דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא
סימן סד
סעיף א:
א חלב. עכנה"ג בהגהות הטור אות ב' מ"ש לענין אם שייך איסור חלב גם שלא כדה"נ כגון לאכול חלב חי והביא דעת כמה עוסקים דס"ל דמ"ש בגמ' דאם אכל חלב חי ר"ל פטור אבל אסור ודעת המרדכי הוא דאפי' לחולה שאין בו סכנה מותר לאכול חלב חי לרפואה רק שאדם בריא צריך להיות נזהר לכתחילה שלא לאכול חלב חי אך מסתימת שאר הפוסקים משמע דאפי' לצורך רפואה אסור עיי"ש וכ"כ בערך השלחן הספרדי אות א' לדינא דלחולה שאין בו סכנה אסור ליתן חלב חי דאיסור אכילה לא התירו בו אפי' שלא כדרך הנאתן עיי"ש ועי' במ"ז ס"ק א' מ"ש בענין זה ועמד על המחקר בחלב חי מבהמה טהורה שנמצא בחבית משקה ואין ס' ויש ספק אם נשרה מעל"ע מה דינו והביא דעת הפוסקים הנ"ל וכ' דאף דדעת הרמב"ם משמע דפטור אבל אסור מ"מ עכ"פ לא גרע משאר שלא כדרך אכילתן מלך בפ"ב מהלכות יסודי התורה ה"ח (בד"ה שם ובד"ה ראיתי) דליכא איסורתורה רק איסור דרבנן ולפ"ז בחלב חי שנפל למשקה לא הוי איסור תורה כ"א מדרבנן והו"ל ספק כבוש באיסור דרבנן דאזלינן לקולא וסיים בצ"ע משום די"ל דע"י תערובות במשקה לא הוי בכלל חלב חי דעי"ז הו"ל כדרך אכילה כשהוא מעורב בשאר משקין חוץ מיין וכ' שם עוד דחתיכה חיה ספק חלב חי ספק שומן אין להתיר מחמת ספק דרבנן ולקולא כנ"ל כיון דאח"כ סופה להתבשל ויעשה שומן ויהי' ספק תורה. אך נסתפק בזה אם מותר להרבות עליו קודם שיתבשל עד ששים בעודו חיה ולא הוי מבטל איסור לכתחילה כיון דמה"ת עכשיו היתר הוא והניח בצ"ע עיי"ש ועין בשו"ת אוריין תליתאי סי' קנ"ה מ"ש בענין זה באריכות ועי' בדברינו להלן סי' צ"ט (ס"ק מ"ו): וב): שור וכשב ועו. עש"ך שכ' דה"ה של שאר בהמות טהורות אסור ועכנה"ג בהגהות הטור אות ד' שתמה על הש"ך בתרתי א' דליכא יותר מג' מינים אלו ואי משכחת להו יותר לא מיתסר עיי"ש ועי' בפר"ח וכרתי ריש סי' זה שכ' כהש"ך דשאר בהמות טהורות נכללים תחת סוג ג' מינים אלו עיי"ש וכ"כ בשפ"ד ס"ק א' דשור הבר נכלל בסוג שור ועזי דבאלא הוא בכלל עז וחלבן אסור עיי"ש שוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז חלק ששי סי' שני אלפים צ"ח שנשאל לבאר דברי הרמב"ם שכ' בפ"א מהלכות מ"א דשור הבר והמריא מין השור הם והקשה עליו הרב המגיד דמשמע מהגמ' דתאו הנזכר בכלל החיות היינו שור הבר דמתרגמינן תור באלא והיינו שור היער וא"כ אם הוא מונה שור הבר בכלל הבהמות הלא אין חיות אלא ששה ואיך כ' שבעה מיני חיה והשיב דסובר הרמב"ם שיש תרי גווני שור הבר א' ממין השור ואחד ממין חיות ואותו שהוא ממין החיות קרניו נוטין לקרני העזים רחבים קצת כמו שנחתכו לחתיכות היה מראה כל חתיכה וחתיכה מאיזה שור הוא ואמר חתיכה זו של שור פלוני הוא וחתיכה זו של שור פלוני הוא וכ' דסומכין על דבריו שזה עדיף מטביעת עין וסומכין עליו אפי' במקום דאתחזק איסורא עיין שם והביאו הכנסת הגדולה דהלן סי' כ"ט בהגהות הטור אות י' עיין שם:
שלקח גוף פשוט שיש לו גובה שיהי' קרנותיו זויות נצבות ושזר אותו ופתלו וכו' ואם תהי' צורתו כך מודה הרמב"ם שהוא חיה והוא התאו הנזכר בקרא ואע"פ שצורת פניו דומים לפני השור אין קרנותיו דומין לקרני השור לפיכך אמרו שהוא הנקרא תור באלא ואני ראיתיו וקורין אותו בערבי בקר יוחש. ויש מין אחר שהוא גדל ביניהם וקרנותיו דומין לקרני המריא אלא שהם עגולים קצת וכיון שאין בקרנותיו ג' סימנים הנזכר דהיינו כרוכות. חדוקות. והדורות. ולא מפוצלות. ע"כ מין שור הוא כמו המריא. כמה פעמים שמעתי שבורחים שוורים ופרות מהיושב ליערות ומולידין שם וכפי השתנות מקומם ומאכלם תשתנה צורתם וקרניהם וצדין אותם כאשר צדין שאר החיות וקורין אותו שור הבר ואין ספק כי זה מין בהמה הוא וחלבו אסור וכו' עכ"ל:
ג אסור. ואפי' לא אכלו בעין אלא בתערובות כל שיש בהתערובות כזית חלב בכדי אכילת פרס לוקה וחייב עליו כרת. כנה"ג בהגהות הטור ריש סי' זה מתשו' הרא"ש עיי"ש:
ד ושל שאר מינים. עי' בנחלת צבי ומ"ש שיש נ"מ לענין מש"ל סי' ה' כבר קדמו בזה בחידושי הגאון רעק"א ז"ל ומ"ש הגרעק"א ז"ל שם שיש נ"מ לענין חולה שמאכילין אותו הקל הקל כבר קדמו בזה הגאון מהרא"ל מפראג בחידושיו לטור יו"ד כאן ועי' בס' ערך השלחן הספרדי אות ב' ובס' אור יקרות על התורה פ' דברים מ"ש בענין זה:
ה שאר כינים. עבאה"ט ומ"ש מהט"ז דנ"מ למודר הנאה עי' בהגהות אמרי ברוך מ"ש מהאחרונים שתמהו ע"ד הט"ז בזה ועי' מ"ז סק"א שכ' דר"ל שאמר בפירוש שמודר הנאה מדבר האסור משום חלב דאי אמר סתם י"ל דכל דמקרי חלב הוי בכלל נדר ואף מחלב טמאה ונפל נמי נדר אלא בע"כ שאמר בפירוש שנודר בדבר דרביע עלי' איסור חלב עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק כ"ב) ועי' כו"פ שכ' דיש עוד נ"מ לישראל מומר דיש לו בתוך ביתו הרבה חתיכות מן בהמה טמאה אבל מהחלב לית לי' אי מותר למכור לו חלב ולית בי' משום ולפני עור לת"מ דאי אין חלב חל בטמאה מותר למכור לו חלב דהא טמאה בלא"ה שרית לי' ולית כאן תרי עברי דנהרא אבל אם הי' אסור חלב בטמאות אסור למכור לו חלב דהא חלב אינו מצוי לו ואין לו בביתו והוי תרי עברי דנהרא ואסור עיי"ש ועי' בשפ"ד סק"ב שהביאו והתפלא עליו די"ל דאפי' אם יש לו אסור למוכר לו דגם בכה"ג הוי כתרי עברי דנהרי דדוקא ברוצה רק חתיכה א' שייך לומר דבאפשר ליקח מן השוק מותר משא"כ כאן דמה בכך שיש לו הא רוצה עוד ועוד דהא מ"מ עכ"פ איסור רבנן איכא דמסייע ידי עוברי עבירה עיי"ש:
ו מותר. עפת"ש להלן סימן ס"ה ס"ק ג' ועי' בערך השלחן להלן סי' ס"ה אות ג' שהביא מדברי המהרי"ל והבאר שבע בשם הפרנס דמ"ש דחלב חיה מותר היינו דוקא חלב המכסה את הקרב וחלב הכליות אבל שאר חלב צריך לנקר כמו בשל בהמה ולחטט אחריו עיי"ש אמנם יעוין בדברינו להלן סי' פ' (סק"א) שהבאתי מדברי הפרי תואר מהמ"ז שהביאו דבר זה בשם איזה חכמים וכתבו שהוא דבר זר ואין להחמיר:
ז כוי. היינו כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה. רמב"ם פרק א' מהלכות מ"א. ועפר"ח ס"ק ג' שכתב דלא מיבעיא בכוי הבא מצבי הבא על התיישה דחלבו אסור דהא לכ"ע חוששין לזרע האם אלא אפי' הבא מתייש הבא על הצביה אף להמ"ד דס"ל בעלמא אין חוששין לזרע האב אפ"ה לענין חלבו כ"ע מודים דאסור מגזרות הכתוב עיי"ש וע' בפת"ש להלן סי' פ' ס"ק ב' ובדברינו שם (ס"ק י"ט):
ח חלבו אסור. אבל אין לוקין עליו. רמב"ם שם. וכ' בפר"ח שם בסוף הס"ק ומיהו כלאים הבא מעז ורחל חייבים על חלבו וכדמרבינן לי' בת"כ בפ' צו עכ"ל ועי' בב"ח ובכנה"ג בהגהות ב"י אות ו' וכ' בשפ"ד ס"ק א' ודע ג' מיני כוי המה ודינו ד' כמו שאבאר. א' כוי הבא מבהמה וחיה. ב' כוי הבא מעז וכבש. ג' כוי שהוא בריה בפ"ע. ודיניהם כך הוא דכוי הבא מבהמה וחיה אם אמו בהמה ודאי ה"ז מקצת שה ודאי וחלבו יש בו כרת ואם אמו חי' חלבו אסור ואינו לוקה דדלמא אין חוששין לזרע האב. וכוי הבא מכבש ועז אין בו ספק ויש בו כרת. וכוי שהוא בריה בפ"ע חלבו אסור בו בודאי דכל חלב לרבות חלב הכוי עיי"ש (וע"ל סימן כ"ח סעי' ד' ובמקומות שציינתי שם ותלמוד משם לכאן):
סעיף ב':
ט השוחט את הבהמה. עי' במנחת חינוך פרשת צו מצוה קמ"ז שכתב דגם בשחט ונתנבלה או נטרפה דאין הוולד ניתר בשחיטת אמו מ"מ אינו חייב משום חלב עיי"ש:
י הבהמה. וה"ה לשליל הנמצא בחיה לענין איסור גה"נ דחיה בכלל בהמה הוא לענין זה. הגהות יד שאול מבה"ג:
יא עובר בן שמונה. עי' בכור שור חולין דף פ':
יב חלבו וגידו מותר. עי' ש"ך לעיל סי' י"ג סק"ב דמ"מ דמו אסור דלענין דם לא דרשינן אותה תאכלו כל אשר בבהמה תאכלו ועי' בשו"ת נטע שורק חיו"ד סי' ל"א שרצה השואל לומר דדוקא לענין דם בעין אתאמר מלתא דא אבל דם אברים שרי אע"פ שפירש אח"כ לחוץ. ומש"ה החליט לדעתו דהבשר אין צריך מליחה משום דהטעם שדמו אסור הוא ממ"ש הר"ן ר"פ בהמה המקשה שדם לא משתרי בכלל כל הבהמה משום דהוי משקה ולפ"ז בדם אברים שנבלע בבשר שעדיין אוכל הוא והותר בכלל כל בבהמה תאכלו ממילא דאף שפירש אח"כ לחוץ שרי והוא האריך לדחות כל דבריו והעלה שאין ממש בדבריו כלל אלא שצריך מליחה כשאר בשר דגם דם האברים שבו לא אשתרי בכלל כל אשר בבהמה תאכלו עיי"ש באריכות:
יג וגידו. עבד"ק בסי' שאח"ז סק"א שכ' דבן פקועה אם ידוע שלא שלמו לו חדשיו אף דחלבו וגידו מותר מ"מ עכ"פ אסור לאכלו בלא ניקור כיון שדמו אסור צריך ניקור מחמת חוטי דם ובחלק האחוריים צריך המנקר להיות בקי איזה גידין איסורין משום דם לנקר אותם אמנם בחלק הפנים שכיח בקיאים היטב עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קצ"א שכ' למורה א' שלא הורה כהלכה במה שהתיר לאכול בן פקועה גם חלק אחוריים בלי ניקור מחוטי הדם וגה"נ דגה"נ וחוטי הדם אסורים גם בבן פקועה עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק י"ח):
יד אבל אם הפרים ע"ג הקרקע אסור. עפת"ש מ"ש משום מראית עין ועפר"ח סק"ד ובכרתי סק"ג שכ' מהרשב"א דמה"ט דלא אסור רק משום מראית עין ע"כ בקלוט בן פקועה שמותר גם בלא שחיטה (כמש"ל סי' י"ג) חלבו נמי מותר דמדכרי אינשי עיי"ש:
טו ויש אומרים וכו'. עכו"פ שכ' דאף לדעת הרמב"ם דחלב שליל בן ט' הוי חלב היינו דוקא אותו החלב שהי' בשליל בעת שנשחטה אמו כיון דבעודו במעיים הוי חלב דתלש חלב מבן ט' חייבים עליו רק לומר שניתר החלב בשחיטת האם זה לא ס"ל להרמב"ם וסובר דחלב לא ניתר בשחיטת האם. אבל החלב שנתגדל בשליל לאחר שחיטת האם כיון דהולד אין צריך שחיטה אף לדעת הרמב"ם אינו בכלל שור והחלב מותר כיון דלא אסור אלא חלב שור וזה אינו שור עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה קמ"ז שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה ועי' בס' מנחת פתים שהתפלא על הכו"פ בזה והביא ראיה מדברי הש"ס דאף מה שנתגדל ונתרבה אח"כ אסור ובכ"מ צריכין לשער כמו שהוא החלב עכשיו לפנינו עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' ס"ה ס"ק נ"ה): (טז) שאם שלמו לו חדשיו. עי' בדברי שאול ויוסף דעת שנסתפק השואל בשליל הנמצא במעי בהמה השחוטה ונראה מענינו שכבר כלו חדשיו ונגמרו שערו וצפרנו וגם נראה לפי האומדנא שהי' חי בשעת שחיטת אמו רק מפני שנשתהה הרבה קודם הוצאתו מן הבטן לכן מת בינו לבינו מה דינו לענין חלבו וגידו ועיי"ש במ"ש בזה ועי' במנחת הזבח בהלכות שחיטה כלל ו' בעשרון ס"ק ד' וקומץ ס"ק ז' שכתב דהשתא אין אנו בקיאין בכילוי חדשים אין לאכול חלב וגיד של שליל אא"כ אנו רואין בו שעדיין הוא רך ולא נגמר בלבוש השערות שלו אבל אם רואין שעמר ברייתו בשלימות אין להתיר אא"כ הוציאו תיכף אחר שחיטת אמו ונמצא שהוא מת עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ד' סי' ק' שהשואל הביא דברי המנהז"ב הנזכר והשיג עליו ודעתו דגם עתה יש לסמוך להקל היכא דידוע שלא כלו חדשיו משום ס"ס והגאון בעל שו"מ כ' שגם הוא כבר העלה במקום אחר להתיר בזה עיי"ש ועי' בס' מנחת יוסף בקו"א לה"ש אות ח' שהביא דבריהם והרבה ג"כ להשיב ע"ד המנהז"ב בזה והעלה ג"כ דאין לחוש לדבריו כלל דבע"כ מ"ש הרמ"א לעיל סי' י"ג סעיף ג' דעכשיו אא"ב דכילוי חדשים הוא רק בבן ט' דאין אנו בקיאין אולי הוא:
בן ח' אבל איפכא לא שמעינן דזה אפשר להכיר אף עכשיו בזמה"ז עיי"ש ועי' בשו"ת עין יצחק חיו"ד סי' ג' מ"ש בזה:
ועיין בשו"ת עמק הלכה (להרב מזיטול ז"ל) חיו"ד סי' כ"ב בוולד בן ז' שנמצא בבהמה ושהה ח' ימים ועיי"ש במ"ש בזה ובסוף דבריו סיים לדינא דכל שאינו בן ט' אפי' שהה ח' ימים יש להקל לענין החלב כיון דבלא"ה רוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם עיי"ש באריכות:
יז ומצאו חי. עי' בס' מנחת הזבח שם ובעשרון ס"ק ד' שכ' בפשיטות דוקא אם מצאו חי אבל אם מצאו מת אע"פ שהוא בן ט' לכ"ע חלבו וגידו מותר עיי"ש ועי' בס' תורת יקותיאל ס"ק א' שמצדד דאף המ"ד דס"ל לחלק בבן ט' בין נמצא חי או מת לא אמרו אלא אם הי' חי בעת שנגמרו לו הט' חדשים דאז אף אם נמצא מת בשעת שחיטה מ"מ כיון שכבר הי' חי בהיותו כבר ט' דנאסר חלבו א"א לו שוב לחזור להיתר בשחיטת האם ולא אמרו דבנמצא מת מותר החלב אא"כ ידעינן שהי' כבר מת קודם שנגמרו לו הט' חדשים דמעולם לא נאסר החלב ואז אע"פ שנשחטה הבהמה לאחר ט' חדשים מותר החלב וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש ועי' בד"ק סוף ס"ק ג' שהביאו בקצרה ועי' בגה"ק אות א' מ"ש ע"ד התורת יקותיאל בזה והביא ראי' דלדינא ז"א אלא דכל שהי' הולד מת בשעת שחיטה אף שחי מקודם כשכבר הי' בן ט' הותר גם חלבו בשחיטת אמו עיי"ש:
יח חי. עי' בבכור שור בחידושיו לחולין דף ע"ד שנתעורר בענין זה בהא דקיי"ל דבבן ט' מת שרי ולא חיישינן דילמא בשעת שחיטה חי הוה וטריפה ומתרץ דכיון דליכא הכא חזקה דחיות אזלינן בתר שעת מציאה עיי"ש ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת מ"ש בענין זה באורך. ועי' בשו"ת תועפות ראם חיו"ד סי' י"ג שנשאל בבן פקועה שכלו לו חדשיו שנמצא מת בקריעת הכרס אם יש לאסור חלבו ולחוש שמא מת לאחר שחיטה והשיב דהמחמיר יחמיר אבל המקיל לא הפסיד כיון דאפי' בודאי חי לדעת הרמ"א מותר חלבו רק שהש"ך מחמיר א"כ די להחמיר בודאי משא"כ כשמצאו מת בודאי יש להקל בספיקו עיי"ש ועי' בס' דעת קדושים לעיל סי' י"ג ס"ק א' בחידושיו לסי' זה שהרחיב הדיבור בזה וכ' דכיון שעכשיו אין נמצא בשום פעם בן פקועה חי ואומרים שהסבה הוא משום שא"א שיחי' כ"כ במשך זמן מרובה ששוהים כעת משחיטה עד הוצאות הולד מבטן לכן גם אם הי' חי תיכף לאח"ש נחנק אח"כ ממילא בהבטן ועפ"ז יש חשש גדול בכל ולדות הנמצאים גמורים שהם בכלל ששלמו לו חדשיו דלדידן דקיי"ל כהאוסרין הו"ל ס' דאורייתא שמא הי' חי בשעת שחיטה ועיי"ש במ"ש בזה באורך וסיים בצ"ע ועי' בגה"ק לעיל סי' י"ג אות ב' ובסי' זה ס"ק א' מ"ש בביאור ענין זה באורך. ובפה"ק מונקאטש פשוט המנהג להחמיר שלא להתיר שום חלב בפ"ק הנמצא במעי הבהמה לאח"ש וחוץ ממה שמנקרים חלק הפנים מחוטי הדם (כמש"ל ס"ק י"ג) מנקרים גם המעיים מקרומי החלב כמו שמנקרים המעיים של שאר עגלים וכן אין אוכלין בשר האחוריים ממנו כמו משאר עגלים שוב ראיתי בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ל"א שמדבר בענין זה וכתב דיפה כתב השואל שיש לגעור באותן המקילין לאכול העגלים הנמצאים במעי פרה שחוטה בלי ניקור כשנמצאים מתים כיון שנהגו כל ישראל להחמיר וכ' דאף שיש לצדד וללמד עליהם זכות דגם המחמירים לא אסרו אלא בנמצא חי ממש משא"כ במצאו מת אף שיש חשש שמא מת לאח"ש לא אסרו דיש ספיקות טובא וכו' מ"מ כ"ז הוא רק ליישב קצת וללמד זכות על המתירים אבל חלילה להקל בזה וסיים אכן מ"ש כ"ת בשם המו"ץ דווילנא שאסר גם הכלים לענ"ד הפריז על המדה להחמיר בזה כ"כ בהפ"מ במה שנראה עיקר כדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם בזה וכו' ובפרט אם הכלים לאחר מעל"ע מתשמישם פשוט לפענ"ד להתיר עכ"ל:
יט אעפ"י שלא הפריס ע"ג קרקע. פי' אע"פ שלא עמד ע"ג הקרקע כלל ועתב"ש לעיל סי' י"ג ס"ק ו' ומנהז"ב שם בקומץ סעיף ב' במוסגר: (כ) אסור. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהעיקר כדיעה זו ועי' בפר"ח סק"ו שהשיב על ראיות הרמב"ם וכ' דהעיקר כדעה הא' ומ"מ סיים שיש לנו לחוש להחמיר כיון שכ' הרמב"ם דמחייב עלי' כרת עיי"ש ועי' בשו"ת גור אריה יהודה חיו"ד סי' א' ובשו"ת עמק הלכה (להה"ג מזיטל ז"ל) חיו"ד סי' כ"ב מ"ש ע"ד הפר"ח בזה ומתרצים קושייתו על הרמב"ם ועיי"ש במ"ש בזה לדינא. ועשפ"ד ס"ק ד' שכ' לדעת המחבר בעצמו נראה דס"ל כדיעה הא' כיון שהביאה בסתם והדיעה הב' הביא בלשון וי"א עיי"ש ועי' במ"ז סוף ס"ק ד' שכ' להדיא דלדידן קיי"ל דהלכה כדיעה הא' עיי"ש אמנם בד"ק בסי' זה שם החמיר בזה ומצדד דא"א לצרף דעה הא' אף לס"ס דכיון דכתב הש"ך דהדעה הב' עיקר הוי ודאי איסור ואין לחשבו לס' פלוגתת הנוסקים עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל כ"ח סעיף כ' שכתב ג"כ שראוי להורות להחמיר באיסור חלב וכ"ש בגיד הנשה עיי"ש ועי' מזה בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"י ובשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' כ"א באריכות ועי' בשו"ת בנין עולם שם שכ' דעכ"פ בהפ"מ בודאי יש לסמוך על דעה הא' כיון שדעת המחבר שכ' דעה הא' בסתם נראה דס"ל כוותיה לעיקר ולא הביא דעה הב' רק לחומרא בעלמא ובפרט לענין הכלים שאינם ב"י בודאי יש להקל עיי"ש:
כא כרת. עמ"ז ס"ק א' שכ' ודע דנ"מ בחלב דחייב כרת לענין חשוד דתשובה של זה חמורה עיי"ש:
כב וחלב נפל. עבאה"ט ועפר"ח ס"ק ז' שכ' דבחנם תפסו הט"ז והש"ך על הרמ"א דאין זה טעות כי יש נ"מ לדינא במה שיש בו גם איסור חלב (וכמש"ל ס"ק ד' וה') עיי"ש וכ"כ באורח מישור סק"א ועי' במ"ז ס"ק ג' שפקפק על דברי הפר"ח בזה במ"ש שיש נ"מ לחשוד דהא חלב נפל לא אסור רק מספיקא וכ' דאולי י"ל דיש נ"מ דאי חשוד על חלב נפל חשוד על ספק כרת אמנם לענין הנ"מ שכ' הט"ז לעיל לענין מודר הנאה יש לעיין אי שייך בזה די"ל דלא מחית אינש נפשיה לספיקא עיי"ש ועי' בס' תפארת למשה שכ' שהרמ"א אתא לאשמעינן בזה דאף שהחלב נשאר במעי אמו ורק הולד הפילה כגון שהושיט ידו למעי אמו קודם שנולד ותלש חלבו ואח"כ הפילה הולד דאפ"ה אסור החלב להי"א אלו דחלב אינו ניתר מכח כל בבהמה א') שכבר יצא רובו והי' הנשאר כילוד וא"כ אסור בלא"ה משום נבילה י"ל דנ"מ להרמב"ם דהמחבר פסק כוותי' אם יצא רובו:
אבר אבר והשליך לכלבים קודם שהשלים לרוב לא מקרי לידה וא"כ הנשאר בפנים מותר אי לאו משום חלב ודו"ק עכ"ל אמנם הנה לדעת הש"ך סק"י שכ' בשם הב"י דאף לדעת הי"א אלו חלב הנשאר במעי הבהמה ניתר בשחיטת הבהמה נדחין דבריו וצ"ע ועי' בס' חדושי הרז"ה (מהגאון מ' וואלף אלעסקער ז"ל) שכ' דיש עוד נ"מ לענין חולה שיש בו סכנה והוא צריך לבשר דמאכילין אותו בשר נפל ולא חלב נפל דאית ביה תרי איסורי חלב ונבילה כמבואר באו"ח סי' שכ"ח סעיף י"ד דכמה דאפשר למעט באיסור ממעטינן עכ"ד ועי' מזה בכור שור בחולין דף ק"א ע"ב ועי' בפרמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה שורש הג' בד"ה אמנם ובפתיחה להלכות טריפות ד"ה יראה לי ובשפ"ד סי' כ"ב סק"י וסי' כ"ו סק"ב וסי' ס"ב ס"ק ג' וד'. ועי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' קע"ט שתירץ שיש נ"מ בזה לענין איסור. סחורה בנבילות וטריפות דלהלן סי' קי"ז דאם הוא אסור רק משום חלב מותר לעשות בו סחורה עיי"ש. ועי' במ"ז סק"א ובשפ"ד סק"ב. ועיי"ש עוד בשו"ת ספר יהושע שם להלן סי' רנ"ט מ"ש נ"מ אחרת בזה לענין חהר"ל ועיי"ש עוד בסי' תצ"ד מזה ועי' בס' מנחת חינוך פ' צו מצוה קמ"ז באורך קצת ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ה') שכ' מהכו"פ שיש עוד נ"מ לענין מומר שבא לקנות ויש לו בתוך ביתו נבילה ולא חלב דמשום נבילה מותר למכור לו ואינו עובר על ולפני עור דלא הוי בתרי עברי דנהרא אבל משום חלב עובר כיון שאין לו בתוך ביתו אם מכר לו ה"ז עובר על ולפני עור: (כג) אסור. עש"ך ס"ק ה' שכ' מהמ"מ דאינו חייב כרת על חלב נפל ועי' פר"ח ס"ק ז' שכ' דהוי ספק כרת כיון דאיכא תרי לישנא בגמ' ולחד לישנא מחייב עלי' כרת עיי"ש ועשפ"ד מ"ש בדברי המ"מ והש"ך בזה ועי' מזה בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"י באריכות:
סעיף ג':
כד מבן תשעה חי. דוקא מבן ט' חי אבל אם תלש מבן ח' חי או מת או מבן ט' מת לא אסור משום חלב אלא משום בשר שיצא חוץ למחיצתו. פר"ח ס"ק ח':
כה :
והוציאו. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאם הניחו בתוכו ניתר בשחיטת אמו ועי' כו"פ שכ' דזה תלוי בהב' דעות שבסעיף הקודם ולדעת הי"א שאסרו בנמצא בן ט' חי ממילא גם בדין דסעי' זה אף הניחו בתוכו אין שחיטת הבהמה מתיר אח"כ החלב של הולד בנמצא חי עיי"ש אמנם בשפ"ד ס"ק ו' ובמ"ז ס"ק ד' כ' דאף הרמב"ם שהוא הי"א שם מודה בזה דוקא הוציאו קודם אבל אם הניחו בתוכו שחיטת אמו מתירו עיי"ש (ועיין בדברינו לעיל:
ס"ק כ"ב):
סעיף ד':
כו איזהו חלב. עש"ס כריתות י"ז ע"ב ובפירש"י בד"ה אפשר לברר דמבואר דהבקי יכול להבחין ולהכיר בחתיכה אם הוא חלב או שומן עיי"ש ולא ראיתי מבואר בפוסקים הסימן לידע מהו החילוק בזה כי הלא הסי' דתוחב קרום ונקלף אינו רק להכיר במקום דבוקו בפנים אבל כשהוא נפרד ועומד בפ"ע לא נזכר בש"ס ופוסקים הסימן וההיכר בזה וראיתי בס' טהרת אהרן אות מ"ט שכתב אם נתערב שומן בתוך חלב איך אנו יודעים איזה הוא חלב או איזה הוא שומן יש להמנקרים בקבלה סי' זה שהחלב הוא מה שקורין בל"א מור"ב וכשממשמשין בין אצבעותיו נראה וניכר היטב שהוא חלב אבל השומן כשממשמש ביד אז נראה שהוא מה שקורין בל"א צע"ך וזהו שומן וכן תעשה בכל מקום שצריך לגרר יפה החלב תגררו בסכין וכל זמן שיש מור"ב כנ"ל ושוכב על הסכין מכח הגרירה הוא חלב ואם לאו הוא שומן עיי"ש: (כז):
כל שהוא תותב. עבאה"ט מ"ש שהוא פרוש כשמלה על הקרב ודע כי בכלל הקרב הוא הכרס וההמסס ובית הכוסות. פר"ח ס"ק ט'. וכמש"ל סעיף ח' וט' : (כח) קרום ונקלף. עבאה"ט ועי' בכרתי ס"ק י' שכ' וז"ל דע כי בזה נתלת רבינו אפרים ורבינו יואל ר"א מפרש תותב שפרש"י שמלה והיא המכסה שקורין פרוסה של חלב הפרוש על הכרס ותחתיו קרום ותחתיו חלב דבוק בכרס ונקלף הימנו וזהו ונקלף. והיינו תותב קרום ונקלף. ולכך אסור החלב הדבוק. אבל רבינו יואל פי' תותב שמלה הנ"ל שיש לו קרום שנקלף ממנו מאותו פרוסה. אבל החלב הדבוק בכרס לא דברו חז"ל כלל והוא רק שומן בעלמא הדבוק בבשר הכרס. ועי' פלתי שכ' שנראה שרוב המחברים ס"ל כן כר"י וכו' עכ"ד. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ט' ועי' בביאור הגר"א ס"ק י"ג שהביא מדעת הפוסקים שדעת רבינו אפרים עיקר ועיי"ש (כט) ושלא יהא בשר חופה אותו. עד"ק ס"ק ו' מ"ש בדבר המקומות שנוהגין להקל שאין מנקרים מה שקורין עקר"פ דאין להקל כי יש בו חשש משום חלב דהקרומים דשם אולי אינם כסוי ממש למחשב בשר חופה. וע"כ אף במקום שמקילין בזה מעולם שלא לנקר אותם יש להם לשנות המנהג ולהנהיג ליקר העקר"פ כמו שהוא המנהג ברוב קהילות קדושים במדינה זו ועיי"ש מ"ש לענין בדיעבד אם נמלח בלא ניקר דצריך להיות ס' בבירור נגד השומן שמנקרים משם די"ל דהוי ס"ס להחמיר עיי"ש:
ל בשר חופה אותו. כ' הטור וז"ל והרמב"ם נתן סימן להכיר איזהו חלב וכ' כל מקום שתמצא בו חלב תחת הבשר והבשר מקיפו כל סביביו ולא יראה עד שיקרע הבשר ה"ז מותר עכ"ל ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ח מחודש ב' מ"ש בדברי הטור בזה:
סעיף ה:
לא האליה מותרת. עט"ז ס"ק ו' שכתב כי כל מה שדבוק לצד פנים של האליה הוא חלב גמור וע' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קי"ב מה שהתפלא השואל שם בדברי הט"ז בזה ועיי"ש במה שהשיב להמליץ בעד הט"ז בזה עיי"ש ועי' בדברי שאיל ויוסף דעת שהאריך בזה והעלה כן בראיות דהוא חלב גמור ויש בו איסור כרת וכ' שם שנשאל מעיר אחד שאכלו כל האליות ולא נקרו מצד פנים ואסר הכלים של כל בני העיר עיי"ש:
לב :
שינקר ממנה מה שלצד פנים. עי' בשלחן גבוה סוף ס"ק י"ד דמבואר מדבריו דמ"ש בש"ע כאן שינקר ממנה מה שלצד פנים ר"ל החלב שתחת האלי' בגוף הבהמה בהאחוריים במקום פי הטבעת עיי"ש (ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י') ועי' בשו"ת אורח לצדיק בתשו' הראשונה שבחלק היו"ד הנקרא תשואות חן חן אות גדול ו' אות קטן ה' שכ' כן להדיא והוכיח כן מלשון הסמ"ג וש"פ דמה שנזכר בפוסקים שצריך לנקר מהאליה החלב שלצד פנים אינו ר"ל צד פנים של הזנב אלא דר"ל הבשר של גוף הבהמה בהאמור במקום שהאלי' תלוי שם והחלב הוא בתוך הבהמה לצד חלל הגוף כנגד מקום שהאליה תלוי שם עיי"ש לדרכו. אמנם בשו"ת מהר"מ מינץ סי' כ"ה מבואר דניקור האלי' הוא בהזנב עצמו עיי"ש. איברא כי לדינא נקטו כל הפוסקים ומחברי סדר ניקור להחמיר שצריך לנקר שניהם בין האלי' שהוא הזנב התלוי מן הבהמה ובין החתיכה שבבהמה במקום שהזנב דבוק שם כאשר יתבאר להלן:
וסדר:
ניקור חתיכת בשר שבבהמה שבמקום האליה הנזכר למעלה. עי' בסדר הניקור של הלחה"פ שכ' ששם במקום ההוא יש בתוכה קנוקנות הרבה וצריך לחתוך הקנוקנות ולהוציא אותן עיי"ש ועי' בסדר ניקור של הרב חגורות שמואל שכ' שצריך לחתור ולעקור כל אותו חלב דשם הסמוך לחלחולת מכל הצדדים מעיקר האלי' עד קצותה מאותן פנים המקישין על ירכי הבהמה מפני שאותן החוטין יונקים מן חלב הכליות עיי"ש ועי' בס' בית יצחק (מהשו"ב מפעסט) חלק ג' בעמודי זהב ס"ק ו' ובטהרות אהרן ס"ק ל"ז ובזבח שמואל בסדר הניקור האחוריים שכתבו דחתיכה הנ"ל שם הכולל שלה הוא חתיכת האלי' ונקרא זנב שטי"ק או שפיי"ף שטי"ק והוא כולל ג' חתיכות. הא' מה שנקרא בל"א ווייס"ר בראטי"ן או זנב בראטי"ן או אונטער שא"ל. ובו מחוברים ב' חתיכות בשר. הא' מה שקורין צע"ך בראטי"ן ובצידו יש חתיכה שאורכה כאורך שניהם ונקרא קייליכדי"ק ברעטי"ל. ובכן הנה בחתיכת בשר האליה שתחת הקאליכדי"ק ברעטי"ל יש בו ה' גידין ג' העליונות לצד הצע"ך בראטי"ן אצל העצם הרחב הדבוק בחתיכת האליה אסורין משום חלב דהיינו חלב גה"נ ושלמטה נגד העצמות הקטנות על הזנב יש ב' גידין שאיסורין משום דם ואותן ג' גידין האסורים משום חלב הנ"ל הא' קורין אותו קנוקנות הגדולה ובל"א די"א חל"ב אד"ר שעומדת אצל העוקץ שקורין הנק"א והב' עומדת אצל העוקץ (הנקרא עצם הנק"א) הנ"ל מלמעלה. והג' עומדת אצל שומן האלי' ונקראים ג"כ קנוקנות ועליו יש תלב דקולבסתא ואותו חלב ושומן האלי' דבוקים זה בזה ואין ביניהם אלא גיד א' שהוא לבן כעין קרום ומראיהו כמראה שומן. ומה שיש על אותו גיד שהוא כעין קרום לבן יש בו איסור כרת כשאר חלב. ומה שתחתיו מותר וצריך לנקר אותו גיד יפה ובשביל שהוא לבן טועין בו בני אדם ואין יודעין להפריש בין חלב לשומן ונכשלים בה. לכך צריך ליתן לב על זה ולהזהיר ולהבדיל בין טמא לטהור. ויש איזה מנקרים שאינם יודעים ומכירים הגיד הלבן הנ"ל ע"כ נוהגין ליטול השומן עד חצי הדרי"ז שיש שם ואז לבם בטוח שלא נשאר שום חלב באותו מקום ואנו נוהגין לחתוך כל הגידין באותו מקום משום מראית עין אבל א"צ לחטט אחריהן כ"א אחר ג' גידין הנ"ל שאסורין משום חלב גה"נ. ומן האלי' עד העצם שקורין הנק"א שם מונח הלינבי"ל הטריפה ומתחיל תחת העצם סוף חוט השדרה ונכנס עד תוך האלי' שהלינבי"ל אסור משום שמונח בתוך תרבא דקלבוסתא כי שם תרבא דקלבוסתא וענוש כרת. ואצל הגיד הא' הנקרא קנוקנות הגדולה יש שם מראה כסף לאורכו על ההר הגבוה וזה צריך ג"כ להקלוף כי החלבים נקרשו שם ביותר ובפולין מחמירים מאד בזה ולא בשאר מדינות אבל המראה כסף ההולך ע"פ כל אורכו א"צ רק לגרר יפה עד שישאר נקי:
וחתיכות האליה הנ"ל קולפין אותו ע"פ כולה לצד פנימי משום שיש עליו חלב שעל הכתלים לפי שחלב הכליות וחלב האליה דבוקים זה בזה וע"ש שיונקים מחלב הכתלים קרי לי' חלב שעל הכתלים ולעולם האי תרבא דקילבוסתא הוא חלב האליה וחלב זה אסור וענוש כרת. וכ' בטהרת אהרן שם ובבית יצחק שם שאותו עצם הרחב הדבוק בחתיכות האלי' צריך ג"כ לנקר יפה עד שיהי' נקי מכל חלב ומהבשר שעליו משני צדדים. וסמוך לעצם זה יש שם חלב וצריך לחתוך עד הדרי"ז שמונחת באמצע חלב. אבל מהדרי"ז ואילך א"צ לנקרו. וגם יש שם מה שנשאר לפעמים מן העצמות הקטנות של הזנב וצריך לגרר החלב שיש שם מחוטי:
האליה:
ואח"כ יפרוד החתיכה הנקרא קאליכדי"ק ברעטי"ל ויקלוף המראה ולנקרה יפה וצריך לקלוף הקייליכדי"ק ברעטי"ל בעיגולו ע"פ כולה, ובתוכו מונחים ב' גידין האסורים משום גה"נ הרובץ עליו ואותן הב' גידין אינם הולכין ע"פ כולה רק גיד א' מקצה מזה למעלה אצל העצם וגיד א' מקצה מזה למטה בקצהו ויש ביניהם כמו רוחב ג' אצבעות וצריך לחפש ולחטט אחריהן. (בית יצחק שם ס"ק י"ב ובטהרות אהרן ס"ק ל"ט). ועי' בזבח שמואל אות ח' שכתב שיש איזה מנקרים שמנהגם שאינם מחטטין אחר ב' גידין הנ"ל רק שחותכין למטה בברעטי"ל לערך אצבע אגודל באורך ואין זה מן המובחר שאין זה משמעות הבעהע"ט ובפרט כיון שגה"נ רובץ עליו והן באין מכח גה"נ. ע"כ בודאי הדין נכון לחטט אחריהן וכל המחמיר תע"ב עיי"ש. וראיתי בס' רמה קרני כת"י על הלכות ניקור שכ' שצריך לדקדק בפתיחת הגיד האחד למעלה אצל העצם הנ"ל שלא לחתוך ולפתוח בפתיחת הברעטי"ל בעומק ביותר כי אז יחתוך הבשר והגיד ישאר שם באיסורו ובחתיכות הגיד הב' למטה בקצהו א"צ לפתוח רק עד חציו ולמטה בשיפולו וצריך לחטט אחריו וכן נשאר לפעמים למעלה בקאליכדי"ק ברעטי"ל חתיכת בשר אצל עצם ההנק"א ששייך לחתיכה הנקרא יד או גה"נ. ובפולין קורין אותו דא"ס יודל"י וכמה מנקרים אין מרגישין בזה וצריך לזה זהירות גדולה כי יש בו מגה"נ:
עכ"ד:
וחתיכה הנקרא צע"ך בראטי"ן שדביקה בחתיכת האליה הנ"ל. כ' בטהרת אהרן ס"ק ל"ח ובבית יצחק חלק ג' בעמודי זהב ס"ק ל"א שחתיכה זו הוא קשה בעצמותה מפני שהבהמה שוכבות עלי' בחיי' ויש בו מראה כסף שהוא ג"כ קשה ע"כ צריך לגררה יפה עד שתהיה נקי. ובזה החתיכה שיש ג' גידין שאסורין משום גה"נ דהיינו ב' מהם בתוך הבשר אצל המראה כסף ולפעמים מתחלקים לשלשה. והג' הוא למטה מהן וקורין אותו צע"ך אדע"ר ובאדם מונחים עוד ב' גידין האסורים משום דם ומשום מראית עין (ונקראים געפעלי"ך) וא"צ לחטט אחריהם. ובין המראה כסף ובין הבשר יש גיד קצר ועומד בתוך הבשר וצריך לחתוך הגיד ההוא עד בית מושב שלו משום שהוא אסור משום גה"נ וגם צריך לנקר החלב שבין הצע"ך בראטי"ן ובין הקאלכדי"ק ברעטי"ל עכ"ד. ועי' בזבח שמואל אות ז' שכ' דזה הגיד הקצר שכ' לעיל שצריך לחתוך אותו ר"ל עם הבית מושב שלו והיינו שצריך למשוך אותה ולחתוך משם בית מושבה דהיינו הכותל מצד א' הנקרא קאסטי"ן ברוחב אצבע שהוא בין הצע"ך ובין הקאליכדי"ק ברעטיל וזה הגיד לא יוכל למצוא אלא בקושי כי מראיהו לבן ומונח במקום לבן בתוך חוט הלבן הקשה ההולך לתוך הבשר הלבן ומראיהו הוא מן זה הבשר הלבן כמו חתיכת בשר העגיל וצריך לחטט אחר גיד זה כיון שהוא אסור משום חלב גה"נ ודלא כהס' צינה דוד ובס' זבח שמואל עם ההגהות דרישת הזבח כ' שיש עוד בשיפולה גיד א' כצורת ג וצריך לחטט אחריו. ועוד כתב שם דהחלב שבין הצע"ך בראטי"ן וכן הקאליכדי"ק ברעטי"ל צריך לנקר עד שנראה המראה כסף עיי"ש: (לג) גם צריך להסיר. עי' סמ"ג לאוין קל"ח שכ' שיש סמוך להאלי' חלב שתחת המתון שקורין לינבי"ל בלע"ז ומחלב שעל הכתלים הוא וחייבים עליו כרת. והביא בשם הר"א ממי"ץ וז"ל סמוך לזנב יש שומן האלי' ועליו יש חלב הקילבוסת שאמרנו ואותו חלב ושומן האלי' דבוקים זה בזה ואין ביניהם אלא גיד א' לבן כעין קרום ומראיהו כמראה שומן ומה שעל אותו גיד שהוא כעין קרום לבן אסור בכרת ומה שתחתיו מותר מטעם חלב שהבשר חופה אותו וצריך לגרור אותו הגיד יפה יפה. ולפי שהוא לבן טועין בו כמה בני אדם ואין יודעין להפריש בין חלב לשומן עכ"ל. ועי' בהפסק הב' של הרב ממהר"י סוראזינה כה"ץ שנדפס בסוף תשו' הרא"ש באמצע התשובת מ"ש בביאור דברי הר"א ממיץ בזה והאריך בזה בפילפולו ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:
לד צריך להסיר עי' בסדר הניקור של הלחם הפנים שכ' בניקור של האליה שיש בהזנב בפנים חוט הנמשך מהשדרה וצריך להוציא זה החוט הנחלק לשנים או לשלשה חלקים עד קצהו עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"ם מינץ סי' כ"ה וכתב שם דסדר האומנות בזה כך הוא כי בהזנב יש גיד מבפנים באמצע ואותו הגיד הולך מהתחלת הזנב מכאן ומכאן יש מעט אורך בשר וקורין אותו המנקרין טרפה ותחת אותו הבשר יש גיד בכל צד וכשמסירין המנקרין אותו הבשר והגיד דרך המנקרים לחתוך תוך החוליות עד תחתית הזנב (כדרך שעושין הנשים בצוארי האווזות והתרנגולים) וגם על הזנב מבפנים על ג' החוליות מונח חלב והמנקרין מסירין כל החלב וגם הבשר שתחת אותו החלב כי גם גיד קטן מונח שם תחת הבשר עד שישתנה המראה תוכו על העצם ויהיה קצת לבן עכ"ד. ועי' בטור שהעתיק לשון הבעל העיטור דסדר האומנות של ניקר האליה כך הוא נוטל סכין וחותך באלי' (ר"ל הזנב מה שיש בבהמה שקורין זנב אחר שחותכין אותו מן האחוריים וחותך בהאלי' ע"פ כולה לאורכה ואח"כ יפצע באמצע העצמות לאורך האלי' מקצה אל הקצה. טהרת אהרן ס"ק כ"ט) ומוציא ממנו חוט שמתחלק לשנים וממשיך החוט מעיקר האלי' עד קצותיו מאותו פנים המכוסין על ירכי הבהמה ואח"כ נוטל הסכין וגורר מאותן הפנים גופן חומרות (שקורין בערבי עקו"ר) מן העצמות וגורר יפה עד שישתוה מקום גבהות החומרי עם שפלות שביניהם ולא ישתייר ע"פ האלי' לא בשר ולא שמנונית אלא גוררין יפה עכ"ל. ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קי"ד שכתב שהמנהג בק' בראד בענין ניקור האלי' שנוטלין תחילה מן האלי' עור הפרוס לצד הפנים ואח"כ מנקרין כל החלב שבפנים וקולפין מגוף האלי' עד שיהיה שוה ממש ומנקרין החוטין של פנים ועיי"ש במה שנשאל ע"ד המנהג במדינת וואלאחיי"א שאין מנקרין לצד פנים עד שיהיה שוה כנ"ל כי מנקרין רק סביב הקצוות אבל הקצוות עצמן אין מנקרין שמנקרין רק החלב שאינו דומה למראה השומן שבקצוות אבל השומן שבקצוות עצמן כיון שאינו דומה להחלב שמקלפין ודומה לשומן של צד חוץ ע"כ אין מנקרין אותו. והשיב שנכון המנהג בזה דאף שבבהע"ט מבואר שצריך לנקר כל השומן לצד פנים עד שיהיה שוה י"ל דזה היה רק בזמנו שלא היו האליות פטומות כ"כ ואז היה השומן הבולט בצד פנים חלב ע"כ היה מקלפין אותו משא"כ בזמה"ז שהכבשים פטומים ביותר הרבה אשר לא ישוער בודאי יש לתלות דהבליטה של צד פנים הוא שומן וכיון שהשומן שבצדדים אינו דומה להחלב שמנקרין כי השומן שבצדדים הוא דומה ממש לשומן של צד חוץ הרי המראה מעיד עליו שהוא שומן כשר ויגיד עליו רעו. לכן יש להקל ולהתיר כל השומן שבצדדיו הדומה במראה לשומן שמבחוץ והנח להם מנהגם עיי"ש:
סעיף :
לה :
חלב הכסלים. עבאה"ט מ"ש לעיין בטור ור"ל כי בטור מביא ב' דעות בזה. דעת הרמב"ם שהוא חלב שבעקרי הירכים ודעת רש"י כי יש עצם קטן המונח על עצם הנק"א ומחוברת תחת האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לינבי"ל עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ב שכ' מהמהרש"ל והדמש"א דמ"ש הב"י מפרש"י בלשון עצם קטן לאו דוקא הוא שהרי ארוך הוא והוא האסותא שהבוכנא נכנסת בה דהיינו קוליות האליה אלא שבראש מלמעלה הוא עגול כעין מרדה קטנה וזה לבד דנקראת קלבוסתא והוא העוקץ דלקמן והוא העצה שכתב בתורה לעומת העצה עיי"ש ועי' בהפסק הב' של מהרר"י סוראזינה כה"ץ ז"ל שבסוף תשו' הרא"ש מ"ש בזה ועי' בשלהן גבוה ס"ק ט"ו שהעתיק לשון רש"י וז"ל חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת הבשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים וכשהבשר חופהו מותר וכשכלה למטה מאותו בשר יוצא ממנו קרום עב ולבן לבד קרום דק וקלוש המתפשט בכל הכסלים שאסור משום חלב ותחת אותו קרום עב יש [לובן[חלב ויש נוהגין איסור באותו חלב לפי שאותו קרום [העב] אינו חשיב [להם] חפוי בשר שדק הוא אבל בארץ אשכנז נוהגין בו היתר וגם בעיני נראה דחיפוי גמור הוא עכ"ד רש"י. וכתב הרב שלחן גבוה דכוונת רש"י ז"ל היא שבצידי הבהמה מזה ומזה יש מקום פנוי מצלעות שאין שם אלא עור ובשר והוא מסוף החזה עד עקרי הירכים וזה הוא הנקרא בלשון המקרא כסלים ויש לה לצד פנים קרום דק לבן המתפשט על כל פני הכסלים והוא אסור מחום חלב לכ"ע ותחת אותו קרום דק יש חלב נקלף וגם זה אסור לכ"ע ותחת אותו חלב יש עוד קרום עב לבן ואינו מתפשט בכל הכסלים אלא בקצת מקומות ותחת אותו קרום עב יש שם חלב והוא החלב שנחלקו בו בני אשכנז עם שאר בני הארצות דבני אשכנז חושבים לאותו קרום עב כבשר וכיון שחופה הוא כל החלב שבתחתיו חיפוי גמור הוא ומותר באכילה. וכן נהגו היתר במצרים וכו' עכת"ד:
לו :
הכסלים. הנקרא קלי"ן. ובל"א פלאקי"ן או דע"ק. ונקרא ג"כ נאפי"ל שטי"ק. טהרת אהרן וזבחי שמואל שם. ודוקא חלב שעל הכסלים אבל חלב שבתוך הכסלים נוהגין אותו בני אשכנז להתיר כיון שהוא מכוסה מבשר בתוך הכסלים בחלק הפנים וכמ"ש ברמ"א בסעי' שאח"ז. ועי' בס' בית יצחק בעמ"ז ח"א ס"ק ז' ובסי' שאח"ז ח"א ס"ק י"ז:
לז וקרום שעליהם. הקרום שעל הכסלים הוא עב ולבן וטעם האיסור משום שיונק מחלב של הכסלים וכל הנגרר עמו דהיינו כל חלב אשר תחתיו וממשיך עם הקרום הכל אסור. טהרת אהרן ס"ק ו':
סעיף ז:
לח חלב שתחת המתנים. עי' בסדר ניקור להבהע"ט שכתב דחלב שתחת המתנים צריך לגוררו יפה יפה משני צדדים ואותו עצם המתון שבינתיים מחתכו ומסיר כל הגבהות עד שישתוה עם הבשר כדי שלא ישתייר בו משרשי החוטין ובשר המתניים כלום עכ"ד, ועי' בב"י לקמן סוף סי' ס"ה שכ' דפשוט הוא דהטעם משום ששורש החלב שתחת המתנים קשור בעצם ההוא עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ז מ"ש בענין זה והביא מדברי רש"י והרמב"ם וכתב דבין לרש"י ובין להרמב"ם חלב שתחת המתנים ממש דהיינו לצד העב שדבוק בשדרה טהור הוא דלרש"י אינו טמא אלא מה של צד הדק שבמתנים שהוא לראשי הצלעות הקטנות ולהרמב"ם אינו טמא אלא מה שתחת ראשי המתנים אבל מה שהוא תחת גוף המתנים לצד השדרה לכ"ע טהור. דשם לא גמדא ופשטא כדי שיתגלה אותו חלב בחיי הבהמה אלא לעולם הוא מכוסה וחופהו בשר. אמנם בסדר ניקור של הבעל העיטור משמע דגם אותו חלב טמא הוא. וגם כ' דבע"כ נפל ט"ס בלשון העיטור הנזכר דמאחר שכ' מתחילה וגורר אותו חלב שתחת בשר המתנים איך כתב שוב ואח"כ מעביר בשר המתנים דהא מתחילה צריך להעביר בשר המתנים שהוא נתן ע"ג הצלעות הקטנות ואח"כ לגרור החלב שבתחתיהן. ועוד מאי האי דכתב בסיפא וגוררו יפה יפה משני הצדדים והלא כבר כתבו ברישא ובע"כ שט"ס נפל בלשון העיטור שהעתיק הטור ועיקר הגי' הוא כמו שהוא ההעתק בספר הלבוש סוף סי' שאח"ז שכ' וז"ל וגורר אותו חלב שתחתיו בשר המתנים וכו'. והכי פירושו שע"ג המתנים יש שם שאר חלב וקרומים מחלב כליות שמונח עליהם חלב וקרום דק דבוק הוא ע"ג בשר המתנים כצפורן בבשר ולכך אמר שצריך לגרור גם אותו חלב שעל גבם בתחילה ואח"כ להעביר המתנים לגוררו גם מה שבפנים דהוא חרבא דתותי מתני ויהיה איך שיהיה מבואר מלשון העיטור דצריך לגרור כל החלב שבו בין מה שתחת גופו ובין מה שלצד השדרה ובין מה שלצד הכתלים הכל צריך לנקרו וכן הוא המנהג לגררו ולנקרו מכל צדדיו מעלה ומטה בראש ובגוף ברם זאת צריך למודעי שגם בגוף המתנים של צד פנים לצד הצלעות קטנות יש שם חלב טהור וחלב טמא ע"ג חלב טהור וזהו גבולו להבדיל בין הטמא ובין הטהור. כל מקום שקולפין אותו חלב שע"פ המתנים ויוצא תחתיו וורדין מבשר אדום משם ואילך הכל טהור ואע"פ שאינו מוקף בשר מכל צדדיו אפ"ה נהגו כך ויש להם על מה שיסמכו וכו' הלכך כל חלב שתחת המתנים אין צריך לחטט אחריו וכן נהגו עיי"ש. ועי' בזבח שמואל בסדר ניקור דחלק הפנים אות ה' שכתב דמ"ש הבע"ט דצריך לגרור אותו חלב שתחת בשר המתנים ולקלפו זה קאי על חתיכות בשר מצלע י"ב ולמעלה כי בחלק הפנים לא שייך לומר חלב. אך י"ל דבימי הבעהע"ט היה חותחין ג"כ הבשר שבין צלע י"ב לצלע י"ג לחלק הפנים ולכן אמר וגורר אותו כי זה צריך ניקור מן מנקר מומחה כדין חלק אחוריים ועיי"ש עוד בסדר מקור האוחריים אות י"ז שכתב דמ"ש העיטור וזה הבשר אינו ראוי אלא לצלי אינו ר"ל שאסור לבשלו אלא שנותן בו סימן איזה הוא בשר שקורין לינבי"ל זהו שאינה טובה אלא לצלי. ולבשל אינו טוב כ"כ. וכמ"ש הרמ"א בסימן שאח"ז סעיף ד' שאין כו איסור לבשלו עיי"ש:
לט :
שתחת המתנים. לאו דוקא אלא גם מה שע"ג המתנים לצד חלב הכליות אסור כדאמרן (בס"ק הקודם). שלחן גבוה ס"ק י"ח:
מ אסור. עי' בס' שלחנו של אברהם בחידושיו לסי' זה אות א' שהביא ראיה מדברי התוס' חולין דף צ"ג דחלב שתחת המתנים אינו אסור אלא מדרבנן עיי"ש:
מא וסדר ניקור אלו החלבים. עי' בס' טהרת אהרן ובזבח שמואל בהכללים שבריש חלק ב' שמזהיר שכל מנקר מחיוב לידע איזה גידין אסורין משום גיד הנשה ואיזה מהם אסורין משום דם ואיזה מהם משום חלב בפרוטרוט דהגם שיודע מספר כולם בכלל שהגידין האסורין משום חלב הם קי"א והאסורין משום דם הם נ"א לא סגי בהכי אלא שצריך לידע כל או"א בשמו בהווייתו ולידע צורתו כי יש נ"מ לדינא דהגידין האסורין משום גה"נ או חלב צריך לחטט אחריהן עם שורשיהון משא"כ בגידין האסורין משום דם שא"צ לחטט אחריהן עיי"ש. ולפענ"ד יש נ"מ עוד לענין בן פקועה שלא שלמו לו חדשיו דגידין האסורין משום חלב א"צ לנקר אבל הגידין האסורין משום דם צריך לנקר (וכמש"ל ס"ק י"ג):
ועיי"ש עוד בטהרת אהרן ובבית יצחק חלק ב' בעמ"ז סק"ה שכ' שכל מנקר יתן עינו והשגחתו שכשמנקר חלק האחוריים שיהיה חס על ממון של ישראל שבכ"מ שצריך לקלוף יקלוף דק היטב כיון שהתורה חסה על ממון ישראל דכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר לכן כשמתחיל לנקר וחותך תוך הבשר להוציא משם את הגידין עושה שתי רעות רע לשמים ורע לבריות רע לשמים שמחמת שחותך כסומא בארובה ונראה ואינו רואה את כל הגיד לפעמים מניח מן הגיד ואינו מרגיש כי לפעמים הולכין הגידין בעקמימות וכיון שהוא חותך לאחדים מעט כאן ומעט כאן נמצא אותן חתיכות שאינו רואה אינו חותך ומאכל לישראל דבר האסור מן התורה ורע לבריות הוא שמאחר שחותך פעם אחר פעם מכלה בשר יותר מדאי משא"כ אם מחפש בתחילה היטב אחר הגיד שיראה בעיניו הגידין כהווייתן ובצורתן אז יוכל לחתוך ולהוציא כל הגידין עד גמירא וגם יוכל לדקדק שלא יחתוך מן הבשר כ"א כדי צרכו ולא יכלה ממון ישראל. וגם כ' שכל מנקר בשר לא יניח הבשר מידו עד שיעיין בו פעמים ושלש שלא ימצא אחריו שום חלב ושום גיד שצריך לנקרו ואז יהיה נקי מה' ומישראל עיי"ש:
מב ניקור אלו החלבים. עי' בשו"ת דברי דוד (להרב מו"ה דוד מילדולה ז"ל) סי' ל"ה בשאלה השניה שנשאל בדבר מנהג איזה קהילות שמקילין לסמוך על הנשים המנקרים חלק האחוריים של בהמות דקות וכתב שעמד מחריד על זה כי בכל מדינות אשכנז ופולין מחמירים בניקור יותר מבשחיטה שבשחיטה כל שיש לו רשות מאיזה רב שיהיה אם הוא רב מפורשים אין בודקין אחריו ואוכלין משחיטתו ועכ"ז אין מניחים לנשים לשחוט מע"ש לגבי ניקור דלא מהני להו שום רשות מהרבנים עיי"ש ועי' מזה בדברינו להלן (ס"ק קנ"ב) וסי' ס"ה (ס"ק צ"ב):
מג אלו החלבים. עי' בשלחן גבוה ס"ק י"ט דלא כללא היא בכל החלבים כו' חלב הכסלים. וחלב המתנים שפיר יוכל החכם להיות בקי בהם ובשמותיהם אף מתוך הספר רק שאר החתיכות שבירך אי אפשר לבארם בספר אלא בראיה עיי"ש:
מד ראיה מן הבקי בניקור. כתב הפרמ"ג באו"ח בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות א' וז"ל ובעוה"ר לע"ע אין לומדין דיני ניקור ומסור לכל. וראוי לכל מורה אם באפשר לו ללמוד אשרי וטוב לו עכ"ל ועי' ביש"ש פ"ק דחולין סי' ב' שכתב שאין לבעל נפש לסמוך על שום מנקר אלא אם מכיר שהוא ירא אלקים ובקי במלאכת הניקור עיי"ש ועי' בס' בית יצחק הנ"ל בדיני ניקור שב' תוכחת מוסר על הרבנים שמשכו ידיהם מן המנקרים בשר ליתן השגחה עליהם וסומכים על המנקרים שלמדו איש מפי איש ולפעמים גם רבו לא שנה וא"כ תלמיד מנין לידע וגם בחלק הפנימי הכל ממשמשין בו נשים ועבדים וקטנים ובפרט שוחטי זמנינו שלומדים דיני שחיטות ובדיקות מחדש ולקחו קבלה מהרב וענין ניקור לא ראו ולא ידעו כלום ועכ"ז לאחר שנתמנו לשו"ב עושים א"ע למנקרים והעולם סומכים עליהם ואין מי שישגיח עליהם והכל הוא מפני שגם הרבנים בעלי הוראה אינם בקיאים בטוב ענין זה ע"כ צריך הרב ללמוד בעצמו מקודם בטוב סדר ניקור דחלק פנים ואח"כ ישאל להשו"ב ולהורות להם הדרך אשר ילכו בו שלא יכשלו ח"ו ולא יצא מתח"י דבר שאינו מתוקן עיי"ש ועי' בהפסקים של הגאון מהרר"י סוראזינה כה"ץ הנדפס תשו' הרא"ש בפסק הא' שמשבח המנהג דק' קראקא שהקצבים והמנקרים אינם הדיוטים מעמי הארץ שאין בידיהם רק מצות אנשים מלומדה ולא יותר כמו שאר מקומות אלא שכל הקצבים ומנקרי בשר הם רבנים חכמים יודעים ספר במלחמתה של תורה. יכתב שכן הוא המנהג עוד בכל ארץ אשכנז ביאימיי"ה פילינא"ה ורוסי"א לבלתי למנות קצבים כ"א בעלי תורה ויראי ה'. וגם מנקרי האחוריים צריכין שיהיו יודעי ספר בקיאים ומומחים בדיני החלבים בהניקור עיי"ש:
מה אין לחוש להם אלא באחוריים. עבאה"ט מ"ש שיש שיטות להחמיר שלא לאכול בשר אחוריים ועי' בישועות יעקב ס"ק ב' וז"ל רש"ל כ' שיראי ה' נהגו שלא לאכול בשר אחוריים ואמנם בקהילות גדולות כמו בקהילתינו ק"ק לבוב ובראד וקראקא נהגו לנקר בשר האחוריים וכו' וכ' שם שנשאל מבראד אם יכולין לסמוך שם על ניקור האחוריים גם בעגלים הרכים והשיב דחלילה להקל בדבר שלא נהגו עד כעת לנקר רק בשר שור או יאליפק"ע שהוא כבר נתגדל ודי להקל בזה וכו' כיון דבלא"ה כ' המהרש"ל שהיראים נמנעים לאכול בשר מנוקרת וכתב שכן שאל את המנקר שבא לכאן אם יש איזה חילוק בענין הניקור בי שור או עגל (והיינו עגל גדול שקורין יאליפק"א שהוא בר ניקור) ואמר ל שאינו יודע שום חילוק וכו' ושאל אותו אם יש לסמוך גם בעגל קטן והגיד ל כי בעגל קטן פחות מב' חדשים אין בידו להכיר כל הקי"א גידין המבוארין בבעה"ע שצריך לנקרן וכו' וביחוד נ"א גידין האסורין משום גיד וכו' וכתב אך לדעתי בעגל גדול יותר מב' חדשים בידו לנקרן ומי יודע לחלק בדבר והנה פה קהילתינו חקרתי ומעולם לא נהגו לנקר עגל קטן וכבוד אאמו"ר זצללה"ה אשר הי' יודע בעצמו לנקר אחוריים לא עלה על דעתו לנקר רק בשר שור ולא בעגל הרך. ואני בימי ילדותי הייתי יודע לנקר הבשר בעצמו אבל בעגל הרך לא הי' בידי להבחין כל הגידים האסורים וכמדומה לי שראיתי במהרשד"ם שאין לנקר העגלים הרכים וחלילה למע"כ להקל בזה ואל יעשו מעשה להקל שלא יאמרו חטאו בעגל ח"ו עכ"ל:
מו לחוש להם אלא באחוריים. עבאה"ט מ"ש להחמיר שלא לאכול בשר אחוריים כי קשה לעמוד על סדר הניקור ודע כי שמעתי בבירור שבאה"ק ועוד בכמה מדינות אף שאין סומכין על ניקור האחוריים כנ"ל אבל האלי' היינו הזנב של כבש מנקרים ואוכלין אותה בכ"מ אף המהדרין המהדרין ואין חוששין שמא אין אנו בקיאין בניקורו בכל הצורך (וע"ל ס"ק ל"ד) :
מז אלא באחוריים של בהמה. עש"ך ופת"ש ומ"ש הש"ך מתשו' מ"ב דמה שנוהגין להניח בכל בהמה צלע א' מכאן ומכאן לחלק האחוריים לא מצאתי בכל החיבורים כן ואיני יודע למה נוהגין כן עי' במ"ב שם שהביא מקור להמנהג זה מדברי המהרי"ל אך כ' שאינו רואה שום איסור מצד הדין עיי"ש ועי' בבל"י סוף ס"ק ו' שכ' שלא ראה לנהוג כמ"ש המהרי"ל רק כמ"ש המ"ב עיי"ש ועי' בכנפי יונה שהביא דברי המ"ב בזה וכ' ואני אומר שמנהגם של ישראל תורה היא שמה שהנהיגו להניח צלע א' לחלק האחוריים אפי' במקום שאין שם צלע יתירה משום שמיד לאחורי אותו הצלע מתחילין לנקר הבשר כאשר הראו לי המנקרים ואם יקחו לחלק הפנים אלו יטעו ויתתכו מעט מאותו בשר עמו שצריך ניקור מן החלב שבו עיי"ש וכיוצא בזה מבואר מדיני ניקור בהפסקים ממהר"י סוראזינה כה"ץ ז"ל הנדפס בסוף תשו' הרא"ש בפסק הא' שנשאל ג"כ אם יש איסור בצלע ההוא כי רבים מבני עמינו מלעיגים על מנהג זה וכו' כי לא מצאו ולא ראו איסור בדבר ולכתחילה שרי לאכול הצלע ההוא. והשיב וז"ל ובאמת ע"ז לבי דוי מהמלעיגים בדברי אלקים חיים ואין ספק שהם עתידים ליתן את הדין וכו' שיש למנהג זה על מה לסמוך וכו' לא משום שהוא אסורה רק כיון שיש טרחא גדולה לנקרה ולגררה ולהסיר החלב שעליה ואין הכל בקיאים במלאכה זו וכו' וניקור הצלע הנ"ל כך הוא מסירין העור שעליה ואח"כ מפרידים העצם מן הבשר ומגררים אותה היטב היטב באופן שלא נשאר עלי' לא בשר ולא חלב ומסירין החלב האדוק בצדה ואצלה ותחתיה יש בהם חוטין מהחמשה חוטין דאית בכפלי האסורים משום חלב. ולפ"ז מנהג פרישות זה מיוסד על אדני פז ומנהג ותיקון הוא דבקעה מצאו וגדרו גדר. והטעם הוא שהקצבים אינם זהירים האיך יקחו הצלע ההוא פעם יקחו הצלע רחב דהוא דבוק בבשר מהכסלים הרבה ויבואו לידי מכשול לאכול תרבא דתותי מתני ותרבא דקילבוסתא ושאר חלבים וחוטין האסורין דלאו כ"ע גמירי דיני הניקור נינהו לכן מדאגה מדבר עשו קדמונינו פרישות זו וגבול נתנו לנו בין חלקי הלפנים וחלקי האחוריים והוא העצם הנזכר לאמר עד פה ישות כל בר ישראל שאינו בקי בטיב מלאכת הניקור גאון גבולו ואל יעבור וא"כ כל מי שמלעיג על מנהג זה בודאי יהי' נדון וכו' עכ"ל. וכיוצא בזה כתב ג"כ בשלחן גבוה ס"ק י"ח מחודש ג' עיי"ש ועי' בסדר ניקור של הזבח שמואל בסוף דיני ניקור חלק הפנים אות י"ז שכ' דהקצבים שמניחי' י"ג צלעות לחלק הפנימי מכשילין את הרבים עיי"ש ועי' בס' בית יצחק (מהשו"ב מפעסט) סי' ס"ה חלק א' סעי' ז':
ומ"ש הפת"ש מהנו"ב בדבר הבשר שבין צלע י"א לי"ב עי' בס' זבח שמואל שם שכ' שהרבנים צריכין להשגיח על הקצבים והמנקרים בענין זה שמניחין הבשר שמין צלע י"ב לי"ג ולהזהירם שלא יזיזו את ידם לחתוך אפי' כל דהוא מבשר שבין צלע י"ב לי"ג ששייך לקושלי"ץ (בל"א לענדין בראטי"ן) שצריך לנקר אותו היטב עיי"ש וכ"כ בס' בית יצחק שם לדינא שהבשר שבין צלע י"ב לצלע י"ג שייך לחלק אחוריים. אכן בתיקון הבית שם ס"ק ב' במוסגר כ' דבהרבה מקומות נוהגין בי היתר ולוקחין אותו לחלק הפנים וכתב דאף שאין זה נכון ולכתחילה יש למנוע מלאכול אותו בשר משום חלב שיש שם בתוך הבשר שצריך ניקור. מ"מ לענין דינא אין להחמיר ואין לאסור אפי' הבשר עצמו עיי"ש אמנם בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' ק"ז כ' דהמנהג בכל תפוצות ישראל בגלילותינו לדון הבשר הזה כמו בשר אחוריים וחותכין חלק הפנים סמוך ממש לצלע י"ב והבשר שאחר צלע י"ב מניחין לחלק אחוריים ואין מועיל רק ניקור ממנקר שיודע לנקר האחוריים ואם עבר הקצב ומכר הבשר הזה יש להעבירו על חודש או ב' חדשים עיי"ש ועי' בשו"ת דרכי שלום שבסוף הס' דעת תורה על ה"ש סי' י"ז מ"ש בענין זה באורך ועיי"ש במ"ש בזה לדינא. ומ"ש הפת"ש בסוף הס"ק לעיין בתשו' שתי לחם ר"ל שכ' שם שהמנהג הנכון להניח שתי צלעות מכל צד לחלק האחוריים עיי"ש והיינו משמרת למשמרת שלא יבואו להניח מעט מבשר שבין צלע י"ב לי"ג. עיי"ש ולא ראיתי נוהגין כן. ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי':
ומ"ש הפת"ש שיש שם חלב הן לצד הגב והן לצד הבטן וכן מ"ש מהח"ס שבשר שסמוך לבטן קרוב מאד לחלב הפריסה עי' בלחם הפנים סק"י שכ' שלא טוב עושין הקצבים שדרכם לחתוך במקום שכלים הצלעות בשפוע בפלאנקי"ן למטה על הכסל ועד מקום שקורין הוי"ך שטעלי"ן כי הוא שייך לחלק האחור וצריך לנקרו ואין העולם מרגישין וצריך להזהירם בזה שלא יחתכו כי אם עד סוף הטבור שהוא מקום מוגבל וכתב שם בשם קונטרס הסמ"ע דכיון שיש בהמות שיש להם צלעות יתירות ויש שאין להם אלא י"ג בכל צד ע"כ ידקדקו הקצבים אחרי חצר הכבד כי מהחצר הכבד ולמעלה אין שם חלב ומהחצר הכבד ולמטה מתחיל חלב הכליות וחלב המעיים ושאר מיני חלבים ומשם ואילך צריך ניקור ומחלק האחור יחשב עיי"ש ועי' בשו"ת מלבושי יו"ט חלק ב' ביו"ד סי' ד' שכתב אשר לא כדת עושים הקצבים שמקילין ומחלקים חלק הפנים של הבהמה מהאחוריים לחתוך במעט כל הבשר החופה את הכרס ומחוייבים לתקן מכאן ולהבא שיחתכו בשוה כי זה הבשר שייך לחלק האחוריים כי יש שם בהבשר הזה חלב וגיד אחד אשר הקצבים אינם יודעים לנקר אותו וכל רב ומורה בודאי מחיוב להשגיח ולהזהיר את הקצבים על זה עיי"ש ועי' בזבח שמואל שם שצעק ג"כ ככרוכיא על הקצבים בזה שחותכין הכסלים בשיפוע עד למטה מהטבור כי הכסלים שתחת הטבור שייך לחלק האחור וזה צריך ניקור ממנקר מומחה ע"כ צריכין הרבנים לעמוד בפרץ להזהיר להקצבים שכשיגיעו לסוף הצלע יחתוך למטה מהטבור כ"א עד סוף הטבור ממש עיי"ש וכ"כ בבית יצחק שם סעי' ח' שהכסלים דלמטה מהטבור ואף הטבור עצמו שייך לחלק האחור ע"כ צריך לחתוך בשיפוע עד להטבור דוקא וכתב שם בעמ"ז ס"ק כ"ב הטעם דכיון שיש להסתפק בהצדדים עד היכן מגיע הכסלים הנ"ל ע"כ נוהגין לחתוך כל הכסלים אשר להן מבחוץ עד הטבור לחלק האחור ואז יצא מידי כל ספק עיי"ש ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' צ"ו מ"ש בדין קצב שהקיל בזה והניחו לחלק הפנים על סמך שינקרו מהחלב שבו ונמצא שלא הי' בקי לנקרו וכ' שם שלא על הקצב הזה הוא אומר אלא על כל הקצבים שמנקרים בשר הנ"ל הנקרא פאבווע"ס צריכין להשגיח שמכשילין את הרבים בעתים הללו שכל קצב אומר שיש לו קבלה מאביו וערבא ערבא צריך כי הבשר הנ"ל צריך ניקור ממנקר מומחה והעיקר לעשות כמ"ש בבית יצחק שלא יחתכו רק עד הטבור והטבור עצמו יניח לחלק הארור עיי"ש אמנם יעיין בשו"ת דברי מלכיאל חלק ב' סי' ל"ו שמתמה על השואל שרצה להחמיר שיחתכו צד הפנים מהאחוריים עד הטבור שהפריז על המדה כיון שאופן הניקור אחד הוא גם מהטבור והלאה עד מקום שנקרא הוי"ך שטעלי"ן יש לנו להניח מנהג מקומותינו שחותכין עד המקום ההוא ואף שהלחם הפנים העתיק בשם הסמ"ע שראוי להחמיר ולחתוך עד הטבור כדי שלא יחתכו יותר מכפי הראוי בכל זה הלא ראינו שלא קבלו תקנתו במדינתינו ולא עדיפא מתקנות חז"ל היכא דלא פשטא וכו' אבל הכא לא מצינו כלל שיתקן כן הסמ"ע תקנה על כל ישראל ורק כתב שיש להזהיר שלא יחתכו רק עד הטבור ויש לנו כמה דברים שמצינו במחברים שכתבו שראוי להזהיר או להחמיר ולא תפסו חומרתם ולא נהגו כן וכן בספרי ניקור האחרונים לא הביאו זה למנהג ולזה לפענ"ד אין להחמיר בזה רק צריך להשגיח אם יודעים הטבחים לנקר הבשר שם עכ"ל. וכן הוא המנהג בפה"ק מונקאטש שאין חותכין עד הטבור רק שמנקרים היטב כל הלובן שיש שם בהבשר והבשר האדום מניחין לחלק הפנים ונהרא נהרא ופשטא:
ומ"ש הש"ך בנמצא בבהמה צלעות יתירות עיי"ש בתשו' מ"ב שכ' דאף שדעת מהרי"ל דהיכא שיש צלעות יתירות לא סגי להניח צלע א' דלא שייך לפנים רק י"ב צלעות ומה שיש יותר שייך לחלק אחוריים מ"מ לדינא אין לחוש לדבריו דכיון דגוף המנהג שנהגו להניח צלע א' אין לו מקור נאמן א"כ הבו דלא להוסיף עלה וא"צ להניח יותר מצלע. א' אפי' בנמצא צלעות יתירות וכ' שכן מצא כתוב בשם הה"ג מ' שכנא שלום ז"ל שמעשה בא לפניו שנמצא לבהמה י"ד צלעות מצד אחד וכולן דומות זל"ז והכשיר את הי"ג והרב הזה הי' גדול בדורו וראוי לסמוך עליו למעשה עכ"ד אמנם יעוין בשלחן גבוה שם שהשיג על המ"ב בזה וכתב דהעיקר להחמיר בזה עיי"ש ויותר מזה האריך עוד בס' כנפי יונה להשיב ע"ד המ"ב הנזכר וכ' דכיון שהמהרי"ל החמיר בפירוש דכל שהם יותר מי"ב צריכין ניקור וידוע שהמהרי"ל גדול בדורו הי' ורוב דבריו קבלה מאבותיו אין לנו להקל כנגדו ומ"ש המשאת בנימין שמצא כן בשם הגאון מ' ר"ש לאו מר בר רב אשי חתום עלה ואולי נעלם ממנו דברי המהרי"ל וגם לשון התה"ד שכ' דיש נמנעים מלאכול צלע היתירה וכו' משמע דה"ה הרבה צלעות היתירים וכו' וקבלת מהרי"ל תורה היא ומי יקיל כנגדו וכו' ע"כ יש לחוש לדבריו ולנקר כל הצלעות היתירות וכ' שכן שאל להמנקרים שלו ואמרו לו ג"כ הכי עיי"ש ועי' בסדר ניקור של הזב"ש שם שכ' ג"כ להחמיר בזה דאם מזדמן לפרקים צלע בכל צד או רק בצד אחד יותר מי"ד צלעות ג"כ אין להניח לצד הפנים רק י"ב צלעות והקצבים שמניחים בכה"ג י"ג צלעות בחלק פנים עליהם נאמר מעות שלא יוכל לתקן שהם מאכילין טריפות לישראל ומכשילין את הרבים באיסור גמור וכ' שם בהגה דאף כי בתשובת מ"ב מקיל בזה הנה שתי תשובות בדבר חדא דמנהגינו להחמיר בזה ולאסור הצלעות היתירות ודלא כהמ"ב. שנית דאף באותן המקומות שנוהגין כדברי המ"ב להתיר אותן צלעות היתירות מ"מ אין להתיר כלל בלא ניקור דבע"כ צריכין ניקור כמו חלק האחור וכמ"ש הפר"ח בסוף סי' נ"ד עיי"ש. ברם כי זאת איכא למשמע לפענ"ד מדברי המחברים הנ"ל מדלא כתבו דגם ביש צלעות יתירות אין לאכול הבשר שבין צלע י"ב לי"ג דגם בכה"ג חמור הבשר שבינתיים כמו הצלע עצמה ובע"כ דכיון דגוף הדבר שהבשר שבינתיים אסור הוא משום חומרא הבו דלא להוסיף עלה וביש צלעות יתירות סגי להניח העצם הי"ג לבד לחלק האחוריים והבשר שאחר הצלע מותר:
ומ"ש הפת"ש מתשו' שיבת ציון בביאור דברי אביו הגאון הנוב"י בענין הצלעות הקטנים וכן מ"ש מתשו' ח"ס בזה עי' בשו"ת בית שלמה שם סוף סי' מ"ה מ"ש ע"ד השיבת ציון בזה. ועי' בהגהות אמרי ברוך ע"ד הש"ך סק"י ועי' עוד בתשובת בית שלמה שם להלן סי' ק"ז מ"ש ע"ד הח"ס בזה ועי' בתשו' דרכי שלום שבסוף הס' דעת תורה שם מ"ש ע"ד הח"ס והבית שלמה בזה:
מח באחוריים. כתב בהגהות צבי לצדיק סוף סי' זה יש מי שטעה דבשר אחוריים בלי ניקור יש בו רק איסור דרבנן דשומן של האחוריים וקנוקנות הוא רק דרבנן והוא טעות דבשר אחוריים שאינו מנוקר ברם יש בו ספק חלב דאורייתא וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות מ"א הלכה ו' דחייבים עליו כרת וזה קאי גם על חוטי חלב דשם עכ"ד וה"פ:
מט קצת מן הקרום שעל חלב הכסלים וכו'. עי' בשו"ת משיב דבר חיו"ד סי' כ"א שכ' וז"ל ראיתי בקונט' לחם שערים וכו' מגבב דברים לאסור שומן שעל הצלעות אחורי חצר הכבד ואומר שהוא חלב הכסלים. וכל דבריו במח"כ אינו אלא שטות ודברי הבל. ובאמת עיקר חלב הכסלים הוא הסמוך לכליות וכו' ואין שום חיבור לזה החלב עם הכליות וחלב שעליהם ורק הקרום הדק מתפשט הרבה ממטה למעלה וע"ז כתב הרמ"א דקצת מן הקרום שעל חלב הכסלים פי' שנמשך מחלב הכסלים שעל הירכים הנשאר בראשי הדפנות וצריך להסיר אבל השומן שתחת אותו הקרום לא נזכר בשום פוסק שאסור וכו' עכ"ל:
נ הנשאר בראש הדפנות על הכסלים. עי' בטהרת אהרן סק"ו שכ' וז"ל וגם קבלתי מרבותי המנקרים וכן נהגתי ע"פ קבלה מהם לחתוך ראשי העצמות משני קצות הכסלים והם רכים ולבנים ומשם מתחילין לקלוף קרום העב שעל הכסלים וכו' והטעם הוא משום חלב שעל הכסלים עכ"ד:
נא וכן המנהג באשכנז. עי' בפסק הב' של הרר"י סוראזינה כה"ץ הנדפס בסוף תשו' הרא"ש שהאריך לבאר כל השיטות והדעות שבענין זה ומשקיט המחלוקת שהי' בימיו בין חכמי ישראל בענין זה עיי"ש ועי' בפרישה שכ' מהאגודה דאף שבצרפת וברומי וכו' נוהגין לאסור ובשאר קהילות להתיר אמנם אלו אין נמנעים מכליהם של אלו ומבושליהם אך בביתם אינם אוכלים עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ח שהביא דברי הפרישה בזה וכ' דהאגודה לא כתב זאת רק בחלב שדבוק לכרס תחת הפריסה והיינו חלב הפריסה בזה א"צ לזהר מהכלים אבל בחלב שתחת הכסלים שפיר יש להמחמירים לזהר מכליהם של המקילין עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק כ"א שדחה דברי הכנה"ג בזה וכ' דאין לחלק בזה אלא דגם בחלב שתחת הכסלים יכולין אלו לאכול מכליהם של אלו עיי"ש:
סעיף ט:
נב שתחת הפריסה. פי' קרום פרוס על הכרס וקורין אותו טריפה ליילי"ך או נע"ץ ותחת אותו הקרום יש חלב דבוק בכרס עצמה. ט"ז ס"ק ז': (נג):
אסור. ולדידן כרת נמי איכא. מ"ז ס"ק ז':
נד וכן המנהג. וכן צריך לפתוח הכפולים ולהסיר החלב שבין הכפולים טהרת אהרן ס"ק ט"ו:
נה בני דיינום שנוהגין במקצתו היתר. עי' בל"י סק"ח שכ' מהכנה"ג דפשוט הוא דאם רצו הבני רייניס לבטל מנהגם ולנהוג מכאן ואילך לחומרא רשאים לעשות כן ואין בזה משום לעז וזלזול להראשונים ודלא כיש מי שכתבו שאינם רשאים לבטל מנהגם עיי"ש:
נו לבטל בששים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דלא אמרינן בו חנ"נ וכו' ועמ"ז סק"ח מ"ש בזה:
נז אבל אין אוסרים כלים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דמסתמא יש ס' נגד מעט חלב שעל הכרס ועי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ה מ"ש בזה באריכות ועי' במ"ז ס"ק ט' שהביא מדברי הש"ך ס"ק י"ב דאפי' נתבשל הכרס עם החלב בקדירה בלא תערובות דבר אחר באופן שבודאי אין ס' נגד החלב יש להתיר הכלים אמנם על גוף הדין הוא מתפלא למה אין אוסרין הכלים שנתבשל בהם הכרס עם החלב אם אין שם תבשיל אחר שיהי' ס' נגד החלב ובפרט הכלים של בני ריינוס בודאי קשה למה לא יאסרו הכלים לדידן דהא ודאי לדידן דאם נאסר קדירה מחלב זה ואח"כ בשלו בו תבשיל באותו מעל"ע דהתבשיל אסור אם אין בו ס' כנגד החלב כיון דלדידן חלב גמור הוא ומדוע נתיר הכלים בזה וסיים בצ"ע עיי"ש:
נח אין אוסרין. עבאה"מ מ"ש מהט"ז אפי' יש תערובות מחלב הדבוק בתבשיל אין נמנעים לאכול התבשיל דהמעט חלב בטל ועי' בס' תוספת ירושלים בקיצור הוראות איסור שהניח דין זה בג"ע דהא מבואר להלן סי' צ"ח דבחלב לא מהני ששים אלא צריך ג"כ להסירו ע"י מים צוננים ולדעת הר"ן הוי מדאורייתא עיי"ש:
נט הואיל ונוהגין בו היתר. עבאה"ט מ"ש בפלוגתת הש"ך והפר"ח לענין אם יש תערובות מחלב הדבוק לכרס בתבשיל ואין בו ס' ועבל"י סק"י שפסק כהפר"ח לאסור כשאין בו ס' עיי"ש ועי' בכו"פ שכ' דהעיקר כהש"ך דאפי' כשאין בו כדי לבטלו לא אמרינן בזה טעם כעיקר עיי"ש אמנם יעוין בשפ"ד ס"ק י"ב ובמ"ז ס"ק ט' שפסק להחמיר דבעינן ס' ושגם הש"ך ס"ל כן דס' בעינן עיי"ש:
סעיף י:
ס קרום שעל דד הטחול. עי' בשו"ת בנין ציון חלק א' סי' מ"ח שנשאל בדבר החלב הדבוק בטחול עצמו אחר שהסיר הקרום עם החלב שבקרום אם הוא בכלל איסור או לאו כי הרבה פעמים ימצא תחת אותו קרום דבוק בטחול חלב מעט או הרבה ואפי' שמשתדלים לנקר את כל שטח הטחול הרבה פעמים אי אפשר בקל לנקותו מכל וכל מאותו חלב הדבוק בטחול עצמו ועיי"ש במ"ש בזה וכ' שלא מצא מקיר לזה בש"ס ובפוסקים ראשונים ואחרונים דבכ"מ לא נזכר רק הקרום שעל הטחול ולא מחלב או שומן שתחתיו. אמנם המנהג הוא להעביר גם החלב שתחת הקרום ואולי הוא הטעם שחוששין שמא נשאר מעט מהקרום לכן מעבירין כל אשר לבן בו וע"כ לכתחלה אין להקל נגד המנהג דלא יהא אלא דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור שאי אתה רשאי להתיר בפניהם אך לחוש לבישול איסור לכתחילה אם ישאר מעט מהחלב בהטחול שבודאי בטל זה המעט שנשאר בששים בבישול כולי האי אין צריך לחוש עיי"ש וגם אני העני נשאלתי בענין זה והשבתי ג"כ שאין להחמיר לאסור גם השומן הדביק בטחול עצמו והבאתי כמה ראיות לזה מדברי הפוסקים ואכ"מ להאריך:
סא :
הטחול. כ' בשלחן גבוה ס"ק כ"ט וז"ל ודע שבטחול הבופל"י נהגו בו איסור לפי שאין אדם בקי בניקורו מרוב חלב שבו עכ"ל:
סב והוא הצד הגס. עבאה"ט מ"ש שה"ר משולם היתיר משום דבטל החלב של הטחול בטחול עצמה. ועי' בס' ר יוסף על היו"ד (מהגאון מ' יוזפא ז"ל מזאלקווא) להלן סי' ע"ד שכ' דאפי' יש ס' בטחול נגד החלב טמא מ"מ צריך ליטול ממנו ג"כ כדי נטילה בצליי' דלחומרא אמרינן דהוי כחוש כמ"ש הפרמ"ג בכמה מקומות עכ"ד:
ומ"ש הבאה"ט לעיין להלן סי' ע"ד ר"ל שכ' הט"ז שם דאין לסמוך להקל בטחול שנצלה בלא ניקור כי הוא איסור גמור מן התורה עד שיודע שהטחול והחלב כשר שבו הוא ששים כנגד הניקור כי לפעמים יש חלב הרבה על הטחול ולפעמים מעט כשהוא כחוש ולכן מסתמא אין ששים אלא אם כן שיערוהו וראו שיש ששים בטחול נגד הניקור אז יש להכשיר עיי"ש וכן כתבו בפר"ח שם סעיף קטן ה' ועי' בשו"ת הלכות קטנות חלק א' סי' רצ"א שהשיג על הפר"ח בזה והעלה דהעיקר כדעת המקילים בזה דמסתמא יש בכל טחול ששים כנגד חלבו עיי"ש וכ"כ בכו"פ עיי"ש ועי' במנח"י כלל ל"א ס"ק ג' מ"ש בדברי הט"ז בזה. ועי' במ"ז להלן סי' ע"ד סק"א מ"ש ע"ד הט"ז בזה וכ' שם לענין שאר הבשר שנמלח עמו דאם הטחול הוא לפנינו וא"א לשער אם יש ס' כנגד החלב אסור דהוי ספק חסרון ידיעה אכן בליתא להטחול לפנינו לשער יש להתיר שאר הבשר שנמלח עמו משום דחנ"נ במליחה הוא רק חומרא בעלמא ובכה"ג אין להחמיר אבל הטחול עצמו יש לאסור עיי"ש ועי' בס' משמרתי שלום על הפרמ"ג בסי' ע"ד שם בהגהות הגאון מבערזאן מ"ש בזה שם וכ' שצריך המורה לזהר בבא שאלה כזו לפניו לחקור אם היתה הטחול שלימה כי כמה פעמים מזדמן שחותכין הטחול לשנים ואם חלק העב הוא בלא ניקור ודאי דלכ"ע ליכא ס' ואסור ואם נמלח הצד הדק לחוד יש להקל עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק א' סי' ע"ה שכתב דכל זה הוא בנצלה בלא ניקור וכאמור אכן בעובדא דידיה בטחול שנמלחה בלא ניקור ונמלח עם בשר ואח"כ בשלו הבשר שנמלח עמה והיה תערובות גדול מכמה כלים והפ"מ בזה יש לסמוך על הראב"ד דס"ל דגם בשומן במליחה סגי קליפה וא"צ ששים כיון שיש כאן בלא"ה סניף להקל כיון דבאמת הקרום בעצמו של הטחול אין בו חלב רק לצד הכרס א"כ שוב הקרום מספיק בין הטחול להחלב והוי כמו כוליא שצלאה בחלבה דאמרינן קרמא מפסיק עיי"ש באריכות ועי' בבינת אדם שער או"ה אות ל"ב שכתב שאלה בענין זה בטחול שנקרהו רק שנסתפקו אולי נפסקו החוטין ושמא לא הוציא כולן וכבר נחתך הטחול לחתיכות ונתבשל מקצת ממנה בענין שאת"ל שנשארו שם החוטין אין שם ס' כנגדן ומצדד דכיון דמהחלב בודאי נקריהו והספק הוא רק אולי נשאר חוטין לא חמור כ"כ להחמיר בספק והניח בצ"ע ולדינא מצדד להחמיר וסיים וכ"ש דאם דרכו לפסוק דבודאי אסיר עיי"ש. ועי' ביד יהודה על הל' מליחה בפיה"א ריש סי' ע"ד מ"ש בענין זה וכ' דמ"מ אף אם הוא לפנינו ואין יודעין לשער אם יש בו ס' נגד החלב דקיי"ל דהטחול עצמו אסור מ"מ עכ"פ הבשר שנמלח עמו יש. להתיר בקליפה במקום שנוגע להטחול ולענין אם נתבשלה אח"כ הטחול בקדירה כ' דבמקום הפ"מ יש להתיר שאר דברים שבקדירה ולסמוך על הסוברים דלא אמרינן בזה חנ"נ וכ"ז בנמלח או נצלה בלא ניקור ונקריהו אח"כ ובשלוהו בקדירה כנ"ל אבל אם נתבשל כך בלא ניקור צ"ע אם יש להתיר די"ל דהוי איסור דבוק עיי"ש ועי' בס' הנ"ל על הלכות שחיטה בהשמטות שבסוף הספר ששייך להלכות מליחה סי' ע"ד שהרחיב עוד הדיבור בענין זה והעצה בראיות שאין מקום להקל בענין זה לסמוך דמסתמא יש ששים וכל זמן שלא ידעינן בודאי שיש ששים אין להקל וגם יש להחמיר לומר בי' איסור דבוק עיי"ש באורך ועי' בחידושי הגרשוני להלן סי' ע"ד שכ' בשם גדול א' בטחול שנמלחה בלי ניקור עם הכרס ואסרו הטחול והתירו הכרס כיון דבלא"ה הא דאמרינן במליחה חנ"נ חומרא יתירה הוא ובטחול כיון דיש ספק שמא יש בה ס' נגד הניקור אין להחמיר כ"כ וכן הי' עובדא כזו בק"ק מי"ץ לפני הגאון מ' גרשון ז"ל והורה ג"כ להתיר שאר הבשר שנמלח עמו מטעם הנ"ל כיון שהי' שעת הדחק גדול שהי' בעת ההוא דוחק בבשר עיי"ש ועי' בחידושי הגרעק"א ז"ל שם שהביאו וסיים דלדעתו נראה דאם ידוע שנמלחו יחד ולא נמלח הטחול לבדה יש להתיר גם הטחול בקליפה דבכה"ג יש לסמוך להקל ולומר דגם הכרס מצטרף לבטל כיון דבלא"ה יש סברא דבטחול גופי' יש ששים וגם איסור דבוק הוא חומרא בעלמא עיי"ש ועי' בהגהות הפרמ"ג להגאון מהרש"ק ז"ל במ"ז להלן כי' ע"ד ס"ק א' מ"ש בענין זה ועי' בד"ק (הנדפס בסיף ח"א מיו"ד) בסי' זה סק"ח בטחול שנמלח בלי ניקור ונמלח ביחד עם שאר בשר דאף שבצירוף כל הבשר שנוגעים זה בזה יש בהם ס' נגד הקרום אפ"ה אין להכשיר הבשר דכיון שיש בה חלב דאורייתא יש לחוש שמא הי' פעם א' דף עין הטחול בפ"ע שלא נגע בבשר באופן שיצטרפו זל"ז שיהי' בהם ס' נגד הקרום ע"כ אין להכשיר הבשר אא"כ ידעו שמלתו הטחול בסוף ולא נפרדו החתיכות זה לזה עד לבסוף ובהדחה שלאחר המליחה לקחו מבתחילה הטחול להדיח ומ"מ הטחול עצמה א"א להכשיר דכיון דאין אנו בקיאין עכשיו עד היכן מגיע החלב החמור יש חשש שמא אין ס' כנגדו בטחול עיי"ש:
מג חייבין עליו. עי' כרתי ס"ק י"ג שכ' דהיינו כשיש חלב דבוק בקרום אבל הקרום עצמו אין בו איסור רק מחמת חלב הדבוק בו עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל כ"ח סעיף ה' שהביא דברי הכו"פ הנזכר וסיים דמדברי הגמ' והפוסקים משמע שחייבים גם על הקרום עיי"ש. והביאו בס' בית אברהם בשפ"ז ס"ק י"ז וסיים בצ"ע וכן נלענ"ד מלשון הש"ס חולין דף צ"ג ע"א כהכו"פ דקאמר אמר רב המנונא תנא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבים עליו ומקשה שם והתניא חייבים עליו ומשני הא כנגד הדד והא שלא כנגד הדד הרי דכנגד הדד חייבים על הקרום ודלא כהכו"פ שוב נתעוררתי מחכם א' דמדברי הר"ן שם שכ' דקרום שעל דד הטחול אסור וחייבים עליו משום חלב שעל הקרב השוכב עליו עיי"ש ומשמע דבקרום בעצמו אין חייבין עליו וצ"ע:
סד ושעל שאר הטחול וכו' אסורין. עד"ק (שבסוף חלק א' מיו"ד) בהשמטות שכ' דמשמע דגם לענין דיעבד מחמירים בכל הקרומים שעל הטחול אף מה שעל צד הדק שבו להצריך ס' בבישול נגד כל מה שנוהגין להסיר מהטחול אף נגד הקרומים שהם רק לחומרא ביותר ומ"מ לענין איסור דבוק לומר חנ"נ יש להקל בשאר הקרומים מה שאינו על צד הגס שבו שאין לומר בו חנ"נ אפי' שלא בהפ"מ עיי"ש:
סה והחוטין שבתוכו ואלו החוטין לאו חיטין שבתוך הטחול נינהו שכתב המחבר בסעיף שאח"ז אלא אלו החוטין הן ע"ג הטחול שנשארים תחתיו חוטין מן הקרום וצריך לנקרם היטב עד שיראה קרום הטחול עצמו ואח"כ קורעין קרום הטחול עצמו בסומכי' ושם יראה ראש החוט עב שבתוכו שנמשך עד סוף הטחול. שלחן גבוה ס"ק כ"ז:
סו אסורין. כ' בפר"ח ס"ק י"ז פי' מדרבנו וכן כל שאר החוטין האסורין משום חלב אינן אלא הרחקה מדרבנן דחלב אוסרה תורה ולא חוטין עכ"ל. ועי' בבינת אדם שם שכ' שהוא צ"ט כי מהרמב"ם משמע דמספקא לי' בחוטין די"ל שהם אסורין מדאורייתא רק דאין חייבין עליו עיי"ש: סעיף יא:
סז וצריך ליזהר שלא יפסיק וכו'. עי' במחזיק ברכה אות ח' שכתב בשם זקינו הגאון מהר"א אזולאי ז"ל שראה מאומן בקי שהי' חותך קצת בשר החול ואח"כ מושך ראש הגיד ובזה נקיל שימשכו עמו כל החוטין הדקין ולא יפסוק שום אחד מהם עיי"ש:
סח ליזהר. עי' בשו"ת דבר שמואל (להמהר"ש אבוהב ז"ל) סי' שנ"ב שכ' שצריכין לזהר לנקר כל הטחולים בעודן לחין וסמוך להוציאתן מן הבהמות כדי שנקיל בידיהם להמשיך מהם החוטין לבלתי ינתקו באמצעותן עיי"ש וכ"כ בבל"י ס"ק י"ב מהמהרש"ל ומהרשד"ם:
סעיף יב:
סט יש מחמירין לחטט אחריו. וסדר ניקור הכוליא הוא. מתחילה צריך להסיר כל אותו חלב הכוליא (הנקרא בל"א גרי"ן חל"ב) והכליות מונחים בתוכה וזה החלב הולך ומסבב הכליות מכל צד סמוך להחלחולת וחותך ועוקר כל החלב הדבוק בעצם ובבשר הסמוך להחלחולת מכל הצדדים דהיינו מעיקר האליה עד מקום בשר המתניים עם כל החוטין המעורבים עם אותו חלב עד שמנקר יפה מקום שהחלחולת קבועה בו מחלב וחוטין וכל דבר ואח"כ נוטל סכין ומחתך ומעביר הקרום שיש על כל אחד ואחר של הענבים ומתתך בתוך החריץ וינקר אותו שורש של גיד מתוך הכוליא עם קצותיו הנראין מבחוץ. טור מהבהע"ט. ועי' בס' צינת דוד על דיני ניקור ס"ק ב' שכ' דנוהגין שכל הנקודות לבנים שיש בתוך הכוליא חותכין אותם יפה עיי"ש. ועי' בס' נקרת איסור על דינו ניקור באומן יד ג' שכ' דבניקור חלב הכליות דבהמה גסה צריך זהירת רב לקלפם ולהעביר כל חלב כי המה מלאות חריצים הנה והנה אבל הכליות דבהמה דקה הם שטועות וחלוקות ובנקל יכולין לנקות אותם ולהכשיר עיי"ש:
ע אש נתבשל כך. עי' ביד יהודה סי' ק"ה בפיה"א ס"ק ל"ט באמצע הדיבור שהעלה דלאו דוקא אם לא חטט אחריו דה"ה אם לא הסירו כלל ונמלח או נצלה או נתבשל כך אינו אוסר בדיעבד כמ"ש הפוסקים דאינו מהקרומים שאסורים מדינא אלא מחומרא בעלמא ואינו אסור בדיעבד עיי"ש:
עא אבל מה שעל הכוליא לכ"ע אסור. לאו למימרא חלב ממש שעל הכוליא דהיינו קרום העליון דזה פשיטא אפי' לבר בי' רב דחד יומא אלא ר"ל אותו חלב שבפי הכוליא דהוי גאים רב אשי דכיון דאסור מדינא צריך ס' לבטלו כדין חלב גמור. שלחן גבוה ס"ק ל"ז:
עב יתרת הכבד יש מצריכין לנקר. עי' בס' בית ישראל שהתפלא על לשון הרמ"א בזה שכ' יש מצריכין הלא לכ"ע הוא אסור עיי"ש:
עג מצריכין לנקר. גם צריכין לחתוך הגידין והקנוקנות של הכבד עצמה באותו צד שהמרה תלוי בה וכשחותך המרה צריך לחתוך החלב שדבוק בה אע"פ שזה החלב הוא של היתר שיש בקיבה שבני ארץ ישראל נוהגין בו היתר מ"מ כיון שאנו בני חוץ לארץ נוהגין בו איסור יש לחתכו כמו חלב שעל הקשת. טהרת אהרן ס"ק כ':
עד לנקר הקרום העליון. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דצריך ס' נגד כל החתיכה דחנ"נ. והיינו בבישול משא"כ במליחה לא אמרינן בי' חנ"נ. לחם הפנים ס"ק י"ח ובל"י ס"ק י"ד. ועי' בדברי שאול ויוסף דעת בעובדא שבא לפניו ביתרת הכבד שנמלח ונתבשל בלא ניקור והי' הפסד מרובה וכבוד שבת וכ' דיש להקל גם בבישול דבזה אין לומר חנ"נ כיון שהוא רק קרום כחוש כשאר הקרומים שהם חלב כחוש דלא אמרינן חנ"נ כדלקמן סי' ק"ה סעי' ח' רק בעובדא דידי' החמיר והטריף כיון שהאשה היתה מזידה בזה עיי"ש אבל דבריו תמוהין דהא מבואר להלן שם דבקרום יתרת הכבד אמרינן חנ"נ וכמ"ש שם ברמ"א ובט"ז דבקרום זה אמרינן חנ"נ בבישול וצריך ס' נגד כל החתיכה וה"פ ועי' בד"ק (שנדפס בסוף חלק א' מיו"ד) ס"ק ס' מ"ש ביותרת הכבד שנקרו רק מצד א' ובצד הכרס הוא ספק אם נקרו ובשלו אם שייך להחמיר גם בזה לומר חנ"נ כיון דהוי ס"ס ולדינא כ' להקל דהוי ספק חסרון ידיעה כי בקי יכיר אם נשאר הצד של הכרס בלא ניקור עיי"ש: (עה) משום חלב הקרב שמונח עליו. כ' בבית יצחק (מהשו"ב מפעסט) בעמ"ז חלק א' סעי' כ"ז דאפשר דמטעם זה נוהגין המנקרים לקלוף קרום מכל הכרס והקיבה בתחבולות אפי' במקום שאין שם חלב מטעם זה כיון דחלב הפריסה מונח עליו ואף שאינו מדינא מ"מ סברה הוא והנוהג כן תע"ב עכ"ד: (עו) דלמא אתי למטעי. בבית אברהם בשפ"ז ס"ק ב' דפשוט הוא דאם השאיר מחובר להחתיכות כבד לצד חוץ דלא שייך לחוש לדלמא אתי למטעי א"צ לנקר צד פנימי עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק ל"ח וסק"מ שהביא מנהג שאלוניקי ושאר מקומות הספרדים דלעולם אין מנקרים אלא קרום העליון בלבד זולת אם חתכו חתיכות חתיכות דלא מינכרא איזה הוא צד חוץ ואיזה הוא צד פנימי אז מנקר שניהם מספק אבל כשהוא שלם אפילו חתכו אותו מן הבהמה מינכרי טפי איזהו צד חוץ ואיזהו צד פנימי והרמ"א לא קאמר זאת רק על מדינות אשכנז עיי"ש:
סעיף יג:
עז חוטין שבעוקץ וכו'. עפר"ח ס"ק כ' שכ' פי' עוקץ הזנב והוא בחציו של אחור ונמשכין החוטין בחצי של פנים עיי"ש ועי' בתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' כ"ב שכ' שהם חוטין שבכסלים שראשן מחובר לשדרה עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק מ"א שהביאו וכ' דר"ל שראשי חוטין הללו מתחילין מן העצם המחבר השוק עם הגוף עיי"ש:
עח אסורים. ואין חייבים עליי. טור. ועי' בשלחן גבוה שם ובס"ק מ"ג מ"ש הטעם שהשמיט המחבר לשון זה של הטור שאין חייבים עליו עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ד מה שהאריך בענין זה בפלוגתא דרבוותא אי חוטין שבעוקץ אסורין משום חלב או משום דם. ונ"מ יש דאם אסור משום דם אי חתכו ומלחו שפיר דמי אף למליחה או אף בלי חיתוך לצלי ואי משום חלב לית להו תקנה עיי"ש ועי' בפר"ח ס"ק ג' מ"ש בזה והעלה דאם כי דעת המחבר לקמן בסי' שאח"ז נראה שחשבו בין חוטין האסורין משום דם מ"מ לדינא יש להחמיר ולאסור החוטין הללו משום חלב עיי"ש. ועי' דחגורת שמואל ס"ק ג' שכ' דהעיקר לדינא כדעת הרמב"ם דחוטין הללו אינם אסורין רק משום דם ולא משום חלב עיי"ש ועי' בשלחן גבוה בסי' שאח"ז ס"ק ו' מ"ש בזה וסיים בצ"ע ועי' בדברינו להלן בסי' שאח"ז (ס"ק ח' מ"ש עוד מזה):