אור ברסלב

דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא

סימן סה

סימן סד

סעיף א:

א יש חוטים שאסורין משום דם. עי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ק"א שנשאל בבן פקועה אם. צריך ניקור מחוטי דם וכתב דלכאורה דמדכתב המחבר לעיל ריש סי' ס"ד דבן פקועה צריך לנקר מחוטי חלב והקרומים ובחוטי דם לא כתב זאת משמע דלגבי חוטי דם אין להחמיר וכמ"ש הרמ"א בסעי' ג' דאף בעוף לא בעינן לנקר מגידי הדם משום דרכיך הם ומוציא ע"י מליחה וה"ה בשליל י"ל כן אבל לדינא אין לסמוך ע"ז כי לא דמי שליל לעוף ובאמת להלן סי' ס"ו משמע דגידי דם אסורים בבן פקועה כמו בכל בהמה וסיים ולכן נראה דצריך לנקר ממנו כל החוטין כמו בכל בהמה עכ"ל. ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ד (ס"ק י"ג וס"ק י"ח):

ב כגון חוטין שביד. ואפי' אם חתך הורידין שבצואר כמש"ל סי' כ"ב אסורין חוטין אלו לפי שאינן נגררין דרך הורידין. ש"ך ס"ק א'. ועי' בשפ"ד דאין חילוק בזה בין בהמה לעוף דגם בעוף אע"פ ששחט הורידין צריך לחתוך החוטין הללו עיי"ש והיינו לפ"ד המחבר להלן סעי' ג' דגף העוף כיד הבהמה וכן עצם הלחיים בעוף אבל לדידן אין נ"מ בזה דהא קיי"ל כדעת הר"ן שמקיל בעוף וכמ"ש הרמ"א שם:

ג שביד ושבכתף. עי' בב"י דתרי גווני חוטי נינהו חד ביד וחד בכתף וכ"כ בסדר ניקור שבטור סוף סי' זה מבעהע"ט שצריך ללנקר חוטין מהכף וחוטין אחרים מהיד. וכ' וז"ל נוטל הסכין ומחלק בין הכתף גוף ונוטל את הזרוע ואת הכתף ומתחיל מראש הכתף באמצעיתה (ר"ל כי הגיד הזה מתחיל בכתף שהוא ראש לג' אברים דהיינו הכתף המחובר בגוף הבהמה והזרוע והיד ומתחיל באמצע הכתף כי מגיד זה מתפצלים פצולים והולכים עד אמצע הכתף. טהרת אהרן ס"ק ה' (ומחתך ומוציא גיד עבה ומוליך הסכין ומחתך עד הזרוע עד היד עד קצותיו עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה עד קצות היד (ר"ל עד ולא עד בכלל כי כן הי' רגילין לנקר הכתף עד היד בפ"ע וגם היד נקרו בפ"ע. ט"א שם) וצריך לשקוע הסכין יפה עד שיעקור אותו הגיד והחוטין הנמשכין ממנו מעיקרו ובשעה שהוא מחלק בין הכתף לגוף צריך לשקוע הסכין בשפת הכתף סמוך שדרה ויעקור שורש גיד זה שהזכרנו למעלה ששם השורש שלו. (ר"ל כי אותו הגיד הולך לתוך השדרה הנקרא בל"א רי"ק בראטי"ן ט"א שם) ומוציא מצד הכתף מלמעלה חוט א' וכן לכתף השני ונוטל היד ומחתך בו ומוציא ממנו גיד א' ואינו נמשך למעלה ומדתו כמדת היד ומחתך מצד היד ומוציא משם גיד אחד שהוא סמוך לעצם היד עכ"ל:

ועיין בשו"ת אהל יוסף (מהגאון מהר"י מולכי ז"ל) חיו"ד סי' ט"ז מ"ש בדבר העירעור שיצא על מנהג ישראל שאוכלין ידים ורגלים של בהמה גסה ודקה ומולגין אותם ומולחין אותם כשהם שלימים ואין חותכין אותם ליקח מתוכם החוטים שאסורים משום דם. והשיב דמנהג ישראל תורה הוא דאין שום חשש דכיון שחוט זה הולך ומתפשט מכף היד עד הכתף ממילא דבחתיכת היד מן הזרוע סגי שהדם זב ויצא דרך שם ועיי"ש במ"ש עוד בזה וסיים א"כ זכינו לדין שחוט זה של יד ושל כתף אחד הוא כיון שחותכין היד בין היד לזרוע לשנים שוב א"צ לנקר לא ביד ולא בכתף וכו' ומה שמנקרין חוט זה שבכתף בבהמה גסה אינו אלא משום דם הנקרש דכיון דהוא עב וגדול ברוחב אצבע הדם נקרש בתוכו עיי"ש וכדברים אלו כתב ג"כ בספרו שלחן גבוה ס"ק א' שאין לתמוה על הקצבים שלנו שאין נוטלין אלא החוטין שבכתף ולא שביד כלל דחוטי היד הם הולכין ומתפשטין מן היד לזרוע וכיון שחותכין בין קשר היד לקשר הזרוע שוב אינם צריכין ליטלם כדלקמן בסמוך דכל אלו החוטין שהם משום דם אם חתכן ומלחן שפיר דמי וכן אמרו לי אח"כ הקצבים שבחתיכת היד מן הזרוע זב דרך שם דם חוטי היד ומה שמנקרים חוטי הכתף בבהמה גסה היינו משום שהן גסים ועבים והדם נקרש בתוכם אבל בגדיים וטלאים שחוטי הכתף הם דקין נוהגין לתחוב הסכין בלבד תחת הזרוע ולא ליטלם דכיון שהם דקים סגי להו חתיכה בלבד ואע"ג שחתוך הוא מצד א' דהיינו בין פרק ראשון לשני מהיות טוב חותכין אותו ג"כ מצד אחר כדי שיזוב הדם משני צדדים וכן אמרו לי הקצבים עכ"ל והביאו ביד דוד בהגהות הטור אות ב' ועי' בטהרת אהרן שם שהביא ג"כ מנהג העולם שאין מנקרים כ"א אותו הגיד העב באמצע הכתף רק שכתב דכשמנקרין זה הגיד מהכתף כאמור מושכין אותו עם כל החוטין וגידין עד סוף היד וכ' שיכולין לסמוך על זה כי הוא בדק שחפש באבר היד לאחר משיכת גיד העב הנ"ל ולא מצא שום גיד או חוט האסור וגם בדק באותו גיד העב וראה שנמשך עם אותו הגיד מכוון למנין הגידין והחוטין עכ"ד:

ד ושבלחי. עי' בקונטרס בעל הסמ"ע ז"ל שכ' באזהרה ד' שנכשלים העולם במה שאינם נזהרים בניקור הבאקי"ן עיי"ש (והביאו הלחה"פ ס"ק א') ועיין בסדר הניקור של בעה"ט שהעתיק הטור שכ' וז"ל נוטל הלחיים ביד ומחתך בסכין מצד הלשון ומוציא גיד א' עיי"ש ועי' בסדר ניקור של הזבח שמואל אות ב' שכ' דגיד זה נראה בסוף הלחיים במקום שמתחיל להיות עגול ויחתוך בין בשר לעצם שתחת האוזן ואז נראה זה הגיד שהוא אסור משום דם. אך סיים שם דבהרבה מקומות אינם נזהרין ליטול הגידין של הלחיים והנח להם לישראל וכו' עיי"ש אמנם בספר טהרת אהרן ס"ק ב' מזהיר שצריך ליטלו ואין להקל וכ' שצריך ליטול משני הלחיים מכל לחי גיד א' והב' גידין הללו הם מב' צידי הלשון וכ"כ הרוקח וכו' ואין חילוק בזה בין בהמה גסה לדקה ודלא כיש מי שאומרים דדוקא בבהמה דקה כשמבשלים או צולין הראש כשהוא שלם אז צריך לחתוך או ליטול את הגידין כנ"ל אבל בבהמה גסה כיון דמנתח הראש לנתחים דהגידין נחתכין ממילא סגי בהכי דלכתחלה אין לסמוך על זה דאף בבהמה גסה כשחותך הראש לחתיכות יש לחוש שמא אינו חותך לתוך החוט רק סמוך לו ונשאר החוט שלם וסיים לכן הרוצה לצאת י"ח יחתכם יפה או ינטלם הן בגסה והן בדקה עיי"ש:

ה ובלשון. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ה' שכ' וז"ל וכמדומה בקושטא אינם נוטלין חוטי הלשון ואיני יודע למה שוב מצאתי לס' הזכרונות דף כ"ב ע"ב מתרעם על זה וכו' עכ"ל ועי' בשו"ת נחלת שבעה סי' מ"א וסי' מ"ד מ"ש ע"ד מנהג איזה קהילות גדולות באשכנז שאינם נוהגין לנקר חוטי הלשון ועיי"ש מ"ש בזה ועי' באל"י סק"א שהביא דברי הכנה"ג והנ"ש הנ"ל וסיים שכן נוהגין במדינותינו שמחמירים לנוטלן עיי"ש ועי' בשו"ת מים רבים חיו"ד סי' ד' ששפך חמתו על מנהג שהי' בעיר א' להקל בזה עיי"ש אמנם יעוין בסדר ניקוד למהרי"ו שכ' ולא ראיתי משום טבח שמנקרים שם אך את זה ראיתי שהטבחים חותכין אותו בשר שתחת שורש הלשון עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק ג' שסיים ג"כ דמנהג הקצבים לחתוך רק חתך א' תחת הלשון ולא ליטלן מפני דקותן עיי"ש ועי' ביד דוד בהגהות הטור אות ד' מזה ועי' בשו"ת זרע אמת חלק ב' סי' כ' שנשאל בדבר הלשונות מלוחים המובאים שם מעיר א' ונודע ששם אין מנקרים הלשון ועיי"ש במ"ש בענין זה והעלה דגם אותן המקומות שנהגו להקל שלא לנקר הלשון יש להם על מה שיסמוכו שכן משמע דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ גם באותן המקומות שנהגו להחמיר כדעת שאר הפוסקים המחמירים שצריך להסיר החוטין שבלשון מ"מ אם אירע שנמלח הלשון קודם שהסירו החוטין ממנה יש להתיר בדיעבד בהסרת החוטין אחר המליחה בלי קליפה ובלי נטילת מקום דאע"ג שכ' הת"ח דמליחה אוסרת עכ"פ כדי קליפה מ"מ בזה כיון שאינו אלא חומרא בעלמא אין להחמיר ועוד דהרי החוטין בעצמן שכנוס הדם בתוכן חשובי קליפה וכו' וכתב עוד דאכתי יש להסתפק במליחה כי האי שרגילין לעשות בלשונות של בהמות דהדרך הוא דלאחר מליחה והדחה אחרונה כדת מולחין אותן הרבה בתוך כלי שאינו מנוקב ומניחים אותם ימים הרבה א"כ אם לא נקרו הלשונות מהחוטין קודם מליחה אפשר לומר שיהיה להלשונות דין ככבוש בדם וא"כ הו"ל כמו נתבשלו הלשונות בחוטין שלהם דהא כבוש הרי הוא כמבושל וא"כ י"ל שצריך שבים נגד החוטים. אמנם לדינא כתב דז"א דהרי הרבה פוסקים ס"ל דדם שמלחו או בשלו אינו אסור אלא מדרבנן ואף את"ל דהעיקר כהאומרים דדם שבשלו או שמלחו הוא מדאורייתא מ"מ בנ"ד כיון דלאו מדם עצמו עסקינן רק בטעם שנתנו אלו החוטין של דם בבשר הלשון וכו' בזה יש לצרף דעת האומרים שא"צ להסיר חוטי הלשון כלל ובר מן דין הרי ודאי דאלו הלשונות לא הי' כבושים בתוך הציר רק מעט מן המעט מהם ורוב הפוסקים ס"ל דמה שחוץ לציר אין לו דין כבוש וכיון דאין אנו יודעים איזה צד מהלשון הי' בתוך הציר הדר הו"ל ספיקא דרבנן ע"כ גם אם אין ס' הלשון נגד החוטין מותר ומכש"כ דודאי אנן סהדי דאיכא ס' בכל לשון כנגד החוטים עיי"ש באריכות:

וסדר הניקור של הלשון עי' בטור בסדר ניקור של בעהע"ט שכ' וז"ל מחתך בסכין תחת שורש הלשון ומוציא ממנו חוט של דם עכ"ל ועי' בסדר ניקור למהרי"י שהביאו וכ' וז"ל אבל לא ידעתי באותו מקום שיש חוט של דם עכ"ל ועי' בס' טהרת אהרן סק"ב (בד"ה ומה) מ"ש בענין זה וכתב דמלשון הבעהע"ט שכ' ומוציא חוט של דם משמע שעל חוט א' לבדו קאי ולא נודע מקומו איה אכן משני צדדי הלשון נמצא שני חוטין ומן הסברה שעל שני החוטין הללו קאמר שצריך להסירן וכו' וצריך לחטט אחריהם בכל האפשרי עד שלא ישאר כלום. ואם תרום עינך על הלשון שלא תהי' מחותך ומקולקל בחתיכה שאינה ראוי להתכבד תקח בגד פשתן בידך ואחוז על ידו בראש החוט ומשוך ונמשך מאלי' כל החוט כי לא ינתק מהרה עכ"ד:

וכתב שם טור וז"ל מה שנוהגין לחתוך מן הלשון עצמות הנקראים טריפינ"י ביינדלי"ך לרבים שמחתכין כיסוי הגרגרת הנקרא בל"א צעפי"ל נ"ל שהוא משום שהוא תמיד מלא ליחות אסור משום מיאוס ועוד י"ל משום שיש לו ראש ואין הדם יכול לצאת לא ע"י מליחה ולא ע"י הדחה עכ"ל:

ו ובצואר. עי' בפרישה שכ' שאין זה בכלל הורידין הנ"ל סי' כ"ב שיש חילוק בין הורידין לחוטין שהחוטין דקין ונורא משאיב שאיב כל דם שבתוכן וכו' משא"כ בורידין שהם עבים ואין כח באור להוציא כל דמן עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ו' שהביאו ועי' בשלחן גבוה ס"ק ד' מ"ש בזה וכתב דמפירש"י נראה דאין חילוק ביניהם דחוטי דם הנזכר בזה היינו הורידין הנ"ל בסי' כ"ב וסיים ולענין מעשה בבהמה גסה שהורידין הללו הם עבים והדם נקרש בתוכם כבר נהגו הקצבים להסירם בשעת השחיטה ובבהמה דקה בחתיכת הראש מן הצואר שותת הדם שבתוכם דכיון שהם דקים אין הדם נקרש בתוכם ובעוף כל שלא נחתכו הורידין בשעת שחיטה צריך לחתך הצואר לשנים כדי שיזוב דמם במליחה ואם מלחם ובשלם כך יטלם לעת האוכל שכדי פליטת דם שני חוטין הללו כבר יש ס' בקדירה והכל מותר עכ"ל:

ועיין בס' ערך השלחן הקטן ריש סי' זה שכ' וז"ל ההבדל בין חוטי הצואר ובין הורידין שבצואר שבסי' כ"ב זהו כי החוטין שבכאן הם הגידין הדופקין הנקראים עורקים והם חזקים בעורם ולבנים במראיהם ושורשם בלב אשר דרך בם יתפשט הדם שבלב בחלקי הגוף והורידין הם גידים הפשוטים הנראין בגוון תכלת כי לדקות עורם וזכותם תתפלש בהם מראה הדם שבתוכם אשר דרך שם חוזר הדם אל הלב עכ"ד:

ז ובצואר. עי' בשלחן גבוה סוף והמה לעומת החוטין הנ"ל וגם ראיתי מן המנקרים המומחים סק"ה וז"ל ולא נהגו כן במקומינו ליטול שום חוט מן הצואר דהא ע"י חתיכת הראש הדם זב ויצא עכ"ל. אולם בכל ספרי ניקור כ' כולם כא' שהמנהג לנקר החוטין שבצואר אף אם חתך כל הראש ועי' בטהרת אהרן סק"ג שכ' דהגידין הללו הם אצל הגרגרת משני עבריו והם ארבעה גידין שנים מצד זה סמוך לבשר ושנים מצד השני ואותן ד' חוטין צריך להסירן אף כשחתך והפריש הראש מן הגוף ועיי"ש במה ששפך חימה על המנקרים שבזמנינו דכשמנקרין אותן החוטין שמשני צדי הגרגרת אינם מנקרים כ"א מאותו החלק הגרגרת שנשאר בגוף הבהמה אבל מאותו חלק שנשאר בראש אינם מנקרים וזה איסור גמור דמהיכי תיתי יהיה חצי חוט אסור וחצי חוט מותר עיי"ש:

ח וחוטי העוקץ. עי' בדרישה בהג"ה שמתמה על דברי הטוהמ"ח בזה כיון דפליגו הרמב"ם ורש"י ורשב"א שדעת הרמב"ם דחוטין שבעוקץ אסורים משום דם ודעת רש"י ורשב"א דאסורין משום חלב א"כ איך מזכי הטוהמ"ח שטרא אליבי' דבי' תרי דבסי' ס"ד סעי' י"ג חשבינהו בין חוטי חלב וכאן חשבינהו בין חוטי דם דהא יש נ"מ גדולה לדינא ביניהם דאם הם אסורין משום דם סגי להם בחתיכה ומליחה אבל כשהן אסורין משום חלב לא די להם בחתיכה ומליחה אלא צריך ליטלן ועיי"ש במ"ש בביאור דבריהם בזה ועי' בכנה"ג לעיל סי' ס"ד בהגהות הטור אות י"ד מ"ש בזה. ועי' בשלחן גבוה סק"ו שכ' דיותר נראה לתרץ דהטוהמ"ח סוברים דבעוקץ איכא חוטין דדם ודחלב ולכך כתבו דין זה בהלכות חלב וגם בהלכות דם אלא שמדברי הפוסקים לא נהירא כן דמשמע דמאן דמפרש משום חלב משמע חלב דוקא ולא דדם ומאן דמפרש משום דם משמע דם דוקא ולא דחלב וא"כ מנ"ל להטוהמ"ח לפרש כן וסיים בצ"ע עיי"ש ועמ"ז סק"ב (בד"ה ודע) מ"ש בזה וכתב דהמחבר מספקא לי' אי כרש"י אי כהרמב"ם הלכך נקיט לי' לתרווייהו ובסי' ס"ד חשיב לי' בהדי חלב וכאן בהדי דם. וגם כתב דמ"ש הדרישה דנ"מ דאם אין אסור אלא משום דם מהני חתיכה לא לכל הדין כן אלא לאינך אבל לא לחוטי העוקץ והנ"מ היא לענין אינו מינו עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ד ס"ק ע"ח):

ט שהם בתוך שומן הדקין. כ' בהגהות יד אברהם דמ"ש המחבר לקמן ומליחה לא מהני בהו אם לא שיחתכם תחילה לא קאי על החוטין הדקין שהזכיר כאן דבחוטין הדקין לא מהני בהו חתיכה אלא ניקור דוקא וכמ"ש הטוהמ"ח להלן סוף סי' ע"ה:

י ג' חוטי אורך אצל החזה. ראיתי בס' רמה קרני כת"י על דיני ניקור שכ' שיש ט"ס בלשון הרמ"א כאן וצ"ל ב' חוטי אורך כי לא נמצא ג' אלא ב' חוטין ובאים משורש א' כידוע לכל המנקרים עכ"ד:

יא אצל החזה מבפנים. וסדר הניקור בזה. עי' בטור בסדר ניקור של בעה"ט שכ' שכך הוא סידורו חותך את החזות לשני צדדים ומאותו בשר אדום הסמוך לחזה מוציא חוט של דם שאוחז מקצת החזה עד קצתו וכן מן החזה השנית עכ"ל ועי' בס' טהרת אהרן סק"ד שכ' שצריך להתחיל בקצה החזה הסמוך לצואר כי אז טוב לו ונוח יותר למשוך כל החוט שלם אבל אם יתחיל מאותו צד של בשר אדום מהרה ינתק החוט ויהי' לו לטרחה יתירה לנקר אחריו וגם צריכין לידע שאותו חוט החזה כפול הוא ושניהם הם נראין כאחד ומי שאינו יודע מזה יוכל לבא לידי מכשול כשיתחוב הסכין לנקר החוט הכפול ויזדמן לידו שיתחוב בינו לבינו שיתפצל החוט ונשאר חוט א' בתוך הבשר והוא לא ידע ואשם עיי"ש:

יב ואינו אלא חומרא בעלמא. ואעפ"י שנראה בהם דם א"צ לחתכם מדינא רק משום חומרא בעלמא. ט"ז סק"א ופר"ח ס"ק ג':

יג וקרום שעל המוח. ר"ל אפי' ניקב העצם צריך לקלפו או חתיכה ומליחה. שפ"ד סק"ב. וע"ל סי' ס"ח וסי' ע"א:

יד המוח. ולענין בדיעבד אם צלאם ולא חתכם ולא הניחם אביה"ש ע"ל סי' ס"ח סעי' ד':

טו שבקדקד. בסדר ניקור של בעהע"ט כ' דצריך לחתוך הראש ולהוציא ממנו המוח ומעביר הקרום שעליו ואח"כ מעביר הקרום שתחת המות הדבוק בעצם עכ"ל וכ' בטהרת אהרן ס"ק א' דר"ל כי שני קרומים יש למוח א' שהמוח מונח בתוכו ואחד נשאר דבוק בעצם הגולגולת וע"ז הקרום הנשאר בעצם הגולגולת אמר הבעהע"ט שצריך להעבירו וסיים ומנהג יפה הוא. וכ' שראה בכמה קהילות שקוצצין את כל הקדירה דהיינו כל העצם הגולגולת שהמוח מונח בה ומשליכו כי קשה להוציא משם אותו הקרום וא"צ לזה זירוז כי אין בו חסרון כיס עכ"ד:

טז וקרום שעל הביצים. היינו אם אינו רוצה לחתוך את הקרום אבל אם רוצה לחתכו ולמלחו א"צ להסירו. שפ"ד סעיף קטן ג' וע"ל סעי' ד': (יז) וחתוך לתחת. פי' צריך שיניח מקום החתך למטה כדי שיזוב הדם. שיורי ברכה אות א':

יח סגי בקליפה. עבאה"ט מ"ש דאם בשלו בלא קליפה מותר בדיעבד ועש"ך לעיל סי' כ"ב סק"ח ושפ"ד כאן סק"ה ומ"ז ס"ק א' ועי' בס' עטרת שלמה (להרב מהר"ש גלייוויטץ ז"ל) בחידושיו לס' זה מ"ש בזה אמנם יעוין במנח"י כלל ט"ו ס"ק נ' שהשיג על זה דכיון דקיי"ל דאמרינן חנ"נ בשאר אסורים צריך ששים נגד כל החתיכה שלא נקרו מדם עיי"ש וכ"כ בתב"ש סימן כ"ב ס"ק ז' לדינא עיי"ש ועי' בדברי שאול ויוסיף דעת שכ' שהי' עובדא כזו לפניו והורה כדברי המנח"י להחמיר אך במקום הפ"מ הסומך להקל בזה לא הפסיד עיי"ש ועי' מ"ז ס"ק ג' דדוקא אם בשלו אחר צלייה בלא קליפה הוא דא"צ ס' נגד הקליפה משום דבצלי הוי הקליפה רק חומרא בעלמא עיי"ש ומבואר שגם דעתו כן דאם לא צלאו רק מלחו ובשלו בלא קליפה צריך ס' נגד הקליפה ועי' בהגהות מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג כאן בשפ"ד סוף ס"ק ו' מ"ש בזה וכ' דהעיקר לדינא דלא אמרינן בחוטין שבצואר חנ"נ וסגי כשיש בכל הקדירה ס' כנגד החוטין עיי"ש:

סעיף ב:

יט חוטין אלו. כתב בשלחן גבוה ס"ק י"ג וז"ל בחוטי היד היינו כשאין חותכין היד מן הזרוע אבל כשחותכין היד מן הזרוע שוב א"צ לחתוך לא הבשר ולא העצם וכנ"ל בריש הסי' עכ"ל ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ג') מ"ש מזה:

כ לא יסמוך על חתיכת הבשר וכו'. כ' בשלחן גבוה ס"ק י"ב וז"ל ונראה דהא דלא מהני חתיכת הבשר לבד היינו דוקא בחותך הבשר לאורך עצם אבל כשחותך הבשר לרוחב העצם סמוך לעצם ממש שוב א"צ שיחתוך גם העצם. והיינו דוקא בחוטי היד ובלחיים שהעצם שוה וכשחותך הבשר מגיע החתך עד העצם. אבל בעצם המפרקת שאינו שוה אלא עולה ויורד לא מהני חתיכת הבשר גם ברחבו לחתיכת החוטין שהן עולין ויורדין בו שאין הסכין נוגע בהם היטב עד שיחתוך גם העצם. וז"ש הרב וחוטי הצואר לא מהני בהו אם חתכו רק שיחתוך המפרקת לשנים ולא הזכיר ג"כ לחוטי היד והלחיים מטעם שכתבתי עכ"ד:

כא אלא יחתוך. וגם צריך לחתוך הגרגרת והוושט לשנים הן ממה שנשאר בלשון והן הנשאר בריאה משום הדם שנקרש בתוכו. טהרת אהרן סוף ס"ק ג': סעיף ג:

כב לחתוך עצם האגפיים. עי' במחזיק ברכה אות ג' שכתב בשם זקינו הג' מהר"א אזולאי ז"ל בהגהותיו לי"ד דמשמע מדברי המחבר כאן שצריך לחתוך העצם לשנים ממש וסיים לא ראיתי נוהגין כן אלא מפרקים הפרק מהגוף ואפשר דלא סגי בהכי. ובאות שאח"ז סיים בשם הרדב"ז שחותכין ראש הכנף בעוף ודרך שם יוצא הדם ע"י מליחה עיי"ש. וכן כתב בטהרת אהרן ס"ק כ"ג שנוהגין לחתוך ראשי עוקצין מן האגפים קודם מליחה עיי"ש:

כג אם הוסר רק הראש מן העוף סגי. ובסעודות גדולות שעושין עוף שלם עם הראש ודאי דיעבד יש לאסור אם לא הוסר אלו החוטין וכמש"ל סי' כ"ב. שפ"ד סק"ח:

כד העופות. כ' בס' טהרת אהרן ס"ק כ"ג ראיתי מדקדקין במצות ליטול הריאה מן העופות קודם מליחה ונכון הוא כי הרבה דם מצוי שם ולא יוכל לצאת ע"י המליחה והדחה אא"כ יטול הריאה ממנה ואח"כ ידיח המקום ההוא עיי"ש:

כה נמצאים חוטין אדומים. עפת"ש מ"ש מתשו' הרדב"ז ועי' בכנה"ג בהגהות הטור לעיל סוף סי' כ"ב שהעתיק תשו' הרדב"ז כת"י שכ' וז"ל ומ"מ לא סמכתי על עצמי לאכול אותן החוטין הנמצאים בעוף אחר הבישול שהם מלאים דם אלא אני משליך אותו ואוכל את השאר ורוב הנמצאות הם בירך העוף ולכן למדתי לאנשי ביתי לחתוך בירכי העוף קרוב לגוף וכן יעשו בגוף חתיכות כדי שיצא הדם ע"י מליחה ואם גם בזאת ימצא חוט מלא דם אינו משליכו לחוץ לחוש לדברי המחמירים ואינו אוסר על אחרים אלא אני מניחם לנהוג כמנהגם עכ"ל. ועי' בשלחן גבוה לעיל סי' כ"ב ס"ק ה' מ"ש ע"ד כנה"ג הנזכר וכ' שגם הוא הזהיר לבני ביתו להסר חוטי הדם שבירכי העופות בעת האוכל הואיל ויצא מפי זקן וכו' אבל העולם אין נוהגין להסיר חוטי הדם כלל רק שסומכין על מה שעושין כמ"ש הרמ"א כאן שחותכין ברגל בין הארכובה לשוק דסברין דכל חוטי הדם שחתכם ומלחם יוצא מהם הדם וסגי בהכי ושוב א"צ להסירם עיי"ש וכ"כ בד"ק סק"ב דכל שחתכו השוק מן פרק הארכובה אין חשש עיי"ש. ועי' מזה עוד בדברינו להלן סי' ס"ט (ס"ק כ"ד):

סעיף ד:

כו ביצי זכר. כ' בפר"ח ס"ק ט' לשון הרמב"ם ביצי גדי או טלה ומשמע דס"ל דוקא גדי או טלה אבל בבהמה גסה אפי' בתוך ל' יום אסורין אבל דעת רש"י דגדי לאו דוקא ואף בבהמה גסה תוך ל' יום מותרין וזהו דעת הטוהמ"ח שכ' סתם ביצי זכר וכו' עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהו' ב"י אות כ"ג מ"ש בזה ולדינא סיים דאין להקל בתוך ל' רק בביצי גדי וטלה אבל ביצי שור אף תוך ל' יום צריך לנקר הקרום שעליהם עיי"ש ועי' בשפ"ד סק"ח שהביא דבריו לדינא עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ו' מ"ש ע"ד הפר"ח והשפ"ד בזה ועי' בשלחן גבוה ס"ק ט"ז ובערך השלחן אות ב' מ"ש בדין זה ועיי"ש עוד בכנה"ג בהגהות הטור אות ל"ח ובהגהות ב"י אות כ"א ובשפ"ד שכ' דמשום לא פלוג ושלא יבואו לידי טעות נהגו להחמיר ולנקר אף של גדיים וטלאים בתוך ל' עיי"ש ועי' בס' מסגרת השלחן הספרדי מ"ש בזה:

כז זכר. עד"ק ס"ק י"ג ומבואר מדבריו דגם ביצי עוף זכר צריכים קליפה דאף דעיקר דין דקליפת ביצי זכר נאמר בבהמה דוקא ולא בעוף מ"מ פשוט הוא דגם בעוף שייך דין זה אך כתב דמ"מ לענין דיעבד כשנתבשלו בשכחה בלא קילוף וניקור יש להקל בעוף שלא לומר בה חנ"נ וגם י"ל דבביצים דעוף יש ס' נגד הקרום שצריך לקלוף ממנה עיי"ש:

כח אסורין לקדירה. ואם נתבשלו כך ולא הסירו הקרום צריך ס' נגד החוטין האדומים שבתוך הקרום. מנח"י כלל ט"ו ס"ק כ"ח ועד"ק שם דאם לא הי' ששים אמרינן חנ"נ עיי"ש:

כט לקדירה. עד"ק סוף ס"ק י"ג שכתב דמ"מ בבישול אחר צליי' כשר בדיעבד עיין שם:

ל בלא קליפה. פי' בלא קליפת הקרום. ס' מים רבים וה"פ:

לא לצלי מותרים עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועי' בחגורת שמואל ס"ק י"ד שכתב דכ"ז מדינא אבל לדידן גם לצלי אסורין ובדיעבד אם צלאן צריכין קליפה עיי"ש:

לב נהגו לנקר הביצים. עשפ"ד להלן סי' ע"ד שהקשה דברי הרמ"א אהדדי דהא בע"כ מ"ש הרמ"א כאן ונוהגין לנקר אף בפחות מל' יום בע"כ לקדירה קאמר הרי שלאחר הקליפה מותר לבשלן אף לכתחילה ולהלן סי' ע"ד שם כתב הרמ"א דנוהגין שלא לבשלם כלל אף לאחר הניקור. ותירץ די"ל דכוונת הדמ"א הוא דאם עבר עליהם ל' יום המנהג שלא לבשלו לכתחילה אף אם נקרו אבל אם לא עבר עליהם ל' יום עדיין נוהגין אף לכתחילה לבשלו ע"י מה שמסירין הקדום ומקלפין אותו עיי"ש ועי' בס' מסגרת השלחן הספרדי מ"ש בזה לדינא (ע"ל ס"ק כ"ו) :

לג לנקר הביצים. ונוהגין להסר מעליהם שני קרומים וחוטין אדומים טהרת אהרן ס"ק כ"ז. ובס' נקרת איסור על דיני ניקור (מר' יהושע סגרו ז"ל) באומן יד ג' כ' דסדר ניקור ביצי זכר של בהמה כך הוא מקודם יפרידם המנקר ממקום מצבם ויקחם אחד אחד בידו השמאלית. ובסכין שבידו הימנית יחתוך בהביצה חתך א' לאורכה בעומק ונראה חומר רך ויוציאנו משני כיסוי שהם זה ע"ג זה ואז א"צ לחתוך יותר כי כל הוורידין נשארו בכיס השני הגס הסמוך לחומר הרך הנ"ל עכ"ד:

לד הביצים. והכיס שהביצים מונחים בו הנקרא הוי"ן פלע"ק אם נתפטם השור נעשה הכיס הזה כולו שומן ובפולי"ן קורין אותו ספאדע"ק וכשר ע"י ניקור וסדר הניקור הוא שמסירין ממנו עור עבה ולבנה גזירה משום כחל דפרה דאסור משום בב"ח ומסיר הבשר אדום ומוציא הגיד הערוה והביצים אם יש לו וחותכין אותו לשנים או יותר משום דם וכל הדריזי"ן שיש בתוכו אסורים משום מיאוס ואין חילוק בכל זה בין של בהמה גדולה או קטנה. ס' בית יצחק (מהשו"ב מפעסט) חלק ג' בעמודי זהב ס"ק ז' וטהרת אהרן ס"ק ל"ה וזבח שמואל אות ב':

לה כשהם פחותים. עבאה"ט מ"ש דבתוך ל' מותר בדיעבד אפי' ליכא ס' ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ל"ח ובשפ"ד ס"ק י"א שכ' דאף ביצי שור שרי בדיעבד בתוך ל' אפי' ליכא ס' עיי"ש ועשפ"ד להלן סי' ע"ד ס"ק ג' שכ' דכל זה הוא לקדירה אבל לצלי אף בעברו ל' יום שרי בדיעבד בלא ניקור ועיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק כ"ו וס"ק ל"ב). ולו) להסיר משם גיד הגדול. עי' בשו"ת רבינו חיים כהן ז"ל חיו"ד סי' י"ז שנסתפק השואל אם זה הגיד אסור משום חלב או משום דם ועשה מזה ספק. והוא ז"ל מתפלא עליו שאין זה שום ספק שבודאי גם זה הגיד הגדול אינו אסור רק משום דם ופשיטא דגם בשלא הסיר הגיד הזה לא אמרינן בזה חנ"נ עיי"ש:

לז בלוובי"ל שקורין לידווי"ץ. והוא בשר המתניים ועי' בטהרת אהרן ס"ק מ"ז ומ"ח ובבית יצחק שם אות כ"ג ובזבח שמואל אות י"ז שיש ב' לינבי"ל ולעדווי"ץ א' הוא הלעדווי"ץ הטריפה ואין מועיל בהם ניקור כלל כי כן יש קבלה איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני. והב' הוא הלעדווי"ץ הכשרה הנזכר ברמ"א כאן. וכ' ששני הלעדיווי"ץ הם נכללים בהחתיכה הנקרא וויטשינק"א ושם בהוויטשינק"א יש עוד חתיכה א' שנקרא קראגי"ן נמצא שיש בהוויטשינק"א ג' חתיכות. וכ' שצריך לעקור הלונבי"ל מהוויטשינק"א ומהטריפה לעדיווט"ץ ביד ולא בסכין כדי שהשלשה גידין שבתוכה ישארו בתוך הטריפה לעדווי"ץ. דאם יחתוך שם בסכין יחתוך הגידין עמה והגידין הללו אסורים משום חלב המתניים וצריך לקלוף הלעדווי"ץ ע"פ כולה חוץ ממקום שיש שם מראה כסף ששם צריך לגרר יפה ובתוך הלונבי"ל הכשר הנ"ל מונחים ה' גידין העליונים נגד הראש אסורים משום חלב המתניים והב' התחתונים אסורים משום דם ועיי"ש בבית יצחק דגם הצלעות הקטנות אשר שם אסורים לגמרי ע"פ קבלה איש מפי איש מהלל"מ ועי' בסוף ספר הקטן סדר ניקור (להרב מהר"י יפה המנקר מווילנא) שהביא בשם הרב הגאון מ' בצלאל הכהן מו"ץ מווילנא ז"ל משם שכתב סמוכין לזה מדברי התורת כהנים פרשה ויקרא ותוספות חולין עיין שם:

וכתב עוד בס' טהרת אהרן שם חתיכה הנקרא קראגי"ן הנ"ל צריך להקליף אותה מב' צדדים דהיינו כי מצד א' יש למעלה בבשר העב מראה כסף וצריך לגרור אותו יפה יפה ובצד השני יש על הבשר דק קרום עב ולבן כמו מראה כסף וצריך להקליף ובמקום שיש שם כמו גידין צריך לחתוך אבל לא לחטט אחריהם עכ"ד:

ועיי"ש עוד בטהרת אהרן שכ' דהוויטשינק"א עצמה עם הצלעות קטנות אסור ואין מועיל בה ניקור כמו בהלעדווי"ץ הטריפה עיי"ש:

לח ואפי' לכתחלה מותר. עי' בב"י שכ' דאפי' אם נהגו בו איסור ה"ז מנהג בטעות וכ' בשם השבלי לקט אנו מקבלים מאבותינו ורבותינו הראשונים שבצרפת שמותר לבשלו בקדירה לכתחלה וסיים שכן נהגו העולם לטפלו בבצק ואין אדם נמנע מהם עכ"ל וכ"כ בסדר ניקור להמרי"ו ובזב"ש שם:

לט להסיר העינוניתא דוורדא. עי' בספר טהרת אהרן ס"ק י"ט שכ' ב' טעמים לזה א' משום מיאוס ב' מפני שהוא מטמטם את הלב עיי"ש: (מ) משום מיאוס. עי' במנח"י כלל ס"ב ס"ק ג' שכ' בשם המהרא"י בהגש"ד דנוהגין לחתוך ערלת כל ביצה שהוא מקום החד יען כי שם זרע התרנגול קשור עיי"ש. הנה לכאורה נראה שהוא משום מיאוס אבל לא ראיתי נוהגין כן במדינותינו וצריכים טעם לזה דמ"ש משאר דברים שאנו מנקרים משום מיאוס ואולי י"ל שטעם המנהג שכ' המהרא"י שלא לאכלו אינו מטעם מיאוס רק הוא מחמת ששם נמצא נקשר הזרע של הזכר ויש בו חשש איסור משום דבר הפורש מן החי ובאמת שכן משמע דעת זקיני הלבוש להלן סי' פ"א סעי' ג' בטעם ההיתר דיאלו דחמורתא משום שזרע הזכר כבר נרקב ומשמע אבל כל זמן שלא נרקב הוא אסור משום דבר הפורש מן החי וכמ"ש בדברינו להלן סי' פ"א (ס"ק נ"ט) וא"כ י"ל שזה הטעם של הגש"ד שאסרו. אולם לפמ"ש שם שאין כן דעת הב"י והב"ח והדו"פ והפר"ח אלא אף אם לא נרקב הזרע אין בו איסור שפיר יתכן מנהגינו שאין מקפידין ע"ז כן נ"ל:

סעיף ה:

מא גיד הנשה עפח"ש מ"ש מהכו"פ והח"ס אודות דברי המנקר הטועה ועי' בד"ק ובגה"ק סוף סי' זה ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ק' מה שהאריך לתמוה על כל דברי הח"ס בזה ועיי"ש במ"ש ע"ד הכו"פ בזה ועי' מזה בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' ק"ב:

מב הגשה. היינו הגיד הנכרכת סביבות הבשר הגבוה והעגול סביב סביב כעגול. פירש"י ר"פ גה"נ. ועי' ברמב"ם רפ"ח מהלכות מאכלות אסורות ועי' מזה בס' מאמר מרדכי הספרדי בקונטרס ענינים נפרדים סי' נ"ד באריכות:

מג נוהג. עבכנה"ג בהגהות הטור אות ז' שהביא דברי הרי"ף פרק גה"נ דהאוכל גה"נ לוקה ארבעים אפי' אין בו כזית ותמה עליו דלמה הלכתא כתבו דלדידן אין נ"מ בזה דהא קיי"ל דחצי שיעור אסור מה"ת עיי"ש ועי' בס' בגדי שש הספרדי אות ב' שהביאו וכתב דיש נ"מ לענין איסור חל על איסור דבשאר חצי שיעור דאיסורין דעלמא שבועה חלה עליו משא"כ בזה. א"נ נ"מ למי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל הקל תחילה א"נ י"ל דלמ"ד אין בגידין בנ"ט דעץ בעלמא הוא רק דהתורה אסרה ה"א דחצי שיעור מותר בזה עיי"ש. ועי' במ"ז סק"ד שכתב דכיון דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט ועץ הוא רק שהתורה חייבה עליו ע"כ אינו חייב עליו רק כשאוכל כזית בבת אחת אבל בזה אחר זה אע"פ שאכלו בכדי אכילת פרס אינו עובר עליו וכדקיי"ל באבמה"ח חלקו מבחוץ פטור עיי"ש, ועי' במהר"ם שיק על המצות מצוה ג' אות ד ובשו"ת כתב סיפר חיו"ד סי' ל"ד שהרבו להשיב ע"ד הפרמ"ג בזה דלא דמי לאבמה"ח ובגה"נ כל שאכלו בכדי אכילת פרס אע"פ שאכלו בזה אחר זה חייב עליו עיי"ש ועי' בס' אמרי בינה בדיני טריפות סי' ח' שנסתפק באם אכל חצי זית מנבילה וחצי זית מגה"נ אם מצטרף למלקות משום נבילה כמו דאם אכל כדת שלם מגה"נ של נבלה דחייב שתים משים דאחשביה כיון דהרי אכילה לענין גה"נ חשיב נמי אכילה לענין נבילה כן ה"נ לענין חצי שיעור כיון דהחצי זית גה"נ חשיב לאכילה לענין גה"נ ממילא מצטרף ג"כ לחצי זית נבילה או דלמא דדוקא כזית שלם מגה"נ חל עליו איסור נבילה אבל על חצי זית לא חל איסור נבילה כלל ואינו מצטרף כיון שהוא רק עץ בעלמא ועיי"ש במה שהאריך בזה ופשוט דכל דבריהם מיירי ביש בו יותר מכזית אבל באין בו רק חצי זית בוודאי לוקה וכמש"ל מדברי הרי"ף דבגה"נ לוקה גם אחצי זית באכלו כולו ומה שעל הכף ואמכ"ל:

מד בבהמה וחיה. עי' ברמב"ם ר"פ ח' מהלכות מאכלות אסורות ובמ"מ שם שכ' דאינו נוהג רק בבהמה וחיה הטהורין ואינו נוהג בטמאים ועי' ברי"ף וברא"ש שהשמיטו משנה זו דאינו נוהג בטמאים. ועי' בט"ז לעיל סי' ס"ד סוף סק"א שכתב דלהכי השמיטו הטוהמ"ח הא דגה"נ אין נוהג בטמאים משום דלדידן אין נ"מ לדינא אבל באמת ס"ל כמ"ש הרמב"ם דאינו נוהג בטמאים עיי"ש ועי' בכנה"ג לעיל סי' ס"ד בהגהות ב"י אות ה' מה שתמה על הט"ז בזה ועי' במ"ז ריש סי' ס"ד מ"ש ע"ד הט"ז והכנה"ג בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בתפארת למשה כאן שחולק על הט"ז וכתב דמדברי המחבר שהשמיט ולא כתב דאינו נוהג בטמאים נראה דס"ל לדינא כדעת הרי"ף והרא"ש ודלא כהרמב"ם בזה ואף שגם לעיל סי' ס"ב באבמה"ח וסי' ס"ד בחלב השמיט ג"כ ולא כתב דאינו נוהג בטמאים התם יתכן כיון דאין נ"מ לדינא לדידן כיון דעכ"פ אסור משום טומאה וכמ"ש הב"י שם אבל בגה"נ דיש נ"מ לדינא דהא להמ"ד שאינו נוהג בטמאים מותר אף משום טמאה דעץ בעלמא הוא דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט נמצא שהוא מיתר באכילה וכ"ש שאינו אוסר התערובות וא"כ לא הו"ל להטוהמ"ח לסתום אלא לפרש ובע"כ דלא ס"ל לחלק בין טהורים לטמאים ולהכי כתב סתמא ונוהג בבהמה וחיה דמשמע בין טמאה ובין טהורה ודלא כהט"ז עיי"ש:

מה אפילו. עי' במשנה למלך שם בריש פרק ח' מהלכות מאכלות אסורות וכ' וז"ל איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ"כ הרשב"א ז"ל סי' שס"ד עכ"ל ועי' בשער המלך שם שהביא דברי המשל"מ הנזכר וכתב שענין זה תלוי במחלוקת הפוסקים אי בשר אדם מותר מה"ת או לאו דלהמ"ד דבשר אדם מותר מה"ת שפיר גה"נ נוהג בו אבל להמ"ד דס"ל דאסור מה"ת אין גה"נ נוהג בו כמו בבהמה טמאה והרשב"א לשיטתו דס"ל דבשר אדם מותר מה"ת עיי"ש וכ"כ במנחת חינוך מצוה ג' ס"ק א' עיי"ש אמנם יעוין בפר"ח ס"ק ט"ז שכ' דאפי' להמ"ד דס"ל דבשר אדם מותר גיד שלו אסיר מה"ת דהא עיקר המעשה בדידיה הוה עיי"ש ומשמע מדבריו מדכתב בלשון אפי' דכ"ש הוא להמ"ד דס"ל דבשר אדם אסור מן התורה בודאי דגיד שלו אסור משום גה"נ וכ"כ במ"ז סק"ד דאף לדידן דבשר אדם אסור מה"ת יש בו איסור גה"נ עיי"ש ונ"מ לדינא יש דאם אכל שאר גידין של אדם אינו לוקה ואינו נעשה פסול לעדות דאין בגידין בנ"ט אבל אם אכל גה"נ של אדם לוקה ונעשה פסול לעדות וכה ראיתי לחכם א' שכתב דיש עוד נ"מ דאף להרמב"ם וכן קיי"ל אנן דגה"נ מותר בהנאה הנה הטעם הוא כמ"ש בב"י משום דכשהותרה נבילה חלבו וגידו הותרו אף דאין בגידין בנ"ט והא תינח בבהמה וחיה אבל באדם דעיקר המעשה בדידיה הוה ולא מצינו בדידיה שהותר חלבו וגידו בהנאה באמת נשאר הגיד באיסורו ע"כ שפיר אסור בהנאה אף דבשר האדם מותר בהנאה עכת"ד ואכ"מ. ועי' בסידור הגאון יעב"ץ בחלק מגדל עוז הלכות גיד הנשה סי' י"ב אות ט"ז מ"ש בזה וסיים דלתערובות שמנו של גה"נ דאדם פשיטא דלא חיישינן עיי"ש:

מו בירך. הוא עצם הקוליות העליונה. ב"י. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות מ':

מז מפני שאין כף שלו עגול. כף הוא בשר גבוה סביבות העצם ודומה לכף ובעוף הבשר שעל הקוליות ברוחב הוא ואינו עגול סביבות העצם ואינו דומה לכף. פירש"י שם:

מח אבל אם נמצא לו כף עגול. עי' בפרישה שמתמה על מה שאין העולם נזהרים בזמה"ז דלפעמים נמצאים כן בעוף ולית דחש לה עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ט' מ"ש בזה :

מט נוהג בו. ובין בעוף שהכף שלו עגול ובין בבהמה שהכף שלה אינה עגול תרווייהו איסורו רק מספק ואין לוקין עליהם שאין לוקין על הספק. ב"י. ועי' בס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל):

ג כל דבר שמנקרין בבהמה צריך לנקר בחיה. עי' בס' באר שבע בפ"ק דכריתות דף ד' ע"א (בד"ה אבל דחיה) שכתב בשם ס' הפרנס סי' שי"ב דכל מין חלב צריך לנקר בחיה ולחטט אחריו חוץ מחלב הקרב ע"ג המזבח דהיינו חלב המכסה את הקרב שזה מותר בחיה באכילה אבל שאר מיני חלב וגידין אסורין גם בחיה וצריך לחטט אחריהם עיי"ש. ועי' בס' ערך השלחן אות ג' שהביאו וכ' כעין זה גם בשם מהרי"ל דדוקא חלב המכסה את הקרב וחלב הכליות מותר בחיה אבל שאר חלב צריך לנקר בחיה כמו בשל בהמה ועיי"ש במה שהביא ראיה לדבריהם מדברי הש"ס שיש חוטי חלב שאיסורין גם בחיה עיי"ש. אמנם יעוין בכנה"ג בהגהות ב"י אות מ' שכתב מהיש"ש שהביא דברי הפרנס הנ"ל וכו' ואל תשגיח במ"ש בס' הפרנס וכ' דכל מה שצריך ניקור משום חלב בין מדאורייתא ובין מדרבנן חוץ משמנו של גיד הכל שרי בחי' עיי"ש אמנם הרב הפרנס לאו יחיד הוא בדבר זה כי בב"י הביא כן בשם המרדכי וז"ל השיב ר"י הר"י לרש"י על ירכי החיות מצוה לנקרן כמו של שור כבש ועז וכל שאסור בירך בהמה אסור בירך חיה ובשוק שלמטה הימנה שקורין ציקורי"ן בלע"ז וכו' ואם יש אדם שמפטפט כנגד דבר זה ראוי לנדותו ונוטה לצד מינות לפי שלא חלקו חכמים בין חיה לבהמה אלא בחלבים הקרבים אצל המזבח וכו' עכ"ל ומבואר משם דחלבים שאינם קרבים אצל המזבח גם הוא ס"ל שצריך לנקר בחיה והב"י לא פליג עליו ומשמע דס"ל כוותיה וגם בד"מ שם אות י"א ציין שכן פסק בש"ד עיי"ש משמע ג"כ דס"ל כן לדינא וצ"ע:

נא מה שאסור משום חלב. עפת"ש מ"ש מתשו' הרדב"ז ועי' בערך השלחן הספרדי אות ג' מ"ש בדברי הרדב"ז בזה ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות מ' שכ' מהמהרש"ל ביש"ש בפשיטות דשמנו של גיד מותר בחי' עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק נ'):

סעיף ו:

נב נוהג בכוי ר"ל בין להמ"ד דכוי ספק חיה ספק בהמה בין להמ"ד דכוי הוא בריה בפ"ע כיון שהכף שלו עגול נוהג בו גה"נ ועי' בדברי חמודות ר"פ גה"נ מה שהקשה בזה ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י' מ"ש לתרץ קושיית הד"ח בזה ועי' מ"ז ס"ק ד':

סעיף ז:

נג אינו נוהג בשליל עי' בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' ע"א:

נד כל שאינו טעון שחיטה. עי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ג שכ' דר"ל שאינו טעון שחיטה מדאורייתא דכל שאינו טעון שחיטה מדאורייתא אע"פ שצריך שחיטה מדרבנן כגון עובר בן ט' חי שנמצא במעי כשרה והפריס ע"ג הקרקע דבעי שחיטה מדרבנן מפני מראית עין כמש"ל סי' י"ג גידו מיתר עכ"ד אבל זקיני הלבוש כתב דאם הוא טעון שחיטה מדרבנן גם איסור גיד נוהג בו מדרבנן משום מראית עין וכן מבואר להדיא בטוש"ע לעיל סי' ס"ד סעיף ב':

נה וי"א שנוהג בו. עי' בפני יהושע בפ"ב דפסחים דף כ"ב שכ' דלמ"ד אין בגידין בנ"ט הגיד של בן פקועה בודאי אסור והביאו במ"ז לעיל סי' י"ג ס"ק ג' ועי' בס' צוהר התיבה על הס' תיבת גמא פ' וישלח אות ב' מ"ש בזה לדינא ועי' במנחת חינוך מצוה ג' ס"ק א' שכ' דאף דלדעת הרמב"ם דגה"נ נוהג בשליל זהו רק מה שהיה בו בשעת שחיטת האם אבל מה שגדל הגיד אח"כ לאחר שחיטת האם י"ל דלא שייך בו איסור גיד. (וכעין מש"ל סי' ס"ד ס"ק ט"ו מהכו"פ לענין חלב שליל) וכ' דלפ"ז י"ל דשליל שנתגדל והולך לאחר שנשחטה אמו אינו חייב על כזית גיד כי יש בו היתר מה שניתוסף אם לא שנראה שאכל כזית מאיסור עצמו לפי חשבון וכן אם כל הגיד אינו כזית רק מטעם בריה ג"כ אין לחייבו דאינו כולו איסור ואין לומר דבכל רגע שנתוסף ההיתר בטל בגיד האיסור דבכה"ג בודאי שייך לומר דההיתר לא בטיל באיסור עיי"ש טעמו באריכות:

נו נהגו להחמיר. עי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ד שכתב דגם הם בני הספרדים נהגו להחמיר בזה וכ' דאפי' לא שלמו לו חדשיו ואפי' נמצא מת נהגו להחמיר רק שאין מחטטין אחריו כשאר בהמה ומנקרין רק הגה"נ בלבד. וכ' שפעם א' אירע מעשה בשאלוניקי בשליל שבשלו עם גידו ושאל את פי מורו וכו' ואמר לנקר הגיד אחר בישולו והשאר מותר כיון דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט ואע"ג שהקרומים נותנין טעם הא לא נהגו לנקר הקרומים לחטט אחריו אלא גופו של גה"נ בלבד עכ"ד ועי' בס' ערך השלחן אות ה' שכ' כן מתשו' הרדב"ז דמסתבר דא"צ לחטט אחריו דחטיטה לאו דאורייתא הוא וכיון דעיקר איסורו הוא רק מפני מראית עין לא מחמרינן כולי האי עיי"ש. והנה לפ"ד הפר"ח לעיל סי' ס"ד סק"ו שהעלה דגה"נ מב"פ אסור מעיקר הדין עיי"ש נראה לכאורה שצריך לחטט אחריו כמו בשאר בהמה אמנם באמת אין מדברי הפר"ת ראיה לנ"ד דהפר"ח מיירי שם בשלמו לו חדשיו ונמצא חי דאז אסור מדינא ושפיר צריך לחטט אחריו משא"כ בנ"ד בלא שלמו לו חדשיו ונמצא מת דאינו אסור אלא משום מ"ע בזה גם הפר"ח מודה דא"צ לחטט אחריו וה"פ: סעיף ח:

נז פנימי סמוך לעצם. פי' שהוא מובלע הרבה בבשר עד סמוך לעצם. ב"י בשם התוס':

נח חיצון סמוך לבשר. ר"ל שהוא רק סמוך לבשר אבל אינו מובלע בהבשר כ"כ. ב"י בשם התוספות:

נט והוא הפושט בבל הירך. עפר"ח ס"ק ט"ו שכ' דמלשון המחבר משמע שכל הגיד הפנימי אסור מה"ת אבל דעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א אינו כן אלא דמה"ת לא אסור רק מה שעל הכף בלבד ורבנן החמירו ואסרו אף מה שהוא שלא כנגד הכף ודבריהם עיקר לדינא עיי"ש:

ס הפושט בבל הירך וכו'. ר"ל כי כשפורעין את הירך נמצא גיד ארוך ונתון לאורכו של ירך ראשו אחד מחובר בעצם האליה ומשם נפשט לאורך הירך עד מקום חיבור הקוליות עם השוק פירש"י שם וערוך ערך שפי ועי' שלחן גבוה ס"ק כ"ה:

סא וקנוקנות. הם הגידין דקין ההולכים באורך הירך מתחת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי והן רבים. פירש"י שם דף צ"ב ע"ב:

סב אסורים מדבריהם. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות מ' דגם בעוף שיש לו כף ועגול ובבהמה שיש לה כף ואינו עגול דהוי איבעיא דלא איפשטא דקיי"ל בשניהם לחומרא כנ"ל סי' ה' צריך ג"כ לנקר הסימן והקנוקנות. וכן במה שנוהגין לנקר הגידין בב' ירכין ובשני גידין חיצון ופנימי וכל כיוצא בזה צריך לנקר שומנן וקנוקנות עיי"ש:

סג וצריך לחטט אחריהם. עי' בב"י שכ' בשם הרקח שצריך להוציא כל גידי הירך ולא ישתאר אפי' כחוט השערה ויחתוך צומת הגידין שצומתין בכל גיד הארכובה האמצעות ויוציאם וכו' ויטול ו' חוטין שבשוקין עכ"ד וסדר החטיטה והניקור בזה עי' בסדר הניקור מבעהע"ט המובא בטור שכתב וז"ל פוסק הירך הא' ומפרק בסכין במקום שיש הזכרות בעצם שבו גה"נ וחותך הזכרות והנקבות ומשליכו והבשר שבצדדין מנקרו יפה יפה מכל מיני חוטין וחלב שבו ומן אותו חנותא שקורין ונדול"א ומן גה"נ ששם בעצם האמצעי והחוטין והחלב ניכרין בו וא"א להבינו אלא בראיית העין ואח"כ נוטל העצם האמצעי שפוסק הזכרות מקצתו ונוקר החלב והחוטין ממנו וחותך בסכין גדול הקצה השני שהוא סמיך לעצם של שוק שפסק ממנו ונמצא אותו עצם האמצעי מחותך מב' צדדים ואף אותו עצם שהוא סמיך חותך בסכין גדול אותו המקום הסמוך לעצם זה שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים וחתיכות קטנות של חלב ששם ומעביר אותו גיד א' הנמשך מקצות עצם האמצעי עד קצות השוק והוא הנראה לעינים וא"א לפרש בכתב יותר מכאן וכן לירך הב' וכל הגידין שבירך אסיר בין צלויין ובין מבושלין ע"כ אסור לאכול הירך עד שמנקר אותם יפה ומוציא כל החוטין וכל החלב שבתוך הירך שהכל הוא חלב ואח"כ אוכל אותם צלוי ומבושל עכ"ד. ועי' בס' בית יצחק (מהשו"ב מפעסע) חלק ג' ס"ק ה' ו' ז' ובטהרת אהרן מס"ק ל"ג עד ס"ק ל"ו שמבארים סדר ניקורו בפרטות יותר כי בהבשר של גה"נ הנקרא כף או יד מחובר בו עוד ב' חתיכות בשור הוי חתיכה הא' הכיס ששם מונחים ביצי הזכר הנקרא הוי"ך פלע"ק או הוי"ך פאלי"ק ובפרה נקרא כחל ועוד יש חתיכה א' תחת הכיס בשור ותחת הכחל בפרה הנקרא בל"א ברעטי"ל נמצא שיש ג' חלקים בחתיכות בשר של גה"נ עכ"ה ועיי"ש עוד בטהרת אהרן וזבח שמואל ובהגהות דרישת הזאב שם ובבית יצחק שם דחתיכה הנקרא בשר גה"נ ונקרא כף או יד ויש קורין אותו אובערשא"ל צריך להקליף למעלה על פני הבשר וגם מקום הזכרות והנקבות למעלה אצל העצם המחבר את הירכים צריכין לחתכו ולהשליכו והבשר שבצדדים מנקרים יפה יפה מכל מיני חוטין ומכל החלב שבו. ומטעם זה אנו נוהגין להקליף מן היד אותו מראה כסף המונח אצל הזכרות והנקבות אחד גדול ואחד קטן וצריך לגררו יפה וקורין אותו מראה כסף יודל"א והוא חתיכת בשר שמונח על השלא"ס כשפותחין הבהמה ומראיהו בלוי"א בלע"ז. ובמדינות פולין מחמירין להסיר אותו יונדל"א אבל בשאר ארצות אין חותכין כלל מן הבשר ע"כ בדיעבד אין לאסור בכך. וסמוך לו מונח הכחלא וצריך לקלוף גם הבשר שתחת הכחלא עד שומן הדע"ק שהוא קרום עב ולבן משום שיונק מן הכחל שאסור משום בשר בחלב. אך לפ"ז לא היה צריכין לנקר בשור כי בשור לא שייך טעם זה אבל אנו נוהגין להקליף גם בשור גזירה משום פרה ומשום מראית עין ואח"כ יגביה הדע"ק מעל היד (והסימן שהקנאפ"ף ישאר בדע"ק. הגהות דרישת הזאב) ויקלוף הבשר ע"פ כל הדע"ק עד השומן ויגרור החלב מעל השומן משום פרוקי מפרקי ויסור ממנה כל הקנוקנות ולפעמים בשיפולי הדע"ק מעט מן הגיד החיצון וצריך ליטול משם. ואח"כ יקלוף גם אותו הבשר מן היד שמונח עליו הדע"ק עכ"ד:

וכתבו שם עוד בטהרת אהרן ס"ק ל"ג ובזבח שמואל אות י"ג ובהגהות דרישת הזאב שם דלאחר שיקלוף החתיכה הנ"ל הנקרא יד יתפוש ויעיין היטב אחר ששה גידין שיש שם שאסורין משום גה"נ והם מתחילין בראש והולכין בתוך הבשר עד סופו ודוקא אחר הו' גידין צריך לחטט אחריהם דהיינו אחרי אותן שהולכין בשוה לאורך היד אבל אותן הגידין שביד שאין הולכין לאורך היד עד סופו אינן בכלל זה וא"צ לחטט אחריהן ואותן הגידין הם הולכין למטה בתוך היד והם מותרין ואלו גידין האסורין הנ"ל הם באים מגיד א' ומתחלקים אח"כ ולפעמים הם באים משני גידין בראש הכף ומתחלקין אח"כ ובין כך ובין כך הם מתחלקין לג' גידין כמו ג' אצבעות וצורתן כמו צורת ש ואצל אלו הגידין תמצא עוד גיד א' שמתחלק לשנים כמו ב' אצבעות וצורתן כמו צורת אות ט וצורתן של אלו חמשה גידין כצורת ב' שיני"ן כזה ש ש שאחת עומדת כדרכה ואחת הפוכה ולכך קורין לחתיכה ההוא יד משום שאלו הגידין הן כצורת יד עכ"ד:

ועיי"ש עוד בספרי ניקור הנ"ל ובבית יצחק שם שכ' דבראש החתיכה הנקרא יד במקום עוביו מונח שם עוד גיד אחד ומתחלק לשלשה גידין כצורת אות ש וקורין אותו דוימע"ן בלע"ז וצורתו כצורת היד ועל אלו הששה גידין צריך לחטט אחריהן שהן אסורין משום גה"נ (משום שהולכין בשוה לאורך הירך אבל אותן שאינן הולכין לאורך הירך רק בתוך היד א"צ לחטט אחריהן רק חותכין הקנוקנות. דרישת הזאב) ובתחתית הכף דהיינו בצד השני במקום הדק יש לו גיד אחד ומתחלק לתוך הבשר לשנים כצורת קרן הצבי וקורין אותו היר"ש אד"ר ואצל אלו השנים יש שם חתיכת בשר קטן ותמצא שם עוד גיד אחד ומתחלק ג"כ לשנים וקורין אותו געפלי"ך בל"א. וכ' דאע"פ שאלו הגידין דהיינו היר"ש אד"ר וגטפלי"ך באין מגיד החיצון אפ"ה צריך לחטט אחריהם כמש"ל שהקנוקנות משניהם אסורין שבסופן הם נוגעין בגידין הפנימים לכן צריך לחטט אחריהם עד סופן עד שתמצא נוגעין זה בזה עכ"ד:

וכתב שם בטהרת אהרן דגיד הזה שמתחלק לשלשה שצורתו כצורת היד צריך להדר לחטט אחריו יותר מבשאר חוטין אף שנוהגין בשאר חוטין לחתוך רק מעט בהבשר עד שנתגלה הגיד ואז הוא מוציא החוט ואינו חותך כ"א פעם אחד אבל בגיד זה לא כן הוא אלא שצריך לחתוך הרבה בבשר כפלי כפליים מבשאר גידין כל זמן שנראה ממנו עיי"ש:

וסדר הניקור של הכחל עי' בטהרת אהרן ס"ק ל"ד ול"ה וזבח שמואל אות ב' שכ' הכחל קולף ממנה קרום הלבן והעב מצד חוץ ונוטל ממנו גיד אחד וצורתו כצורת ץ וכ' דמה שנוהגין לקלוף קרום העב והלבן הוא משום שהוא נוגע בכוחלא ואסור משום בשר בחלב ואין לאסור אותו קרום אלא כמו שיעור הכוחלא דאם לא כן איך אנו אוכלין החזה הלא הקרום הזה הולך ע"פ כל הכסלים עד החזה ולפ"ז הי' נראה להתיר הקרום הזה בשור ולא יצטרך לקלוף הקרום בהוי"ך פלע"ק אבל אנו נוהגין איסור גם בשור גזירה אטו פרה. וגם נוהגין להסיר מן הכחל החוטין שהם מלאים דם גם נוהגין להסר הדרי"ז שמונח בכחל דאסור משום מיאוס ואין חילוק בין של קטנה שלא הי' לה ולד מעולם ובין של גדולה אבל השומן שהכחל מונח עליו נוהגין לחתוך ולאחוז בכח ידו במקום החתוך ואם ע"י כח אחיזתו בכח יוצא ממנו מים כמו חלב מחתך אותו מקום עד שלא יוציא משם חלב או מים ואח"כ מותר לבשלו כמו ההוי"ך פלע"ק בעצמו עכ"ד (וסדר הכשר הכחל ואם מותר לבשלו ודין דכחל צריך חתיכה שתי וערב וטחו בכותל יתבאר להלן סי' צ'): ועיי"ש עוד בס' זבח שמואל אות ג' שמזהיר כי תחת הכחל או תחת ההוי'ך פלע"ק יש שם חתיכות בשר אדום ואורכו ורחבו הוא כמו כיס של ביצי זכרות או כמו הכחל וקורין אותו בל"א דא"ס ברעטי"ל או דא"ס לעפיכ"י או דיא טע"ש. וצריך להסיר ממנו הקרום הדק מה שלצד פנים ולנקה אותה יפה מכל חלב שבו ולמעלה אצל צד הקרום העב במקום שמראיהו לבן כמו מראה כסף צריך לקלפו כמו ב' אצבעות ששם נוגע חלב הכליות וכן בצדדין משום שגם שם נוגעת בחלב ובאותה חתיכה האדום שקורין ברעטי"ל יש שם גידין והם אסורין משום חלב גה"נ והם שלשה גידין ונחשבים כאחד מפני שבאים מגיד אחד ומתחלקים לשלשה כמו ש וקורעין כל הברעטי"ל לשנים כמו דג עד שמסירין כל הגידין ממנה והם נראין וצריך לחטט אחריהן עכ"ד ועיי"ש במה ששפך חמתו על הס' טהרת אהרן וס' צינה דוד שטעו בזה ונתנו מכשול וכ' שא"צ לחטט אחריהן כי הוא טעות גמור וכל מנקר שנהג כדבריהם יפשפש במעשיו ויעשה תשובה על שהאכיל טריפות לישראל עיי"ש:

סד ושומנם. עי' בשו"ת אורח לצדיק הספרדי בריש חיו"ד שעשה בענין זה קונטרס מיוחד הנקרא בשם אורח מישור וסביביו שני עמודים אחד נקרא בשם שפתי דל והב' נקרא תשואת חן חן והאריך בכמה דפין לסתור דברי חכם א' שעמד בעיר ליווארנא שהוא מנקר שם ואמר שיש בירך ג"כ ריבוי חלב דאורייתא מלבד שמנו של גיד ואמר שכך קבלה בידו ורוצה לסמוך על קבלתו והוא ז"ל האריך לסתור כל דבריו והעלה דהעיקר כמו שהוא מוחזק בידינו משנים קדמוניות מפי ספרים וחכמי הוראה שבירך ליכא חלב דאורייתא כלל אלא שמנו של גיד לבד ומה שאמר הרב המנקר לפי הכלל המסור לנו מדברי חז"ל דכל שהוא תותב קרום ונקלף הוא חלב מה"ת והלא גם שמנו של הירך הוא תותב קרום ונקלף לזה השיב שהוא מנקר ובדק במקולין בצירוף שאר המנקרים שהם מומחים משנים קדמוניות וראה שז"א שאין בו הסימנים הידועים לתוחב קרום ונקלף ועוד דלו יהי' שהאמת כדבריו שהוא תותב קרום ונקלף אפ"ה אינו אסור מה"ת כיון שאינו מן החלב הקרב ע"ג המזבח. ועוד דהלא ידוע הוא דאפי' תותב קרום ונקלף כל שהבשר חופה אותו לא הוי חלב וכו' והרי בירך מכל צדדיו מקיפו ריבוי בשר וצריך לחתוך בהבשר חתיכות חתיכות כדי למצאו ועיי"ש במה שהאריך בזה וסיים כלל העולה קבלה זו בטעות הוא ואין לסמוך עליה כלל עכ"ל:

סה ישראל קדושים הם וכו'. עי' בב"י שכ' מהרשב"א והר"ן דג' דינים יש לגיד הנשה. עיקרו. וחטיטתו. ושמנו. עקרו היינו שעל הכף בלבד אסור מדאורייתא. וחטיטתו מתקנת חכמים. שמנו מהנהגת קדושים עיי"ש ועי' בכנה"ג ב"י אות מ' :

סו קדושים הם ונהגו בו איסור עי' בב"י שהעתיק לשון המרדכי בזה שומנו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור וראוי להחמיר בו וכדגרסינן בני הזהר בשל סופרים יותר משל תורה דמה ששנינו בו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור הוא דברי סופרים עכ"ל ועי' במנח"י כלל מ"א סק"ז ובשפ"ד סי' ק' סק"ח שכ' דשומן של גיד הוי קליש איסורו משאר איסור דרבנן כיון דאינו אלא ממצות פרישה דישראל קדושים הם עיי"ש ובמ"ז סי' נ"ה ס"ק ז' ובשפ"ד סי' נ"ג סק"ג. אמנם לפי דברי המרדכי הנ"ל שסיים שהוא מדברי סופרים מבואר דס"ל דחמור איסורו יותר משאר איסור דרבנן דהא נודע דעת הראב"ד בתשו' תמים דעים סי' כ"ג בסוף התשו' שכ' שבכ"מ שאמרו מדברי סופרים אע"פ שלא נזכר בתורה רק ממדרש חכמים עכ"ז הוא חמיר יותר משאר איסור דרבנן ואף לפי דעת הרב לב שמח המובא בקהלת יעקב בתוספת דרבנן אות ק' שהביא ראיות לדחות דברי התמים דעים אבל עכ"פ גם הוא מודה דלא גרע משאר איסור דרבנן שוב ראיתי בדעת תורה בפתיחה לה"ט אות מ"ז באמצע הדיבור שכ' דמדברי המרדכי הנ"ל משמע דחמיר כמו שאר איסור דרבנן וסיים בצ"ע עיי"ש:

סז ונהגו בו איסור. היינו איסור אכילה ולא איסור הנאה. פר"ח סוף ס"ק ט"ז וע"ל (ס"ק פ"ג):

סח וראשי הקנוקנות נכנסים בראשי העצמות. עי' בשלחן גבוה ס"ק ל' שכ' דהני ראשי הקנוקנות שהזכירן הרב כאן לא קנוקנות ממש הן דהקנוקנות ממש הן שנכנסין תוך הבשר שהם רבים ויש להם טעם אבל אותן שבראשי העצמות דקרי להו הרב קנוקנות לא קנוקנות ממש נינהו אלא מפני שהן גידין דקין דדמי לקנוקנות קרי להו הכי. (וע"ל ס"ק ע"ב): (סט) נכנסים בראשי העצמות. היינו בעצם הקוליות ועצם השוק וראש עצם השוק היינו מה שמחובר עם קוליות אבל לצד אחר שמחובר עם הארכובה אע"פ שיש שם גידין לאו גידייהו דגיד הנשה נינהו אלא מצומת הגידין נינהו ומותרים הם. שלחן גבוה שם. אמנם יעיון בדברינו לעיל סי' נ"ו (ס"ק ז') שהבאתי מדברי האחרונים שגה"נ מתפשט גם למטה בעצם השוק עד מקום הצוה"ג שוב ראיתי בס' נקרת איסור (מר' יהושע סגרי ז"ל) על הלכות ניקור באומן יד ד' שכ' דב' גידין של גה"נ בין הגיד שמצד העצם שהוא אסור מה"ת ובין הגיד שמצד הבשר שהוא אסור מדרבנן שניהם נמשכים מזה ומזה והולכים בכל אורך עצם השוק ועצם הארכובה עד הקשר הטלפים וכל השומן הנמצא באורך הגידין הללו כולם נקראים גה"נ וישראל קדושים נהגו בו איסור עיי"ש ואין מקום לדבריו כלל כי אליבא דכ"ע אין גה"נ נמשך רק עד צוה"ג ולא יותר. וכמ"ש בב"י מהסמ"ג ומ"ש דישראל קדושים נהגו כן לא כן היא כי בכל תפוצות ישראל אוכלין הארכובה ולא יש שום מחמיר לחוש בו לגה"נ:

ע צריך לשבור ראשי העצמות. עפת"ש מ"ש לעיין בשבו"י ועיי"ש בשבו"י שכ' דהמפקפק בזה אי צריכין לשבור ראשי העצמות כשמנקרין גה"נ הוא בר נידוי אם אינו חוזר בו. ולכן יש להזהיר להמפקפק הזה לחזור בו ולומר דברים שאמרתי לפניכם טעות הן עיי"ש והביאו היד אפרים:

עא לשבור ראשי העצמות. עי' בשלחן גבוה שם שכ' דנהגו המנקרים לחטט בסכין גדול בראשי העצמות הנ"ל עד שיזוב משומן העצמות לחוץ עכ"ד: (עב) ראשי העצמות. עי' בב"י שכ' מהשבלי הלקט וז"ל ועוד פעם אחד מצא ר' בקערה עצם קטן שבראש עצם הנקרא כף הירך ואסר אותו מפני שהגידין צומתים בו אבל שאר הבשר שנתבשל עמו התיר לפי שאין בגידין בנ"ט עיי"ש ועי' בשלחן גבוה שם שהביאו וכתב וכן עיקר לדינא דאע"ג דמבואר לקמן בסעיף שאח"ז דקנוקנות יש בהם טעם מ"מ הני שבראשי העצמות כיון דלאו קנוקנות ממש הן (כמש"ל ס"ק מ"ח) רק גידין נינהו ואין בהם טעם אינו אוסר תערובתן עיי"ש:

עג העצמות. היינו הקוליות והשוק. וסדר ניקור העצמות הללו והבשר שעליהם. כ' בטהרת אהרן ס"ק מ"א ובזבח שמואל אות ט"ז דעצם הקוליות צריך לנקר אותו משום שהגיד הפנימי מונח אצלו באמצע ובראשו מינח עליו הגיד החיצון וכו' וגם צריך לחתוך שני הראשים של הקוליא וגם הבשר הדבוק בעצם יקלוף והמראה כסף שיש בבשר זה צריך לנקר יפה ונקי ויקצוץ העצם מצד אחד כל הלבן שנראה בצומת הגידין או כמו הא"ר פלאק"ס ואח"כ יקצוץ מן העצם משני ראשים עד שלא יראה בו שום מראה לבן כמו כנורפ"ל דהיינו מצד אחד נראה כמו טרפי בהמה ומצד השני נראה כמו כף ובתוך הכף צריך לראות היטב שלא ישאר בו שום לבן ולכן טוב מאד לקצוץ הכף לשנים ולהסיר מתוכו כל הנ"ל עכ"ד:

עוד כתבו בס' טהרת אהרן שם ובבית יצחק שם ס"ק י"ג י"ד וט"ו כי בשטח עצם הקוליות יש חתיכות בשר שקורין קני"א ראפ"ל ובק' קראקא קורין אותו קאטרק"י ובלשון הגמ' כף פולפי"א וצריך לקלוף זה הבשר מבחוץ סביביו בצד אחד, ובצד השני אף שיש שם מראה כסף א"צ להקליף ע"פ כולו רק לגרור אותו מראה כסף יפה ונקי. אך להלן במקום שמתחילין המראה כסף צריך לקלוף משם רוחב כמו שני אצבעות כדי שימשוך על המראה כסף אבל המראה כסף עצמו א"צ קליפה רק גרירה יפה ונקי כנ"ל ואח"כ מחתך בבשר דהיינו במקום שאין מראה כסף לאורך הקני"א רא"פ ונוטל את עצם הקוליא שהוא עצם הקוליות שיש בראשו עגול כבוכנא ומפריד את מקום מושך קני"א רא"פ ע"פ כולו ואח"כ חותך בבשר עגול שבקני"א רא"פ הנזכר לאורך ונוטל משם גיד אחד וצריך להוציאו כולו מראשו ועד סופו עד עצם הקנעכי"ל ולפעמים הולך זה הגיד בשיפוע וצריך לעיין אחריו ולחטט אחריו דאסורים משום חלב ודע כי בקני"א רא"פ יש עשרה גידין שצריך להסירן אחד משום חלב וא' משום גיד החיצון וח' גידין האחרים משום דם האחד האסור משום גיד החיצון הוא בצד הרחם שלו והיינו אצל העצם וכשכלה הגיד הזה דהיינו סוף של גיד החיצון יש בצדו גיד אחד האסור משום דם ונוגעין זה בזה בשני עורצין וצורתו כצורת כף פשוטה כזה ך ואצל הגיד הארוך הזה מונחים שם שלשה גידין זה אצל זה ואסורין משום דם וקורין אותן קנוקנות. ובבשר עגול מונחים שם ג"כ ג' גידין זה למעלה מזה ואסורין משום דם ואצל אלו הג' גידין יש שם חוט א' לבן המפריד בין אלו הגידין לגיד שאצליהן ואותו הגיד העומד אצל חוט הלבן ג"כ אסור משום דם וגיד האסור משום חלב נמצא בצד השני ומונח במקום מראה כסף למטה מאלו הג' גידין המונחים זה למעלה מזה והולך לאורך כל הבשר העגול וקורין אותו נו"ן אד"ר. ולפי שהיא הולכת משוקע עד הקנעכי"ל ואחר הגיד הזה צריך לחטט אחריו עד סופו וכן דרכה לעמוד בבהמות נסות במקום העגול במקום מראה כסף אבל בבהמות דקות אותו הגיד האסור משום חלב מונח בצד הרחב בחוץ בצד השני ולכן הוא אסור משום שיונק מחלב המונח אצל בוקי דאטמא והוא בא מחלב הכליות עכ"ד:

וכתב שם עוד בטהרת אהרן כי בתחתית של זה הקני"א רא"פ יש עצם שקורין בל"א קנעכי"ל וצריך לגרר זה הבשר שעלי' ומצד אחד במקום העגול יפריש המייז"ל ובמקום שיש שם מראה כסף יגרור יפה ובמקום שאין שם מראה כסף יקלוף יפה עכ"ד:

עוד כ' שם כי בעצם הקוליות הנ"ל יש בראשו עגול ויש עליו גיד המחבר הקוליות לעצם השני המחובר לגוף וצריך ליטלו משם וגם צריך לקצוץ מראש העצם הזה. וכן בעצם הבוקא דאטמא שהוא עצם השני מן הקוליא דהיינו אותו צד המחובר לגוף הוא נקרא בוקא דאטמא צריכין ג"כ לקצוץ אותו מראשו עד שיראה דם בעצם או עד המוח שבעצם אסור משום צומת הגידין עכ"ד:

וכתבו עוד שם בטהרת אהרן ס"ק מ"ג ובזבח שמואל באות שלפני זה שם ובבית יצחק שם ס"ק י"ז בענין סדר ניקור החלק של חתיכת השוק שכך מעשהו. כי שם יש חתיכה הנקרא בייט"ש קנאכי"ן והוא הבשר המחובר על הקנאכי"ן שקורין אותו מייז"ל הוא נקרא בייט"ש ועל שם שדבוק בקנאכי"ן נקרא בייט"ש קנאכי"ן. הנה המייז"ל מה שדבוק בקנאכין הנקרא ליטק"א יש עליה מצד אחד מראה כסף על פני כולה ואין צריך לקלפו אלא צריך לגררו יפה ונקי אבל מה שיש סביבו מראה אדום צריך לקלפו משום שגיד הנשה רובץ עליו. ומצד השני בין שני הצדדים דהיינו בחוד א' יש שם מראה כסף וצריך לקלפו יפה מן החלב ובחוד הב' נתפרד בשר זה הדבוק לשוק שקורין הענק"ל וצריך להתוך בבשר זה ולקלפו מבפנים. ובאמצע של זה הבשר יש שם חתיכות בשר כפול וקורין אותו בל"א פינגע"ר וצריך להקליף אותו בחודו ומראה כסף שיש בב' צדדים צריך לקלוף יפה ונקי ובבהמות דקות צרי לפתוח כל הבשר העגיל וצריך להקליף בשני חודיו ובשפת אותו בשר מונח שם גיד והולך לאורך אותו הבשר ונקראת צדי"ק פשוטה כזו ץ ויש שקורין לאותו גיד גטפעלי"ך ומתחיל למטה אצל הפרשה ואסור משום גיד החיצון ותחת זה הבשר במקום שדבוקה לקנאכי'ן צריך ג"כ להקליף ולמעלה אצל ראש העצם שקורין קנאכי"ן שם מונחים ג' גידין האסורים משום גה"נ ומראה כסף שיש עליו צריך לנקר יפה ונקי. ואחר כך יהפוך השוק ויחתוך לתוך הירך עד מקום שכלה העצם שקורין קנאכי"ן ויקלוף הבשר הכל היטב מן העצם עד פאת השנית ושם מונחים ג' גידין על הבשר האסורים משום גה"נ והן נראין לעינים. ובאותו בשר עגול מונח גיד אחד בתוך הבשר במקום הקשה הנקרא בל"א ציה"ן ואותו גיד אסור משום גה"נ וגם העצם שקורין קנאכי"ן צריך לנקר יפה ונקי משום נגיעת גה"נ ואצל החתיכות בשר שקורין מייז"ל מונח שם חתיכת בשר אדום שקורין דא"ס טריפה פלעסטרי"ל ולזה אין תיקון לנקר ויחתוך הראש מן העצם שקורין קנאכי"ן משום שכל הגידין נוגעין ודבוקין בו. ואח"כ יתחיל לחתוך בראש השני של הקנאכע"ן במקום שמונח עצם הטשי"ך ויש בו גומא ומחתך אותו בשר המכסה את הגומא משום שהוא בסוף גה"נ והיינו תחלת ארכובה התחתונה ואח"כ מפריד הבשר מן הקנאכי"ן והבשר ההוא עגול ואריך וקורין אותו ג"כ מייז"ל ועל זה מונח עוד שני מייזלי"ך וצריך להפריד משם וטריפה והמייז"ל הארוך צריך לקלוף אותו בשר במקום שיש בו מראה אודם ובמקום שיש שם מראה כסף מגרר יפה ואחר הקליפה מתחלק הבשר העגול לשנים וצריך לקלפו ג"כ במקומות שיש שם אודם ובאמצע צריך לחתוך משם אורך בשר ההוא כמו קליפה ובחלק אחד מאותו בשר יש גיד אחד וצריך לנקרו משום גה"נ. (ובאותו מקום יש סימן שהוא בכור) וכן צריך לגרור העצם במקום שאין עליו בשר שיהא יפה ונקי משום שנוגע בגה"נ בסופו וגם נראה בסוף העצם הנ"ל בסופו סמוך לחוד העצם נקב קטן ומאותו נקב יוצא משם גיד קטן ודק כקש ואח"כ יקוץ העצם מצד הגף במקום שהי' דבוק לבוקא דאטמא משני צדדים וכל הלבן אשר נראה בו כמו כנורבי"ל יעבור משם ועצם הנקרא בל"א טעהליי"ן או טשי"ך שיש בו גומא כנ"ל הנה באותו גומא יש בו מים ואותו מים אסורים משום מיאוס ע"כ ינקה אותו המים מן הגומא עכ"ד:

עד ללמוד סדר הניקור. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ס"ג שכתב מהדמש"א וז"ל הנקרן בעצמו יראה שלא יהי' נקרן עד שיהיה בקי בכל הדברים הנ"ל כדי שלא יקויים בו נבילה וטריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. ובמדרש תשליכון אותו כלומר הטבח תשליכו לכלב מפני שגזל נבילה וטריפה של כלב עכ"ל (ועי' בדברינו לעיל סי' א' ס"ק פ"א פ"ב פ"ג):

עה רק במראית העין מן המומחה. עי' בבל"י לעיל סי' א' סוף ס"ק ט' שכתב דהמנהג כעת שאין מנקרים כ"א מי שנטל קבלה על הניקור עיי"ש ועי' בקונטרס הפסקים של הגאון מהרר"י סוראזינה כה"ץ ז"ל הנדפס בסוף תשו' הרא"ש בפסק האחד שמשבח המנהג ד"ק קראקא ובכל ארץ אשכנז בואימי"ו פולנאה ורוסיאה שאין שום מנקר רשאי לנקר אם לא נקטו רשות ממורה צדק כתוב וחתום מידו ממש כמו מי שרוצה להיות שו"ב ולא כמו שעושין בארץ איטלי"א וכו' עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סוף ס"ק מ' שכ' שכן המנהג גם בשאלוניקי ליטול סמיכא על הניקור מן האומנים כמו השוחטים ע"ש ועי' בשו"ת גור אריה יהודה סי' ס"א (בד"ה ומה גם) שהעיד ג"כ שמנהגנו שלא לסמוך על שום מנקר אלא אם נטל קבלה עיי"ש לדרכו ועי' בשו"ת דברי דוד (להרב מוהר"ר דוד מילדולה ז"ל) סי' ל"ה שכ' דהמנהג במדינות אשכנז ופולין שמחמירים בענין נתינת רשות להמנקרים דלא מהני להו רשות מהרבנים לבד אלא מכריחין ג"כ שיהי' להם רשות ממנקרים מפורסמים שבקהילות גדולות ובכל זאת אף שיהי' מנקר מפורסים אין מניחין לו לנקר כ"א בקהלות גדולות שיש שם ב"ד מפורסמים גדולי ישראל ואף שזה המנקר ניקר עד עתה בקהלה גדולה כנזכר אם בא יבא לקהלה קטנה אסור לו לנקר שם וגם מחמירים שאין מנקרים כי אם אחורים של בהמות גסות ממש ואחד מן האלף יארע שינקר גם איזה בהמה דקה עיי"ש. אמנם הנה כ"ז הוא רק במקומות שנהגו לאכול בשר אחוריים ע"י ניקור אבל במקומותינו שאין אוכלין בשר אחוריים כלל אין מדקדקין כ"כ שיטול הקצב או המנקר קבלה כעין הקבלה שנוטל השו"ב ובכל זאת בפה"ק מונקאטש הנה השו"ב המומחים דקהילתנו הם בקיאים היטב בניקור חלק הפנים וכשבא איזה קצב או מנקר לכנוס בעסק זה לנקר בשר אין מניחין אותו עד שיעמוד לנסיון לפני א' מהשו"ב המובהקים דפה"ק ואם יעיד עליו השו"ב שהוא אומן ובקי היטב וקולע אל השערה ולא יחטא אז יוכל להקריב למלאכה זו לנקר ולמכור בשר כשר לישראל ועכ"ז יש לנו אנשים נאמנים הממונים מהקהל להשגיח ע"ז והם בודקים כל בהמה לאחר שינקרו הטבח אם לא הניח איזה גיד או קרום שצריכין להסירו ועי' בדברינו להלן (ס"ק צ"ה):

עו מן המומחה הבקי בנקורו ע"י בבל"י לעיל סי' א' שם שכ' מהיש"ש שכ' שצריך שיעידו עליו ב' מנקרים מומחים. שבקי בניקור עיי"ש אמנם יעוין בדברי שאול ויוסף דעת ובהגהותיו יד שאול כאן מ"ש לענין אם מהני ע"א להעיד עליו שהוא בקי בניקור והעלה דאף שכ' הפר"ח להלן סי' קי"ט ס"ק י"ח דלהעיד על אדם שהוא איש נאמן בזה בעי שנים דוקא וע"א אינו נאמן מ"מ להעיד על אדם שהוא בקי בניקור נראה דאף ע"א נאמן כיון דהוי מלתא דעבידי לגלוי' ובמלתא דעבידי לגלוי' קיי"ל דע"א נאמן עיי"ש:

סעיף ט:

עז גופו של גיד אינו אלא כעץ. עי' במנחת חינוך מצוה ג' ס"ק ג' שכ' דגה"נ אף דעץ הוא והתורה אוסרתו מ"מ הוי כדרך אכילה ואינו עובר עליו אא"כ אכלו כדרך אכילה ואם עירבו בו דבר מר או הפסידו בודאי פטור כמו שאר אוכלין דקיי"ל דאם עירב בו דבר מר או הפסידו דפטור דהוי שלכדה"נ עיי"ש:

עח אינו אלא כעץ ע"ל סי' ק"ה סעיף ד' ועי' במנחת חינוך שם שכ' די"ל דכיון דאין בגידין בנ"ט ע"כ אם אכל גה"נ במזיד נחשב כאלו אכל להכעיס דבעבירה שיש בה הנאה שייך לומר שעושה על תאות נפשו אבל באין לו בו הנאה סתמא הוי כמו להכעיס אך בפעם ראשון יכול להתנצל דטעם איסור בעי למטעם אבל בפעם שנית לא שייך זה והו"ל להכעיס והוא חילול השם והיכא דאיכא חילול השם קיי"ל דאין תשובה ויוה"כ מכפרין רק תשובה ויוה"כ תולין ומיתה ממרקת עיי"ש באורך:

עט שאין בו טעם. עי' בערוגת הבושם אות ד' שנסתפק אם ר"ל שאין בו טעם כלל וכעץ בעלמא או אפשר שיש בו טעם קצת רק שאינו טעם גמור והוי רק בגדר שלא כדרך אכילתו. ויש בזה נ"מ טובא לענין מבשל גה"נ בחלב ולענין אוכל גה"נ ביוה"כ ועיי"ש במ"ש בזה באורך:

פ אוסרתו תורה. עי' מ"ז סק"ד שנסתפק אי חצי שיעור אסור מה"ת בגה"נ או לאו וגם נסתפק מה הדין אם לא אכלו כולו בבת אחת רק שחלקו ואכלו בזה אחר זה בכדי אכילת פרס אם מצטרף או לאו עיי"ש במ"ש בזה וסיים וז"ל ומ"מ למדין מהני מילי מעלייתא דאם אכל כזית גה"נ כדי אכילת פרס אינו לוקה דאין לך בו אלא חידושו כמו, באבר מן החי דאם חלקו מבחוץ פטור ונ"מ דלא מפסל לעדות מה"ח וכאמור עכ"ל ועי' בס' כסף נבחר אות ח' כלל ס"ה סי' י"ג שהתפלא על הפרמ"ג בזה שנעלם ממנו לישנא דש"ס ביומא דמשמע דאסור מה"ת חצי שיעור גם בגה"נ עיי"ש. ועי' במנחת חינוך שם מ"ש בדברי הפרמ"ג בזה (ועי' בדברינו לעיל ס"ק מ"ג):

פא לפיכך אינו אוסר תערובתו. עי' פרמ"ג או"ח סי' תמ"ז במ"ז סק"א בשאלה דגה"נ שנפל לכלי ראשון ואין ס' שכ' דהא דאין בגידין בנ"ט היינו פליטתו אינו אוסר הא דם יש בו וכל הגידין מלאים דם ובלא מליחה אוסר עכ"פ עד ס' משום דם עיי"ש ולפ"ז מובן ממילא דמ"ש המחבר כאן דאין פליטתו אוסר מיירי כגון שנמלח הגה"נ מקודם עיי"ש. ועי' מזה בשו"ת אוריין תליתאי סי' ק"ז:

פב לפיכך אוסרין תערובתן. עי' מנח"י כלל מ"א ס"ק ז' ועי' בדברינו להלן סי' ק' (ס"ק מ"ה):

סעיף י:

פג מותר בהנאה. עי' פר"ח ס"ק ט"ז שכ' ע"ז וז"ל ויש חולקין וכ' הרב ב"י שטוב לזהר וכו' עכ"ל ועי' בב"י שכ' בשם הזהר שגיה"נ אסור בהנאה וסיים לפיכך טוב לזהר בו עיי"ש אמנם בד"מ כ' שאין ראיה מהזהר וגם הב"י בעצמו השמיט דין זה בש"ע כאן ולא הזכירו כלל ועי' בערוך השלחן אות ז' מה שהאריך בפלוגתת הפוסקים בזה ועי' בכנה"ג הגהות ב"י אות נ"ב מ"ש בזה וכ' דלענין הלכה דעת המחבר ורוב הפוסקים שאין גה"נ אסור בהנאה וכן נראה הסכמת הט"ז והש"ך אבל רש"ל והב"ח פסקו שטוב לזהר עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק י"א שהביא ג"כ דעת היש"ש שפוסק להחמיר עיי"ש ועי' בשו"ת יד אלי' סי' נ"ו ובשו"ת רבינו חיים כהן ז"ל חיו"ד סי' ט"ז ועי' במחזיק ברכה אות י"ב שהביא כן מזקינו מהר"א אזולאי בהגהותיו כת"י דמ"מ טוב לזהר ועיי"ש במ"ש בזה ועי' בכרתי ס"ק י"א שהביא ג"כ דברי החולקין וכתבו דיש לזהר לכתחילה והן להאכילו לחתולים אבל מותר לקנות הירך לעכו"ם דלא מקבל דמים יותר בשביל הגיד וגם לית ליה טובת הנאה מהעכו"ם בשביל הגיד עכ"ד ועי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' כ"ז שנשאל באחד שהקדיש ס"ת חדש אם מותר למכור לו גידי הנשה בדמים יקרים כדי לתפור יריעות הס"ת והאריך בזה והביא מדברי המחבר הנ"ל והעלה דבאמת גם להמ"ד דגה"נ אסור בהנאה מ"מ לכ"ע מותר לתפור בו ס"ת ותפילין דמצות לאו להנות ניתנו ואפי' לכתחילה מותר אך בנ"ד לקנות הגידין הללו בדמים יקרים לאיש המקדיש לס"ת נראה דאסור ומה גם לאיש אשר הוא ירא שמים דטוב לזהר שלא להנות מהם ולחוש לסברת האוסרין בהנאת גידין אלא שנכון ליתן אותם במתנה להסופרים ולמקדישים ס"ת עיי"ש:

סעיף יא:

פד ואומר לו שהיא כשרה. עט"ז ס"ק ה' שהעלה דאם נותנה לו בפני הישראל אף בלא אמירה אסור דאיכא למיחוש שמא הישראל הרואה יודע שהבהמה הזאת כשרה באמת ורואה החיתוך של ניקור וטועה לומר שניטל הגיד ע"כ צריך ליטול הגיד קודם הנתינה לעכו"ם עיי"ש:

ופה) שהיא כשרה. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קי"ז:

סעיף יב:

פו כל ירך שיצא מתחת יד ישראל. ר"ל ששלחו ומסרו לאחר אבל אם הוא תחת ידו יש לחוש שמא לא השלים. כרתי ס"ק י"ד:

סעיף יג:

פז ואם לא ידעינן אותו. עי' ט"ז שכ' שצ"ל אם (בלא וא"ו) ועי' בתורת יקותיאל ס"ק ג' מ"ש בזה וכ' דלפי גירסת הט"ז הוי הפי' בדברי הרמ"א דר"ל דאין לסמוך על המנקר כשיש כאן בקי אם לא ידעינן אותו שהוא בקי בניקור ומ"ש הרמ"א אח"כ ואע"ג דרוב מצויין וכו' קאי אדלעיל שאין לסמוך על המנקר אע"ג דרוב מצויים וכו' וזהו שכ' מ"מ טוב להחמיר איך כתב דזה אינו מחוור דהא קשה לדבריו דלפ"ז נמצא דאע"ג שיש בקי להראות מ"מ אמרינן שאין לסמוך על המנקר וכו' רק מצד חומרא אבל מצד הדין א"צ להראות אע"ג שיש בקי וז"א כי ביש בקי מצד הדין צריך להראות וכמבואר בפוסקים וכו' ע"כ העלה דהעיקר שהגי' ברמ"א הוא ואם (בוא"ו) לא ידעינן וכו' וגם יש להגיה אח"כ ברמ"א אע"ג (בלא וא"ו) דרוב המצויין וכו' והכי פרושו דמתחלה כתב ואם אפשר להראות לבקי אין לסמוך על המנקר והוא מצד הדין כנ"ל ובזה לא כתב ומוחזק בכשרות כי מצד הדין א"צ לידע שהוא מוחזק בכשרות דוקא כנ"ל ואח"כ כתב דאם לא ידעינן שהוא בקי ומוחזק בכשרות אע"ג דרוב המצויין וכו' מ"מ טוב להחמיר וזה אינו מצד הדין אלא מצד חומרא ראוי להחמיר שלא לסמוך עליו עד שידעו גם שהוא מוחזק בכשרות עיי"ש באריכות:

פח ידעינן אותו בקי בניקור עי' בדברי שאול ויוסף דעת ריש סי' זה הנשאל אם מהני במה שאחיו נותן לו כתב קבלה שהוא בקי בניקור וגם אם מהני אם הנותן קבלה יש לו צד נגיעה כגון בעובדא דידיה שנשאל שהיה נראה שאחיו נתן לו קבלה כיון שרוצה שלא יכנוס אחר לגבולו כי זה איזה חדשים שחשש בעיניו ונתן לאחיו קבלה שהוא ינקר במשך הזמן שישתמש ברפואתו ואח"כ כאשר יחזור לאיתנו ימשוך אחיו את ידו מזה והוא יחזיר על משמרתו והביא מדברי הגט פשוט סי' ק"כ ס"ק י"ג שהאריך וקיבץ מכמה מקומות דלא חשדינן שיעיד שקר באיסורין בשביל צד נגיעה. וגם במה שמפקפק השואל משום שהוא אחיו אין לחוש שהדבר פשוט דבכ"מ שהאשה כשרה גם פסול וקרוב נאמנים ע"כ נראה ברור דגם אב ואם נאמנים להעיד לבן ואח וכדומה שהם בקיאים בניקור ועיי"ש במה שפילפל בזה ובסוף דבריו סיים בצ"ע עיי"ש:

פט דרוב המצויין אצל ניקור מומחים הם. עי' בתורת יקותיאל שם מ"ש בדין זה דרוב המצויים אצל ניקור וכו' וסיים בצע"ג עיי"ש. ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ס"ג שכ' מהדמש"א דעתה בזמנינו כיון שאנו רואין שרוב מנקרים שלנו אע"פ שמחמירים לענין הניקור לחתוך אף ההיתר מ"מ כמה פעמים מקילין בחלב וקנוקנות של גה"נ מרוב המהירות כשיש להם שעהד"ח לכן אני אומר בזמנינו מי שמנקר בשר והלך לו ולא ידעינן אם הוא בקי בניקור אסור לאכול מאותו ניקור ואף בדיעבד דליכא בקי להראותו אין להקל וכ' שכן נוהגין כל בעלי הוראה עיי"ש ועי' בישועות יעקב לעיל סי' ס"ד סק"ב שכ' ג"כ דעכשיו לא שייך לומר רוב מצויין אצל ניקור וכו' דלא דמי לשחיטה דאמרינן רוב מצויין וכו' שאני התם משום דבשחיטה מצויים רק אנשים יראים ושלימים משא"כ במנקרים כיון שאינם יראים יותר משאר בני אדם הדיוטים עיי"ש ועי' בכרתי סוף סי' זה שכ' ג"כ דבזמה"ז יש להחמיר יותר שלא לסמוך על חזקות כשרות המנקר כיון דעכשיו בזמה"ז רבו החומרות וכבד עליו הטורח ועל הרוב אינם בני תורה וכו' ואין לסמוך בניקור כ"א על בקי וירא ה' מרבים. וכ' שמיום עמדו על דעתו שלמד הלכות ניקור להיות בקי בהן ובשמותיהן לא סמך א"ע על מנקר כ"א מה שהי' מנקר בעצמו עיי"ש:

צ רוב מצויין אצל שחיטה וכו'. כתב בביאור הגר"א סק"ל דכן הדין בכל המצות עיי"ש ועי' בר"ן בשמעתין דשולח אדם ירך לנכרי (בד"ה גרסינן בגמ') שכ' כן להדיא דכמו דאמרינן בשחיטה רוב מצויין א"ש מומחין הן ה"ה לשאר מצות עיי"ש וכ"כ בשו"ת התשב"ץ חלק א' סי' מ"ט באמצע התשובה (ועי' שם עוד בדברי הרב המגיה במוסגר שבתשב"ץ הנדפס מחדש בלבוב): סעיף יד:

צא הטבחים נאמנים על גה"נ. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ס"ז שכ' מתשו' הרדב"ז חלק א' סי' מ"ו דעבדים ושפחות שלא מלו וטבלו לשם עבדות אין נאמנים על הניקור אפי' בדיעבד אבל לכתחילה מוסרין להם לנקר וא' עומד על גביהם עכ"ל:

צב נאמנים. עי' בכנה"ג שם אות ס"ד שכ' מהמהרש"ל קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור אחוריים כיון דאית בה טירחא יתירא חוששין דמתוך עצלותם לא יפשפשו כ"כ ולא ינקרו כראוי. ומ"ש המחברים שהנשים נאמנות בניקור בסתם ניקור אמר דהיינו חלק הפנים אבל לא בחלק האחוריים. א"נ י"ל דמ"ש דנשים נאמנות על הניקור ר"ל שנאמנות לומר שהבשר הוא מנוקר ע"י מנקר אחד שניקרו אבל לא דנאמנות לומר שהיא בעצמה ניקרה הבשר וכו' עיי"ש. ועי' בשלחן גבוה ס"ק ל"ח שכ' שגם הוא שמע שבעיר לארש"ו הנשים מנקרות החלק הפנים של גדיים וטלאים ולפנים ישבו בעיר ההוא אנשים חכמים וידועים ולא מיחו בידם. והיינו כתירוץ הראשון של המהרש"ל הנ"ל עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' א' ס"ק ז' וסי' ס"ד ס"ק מ"ב וס"ק קנ"ב ולהלן סי' פ"ד ס"ק קנ"ב):

צג על גה"נ. עבאה"ט מ"ש מהמהרש"ל ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ס"ג שכ' מהדמש"א וז"ל וראיתי לרבותי שלא סמכו על שום נקרן רק צווהו שינקר בפני ב"ב בברא ובשוקא לעיני כל כדי שינקר בטוב. ואולי מפני שהם ז"ל לא הי' יכולין לנקר לעיני כל כדי שאחרים היודעים הלכות ניקור יראוהו וגם יהי' נתפס כגנב שמתיירא תמיד שמא יבא אחד היודע ויבדוק אחריו וכן יש לנהוג בכל המקומות עכ"ל ועי' בשלחן גבוה ס"ק ל"ז. ודע כי במדינותינו לא שמעתי לזהר בזה וכפי הנראה דכל החומרות שהחמירו שלא לסמוך על מנקר הוא רק במקומות שאוכלין בשר אחוריים וסומכין על ניקורו יש בו חשש גה"נ וחלב ממש ע"כ החמירו שינקרו עכ"פ שנים משא"כ במקומותינו שאין אוכלים בשר האחוריים כלל ולענין ניקור חלק הפנימי אין להחמיר כ"כ. שוב ראיתי בד"ק בסי' הקודם ס"ק ט"ו שכ' כן להדיא עיי"ש ועי' בישועות יעקב לעיל סי' ס"ד סק"ב שכ' שבק"ק לבוב שנהגו לנקר בשר האחוריים תיקון הוא שלאחר שנקרוהו המנקרים יהי' א' בודק ורואה הבשר לאחר הניקור אם לא נשאר קצת חלב והוא נקרא ראש המנקרים עיי"ש ולפי האמור יתכן דדוקא שם הוא שיש להחמיר משא"כ במדינותינו וה"פ:

צד אין לוקחין בשר. עפת"ש מ"ש מהשבו"י בדין שחוטי חוץ. ועי' ביד אפרים לעיל סי' א' סעי' י"א שהעתיק ג"כ דברי השבו"י בזה וסיים וז"ל ונראה דזהו רק בסתם אבל אם ידוע לו שבכפרים ובעיירות אשר סביב יש חשש לפי שאינם בקיאים או שהם קלי הדעת בודאי תבא ברכה על המורה הבא לגדור גדר בעירו להרים מכשול מדרך העם. וכל זה לא מיירי רק אם בא לאסור מחשש זהירות השחיטה והבדיקה אבל אין בכלל זה מה שמחמת עזר הבשר שקורין טאקס"ע וכו' עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב תליתאה חלק ב' סי' כ"ב שכ' שבק"ק לבוב יש חרם קדמונים על שחוטי חוץ והגידו לו שגם הט"ז הסכים לזה יען שראה הפירצה ע"פ זט"ה והכריזו בציבור ששחוטי חוץ אסור כנבילה ואח"כ ראו שצריכין לגזור גם על בשר העופות ואוזות שגם בזה איכא מכשולות שלפעמים מביאין ממקומות רחוקות ונמצא שעבר ג"י טרם הודחו ועוד שאר מכשולות שמי יודע מי ומי הוא השוחט וכו' וגם יש בו משום בשר שנתעלם מן העין עיי"ש ועי' במנחת יוסף על ה"ש סי' א' בלקוטי יוסף סי' ק"מ שהעיד שעתה כבר דשו בו רבנים וגאונים רבים לאסור שלא יאכלו בשר משחוטי חוץ מחשש מגדר מלתא ובפרט בעתים הללו שגדלה המכשלה וכו' וכ' שגם הרבנים הגאונים שיושבי כסאות למשפט בק"ק בריסק אסרו אף הכלים שבשלו הבשר משחוטי חוץ לבד מעופות שלא הי' בכלל האיסור ובע"נ יחוש לעצמו עכ"ל. ועתה נתפשט המנהג ברוב עיירות במדינות אונגאר שעושין איסור חמור על שחוטי חוץ הן על בהמות והן על עופות ואף שבכמה מקומות אין עושין האיסור משום גדר רק לצורך הגאבעל"א והטאקס"ע אפ"ה מחזיקין בו כאיסור חמור ואוסרין אף הכלים ועי' בשו"ת ח"ס חחו"מ סוף סי' קי"ז שם וז"ל והנה פשיטא לי אם יסכימו כל בני הקהילה לאסור בשר חוץ אם יעבור אדם ח"ו הרי הבשר חתיכה דאיסורה וגם הכלים אסורים כנודר הנאה מן החתיכה בשר שאסור בו וברוטבו וטעמו עיי"ש. ומבואר מדבריו ג"כ דאפי' לא אסרו מחשש מכשול ולגדור גדר רק לצורך הטאקס"ע והגאבעל"א כל שהסכימו ע"ז כל בני הקהילה התקנה קיימת מטעם נדר ואסורין כל בני העיר בבשר דשחוטי חוץ בו וברוטבו וטעמו וכדאמרן ועי' מזה בשו"ת מחנה חיים חלק ג' ביו"ד סי' ה' באריכו':

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה