דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא
סימן סז
סעיף א:
א בהמה וחיה. וה"ה עוף, זקיני הלבוש. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות א' מ"ש בזה ועי' בשלחן גבוה ס"ק א' מ"ש ע"ד הכנה"ג בזה ועמ"ז סק"א בד"ה ודע ועי' בס' שורש מיעקב הראשון אות א' מ"ש ע"ד המ"ז בזה: (ב) איסור כרת. עפת"ש מ"ש מהח"ס ועי' בשו"ת בנין ציון חלק א' סי' מ"ט שעמד על המחקר בענין חולה שיש בו סכנה שצוו הרופאים שצריך לשתות בכל יום דם בהמה ולמען הצילו מאיסור כרת הוי הדין שצריך לשתות פחות פחות מכשיעור בפעם א' ובכן צריכין לידע כמה הוא השיעור בדם להתחייב עליו כרת והביא מכמה מקומות בש"ס ופוסקים דסתרי אהדדי דבאיזהו מקומן מבואר דהוי השיעור בכזית ובכמה מקומות נמצא דהוי השיעור ברביעית ועיי"ש במ"ש לחלק בזה כדי לתרץ הסתירות וכ' דמתחילה צריכין לחלק בין דם צלול לדם קרוש דבצליל הוי השיעור ברביעית אבל בקרוש הוי השיעור בכזית והטעם הוא משום דטבע הדם הוא שמעורב בו חלקי המים ומכח המים שבו הוא צלול וכשהוא נקרש נפרדים ממנו חלקי המים ונשאר מרביעית רק כזית דם והשאר הוא מים ולכן כשאוכל דם צלול אינו חייב רק כשיעור רביעית דפחות מכדי רביעית אין בו כשיעור כזית דם ועיי"ש בסימנים שאח"ז מה שהאריך עוד בזה ובסי' נ"ב סיים וז"ל והכלל היוצא דעכ"פ מבואר לדינא כל דם בין קרוש בין צלול בין דם שחיטה בין דם נבילה בין אכלו בין שתאו חייב בכזית רק דלענין צירוף יש חילוק בין אכלו לשתאו דבאכלו מצטרף לכדי אכילת פרס ובשתאו לכדי שתיית רביעית והיוצא לדינא בחולה מסוכן שצריך לשתות דם לרפואה ע"פ הכלל דמאכילין אותו הקל הקל אם סגי ליה בכזית בשותה כזית יותר מכדי שתיית רביעית אין להשקותו יותר מזה דבשיעור זה לבד לא הוי רק חצי שיעור אבל כל ששותה כזית עד כדי שיעור רביעית הוי איסור כרת עכ"ד ועיי"ש בסי' נ"ג ונ"ד מ"ש עוד מזה ועי' במנחת חינוך פ' צ' מצוה קמ"ח שעמד ג"כ על המחקר בזה והביא סתירה דברי הרמב"ם דבמקום א' משמע דשיעור דם לחייב עליו הוא בכזית ובמקום א' משמע דהוא ברביעית ובסוף דבריו הוכיח מדברי הרא"ה שם בספר החינוך דס"ל דשיעורו היא ברביעית ועיי"ש במ"ש בזה באורך וצ"ע: (ג) אלא בדם הנפש. עפת"ש מ"ש מהח"ס בדם שחיטה שנקרש ומתמציתו מחמצים מים צלולים וכו' ועי' בס' ערוגות הבושם בפתיחה להלכ' מליחה אות ה' שהביא דברי הח"ס בזה ומצדד דגם אם נימא דדם שבשלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן מ"מ יש איסור תורה במים הנפרשים מן הדם ומשום אבר מן החי ומצדד שם לחלק בין מים הנפרשים מדם הכנוס ובין מים הנפרשים מדם אברים ועיי"ש במ"ש בזה באורך ועי' בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' כ' מה שהאריך בדין זה והעיר מכמה מקומות ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:
ד בדם הנפש. ערמב"ם פרק ו' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג' שכ' דאין חייב כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש אדמימות וכו' ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא עיי"ש ועי' בתוס' יו"ט פרק ה' דכריתות מ"ש בזה והביא מהתוס' דגם בדם שחיטה בעינן דם שהנשמה יוצאה בו ולפ"ז גם בדם שחיטה לא מחייב כרת אלא בדם המקלח דוקא והניח בצ"ע עיי"ש ועי' בס' ברכת הזבח בכריתות שם ובפ"ח סק"א מה שתמהו על התיו"ט בזה עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה קמ"ח מ"ש בענין זה:
ה הנפש. ולענין פלוגתת הראשונים בדם שבשלו או שמלחו עבב"י להלן סי' ס"ט בדין עכו"ם מסלפ"ת שכתב להדיא דדם שבשלו או שמלחו הוא רק מדרבנן עיי"ש אמנם להלן סי' פ"ז הביא בכם רש"י ורמב"ם דהוי איסור תורה עיי"ש ועי' ברמ"א להלן סוף סי' ע' שכ' דציר לא הוי רק מדרבנן וכ' בש"ך שם פי' דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן עיי"ש וכ"כ הט"ז והש"ך להלן סי' ס"ט כמה פעמים בפשיטות דדם שבשלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן עיי"ש אמנם הרב מגלת ספר לאוין קל"ז העלה דהעיקר להחמיר דדם שמלחו או בשלו הוי דאורייתא עיי"ש ועי' בערך השלחן הספרדי ריש סימן ס"ט מ"ש בזה באורך והעלה שכן עיקר לדינא להחמיר דהוי מה"ת עיי"ש ועי' בדבריו עוד ריש סי' זה סוף אות א' ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' ל"ד שכתב ג"כ לחזק דעת רש"י דהוי מה"ת וכ' דחלילה לסמוך על ר"ת בזה להקל באיסור כרת שהזהירה התורה עליו הרבה מאד ועיי"ש בכסא דהרסנא באריכות ועי' במחזיק ברכה בריש סי' זה ובריש סי' ע"ט ועי' בס' מנחה טהורה הספרדי על מס' מנחות דף ל"ט מ"ש בענין זה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור להלן סי' ע"ב אות ג' ועי' בפר"ח ריש סי' ס"ט שהרחיב קצת הדיבור בזה ולדינא העלה דהעיקר כדעת הפוסקים דדם שבשלו או שמלחו לא הוי רק מדרבנן עיי"ש וכ"כ בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' י"א ובארעא דרבנן אות קע"ב לדינא עיי"ש אמנם בכו"פ להלן ריש סי' ס"ט שהתפלא על דברי המחברים שהחליטו כ"כ בפשיטות דאינו אלא מדרבנן כיון שיש ג"כ ראיות מגמ' להיפך והניח דין זה בצ"ע עיי"ש ועי' בכנפי יונה ריש סי' זה שהרחיב הדיבור בזה והעלה דהעיקר לדינא כדעת הסוברים דהוי דאורייתא עיין שם ועיין בשאלות ותשובות שבות יעקב חלק ב' סימן ס"ט וביעיר אוזן מערכת אות ד' סימן ה' ובשו"ת בנין עולם חיו"ד סימן ל' באמצע התשובה ובהגה שם ועי' בשו"ת הרדב"ז החדשות חלק א' סי' קצ"ט מ"ש בזה ומסיק שאין להכריע בפלוגתא זו והוי ספיקא דאורייתא עיי"ש ועי' בפרמ"ג בפתיחה להלכות מליחה (בעיקר האחד) מ"ש בזה וכ' דכיון שכ' הרשב"א דהוא קרוב מאוד לאיסור תורה ע"כ אין להקל בכל ספיקותיו כ"א היכא דאתמר בפירוש או שיש צדדים בלא"ה עיי"ש וכ"כ בספר בינת אדם שער או"ה אות כ"ג ובפנים הס' החכמת אדם כלל ל' סעיף א' אמנם להלן שם סעיף ט' כ' דלדעתו הוי בהחלט דאורייתא עיי"ש ועי' ביד אפרים להלן סוף סי' צ"ב בד"ה ולפענ"ד צ"ע) מ"ש בענין זה עיי"ש ועי' בס' צמח צדק החדש ריש סי' ס"ט מ"ש בזה וסיים דלדינא קשה לסמוך ולומר בהחלט דאינו אלא מדרבנן כיון דכמה רבוותא ס"ל דהוי דאורייתא לכן יש להחמיר עיי"ש ועי' מזה בשו"ת עמק הלכה (מהגאון מזיטיל ז"ל) חיו"ד סי' ה"ה ובשו"ת עמודי אש בקונטרס דיני או"ה סי' י"ב ובשו"ת בנין ציון החדשות ד' ט"ו ע"ב ובערך השלחן או"ח סי' תנ"ג אות ב' בד"ה עוד ובסי' רנ"ד אות ב' ובסי' תל"ז אות ב' ובס' בית יהודה (למהר"י עייאש ז"ל) חלק או"ח סי' נ' במ"ש בזה. ועי' בשו"ת בית יעקב סי' קע"א שכ' דלכ"ע תחלת בישולו של הדם ותחילת מליחה הוי ד"ת והביא ראיות לזה עיי"ש ועי' בפרמ"ג שם שהביאו ודחה ראיותיו ועיי"ש עוד בפרמ"ג שכ' דאף להמ"ד דם שמלחו אינו אלא מדרבנן היינו מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו אבל מליחה מועטת לכ"ע הוי ד"ת עיי"ש ועי' בשו"ת הרי"ם חיו"ד סי' ז' ובשו"ת נפש חי' חיו"ד סי' ה' שכ' דאפי' אם יהיבנא שאינו חייב משום דם אלא דם הראוי להקריבו ע"ג המזבח משא"כ דם שבשלו או שמלחו מ"מ עכ"פ אסור מה"ת משום דכל היוצא מן הטמא טמא דהא האי דם שבשלו או שמלחו נהי דעתה שוב אינו ראוי להקרבה ואין עליו חיוב מ"מ בא מהטמא דבא מאיסור דם דלא גרע משאר דבר היוצא מהטמא דטמא ועיי"ש בתשו' שאח"ז בסוף הסי' שסיים דעכ"פ מידי ספיקא דאורייתא לא נפקא עיי"ש ועי' מזה בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ע' ובכתב סופר חיו"ד סי' ל"ב ובבינת אדם סי' ל"ג ובשו"ת שאגת ארי' החדשות מדף מ"ז ע"ד ואילך ובשו"ת תפארת אדם חיו"ד סי' י' ובשו"ת זרע אמת חיו"ד ריש סי' כ"ה ובשו"ת שואל ומשיב קמא חלק א' סי' קמ"ב וחלק ג' כי' ס"א ובצל"ח פסחים דף כ"ב (בתוס' ד"ה והרי) ובשו"ת מעיל שמואל סי' י"א (בד"ה גם) ועי' בס' שדי חמד חלק הכללים מערכת הד' סי' י"ז שהאריך טובא בענין זה ופלפל הרבה בדברי כמה אחרונים ועי' במ"ש בזה לדינא:
ועיין בס' מקור מים חיים ריש סי' ס"ט שהביא תשו' הגאון בעל ישועות יעקב ז"ל שכ' דבר חדש בשם הגהות מרדכי בסוף מס' שבת דיש חילוק בענין זה בין דם בהמה לדם עוף דאפי' להמ"ד דס"ל דם שבשלו אסור מה"ת זה דוקא דם בהמה אבל דם עוף לכ"ע אחר שבשלו אינו אלא מדרבנן והביא כן גם מהס' בגדי ישע על המרדכי שם ס"ק י"ב שכ' כן להדיא עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם להלן סי' ס"ט אות א' (בד"ה והנה) שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד הגאון בעל ישועות יעקב בזה ועי' בשו"ת שואל ומשיב תליתאי חלק א' סי' ר"ב מ"ש בזה ועי' בס' משמרת שלום בפתיחה להלכות מליחה ובהגהות הגאון מבערזאן נ"י שם מ"ש ע"ז. ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ו (ס"ק מ"ה) דכל זה הוא לענין דם העוף אמנם לענין דם ביצה הבאתי דברי כמה גדולים דלא מהני בה בישול וגם לאחר שנתבשלה הוי דאורייתא עיי"ש:
ועיין עוד בפרמ"ג שכ' שיש לעיין בדם היוצא ע"י כבישה מעל"ע בצונן אי הוי ד"ת או דרבנן והראה מקום מלהלן סי' ק"ה שמבואר דלכ"ע הוי ד"ת דלא דמי לדם שבשלו או שמלחו עיי"ש וכ"כ בשפ"ד להלן סי' ס"ט סק"י ובסי' ע' ס"ק י"ח דדם הנפלט ע"י כבישה מעל"ע בחומץ כשיעור שיתן על האש וירתיח הוי ד"ת דכבוש אינו מבשל אלא מפליט ומבליע עיי"ש וכ"כ בישועות יעקב להלן סי' ע"ג סק"א וביעיר אוזן מערכת הד' סי' ו' וביד יהודה להלן סי' ס"ט בפיה"א ס"ק ז' לדינא עיי"ש ועי' עוד בשפ"ד ס"ק כ"ט ובסי' ק"ה סק"ב שהביא מהאו"ה דדם פליטה אינו אלא מדרבנן וכ' דדם פליטה היוצא ע"י מליחה קיל מדם שבשלו או שמלחו שדם פליטה הוי תחילת הווייתו רק מדרבנן משא"כ דם בעין שבשלו או שמלחו הוי תחילתו מדאורייתא אך דם פליטה היוצא ע"י כבוש הוי מה"ת עיי"ש אמנם בחגורת שמואל להלן סי' צ' ס"ק כ"ו כ' בפשיטות דדם כבוש הוי רק מדרבנן עיי"ש ועי' בחוו"ד סי' ע' בביאורים ס"ק ד' שהביא כן מהאו"ה דאפי' דם בעין שנכבש אינו אלא מדרבנן דכיון שמעורב בו מים ושוב אינו ראוי להקרבה הוא מותר מה"ת עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ג' סי' ס"א מ"ש בזה אמנם יעוין בשו"ת עמודי אש בקונטרס דיני או"ה סי' י"ב שהביא מכמה דברי האחרונים שדברו מזה ותמה על כולם שנעלם מהם דברי השערי דורא והיש"ש פ' כה"ב סי' כ' שכ' להדיא שהוא דאורייתא ו עלה שכן עיקר לדינא וכן יש להורות עיי"ש:
אמנם בעיקר הדין של החוו"ד שכ' מהאו"ה בדם שמעורב במים אם הוא אסור מה"ת עי' באו"ה כלל ו' סי' י"ט וכ' שכ' דדם שנתערב במים אפי' אין ששים במים נגד הדם מ"מ כיון שאינו ראוי עוד להקרבה ע"ג המזבח אינו אסור כ"א מדרבנן עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה קמ"ח שכתב מתחילה לחלק בזה בין דם שנפל למים ובין אם נפל מים לדם דדוקא בנפל דם למים הוא דמותר מה"ת כיון דראשון ראשון בטל משא"כ בנפל מים לדם כל שיש בו מראית דם אסור מה"ת וכ' דלפ"ז יש לחקור אם לחלוק בין אם נפל הדם למים בב"א או בזא"ז כי בגמ' משמע דאין חילוק בזה ואח"כ כתב דאפשר י"ל דכל שיש בו מראית דם אף אם נאמר דטעם כעיקר לאו דאורייתא אפ"ה הוי בכל גווני מה"ת וגם האו"ה מודה דאם יש בו מראית דם הוי דאורייתא עיי"ש אמנם המעיין באו"ה שם יראה מלשונו דכשהוא מעורב במים אפי' יש בו מראית דם מותר מה"ת ועי' מזה בשו"ת רבינו חיים כהן חיו"ד סי' כ"ד ובישועות יעקב להלן סי' ע"ג סק"א ועי' ביד יהודה להלן סי' ס"ט בפיה"א ס"ק ז' מה שהאריך בזה והעלה דכל שיש דם הרבה מעורב במים דינו כדם ואסור מה"ת עיי"ש וכ"כ בשו"ת עמודי אש בקונטרס דיני או"ה סי' י"ב דינא עיי"ש באריכות. ועי' בשו"ת אבן שתיה חיו"ד סי' מ"א בעובדא שעשו מרקחת מעירות הנקראים יאגדי"ס אדומים ולאחר הריקות הוריקו אותם לתוך כלי שהי' שם הרבה מים משריית בשר שנתאדמו מחמת הדם ונתערב מרקחת עם המי שרייה וספק אם יש ששים והיה הפ"מ והאריך טובא בדין דדם שמעורב במים ובסוף דבריו העלה דכיון דבאו"ה מבואר להדיא דדם שמעורב עם מים אינו אלא מדרבנן ע"כ בל"ד שיש ספק אם הי' ששים נגד הדם ה"ז דומה לדין דנשפך באיסור דרבנן המבואר להלן סי' צ"ט וכיון שהוא הפ"מ יש להקל עיי"ש:
ו שנצרר. עי' בשו"ת שבות יעקב חלק ב' סי' ע' שנשאל על מה סומכין העולם לנהוג היתר לאכול ולשתות דם הנקרש ונתייבש מתייש שקורין באק"ס בלו"ט אף בחולי שאין בו סכנה וכ' דכיון שכבר עמא דבר נהגו בו היתר בודאי מנהג ישראל תורה היא והטעם הוא כיון שנתייבש כ"כ עד שנעשה כעץ ואין בה שום לחלוחית אין בו איסור וכמ"ש הרמ"א להלן סי' פ"ז סעיף י' בעור שנתייבש ונעשה כעץ דשוב אין לו דין בשר לענין בב"ח עיי"ש והסכים עמו בשיורי ברכה להלן סי' פ"ז אות א' עיי"ש ועי' בשו"ת מעשה אברהם חיו"ד סי' כ"ט מ"ש לענין דם שנתייבש והביא מדברי השבו"י הנזכר ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה ובסוף דבריו סיים זאת תורת העולה דדם שנתייבש כעפר ממש מותר לאכלו עכ"ל:
ולענין המר שקורין מויס"ק עי' בטור או"ח סי' רי"ו שכ' דהמר שבא מחיה שיש לה כמין חטוטרות בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח"כ נתייבש ונעשה ממנה המר והרמ"ה הי' אוסר לאכלו משום דם וה"ר יונה ב' דאפשר להתירו דפירשא בעלמא הוא עיי"ש ועי' בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סי' תתק"ט (ובדפוס ישן סי' תע"ג) שכ' להתיר בזה בפשיטות עיי"ש אמנם במ"א שם סק"י מפקפק להחמיר בזה דמ"ש הטור מהר"י דהמוסק עפרא בעלמא הוא מי יודע זאת ומדברי הש"ס משמע דבכה"ג אזלינן בתר מעיקרא שהי' דם וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בס' חמד משה על האו"ח שם סק"א שמדחה ראיות המ"א בזה ומ"מ בסוף דבריו אינו מחליט להיתר וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת אדני פז סי' מ"ט מ"ש בדברי המ"א בזה ועי' בשו"ת משיבת נפש חלק ב' חאו"ח סי' י"ב באמצע התשו' ועי' בכנה"ג לעיל סי' ס"ו בהגהות הטור אות ב' מ"ש בזה וסיים ולענין הלכה מנהג עמא דבר להתיר המור באכילה ומעשים בכל יום להשליך המור לתוך המרקחת או מיני מתיקות לריח טוב וכו' ובודאי שהטעם הוא כהר"י משום דפירשא בעלמא הוא עכ"ל ועי' במפתחות מתשו' הכנה"ג לחלק יו"ד שנדפסו בסוף ס' קול בן לוי סי' ק"ג שכ' וז"ל מור שקורין מוסק"י מותר באכילה עכ"ל ועי' בשלחן גבוה לעיל סי' ס"ו סק"ב שהביא דבריו לדינא ועי' בתשו' שבסוף הס' מים חיים ללהפר"ח) סי' י' שהר יב הדיבור בדין זה והעלה ג"כ להתירו כיון שנתייבשו ונעשה כעפר פקע ממנו איסור דם וסיים וז"ל אמנם צריך לזהר שלא יערבנו בתבשיל כשהוא לח קצת אלא כשנתבייש לגמרי עד שפרדו ביד ונעשה עפר ממש דהשתא שרי לכ"ע וכו' עכ"ל אמנם בפרי תואר לעיל סי' פ"א סק"א העלה לאסרו אפי' כשהוא יבש עיי"ש ועי' בפרמ"ג או"ח בא"א שם סק"ג שהביא דברי הפר"ח בתשו' המכר והשיב על כל דבריו ונראה דעתו ג"כ כדעת המ"א הנ"ל שאין להחליט ההיתר בזה כאשר יראה המעיין שם בדבריו ועי' בס' מגן גבורים על האו"ח שם בשלטי הגבורים סק"ב שהרחיבו הדיבור בזה ומדחים כל הראיות של המחמירים בזה והעלו דהעיקר לדינא בזה וכיוצא בזה דאין ניזל בתר מעיקרת אלא בתר השתא וכיון שעכשיו לפנינו הוא נשתנה ואינו דם ה"ז מותר עיי"ש באריכות. והנה בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ג' כי' קכ"ב (בד"ה אמנם) כ' בפשיטות דהמויס"ק אסור באכילה מדאורייתא ושייך ביה איסור סחורה לולא דבדם ליכא משום סחורה עיי"ש ותמהני שלא זכר דברי עצמו במגן גבורים שם שהעלה בראיות להתירו ועיין מזה עוד בדבריו שם סי' קנ"ג (בד"ה ובזה) ובשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סי' קל"ה ועי' בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ס"ז אות ו' מה שהאריך בענין זה וסיים וכ"ז לפלפולא אכן למעשה מי יכריע בין הר"י והרא"ש עיי"ש ועי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ז' אות י"ד שכ' דהרב בעי חיי סי' ק"ג התיר המויסק"י בפשיטות ושכן מעשים בכל יום וכו' עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם להלן סי' פ"א אות א' ב' וג' מה שפלפל בענין זה באורך ולד נא העלה דעכ"פ לחולי יש להתירו אפי' בחולי שאין בו סכנה עיי"ש ועי' בשו"ת בשמים ראש ובהגהות כסא דהרסנא סי' ח' ובס' פנים יפות על התורה פ' תשא בפסוק ואתה קח לך בשמים ראש מה דרור בד"ה והנה המ"א מ"ש בדברי המ"א הנ"ל ועי' בס' דגול מרבבה על שיר השירים (להרב מ' רפאל בכ"ר כרוב טרויש ז"ל) בסוף המפתחות בד"ה בענין המור מ"ש בזה ורשם לעיין בכמה מקומות בענין זה ועי' בשדי חמד שם מ"ש בזה באריכות:
ז בחתיכה. היינו דם אברים שנצרר בחתיכה אבל דם הנמצא בחלל הלב חייבין עליו כרת אם יש בו כזית דמבית השחיטה הוא בא שהבהמה שואפות בעת השחיטה ומכניסה דם השחיטה בחלל הלב. ר"ע מברטנורה בכריתות פרק ה' משנה א', (ועי' בס' זכור לאברהם מהשו"ב מלונד"ן בההוספה שנית שבסוף הס' אות א' שכ' דה"ה דם הנמצא כנוס בסמפונות הריאה דינא הכי כי שם ג"כ מתכנס דם שחיטה ועיי"ש עוד בקונטרס יוסף סי' ל"ח אות א') ועי' במ"ז סי' ע"ב ס"ק א' (בד"ה ודע) דג' מיני דמים יש בלב א' דם המובלע בבשרו והוי כשאר דם אברים הב' דם הכנוס בתוך לבו והוא בכרת והג' הוא דם המתכנס ונמשך עליו בשעת שחיטה מעלמא והוא בל"ת עיי"ש לדרכו:
ח שפירש ממקומו ונתעורר לצאת. עש"ך לקמן סי' ע"ו סק"ב שכ' מהדרשה דר"ל שפירש ונתעורר לצאת מחיים אבל אם לא נתעורר לצאת מחיים רק לאח"ש לא חשיב כפירש ועיי"ש עוד בס"ק י"ג ובמ"ז כאן סק"א וביד יהודה ס"ק ב':
ט ונבלע במקום אחר. בטור מסיים דלוקין עליו ועפר"ח סק"ב שמתמה ע"ז דהא הוי רק איבעיא דלא אפשטא דהוי משוה דספיקא דאורייתא לחומרא אבל איך שייך מלקות בספיקא עיי"ש ועי' בפלתי ס"ק א' מה שכתב לתרץ דעת הטור בזה ועי' בהגהות יד שאול מה שכתב בזה וסיים בצריך עיון גדול: סעיף ב:
י מותר לאכול בשר חי עי' בחוו"ד להלן בסי' ס"ט בביאורים ס"ק ג' שהקשה בשר שמותר לאכול באומצא היכא משכחת לה הא יוצא דם בעין ע"י דוחקא דשניים ודוחק לומר דמותר רק ע"י בליעה דוקא וללעסו אסור וסיים שדין זה צ"ע עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם להלן סי' ס"ט אות ד' באמצע הדיבור שכ' שקושיות החוו"ד היא קושיא עצומה ודין זה צ"ע ועיי"ש עוד בדבריו לעיל סי' ס"ו סעי' בד"ה אמנם ועי' בספר בית יהודה (מהגאון מהר"י לאנדא ז"ל) שעמד בזה וכ' דבאמת י"ל דזהו הטעם של הרמב"ם שכ' דאסור לאכול בשר חי בלי מליחה משום דמחמת דוחקא דשניים יצא הדם ולא הותר בלא מליחה אא"כ חלטו בחומץ או ברותחין עיי"ש אולם הנה הערוגות הבושם בעצמו להלן סי' פ"ד סוף אות מ' הוכיח בראיות דמה שפי' ע"י הלעיסה לא מקרי פירש כיון דבשעה שלקחו לתוך פיו עדיין לא הי' פירש הדם רק שפירש אח"כ בתוך הפה לא מקרי פירש לענין דם אברים עיי"ש לדרכו ועי' בשו"ת מור ואהלות (להרב מהר"א פוסק ז"ל) באוהל ים המלח סי' ד' שהביא דברי הערוגות הבושם הנ"ל ועיי"ש במה שהאריך בזה וסיים ולדינא להתיר לאכול בשר חי בלי מליחה וחליטה כלל צ"ע וכו' מיהו בתולי אף שאין בו סכנה שרופאים צוהו לאכול כך התרתי שיאכל אף ע"י לעיסה וכו' עיי"ש שוב ראיתי בס' תוספת ירושלים שכ' לדינא דאם נשך בשיניו מהחתיכה צריך להדיח מקום הנשיכה שנשאר בידו מהדם הנפלט אגב דוקא דשניו ודוקא החלק הנשאר בידו מהנשיכה כיון שהוא מבחוץ צריך להדיחו אבל החלק הנשיכה שבתוך הפה אף שיצא דם לתוך הפה מותר דהו"ל בכלל דם שלא פירש דמה שפירש כשהוא בפיו לא מקרי פירש עיי"ש. וכ"כ ביד יהודה ס"ק ד' דמה שנסחט בפיו ע"י לעיסה אין לחוש עיי"ש: (יא) לאכול בשר חי. עשפ"ד ס"ק י"ג ומבואר מדבריו דאסור לאכלו מטובל בחומץ כדרך שנוהגין לטבול הבשר בחומץ ואף כשאין החומץ חזק יש חשש שע"י החומץ פירש הדם לחוץ וחוזר ונבלע בחתיכה כאשר יראה המעיין שם. (ועי' בדברינו להלן ס"ק מ"ט):
יב בשר חי. כ' בפרמ"ג בפתיחה להלכ' מליחה (סוף ד"ה גם להמחבר) ודע דבשר תוך שיעור מליחה (מיל או כדי צלית אותה חתיכה) אסור לאכול חי דהמלח מרתיח ופירש ממקום למקום ולא יצא לחוץ ואסור לדידן עכ"ל ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובפיה"ק סק"ג שהשיג על הפרמ"ג בזה והעלה בראיות דבסתם מליחה כשמולח בכלי מנוקב אינו פורש ממקום למקום רק כשמולח בכלי שאינו מנוקב ע"כ במולח בכלי מנוקב כיון דלא פירש ממקום למקום רק מה שפירש נפלט מיד ומה שנשאר לא פירש עדיין מותר לאכול בתוך שיעור מליחה ומה"ט מוהר לאכול בתוך צלייתו בתוך שיעור צלי עיי"ש באריכות:
יג בהדחה עבאה"ט ועי' בכרתי ס"ק ג' דדוקא להך דיעה דס"ל דהדחה קמייתא הוא להעביר הליכלוך הוא דצריך הדחה אבל למ"ד שהוא כדי לרכך הבשר הבא לאכול בשר חי א"צ הדחה עיי"ש ועשפ"ד סק"א ובישועות יעקב סק"ב שהשיגו עליו דבע"כ אף להמ"ד כדי לרכך צריך הדחה דכ"ע מודים שיש דם בעין ע"י דוחקא דסכינא עיי"ש ועי' ביד יהודה שם שהביא מהט"ז להלן סי' ס"ט דאף בהדיח וחתך צריך לחזור ולהדיחו ובפר"ח שם מבואר דאף אם קרע ביד אין להקל בזה ויש להחמיר אף כשלא יצא דם בשעת שחיטה דאעפ"כ יוצא ע"י דוחקא דסכינא עיי"ש:
יד שהדם שבחוטין הוא ככנוס. ואסור מדאורייתא בל"ת כמו שאר דם גמור. יד יהודה בפיה"א ס"ק ו':
סעיף ג:
טו השובר מפרקתה. עי' בב"י שכ' מהג"א דדוקא בשובר המפרקת דמחמת יסורי השבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא הדם אבל חותך לא אסור עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סוף ס"ק י"ב שהביא דעת איזה פוסקים המחמירים גם בחותך במפרקת ובפיה"ק ס"ק י"א כתב דלכתחילה יש להחמיר גם בחותך אבל בדיעבד אין לאסור עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' מה שקורא תגר על המנהג שנוהגין לשבור מפרקת האווז כששוהה למות עיי"ש ועי' עוד בדבריו בתשו' בעי חיי חיו"ד סי' ק"ד ובשלחן גבוה מחודש א' ובס' חלקו של ידיד ריש סי' זה ובס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ז' מ"ש בענין זה באורך ובמ"ש בזה לדינא ועי' בתב"ש לעיל סי' כ"ג ס"ק י"ב שמצדד לענין המנהג שנוהגין להתיז ראש האינדי"ק בקרדום לאח"ש אי הוי בכלל שובר מפרקתה ומתחילה מבואר מדבריו שהבין דהיינו שובר מפרקתה אמנם אח"כ כ' דנראה דמתיז בקרדום לא הוי בכלל שובר אלא מקרי חותך עיי"ש ועשפ"ד כאן ס"ק ט' שכ' דמה שנוהגין העולם בעוף אינדי"ק ששוברין המפרקת בקרדום קודם שתצה נפשה לא נכון הדבר ואין לעשות כן עיי"ש והנה עפ"ד התב"ש הנ"ל נראה לכאורה דבדקדוק נקיט הפרמ"ג בלשונו ששוברין בקרדום כדי לשלול דאין בכלל זה אם מתיז בקרדום דבמתיז אין להחמיר אמנם לעיל סי' כ"ג במ"ז סק"ה כ' להדיא דמה שמתיזין ראש האינדי"ק לאח"ש בקרדום נראה לאסור משום מבליע דם ע"כ יש לזהר שלא להתיז הראש מיד רק לאחר שמזנק עיי"ש ונראה דגם מתיז הוי בכלל שובר ועי' בדברינו לעיל סי' כ"ג (ס"ק פ') מ"ש בזה לדינא:
טז מפרקתה. עבאה"ט מ"ש פי' קודם שתצא נפשה וכו' ור"ל הא לאחר שתצא נפשה אף שעדיין מפרכסת קצת וזינקה לית בה חיותא ושרי. שפ"ד סק"ב. ועי' בשלחן גבוה ס"ק ח':
יז אסור לאכול מבשרה חי. עי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ז' מ"ש לענין בני מעיים דאין מחזיקין בהם דם דלכאורה נראה דמותר לאכלן חי אף בשובר מפרקתה מ"מ לדינא כ' די"ל דכמו דמחמירים לכתחילה למלחן כן אסור לכתחילה לאוכלן חי עיי"ש:
יח חי. ואף המ"ד שסובר דפירש ממקום למקום שרי מודה הכא דאסור כיון שנתעורר מחיים או כיון שעושה מעשה. מ"ז סק"א:
יט ולצלי. עבאה"ט מ"ש דוקא שנצלה כל צרכו ועפר"ח דנצלה כל צרכו היינו כדי חצי צלייתו עיי"ש אמנם בכו"פ כ' דר"ל שליש צלייתו עיי"ש (ואי"ה להלן סי' ע"ו סעי' ב' יבואר) וכ' בשפ"ד ס"ק ה' דאף לפי המנהג דבעינן חתיכה ומליחה לצלי אפ"ה נ"מ בזה דהא אף לפי המנהג א"צ לשהות במלח אלא מעלהו במלחו וצלהו ובעינן נצלה כל צרכו עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק ח' שפסק דלכתחילה אף שמלחן צריך להשהותן כשיעור קודם צלייתן ובדיעבד אם לא נצלה כל צרכו אין לאסור אלא בצלהו בלא מליחה כלל אבל אם מלחו תחילה אף שלא שהה מותר עיי"ש:
כ ונהגו להחמיר. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דהנה זו שייכה לקמן סעי' ד' אמנם הש"ך כ' דהג"ה זו שייך כאן ולפ"ז יש פלוגתא בין הט"ז להש"ך לדינא דלהט"ז בשובר מפרקתה שרי כפסק המחבר לקדרה בלא חתיכה ולצלי בלא מליחה אלא מטעם מנהגא צריך למלת ולדעת הש"ך בשובר מפרקתה בעינן חתיכה ומליחה לצלי מדינא. מ"ז ס"ק ב' (בד"ה כתב). ומה שכתב הבאה"ט דכאן לא שייך מנהג הואיל ולא שכיח עי' בדברינו לעיל סי' א' (ס"ק ח') ולהלן בסימן שאח"ז (ס"ק ע"ה):
כא אף בצלי נראה מדברי הפוסקים דבחותך כזית בשר מביה"ש צריך מליחה מדינא לצלי ואף בדיעבד אסור אם לא מלחו משא"כ בשובר מפרקתה לצלי יש להקל בדיעבד. ש"ך וכו"פ ועשפ"ד ס"ק ו' ומ"ז סוף סק"ב:
כב והוא הדין חותך בשר מביה"ש. כ' בשמ"ח סי' כ"ז סעי' א' וז"ל מותר לחתוך בשר מבית השחיטה בעוד הנשחט מפרכס ומדיחו יפה יפה ומולחו יפה יפה יותר מבשר אחר מפני שהדם בלוע בתוכו ביותר עכ"ל אמנם מסתימת לשון הרמ"א כאן משמע דא"צ למלחו יותר מבשר אחר ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א מ"ש בזה והעלה שכן עיקר לדינא דא"צ מליחה יותר משאר בשר לבישול וגם דאם נימא דצריכין יותר נתת דבריך לשיעורין ולא נודע כמה השיעור יותר שצריכין להרבות בזה עיי"ש:
כג חותך בשר מביה"ש. ע' מ"ז ס"ק ב' שכ' לענין חותך בשר מביה"ש קודם שתצא נפשה אי שרי לצלי בלא חתיכה ומליחה דלהט"ז אף לצלי בעינן חתיכה או מליחה אי לקלוף מעט ועי' במנח"י כלל ט' ס"ק י"א שפסק דהעיקר לדינא דאפי' בדיעבד אסור בלא מליחה אפי' לצלי עיי"ש וכן משמע דעת השמ"ח שם שסיים ומלחו יפה יפה וכו' וחוזר ומדיחו ואוכלו בין מבושל ובין צלי וכו' עכ"ל הרי דגם לצלי לא שרי רק ע"י מליחה יפה יפה וכאמור. ועי' ביד יהודה שם דכל זה בחותך בשר מביה"ש דוקא אבל אם חתך בשר משאר מקום שבגוף בעודו מפרכס אף שאסור לאכלו חי וצריך לצלותו מכל מקום בודאי דלכולי עלמא אין צריך חתיכה ומליחה דצלי בלבד סגי לי' עיי"ש:
ועיי"ש עוד במנח"י שהביא בשם המהרש"ל דאף דבחותך בשר מביה"ש צריך מליחה יפה יפה גם לצלי מ"מ א"צ שהייה במליחה כלל רק שמעליהו מיד עם מלחו. וכ' דלפי דבריו צ"ל דהדחה יפה יפה שהוזכר בש"ס היינו לאחר צלייה וסיים בצ"ע עיי"ש ומלשון השמ"ח הנ"ל שסיים וחוזר ומדיחו ואכלו בין מבושל ובין צלי שהבאתי לעיל משמע שצריך להשהותו כשיעור מליחה ולהדיחו פה יפה ואח"כ יצלנו:
כד מבית השחיטה. ישיעורו כמה נקרא בית השחיטה נראה דכל שיכול לחתוך משם בלא הפשטת העור נקרא בית השחיטה לענין זה. יד יהודה סוף ס"ק הנ"ל:
כה קודם תצא נפשה. עי' ביד יהודה שם שכ' דלפמש"ל סי' ל"ט דאנן נוהגין לחוש לדעת הבה"ג דצריך להוציא הריאה ולבודקה בנפיחה ובלא"ה הו"ל בכלל ספק טריפה לא שייך דין זה כי קשה לצייר שיוצא הריאה וינפחה ויבדקה קודם שתצא נפשה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בס' ראש יוסף על דיני ריאה סי' ל"ט במקור הדינים סק"א :
כו לשבור כלומר שלא לשבור. שלחן גבוה סק"ט:
כז הבהמה. עשו"ת בעי חיי (מכנה"ג) חיו"ד סי' ק"ד ובכו"פ דלאו דוקא בהמה דה"ה בחיה ועוף צריך לזהר שלא לשבור מפרקתה עיי"ש:
כח משום שמבליע. עבאה"ט ועבכנה"ג בהגהות ב"י אות י"ז ועתב"ש לעיל סי' כ"ג סק"י מ"ש בזה ועשפ"ד סק"ט שכ' שכן נוהגין העולם דאם העוף שוהה למות שמכין על, ראשו עיי"ש ועיין בדברינו לעיל סי' כ"ג (ס"ק ע"ו) מ"ש בזה לדינא. ועפר"ח ס"ק ט' ובשלחן גבוה סק"י שכ' דבהכאה על ראשה ליכא משום הבלעת דם באברים ומותר לאכלה חי עיי"ש ועי' ביד יהודה ס"ק י"ב מ"ש בזה והעלה בראיות דגם בהכה על ראשה יש להחמיר שלא לאכול הבשר חי עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט מהט"ז דשם מיירי שכבר יצא כל הדם מה שיש לצאת בזינוק וכו' לדינא אין לסמוך ע"ז אלא אף בשוהה זמן מרובה וזינקה אין לשבור. הליכות עולם בנתיבות ההוראה:
סעיף ד:
כט נצרר הדם. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קי"ט שנשאל בדין זה כשלא הי' נצרר הדם בעין רק שהאדים הבשר על ידי קשירת הרגלים ונתבשל בלא חתיכה והביא מכמה מקומות דיש משמעות דדוקא נצרר הדם ממש ונראה בעיו שנתקבץ שם הדם מחמת מכה אבל האדים לחוד אינו אוסר אבל מלשון הרא"ש והר"ן משמע דאף שהאדים הבשר לחוד בלי צרירת דם בעין אוסר וסיים דמ"מ בהפ"מ יש להקל בנמצא כן לאחר הבישול שלא לומר בזה חנ"נ עיי"ש ועי' בס' דעת תורה סי' נ"ה ס"ק מ"ז מ"ש ע"ד הטוטו"ד הנזכר ולדינא סיים בצ"ע אך במי הדעת שם כ' דמ"מ בהפ"מ יש לצדד להקל בדיעבד עיי"ש:
ל הרם. עי' בשו"ת כנף רננה חיו"ד סי' ל"ו שנשאל אודות הטבחים עכו"ם שאחר הפשטות כבשים לוקחים מדם השחיטה ומעבירין על פני כל הבשר בשפשוף בכח עד שהבשר מתחמם ונבלע בו דם כדי שיהא הבשר נראה כמראה אדומה ויפה ודעת השואל להחמיר דבודאי דם זה הנבלע אינו יוצא ע"י מליחה דהא העין רואה דגם לאחר המליחה והדחה מראיהו יפה ואדום גם בתוך הבשר בעומק כמו שהי' בתחילה על פניו למעלה והשיב דמשורת הדין אין לחוש לזה להחמיר כלל דהשפשוף אין מבליע וכמו דקיי"ל בכ"מ דבצונן לא בלע ואף דעינינו רואות שהבשר קולט מראה הדם בע"כ אין זה רק שהצבע לחוד נקלטת בהבשר אף דעינינו רואות שיש שם הצבע של דם הרי כבר כ' הפרי תואר סי' קיב והמנח"י כלל ע"ד סק"ה דבאסורי אכילה צבע וחזותא לאו מלתא הוא. אמנם במה שיש להחמיר בזה הוא משום שמפשיטין הקצבים בכח עד שנתחמם הבשר וה זה דומה לחום בית השחיטה וזה אסור לדעת הרשב"א דמחמיר בכלי שני ע"כ אם עושין השפשוף בכח דאפשר שיגיע החום כשיעור חום בית השחיטה אסור לדעת הרשב"א כדי קליפה ע"כ בודאי ראוי למנוע בזה לכתחילה ואף בדיעבד ראוי להחמיר בזה כיון דחזותא מוכיח עליו הוי קצת דמבטל איסור לכתחילה וראוי לאסור כדי קליפה עיי"ש באורך:
לא מחמת עי' בד"ק סק"ב שכתב דכרבלתא דתרנגול הגם שמותר באכילה מ"מ עכ"פ הול"ל בכלל אומצא דאסמיק כיון שהוא סומק הרבה עכ"ד:
לב ער שיחתוך. איני ר"ל שיחתוך כל אותו המקום שנצרר הדם וישליך אותו לאבדון אלא ר"ל שיחתוך אותו מקום שתי או ערב כדי שיזוב הדם. ס' בית דוד הספרדי סי' י"א ושלחן גבוה ס"ק י"ב עיי"ש:
לג שיחתוך המקום. עי' בפר"ח ס"ק ו' ובס' בית דוד שם ובשלחן גבוה שם שכ' דכל שחתך המקום ההוא כראוי אז אף אם רואין שלא הלך מראה האדמימות שבו אין לחוש דאמרינן שהדם שבו כבר הלך והאי סומקא בעלמא הוא עיי"ש:
ועיין בשו"ת שתי לחם סי' ל"ט (בד"ה ובמקום) שכ' דכל מ"ש בש"ס ובפוסקים דמהני חתיכה ומליחה בנצרר הדם היא רק לענין איסור דם אבל באמת בכה"ג בלא"ה צריך להשלים כל מקום החבורה או הפצע בין בעוף ובין בבהמה ואי לא עבד הכי ה"ז עובר על איסור בל תשקצו את נפשותיכם משום שכל בני אדם בדילים ממנו למאסו ונפשם קצה בו ואף אם נפש היפה תאכלנו אפ"ה עובר עכ"ד. ועי' בס' דעת תורה סי' נ"ה ס"ק מ"ז שהביאו וכ' דבע"כ כוונתו רק בהיה נצרר הדם הרבה עד שהי' נפוח כעין מכה טריה אז אסור משום מיאוס אבל בלא"ה שפיר מהני חתיכה לבקעים ומליחה וכמבואר בש"ס ובש"ע כאן עיי"ש:
לד שיחתוך המקום. עי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ה' שרצה השואל לומר דצריך חתיכה ומליחה דוקא בשעה שהוא עדיין חם כמו בוורידין והוא ז"ל מדחה דבריו דפשיט הוא דמהני בזה חחיכה ומליחה אפי' כשכבר נתקרר עיי"ש באריכות:
לה שיחתוך המקום. יש מהגאונים שכתבו שצריך להניח מקום החתך למטה. טור:
לו המקום. עי' בשו"ת בנין עולם שם שבסוף התשו' שדעת השואל דכשנצרר הדם באיזה מקום לא מהני מה שיחתוך שם לשנים רק שצריך לחתכו חתיכות דקות בהרבה מקומות והוא ז"ל השיב על דבריו כי מדברי הש"ס משמע דסגי אם חותך רק פעם אחד במקום ההוא שנצרר הדם ואם נצרר בכמה מקומות צריך לחתוך בכ"מ שנצרר חתך אחד עיי"ש:
לז יפה. עי' באה"ט של מהרי"ט שכ' מהב"י דאם נמצא בקדירה חתיכה א' שנצרר בה הדם בין עור לבשר או בין בשר לעצמות (ולא נחתך כראוי) צריך שיהיה ס' באותה חתיכה עצמה נגד הדם ואם אין בחתיכה עצמה ס' צריך בקדירה ס' נגד כל החתיכה והחתיכה עצמה אסורה ודבר זה מצוי לפעמים בבשר בהמה שאינו ניכר מבחוץ רק לאחר הבישול כשחותכין הבשר וכן מצוי הוא בעוף בהירכים וברגל במקום שדבוק לגוף וצריך לזהר בזה עיי"ש ועי' בס' מאורי אור בחלק קן טהור בתולין (בדף ק"ז מהס'):
לח ע"ג גחלים וכו'. דוקא ע"ג גחלים אבל אם גרף התנור והניח לצלות ע"ג חרסות של התנור אסור. נמוקי הגרי"ב (וע' בדברינו להלן סי' ע"ג ס"ק ג' וסי' ע"ו ס"ק א'):
לט אפי' בלא חיתוך ומליחה. עט"ז סק"ב שכ' דכאן צ"ל הגה"ה דסעיף הקודם דהיינו דגם לצלי צריך חתיכה ומליחה באומצא דאוסמק עיי"ש אמנם דעת הש"ך אינו כן דדוקא בחותך בשר מביה"ש ס"ל להרב דצריך חתיכה ומליחה גם לצלי עיי"ש ועיי' בפר"ח ס"ק ז' שכ' שכן עיקר לדינא דבאומצא דאוסמק א"צ חתיכה ומליחה עיי"ש ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ה' (בד"ה ועתה נבא) שכ' דכיון דכל האחרונים הסכימו לדעת הש"ך דלצלי לא בעי חתיכה ודלא כהט"ז כן ראוי להורות עיי"ש (ועי' בס"ק שאח"ז):
מ ומליחה. עבאה"ט ע"ש דצריך מליחה קצת כשאר צלי והנה לפי מה שכתב הט"ז ס"ק ב' דהגהת הרב שבסעיף הקדום צ"ל כאן דנהגו לחתכו ולמלחו ממילא דצריך למלחו יפה יותר ממליחה לצלי ולא סגי במליחה מעט ועמ"ז סק"ב ועי' ביד יהודה ס"ק י"ג שכתב די"ל דאף לדעת הט"ז א"צ רק מליחת צלי ולא יותר ובסוף סיים דשהייה במלחו שיעור מליחה פשוט דא"צ בזה עייש:
מא יש להחמיר לקלף וכו' או לחתוך וכו'. עי' בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' שכ' ע"ז תמהני מנעורי שרוב המון אינם נזהרים בזה עכ"ל:
מב להחמיר. כל זה אינו אלא חומרא בעלמא ובדיעבד, מותר. יד יהודה ס"ק י"ד:
מג לקלף. עבאה"ט מ"ש דלצלי דינו כשאר בשר ועי' בס' הליכות עולם בנתיבות ההוראה שמתמה עליו שסותר א"ע דלעיל סק"ד העתיק דברי הט"ז דגם לצלי צריך חתיכה ומליחה עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אית א' ובמ"ז סוף ס"ק ב':
מד או לחתוך באותו בשר. עי' בשו"ת ריב"ם שנייטיך חיו"ד סי' כ"ו בעובדא בחתיכות בשר ממקום בית השחיטה שנחתכה היטב קודם מליחה לחתיכות קטנות כדת ונמצא בה אחר הבישול מעט דם בין בשר לעצם ועיי"ש במ"ש בזה והוכיח ממשמעות דברי הש"ס והפוסקים דלאחר חתיכה ומליחה כדת אף שנראה אח"כ עוד אדמימות כדם מותר עיי"ש ומ"ש הפוסקים להחמיר בנמצא לאחר הבישול צרירות דם בע"כ מיירי שלא נחתך אמנם למעשה סיים כיון שלא נמצא דין זה בפירוש להקל מה לנו ליכנס בעובי הקורה ולבדות סברה מלבינו וכיון שאין הפ"מ אם לא יאכל חתיכה זו וגם שאר החתיכות שבקדירה זו אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה ולא נתבשלו עמה אין לאסור כלל וכן כל הכ"ש שנשתמשו בהג"כ יש להתיר עיי"ש באריכות:
מה לחתוך באותו בשר. עי' בערך לחם (למהריק"ש) שכ' שטוב לחתוך חתוכין בבשר של בית השחיטה עיי"ש ונראה מדבריו דלא סגי בחתך א' אלא צריך לעשות כמה חתיכות שם ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ג שכ' שכן הוא המנהג הקצבים שבמקומו לחתוך בבשר ההוא חתיכות הרבה ולהוציא ממנה כל הוורידין וכל דם שנצרר עם שאין המלח יכול להוציאה ונזהרים בזה הרבה עיי"ש ועי' במ"ז סק"ב שמתמה על מנהג מדינותינו שאין עושין כן דעכ"פ לבישול בעי חיתוך וכ' שאינו יודע על מה סומכין העולם בזה עיי"ש ועי' ביד יהודה שם שמתרץ מנהג העולם שמקילין בזה דאם אינם נביאים בני נביאים הם ויש להם על מה שיסמוכו עיי"ש:
סעיף ה:
מו בחומץ. עי' בשו"ת מוהרא"ל צינץ חיו"ד סי' ח' אות ד':
מז לאכלו חי. עבאה"מ דלפי מנהגינו דאין אנו בקיאין בחליטה אסור לקדירה בלא חתיכה ומליחה ר"ל אפי' לא נתאדם אבל ע"י מליחה מותר לבשלו אפי' בנתאדם. מ"ז סק"ד ושפ"ד ס"ק י"ב. ועי' בשו"ת מוהרא"ל שם אות ב':
מח וגם הבשר מותר. עי' בשו"ת מור ואהלות (להרב מהר"א פוסק ז"ל) באוהל ים המלח סי' א' שהוכיח מדברי המ"א סי' שכ"א סק"ז דפשיטא לי' דחליטת בשר בחומץ מהני אפי' בצוק ועיי"ש במ"ש בזה באריכות: סעיף ו:
מט לא יצמית בו בשר פעם אחרת. היינו לאכול הבשר חי דאף שלא נתאדם חיישינן שמא פירש לחוץ וחזרו ונבלע ומה שלא נתאדם הוא מפני שאין החומץ חזק כ"כ. ולענין חליטה חיישינן לחומרא ואין להתיר בלי מליחה לקדירה. שפ"ד ס"ק י"ג ועי' ביד יהודה ס"ק י"ח מ"ש בזה:
נ ומ"מ בדיעבד מותר. ר"ל הבשר אבל לא החומץ. עשפ"ד ריש ס"ק הנ"ל: (נא) בדיעבד סותר. עבאה"ט ועשפ"ד שם דר"ל אף שנתאדם שרי ע"י חתיכה ומליחה. ולענין אם בשלו בלא מליחה כ' דזה תלוי בהב' תרוצים של הש"ך לקמן סי' ע"ג אות י' דלתירוץ הא' מותר בדיעבד אף שבישלו בלא מליחה ולתירוץ הב' לא מתיר הרמ"א בדיעבד רק לאכלו חי או לקדירה ע"י מליחה בלא נתאדם אף בנח חתיכה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק כ' שכ' דהעיקר לדינא דמ"ש הרמ"א דבדיעבד מותר היינו דמותר לאכלו חי וא"צ חתיכה ומליחה עיי"ש: