אור ברסלב

דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא

סימן סח

סימן סז

סעיף א:

א לצלותו. עבאה"ט מ"ש דמליגה וצליה שוין ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות י"ד ובמ"ז סק"א מ"ש בזה:

ב שיהא בית השחיטה למטה. עי' בהליכות עולם בנתיבות ההוראה שעמד בזה דמלשון הטוש"ע משמע דלכתחילה יותיב לה אבית השחיטה והוא עדיף מלהניחו על נחיריו ודץ בי' מידי ומלשון הגמ' אין מוכרח לחלק ביניהם איזה מהם עדיף טפי עיי"ש:

ג המוח והקרום אסורים. כ' בפר"ח סק"א וז"ל מסתבר ודאי דהא דאמרינן שהמוח והקרום אסורים מיירי אף כשנמלח הראש דכיון שאין כח באש להפליט דם הראש בלא חתך האיך יפלטנו המלח וכו' עכ"ל וכ"כ בכרתי סק"ב: (ד) אסורים. עבאה"ט מ"ש מהש"ך לפי שהקרום מפסיק וע' מזה להלן סי' ע"א (סק"ח) שכ' הטעם לפי שעצם הגלגולת מפסיק עיי"ש ועי' במ"ז סוף סק"ב שכ' שיש נ"מ בין הטעמים לענין אם הוציא המוח ומונח אצל בשר הנמלח דלטעם שהעצם מפסיק אסור שאר הבשר אבל לטעם שהקרום מפסיק שאר הבשר מותר עיי"ש. ולדינא עי' בס' דברי יוסף סי' תמ"ד מ"ש בזה וכ' דאין לסמוך כלל אהא דהקרום מפסיק ואין להקל כלל עיי"ש. אמנם בגוף דברי הש"ך שכ' כאן דהקרום מפסיק פקפק בשפ"ד סק"א דמה בכך שהקרום מפסיק וכי לא יכול לפלוט דרך הקרום ובמ"ז שם סיים שכן הוא גי' המעדני יו"ט הקדירה מפסיק ולא הקרום עיי"ש ועי' בשבילי דוד אות א' שכ' דמ"ש הש"ך כאן דהקרום מפסיק אין כוונתו דקרום לחוד מפסיק דא"כ אם הניחו על ביה"ש האיך מתירין אלא דר"ל הקרום עם העצמות גרמו לעכב עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל ל"ג סעיף ג' במוסגר שכ' שבש"ך כאן ט"ס וצ"ל שהעצם מפסיק עיי"ש. ולפ"ז אם הוציא המוח חוץ להעצם ומלחו עם שאר בשר אין להקל כלל. ומ"ש הבאה"ט אפי' נפלט כבולעו כך פולטו הוא מהט"ז ועי' במ"ז שם שכ' דמסתימת דבריו שתפס הטעם דכבכ"פ משמע דשאר בשר שפלט כל דמו וצירו שנצלה עם הראש אסור דלא שייך כבכ"פ ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:

ה אא"כ נקב עצם המוח. עי' בשלחן גבוה סק"ד דדוקא בהיה הנקב פתוח אבל בלא"ה אין להקל וכ' שם בעובדא שהיה לפניו בראש טלה צלי שלא היה חתך עצם המוח אלא היה מסמר תקוע בהעצם דאין להקל דדוקא בנשאר הנקב פתוח הוא דמהני אבל הכא שהמסמר שתחוב בו סותם הנקב באיזה דרך יזוב דמו ולא דמי למ"ש המחבר בסעיף שאח"ז בהניחו על נחיריו ונעץ בו קנה או דבר אחר דמהני שאני נחיריו שאין שם עצם באותו קו המישור אלא בשר קשה מפסיק בינו לבין המוח הלכך כל שניקב בו אע"פ שהניח שם הקנה שפיר זב דמו דרך שם אבל עצם המוח קשה הוא וראש המסמר סותמו ולא נשאר דרך לזוב דמו עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק י'):

ו עצם. עבאה"ט ומ"ש מהש"ך דאפי' לא ניקב הקרום מותר. היינו לצלי משא"כ במליחה לקדירה לא מהני נקיבת העצם לבד ובעינן גם נקיבת הקרום כדלקמן סימן ע"א. שפ"ד סק"ב. ועפר"ח סק"ג ובס' חלקו של ידיד ריש סי' זה:

ז נהגו להחמיר. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דרגילין להסיר המוח ולמלחו תחילה ועשפ"ד ס"ק ג' שכ' דלא ידענא הטעם דלכ"ע בנקיבת העצם וחתיכת הקרום סגי בצלי עיי"ש. ועי' בשלחן גבוה סק"ד שכ' שהמנהג בשאלוניק"י שחותכין עצם הגלגולת לצד המוח וקורעין הקרום וסומכין ע"ז דאע"פ שיתהפך הראש בתוך התנור לצדדים מותר כיון שחותכין העצם והקרום הרבה והדם זב דרך שם עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט שנוהגין לזרוק המוח עם הקרום באווזא עבמ"ז סק"ג שכ' דאף אם חותכין הראש לשנים ומולחין אותו נוהגין להשליך המוח דאף דמשורת הדין אין לחוש בזה לכלום מ"מ כיון דמוח אווז אינו דבר חשוב זורקין עיי"ש:

סעיף ב:

ח נעץ בו קנה. עבאה"ט וצריך שיהא מונח תוך הנחירים כל זמן צלייה. כנה"ג בהגהות ב"י אות ב' ושפ"ד סק"ד:

ט בו. עי' בשפ"ד ס"ק י"ט שכ' דגם בראש העוף מהני בדיעבד אם דץ מידי בנחיריו עיי"ש לדרכו:

י קנה או דבר אחר. עי' בס' שאול בן הלוי (סעי' ד') שכ' דבע"כ בעינן שיהא הקנה דק שאינו סותם הנקב ויש ריוח בינתיים אילך ואילך משא"כ קנה עבה שסותם הנקב פשיטא דלא מהני ואדרבא מגרע גרע עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סק"ו) ועי' ביד יהודה סק"ג שכ' שצריך לזהר לנעוץ דבר הניקב שירחיב יפה הנקבים שהם לצד הראש ולא סגי במה שמניח בהנחירים כי אין לסמוך על נקבי התולדה של הנחירים כי אלו הנקבים שהם בתולדה הם צרים לזיבת הדם או אולי נסתמו בליחה או שום דבר ע"כ צריך להרחיב הנקבים ע"י דבר הנוקב להרחיב יפה לנקבים שהם לצד הראש עיי"ש: ועיי"ש עוד שכ' דלכתחילה יש לנעוץ עד המוח ולנקוב שם וכמו שאנו רואין שדרך הנחירים קשה להוציא המוח בלא שבירה כלל זולת ע"י חוט השדרה. ועי' בדבריו בהשמטות שבסוף ספרו על הלכות תערובות שכ' לבאר דבריו שבכאן יען כי חוט השדרה נמשך מהמוח עצמו ושם כשמתחיל המוח להתקצר ולכנוס בתוך עצם השדרה חוט השדרה הוא עב ע"כ הנקב שנכנס בו החוט הוא גדול ע"כ יכולין להוציא כל המוח דרך הנקב זה אשר הוא בעצם הגלגולת אשר משם מתחיל המוח להיות נמשך ולכנוס בתוך עצם השדרה ועצם השדרה ההוא אינו מחובר כי הוא רק עצמות קטנות מחוברים זה בזה ע"י גיד וע"כ אם הניחו על בית השחיטה ששם נקב חוט השדרה פתוח למטה והנקב רחב הרבה שם יוצא הדם מהמוח משא"כ אם מניחו על נחיריו צריך לנקוב שם עד המוח שיהא מקום רחב להדם לזוב שם עיי"ש:

יא מותר עי' בשלחן גבוה סק"ה שכ' דמ"מ אין נכון לנהוג כן בזמנינו דדוקא בזמן הגמרא שהיה התנורים שלהם פיהם למעלה וצלי שלהם היה תלוי ועומד וכשתלה הראש דרך נחירו למטה אין לחוש שיתהפך הראש ע"כ מקילין וסומכין ע"ז אבל בתנורים שלנו שפיהם מן הצד וכשנותנין בתוכו הראש לצלותו אי אפשר שלא יפול הראש אנה ואנה כיון שאינו יושב מאליו אבית נחיריו לפי שהם חדים והראש הוא קצת עגול מתהפך לצדדים דאפי' הניחו אבית השחיטה שיש לה בית מושב מחמיר הרמ"א בסעיף הקודם מטעם זה שמא יתהפך מביה"ש אבית נחיריו שאין לו בית מושב דודאי יתהפך לצדדים לכן מחוורתא כמנהג שאלוניק"י לחתוך העצם הגלגולת עם הקרום וכל היד המרבה לחתוך העצם ה"ז משובח דכל כמה דהפתח פתות הדם זב בשופי עכ"ד: סעיף ג:

יב ושמונח תמיד. עבאה"ט ועי' בפר"ח סק"ה מ"ש בזה וכ' דאם כי מפשטות, דברי הרמ"א לא נראה כן מכל מקום לדינא העיקר כהש"ך עיי"ש ובשפ"ד סק"ה ועי' כו"פ שכ' לחלק בזה בין בהמה לעוף דבבהמה אף דמונח על מקום א' כיון דלא שהה אינו מפליט ומבליע ומותר אבל בעוף דפריך במעט רגע מפליט ומבליע והרמ"א מיירי בעוף ולכך צריך ליתן טעם כיין דאינו מונח במקום א'. ועיי"ש עוד שכ' לחלק בין נתן מים על השיער דכשלא נתן מים על השיער דאז הוא חושש להשהותו על האש פן יתחרך העור ויהי' נפסד מותר אבל בנתן מים על השיער דהמים מגין שלא נחרך הבשר ושיהה טובא אז אסור עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סק"ח שכ' ע"ד הרמ"א וז"ל אבל לא נהנו כן במקומינו אלא למלוח הראש והרגלים תחילה ואח"כ מולגין איתם ומהבהבים אותם זולת בעופות שמהבהבים אותם קודם מליחה לפי שהוא דבר מועט משיורי הנוצות ואין הדם מתבשל בכך עכ"ל:

יג ומ"מ יעבירם על האש תמיד. עי' בס' מטה אפרים (מהגאון בעל תשו' בית אפרים) סי' תר"ה סעי' י"א שמזהיר שכשיש לבעה"ב הרבה עופות וממהרין למרוט הנוצות אין מנקין הנוצות הקטנות מאד וסומכין על החירוך ועי"ז צריך לחרכם הרבה על האור ומשהין במקום א' עד שמתחממין מחמת האור ויש חשש שהדם שבי פירש ממקום למקום וכן לא יעשה אלא שצריך להעבירו על האש במהירות אנה ואנה כדי שלא יתחמם מחמת האור עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק ל"ו וס"ק מ"ג וס"ק מ"ח):

סעיף ד:

יד כנגד המוח. עבאה"ט ומ"ש דמיירי כשנמלח תחלה לו דוקא נמלח דה"ה אם נצלה כך ולא אותביה אנחיריו ובשלו אח"כ הדין כן. שפ"ד סק"ו. ומ"ש הבאה"ט דאנן קיי"ל דלעולם צריך ס' נגד כל הראש ר"ל להתיר שאר התבשיל אבל הראש עם המוח והקרום נשאר באיסורו כנה"ג בהגהות ב"י אות י"ח ושלחן גבוה ס"ק י"א ושפ"ד שם. ועי' מזה בשו"ת שארית הפלטה הנספח להס' מעט מים סי' יו"ד באריכות:

טו ואם צלאו כך שלם. דין זה כבר נזכר במחבר לעיל סעי' א' וב' ועש"ך סק"ז שמתרץ דאשמעינן הכא דאפי' צלאו בלא הטמנה הקרום והמוח אסורים עיי"ש וכ"כ בפר"ח סק"ו ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ג שמתמה ע"ז דאיזה שינוי דין יש בין צלוי בהטמנה בין צלוי' בלא הטמנה שהוצרך הרמ"א לכפול הדברים כאן עיי"ש :

טז ודן בו מידי. כלומר ולא דץ בי' דאי דץ בי' מותר כדלעיל סעיף ב' שלחן גבוה ס"ק י"ד:

יז הקרום והמוח אסור. עי' ב"י לעיל סי' ס"ה דדוקא בצלה הראש שלם הוא דנאסר הקרום עם המוח אבל אם הוציא המוח עם קרומו וצלאו כך אצל האש לא נאסר המוח רק הקרום לבד ועיי"ש בט"ז ובמ"ז סק"ב. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' ובהגהות ב"י אות י"ז שהביא מהאו"ה ודמש"א דשני קרומים יש למוח א' דבוק לעצם הגלגולת וא' דבוק במוח עצמו ואין במוח ס' כנגד שני הקרומים ואם נתבשל המוח הכל אסור אבל כנגד הקרום הדבוק בו יש ס' במוח כנגדו ואם נתבשל עם קרום זה הכל מותר עיי"ש: (יח) ולכתחלה נוהגין ליטול המוח וכו' ולחתוך הגלגולת וכו' עי' בשלחן גבוה להלן סי' ע"א סק"ח שכ' דבמקומו אין נוהגין להצריך תרווייהו להוציא המוח ולקרוע שתי וערב דכיון דהוציא המוח אין לך קריעה גדולה מזו עיי"ש:

יט ולחתוך הגלגולת שתי וערב. עי' בס' שאול בן הלוי שכ' דבע"כ בעינן שיעשה ע"י החתך נקב שיש בו חסרון היינו שלאחר החתך נתרחק מעט עבר מעבר ויש ריוח ביניהם שאם גם אח"כ יתאימו עצם אל עצם ויתלכדו אפי' בדיעבד לא מהני עיי"ש:

כ ויש מסירין הקרום. עי' ביד יהודה להלן סי' ע"א בפיה"ק ס"ק י"ג שכ' דעכשיו המנהג ליטול המוח ולהסיר גם הקרום מכל וכל עיי"ש: (כא) ובדיעבד אם חתכו וכו' כלומר אם מלחו בדיעבד אפי' לא בשלו עדיין ולא הסיר הקרום קודם המליחה סגי בחתכו שתי וערב (ר"ל או שתי או ערב. שפ"ד) וא"צ להסיר המוח אבל אם בשלו שרי אף בלא חתיכת שתי וערב אם ניקב העצם כנגד הקרום (וגם ניקב הקרום. חדושי הגרעק"א ז"ל) קודם מליחה והניח הנקב למטה כדלקמן סי' ע"א. ש"ך ס"ק ח'. ועי' במנח"י כלל ט"ו שהניח דברי הש"ך בתימה בזה ודעתו דאפי' בחתיכת שתי או ערב אין להקל גם בדיעבד בלא נתבשל עדיין רק כשכבר נתבשל אז סגי בדיעבד חתיכת שתי או ערב עיי"ש ועי' באורח מישור סק"א ובסלת למנחה שם ועי' ביד יהודה סק"ח מה שהרבה להשיב ע"ד המנח"י ומתרץ דברי הש"ך ושכדבריו עיקר לדינא עיי"ש ועי' מזה בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' בגליון הש"ך כאן:

כב חתיכה נ"נ. עבאה"ט ועי' בפר"ח סק"ז שכ' וז"ל כתב המרדכי מעשה הי' בראש אווז שנתבשל כשהי' שלם ולא חתכוהו לשנים והכשירו רבינו קלונימוס לפי שלא הי' בדמו כזית לאסור וביאור בתשו' מהר"י מינץ בסי' ט"ו דטעמא דיש להקל משום דדם שבשלו ומלחו אין עובר עליו בדבר שלעולם לא בא לידי חיוב מלקות או כרת ואין זה כדאי להקל חדא דהא דדם שמלחו אינו עובר עליו אינו מוסכם כמ"ש לקמן בריש ס"ט ועוד מהא דאמרינן בחולין פרק גה"נ לא תזלזל בשיעורי דרבנן מוכח דאף חצי שיעור באיסורין דרבנן צריך ס' לבטלו ואי משום שהוא דבר שלעולם לא בא לידי חיוב מלקות אינו כלום דהא חזי לאצטרופי וכו' וכל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תיקן ולפיכך הדבר ברור שאין להקל בדבר וכו' עכ"ל ועי' בכו"פ מ"ש בדבריהם בזה וכ' דאם אירע עובדא כזה שנתבשל העוף עם ראשו שלם ולא נודע אם יש בעוף ס' כנגד הדם שבמוח וקרום אם יש עוד סניפים להקל יש לסמוך על רבינו קלונימוס שבמרדכי הנ"ל עיי"ש ועי' בכנפי יונה שהאריך ג"כ בדברי רבינו קלונימוס הנ"ל ונתן פנים מסבירות לדבריו וכתב ג"כ דבצירוף עוד סניף יש לסמוך על ה"ר קלונימוס הנ"ל להקל עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב חמישאה חלק א' סי' מ"ב שכן הי' עובדא לפניו שבשלו ראש אווזא שלם והי' ספק אם הי' ששים נגד המוח והקרום והורה להתיר כיון שהי' בע"ש לכבוד שבת עיי"ש באריכות (ועי' בשפ"ד סוף סק"ט שהביא מהרשב"א בתוהבה"א שהשיג על הרא"ה במה שפסק להקל בספק בענין זה משום דדם שבשלו אינו אלא מדרבנן דכיון דקודם שנתבשל הוה ד"ת אין להקל בספיקו והפרמ"ג הניח בתימה דהא לפעמים מקילין בספק בדם שבשלו עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ז ס"ק ד') (כג) נעשית נבילה. עבאה"ט בסוף סק"ח מ"ש ואם ניקב העצם נגד הקרום וכו' ועי' בחדושי הגרעק"א דהיינו שגם הקרום ניקב:

סעיף ה:

כד הבא למלוג. פי' שטומן ברמץ למלוג דאי במים הא כתב המחבר לקמן סעי' יו"ד אין מולגין וכו' ומיירי בדאותביה אבית השחיטה דאי בדאותביה על צדדיו להסיר השיעור הא כ' המחבר לעיל סעי' ג' ויש מי שאוסר אלא ודאי דמיירי באותביה אבית השחיטה רק שצריך להסיר החוטים שבלחי ולהדיח הבית השחיטה. ס' מנחת יהודה (להרב מהרי"ל אופינהיים ז"ל):

כה צריך לחתוך. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שיש לחלק בין צלי למליגה ועי' בפר"ח סק"ח שכ' דכיון דחזינן דמליגה חמור מצלי ע"כ יש לאסור במליגה אף בדיעבד עיי"ש וכ"כ בכו"פ לדינא ועי' בשלחן גבוה ס"ק ט"ז מ"ש ע"ד הפר"ח בזה וכ' דנראה דהפר"ח הבין דענין המליגה הנזכר בטוהמ"ח היינו שנותנין הראש או העוף תוך הכלי של מים חמין והכלי נותנים אותו ברמץ ע"ר החמיר כ"כ ובאמת ז"א דזה לא הוי בכלל מליגה אלא בכלל בישול אלא ששופכין מים ע"ג הראש או העוף ואח"כ מטמינן ונותנין אותו ברמץ חם ומתוך החמימות משירים השערות והנוצות ולכן מן הדין הוי רק כעין צלי דאם יזוב הדם נורא משאב שאיב ואין לאסור הראש בדיעבד וכמ"ש רבינו בב"י דאם לא חתכן רק החוטין שבלחי עצמן אסורין אבל הראש מותר וכ"כ המהריק"ש ז"ל (בס' ערך לחם) בשמו עיי"ש:

כו צריך להדיח ביה"ש. ובדיעבד אם לא הדיחו ע"ל סעי' ט':

כז אם חורך. עבאה"ט ועי' ברמ"א לעיל סעי' ג' ומ"ש הבאה"ט ואין למלחו קודם ההבהוב ר"ל דאם הראש דבוק בהעוף אין למלוח תחילה הראש וביה"ש ואחר ההבהוב ימלח שאר העוף דאז הראש בולע אח"כ משאר העוף ודלא כמנהג איזה נשים שנוהגות כך. בית מאיר:

סעיף :

כח :

כשמולגין ראש. היינו מליגה ברמץ ולא המליגה דחמין שבסעי' יו"ד. בית מאיר. ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ד מ"ש בזה באריכות:

כט ראש. היינו בראש שהסירו ממנו המוח והקרום בית מאיר:

ל ומולחם אח"כ. כ' בס' מנחת יהודה (מהרב מהרי"ל אופינהיים ז"ל) וז"ל נראה לי דגם בכאן מיירי דאותביה אבית השחיטה דזה שרי במליגת הראש כי היכא דלא תקשה מהך דסעי' ג' דלעיל מהטמנה ושאינם תמיד במקום א' דהא הך מליגה נמי מונח במקום א' אלא ודאי דאותביה אבית השחיטה וכדכתיבנא ודו"ק עכ"ל (וע"ל ס"ק כ"ד):

לא ואין השערות מעכבין. עי' בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' סי' רל"ג שכ' שלא התירו הפוסקים למלוח על השער אלא ברגלי השור שיש עליהם שער דק אבל ברגלי הכבשים שהם מלאים מצמר ארוך ב' או ג' אצבעות לא עיי"ש. ועי' בשלחן גבוה להלן סי' ע"א סק"א שהביאו וכ' דאף דלא נזכר בפוסקים לחלק בין רגל בקר לרגל כבש מ"מ הדין דין אמת שאם יש צמר ע"ג הראש או הרגל של כבשים שאין המלח פולט הדם כיון שאין המלח נוגע סמוך לבשר. אך כתב שזה אינו מצוי כלל שיהיה שער הרגל של כבש ארוך כ"כ דרוב רגלי הכבשים והעזים אין להם צמר ארוך יותר מרגלי השור רק בראשי הכבשים לפעמים יש צמר מסובך בצואר סמוך לראש ובזה צריך להזהיר לשאינם יודעים שיגזזו הצמר קודם מליחה עיי"ש. ועי' ביד יהודה להלן שם בפיה"ק ס"ק ג' דלא מהני מליחה רק על השער ולא על צמר וכ' דאף דלא משמע מהפוסקים לחלק בכך מ"מ יש לאסור כיון דבלא"ה יש אוסרין גם ע"ג השער א"כ די להקל בשערות הקצרים ולא בצמר הכבשים עיי"ש:

לב השערות מעכבין. עי' בד"מ שכ' דאם מלח תרנגולת עם הנוצות צ"ע אם מהני בה מליחה כמו בשער וכ' וז"ל וראיתי שנוהגין למלוח התרנגולת עם הנוצה ולמולגן עכ"ל ובת"ח כלל ל"ג כ' בסתם דמהני מליחה ע"ג הנוצות כמו בשער וכ' שכן נוהגין עיי"ש ועי' בלחם הפנים להלן סי' ע"א סק"ג שכ' בשם הס' ישמח ישראל דדוקא בשאר עופות מהני מליחה ע"ג הנוצות אבל לא באווזות עיי"ש אמנם מלשון הת"ח הנ"ל משמע דאין חילוק דבכל עופות מהני מליחה ע"ג הנוצות אף בשל אווזא ועי' בשו"ת מהר"מ מלובלין סי' כ"ט שכ' ג"כ דהמנהג למלוח גם ע"ג נוצת העוף עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק כ"ו שכ' שזה אמת ויציב דמהני מליחה ע"ג הנוצה דעוף כמו דמהני ע"ג שיער הראש או הרגלים עיי"ש אמנם בכנפי יונה קרא תגר על מנהג זה וכ' דבע"כ גם הרמ"א לא הקיל אלא כשמכניס המלח תחת הנוצות אבל למלוח ע"ג הנוצות מבחוץ לא קאמר ואין לדמותו למלוח ע"ג השערות דרגלים או הראש שהשערות אינם מעכבים המלח מלכנוס לבשר כ"כ משא"כ הנוצות והחוש יעיד ע"ז דכל שמולח ע"ג הנוצות אין המלח נכנס בבשר כלל עיי"ש ועי' בשו"ת חתם סופר חלק ששי סי' ס"א שכ' ולא אאמין שיטעה בזה שום אדם שיהא מועיל מליחה ע"ג נוצות העוף כי הנוצות הם גשם נפרד מהגוף ומפסיקין בין המלח שלא יפעול בגוף העוף עיי"ש ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג בשפ"ד שם מ"ש בדברי המהר"מ מלובלין והבפ"ד בזה והעלה ג"כ דאם מלח ע"ג הנוצות יש לאסור בבירור דמ"ש בד"מ דמולחין ע"ג הנוצות בע"כ דר"ל ע"ג הנוצות הדקות הנשארים לאחר שמורטין הניצות הגדולים דבהם שפיר מהני מליחה כמו ע"ג שיער אבל על הנוצות הגדולות בודאי לא מהני מליחה והמובחן הוא דעל הנוצה הגדולים שהם רחבים ושוכבים זע"ז אם ישרטט אדם עליהם לא יגיע השרטוט אל הבשר אבל בנוצה הקטנה והדקה הנשאר לאחר המריטה אם ישרטט יגיע השרטוט אצל הבשר והו"ל כמו שער הרגל שאם ישרטט בצפורנו שמגיע השרטוט על בשר הרגל עצמו ואמרינן דגם המלח נכנס בין השערות והנוצות הדקות ויגיע אל הבשר עיי"ש ועי' בדלתי תשובה להלן סי' ס"ט ס"ק כ"ד ועי' ביד יהודה ס"ק י"א שהרחיב הדיבור בזה וכ' שנתפשט המנהג כעת שע"ג השער מולחין בכל יום אבל ע"ג הנוצות לא ראינו ולא שמענו שיהא נוהגין למלוח ובדבר המצוי בכל יום קיי"ל דלא ראינו לא הוי ראיה ע"כ אין להקל כלל דאף דמתחלה הי' מחזיקין ליה להיתר גמור מ"מ כיון דעכשיו נוהגין להחמיר אין להתיר אף בדיעבד עיי"ב:

לג אחר המליגה. עבאה"ט מ"ש שאין המנהג כן ר"ל אלא כמ"ש הרמ"א כאן וכן נוהגין דהיינו למלוח תחלה קודם מליגה וכ"כ הרמ"א להלן סעי' ט' דלא נהגו למלוג תחלה אלא אחר המליחה ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ט וע' בשפ"ד ס"ק י"ב שכ' דאין אנו נוהגין בהטמנה ברמץ כלל אלא מולחין ע"ג השער ואחר, המליחה והדחה אחרונה מולגין ברמץ או ברותחין עיי"ש: סעיף ז:

לד הטלפים, פי' המנעול של רגלי בהמה (שקורין שיכי"ל) דהיינו מה שהוא למטה על עצם הרגל כמנעול. ט"ז ס"ק ד':

לה בלא מליחה תחלה. עט"ז שם שכ' מהמהרש"ל שיש לעשות המליחה אחר נקיבת המנעול ועי' במ"ז שכ' שתיבת נקיבת המנעול הוא ט"ס וצ"ל החריכ"ה כי כן הוא דעת המהרש"ל אמנם מצד המנהג אינו כן דהמנהג למלוח רגלי הבהמות ע"ג השער ואחר כך חורכין עיין שם (וע"ל ס"ק ל"א): (לו) מותר. זה מיירי בע"כ כשאינו שוהה על האש הרבה דאם שוהה על האש הרבה בודאי אסור לכולי עלמא דאז מסתרך הדם הרבה ואינו יוצא ע"י מליחה. חמודי דניאל הלכות מליחה סוף אות מ"ז. (ועי' בדברינו לעיל ס"ק י"ג ולהלן ס"ק מ"ג וס"ק מ"ח):

לז וחותכין ראשי הטלפון. וצריך לעשות נקב ממש ולא מהני מה שחותכין רק מקצת הצפורן ואין בו נקב דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב. מ"ז שם מהבל"י וה"פ. וע"ל סי' ע"א ועי' בהליכות עולם בנתיבות ההוראה שכ' בזה מהמנח"י בשם הר"א שצריך לחתוך גם מעט מעצם כף הרגל שהוא עשוי נקבים נקבים עיי"ש:

לח ומניחים החתך למטה. ואם חרכן ולא הניח החתך למטה עי' בחידושי הגרעק"א מ"ש מהת"ח והמנח"י ולדרכו עי' בדברינו להלן סימן ע"א (סעיף קטן ט') מה שכתב בזה באורך:

סעיף ח:

לט לא נאסרו. עי' בשו"ת תורת חסד (להמהר"א ששון ז"ל) סי' ט"ז שכ' דמש"ה כ' המחבר בלשון זה ולא כ' מותר דלא נימא שמותר להדיא לקדירה ע"י מליחה זו אלא דר"ל שיש להם תיקון לחתוך ראשי הטלפון ולמלחם שנית עיי"ש ועי' במחזיק ברכה להלן סי' ע"א אות ד' שהביאו וסיים בצ"ע לדינא כי מדברי האחרונים משמע דא"צ למלחם שנית עיי"ש ועי' בשלחן גבוה כאן ס"ק כ"א שהשיג ג"כ על התורת חסד בזה והעלה דכוונת המחבר מבואר דסגי להם המליחה הראשונה ויכול לבשלם אח"כ בלי שום מליחה שניה עיי"ש ולדינא ע"ל (בס"ק שאח"ז):

מ דהיינו הטלפים. עבאה"ט מ"ש שהמהרש"ל אוסר גם השאר כשעומדין על טלפיהן ועי' בחדושי הגרשוני להלן סי' ע"א שהוכיח מלשון הש"ך שם סק"ד דאפילו אם עמדו על הטלפים מותר מה שחוץ להטלפים עיי"ש ועי' בשו"ת תורת חסד שם מ"ש בזה וכ' לדינא להתיר מה שלמעלה עכ"פ ע"י הדחה ומליחה שנית לאחר שהסיר הטלפים עיי"ש והביאו המחזיק ברכה בסי' ע"א שם אות ה' וביד אפרים שם לדינא עיי"ש ועי' בהגהות חכמת שלמה שהביא דבריהם ג"כ וכ' דאין לסמוך להתיר מה שלמעלה מן הטלפים בשום ענין אלא שיש לאסור כל הרגלים כדין בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב כיון שאין לציר מקום לזוב דקיי"ל דהכל אסור ולא מהני הדחה ומליחה שנית עיי"ש אמנם יעוין במנחת יעקב כלל ט"ו ס"ק ל"ד ובפר"ח ס"ק י"א ושפ"ד ס"ק י"ג שפסקו לדינא להתיר מה שלמעלה מן הטלפים אפי' עומדים על טלפיהן כיון דבלא"ה הרבה פוסקים מתירין גם מה שבתוך הטלפים עיי"ש ועי' ביד יהודה סק"ו ועי' בס' ישועות חיים בפתיחה הכוללת שבריש הס' אות א' מ"ש בזה וסיים ששמע שהמנהג להורות לחתוך הטלפים ולמעלה מהם כדי קליפה ומה שלמעלה מזה כשר עיי"ש אמנם יעוין בחמודי דניאל הלכות מליחה אות מ"ז שכ' דכיון דלא נזכר בשום א' מדברי האחרונים שיהי' צריך קליפה ממה שחוץ להטלפים ונראה דס"ל דא"צ קליפה ע"כ אין להחמיר כיון דיש פוסקים מתירין אף מה שבתוך הטלפים א"כ הבו דלא להוסיף עלה עיי"ש:

מא אבל השאר מותר. עי' בחמודי דניאל שם שכ' דאם לא הסיר הטלפים עד לאחר שנחרכו באש כיון דעכשיו אין נזהרין ושוהין על האש הרבה והוי קרוב לצלוי' לכן צריך להסיר ממה שחוץ לטלפון כדי נטילה כדין צלי דקיי"ל להלן סי' ק"ה שאוסר עד כדי נטילה ואף שמבואר שם דצריך ששים אע"פ שמסיר כדי נטילה מ"מ הכא שאני כיון דאפשר דלא הוי כצלי ממש וגם אפשר דאין ברגל שמנונית כ"כ ע"כ מוקמינן לה אדינא דסגי בכדי נטילה עיי"ש:

מב השאר מותר. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ט שנשאל ברגלים שנמלחו קודם שנחתכו הטלפים ואח"כ מלגן במים חמין ואיפליגו בה ב' ת"ח א' החמיר לאסור כל הרגלים דכיון דנאסר מה שבתוך הטלפים משום שנתבשל בדמה ממילא דכל הרגלים אסורים ומורה א' היתר ע"י שיחתכו מה שבתוך הטלפים והשאר מותר והוא ז"ל כתב דיפה כח המורה להקל בזה עיי"ש ועי' בשו"ת תורת חסד שם מ"ש בזה ולדינא העלה שיש להחמיר כדעת החכם האוסר כל הרגלים אא"כ יש ס' כנגד הבשר שבתוך הטלפים עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ב מ"ש בדבריהם בזה ולדינא הכריע כדעת הכנה"ג שהמורה להקל יפה הורה בזה עיי"ש אמנם יעוין במנח"י כלל ט"ו ס"ק ל"ד שפסק לדינא להחמיר בבישול עד ששים נגד הבשר שבתוך הטלפים אך זאת הקיל שם דמצטרף גם שאר הדברים שבקדירה לבטל הבשר שבתוך הטלפים עיי"ש והביאו בספר חומות יהושע סי' ס"ט אות ה' עיי"ש והנה בס' חמודי דניאל הלכות מליחה אות י"ט הביא ג"כ דברי המנח"י בזה וכ' דכל זה הוא רק להתיר שאר הקדירה אבל לענין הרגל עצמו לא מהני מה שיש ששים בצירוף שאר הדברים שבקדירה וכל שאין בהרגל עצמו ששים נגד הבשר שבטלפים הרגל אסור עיי"ש אמנם הנה מדברי המנח"י שם והת"ח שם משמע להדיא דגם הרגל עצמו מותר אם יש ס' ועי' בס' משמרת שלום להלן במ"ז סוף סי' ע"א מ"ש בענין זה וכתב שהמחברים הנ"ל סתמו ולא ביארו הדין במה שדרך המליגה כעת שמולגין ברותחין לתחוב הרגל ברותחין ולשהות אותו קצת בחמים ואח"כ מוציאין אותו מהמים וגוררין השער מעט מעט ועושין כן כמה פעמים שמוציאין אותו לחוץ וחוזרין ותוחבין אותו בתוך הרותחין עד שמסירין כל השער אם כן כשהוציא אותו מהרותחין והרגל הוא חם שהיס"ב הרי נ"נ וכיון שאין בו בפ"ע ס' נגד מה שבתוך הטלפים א"כ ממילא אף אח"כ כשתוחבין אותו שוב ויש ס' לא מהני דנשאר הרגל באיסורו דאפשר לסחטו אסור וזה חמור מאיסור דבוק. אמנם מדסתמו המחברים הנ"ל ולא חלקו בזה משמע שדעתם להקל בכ"מ בזה דמצטרף כל מה שבקדירה לבטל הבשר שבתוך הטלפים אפי' אם הוציא כמה פעמים מהקדירה בעודו רותת והחזירו כנזכר בע"כ דס"ל כיון דעכ"פ יש רוב בהרגל נגד מה שבתוך הטלפים ומדאורייתא ברובא בטל א"כ שוב כדאי המחבר וסייעתו המתירין לגמרי בזה לסמוך עליהם עכ"פ לענין זה דלא נימא חנ"נ ואפשר לסחטו וגם יש לצרף לזה דעת הסוברים דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ עיי"ש ועי' בספר ישועות חיים בפתיחה הכוללת שבריש הס' שהרחיב הדיבור בשאלה זו והעלה לדינא דאם לא הסירו הטלפים קודם מליחה ומלגו כל הרגל במים חמין שהיס"ב צריך ששים במים וברגל נגד הטלפים ואז שאר הרגל והקדירה מותרים אבל מה שבתוך הטלפים אסור ודוקא כשלא הי' המליגה ברותחין כ"כ וגם לא תחבוהו הרבה פעמים בתוך הרותחין באופן שכשהוציאו הרגל מן המים לא הי' היס"ב בהרגל אבל במליגה דידן שנהגו לתחוב הרגל כמה פעמים בהרותחין בשעת המליגה כי בפעם אחת לא הוסר ממנו כל השער וצריך להוציאו ולגרר ממנו השער ולחזור ולתחוב אותו עד שמסיר כל השער וגם מנעול הפרסות וכ"ז א"א אלא על ידי תחיבות כמה פעמים ברותחין וממילא שכשנעשה גוף הרגל חם שהיס"ב גם בעת שמוציאו לחוץ אזי נאסר כל הרגל אם אין בו לבד ששים נגד הטלפים ולכן כשתחבו פעם שנית להרותחין צריך ששים במים נגד כל הרגל ואם אין שם ששים כנגדו נאסרו המים והקדרה וצריך המורה לשאול אם מלגו באופן שנתחמם גוף הרגל בעת שהוציאו לחוץ כיון שהדרך לעשות כן עיי"ש:

ועיי"ש עוד מ"ש לענין אם אירע עובדא כזו ששכחו לחתוך ראשי הטלפים קודם מליחה ומלגו הרגל ברותחין (באופן שנאסר כל הרגל והקדירה כנ"ל) ואח"כ שפכו המים מן הקדירה ובשלו בקדירה זו בשר ורוטב בתוך מעל"ע ונתנו מהבשר והרוטב לקערות וטעלע"ר ואח"כ נודע שלא חתכו ראשי הטלפים של הרגל קודם מליחה כנ"ל והאריך בזה והעלה תבנא לדינא כך דאם לא נודע עדיין מהאיסור כשבישלו בהקדירה הלזו תוך מעל"ע יש להתיר הבשר והרוטב במקום הפ"מ אם יש עכ"פ בהבשר והרוטב ס' נגד הטלפים לפי ערך המדומע דהיינו ע"ד משל כשחלל הקדירה מחזיק עשר פעמים נגד דופני הקדירה והמים הי' מחזיקין עשר פעמים נגד דופן הקדירה נמצא שלא בלעה הקדירה מהמים רק חלק עשירית ולכן לא בלעה מהטלפים ג"כ רק חלק עשירית ואז אין צריך לשער רק נגד בשר הטלפים והמוח שבעצמות הטלפים לפי ערך הנ"ל אבל לא נגד העצמות עצמם וכ' דכל זה כשלא נתבשל מן הרגל כלל עכשיו בתוך הבשר ואין לחוש רק לטעם הרגל שנפלט לקדירה בשעת מליגה ומקדירה להבשר ורוטב שמבשלין עכשיו (כי כן הוא מן הסתם דע"י הבישול לא שכיח כלל שלא יהא נודע אם חתכו ראשי הטלפים שהרי בשעת המליגה מסירין מנעלי הטלפים ומשליכין אותן) וצריך המורה להזהיר שלא יוציאו ההיתר מהקדירה מעט מעט ואפשר שלא יהי' ששים בהמעט שנשאר נגד הטלפים לפי חשבון הנ"ל רק ישפוך בפעם א' הרוטב והבשר לכלי אחרת או ימתין עד שיצטנן אכן אם לא נודע האיסור עד לאחר שעירו הרוטב מהקדירה ונשאר הבשר והדרך הוא לשפוך הרוטב בתחילה על המאכל ומערין כל הרוטב לקערות והבשר מונח בעת ההוא בקדירה כשהוא רותח ואחר שאכלו הרוטב עם המאכל מערין הבשר לאיזה קערה ומחלקין לבני ביתו על כמה טעלי"ר ונודע אז שלא חתכו ראשי הטלפים מן הרגל שמלגו בהקדירה שבשלו בה הבשר של עכשיו צריך שיהא בהבשר לבד ששים נגד בשר הטלפים והמוח שבעצמות הטלפים כנ"ל. אמנם אף כשיש ששים צריך ליטול כדי נטילה מהבשר שנגע בהקדירה ואם אינו יודע באיזה חתיכה ובאיזה מקום נגע צריך ליטול מכל החתיכות כדי נטילה מסביב אא"כ הוא יודע שיש רוב מקומות כדי נטילות של החתיכות שלא נגע בהקדירה מעת שעירו הרוטב מהם עד עתה מותרין כל החתיכות בלי נטילה כיון שיש ששים ג"כ בכל הבשר כנזכר וכן אם ידוע שיש בהנטילות שנגעו בהקדירה ששים לפי חשבון הנ"ל מותר (אפי' אם אין רוב מקומות מהנטילות שלא נגעו בהקדירה) ואף אם נאסר הבשר שנשאר לבדו בלא רוטב מחמת שלא הי' ששים לפי חשבון כנ"ל או שנאסרו הנטילות כדבסמוך מ"מ אם הניחו הבשר על הטעלער"ס כשהוא רותח לא נאסרו הטעלער"ס והקערות והכפות שנשתמשו בהם ברוטב ע"י עירוי צריך להשהותן מעל"ע. ולרווחא דמלתא משום לא פלוג ישהה גם הטעלער"ס מעל"ע ולאחר מעל"ע מותרים כל הכלים רק הקדירה שמלגו בה נשארה אשורה ובאופן זה דלא נשאר ששים בהבשר לפי חשבון הנ"ל שנתבאר לשהות הכלים מעל"ע צריך ג"כ להדיחם היטב מהדבוק בהם עכת"ד:

מג אבל בחרוך. עבאה"ט מ"ש דלכתחילה יש להחמיר אפי' בהבהוב ועשפ"ד ס"ק ט"ז שכ דכ"ז הוא בהבהוב ע"ג אש דעצים אבל על הקש י"ל דאין קפידה בזה אף לכתחילה להסיר הטלפים קודם עיי"ש ופשוט דדוקא כשמעבירים באש תמיד שלא ישהה במקום אחד אפי' כרגע וכמש"ל (סעיף קטן י"ג וסעיף קטן ל"ו ולהלן ס"ק מ"ח):

סעיף ט:

מד מותר למלוג וכו'. כ' בשפ"ד ס"ק י"ב ודע דקשיא לי על מליגה הנזכרת בש"ס ופוסקים שהוא ברמץ חם נהי דאמרינן דגם במליגה שברמץ נירא משאב שאיב מ"מ כאן שאח"כ מלחו לקדירה וכבר נצלה קצת ע"י הרמץ חם שהיס"ב לא גרע מכ"ר שהוסר מהאש ומה תוסיף המליחה תת כח להוציא הדם שבתוכה מאחר דנצלה מבחוץ במקצת והרי נשאר הדם בתוכו דלא נצלה כחצי צלייתו דהא ודאי שהבשר שנצלה מבחוץ מעכב הדם מלצאת עוד בשלמא כשנצלה כחצי צלייתו יוצא כל הדם משא"כ במליגה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת נפש חיה סי' ז' שכתב לתרץ קושיית הפרמ"ג בזה דאף אם נצלה קצת מבחוץ אין איסור דבכה"ג מהני המליחה שמעבר הב' של העוף להוציא הדם מכל עובי החתיכה ואע"ג דבעלמא קיי"ל דלא מהני מליחה מצד א' זה דוקא אם צד הב' מגולה לאויר בלא מליחה משא"כ בנ"ד כיון שמולח החתיכה משני צדדים וכל החתיכה מכוסה במלח ע"כ אע"פ שמצד א' כבר נצלה ואינו פועל להוציא הדם שפיר דמי עכ"פ שיועיל המלח שמצד הב' להוציא הדם מעבר הב' ושפיר דמי עיי"ש באריכות :

מה תרנגולת. עט"ז סק"ה לדעת המחבר שהוא מהרא"ש מותר למלוג התרנגול' גם עם הראש ועמ"ז שכ' שהניח להט"ז בצ"ע בי לא משמע כן ברא"ש ואדרבא משמע דדוקא בלא הראש הותיר הרא"ש למלוג התרנגולת ובשפ"ד ס"ק ט"ז העמיס זה בדברי הש"ך דדוקא גוף התרנגולת בלא הראש מותר לדעת המחבר אך עם הראש גם להמחבר אסיר עיי"ש וכ"כ בפר"ח ס"ק י"ג עיי"ש:

מו ברמץ. עפת"ש מ"ש מתשו' הר הכרמל באווז שהניחה לפני תנור בית החורף וכו' ועחוו"ד בחידושים להלן סוף סי' ע"ו שכ' כן לדינא דאם הניח בשר שלא נמלח אצל תנור חם אין היתר להבשר כ"א לצלי ולא מהני ליה מליחה לקדירה עיי"ש וכן נראה דעת הפרמ"ג בשפ"ד כוף ס"ק י"ב עיי"ש ובמ"ז להלן סי' צ"ד ס"ק י"ג צידד יותר דאף צלי לא מהני ליה משים שפירש הדם ממקום למקום ולא שייך בזה נורא משאב שאיב עיי"ש אמנם יעוין ביד אפרים להלן ס' ע"ו שהביא דברי הר הכרמל והחוו"ד בזה והרבה להשיב ע"ד בזה והעלה לדינא דאם לא הוחם כל חתיכה רק חלק קטן ממנה באופן שיש ששים בכל החתיכה מד זה המעט שהוחם יש להתיר ע"י מליחה לבשלו אח"כ ואם אין ששים בחתיכה נגדו יש תקנה לחתוך זה החלק שהרתיח ולצלותו והשאר מיתר ע"י מליחה לקדירה ואם רואין שכל החתיכה הרתיחה אז אין לה תקנה רק לצלותה אבל צלי שפיר מהני עיי"ש ועי' בהגהת חכמת שלמה להלן סי' ס"ט סעי' ט' שנשאל ג"כ בעובדא כזו וכ' דכל מ"ש החיו"ד שם להתירו עכ"פ לצלי לא כתב רק אם הודח הבשר מקודם מדם בעין שעליו אבל אם הניחה אצל התנור ונתחמם עד שלא הדיח עדיין אסור הבשר אף לצלי דכיון שהיה עליו דם בעין מלמעלה הרי נבלע בו דם בעין ע"י חום התנור ושוב אינו יוצא אף ע"י צלייה ואף דבצלי על האש ממש קיי"ל דנורא משאב שאיב אפי' דם בעין וקיי"ל דמותר לצלות בשר אע"פ שלא הודח מקודם זה דוקא באש ממש משא"כ בחום התנור שאינו אש ממש דלא הוי רק הולדות אש לא שייך הקולא דנורא משאב שאיב וכ' שם עוד די"ל באמת דאף אם הודח בראשונה צ"ע אם יש להתיר לצלי דיש לחוש דחום התנור מבלבל הדם בחתיכה ופירש ממקוה למקום ואינו יוצא גם ע"י צלייה אך כתב דלזה י"ל דמ"מ אין לחוש לזה אלא אם הוא באופן ששייך לומר תתאה גבר כגון שהונח בשר על התנור החם או אף אם אינה למעלה והחתיכה נוגעת בצד התנור רק שהתנור יש בה אש ובכל מה שיש בה אש קיי"ל דאוסר אף בנוגע בצדו אבל אם אין בתנור אש ממש והוא מגע בצד התנור אז יש לו דין צונן וחם הנוגעים זה בזה דס"ל לכמה פוסקים דסגי בקליפה ונהי דאנן מחמרינן בעלמא לאסור גם בנוגעים זה בזה מ"מ בנ"ד כיון דדם שבשלו הוא מדרבנן יש להקל ולסמוך על הפוסקים דסגי בקליפה עכת"ד עיי"ש. אמנם לפמש"ל סי' ע"ו (ס"ק א') מהיד אפרים והיד יהודה דלאו דוקא בנצלה באש ממש אמרינן נורא משאב שאיב אלא גם בנצלה בתנור חם הרבה אע"פ שהוא תולדות אש מהני בזה כמו באש ממילא דאם היה מונח אצל תנור שיש בו אש והוא חם הרבה כמו תנור שאופין בו לחם בודאי דלא שייך להחמיר בזה כלל והגאון מהרש"ק ז"ל שהחמיר בזה בפשיטות אפי' כהתנור חם היטב הוא משים שלא ירד לעיין בכל המקומות שהביאו היד אפרים והיד יהודה שם כאשר יראה המעיין שם, ועי' בשו"ת נפש חיה חיו"ד סי' ז' שהאריך טובא בדברי החוו"ד הנזכר והתפלא מאד עליו ומדחה כל ראיותיו והעלה דלא מצינו מקום להחמיר מטעם פירש ממקום למקום שלא יהא מהני עוד להבשר מליחה רק בנמלח בכלי שאינו מנוקב אבל בכה"ג משמע מדברי הפוסקים דמהני מליחה אח"כ וסיים ונראה דהחו"ד ג"כ לא אסר רק היכא שבשר נגע בתנור רותח דאיכא חשש שהבשר מפליט לתנור וחזר התנור ומפליט לבשר דבכה"ג כיון דנבלע הדם ממקום אחר בודאי דשוב אינו יוצא ע"י מליחה אבל אם אינו באופן שיש לחוש לזה אין להחמיר עיי"ש באריכות. ועי' בערך שי להלן סי' ע"ו שהתפלא ג"כ ע"ד החוו"ד בזה ומ"מ לדינא סיים כיון שגם ההר הכרמל והפרמ"ג והיד אפרים מחמירים בזה אין להקל עיי"ש:

מז ואם היא לקדירה. עי' בערך לחם (להמהריק"ש) שכ' דמלשון המחבר שכ' ואם היא לקדירה וכו' משמע לכאורה דלצלי א"צ לזהר וגם לכתחילה מותר לשהותו ע"ג האש וכו' וז"א דהא הו"ל כדין כבד שנצלה עם בשר בשפוד א' דקיי"ל דלכתחילה אסור ולא התירו רק בדיעבד עיי"ש והביאו בשלחן גבוה ס"ק כ"ו:

מח כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם. עי' בשו"ת נפש חיה שם שנשאל באווזא שהבהבו באור ונשתהה יותר מהנהוג אם יש חשש לאסרה בדיעבד ועיי"ש במה שהאריך בזה ולדינא וסיים דאין לנו אלא פסק המחבר דעכ"פ בדיעבד אינו אסיר לקדירה ע"י מליגה אלא כששהה כ"כ שיוכל הלב והכבד להתחמם ולהפליט עיי"ש ולפענ"ד נראה דלמעשה יש לעיין כי הוא לשיטתו כם שהעלה דגם בנתחמם בתנור מהני ליה מליחה וכמש"ל (ס"ק מ"ו) אבל לפמש"ל. שם (בסוף הס"ק) דלדינא אין להקל כנגד גדולי האחרונים המחמירים בנגע בתנור חם ונתחמם ממילא דה"ה בנתחמם הרבה ע"י ההבהוב יותר מהראוי יש חשש זה. ועי' בס' מנחת יהודה (להרב מהרי"ל אופינהיים ז"ל) שכ' כן דאם שהה הרבה בהבהוב אז אף שימלח התרנגולת אין המלח מפליט בליעת דם כזה שבלע כבר ע"י חום האש אבל אם לא שהה כ"כ אין לחוש שיהיה הדם פירש ממקום למקום בשיעור מיעוט כזה עיי"ש ועי' בס' מטה אפרים (מהגאון בעל תשו' בית אפרים) סי' תר"ה סעי' י"א שמזהיר מאד בזה והבאתי דבריו לעיל (ס"ק י"ג) ועי' בהגהות חכמת שלמה מ"ש בענין זה וכ' דכיון דכל מה שהקילו הפוסקים להבהב באור הוא משים דבקש ותבן אין להם חמימות כ"כ צ"ע כי מבואר באו"ח סי' רנ"ג דתנור שהסיקוהו בקש ותבן אסור לשהות בו משום דחמימיה רב הרי מוכח דגם עם קש ותבן יכול לחמם הרבה עד שיתבשל ומכ"ש הלהב שלהם בעודן דולקין בעצם ולמה יהיה מותר להבהב וניחוש דעכ"פ יבשל מבחוץ כדי קליפה לכן עכ"פ אין להקל להתיר בזה אלא כשלא ישהנו במקום א' אפילו רגע רק יסובבנו תמיד וגם יחזיק העוף למעלה מן הלהב באופן שנדע בבירור שלא נתחמם אבל אם לא עשה כן ורואין שנתחמם אסור לקדירה ואין לו היתר כ"א לצלי וסיים וז"ל ועכ"פ כל בעל נפש ראוי להחמיר אם רואה שנתחמם העוף שלא יאכלנו רק צלי וכן עשיתי מעשה בביתי פעם א' וכן ראוי לנהוג ודו"ק עכ"ל (ועי' עוד מזה בדברינו לעיל סקל"ה וס"ק מ"ג):

מט ולא נהגו עכשיו וכו'. עי בשלחן גבוה ס"ק י"ז וס"ק כ"ז שכ' דגם הם בני הספרדים נהגו להחמיר שלא למלוג ברמץ כמ"ש הרמ"א עיי"ש: (נ) אפי' תרנגולת. ר"ל אפי' בלא הראש אסור לכתחלה. ש"ך ס"ק י"ט: (נא) ולא דץ ביה מידי. אבל אם דץ ביה מידי בנחיריו שרי בדיעבד גם בעוף. שפ"ד ס"ק י"ט:

נב צריך ליטול. עבאה"ט וכל זה הוא רק בהטמנה אבל בצלי משמע דשרי לגמרי אף שלא הודח הביה"ש וא"צ קליפה כלל. שפ"ד ס"ק כ"א:

סעיף י:

נג בכלי ראשון. ר"ל אף לאחר שהעבירוהו מעל העור דכל זמן שהיס"ב מבשל בכלו לכ"ע. פר"ח סוף ס"ק י"ח. וכל זה דוקא כשעכ"פ היד סולדות בי אבל כשאין היד סולדות בו אינו מבשל ולכן אם שמו רגלים או ראש בכלי ראשון למלוג קודם מליחה אם לא היה היד סולדות במים מותר. ס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' י"ב ושלחן גבוה ס"ק כ"ח ועי' בשו"ת בעי חיי (מהכנה"נ) חיו"ד סי' ק"ט:

נד אלא א"כ. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאפי' בדיעבד אסור ור"ל דאף לצלותו אח"כ אסור. שפ"ד ס"ק כ"ג עיי"ש:

נה ואם עירה רי בקליפת העור. עשפ"ד ס"ק כ"ז שכ' דלכאורה נראה דאין חילוק בין עירה פעם א' או הרבה פעמים אמנם לפמ"ש הט"ז להלן סי' צ"ה ס"ק י"ב דע"י עיראות הרבה בולע בכלו משמע דאם עירו כמה פעמים לא סגי בקליפה ואוסר בכלו אך כתב דבאו"ח סי' הנ"א משמע דלא כהט"ז עיי"ש ועי' בחמודי דניאל הל"כ כלי ראשון אות ד' ובדברינו להלן סי' צ"ה (ס"ק ס"ב):

נו ואם ראש העוף למעלה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהנוצות מגינות ור"ל כיון דבמקום החיבור הנוצות בעוף הוא לצד מעלה ומש"ה כשמערה על העוף שראשו למעלה הרותחין מזלחלים על חיצוני הנוצות ואינם יורדים לעור כלל אבל כשאין ראש העוף ממש למעלה כגון שאוחז העוף ברגלים או מן הצד הרותחין הולכין בין הנוצות ונוגעים בעור העוף ואוסרין בקליפה. פר"ח ס"ק כ' ושלחן גבוה ס"ק ל"ב ושפ"ד ס"ק כ"ה מהמרדכי:

נז אין צריך קליפה עי' בכנפי יונה (בד"ה כתב הטור) שכ' בע"כ אין להקל בלא קליפה אלא דוקא אם לא נפלו הנוצות מכח העירוי הזאת דבזה אנו רואין שלא שלט חמימות העירוי לבשר התרנגולת אבל אם ראינו שנפלו הנוצות מכח העירוי הרי אנו רואין שנכנסו המים מתחת הנוצות דהא ידוע כי אלו לא נגעו המים בעור לא יצאו הנוצות לעולם מן העור ע"כ כל שאנו רואין שהעבירו המים הנוצות אף שראש העוף היה למעלה יש לאסור כדי קליפה עיי"ש:

נח אבל אם פסק וכו'. עי' בס' חיי עולם (מהה"ג מ' מיכאל ז"ל מציפער) הלכה ה' מ"ש בדין זה באריכות ובמ"ש בזה לדינא ועי' בחמודי דניאל הלכ' תערובות הא' אות כ"ה שכ' דלפמ"ש להלן סי' צ"ב סעי' ע' בנר של חלב שנטף ממנו טפה אע"פ שנפסק הקילוח צריך עכ"פ גרירה ה"ה כאן אע"פ שנפסק הקילוח ואינו אוסר כדי קליפה אבל עכ"פ גרירה צריך אך כל זה בנפל רק טפה אחת כיון דנפסק כח חממותה אז סגי בגרירה אבל בנפל הרבה אע"פ שנפסק הקילוח צריך קליפה וכל זה בנפל באויר וכאמור אבל בנזחל ע"ג דבר קר אע"פ שנפל הרבה מ"מ כל שנפסק הקילוח אפי' גרירה א"צ כיון דאית ליה דבר המקרר אותו. ואם נפל טפה אחת מרותח ע"י האור אע"פ שאינו אלא טפה אחת צריך קליפה עיי"ש ועי' בדברינו להלן סי' צ"ב (ס"ק קצ"ב) ובסי' ק"ה (ס"ק ס"ד):

סעיף יא:

נט אפילו בכ"ש. כ' הב"י בשם הגהות מרדכי דאין להחזיר התרנגולת למי מליגתה לאחר שהוציאה בתחלה דשמא כלי שני מבשל כ"ק ובפעם הראשונה לא הי' קפידה כי הי' הנוצות מגינות אבל לאחר שנמלגה לא יחזירנה ואם החזירה מותרת עכ"ד (ועי' בת"ח כלל ל"ב דין ד' שהביא ג"כ דברי ההגהות מרדכי בזה) ועי' בפר"ח ס"ק כ' מה שהפליא ע"ד הב"י בזה עיי"ש ועי' בכנפי יונה (בד"ה כתב הטור) שכ' דבע"כ לא כתב ההגמ"ר דאם החזירה מותרת אלא במליגה דכ"ש דבזה שפיר אמרינן דאף שהיתה מונחת במי מליגה וידוע שכל שהיא מונחת במים נכנסו המים מתחת הנוצות אפ"ה מקילין בפעם הא' דאמרינן דעכ"ז מגינות הנוצות קצת שלא יעבור חום המים כ"כ בעומק או שנצטננו קצת מחמת העבר המים מתחת הנוצות אבל אם הי' המליגה ע"י עירוי מכ"ר אין להקל עיי"ש (וע"ל בס"ק הקודם) ועי' בשו"ת מהר"מ מלובלין סי' כ"ט בתרנגולת שנמלחה ע"ג הנוצה (וע"ל ס"ק ל"ב מ"ש מדברי האחרונים אי מהני מליחה ע"ג הנוצה) וקודם הדחה אחרונה עירו מכלי ראשון עליו לכ"ש והשיב דאסור כי המלח עם ר"ש מבשל ובנ"ד דמסתמא הי' המים דכ"ש היס"ב לאחר שנפלו ממנו הנוצות ואוסר כולו אם לא הי' ס' דהיינו שיהי' כ"כ מים כמו תרנגולת עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק כ"ו שהביא דברי המהר"מ מלובלין בזה וכ' דנראה דדוקא בעובדא דשם שעירו עליו רותחין והניחו בכ"ש הוא דאסור מטעם דמלח עם חום דכ"ש אוסר אבל אם לא הניחו בכ"ש ולא הי' רק עירוי לחוד אינו אוסר דאף דבאמת עירוי עם מלח עדיף מכ"ש עם מלח ואוסר ג"כ עד ס' מ"מ בנ"ד י"ל דהעירוי אינו יפול לאסור כיון דהנוצות מעכבות להרותחין שלא יגיעו לבשר העוף ומש"ה לא אסר אלא משום שנתנוהו בכ"ש שהיס"ב וסיים בצ"ע עיי"ש:

ס י"א שלא ימלוג. עש"ך דלדעת י"א אלו אסור אפי' בדיעבד ועי' בישועות יעקב סק"ב שכ' דלדעת המחמירים במליגה ע"י עירוי או בכ"ש י"ל דלדידהו חמור יותר מבישול ממש דבבישול קיי"ל דם שבשלו אינו אסור כ"א מדרבנן אבל בעירוי או בכ"ש לדעת האוסרין אסור מה"ת עיי"ש לדרכו: (סא) ואם מלג מותר. ר"ל אף בגדיים וטלאים דאף משום איסור חלב אין חשש דאינו מבליע. שפ"ד ס"ק כ"ח. ועי' בסידור מגדל עוז (להגאון יעב"ץ ז"ל) פרק א' מהלכות דם אות מ"ג דתרנגולת שאכלה חלב לכ"ע אסור למלוג אפי' בכלי שני קודם פתיחה ומליחה עיי"ש:

סב דקיי"ל כלי שני אינו מבשל. עש"ך שכ' כלומר וכן אינו מבליע ומפליט. וכ' כן משום דלענין גדיים וטלאים בע"כ צ"ל דגם אינו מבליע ומפליט אבל בלא"ה הי' אסור כיון שיש בהם חלב אבל לענין עוף שאינו בו חלב רק דם סגי בטעם דאינו מבשל דאף אם מפליט ומבליע שרי לפי שהדם הנבלע יוצא במליחה הגהות לב"ש:

סג ובדיעבד שרי. היינו בהפ"מ אבל שלא בהפ"מ אפי' עשרה כלים כל שהיס"ב יש לאסור אף בדיעבד. הגהות ח"ס מהד"ב בשם הפר"ח. ועי' באורך מזה בדברינו להלן סי' ק"ה (ס"ק ס"ב):

סד אבל לכתחלה אסור. עבאה"ט מ"ש פי' אם היס"ב ור"ל אבל אם אין היס"ב שרי אף שלא לכבוד אורחים וערב שבת. שפ"ד ס"ק כ"ט:

סה באלו המדינות. עי' בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' רמ"ח (ובדפוס חדש חלק ד' סי' אל"ף שי"ט) ובשלחן גבוה ס"ק ל"ה שכ' דגם במדינות הספרדים נהגו להחמיר שלא למלוג אפי' בכלי שני כ"א לכבוד אורחים או לכבוד שבת ואין לשנות עיי"ש וכ"כ בכנה"ג בהגהות ב"י אות נ"ד ואות ס"ד עיי"ש: (סו) חתיכה מלאה קרח. עש"ך שהראה מקום לדלקמן סי' ס"ט ס"ק י"א ור"ל דשם נאמר דאסור למלוח עד שירפה הבשר ובנקרש בתוך השיעור מליחה צריך להמתין אח"כ שיעור מליחה שפ"ד ס"ק ל"ב. (ועי' מזה בדברינו שם ס"ק מ"ח):

סז וטוב לזהר לכתחלה. עבאה"ט מ"ש אם אפשר לזהר ור"ל דודאי לצורך כבוד אורחים אף כשהיס"ב לכתחלה שרי אלא דאם אין צורך כלל וגם כשלא יהי' היס"ב נמי יפשר הבשר ודאי טוב לזהר. שפ"ד ס"ק ל"ב. ועי' בבית אפרים על דיני ריאה בקוה"ר לסי' ל"ו אות י"ז באמצע הדיבור שהתפלא על דין זה דהא קיי"ל דחמין מכווצי וסותמין הנקבים או מטרשי לי' ולא מסתבר לומר דלצורך אורחים סמכינן להתיר אף היכא דכווצי או מטרשי עיי"ש ועי' בדברינו להלן סי' ס"ט (ס"ק מ"ט) מ"ש בזה לדינא: (סח) או כלי נחושת. עבאה"ט ופת"ש ועי' במנחת יעקב כלל ל"ג ס"ק ו' מ"ש בזה וכ' דמ"מ בדיעבד אם בשלו בכלי נחושת כזה בלא הגעלה יש להקל בהפ"מ עיי"ש והביאו בשפ"ד ס"ק ל"ג וכ' דר"ל אף אם הוא באופן שאין ס' כנגד הקליפה כגון בקערה רחבה עיי"ש וכ"כ בס' בית האוצר לדינא עיי"ש ועי' במ"ז סוף סי' זה (בד"ה ואכתי) מ"ש בענין זה עוד ועי' בס' חיי עולם הלכ' א' מה שהאריך בדין זה והעלה דיש להתיר התבשיל שנתבשל בכלי זו אח"כ קודם הגעלה אפי' בלא הפ"מ דהא יש בתבשיל ששים נגד הקליפה עיי"ש ועי' בדברינו להלן סי' ק"ה (ס"ק ס"ד):

סעיף יב:

סט ולא ראה הישראל. כ' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ס"א ומ"מ אם הזהירו ישראל להעכו"ם שלא ימלוג שלא בפניו ועבר העכו"ם ומלגו שלא בפניו לא תלינן שמלג בכ"ש דהא חזינן דלא מירתת ואפי' הי' ישראל יוצא ונכנס לא מהני עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק ל"ז שכ' שדברי הכנה"ג מסתברים וראוים למי שאומרם עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' ס"ט ס"ק קע"ז): (ע) או בכלי שני וכו' שיודעים וכו'. עבאה"ט מ"ש מהש"ך הטעם דמירתת ועי' בס' שאול בן הלוי שכ' שבלשון המחבר יש כאן חסרון הניכר שכפי האמור שאין ספק רק שמא בכלי ראשון או בכלי שני בודאי לא שייך לומר דמירתת שהרי אנו רואים דלא מירתת כלל שהרי אף בכלי שני כתב המחבר בסעי' י"א שלא ימלוג וכשיוטודע להישראל או לרבו בודאי שיקפיד גם על זה דלאו ברשיעי עסקינן ואעפ"כ אין הנכרי או השפחה משים לב לזה א"כ יכול להיות שמלג גם בכלי ראשון דהלא להנכרי הכל אחד בין איסור לכתחלה או דיעבד שאינו חושש להאיסור וכיון ששבר עול אדוניו לא מהימן. אלא בע"כ צריכין אנו לפרש שלא בטובותינו דברי המחבר אם בכלי ראשון או בכלי שני שאינו חם כלל וכו' ונער או נערה שיודעים בטוב הענין וכו' ואע"פ שהפי' דחוק מ"מ איני יודע לפרש בענין אחר עכ"ד: (עא) נער או נערה שיודעים וכו'. ולאו דוקא יודעים אלא אם ראויין לידע בטוב הענין נמי מהני דרישה וחגורת שמואל ס"ק ו':

עב שיודעים. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דמסלפ"ת לא מהני בזה ועי' במנח"י כלל ל"ב סק"א שהשיג על הש"ך בזה והעלה דגם כאן מהני מסלפ"ת עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק ל"ד מה שמצדד בזה (ועי' בדברינו להלן סי' ס"ט ס"ק קע"ג וקע"ד):

סעיף יג:

עג לא נאסרו האחרות. עפר"ח ס"ק כ"ו שהשיג על המחבר בזה והעלה דאם הי' המים חמין שהיס"ב הדבר ברור שהאחרות אסורות עכ"פ כדי קליפה עיי"ש והוא לשיטתו לפמ"ש בס"ק י"ח דהעיקר כדעת הפוסקים דכ"ש מפליט ומבליע אבל לפי המבואר להלן סי' ק"ה דאנן נקטינן העיקר כפסק המחבר דבדיעבד אמרינן דכ"ש אינו מפליט ולא מבליע אף כ"ק (ועי' בפרמ"ג בסוף סי' זה בדין החמישי) ממילא דגם בזה העיקר לדינא כפסק המחבר ואין להחמיר כלל וה"פ (וע"ל ס"ק ע"ו):

סעיף יד:

עד יש לזהר. ר"ל אף שרחצו צואר התרנגולת יפה יש לזהר פר"ח ס"ק כ"ז:

עה ונהגו שלא להשתמש במי מליגה כלל. הנה לכאורה צריכין להבין דברי הרמ"א בזה כיון שכ' בעצמו לעיל סעי' י"א דנהגו באלו המדינות שלא למלוג שום דבר וכו' א"כ איך חזר וכתב כאן דנהגו שלא להשתמש במי מליגה דהא אין נוהגין כלל למלוג. וא"ל דכוונתו דאם אירע שהצרכו למלוג חתיכה מלאה קרח וכפור לכבוד שבת או אורחין בזה נהגו עכ"פ שלא להשתמש בהמים דהא ע"ז לא שייך מנהג כיון דלא שכיח ודוחק לומר כיון דהרמ"א כ' לעיל דרק במדינות אלו נהגו שלא למלוג ומבואר דבמדינות הספרדים נהגו למלוג גם בזמה"ז וע"ז קאמר בסעי' זה דגם במדינות הנ"ל נהגו שלא להשתמש במי מליגה וזה דוחק ובלא"ה כבר כתבתי לעיל (ס"ק ס"ה) דגם במדינות הספרדים נהגו שלא למלוג. אכן לפמש"ל סי' א' (ס"ק ח') מהאורח מישור שדרך הרמ"א לכתוב דכן המנהג אפי' בדבר שאינו מצוי כ"א פעם א' ביובל היכא דידעינן דע"פ הסכמת ותיקין נהגו כך (וע"ל סי' ל' סק"ח) י"ל גם בנ"ד כוונתו כן כיון דמקור מנהג זה נזכר בהגהמ"ר וש"ד וארוך ע"כ אף שאינו מצוי רק פעם א' ביובל למלוג לכבוד אורחים או לכבוד שבת היכא שהבשר נקרש ומלא קרח וכפור אחז הרמ"א דרכו לכתוב ונהגו:

סעיף טו:

עו מותרים. כ' בפר"ח ס"ק כ"ח ואע"פ שהעירוי מפליט מהחלב הבלוע בתוך המחבת מ"מ כשמניח התרנגולת אח"כ במים כדי למולגה הוי חום כ"ש שאין בו כח להבליע החלב בתרנגולת וכ"ש מהתרנגולת בכלי ולפיכך התרנגולת והכלים מותרים וסיים אבל לפי שיטותינו האמיתות שנתבאר לעיל דכ"ש מפליט ומבליע אם הי' המחבת ב"י התרנגולת מותרת דהו"ל נטל"פ והכלי אסור עכ"ד ולפמש"ל (ס"ק ע"ג) דאנן לא קיי"ל כהפר"ח בשיטה זו אלא כדעת הסוברים דכ"ש אין אוסר כלל גם בזה אין להחמיר:

עז אם עירו המים תחלה. ר"ל דמתחלה נתן המים בכלי חולבות ואח"כ נתן התרנגולת בתוכה. מסגרת השלחן הספרדי:

עח אבל אם עירו מים כ' בשלחן גבוה ס"ק מ"ב יש להבין היכא דמי אי דעירו מכ"ש אפי' נתן בתוך כ"ש מותר כמש"ל דכלי שני אינו מבשל מכ"ש עירוי מכ"ש לכך צ"ל דר"ל עירוי מכלי ראשון וכו' עכ"ד:

עט יש מי שאוסר. עט"ז סק"ח שכ' משום דעירוי אוסר כדי קליפה וכ' במ"ז דר"ל דהתרנגולת אסורה כ"ק משום שבלעה ממחבת חולבות ב"י ואותה הקליפה אסורה בהנאה עכ"ל והכל תופסין עליו בזה שדבריו תמוהין דהא קיי"ל דבשר עוף בחלב מותר בהנאה ועש"ך בסימן פ"ז סק"ד) ועי' בס' שורש מיעקב הראשון אות ה' במה שהאריך בזה יסים בצ"'ע:

פ שמתיר. עבאה'נ מ"ש בתרנגולת שאכלה חלב ומ"ש שצ"ל בזפק עי' ביד יהודה להלן סימן ס"ט בפיה"א ס"ק כ"א שמתמה עליו בזה דמ"ש זפק מקורקבן וא"ל משים דבזפק הדרך למצא המאכל שלם משום דאינו טוחן משא"כ קורקבן דהא הרבה פעמים נמצא המאכל עדיין שלם אף בקורקבן עיי"ש לדרכו אולם יעוין בשלחן גבוה מחודש ד' מ"ש בביאור דברי הבאה"ג בזה בטוב טעם ותוכן דבריו דהקשה להבאה"ג לשון הרוקח שכ' ונמצא בקורקבן חלב משמע שכבר הוציא הקורקבן לחוץ וקרעה ומצא בה חלב א"כ איך קאמר יש לו לשמור למלגה כי תבלע בבשר והלא כבר הוציא הקורקבן עם החלב מתוכה לכך הגי' זפק ובזה שפיר יתפרש לשון מצא דקאמר שפיר יצוייר דבעוד שלא הוציאו ועודנו עומד במקומו ניכר מבחוץ שהחלב בתוכו שלא נתעכל עדיין ולזה אמר שצריך לזהר שלא ימלגו בעוד החלב עומד בתוך הזפק עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' ע"ה ס"ק ל"ט):

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה