דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא
סימן עב
סעיף א:
א הלב מתקבץ הדם בתוכו. ר"ל דבלב יש שני מיני דמים. דם של עצמו. ודם הנכנס בשעת שחיטה. דם של עצמו כשלא פירש מותר כשאר דם האברים ומליחתו מכשירתו אפילו לקדירה מאותו דם. אבל דם שבתוך החלל הבא לו מחיצה אינו יוצא ע"י מליחה אלא צריך קריעה ואפי' לצלי מפני דם הכניס. פר"ח סק"א. ועי' במנח"י כלל כ"ז סק"א שכ' דלכאורה כיון שכל עיקר הטעם דלב צריך קריע הוא מפני שהדם מתקבץ בתוכו בשעת שחיטה נראה לכאורה דבלב דשליל שנמצא בבהמה בין חי ובין מת דניתר בשחיטת אמו דלא שייך טעם זה אין צריך לקרוע הלב שבתוכו אכן לדינא אין לסמוך ע"ז כי ברמב"ם מבואר דאף בשליל נמשך הדם לתוכו וצריך קריעה עיי"ש וכ"כ במ"ז סק"א ובחוו"ד לדינא עיי"ש ועי' בערוגות הבושם אות א' בעובדא שבא לידו שלקחו שליל שנמצא בבהמה ובשלוהו והלב היה בתוכה ולא נפתח ולא נקרע מקודם ולא היה דבוק אל השליל רק שהיה דבוק ומחובר להריאה ונתבשל יחד ונגד הלב לבדו היה בכל השליל ששים אבל לא היה ששים גם עד הריאה כדין איסור דבוק וגם נמצא בהלב קצת חתוך בסכין והיה נקב בחללו שהיה מקודם הבישול שעשה הטבח במשמוש ידו שם בסכין והיה תערובות גדול וכתב דכיון דבגוף הדין דלב שליל צריך קריע כמו לב בהמה אינו פשוט כ"כ ויש סברה לומר דא"צ קריע כלל ואף שאין לסמוך ע"ז מ"מ לקצת סניף יש לצרפו ובנ"ד כיון שיש ג"כ סניף שהיה חתוך למטה אף דזה לא מהני דבעינן קריעה גמורה אלא אם כן היה מונח בפיו למטה ובנדון דידן אין אנו יודעין אם היה מונח בפיו למטה מכל מקום עכ"פ ספק הוי דלמא היה החתך למטה וזב דמו ע"י מליחה מכל הלין יש לצרף להקל לענין איסור דבוק שלא להצריך ס' נגד הריאה שהיה דבוק בה דנגד חומרא דאיסור דבוק קיי"ל דבכ"מ שיש איזה צד להקל סגי ע"כ יש להכשיר עיי"ש:
ב צריך לקרעו. וסגי לקרעו שתי לבד או ערב לבד וא"צ לקרעו שתי וערב שו"ת נחלת שבעה סי' כ"ח עיי"ש הטעם:
נ קודם מליחה. דלכתחלה אין למלוח או לצלות בלא קריעה על סמך שיקרענו אח"כ דחיישינן דלמא אשתלי ולא יקרענו. שפ"ד סק"י. ועי' מנח"י כלל כ"ז ס"ק י"א ויד יהודה בפיה"ק ק"ב:
ד ולמלחו אח"כ. אבל אם לא מלחו. ונתבשל בלא מליחה אף שקרעו תחלה אסור הלב ואף דאיכא ס' בתבשיל נגד הלב יש לאסור הלב עצמו באין הפ"מ. מ"ז סק"ה. ועיי"ש עוד בשפ"ד סק"ז שכ' דה"ה לכבוד שבת יש להתיר בזה הלב עצמו בדאיכא ס' עיי"ש:
ה מותר אפילו לבשלו. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שנזהרים מלאכול מן הלב ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ד' שכ' דבמדינתו אין נזהרים בזה כלל עיי"ש ועי' ברמ"א לעיל סוף סי' י"א שכ' דנהוגין השו"ב לאכול מן הלב עיי"ש ועי' בדברינו שם (ס"ק נ"ד) וכפי הנראה דנשתנה המנהג ממה שהיה בימי הש"ך ועשפ"ד כאן סק"ב שסיים דברי הש"ך וכן נוהגין ולהלן סק"ז כתב דרק בעלי תורה נזהרים בזה ועי' חוו"ד שכ' דהזכרים אין אוכלין אותו עיי"ש ונראה הטעם כיון שכל הקפידה הוא משום שקשה לשכחה וזה לא שייך בנקיבה דאינה בת תלמוד תורה. אמנם הנה מה דמשמע מלשונו דכל הזכרים אין אוכלים אותו במדינותינו לא שמעתי שיהיה המון עם וע"ה נזהרים בזה רק ת"ח ובעלי נפש נזהרים בזה כנ"ל ועי' בבית לחם יהודה סק"ג שכ' וז"ל ואין לאכול נשים מעוברת וזכרים בפרט בני תורה לב אפי' של עוף שקשה לשכחה אבל שאר נשים ובתולות אוכלות הלב אפי' של בהמה וכ"כ בכנה"ג עכ"ל. ומ"ש הבאה"ט מהבה"י דלב עוף זורקין ולב בהמה חותכין עיי"ש הנה דבר זה נזכר לענ"ד בדברי זקיני הלבוש ז"ל בביאור אבן יקרה על הרקאנטי פרשת לך לך ע"ד הרקאנטי שם שכ' שחותכין ערלת לב וז"ל פי' לב הבהמה כשרוצים לאכלו חותכין חידודו עכ"ל והנה מלשונו זה משמע תרתי דלב בהמה אוכלין ולב עוף אין אוכלין כלל דאם גם לב עוף אוכלין בודאי גם בלב העוף היה צריכין לחתוך ערלתו ע"פ הכוונה של הרב הרקאנטי שם ומדנקיט רק לב בהמה משמע דלב בהמה נוהגין לאכלו רק ע"י שיחתוך ערלתו ולב עוף אין אוכלין כלל אמנם במדינותינו לא שמעתי שיהיה מחלקין בין לב בהמה לעוף כלל ואותן האוכלין אוכלין בין של בהמה ובין של עוף ואותן שנזהרים שלא לאכלו אין אוכלין שום לב בין של בהמה בין של עוף ועי' בס' משנת חסידים במסכ' מוצאי שבת פרק ז' משנה א' שכ' וז"ל ולא יאכל שום לב של בהמה חיה ועוף שלא יוסף בו טפשות מרוח הבהמה השוכן בו או מאיזה נשמה המגולגלת ששם מושבם עכ"ד ועי' בש"ע האריז"ל אות ח' ואות ט' ועי' במ"א או"ח סי' ק"ע ס"ק י"ט ועי' בשלחן גבוה מחודש א' שכתב כי בשאלונקי כל הצנועין וכל יודעי ספר נזהרים בזה שלא לאכול שום לב בין של בהמת גסה או דקה ובין של עוף עיי"ש:
ועיין בשפ"ד סק"ז שכ' במקום שהדין נותן להתיר הלב בהפ"מ או לכבוד שבת אף דבעלמא קיי"ל דלכבוד אורחים הוי כמו הפ"מ או כבוד שבת מ"מ בלב לא שייך זה כיון דבכ"מ שנזכר לכבוד אורחים היינו בעלי תורה ובעלי תורה אינם אוכלים לב עיי"ש:
ו לבשלו. עבאה"ט ועי' בשפ"ד סק"ד שכ' דאם נמלח הלב בלא הדחה קמייתא יש להתיר אף באין הפ"מ עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קמ"ח שנשאל בלב שקרעו והוציא דמו ונמלח משני צדדיו בלא הדחה ראשונה וכ' ג"כ דפשוט הדבר להקל כיון דבלא"ה יש דעת הפוסקים המכשירין בנמלח בלא הדחה קמייתא ואף דלא קיי"ל כן מ"מ בלב כיון דהלב שיע כ"ע מודים דשרי בדיעבד כשנמלח בלא הדחה קמייתא עיי"ש:
ז ויש מחמירים לבשלו. עבאה"ט מ"ש מהמהרש"ל דנוהגין לבשלו אחר המליחה ועי' במ"ז ס"ק ח' שכ' שכן המנהג פשוט לבשלו אחר המליחה עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ב' ועפר"ח סק"ב שכ' דאפילו במקום דנוהגין להחמיר שלא לבשלו יש להם לבטל המנהג כי הוא מנהג בטעות ואין לו על מה לסמוך עיי"ש אמנם בס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל) השיג על הפר"ח בזה וכ' דבמקום שנוהגין להחמיר אין לבטל מנהגם כי המנהג נתייסד כדי שלא יבואו להקל ולבשל גם הכבד בלא צלייה כיון שהלב דמי לכבד ועמו קאי שהוא מונח אצלו עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סק"ב שהעלה לדינא כמ"ש הפר"ח דאפי' במקום שנוהגין להחמיר יש להם לבטל מנהגם עיי"ש:
ח רי צולין אותו. אבל בודאי דגם לצלי נוהגין להחמיר לחתוך ולמלוח. מנח"י רק ט"ו ס"ק נ"א עיי"ש:
סעיף ב:
ט קרעו אחר סליחתו ומותר. עש"ך ס"ק ה' דא"צ למלחו מבפנים לאחר הקריעה דשפיר מהני ליה המליחה שמלחו קודם הקריעה מבחוץ ולא הוי בכלל נמלח בצד א' דכיון דבשעה שמלחו מבחוץ לא היה קרוע הו"ל כחתיכה עבה ועי' מזה בשפ"ד סק"ה ובכנפי יונה (בד"ה כתב בספר):
י דכבולעו כך פולטו. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאם אחר שנמלח הלב נפל לציר שרי מטעם דשיע ועי' במנח"י כלל כ"ז ס"ק ה' שכ' דאם נפל על הלב דם בעין בשעת מליחה נאסר הלב כמו שאר בשר דדוקא לענין דם שבחללו אמרינן דשיע ולא בלע משא"כ שאר דם בעיין עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק ג' מ"ש בענין זה וכ' דיש להחמיר לכל הטעמים ע"כ יש להחמיר ולחוש לטעם הא' דבלע קצת רק דאמרינן כבכ"פ ע"כ בנפל לציר לאחר ששהה שיעור מליחה יש להחמיר דלא שייך ככ"פ כיון דאין לו דם של עצמו. וכן יש להחמיר גם בנפל על הלב דם בעין מבחוץ דאולי הוי הטעם דדם הכנוס בלב מתייבש ע"י מליחה וצלייה וזה לא שייך רק בדם הלב עצמו אבל שאר דם בעין שנפל עליו דאינו מתייבש אסור וכ' דה"ה אם נכבש בדם בעין כשיעור שיתנו על האש וירתיח יש להחמיר עיי"ש ועי' בכנפי יונה מ"ש בענין זה וכ' דהעיקר לדינא דדוקא בנפל הלב לאחר פליטת דמו וצירו לציר בשר הוא דאסור אבל אם נפל דם בעין על הלב בשעת מליחה אין להחמיר עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ב' ובפיה"ק סק"ה מ"ש בזה וכ' דהעיקר לדינא דבנפל עליו דם בעין מבחוץ בשעת מליחה או בשעת צלייה וכן אם נפל לציר בכלי מנוקב או שנתנו אצל חתיכה אחרת יש להתיר אכן אם נפל לציר לאחר פליטת כל צרכו יש להחמיר ובכבוש מעל"ע בצונן בלא מליחה צ"ע עיי"ש: וכתב כם עוד ביד יהודה במה שהוא שכיח שמניחין הלב מעל"ע עם הדם שבתוכו ולפעמים הדם צלול דלכאורה נראה להחמיר דהא נכבש בדם מעל"ע וכבוש הוא כמבושל אך כיון דלא מצינו בשום מקום להחמיר בזה אם שהה הלב עם הדם שבתוכו מעל"ע ע"כ צ"ע לדינא עיי"ש ועי' בשו"ת חסד לאברהם קמא חיו"ד סי' ל"ד שנשאל ג"כ בענין זה במה שמניחין לב בהמה במקולין מעל"ע בלא קרוע מדוע לא אוסרין הלב מטעם כבוש בדם שבתוכו וכתב דשפיר נכון מנהג העולם ואין להחמיר בזה מכמה טעמים וגם בלא"ה כשהלב לא נפתח יום שלם הנה נקרש הדם בתוכו ואף שהוא לח עדיין מ"מ כל שאינו נשפך לא חשיב כבוש בכה"ג כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' א' דלא חשיב כבוש רק כשהדבר המונח בתוכו מתנענע ממקום למקום עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת בשמים ראש (מבן הגאון מסטאניסלאב ז"ל) סי' כ"ז שכ' ג"כ טעם למנהג העולם שאין נזהרים בזה עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קמ"ז שהאריך בענין זה ומצדד לכאן ולכאן ובסוף דבריו סיים לדינא דבדיעבד יש להתיר כיון שיש כמה צדדים להקל אבל לכתחלה יש לזהר שלא להניחו מעל"ע בלא קריעה ועיי"ש בתשו' שאח"ז מ"ש עוד מענין זה ועי' בדברינו לעיל סי' מ"ח (ס"ק י"ב) וסי' ס"ט וס"ק רל"ג וס"ק רנ"ב) ולהלן סי' ק"ה (ס"ק י"ב) מ"ש בענין זה עוד בכיוצא בזה:
ועיין בחידושי הגרע"ק מ"ש לענין אם נמלח הלב ושהה שיעור מליחה והודח (להסוברים דבהודח נסתמין נקבי הפליטה) וחזר ומלחו דזה תלוי בטעמים הנ"ל דלטעם משום דדם הלב הוא כדם פליטה אסור דכיון דאין לבשר הלב דם של עצמו לומר איידי דטריד ליפלט לא בלע ולטעם דשיעי מותר עיי"ש ולפמש"ל מהשפ"ד דיש לנו להחמיר לכל הטעמים ממילא דגם לענין זה יש לנו להחמיר ולאסור אכן לדעת היד יהודה הנ"ל צ"ע ועי' בשו"ת זקיני הפני יהושע חלק א' סי' ק' בעוף שהדיחוהו ומלחוהו כראוי ואח"כ חזרו ומלחוהו בכשא"מ ולבו בתוכו ונכבש בציר ואח"כ נמצא הלב בתוכו והעוף שלם וכ' שיש לאסור מה שבתוך הציר דא"ל דמה שיצא כבר יצא במליחה וגם אין לצרף מה שחוץ לציר לבטל דהא אינו מפעפע למעלה כמש"ל סו' ק"ה אבל מה שחוץ לציר מותר ממ"נ דאם נאמר דמפעפע למעלה הרי יש ס' עיי"ש ועי' בדברי שאול ויוסף דעת שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה:
יא עד שיהא ס' כנגד הלב. עפת"ש מ"ש מהנו"ב ותשובת פני אריה בעוף שצלאו תוך בעקי"ן ועי' במנח"י כלל כ"ז ס"ק י"ז מ"ש בשם ח"ז מהר"ש שפירא ז"ל באווזות שצולין באגנים שקורין ברא"ט בעקי"ן ונמצא שם הלב ובסוף מסיים דאין להחמיר לדינא דהעיקר כדעת הסוברים דגם מה שחוץ לרוטב מצטרף לבטל ועיי"ש עוד בסלת למנחה שכ' דאף שיש צדדים לכאן ולכאן מ"מ לדינא אין להחמיר עיי"ש ועי' במ"ז ס"ק ט' שהביאו וכ' דלדינא אין להקל אא"כ יודעים בבירור שכל משך הצלייה היה הלב חוץ לרוטב דאז מותר ממ"נ אבל אם היה הלב בתוך הרוטב אין מה שחוץ לרוטב מצטרף לששים ובספק אם היה הלב בתוך הרוטב יש להחמיר כיון שדרכו להתהפך ועיי"ש עוד שכתב דכל זה הוא לענין גוף האווזא אמנם לענין שאר הבשר שבקדרה חוץ האווז יש חילוק בין אם מונח הלב בתוך הכלי חוץ לאווז ובין אם מונח הלב תוך האווז דאם מונח הלב חוץ לאווז דאז רק האווזא מותרת ממ"נ אבל שאר החתיכות דליכא בהו הממ"נ אסורים אם מונח הלב בתוך האווזא יש להתיר אף שאר הבשר אך כל זה הוא לשיטת המנח"י אבל לפמש"ל להחמיר לשיטת רש"י א"כ אפי' אם מונח הלב בתוך האווזא ג"כ שאר החתיכות שבתוכה אסורים דאינן מצטרפות עיי"ש ועי' בהגהות אמרי ברוך שכ' שיש לעיין אם עמדו אווזא עם לבה בטשאלינ"ט שהרבה מהרוטב מתמעט בבישול ואף שהכלי מכוסה מ"מ י"ל שבעת שנוטלין מהתנור ומורידין הכיסוי ועדיין הוא בחומו ככל דבר מיד שבא מן האש דאז יש חשש שיפלוט הלב בחלק האווזא שבתוך הרוטב ואין השאר מצטרף עיי"ש אמנם בחוו"ד פסק כדעת המנח"י להקל בכ"מ בזה דחלק האווזא שחוץ לרוטב מצטרף לששים עיי"ש ועי' ביד אפרים שהביא דברי המ"ז והנו"ב הנזכר ולדינא העלה ג"כ דהעיקר כדעת הנו"ב להקל בזה אך במ"ש שם הנו"ב בסוף התשו' להקל כשהיה כל הלב חוץ לרוטב גם בלא נטילה בזה השיג ולדעתו דוקא אם היה הלב עכ"פ מקצתה תוך הרוטב הוא דיש להקל גם בלא נטילה לחלק האווז שחוץ לרוטב אבל אם היה כל הלב חוץ לרוטב אין להקל בלא נטילה דעכ"פ נטילה בחלק האווז שלמעלה מן הרוטב בעינן עיי"ש:
יב ס' כנגד הלב. עפת"ש ועי' בשו"ת טור האבן סי' ל"ד שנשאל בעוף שנכבש במים מעל"ע עם לבו אך שלא היה כל העוף בתוך המים רק חצי ממנו וחצי העליון של העוף היה חוץ להכבישה אם מצטרף מה שלמעלה מהכבישה לששים לבטל הלב או לא כיון דמה שלמעלה מן המים לא נעשה כבוש ועיי"ש במ"ש בזה ולדינא העלה דבכבוש במים כיון דקיי"ל להלן סי' ק"ה דאין מה שחוץ לכבישה נאסר א"כ בנ"ד דקיי"ל דדם אינו מפעפע למעלה מכ"ש שמה שחוץ לכבישה אין מצטרף לבטל אך בכבוש בציר כיון דאוסר גם מה שלמעלה מן הציר ממילא דמצטרף גם מה שלמעלה לבטל בס' עיי"ש באריכות: (יג) רלא ידעינן כמה נפיק מיניה. עבאה"ט מ"ש לענין אם נמלח הלב אם סגי לשער נגד הדם שבחלל הלב ועפר"ח סק"ה שהעלה דהעיקר לדינא להקל דבנמלח סגי לשער באומד יפה נגד הדם הכנוס בחלל הלב עיי"ש וכ"כ בישועות יעקב סק"ב ועיי"ש במ"ש בזה מלתא בטעמא ועי' במנח"י שם ס"ק י"ב מ"ש בזה ולדינא כתב לחלק בין אם הלב דבוק בעוף או לאו דהיכא דהלב דבוק בעוף ונמלח ואיכא בעוף ס' נגד הדס שבחלל הסומך על דעת המקילין במקום הפ"מ או בע"ש לא הפסיד אבל באין הלב דבוק בעוף לכ"ע אין כל העוף מצטרף לבטל הדם שבחלל הלב וכיון דבלב עצמו אין בו ס' נגד דמו צריך בקדירה ס' נגד כל הלב עיי"ש והביאו בשפ"ד סק"ה לדינא ועיי"ש עוד בשפ"ד להלן סק"ח מ"ש בזה ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה ולדינא מבואר דעתו להיפך מדעת המנח"י והפרמ"ג הנ"ל שכ' דאם הלב היה דבוק בתוך העוף חמור טפי ויש להצריך ס' בקדירה עד כל הלב אף שנמלח כיון דהעולם אינם נזהרים במליחת העופות בחללן בפנים ואינם מולחין מבפנים היטב כראוי ממילא דאם נמצא הלב דבוק שם מבפנים הוי הלב כלא נמלח כלל ואף אם זורקין עליה למרחוק קצת מלח לא נחשב מליחתו להוציא הדם מבשר הלב ע"כ הו"ל כנתבשל הלב בלא מליחה וצריך ס' כנגד כולו אבל אם אינו דבוק בעוף והוציאו ומלחו קודם בישול מבחוץ היטב יש להקל שלא להצריך ס' בקדירה רק כנגד חללו בלבד עיי"ש ועי' בהגהות חכמת שלמה שכתב ג"כ לדינא כדעת הכנפי יונה הנזכר ודלא כהמנח"י וכתב דאף אם היה יודע שהלב דבוק שם בהעוף ובקע העוף היטב בכוונה והתכוון למלוח הלב מבחוץ בכל צדדיו אפ"ה אין להקל אלא בהפ"מ וגם צורך שבת יחד אבל בהפ"מ לבד או צורך שבת לבד אין לסמוך להקל וכ"ז בידע שיש שם הלב והתכוין למלחו היטב בכל צדדיו כנ"ל אבל בסתמא אין לסמוך להקל בשום גווני אפי' בהפ"מ וגם כבוד שבת יחד דהוי מלתא דלא רמיא עליה וכו' ודינו כלא נמלח כלל עיי"ש ועי' מזה בשו"ת אבן שתיה חיו"ד סי' מ"ג באריכות: ועיין עוד בשפ"ד סק"ח שם שכ' דכל מ"ש להקל בדין זה בנמלח הלב היינו שנפתח העוף ונמלח הלב ממש אבל אם לא נפתח העוף ונמלח בפנים רק מבחוץ ולא בא המלח על הלב כלל לכ"ע נחשב הלב כלא נמלח כלל ופשוט עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ח):
ועיין בכו"פ שכתב דבעוף גדול אף שאין בדם חללו יותר מכזית שהוא שליש ביצה ובערך עשרים ביצים יש ששים כנגד הלב עיי"ש והביאו בשפ"ד ס"ק י"ט עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל ל"ד סעי' ה' שהעלה דלפי חשבון שיעור חלה צריך לכל הפחות להיות ב' קוואר"ט ורבע שיהא ששים כנגד הלב עיי"ש אמנם בחוו"ד בביאורים סק"א השיג על הכו"פ בזה והעלה דיש לשער יותר מכזית עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ה ובס' תורת משה (מהגאון בעל שו"מ ז"ל) על הוויכוח מים חיים כלל צ"א דין ב' ובספרו דברי שאול ויוסף דעת בחידושיו לסי' זה מ"ש בזה:
ועיין בס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל) שכ' דפשוט דגם הלב עצמו מצטרף לשיעור ששים להתיר עיי"ש ועי' בשפ"ד סק"ה שהביא כן מהפר"ח וסיים דמדעת המחבר לעיל סי' ס"ט משמע דאין הלב מצטרף עיי"ש: (יד) הלב עצמו אסור. עבאה"ט ועי' פר"ח סק"ו שהשיג על הרמ"א ופסק דאם יש בו ס' גם הלב מותר עיי"ש אמנם יעוין בשפ"ד סק"ז שכ' דהעיקר דינא דאפי' יש בעוף או בחתיכה שהלב דבוק בו ס' נגד הלב והלב נמלח אפ"ה אסור הלב עצמו אפי' בהפ"מ עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק ט': (טו) ויקלוף מעט סביב הלב. ואם לא קלפוהו או שא"א לקלפו א"צ ס' נגד הקליפה. יד יהודה בפיה"ק סק"י מהת"ח. וכ"כ בהגהות יד אברהם דכיון דהקליפה בזה אינו אלא חומרא בעלמא אם לא קלפוהו לא בעינן ס' נגדה עיי"ש:
טז סביב הלב. עבאה"ט מ"ש הטעם משום דכבר נמלח עמו ונאסר כדי קליפה ועפר"ח סק"ח שכ' דלפ"ז פשוט הוא דאם נצלה מקודם צריך נטילה אף שיש ס' דבצלי צריך נטילה וה"פ:
יז והמנהג להקל. עבאה"ט ועי' בשו"ת דבר משה (להרב מהר"מ ארמילאוו ז"ל) חלק א' סי' ז' שכ' שכן הוא המנהג כהרב והש"ך להקל ודלא כהמהרש"ל עיי"ש והביאו בעקרי הד"ט סי' ז' אות ט"ו ועיי"ש שהביא כן גם בשם תשו' בכת"י מרב גדול אחד בג' רביעי עוף שנמלח ונמצא הלב שלם דבוק בתוכו ופסק להתיר ע"י קליפה במקום שהי' הלב דבוק ולהשליך הלב אע"פ שלא היה בהג' רביעי ס' כנגד הלב עיי"ש וע"ל (ס"ק י"ג): (יח) להקל. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דפשיטא דלכתחלה אין למלוח או לצלות לב עם בשר ועשפ"ד סק"י ובתפארת למשה ובבית מאיר מה שתמהו על הש"ך בזה דלמ"ל מחמת שצריך קליפה במקום שנגע תיפוק לי' משום הלב עצמו דאסור למלחו או לצלותו בלא קריעה על סמך שיקרענה אח"כ דחיישינן דלמא אשתלי עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק י"ג) ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ז שכתב שהפי' בדברי הש"ך הוא דגם אם אינו רוצה לאכול הלב כלל אעפ"כ צריך להוציאו מקודם ולא יניחנו בו במליחה וצלי ולהשליכו אח"כ דחיישינן שמא ישכח לקלוף במקום הזה עיי"ש ועי' בתפארת למשה שכ' דפשוט הוא דאם קרעו כדינו מותר אפי' לכתחלה למלחו עם בשר עיי"ש אמנם יעוין בחגורת שמואל ס"ק י"ב שכ' דכוונת הש"ך הוא דאפי' אם קרעו כדת אין למלחו לכתחלה עם בשר משים דלפעמים יבא וימלח הלב בלא קריעה ונאסר הבשר עכ"פ כדי קליפה ושמא אשתלי ויאכל הבשר בלא קליפה עיי"ש אבל לפמש"ל (ס"ק ט"ו) דבדיעבד אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר וא"צ ס' נגד הקליפה כיון דהקליפה הוא רק לחומרא בעלמא ממילא דאין לגזור מלמלוח הלב עם בשר לאחר הקריעה משום גזירה דקודם הקריעה דהא קיי"ל דשכ"מ דבדיעבד מותר לא חיישינן דלמא אשתלי כמבואר להלן סי' צ"א וכנודע ע"כ ברור הדבר שיש לסמוך בזה על התל"מ לדינא ואין להחמיר:
יט במקום שהיה הלב דבוק. עי' בדגול מרבבה ובחידושי הגרעק"א ז"ל שתמהו על דין זה דלמ"ל לקלוף מהעוף במקום שהיה הלב דבוק דהא אין האיסור רק משום דם הכנוס בלב וא"כ אמאי לא נחשב הלב עצמו בתורת קליפה עיי"ש ועי' ביד אפרים שמתרץ זה בטוב טעם ודעת דהעיקר לדינא כדעת הרמ"א והש"ך דהלב עצמו בודאי אינו במקום קליפה שאנו חוששין דכיון דהלב שיע ולא בלע פלט הדם חוץ להלב ואוסר העוף במקום נגיעתו כדי קליפה עיי"ש:
כ ולקלוף קצת. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאפי' אינו דבוק וכו' ועי' במנחת יעקב כלל כ"ז סק"ו שחולק על הש"ך בזה ומקיל באינו דבוק עיי"ש והביאו בשפ"ד ס"ק י"א לדינא ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ג שכתב דהעיקר לדינא כהש"ך דגם באינו דבוק צריך קליפה עיי"ש:
כא ואין חילוק. ע' בחמודי דניאל הלכ' מליחה אות ל"ב בעוף שמלחו אותו עם לבו והדיחו ואח"כ מלחו אותו שנית בכשא"מ ולא היה ציר כלל וכ' שיש להתיר כיון דמוכח מדברי הט"ז סק"ד והש"ך סק"ה דמליחת העוף אינו מועיל ללב דהוי אבר בפני עצמו וא"כ הו"ל כטהור מלוח וטמא תפל דמותר עיי"ש: (כב) או הלב עצמו. עבאה"ט ועשפ"ד ס"ק י"ב שהסביר קצת דעת הב"ח דגם במליחה אין להתיר רק שאר הבשר אבל הלב עצמו אסור כמו בבישול וסיים בצ"ע עיי"ש ולדינא עי' ביד יהודה בפיה"א סק"ח ובפיה"ק ס"ק י"ד דהעיקר כדעת הש"ך דבמליחה גם הלב עצמו מותר כמו שאר הבשר עיי"ש: (כג) אי פתוח למעלה. עבאה"ט ועי' בכנפי יונה שהביא מהב"ח דה"ה אם הוציא דמו ע"י קיסוס או נענוע שפיר דמי אפי' נתבשל אח"כ והשיג עליו וכן השיג ע"ד הת"ח שהביא הט"ז דבהניחו על פיו הוי כמו קרוע דממשמעות לשון המשנה משמע דלא מהני שום תקנה ודוקא בעינן קריעה עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א ס"ק ט' ובפיה"ק ס"ק ט"ו וכ' דאם לא קרעו ממש אין לסמוך להקל אף בדיעבד אף אם הניחו על פיו והוציא דמו ע"י קיסום ונענוע עיי"ש:
כד ונוהגין לכתחלה לחתוך ערלת הלב. עבאה"ט מ"ש מהש"ך בשם הרקאנט"י ע"פ סוד להעביר כחות הטומאה ועי' במנחת יעקב כלל כ"ז סעיף קטן ב' שהביא דברי הש"ך בשם הרקאנט"י הנזכר וסיים בשם הספר מגדל דוד דאף בדיעבד יש לזהר מטעם זה עיי"ש:
ועיין בדברי זקיני הלבוש ז"ל בביאור אבן יקרה על הרקאנט"י פ' לך לך שם שכ' וז"ל לכך חותכין ג"כ חידוד הלב בראשיתו. פי' לב הבהמה כשרוצין לאכלו חותכין חידודו עכ"ל. (הבאתי דבריו לעיל ס"ק ה') ומדבריו שכ' בלשונו כשרוצים לאכלו משמע דאין נ"מ בזמן החיתוך בין קודם המליחה והבישול ובין אח"כ דעיקר הקפידה לחתכו קודם אכילה לכוונה זו. אמנם לפי דברי האו"ה המובא ברמ"א דעיקר הטעם בחיתוך ערלת הלב שלא יתעכב פליטת הדם הוי הקפידא לכתחלה רק קודם מליחה אבל לאחר המליחה אם לא חתכו שוב אין תועלת בחיתוך ערלתו ופשוט הוא דאנו יש לנו לחוש לכתחלה לב' הטעמים ע"כ צריכין לזהר לכתחלה לחתכו קודם מליחה ואז יוצא ידי שניהם אכן בדיעבד אם אירע שלא חתכו קודם מליחה יש לזהר עכ"פ לכתחלה לחתכו קודם אכילה מטעם של הרקאנט"י ע"פ הקבלה כנ"ל. שוב מצאתי בס' מזמור לדוד (להגאון מהרד"פ ז"ל) שכ' כן להדיא דאם לא חתך קודם בישול יחתוך אח"כ להעביר כחות הטומאה עיי"ש וגם יש לדעת דלפי הטעם של הרקאנט"י ז"ל הנ"ל לא מצאנו שיעור כמה יחתוך מערלת הלב ובדברי זקיני הלבוש באבן יקרה שם מבואר רק לחתוך חידודו ולא יותר אמנם לפי הטעם של האו"ה הנזכר נראה דצריך לחתוך עד שיגיע לבית חללו וכן מבואר שם מלשון המהרש"ל בהגהותיו להאו"ה שם שכתב שצריך לחתוך ערלת הלב כדי שיהא פתוח מכל צד עיי"ש והיינו שיחתוך עד לבית חללו וכאמור:
סעיף ג:
כה אין עיף שלא יהיה בו ס'. עי' בשו"ת עבודת הגרשוני סי' כ"ט (שציין עליו הבאה"ט) שכ' דאף אם נראה לעין המורה שהלב של עוף גדול יותר מכפי ערך העוף מ"מ אם העוף שלם מותר דהוי הקבלה דבכ"מ יש ששים עיי"ש:
כו ששים כנגד לבו כלומר כנגד כל לבו לא כנגד דם שבחללו לבד. ר"ל אפי' לא נמלח הלב כלל או שנאסר הלב ובשלו עם עוף שלו כשרה דאמרינן דמסתמא יש בו ס' נגד כל הלב. ש"ך ושפ"ד ס"ק ט"ז. ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ז ושלחן גבוה ס"ק י"ג ועי' בס' ראש פינה באבן הראשה אות ט' ובפינת יקרת אות ל' מה שהרבה להקשות ע"ד הש"ך בזה והביא מכמה גדולי הפוסקים דמבואר מדבריהם דמ"ש אין עוף שלא יהיה בה ס' כנגד לבה ר"ל כנגד דם שבחללה אבל לא כנגד כולה עיי"ש באריכות וצ"ע:
כז אפילו אין בו הראש והרגלים עבאה"ט מ"ש דגם בנחסר הכנפים ועי' בשו"ת ב"ח החדשות סי' כ"ג מ"ש בזה וסיים דאם כי מדינא נראה דלאו דוקא נקטו הפוסקים הראש והרגלים דבאמת גם בחסר יותר מהראש והרגלים כגון הכנפים מ"מ אם נחסר יותר מהראש והרגלים יש לשער לפי אומד הדעת ואם יש ספק למורה יחמיר באיסור דאורייתא עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ה. ומ"ש הבאה"ט וכן דעת הדרישה להקל בזה עי' שם בדרישה שכ' דאפי' ניטל הראש והרגלים וגם ניטל הגרגרת (היינו המפרקת. מ"ז סק"ט) ולא נשאר כ"א הגוף שלם יש להקל ביש עוד צד בלא"ה להקל וכו' עיי"ש ועי' במנחת יעקב כלל כ"ז ס"ק ט"ו מ"ש לענין זה ולדינא העלה דהעיקר כדעת המהר"י מינץ עיי"ש והביאו במ"ז שם וכ"כ בכו"פ ומבואר מדבריהם שיש להקל כשניטל גם הכנפים עם הגרגרת כנ"ל אף בלא נמלח הלב גם בלא צירוף סניף. אמנם בחוו"ד פסק דדוקא בניטל רק הראש והרגלים הוא דיש להקל להדיא אבל בניטל גם הכנפים אין להקל אלא כשיש עוד צד להקל כגון לענין איסור דבוק שלא לומר חנ"נ עיי"ש. ועי' במ"ז שם שכ' דזה פשוט דבכ"מ שאמרו שיש ס' בעוף נגד לבו היינו אף בשאין הבני מעיים בתוך התרנגולת עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"י אסאד ז"ל חיו"ד סי' ק"י:
כח אין בו. עבאה"ט מ"ש לענין אווזא שהופשט עורה ועי' בחמודי דניאל הלכ' מליחה אות ל"ב שמצדד לחלק בזה בין עוף כחוש לשמן דבעוף שמן שהופשט עורה אז אין ס' כיון דבעוף שמן נתמעט מאוד בשר העוף שנהפך לשומן ועיי"ש במ"ש בזה ועי' בס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל) שכ' כן לדינא לחלק בזה דבסתם אווזא שפיר נכונים דברי המקילין דיש ס' אפי' בהופשט העור אכן באווזות שמפטמין ביותר שכל בכר נהפך לשומן ונדבק בעיר וכשמפשיטין העור נשאר תבנית גופה כמעט עצמות יבשות והלב שבה מתגדל ביותר ע"י אותה פטימה ואז פשיטא דלא נשאר ס' נגד לבה עיי"ש אמנם מסתימת דברי המ"ז שם ובשפ"ד ס"ק ט"ז נראה שדעתו להחמיר גם בעוף כחוש כשהופשט עורה. וכתב בשפ"ד שם דנראה דעת המהרש"ל דאפילו נמלח הלב אמרינן דבלא העור אין בו ששים עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט מתשו' עבודת הגרשוני להקל כדעת הט"ז דגם בהופשט עורה יש ס' בצירוף צדדים עי' במ"ז שם (בר"ה עוד כתב) מ"ש בזה וכתב דכשצריכין להקל לשער שאר דברים שבקדירה יש לצרף זה לסניף לומר שיש ס' אף בהופשט העור ולא אמרינן איסור דבוק עיי"ש:
כט והרגלים התחתונים וה"ה הצואר, תשו' עבודת הגרשוני סי' כ"ט והביאו הגאון הח"ס בהגהותיו ליו"ד כאן (ל) עד הארכובה התחתונה אבל אם ניטל עצם הקוליות עם הבשר שעליו אף ששאר הגוף נשאר שלם אין להקל אף אם נמלח הלב. מ"ז שם:
לא ואם אין שלם וכו'. עבאה"ט מ"ש מתשו' עבודת הגרשוני דגם אם חסר מן העוף חלק גדול אם הוא לפנינו ויכולין לשער שיש בו ס' כנגד לבו כשר וע' כו"פ שכ' דאם חסר חתיכה מן העוף והוא לפנינו רק שאין יכולין לשער אם יש בהנשאר ס' כנגד לבו אין להקל בספיקו דהוי ספק חסרון ידיעה. אכן אם אינו כעת לפנינו לשער אם היה בו ששים כנגד לבו כגון שנאבד או שנאכל ממנו יש להקל ותולין דאולי אם הי' לפנינו הי' אפשר לשער למראית עין שיש בו ס' כיון שהוא רק איסור דרבנן דדם שבשלו ושמלחו לא הוי רק מדרבנן והו"ל כנשפך באיסור דרבנן דלקמן סי' צ"ח עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ט שהביאו וסיים שהוא צ"ע והכל לפי ראות עיני המורה עיי"ש:
לב דהחתיכה נעשית נבילה. עבאה"ט ועי' בשו"ת טור האבן סי' ל"ד שנשאל בלב העוף שהיה דבוק בהעוף שנשרה במים מעל"ע עם העוף ועוד עם עופות אחרים ובהעוף שהיה הלב דבוק בו לא היה לבדו ששים כנגד הלב שהי' חסר ממנו הרבה רק בצירוף שאר הבשר שנשרה שם בהמים היה ס' אם אמרינן בזה איסור דבוק וכ' דפשוט דכל הבשר מצטרף לבטל הלב דלא אמרינן בכבוש איסור דבוק עיי"ש באריכות ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א שנסתפק ג"כ בזה בעוף שהיה כבוש מעל"ע עם לבו אם אמרינן איסור דבוק והביא מדברי המנח"י כלל ב' סק"ב ושפ"ד לעיל סי' ס"ט ס"ק ס' דמבואר מדבריהם דגם בכבוש מעל"ע אמרינן איסור דבוק אבל לדינא כ' דאין להחמיר דהא לא שייך הטעם דשמא הי' פעם א' חוץ למים דאדרבה אם ידעינן שכן הוא לא הוי כבוש ולחוש שמא נשאר עם מעט מים לא הוי סברא כלל וגם מטעם שממהר לבלוע ג"כ אין שייך לחוש בכבוש דזה לא שייך רק במליחה וצלי ובישול וכו' וגם כיון דבלא"ה הדין דאיסור דבוק הוא חומרא ועוד יש בזה כמה צדדים להקל ע"כ נראה דאם יש בכל מה שבכלי ס' כנגד הלב מהני אף שהלב היה דבוק בהעוף ובהעוף לבדו לא הי' ס' עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' צ"ב ס"ק מ"ז) ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קט"ז שנשאל בעובדא כזו באווזא שנמלחה מחובר עם הלב והודח ונתנוהו בכלי מים ונכבש עם הלב מעל"ע ולא הי' ס' באווזא נגד הלב ועיי"ש במה שהאריך בזה ולדינא סיים דאם ע"פ אומדנא יש עכ"פ בהאווזא ששים נגד דם הלב יש להתיר אבל היכא דאין בהאווזא ששים נגד דם הלב אז נעשה כל האווזא נבילה ואם בישלה אח"כ צריך בקדירה ס' כנגד כל האווזא עיי"ש ועי' מזה עוד להלן בדברינו סי' ק"ה (ס"ק י"ז) שהבאתי מהס' משמרת שלום דהעיקר לדינא כהמנח"י והפרמ"ג להחמיר בזה דגם בכבוש שייך החשש דאיסור דבוק דממהר לבלוע כמו בצלי ובישול עיי"ש :
לג דהחתיכה נ"נ.
עבאה"ט מ"ש מהש"ך ב' טעמים דאמרינן בזה איסור דבוק ועי' בשו"ת ברכת יוסף סי' כ"ח מ"ש בענין זה בעובדא שנשכח לקרוע הלב ונצלה הלב כשהוא שלם עם הכבד ולאחר הצלייה בשלו הלב עם הכבד ובשעת אכילה נמצא הלב בלא קרוע ולא נודע אם היה הלב דבוק לכבד והיה בכל התבשיל ס' כנגד הלב אמנם השואל חשש להחמיר כיון שיש ספק שמא הי' דבוק הלב להכבד ואמרינן איסור דבוק צריך שיהי' בהתבשיל ס' כנגד הלב עם הכבד והשיב שאין להחמיר בזה כיון שיש ספק שמא לא הי' דבוק להכבד כלל וכל האיסור הוא רק מדרבנן דדם שבשלו אינו אלא מדרבנן ואמרינן ספיקא דרבנן לקולא ואפי' אם היה איסור דאורייתא אין להחמיר מספק דקיי"ל דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן לומר שהי' דבוק וכ"ש בנ"ד דהוי רק ספק איסור דרבנן ע"כ יש להתיר הכבד וכל התבשיל והמחמיר בזה מאבד ממונם של ישראל. וסיים דכל זה הוא כותב לדעת השואל שחושב שיש ספק אם הי' דבוק הלב להכבד אבל לדעתו אין מקום להסתפק בזה שבודאי לא הי' דבוק להכבד כלל כי הלב והכבד אינם מתאחדים דהלב אינו דבוק במקום הכבד שהלב הוא בשטח הריאה וכו' עיי"ש באריכות :
לד נעשית נבילה. ע' בשו"ת עטרת צבי סי' ח':
לה נבילה עבאה"ט וע' בהגהות אמרי ברוך בש"ך סק"י שכ' דאם בשעת בישול הי' בו ס' ולאחר הבישול חתך מן העוף בעודו בחומו עד שמה שנשאר מן האווזא עם הלב ליכא ס' תלוי בפלוגתת הרמ"א והמהרש"ל אם יש לדבר גוש חם שהוסר מהאש דין כלי ראשון האמור בט"ז להלן סי' צ"ד ס"ק י"ד ובש"ך סי' ק"ה סק"ח עיי"ש ועי' בחוו"ד בביאורים סק"ב שכ' בהחלט דאף שהי' בתחלה בהעוף עצמו ס' רק שבעוד שהי' העוף רותח שהיס"ב חתך ממנו קצת נאסר השאר דהא ליכא ס' ודבר גוש דינו ככ"ר עיי"ש ועי' ביד אפרים שהביאו וכ' דנראה דבהפסד קצת יש להקל בזה ומכ"ש אם לפי אומד הדעת יש גם בהחתיכה שהלב בו ס' נגד הדם שבחללו ואף דנקטינן לחומרא דבאין העוף שלם אין בו ס' מ"מ בזה דבשעת בישול הי' בו ס' רק שיש חשש דעתה שנחתך לאחר הבישול שאין ס' נאסר כנ"ל יש לסמוך בפשיטות על הך דעה דס"ל דאם נראה ע"פ אומד הדעת שיש ס' סגי עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ח ובדברי שאול ויוסף דעת ריש סי' זה:
לו ואם אין הלב דבוק בעוף וכו'. עי' ביד אפרים שם שכ' שצריך המורה לזהר אף בכה"ג שנמצא הלב על הטעלי"ר אצל העוף ואינו דבוק בו ויש בכל הקדירה ס' שלא להכשיר עד שיחקור לדעת אם עירו הקדירה בבת אחת לתוך הקערה או שלא עשו כן רק ששפכו מקודם המרק דאם שפכו מקודם המרק יש להטריף דמיד שהתחיל לשפוך המרק ולא נשאר ס' בקדירה נאסר הכלי אך הקערה ששפכו לתוכה המרק יש לצדד להקל כיון דמתחלה כשהתחילו לשפוך הרוטב הי' ס' והי' הרוטב בשר וממילא דהרוטב שבא אחריו אף שנאסרה אינה אוסרת שוב הקערה כיון דעירוי אינו אוסר כ"א כדי קליפה וכאן שהרוטב שהי' מתחלה בקערה מפסקת ביניהם ממילא שאינו יכול לאסור הקערה ואף שלפעמים ע"י קילוח העירוי מתפשטות הרוטב לצדדים מחמת הקילוח שלמעלה והקילוח נוגע לצדדין בשולי הקערה מ"מ בזה אין להחמיר דשפיר תולין דלא נגע ולא דמי דלהלן סי' ק"ד בדין עכבר שנמצא בשומן דחוששין בכהאי גוונא להחמיר שמא נגע הקילוח בצדדין דכאן לא הוי רק דם שמלתו ודם שבשלו דרבנן אין להחמיר כל כך עיין שם:
סעיף ד:
לז הריאה. עמ"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק ט"ו שכ' שצריך להוציא הריאה מהעוף קודם מליחה עיי"ש ועי' ביד יהודה שם ס"ק י"א שהשיג עליו דכיון שהריאה דבוקה בצלעות הוי כחתיכה עבה עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תנ"ו שהביאו ומדחה דבריו דהעיקר כדברי הפרמ"ג להחמיר דהא אינה דבוקה כולה בצלעות ויש ממנה שהוא נפרד מן הצלעות ומגולה מב' צדדין עיי"ש: (לח) אינה צריכה חיתוך. עי' ביד יהודה שכ' דכ"ז הוא מצד הדם אבל יש לזהר בלא"ה ולקרוע הריאה ולפתוח את הסמפונות משום שנתודע שיש הרבה תולעים בהריאה והם אסורים וא"א להסיר התולעים ולהפרישו זולת בהסרת כל הסמפונות עיי"ש (ועי' מזה בדברינו לעיל סי' ל"ו ס"ק קס"ב ולהלן סי' פ"ד ס"ק קע"ט):
לט צריכה. עי' בשלחן גבוה ס"ק י"ת שכתב דמה שנוהגין במקומות הספרדים שלא לבשלה אחר המליחה אלא לאחר השליקה ולהטיל אותה במים קרים ואח"כ מבשלין אותה אין זה מחמת חשש איסור דם אלא משום מיאוס עיי"ש:
מ אבל נהגו לקרעה. ע' בכנה"ג בהגהות ב"י סוף סי' זה שכ' מהדמש"א דרק בבהמה נהגו לקרוע הריאה אבל ריאה של עוף אפי' לכתחלה אין צריך קריעה עיי"ש וע' שלחן גבוה שם שסיים שכן נוהגין עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"ב שכ' דכ"ז בסתם אבל במה שנמצא לפעמים דם נצרר הרבה בריאה של עוף צריך מן הדין לחתכו ולהסיר הדם ולהדיחו שם היטב ועיי"ש עוד לעיל סי' ס"ט בפיה"א ס"ק כ' ועי' בדברי יוסף סי' תנ"ו שכ' דכיון שכ' הלב"ש בסי' ל"ח סעי' ט' דשכיח בעופות צררות דם אדום או שחור מבית השחיטה א"ה כיון שהוא מלתא דשכיח צריכין לבדוק אחר זה בכל ריאה של עוף עיי"ש וכ"כ בטהרת אהרן על דיני ניקור ס"ק י"ז ובס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' י"א:
מא לקרעה. עבאה"ט ומ"ש דאם בשלה בלא קריעה מותר עי' בס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' י"א שכ' דאף אם רואין אח"כ שיש צררות דם בהריאה אין לאסור בדיעבד עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה שם סמוך לריש הס"ק ובדברי יוסף שם שכתב להחמיר אם הי' שם צררות דם ולאסור אף בדיעבד בנתבשלה כך עיי"ש ומ"ש הבאה"ט בקיצור דינים בלב עוף שנמלח עם העוף כבר נתבארו דינים אלו לעיל באריכות:
מב ולפתוח הקנוקנות. עי' בחמודי דניאל הלכ' מליחה אות ל"ה דה"ה אותו שומן היורד בין הערוגות שקורין יאצני"ק שיש בו קנים חלולים לבנים צריך לפתחם קודם מליחה ולמלוח גם בפנים עיי"ש:
מג שלה. עי' בס' דברי יוסף סוף סי' תנ"ו שכתב דבריאה של עוף שנראה בה צררות דם (ואי אפשר להסיר הדם ולנקותה לגמרי] צריך להשליך הריאה כי אין כח במלח להוציא דם הנצרר עיי"ש: