המורה כיון דהמורים בזמה"ז אין דעתם דעת מכרעת כלל ובפרט שהרמ"א לא הביא כאן דבריו שבת"ח שם וסתם לאסור עיי"ש:
סעיף ב:
יט בחומץ או ברותחין. עי' בשו"ת מוהרא"ל צינץ ז"ל חיו"ד סי' ח' אות ד' וה' בביאור ענין החליטה דחומץ ורותחין באריכות:
כ שהגאונים אסרו לעשות כן. עי' ביד יהודה בפיה"א סק"ו שהגאונים שאסרו לעשות חליטה אינו מטעם גזירה שמא לא יהיה רותחין יפה אלא משום שאין אנו בקיאין עכשיו בזה היאך לעשות החליטה עיי"ש במ"ש הנ"מ בזה לדינא ועי' בדבריו עוד בסוף ספרו על הלכות תערובות במפתחות והשמטות השייכים לסי' זה שהביא עוד סמיכין לזה ועי' מזה בשו"ת מוהרא"ל צינץ ז"ל שם (ועי' בדברינו לעיל ס"ק י"ד):
כא ובדיעבד מותר. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועי' במנח"י כלל כ"ד סק"ט שסיים בזה בצ"ע לדינא עיי"ש ועשפ"ד סק"י שכ' דדוקא לקדרה אסור אבל לצלי שרי כמו קודם חליטה עיי"ש אולם בחוו"ד כתב בהחלט דאפי' בדיעבד אסור ומשמע דאסור לגמרי ולא מהני ליה צלייה ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ו ובפיה"ק ס"ק ט"ו וט"ז מ"ש בזה ולדינא העלה דאם נתנוהו לרותחין ולקחוה מיד מותר הכבד עצמו לצלי (אף אם חלטו כן בלא נקיבה והוציא הדם לאחר החליטה) אכן אם נתבשלה כך או שבישל אותה אח"כ בלא צלייה אפי' לבדה אסורה אפי' בדיעבד וכ"ש אם בישלה עם בשר אחר. עיי"ש ועי' מזה בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' מ"א באמצע התשו':
סעיף ג:
כב צריך חתיכה. וכן צריך להסר קודם צלייה גם חוטי חלב שיש בכבד וכן נהגו. שלחן גבוה ס"ק י"א:
כג וכן נוהגין. עבאה"ט מ"ש מהט"ז ועפר"ח ס"ק י"א מ"ש בזה ועי' מ"ז סק"ה וכ' שכן עיקר לדינא דצלי א"צ חיתוך כלל אך זה דוקא אם אוכלה כך צלויה בלא בישול אבל אם בא לבשלה אח"כ אזי בכבד של בהמה צריך לחתוך ובשל עוף סגי בנטילת המרה עיי"ש ועי' בשו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' ו' שנשאל בכבד שנצלה בלי קריעה ונתבשלה אח"כ ועיי"ש במה שמצדד בזה וכ' דכיון שיש בזה כמה שיטות הפוסקים שדעת כמה פוסקים להחמיר גם בדיעבד בזה אמנם גם המורה להקל יש לו על מי להשען. וסיים סוף דבר לא ערב לבו להחליט ההוראה בזה עכ"ל. אמנם יעוין בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קט"ו שהוכיח מלשון הפוסקים דגם אם צלאו אין לו תקנה בבישול אח"כ בלא קריע שו"ע או נטילת המרה עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א ס"ק ט' דבנצלה בלא קריעה שו"ע אם בשלו אח"כ אף המחבר מודה דאסורה דהא נפלט הדם הנשאר בו ויחזור ויבלע ולא שייך עוד לומר פולטת ואינה בולעות כיון שכבר נתקשה הבשר ע"י הצלייה עיי"ש:
כד נוהגין. עבאה"ט ועי' בס' שאול בן הלוי מ"ש בזה והעלה כיון שדעת המחבר הוא דעת הבה"ג שכל דבריו דברי קבלה ודם זה איסור כרת הוא במ"ש התוס' והבה"ג ע"כ אין לסמוך להקל ודברי הרמ"א צ"ע בזה מכל צד עיי"ש באריכות. אמנם יעוין בשו"ת עטרת חכמים שם שהביא מדעת האלפסי והרמב"ם והרז"ה והראב"ד דלא ס"ל כהבה"ג ומה"ט לא חש הרמ"א לחומרת הבה"ג עיי"ש לדרכו ועי' בס' ראש פינה באבן הראשה אות ל' ובפינת יקרת אות ל"ב ובאבן פינה בהגה בסעיף זה שכתב דכל ירא שמים יחמיר לעצמו להצריך קריע שו"ע וחתיכה לתחת גם כשרוצה לאכלה כך צלויה לבד בין בכבד של בהמה ובין בכבד של עוף ובדיעבד בשלא קרעו קודם צלייה קורעו אח"כ ומשליך הסמפונות עיי"ש:
סעיף ד:
כה אם צלאו. עפת"ש מ"ש מתשו' הר הכרמל בכבד שצלאו וכו' ונגע בשעת צלייה בקצה א' של קדרה וכו' ועי' ביד אפרים שהביא דברי ההר הכרמל בזה וכ' ע"ז במוסגר לפענ"ד אסור בזה דגם בבליעת כלי חרס אין לומר כבולעו כך פולטו וגם בכלי מתכות ריקן צריך ליבון דוקא דהא אף בנגיעה בעלמא מצריך שם ששהה על האור עד שמתלבן עכ"ל ועבמ"ז להלן סי' ק"ה ס"ק ט"ז מ"ש ברין זה וכתב לחלק בזה בין כלי מתכות לכלי חרס עיי"ש וע' בחוו"ד בביאורים להלן סימן ס"ו סק"ב שהבין מדברי הט"ז הנזכר שהחילוק בין כלי מתכות לכלי חרס בזה הוא כך דבכלי מהכות מותר התבשיל והקדירה אסורה אבל בכלי חרס אף המאכל שבתוכה אסור וכ' דמ"ש הפרמ"ג להתיר את התבשיל בכלי מתכות אין לסמוך ע"ז אלא גם בכלי מתנות יש לאסור התבשיל עיי"ש אמנם יעוין בהגהות פרמ"ג להגאון מהרש"ק ז"ל בסי' ע"ו שם בשפ"ד ס"ק כ"ג שכתב שהתוו"ד לא העתיק יפה דברי הפרמ"ג במ"ז הנ"ל כי שם במ"ז מתיר התבשיל אף בכלי חרס וסיים דמ"מ לדינא ראוי להחמיר כהחוו"ד ולאסור התבשיל אף בכלי מתכות עיי"ש אמנם ביד יהודה להלן סי' ע"ו בפיה"א ס"ק י"ב ובפיה"ק ס"ק כ"ז דחה דעת החוו"ד המחמיר בזה לאסור התבשיל בכלי מתכות והעלה דאין להחמיר בזה בכלי מתכות כלל אפי' לענין הכלי דאם נגע בשר או כבד בשעת צלייה לכלי מתכות עם תבשיל שעומד אצל האש אם אין הדם מתכנס תחתיו אין הכלי אסור ובכלי חרס יש לאסור הקדירה לכתחלה ולהתיר התבשיל ובדיעבד כשבישל באותה קדירה אין לאסור התבשיל וכן אם יש הפסד קצת לאסור הקדירה יכולין להקל ולהתיר הקדירה להשתמש בה אף לכתחלה כי המעיין בפרמ"ג שם נראה שדעתו באמת להקל בכ"מ בזה עיי"ש ועי' בשו"ת נפש היה חיו"ד סי' ט' באמצע התשו' ובשו"ת יד יוסף סי' נ"ג בשאלה הב' שהביא דברי הפרמ"ג והחוו"ד בזה והבין ג"כ מדברי הפרמ"ג שדעתו להקל אפי' בכלי חרס והתפלא ג"כ על החוו"ד בזה ולדינא העלה ג"כ להקל בזה בהפ"מ אפי' בכלי חרס ועיי"ש ביד יוסף שהעתיק תשו' הגאון מהרש"ק ז"ל מבראד שהסכים עמו להלכה עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום סימן ע"ו שם במ"ז ס"ק י"א (בד"ה כשר) שהביא דבריהם וסיים דמ"מ לדינא כיון שההר הכרמל והיד אפרים והחוו"ד והגאון מהרש"ק ז"ל כולם מחמירים בזה בודאי ראוי לחוש לדבריהם באין הפ"מ להחמיר בכ"מ בזה ולאסור אף התבשיל אכן בהפ"מ או לכבוד שבת כדאי הוא הפרמ"ג ז"ל לסמוך עליו ולהתיר את התבשיל אף בכלי חרס עיי"ש:
ועיין בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק א' סי' ע"ה שנשאל בכבד חי צוננות שנגעה בקדירה רותחת שעמדה אצל האש עם תבשיל ואין בו ששים והשיב להתיר כיון דדם הוא בכלל איסור בלוע שהדם נבלע בכבד ואין איסור בלוע יוצא בלא רוטב עיי"ש ועי' בשו"ת מנחת שי סימן ב' שכתב שם תשו' ארוכה להגאון בעל שו"מ לדחות דבריו בדין זה והעלה בראיות לאסור בזה מכמה טעמים דלא מיבעיא אם לא הודחה הכבד קודם צלייה מהדם בעין שע"פ דבודאי אין מקום להתיר כיון שנבלע בהקדרה דם בעין אלא אפי' אם הודחה קודם צלייה יש לאסור הקדרה דכיון דהקדרה עומדת אצל האש ומרותח מחום האש כשהכבד נוגעת בהקדרה הוי ממש כמו צלייה בפועל שהחתיכה תפלוט דם של עצמה ולא הוי בכלל איסור בלוע רק עצמות דם הכבד וזה יכול לאסור אף בלא רוטב ובסוף דבריו העתיק תשובת הגאון בעל השו"מ ז"ל שהשיב לו ומתרץ דבריו שבשואל ומשיב שם וכתב בעצמו שגם הוא לא כתב להתיר רק בהודחה הכבד קודם צלייה מהדם שעליו אבל אם לא הודחה מהדם שע"פ גם הוא מודה שיש לאסור עיי"ש ועי' בשו"ת מין כנף (שבסוף הס' כנף רננה סי' נ"ה שכ' ג"כ בפשיטות דאם יש דם בעין על הכבד חסור אבל אם הודחה מהדם בעין שעל פניו אין לאסור עיי"ש ולפענ"ד מסתברים יותר דברי הרב מנחת שי הנ"ל דגם בהודחה מדם בעין שע"פ יש לאסור משום דפולטת דם הכבד גם בלא אש ממש וכמ"ש החוו"ד סק"ט דמה לי אש ממש או דבר מרותח מהאש שהחוש מעיד שאם יונח אבן או ברזל או איזה דבר מלובן על חתיכת בשר דהוי בכלל נצלה וכמש"ל וס"ק ג') וא"כ ממילא פשוט הוא דכל כשנגעה בדבר מרותח מהאש הוי כנגעה באש ממש ושפיר פולט דם:
ועיין בתשובות שבס' ישועות חיים סוף סי' ק"ה אות יו"ד שכ' דבע"כ כל מה שכתבו האחרונים להחמיר בזה הוא כשנגעה הכבד בהקדירה קודם שנצלה כחצי צלייתו אבל אם נגעה הכבד בקדירה לאחר שנצלה כחצי צלייתו יש להתיר בפשיטות דלאחר שנצלה כחצי צלייתו כבר זב כל דמו ומה שזב אח"כ אינו אלא מוהל בעלמא ואף דלכתחלה נוהגין לצלותו עד שיתייבש מבחוץ כמ"ש הט"ז מ"מ בדיעבד בודאי מהני בזה גם נצלה רק כחצי צלייתו וכו' ואף שנמלח קצת בתחלת הצלייה ולא הודח עדיין אחר הצלייה מ"מ כל שנצלה עכ"פ כחצי צלייתו אין לחוש בדיעבד עיי"ש:
ולענין אם נגע בשר או כבד בשעת צלייתו בקדרה עם חלב ע' בשו"ת נפש חיה שם שכתב שיש להחמיר ולאסור כיון דההיתר דנורא משאב שאיב ומשריק שריק וככ"פ לא שייך רק לענין איסור דם אבל לא בשאר איסורים והרי החלב בלעה מבשר או הכבד ונאסרה הקדרה עם החלב שבה אם אין ס' בקדירה נגד הכבד או הבשר עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום להלן סי' ע"ו במ"ש ס"ק י"א בד"ה אך דע שהביא דברי הרב נפש חיה וציין ע"ז לדבריו דלהלן סי' צ"ה בשפ"ד סק"ד בד"ה ובדיעבד שמצדד וכתב דכל זה הוא לענין החלב והקדירה אבל לענין הבשר והכבד שנגעו בהקדרה יש להקל די"ל כיון שהי' בלא אמצעות רוטב הרי קיי"ל כהש"ך בסי' ק"ה ס"ק כ"ג דאין בלוע יוצא מכלי בלא רוטב יותר מכדי קליפה דהחלב שיש בתוך הקדרה לא מהני לזה כיון שהרוטב צ"ל בהצד שנוגע הבשר להקדרה אבל החלב שהוא מעבר השני של הדופן לא מהני לזה אמנם לדינא הביא מהפרמ"ג או"ח סי' קע"ג בא"א סק"א שמצדד דכל שיש רוטב עכ"פ מעבר הב' של הדופן לצד פנים נחשב שיש רוטב ומוליך הבליעה דרך דופני הכלי לתוך הבשר או הכבד עיי"ש (ועי' מזה בדברינו להלן סי' ק"ה ס"ק קל"ה) ועי' בס' יד אלימלך סי' ז' שהאריך בדין זה והעלה דאם היה העובדא בבשר או בכבד של בהמה אין להקל ולהתיר הכבד בשום גווני אך באם הה העובדא בכבד או בבשר עוף כיון שהפרמ"ג אינו מחליט שם דהוי כמו רוטב והוא מסופק בדבר ע"כ בבשר עוף בחלב דרבנן יש להקל בצירוף סניף כשלא שהה כלל בנגיעתו וסילק מיד אז יש להקל דסגי ליטול מהכבד כדי נטילה והשאר מותר כיון דאז הוא רק חשש דרבנן וכל זה כששניהם חמין אבל אם היה הכבד או הבשר עדיין צונן י"ל דסגי בקליפה אפי' בבשר בהמה ועי' בקונטרס אהל מועד ש"ב סי' פ"ד בתשו' מרב א' שהיה לפניו עובדא כזו שהונח בשר ע"ג גחלים לצלות ונגע בקדרה שהיה בה חלב ושניהם היו רותחין ולא היה בבשר ששים נגד החלב ולא בחלב נגד הבשר והשיב שהבשר אסור באכילה ומותר בהנאה והחלב אסורה באכילה ובהנאה דאף דקדרה בלא רוטב אינו מפליט רק כ"ק מ"מ הלא כ' הש"ך להלן סי' ק"ה ס"ק כ"ג דברטיבות קצת אוסר בכולו והרי הבשר יש בו עכ"פ רטיבות קצת ונאסר כולו וגם יש לחוש לדברי הפרמ"ג באו"ח סי' קע"ג דגם ביש רוטב מעבר הב' של צד פנים אוסר בכולו כנ"ל אך בהנאה לא מתסר הבשר לפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לבב"ח דחם בחם בלא רוטב לא הוי דרך בישול ומותר בהנאה וא"כ הכא שהבשר בולע טעם החלב דרך דופן הקדירה והדופן פסיק הוי חם בחם בלא רוטב ומותר בהנאה וכו' אבל החלב אסור בהנאה דהא הקדירה בלעה מהבשר והבשר נתבשלה בהקדירה שבלוע מבשר וכמ"ש בשפ"ד סי' פ"ז סק"ח דחלב שנתבשלה בקדירה של בשר אסור בהנאה אבל הבשר אין לאסור בהנאה מה"ט דאף שהקדירה בלועה מבשר ומחלב שאסור בהנאה ונותן טעם בבשר וא"כ לכאורה יש לאסור גם הבשר בהנאה אך ז"א דלא הוי רק בלועה מאיסור הנאה ומותר בהנאה כמ"ש במ"ז סי' פ"ז סק"ב עיי"ש אמנם בסי' ק"ה שם העתיק תשובת הגאון בעל גנזי יוסף ז"ל שהשיג על הוראה זו והעלה דשניהם אסורים בהנאה (ומ"ש מהפרמ"ג דחם בלא רוטב בבב"ח אין אסיר בהנאה עי' בדברינו בסי' פ"ז (ס"ק ט"ו) מ"ש מדברי היד יהודה והס' משמרת שלים בזה). ומ"ש בשם המ"ז דבלועה מאיסור הנאה מותר בהנאה אין ענינו לכאן דהפרמ"ג לא כתב שם רק דמותר למכרו לעכו"ם שאין לו הנאה מהבלוע שאין העכו"ם נותן יותר בשביל הבלוע עיי"ש :
כו ובדיעבד מותר. עבאה"ט מ"ש משום דדם משריק שריק בצליית ונ"מ לדינא דאין צריך לשהות התחתון שנצלה כבר כמו העליון שעדיין לא נצלה דאלו לטעם הלבוש דכבכ"פ היה צריך להמתין ולהשהות התחתון כמו העליון. שפ"ד ס"ק י"ב. וכ' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ז' ובפיה"ק ס"ק י"ט דמ"מ לדינא גם טעם הלבוש דכבכ"פ איתא ונ"מ בגווני דלא שייך משריק שריק דהיינו דא"א לשרוק כגון במולייתא אמרינן כבכ"פ ושרי עיי"ש. ופשוט הוא דבזה צריך עכ"פ לשהות המולייתא כמו העליון וה"פ: (כז) אפי' כבד למטה. עבאה"ט מ"ש משום דלפעמים מגביהים השפוד ונהפך וכו' ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות מ"ז מבואר מדבריו דזה דוקא בסתם שפודין שנועצין חודו של שפוד בכותל הכיריים או התנור והזנב של השפוד שוכב על האבן ואינו שוכב בשוה דלפעמים משפיל הזנב ומגביה חודו ולפעמים להיפך לכך אסור אבל כשהשפוד שוכב תמיד בשוה כגון בכירים של מוכרי בשר וכבד שמתגלגלים מעצמן שנעשה באופן שהשפוד שוכב תמיד לאורכה בשוה אפי' לכתחלה מותר לצלות בשר עם כבד בשפוד א' אפי' בנמלח כיון שאין חודו של שפוד למעלה מזנבה ולא זנבה למעלה מחודה עיי"ש והביאו בשפ"ד ס"ק י"ט ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ד שהביא ג"כ דברי הכנה"ג הנזכר וכ' דאם כי כן הוא לדינא אבל נהגו להחמיר שלא לצלות בשר עם כבד בשפוד אחד אפי' בכה"ג וכן נכון לזהר עיי"ש וכ"כ בעקרי הד"ט סי' ז' אות ט"ו מתשו' רב גדול א' כת"י דיש לבטל המנהג הגרוע לצלות כבד עם בשר בשפוד א' אפי' כשהכבד למטה ובשר למעלה עיי"ש (וע"ל סי' צ' ס"ק ל"ב):
כח מיהו אם נמלחה הכבד. ואם נמלח הבשר ונמלחה הכבד ג"כ אם מותר לצלותן יחד נראה להתיר. נקודת הכסף והביאו במנח"י כלל כ"ד ובשפ"ד ס"ק י"ד לדינא:
כט אם נמלחה. פי' שהה במלחו כשיעור מליחה לקדירה. שלחן גבוה ס"ק ט"ו מהב"י (ל) אפי' ע"ג בשרא. עבאה"ט מ"ש מהט"ז והש"ך לענין אם גם תחת הבשר מותר כשהכבד נמלחה ולא הבשר ועי' פר"ח ס"ק י"ד שפסק לדינא כהש"ך להתיר עיי"ש וכ"כ בשפ"ד ס"ק י"ד וע' בחוו"ד בביאורים סק"ה וביד יהודה בפיה"א ס"ק ט' ובס' ראש פינה באבן הראשה אות ח' ובפינת יקרת אות ל"ט:
לא ע"ג בישרא. ואפי' אם נמלחה הכבד בלא קריעה אפ"ה מותר ע"ג בשר. יד יהודה שם בפיה"ק ס"ק כ':
סעיף ה:
לב על גבי הבשר. עבאה"ט ומ"ש אבל אם הבשר כבר נמלח והודח אסור אפי' דיעבד עשפ"ד ס"ק ט"ו דדוקא נמלח והודח באחרונה דנסתמין נקבי הפליטה אבל אם לא הודח מותר וכן אם הבשר תפל שלא נמלח עדיין מותר ע"י מליחה אח"כ דכבכ"פ עיי"ש:
ועיין ביד יהודה בפיה"א סוף סק"י ובפיה"ק ס"ק כ"א שכ' דמה דקיי"ל להתיר במלח שניהם זה דוקא אם לא שהה בכדי פליטת כל צירו אבל אם שהה הכבד עם הבשר יחד י"ב שעות יש להחמיר ולקלוף הבשר עיי"ש:
ועיין בכנה"ג בהגהות הטור אית נ"ח שכ' דבדיעבד אם הבשר כבר נמלח אפ"ה תורא בשרא שרי עיי"ש ועי' בשו"ת פאת נגב חיו"ד סי' ח' שהביאו ומתמה עליו דאפי' אם הבשר למעלה תלוי בפלוגתת הפוסקים אי מליחה אוסרת לגמרי או כדי קליפה ואפי' להמקילין עכ"פ נאסר הבשר כ"ק אכן להפוסקים דמליחה אוסרת עד ס' צריך שיהיה בהבשר ס' נגד הכבד עיי"ש: ועיין עוד בשפ"ד שם שנסתפק היכא דנמלח הכבד ושהה כשיעור מליחה ואח"כ מלחו מחדש פעם שנית והניחו אצל בשר שנמלח והודח אי אמרינן דכבד לעולם פולטת דם ולא נסתמין נקבי הפליטה או דילמא דלאחר שיעור מליחה לר"ת הוי כבד כשאר בשר א"כ גם בכבד נסתמין נקבי הפליטה ובפרט כי בגוף הדין אם גם בבשר אמרינן דבהודח נסתמין נקבי הפליטה איכא פלוגתא א"כ עכ"פ בכבד אין להחמיר וכתב דמדינא נראה להקל אבל למעשה צ"ע עיי"ש ועי' ביד יהודה שם ובפיה"ק שכ' בהחלט לאסור הבשר עיי"ש ועי' עוד בשפ"ד שם שכ' דאם לא מלחו מחדש הכבד והניחו אצל בשר שנמלח יש להכשיר הכבד אף באין הפ"מ עיי"ש:
וכתב במנח"י כלל כ"ז ס"ק כ' דאם לא הודח הכבד בראשונה ונמלח כך ושהה כשיעור יש להתיר לצלי כיון דדם כבד אינו אלא מדרבנן וגם קיי"ל דכבד פולטת ואינה בולעת אמנם למעשה הניח בצ"ע עיי"ש ועי' בשפ"ד סוף ס"ק, הנ"ל שהעתיק דברי המנח"י כהוויתן ולא כ' עליו כלום אך בס"ק י"ט הביא ראיה מדברי האו"ה לאסור בזה עיי"ש:
לג שלא למלוח. עבאה"ט של מהרי"ט ופת"ש מ"ש לענין כבד שנשרה במים מעל"ע ומ"ש הפת"ש מתשו' מעיל צדקה שחולק על האחרונים האוסרים ועי' בשו"ת שער אפרים סי' פ"ח שהעלה ג"כ להקל בזה ועי' בכנפי יונה כאן שהאריך בזה וכ' בתחלת דבריו להקל בזה אך בסוף דבריו (בסוף ד"ה והגם) כ' דלאחר שלמד עוד דין זה הוא חוזר מדבריו הראשונים ונותן מקום לדברי המחמירים ואוסרים בזה עיי"ש ועי' בשאלות ותשובות צ"ל סי' קכ"א שפסק דהעיקר כדברי החו"י הנזכר והשיג על השער אפרים הנ"ל וכתב דלדידן דנוהגין לאסור כבד שנתבשלה ה"ה אם נכבשה מעת לעת במים יש לאסור וכדין שאר בשר שנכבש במים מעל"ע בלא מליחה עיין שם וכן כתב בשו"ת נחלת שבעה סימן נ"ה ובשאלות ותשובות באר עשק סי' מ"ו שיש לאסור הכבד אף לצלי ועי' בלחם הפנים שהביא דבריהם לדינא עיין שם אמנם בסלת למנחה שם כתב דמ"מ דבהפ"מ וכיוצא יש להקל ולהתיר ולסמוך על דעת המקילין בזה עיי"ש ועי' בס' באר יעקב סוף סי' זה שכ' ג"כ להקל בזה בהפ"מ או היכא שיש צדדים בלא"ה להתיר עיי"ש ועי' בשו"ת אדמו"ר דברי חיים חלק ב' ביו"ד סי' מ"ט ובס' אילה שלוחה מנכדו הגה"צ ז"ל סי' י"ג מ"ש בזה באריכות ועי' בפר"ח סק"ט שהביא דברי הצ"צ הנזכר וכתב דחומרא יתירה הוא דכל מה שכתב להחמיר בנתבשלה הכבד הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו כי חומרא יתירה הוא והבו דלא להוסיף עלה עיי"ש והביאו בשלחן גבוה סק"ה מחודש א' לדינא עיי"ש ועי' כו"פ מ"ש בזה ולדינא כתב דהכבד עצמה שנכבשה במים מעל"ע מותרת אבל הכלי שנכבשה בו הכבד אסורה וכן אם נכבש עם הכבד בכלי ההיא גם הלב ושומן גם אלו אסורים זולת הכבד בעצמה מותרת עיי"ש ועי' בס' מאורי אור בחלק קן טהור בחידושיו ליו"ד (בדף י"ח ע"ב מהס') שפסק דהכבד יש לאסור אבל הכלי יש להתיר ע"י שהייה מעל"ע וכ' שהציע הדבר לפני רבנים מופלגים והסכימו שיפה הורה ואין לפקפק בזה כלל עיי"ש ועי' שפ"ד לעיל סי' ס"ט ס"ק ס' שהעתיק בפשיטות דברי הצ"צ והמנח"י הנ"ל לאסור הכבד ובסי' זה בשפ"ד ס"ק י"ד כ' דהוי ספיקא דדינא ואם יש ספק אם הכבד שרה מעל"ע במים יש. להתיר מטעם ס"ס עיי"ש אכן בס"ק י' הביא בפשיטות דברי הפר"ח והכו"פ הנ"ל וכ' להקל בזה לעת הצורך עיי"ש ומבואר מדבריו דאפי' בלי צירוף שום ספק יש להתיר בזה לעת הצורך ועי' בס' בית אברהם (מהרב מהערסאן ז"ל) בחידושי דינים להלכ' מליחה אות ז' ועי' בס' דברי יוסף סי' ת"צ מה שהאריך בזה ועי' ביד אפרים שהעתיק דברי המקום שמואל והמעיל צדקה כמו שהעתיק הפת"ש ונראה שהסכים עמהם לדינא שם וכ"כ בחוו"ד בחידושים סק"ח וביד יהודה בפיה"א סק"ז ובפיה"ק ס"ק י"ב לדינא עיי"ש ועי' בשו"ת זרע אמת חלק ב' סי' כ"ג מ"ש בזה וסיים דאע"ג דאם באנו להכריע נראה עיקר כדברי המקילין מ"מ שלא במקום הפסד ראוי לחוש לדברי המחמירים ולאסור עיי"ש שוב ראיתי בעקרי הד"ט סי' ו' אות ה' שמכריע דכבד של עוף שהוא הפסד מועט יש להחמיר אבל בכבד של אווז וכ"ש כשהיא פטומה אין להחמיר עיי"ש. ועי' בהגהות ח"ס מהד"ב שכ' דאף להפר"ח ודעימיה דמקילין בכבד שנשרה מעל"ע היינו לאכלו כך צלויה אבל אם לאחר שצלאה באש בישלה או טיגנה אח"כ בשומן אין להתיר דכיון דנכבשה עם דמה מאן יימר שהצלי פועל אח"כ וא"כ כשבשלה או טגנה אח"כ עם שומן אוסרת ונאסרת עכ"ד:
ועיין במנח"י שם סק"ו שכ' דכל מ"ש להחמיר בנכבשה הכבד במים מעל"ע הוא רק בדליכא ס' במים נגד הכבד אבל אם יש במים ס' נגד הכבד אף הכבד מותר עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק כ"ג שהביאו וסיים ואפשר דאף לבשלה אחר צלייה שרי ועי' בכנפי יונה שם (בד"ה ואם) שכ' דכל זה בהיה כבוש באותן המים מעל"ע רצופין אבל אם החליף מימיו בינתים דהיינו ששפך המים קודם שנכבש בתוכה כ"ד שעות ונתן מים אחרים בכלי בזה היה עובדא לפני הגאון מהר"ש מפראג והתיר להדיא וכ' דאף דבשאר בשר שנכבש מעל"ע בלי מליחה יש לדון ולהחמיר דגם בכה"ג מקרי כבוש ואסור אבל בכבד שנכבשה כיון דבלא"ה יש הרבה מקילין בזה לכן יש לסמוך להקל עכ"פ בכה"ג ובפרט שכבר הורה זקן הגאון מהר"ש הנ"ל עיי"ש וכ"כ בש"ע הרב גור אריה הלוי ז"ל סי' ק"ה סק"ב שכן הוא בקבלה בודאי מחכמי מנטובה דכבד שנשרה כ"ד שעות במים רק שהסירוהו מן המים בתוך הכ"ד שעות אע"פ שהחזירוהו מיד לאותן המים מותר הוא ונפסק השרייה בזמן מועט בינתיים עיי"ש ועי' בעקרי הד"ט שם אות י"ט שכ' ששמע שהמנהג בערי פיימונטי דלאו דוקא כשהחליפו המים אלא גם אם נענו הכלי שהכבד בתוכה מותר אע"פ שהיה שם בתוך המים מעל"ע שלם אפ"ה כיון שנענעו הכלי אמרינן דנענוע הכלי מבלבל ומונע הכבישה והוא ז"ל כתב להשיב על זה דכל שלא נפסק השרייה והוא בתוך אותן המים כ"ד שעות רצופין אין שום צד להקל דלא נפסק הכבישה ע"י הנענוע עיין שם (ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ט ס"ק רנ"ד ולהלן סימן ק"ה ס"ק ח'):
ולענין אם נכבש בציר כשיעור שיתנו על האש וירתיח הנה בתשו' מקום שמואל בסוף התשו' שם כתב שכל מה שצידד המנח"י להחמיר בזה הוא יען כי בימיו לא נדפס עוד תשו' שערי אפרים ותשו' חו"י הנ"ל דאם היה רואה דבריהם שהתירו בכבוש מעל"ע במים מכ"ש דכבוש בציר כדי שירתיח שיש להתיר עיין שם אמנם הנה המעיין במנח"י שם יראה שלא עלתה על דעתו להחמיר בזה כלל שכתב להדיא דפשיטא ליה להתיר כאשר יראה המעיין שם: ועייין:
עוד במנח"י שם שכ' דבנמלחה הכבד ונפלה לציר שרי דפולטת ואינה בולעת ואפי' בדם בעין אמרינן דפולטת ואינה בולעת עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל ל"ד סוף סי' י"ב שהביא דבריו לדינא עיי"ש אמנם יעוין בחוו"ד שם שכ' בפשיטות דאם נפלה לציר או לדם בעין דינו כשאר בשר עיי"ש ועי' במ"ז סק"א שהשיג ג"כ על המנח"י הנ"ל וכתב דאם נפל כבד לאחר מליחה והדחה לכלי ציר ודם י"ל דאסור ולא מהני לה צלי וכן קודם מליחה אם נפל דם בעין עליה בעודו על האש ג"כ יש לאסור דמה דאמרינן דאינה בולעת היינו דם פליטה אבל דם בעין בולעות ועיי"ש עוד בשפ"ד ס"ק ט"ו ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ג' וד' ובפיה"ק ס"ק כ"ד שהעלה לדינא דאם נפלה הכבד לציר שיש לו מקום לזוב או נפל ציר עליו אף שהכבד הוא מלות ולא הודח והוא אחר שיעור מליחה וכן אם נפל עליה דם בעין והיא בתוך שיעור מליחה אם הוא מונח בכלי מנוקב מותר לצלי ואם היא טפלה אף אם שהה שיעור מליחה מכבר והודח יש להתיר הכבד לצלי אף בנפל לציר בכשא"מ שאין לו מקום לזוב אבל אם נפל עליו דם בעין קודם מליחה ולא הודח הדם בעין ונמלח כך יש לאסור וכן אם הכבד הוא תפל והדם בעין הוא מלוח נאסר ג"כ הכבד אף לצלי. וכן אם נפל על הכבד בשעת צלייה דם בעין יש לאסור עיין שם:
ועיין בשו"ת זרע אמת חלק ב' סי' כ"ג בכבד ששהה ג' ימים בלי מליחה וכתב השואל ששמע מנשים זקנות אומרות שזוכרות שמורים לאסור הדבר בזה אפילו לצלי והשיב שאין ממש בדבר ולא תהא שיחה בטילה של נשים מוזרות בלבנה כתורה שלימה שלנו וטעות הוא דבודאי אין חילוק בענין זה בין בשר לכבד דמותר לאכלו צלי כמו שאר בשר ששהה ג"י בלא מליחה עיי"ש: (לד) כבד. עשפ"ד לעיל סי' ס"ט ס"ק ס' שכתב מתשו' צ"צ והמנח"י דכבד שנמלח בכשא"מ אסור וכתב דפשוט הוא דאסור אף לצלי כמו שאר בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב עיי"ש וכ"כ בחכמת אדם כלל נ"ח סעיף ט"ז עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' מ"א ומ"ב מ"ש בזה והעלה דבנמלחה הכבד בכשא"מ מותר לאכלה חיה או צלויה רק בכה"ג אסור לבשלה אחר הצלייה עיי"ש באריכות ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג שם מ"ש בזה וכתב ולהמתירין בכבד שנשרה במים מעל"ע לדידהו גם זה מותר דלא גרע מליחה בכשא"מ מכבוש דמבלבל נמי טעם החתיכה ע"כ יש לנו לסמוך עכ"פ בענין כבד שנמלח בכשא"מ להקל לעת הצורך ולכבוד שבת עיי"ש ועי' בספר משמרת שלום לעיל סי' ס"ט שם (באד"ג) שמקפק בדברי הגאון מהרש"ק ז"ל בזה אם יש לסמוך עליו להקל אפי' בהפ"מ וכבוד שבת מדלא אשתמיט חד מהפוסקים לאשמעינן דין זה והמנח"י כלל כ"ד ריש סק"ב כתב להחמיר וכ"כ בבל"י סק"ו ובחכמת אדם כלל ל"ד דין ט"ז בשם המנח"י בנמלח הכבד בכשא"מ יש לאסור באין חולק ע"ז ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ד ובפיה"ק ס"ק כ"ד שהעלה מדברי הא"ז וש"פ דכבד שנמלח בכשא"מ אסור כולה אפי' מה שחוץ לציר זולת אם נתנוהו לכשא"מ לאחר שיעור מליחה אז יש להתיר מה שחוץ לציר אך כ"ז דוקא בנמלח ע"י קריעה אבל בלא"ה גם לאחר שיעור מליחה נאסר כלו עיי"ש ועי' בשו"ת הרי בשמים מהד"ת סי' קכ"ד שנשאל בכבד שנמלח בכלי מנוקב ושהה כשיעור והודח ואח"כ נמלח בכשא"מ ועיי"ש במ"ש בזה ולדינא העלה להקל מטעם ס"ס שמא הלכה כר"ת דכבד שנמלח דינה כשאר בשר ואת"ל דגם לאחר מליחתה אין דינה כשאר בשר דלמא הלכה כהמ"ד דפולטת ואינה בולעת עיי"ש:
לה עם בשר. עפת"ש מ"ש מתשו' הרדב"ז ועי' בס' חומות יהושע אות י"ב שהביא דברי הפת"ש בשם הרדב"ז בזה והניח בצ"ע לדינא דהא לפי דברי הרדב"ז אלו היה צריך להיות הדין באם הונח הבשר לאחר שיעור מליחה אצל הכבד שהוא במלחה תוך שיעור מליחה דהבשר אסור מכח כ"ש מנידון הרדב"ז דהא הבני מעיים יש להם עכ"פ מעלה שלא לבלוע דחלקים המה ושריק וגם יש להם ציר ובשר לאחר שיעור מליחה אין לו מעלת שריק לדידן רק מעלת בפליטת ציר לבד ומסתימת דברי הפוסקים שכתבו בסתם להתיר בשר שנמלח ביחד עם כבד משמע דלעולם מותר וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בדברי שאול ויוסף דעת שכ' שהיה לפניו עובדא כזו של הרדב"ז והטריף מה"ט מדעתי' דנפשיה אך אח"כ כאשר סיפר להדיינים דשם דחו סברה זו אך אח"כ מצא בתשו' הרדב"ז שם שמבואר כדבריו ושמח עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה בפיה"א סק"י שהביא ג"כ דברי הרדב"ז בזה והביא מתשו' מהר"ם סי' נ"ט דמבואר מדבריו שאין שום מקום להחמיר לדידן גם במולח בני מעיים עם כבד ומ"ש שמבואר כן ברדב"ז ז"א כי המעיין ברדב"ז שם יראה כי הרדב"ז גם הוא דעתו להקל רק שכ' זאת לתרץ איזה מקום שנהגו להחמיר בזה אבל לדינא העיקר להקל כמבואר להדיא בתשו' מהר"מ שם ואדרבא דבני מעיים קיל יותר בענין זה כיון דהם חלקים שייך יותר לומר בהם משריק שריק עיי"ש ובפיה"ק ס"ק כ"א ועי' בספר משמרת שלום להלן סוף סי' ע"ה ובהגהות הגאון מבערזאן שם מ"ש עוד בזה:
לו הכל מותר. ובלבד שלא יכוין אדם לעשות כן לכתחלה כדי שישיב הדבר עליו בדיעבד שכל העושה כן באיסורין אוסרים עליו הכל אף בדיעבד כמו בתחלה. ערך השלחן אות ט' בשם הרא"ה בס' החינוך עיי"ש:
לז אם היא דבוקה בעוף. עבאה"ט מ"ש דכשאינה דבוקה אף בעוף א"צ קליפה ועי' בס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל) שכ' לדינא דבאמת אפי' אינה דבוקה יש להחמיר לקלוף מהבשר במקום שנוגע הכבד אלא דלהכי נקיט הרמ"א דבוקה משום דאז הוא מלתא דפסיקתא דאם אינה דבוקה קרוב לודאי שאינו יודע מקום שנגע ואז אין צריך לקלוף כלל אבל באמה אם יודע באיזה מקום נגע בודאי דבכ"מ צריך לקלוף עיי"ש:
סעיף :
לח :
וי"א לקלוף. עבאה"ט ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א ובפיה"ק ס"ק כ"ח שכ' דכל מה דמחמרינן לקלוף אפי' באינו דבוק זה דוקא אם הכבד מונח בעוף דיש לחוש שמתקבץ שם דם בגומא ולא שריק רק דניתר מטעם כבכ"פ בזה מחמרינן לקלוף אף באינו דבוק אבל אם הוא באופן דאין לחוש לזה אף שהכבד הוא ע"ג בישרא א"צ כלום עיי"ש:
לט ואינו אלא חומרא בעלמא. עבאה"ט מ"ש אפי' קליפה א"צ אחר הבישול ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"ט שכ' דמשמע דאף אם נתבשל כך דבוק עם הכבד אפ"ה א"צ קליפה לאחר הבישול ועיי"ש במ"ש בזה וסיים בצ"ע: (מ) ואין לך עוף שהוא ס' נגד הכבד. עט"ז ומ"ז להלן סי' ע"ד סק"א שכ' דמ"מ אין זה כלל לומר בהחלט דלעולם אין עיף שיהיה בו ס' כנגד הכבד דלפעמים יארע שיהיה בעוף ס' אף שהכבד שלם ולכן אם שיערוהו ויש בו ס' יש להתיר אף בכבד שלימה עיי"ש:
מא שהוא ס' נגד הכבד. כ' במנח"י כלל כ"ה סק"א דאם אין הכבד שלימה ונחתך ממנה עד שאין חתיכת הכבד גדול רק כמו הלב של אותו העוף מסתמא יש ס' עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק כ"ב שהביאו ותמה עליו דדלמא דוקא בלב בא בקבלה מחז"ל דיש ס' נגד דם הכנוס ובלוע בבשרו מבא"כ כבד דכולה דם אימא ליכא ס' וסיים בצ"ע למעשה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ב שכ' דהעיקר לדינא כדעת המנח"י הנ"ל דהא כ' הש"ך בסימן הקודם ס"ק ט"ז דלאו דוקא נגד דם הכניס בלב יש ס' בעוף אלא אף גם נגד בשר הלב יש בו ס' והפרמ"ג כתב שם בעצמו בשפ"ד דגם נגד לב טריפה יש ס' עיין שם: (מב) ובעינן ס' וכו'. עי' בשו"ת עטרת צבי סימן ח' ובשו"ת יד יוסף סימן נ"ד בעובדא שנשכח מליטול הכבד מן העוף קודם מליחה ונשאר דבוק ונתבשל בקדירה ונאסרה הכבד והקדירה והכף שתחב בה לשאוב הזוהמא והרוטב אמנם נולד עוד שאלה בזה כי בכף ששאבו הזוהמא מקדירה זו שאבו גם משאר קדירות שעמדו על הכירה שם וחזרו ותחבוהו לקדירת האיסור ואח"כ חזרו ותחבוהו לקדירת ההיתר וכן עשו כמה פעמים ואין בהקדירה ס' רק נגד תחיבה א' ולא נגד כל תחיבה ותחיבה וכ' שם דאם הי' הקדירה עם זה התרנגולת אסור מדינא בודאי הי' גם הקדירה הב' אסורה דאף שכ' הרמ"א להלן סימן צ"ד סעי' ב' דגם אם תחב הכף כמה פעמים סגי בפעם א' ששים זה דוקא אם לא תחב הכף בינתיים בקדירה של איסור אבל אם תחב הכף לקדירה של איסור בינתיים בודאי צריך ס' כנגד כל תחיבה ותחובה דהא בכל פעם שתחבו באיסור אם חזר ותחבו להיתר הוא חוזר וניעור אך בנ"ד כיון שיש בלא"ה כמה צדדים להיתר כיון שמעיקר הדין אין כאן איסור דהא באמת קיי"ל דהלכה כר"ת דאם מלחו הכבד מותר לבשלו רק מחומרא מחמרינן לאסור הכל גם כשמלחו תחלה וע"כ הבו דלא להוסיף על חומרא זו וסגי לן במה שנאסר אותה קדירה אבל הקדירה הב' כיון שיש הרבה צדדים להקל כיון שלא נודע ולא הרגישו בחתיכת הכבד רק אחר הבישול בשעה שאכלו הבשר א"כ יש צדדים להקל דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ עיי"ש באריכות:
מג הכבד עצמה אסורה. עבאה"ט מ"ש מהט"ז והש"ך ומ"ש מהט"ז שאינה אוסרת דברים אחרים עמ"ז סק"ח שהפליא עליו בזה דהא מדבריו משמע דר"ל דאם נפלה הכבד אח"כ לקדירה אחרת שאין בה ס' דאין להחמיר דנהי שהיא אסורה מ"מ אינה אוסרת אחרים וז"א דבודאי גם בנפלה לקדירה אחרת אוסרת הקדירה אם אין ס' דגם בקדירה הב' פולטת וגם מה שסיים הט"ז ואם נתבשלה עם בשר יש לאסור הוא מחוסר הבנה עיי"ש ועי' בחוו"ד בביאורים ס"ק ז' מ"ש בדברי הט"ז בזה. ולדינא עי' בס' ראש פינה באבן הראשה אות ו' ובפינת יקרת אות נ"ט מ"ש בביאור דברי הט"ז בזה בפנים מסבירות וכ' שכן עיקר לדינא כשבשלו לבדו בלא בשר והי' ברוטב ס' נגדו אף שנאסר הכבד מ"מ יש להקל בכה"ג שלא יאסר עוד קדירה אחרת עיי"ש ועי' בהגהות יד אברהם שכ' דאם נמלחה הכבד תחלה יש להתיר לצורך גם את הכבד עצמה כשיש ס' עיי"ש אמנם יעוין בשפ"ד ס"ק כ"ג שאין לזוז מפסק הרב דאף בנמלחה אפ"ה אסורה הכבד עיי"ש ולדבריו נראה דהעיקר לדינא דאף ביש ס' אם נפלה הכבד אח"כ לקדירה אחרת צריך גם בקדירה הב' ס' ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ג ובפיה"ק ס"ק ל"א מ"ש בזה ולדינא כ' דבמקום הפ"מ יש לסמוך להתיר הקדירה הב' אף בקדירה של בשר אפי' כשאין ס' אם נמלחה הכבד תחלה והי' ס' תחלה וכ"ז בהוסר הדם שבסמפונות הכבד אבל אם לא הוסר הדם שבסמפונות ובישלה כך אף שמלחה תחלה ויש ס' נגדה אסורה הכבד אף בהפסד מרובה אף אם יש ששים נגדה גם בהקדירה הב' אפילו בשאר תבשיל שאינו של בשר עיי"ש:
מד עוף שמלאוהו בביצים. וצלאו. שלחן גבוה ס"ק כ"ז. ועי' בהגהות מראה כהן שהגי' כן בלשון הרמ"א שצ"ל עוף שצלוהו ומלאוהו בביצים או שצ"ל עוף שמלאוהו בביצים ונצלה בו לב או כבד עיי"ש:
מה ונמצא בו לב. עי' בשו"ת רעק"א קמא סי' ס"ז באמצע התשו' מ"ש בדברי הרמ"א בזה:
מו או כבד ר"ל חתיכת כבד דבכבד שלימה לא יתכן מ"ש דבעינן ס' דהא כבר כ"ל דאין עוף שיהי' בו ס' נגד הכבד כשהיא שלימה. שלחן גבוה ס"ק כ"ח:
מז ואם לאו. עבאה"ג מ"ש מהמהרש"ל ולדינא עי' שפ"ד סעיף קטן כ"ח דהט"ז והש"ך חולקים על המהרש"ל בתרתי דלהמהרש"ל אף שאין דבוק והמילוי בין עור לבשר אפילו הכי בעינן מהעוף לחוד ס' וכל שהמילוי בתוך חלל העוף בביצים אף שיש ס' בעוף אפ"ה בעינן ס' נגד כל המילוי והמילוי נ"נ כי הוא איסור דבוק שהלב נחבא בין הביצים הנקרשים אבל לדעת הט"ז והש"ך כל שאין דבוק אף שהמילוי הוא בחלל העוף מצטרפין המילוי והעוף לבטל ואם הוא דבוק אין המילוי מצטרף וצריך בעוף עצמו ס' נגד חתיכת הכבד עיי"ש ועי' ביד יהודה מ"ש בזה וע"ל סי' ע"ז: