דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא
סימן סב
סעיף א:
א אבר מן החי. עי' בשו"ת בשמים ראש בכסא דהרסנא סי' רפ"ה מ"ש לענין אם יש איסור אבמה"ח בדם מן החי ועיי"ש במ"ש בזה ועיין מזה בס' נחלת בנימין מצוה צ"ג ועי' בס' ערוגות הבושם בפתיחה להלכות מליחה אות ה' מ"ש בזה. וכ' דיש נ"מ לענין אם מלחו הדם או שבשלו דאף למ"ד דדם שבשלו או שמלחו אינו אסור מן התורה זה בדם הפורש ממנו לאח"ש אבל דם שפורש מבהמה קודם שחיטה י"ל דאסור מה"ת אף כשבשלו או מלחו משום אבהמ"ח ועיי"ש במ"ש בזה ועי' מזה בשו"ת לב ים סי' כ"ד באריכות ועי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ק"ו באמצע התשו' שמעורר לענין דם מן החי שיהי' אסור משום ציר אבר מן החי עיי"ש לדרכו ועי' במהר"ם שיק על המצות מצוה קמ"ט אות ב' שהביאו והביא קושיא בשם רב גדול א' דלדברי הח"ס דדם מן החי יהי' אסור משום ציר אבמה"ח א"כ למה דם שבשלו יהי' מותר נהי דאיסור דם אזיל מ"מ איסור ציר אבמה"ח איכא וכ' דל"ק מידי דכשם שהשחיטה מועלת להוציא הבשר מאבמה"ח מוציא נמי השחיטה את הדם מאיסור אבמה"ח ובע"כ לא קאמר הח"ס זאת אלא בדם שיצא מחיים כגון בהקזה וכיוצא וכן לגבי ב"נ גם בדם שיצא מהבהמה בשעת שחיטה בעודה מפרכסת דלדידיה במיתה תליא מלתא אז אסור הדם גם משום ציר אבהמ"ח אבל לישראל שהשחיטה מתיר מאיסור אבמה"ח ממילא דגם הדם אין בו איסור אבמה"ח ואם בשלו שפקע ממנו איסור הדם אין עליו גם איסור אבמה"ח עיי"ש:
ב אמה"ח אסור. עבאה"ט מ"ש ולוקין עליו ועש"ך לעיל סי' ט"ז ס"ק י"ז שכ' דיש נ"מ בזה גם לדידן לענין פסולי עדות דקיימא לן דלא נעשה פסול לעדות מה"ת אא"כ עבר עבירה שיש בה מלקות עיי"ש:
ודע דמבואר מדברי הש"ס ופוסקים בשמעתין דאבר מן החי אינו לוקה עליו שעמד ג"כ לתרץ קושיא זו מהא דקיי"ל דמתנות כהונה נגזלים ותירץ וז"ל כיון דמרוויחים חייב לצאת י"ש לשלם וא"כ אף הלוקח הדין עמו לשלם לכהן וליתן לו ואין לו להשמיט את עצמו כיון דהם בעין ועדיין לא אכלם עכ"ל:
סעיף לג
קצא :
אם ספק פטור. עי' בס' שבילי דוד סוף סי' זה שכתב ממשמעות הריב"ש דאפי' ידעינן מתי נתגייר רק שהספק הוא מתי נשחט פטור דאמרינן מה חזית דאח"כ נשחט דלמא קודם שנתגייר נשחט עיי"ש (וע' בדברינו בס"ק שאח"ז מ"ש בזה בשם הישועות יעקב):
קצב פטור עי' בשלחן גבוה ס"ק ע"ג שכ' וז"ל דאם תפס הכהן אין צריך להחזירם לו כיון דתלוי טעמא בהממעה"ר א"כ יביא הגר ראיה ויטול וכו' עכ"ל ועיין בישועות יעקב ס"ק ג' מ"ש בענין זה ומבואר. מדבריו דיש חילוק בין אם זמן הגירות ידוע אלא שזמן השחיטה אינו ידוע אימת הי' ובין היכא שאין השחיטה נודע והספק הוא בהגירות מתי נתגייר, דבספק בזמן השחיטה אין מוציאין מיד בעלים אבל אם תפס הכהן ג"כ אין מוציאין מידו אבל בדרך הב' דזמן שחיטת הפרה ידוע רק שזמן הגירות לא נודע בזה אפי' אם תפס הכהן מוציאין מידו עיי"ש באורך:
קצג שהמוציא מחבירו עליו הראיה עפת"ש מ"ש לעיין בתשובת ח"ס חיו"ד סי' ש"ט ועיי"ש עוד בח"ס סי' ר"מ ועי' בשו"ת בית שלמה ח"א מיו"ד סי' ק"כ מ"ש ע"ז הח"ס בזה באריכות:
אא"כ יש בהאבר כזית ואוכל כזית ממנו אבל אם אין בו כזית אפילו אכל אבר שלם אינו לוקה ועי' במנחת חינוך ריש סי' תנ"ב בביאור ענין זה באורך:
וגם זאת צריך אתה לדעת דדעת הרמב"ם דאבר שיש בו עצם צריך להיות האבר עם העצם ואם חתכו הבשר בלי העצם אין בו איסור אבמה"ח רק איסור דבשר בשדה טריפה לא תאכלו, אבל אם אין בו עצם כגון הלשון והלב וכדומה אם חתכו מקצתו ויש בו כזית לוקה משום אבמה"ח, כו"פ ריש סי' זה. ועי' בשו"ת חקרי לב הספרדי חלק א' מיו"ד סי' ל"א מה שהאריך בביאור דין זה בפלפול בכמה דפין בש"ס ופוסקים ועיי"ש עוד בסי' ל"ב שעמד על המחקר במי שאכל אבר שאין בו בשר כלל רק עצם לבד כגון ארכובה מן החי אי לקי עליה משום אבר ואע"ג דבכל איסור תורה דקיי"ל דאין לוקין על עצמות איסור מ"מ באיסור אבמה"ח י"ל דכיון דקיי"ל דהעצם משלים לבשר לצרף לכזית אף דבכל איסורין אין העצם משלים הרי דבאמה"ח נחשב העצם כמו בשר וממילא דגם בשאם אין שם בשר כלל רק עצם לבדו חשיב אבר בפ"ע ולקי או דלמא דלא שמענו רק דמצטרף עכ"פ עם מעט בשר אבל באין בו בשר כלל לא שמענו דלקי ועיי"ש במה שמצדד בזה לדינא וסיים שהדבר צריך עדיין לימוד עיי"ש ועי' בשו"ת עמק הלכה (מהה"ג מזיטל ז"ל) חיו"ד סי' ב' שעמד ג"כ על המחקר בזה וגם אם יש איסור אבמה"ח בגידין לבד בלא בשר כיון דקיי"ל דבגידין אין בהם בנ"ט ולא שייך בהו אכילה והביא מדברי השפ"ד ס"ק ג' ד' וה' שכ' דמשכחת לה בערקום שאין בו רק גידין ועצמות דחצי שיעור אסור בי' ומשמע מדבריו דאם יש שיעור שלם מגידין עובר עליו והוא האריך בפלפול ובסוף דבריו סיים העולה מכל זה דבעינן עכ"פ משהו בשר אבל גידין ועצמות אין בהם אבמה"ח דלא שייך בהו אכילה עיי"ש באריכות אמנם עיין בשו"ת פני אריה סי' ע"ד שהעלה דלענין אכילה מקרי אבר אע"פ שאין בו בשר ואם אכל ארכובה מן החי אע"פ שאין בה בשר כ"א עצם לבד לוקה עיי"ש ועיין בספר אמרי בינה בדיני טריפות סי' ו' מ"ש בזה באריכות וכ' דאם נחלוט דין זה דחייב על ארכובה משום אבמה"ח יש להסתפק על ארכובה מבהמה טמאה אם יש בה משום אבמה"ח לב"נ ועיי"ש במ"ש בזה וסיים בצ"ע:
ועיין בשפ"ד ריש סי' זה שכ' ודע דאבמה"ח דלוקין עליו הוא בכזית בין שאכלו שלם או חצי זולת אם חלקו לכזית מבחוץ אינו לוקה הא כל שיש בו כזית אפי' חצי אבר לוקה אפי' אין בו כזית רק בצירוף הגידין והעצמות עיי"ש ועיין בשו"ת טטו"ד תליתאי סי' ק"ח באריכות, ודע דענין אם חלקו לכזית מבחוץ דקיי"ל דאינו לוקה יש בזה פלוגתא בין פרש"י ותוס' סוף פ' גיה"נ שדעת רש"י היא דהא דאמר הגמ' חלקו לכזית מבחוץ פטור ר"ל רק שחלק הכזית של האבר קודם שנתנו לתוך פיו ואח"כ אכל חצי זית א' לבדו וחצי זית הב' לבדו בזה אחר זה ואפי' לא שהה בינתיים בכדי אכילת פרס מ"מ כל שלא אכלן בבת אחת ממש פטור אבל אם נתנן שניהם לתוך פיו ובלען בב"א אע"פ שחלקן קודם חייב. ומ"ש חלקן בפנים חייב ר"ל שחלקן בתוך פיו אעפ"י שלא בלען בב"א רק אכלן דרך אכילה חייב. ודעת התוס' הוא דכשחלקו בחוץ קודם שנתנוהו לתוך פיו אז אפי' נתן שניהם ובלען בב"א פטור דבעינן שיהא שלם כשבא לתוך פיו בלא"ה אין עליו שם איסור אבמה"ח ועי' בלחם משנה פרק ה' מהלכות מאכלות אסורות מ"ש בזה ועי' בס' אמרי בינה (מהגאון מהר"מ אוערבאך ז"ל) בחידושיו ליו"ד בהלכות טריפות סי' ג' מה שהאריך בזה ועי' בשו"ת חקרי לב שם סי' ל"ג שהאריך לבאר הדין באבמה"ח שרסקו עד שנפסד ממנו צורת האבר ואכל ממנו כזית אי לקי אם יש לדמותו לדין בריה דקיי"ל דאם ריסק לברי' לא לקי עלה ומצדד לכל צד וסיים שהדבר צריך עוד לימוד עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק ד' (בד"ה ונוראות) שכ' בפשיטות דאבמה"ח שנמחה יצא מתורת אבמה"ח כיון שנשתנה מברייתו וכמ"ש הרמב"ם דאינו חייב אלא בכזית בשר והוא שלם עיי"ש:
ועיין עוד במנחת חינוך שם מ"ש בביאור ענין זה דחלקו מבחוץ וחלקו מבפנים וכ' ממשמעות הפוסקים דאף דבכל איסורים קיי"ל אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר או אכל אותו חצי זית שהקיא חייב אבל באבמה"ח לא שייך זה כיון דקיי"ל חלקו מבחוץ פטור ועיי"ש עוד שכ' דהא דקיי"ל דחלקו מבחוץ פטור דוקא אם אין בו אלא איסור אבמה"ח אבל אם יש בו גם איסור טריפה כגון כזית דעובר עליו משום ובשר בשדה טריפה ע"י צירוף דאכילה בכדי אכילת פרס אז יש עליו גם משום איסור דאבמה"ח אף שחלקו מבחוץ קודם שלקחו לתוך פיו דכיון דהאכילה דבזאח"ז בכדי אכילת פרס נחשב כאלו אכל כזית בב"א לענין טריפה נחשב ג"כ אכילה לענין אבמה"ח עיי"ש:
ועיין עוד בשפ"ד שם שכתב אגב אורחיה בפשיטות דאם. נתערב חתיכת אבמה"ח אפי' בדרך בישול א"צ ס' רק נגד הבשר ולא נגד הגידין והעצמות וכתב דמ"מ בנתערב אבמה"ח יבש ביבש צריך רוב גם נגד הגידין והעצמות וסיים בצ"ע עיי"ש:
ג אסור. עט"ז סק"א דפשיט לי' דחצי שיעור אסור מן התורה גם באבמה"ח ועשפ"ד ס"ק ג' שנסתפק בזה והדר פשט לי' מדברי המהרלנ"ח סי' י"ז דגם באבמה"ח אסור מה"ת חצי שיעור עיי"ש ועי' בס' בגדי שש הספרדי בחידושיו ליו"ד בפי' זה אות ה' ובס' שדי חמד חלק הכללים מערכת הח' כלל ט' מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה ועי' בצל"ח פסחים דף כ"ב ע"ב וביד דוד הספרדי בהגהות ב"י אות א' בשם הס' אור יקרות ועי' עוד במ"ז ס"ק א' שנסתפק אם מותר להושיט לב"נ חצי שיעור אבמה"ח עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת חקרי לב שם סי' כ"ט מה שהאריך בענין זה ועי' בס' ערך השלחן אות ה' שהוכיח מדברי הרמב"ם דאסור להושיט לב"נ אבמה"ח אפי' פחות מכשיעור עיי"ש:
ולענין שלכדה"נ עי' בס' אור חדש על פסחים דף כ"ד (בד"ה פרט) שכ' דאבמה"ח חייב אף באוכלו שלא כדרך הנאתן עיי"ש וכ"כ הגאון רעק"א ז"ל בס' דרוש וחידוש בחידושיו לפסחים שם עיי"ש אמנם בשפ"ד שם כ' דכמו דבכל איסורים שבתורה אין לוקין אלא אם אכלן כדרך אכילתן ה"ה באמה"ח ועי' בשו"ת הרי בשמים קמא סי' ע"ט ובשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב ז"ל) חלק א' מיו"ד סי' פ"ו מה שפלפלו בזה ועי' בפחד יצחק אות א' ערך אבר מן החי שהעתיק תשובה מגדול אחד שבזמנו שנשאל בדבר שהרופאים ציוו לחולה שאין בו סכנה לקרוע עוף חי מגבו ולהוציא המרה ממנה קודם שתצא נפשה אם מותר ונסתפק אם יש ללמוד זה מתשו' זרע אברהם חיו"ד סי' כ"ו שמתיר לנשים לשתות המרה מבהמות נבילות וטריפות לרפואה כיון דמרה זו אינה ראויה למאכל אדם כלל וכפירשא בעלמא הוא והשיב דזה חמור מדינו של הרב זרע אברהם הנ"ל דהכא הא ניתוסף עוד חומר איסור אבמה"ח דרביע עליה דקיי"ל להחמיר באמה"ח ולאסור אף שלא כדרך הנאתן אא"כ הוא חולי שיש בה סכנה אבל לחולי שאין בה סכנה אין להתיר לשתותו עיי"ש באריכות. ועי' בס' ערוגות הבושם אות נ' שעמד על המחקר אי נותן טעם לפגם שרי לב"נ כמו בישראל ויש נ"מ לענין אם נתבטל אבמה"ח בקדירה דנראה הקדירה לב"נ לעולם כיון דנטל"פ אסור לדידהו. ועיי"ש במה שכ' בזה אבל לפמש"ל (ס"ק ה') הדבר תלוי בפלוגתת האחרונים אם נאסר לב"נ טעם כעיקר ולהמ"ד דלב"נ לא נאסר אבמה"ח רק ממשו ולא טעמו פשוט הוא דקדירה מותרת לב"נ כיון דאין בו רק טעמו ולא ממשו:
ד אסור. עי' במ"ז סק"א מ"ש דבששה נבילות בעודן מפרכסן אין בהם איסור אבמה"ח לב"נ עיי"ש ועי' בס' שלחנו של אברהם בריש סי' זה שנסתפק בנתנבלה בחי' באופן דהוי נבילה מחיים כגון ניטל הירך וחלל שלה או ניקב הוושט לדעת הרמב"ם דהוי נבילה מחיים מה הדין אם תלש ממנה אבר ואכלה אי חייב משום אבמה"ח מי אמרינן דהוי כמתה ממש או דילמא סוף סוף כיון שיש בה עדיין קצת חיות שייך בה עוד איסור אבמה"ח ועי' במה שפלפל בזה:
יד אסור. עבאה"ט סק"ב וע"ל סי' פ"ד דגם בתולעים הגדילים בבשר קודם שנשחטה הבהמה יש בהם משום אבמה"ח ויש אומרים דגם אם נולדו מבשר שחיטה אסורים משוב אבמה"ח ואי"ה שם יבואר. ועי' בס' מנחת חינוך שם שהביא מדברי הש"ס חולין דף ק"ג ע"ב דלהמ"ד דבהמה בחיה לא לאברים עומדת אם בלע ציפור חי ויש בין הכל כזית אינו עובר משום אבמה"ח דבשלימה לא שייך אבר מה"ח רק בחתך אבר וכו' עיי"ש באריכות ועי' פר"ח ס"ק י':
ה אסור. עפת"ש מ"ש מהט"ז בענין אם אסור להושיט אבמה"ח לב"נ ומ"ש לעיין בתשו' פני אריה ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"ז שהביא דברי הפני ארי' בזה ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה ועי' מזה בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' כ"ח ובשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קס"ט:
ומ"ש הפת"ש מהח"ס לענין אי שרי ליתן ביצים לב"נ עי' בס' דרכי הוראה חלק ב' פרק נ"ו מה שפלפל בדברי הח"ס בזה והעלה דדבר ברור הוא לדינא דמותרין לב"נ ע"כ ועי' בשו"ת יד יוסף סי' נ"ח מ"ש בזה וכ' דביצים שלימות פשוט הוא דמותר ליתנם במתנה לב"נ כיון דאיכא למתלי דלהושיב עליהם תרנגולים לגדל אפרוחים קבעו להו דכל שאפשר למיתלי תלינן באיסור דלפני עור וכו' עיי"ש אמנם בעיקר הדין ע' בשו"ת רבינו חיים כהן סוף חיו"ד בתשו' מנכד המחבר שהאריך הרבה ליישב מנהגם של ישראל שמוכרים ביצים לעכו"ם בין מכשרה ובין מטריפה ולית מאן דחש לדעת הח"ס ומנהגם של ישראל תורה הוא עיי"ש וע' מזה בס' שדי חמד בחלק פאת השדה בכללים מערכת הבי"ת סי' ד' אות כ"א ובמערכת הגימ"ל סי' ו' אות ו' מ"ש בזה באריכות:
ועיין עוד בשו"ת חתם סופר שם סי' י"ח מ"ש לענין בני מעיים אי שרי לב"נ וכ' דכ"ז הוא דוקא בשחט כל הסימנים אבל בנשאר מקצתו לא גרע מאבר המדולדל דאין בו רק מצות פרישה מדרבנן ואין בו משום אבמה"ח ומותר לב"נ עיי"ש ועי' בפנים יפות עה"ת פ' צו בפסוק וחלב נבילה וחלב טריפה שכ' דלא אסיר לב"נ רק בשחט כל הסימנים אבל בנשאר קצת אפילו מעורה כחוט השערה אין בו משום אבמה"ח עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י"ז מ"ש בדברי הח"ס והפנים יפות בזה ובסוף דבריו כתב וז"ל בהא סלקינן לדינא כי גם אם לא שחט ב' סימנים כולם ונשאר קצת מעורה אסור למכור בני מעי' חוץ אם מתה הבהמה מיד עם גמר השחיטה אז מותר למכור ב"מ לעכו"ם חוץ מן הריאה דתליא בקנה דחוששין לדר"ל מספק כמבואר באחרונים עכ"ל ועי' בס' ראש יוסף על חולין דף ל"ג ע"א (סוף ד"ה עוד יש להסתפק) מ"ש בדבר פלוגתת הפוסקים אי שרי ב"מ לב"נ משום דהוי כמאן דמנח בדיקולא והוכיח מלשון הרמב"ם דלאו כמונח בדיקולא דמיא ולא הוי אפי' ספק ומותר ליתן הב"מ לב"נ אפי' נתנבלה בשחיטה עיי"ש שוב ראיתי בתשו' התשב"ץ חלק ג' סי' רצ"ו שכ' דבשחיטת ישראל אין חילוק בין אם שחט כל הסימן בין רובן בכל מקום מותר לב"נ דאפי' אם נטרפה הבהמה דכל מה שאמרו חז"ל מי איכא מידי לא באו מטעם איסור והיתר אלא אם נקרא אצלינו אבמה"ח אפילו הוא טריפה ונשחטו כל הסימנים אא"כ שחט הב"נ בעצמו אז אסור להושיט להם הב"מ מבהמה זו ואין להם תקנה שיהא מותר להם הב"מ אלא נחירה או שלא ישחטו רק מקצת הסימנים עיי"ש:
ומ"ש הפת"ש מהח"ס דלב"נ אפילו באלף לא בטיל עי' במ"ז שם שנסתפק בזה באיסור אבמה"ח שנתערב ברוב בשר שחוטה אי שרי להושיטו לב"נ: עיי"ש ועי' בדבריו עוד בספרו תיבת גומא פ' נח סי' א' ובפרמ"ג בשער התערובות חלק א' פרק א' חקירה ג' מ"ש עוד מזה ועי' בס' בגדי שש הספרדי בחידושיו ליו"ד בסי' זה אות ד' ובס' צוהר התיבה על התיבת גומא שם מה שפלפלו בדברי הפרמ"ג בזה ועי' בשו"ת יד אלי' סוף סי' מ"ה שכ' וז"ל ואם נפל אבמה"ח או בשר מן החי ולא היה ס' אסיר ליתנו לגוי וכו' אבל אם היה ס' מותר ליתן לו כי היכא דנתבטל טעמא לא חמור ב"נ מישראל וכו' עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קל"ו שהביאו וכ' די"ל שהוא אינו מחולק עם הח"ס רק בענין מ"ש הת"ס דאפי' בס' לא בטיל אבל לענין חד בתרי גם היד אלי' מודה דלא בטיל גבי ב"נ ועיי"ש עוד בתשו' שלפני זה מ"ש בזה ועי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' פ"ג שנשאל ג"כ בענין זה ועיי"ש במ"ש בזה והעלה לדינא דגם בב"נ אזלינן תמיד בתר רובא בין ברובא דאיתא קמן ובין ברובא דליתא קמן. וא"כ פשוט הוא דבטל ברוב אפילו לב"נ עיי"ש ועי' מזה בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק א' סימן ס"ק (בדה והנה שאלני) ובשו"ת עדות ביהוסף מהגאון מסלאנים ז"ל) סי' ו' ובשו"ת ברית יעקב חלק או"ח סי' כ"א ובס' שדי חמד בחלק פאת השדה בכללים מערכת הגימ"ל סימן ו' ס"ק ד':
ועיין בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ר"ב שנשאל אם דין טעם כעיקר נאסר לב"נ כגון:
אם נתבשל אבמה"ח בתבשיל באופן שהוא נותן בו טעם ולקחו גוף הבשר ונשאר רק הטעם אם מותר ליתן התבשיל לב"נ אם י"ל דכיון שסלקו גוף האבמה"ח אין איסור לב"נ ועיי"ש במה שמצדד בזה וסיים בצ"ע עיי"ש איברא כי בתשו' ח"ס חיו"ד סי' י"ט (בד"ה ועדיין אני) כתב שם אגב אורחי' בפשיטות דלב"נ טעם כעיקר אסור מה"ת עיי"ש אמנם בס' מלא הרועים ערך ב"נ אות כ"א כ' דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם ותוס' דלדעת הרמב"ם דלא נאמרו שיעורין לב"נ וחייב אכל שהוא עכ"פ אסור ולתוס' דגם ב"נ אינו חייב על פחות מכשיעור י"ל דאין טע"כ לב"נ וכל זה למ"ד טכ"ע מה"ת אבל למ"ד דטכ"ע מדרבנן ודאי לא נאסר לב"נ עיי"ש אמנם בשו"ת שואל ומשיב חמישאה סימן פ"ו כ' בפשיטות דטעם כעיקר ליתא בב"נ עיי"ש ועי' בשדי חמד שם ס"ק י"ח שהביאו ג"כ דמשמע דעת השו"מ דסבר כן אליבא דכ"ע אף להסוברים דחייב אכל שהוא דגוף הגוף איסור כ"ש חמור מטעם בעלמא אפילו הרבה עיי"ש:
ועיין בס' ערוגות הבושם להלן סוף סימן צ"ט שכ' דלהמ"ד דבב"נ שייך ביטול ברוב פשוט הוא דודאי הב"נ יכול לבטל לכתחלה ברוב ולאכלו ואין בב"נ איסור לבטל לכתחילה דלא מיבעיא לדעת רוב הפוסקים דסבירא להו דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדרבנן דודאי מותר להו דב"נ לא נצטוו בלאו דלא תסור אלא אף לשיטת הראב"ד דהוי ד"ת מ"מ י"ל דאיסור זה הוא רק לישראל ולא לב"נ אך יש להסתפק אם יש לישראל חתיכה אבמה"ח דאסור להושיט לב"נ משום ולפני עור לא תתן מכשול אם יש היתר לישראל לערב ברוב כדי שיהא מותר להושיט לב"נ או למכור לו דהרי הוא מבטל איסור הושטה דאסור להושיט לב"נ והוי כמבטל איסור לכתחילה. או דלמא כיון דכל עיקר איסור להושיט אבמה"ח לב"נ הוא משום ולפני עור א"כ כשמבטל ברוב דליכא שום איסור לב"נ ואינו עובר על ולפני עור מותר להושיט לו וממילא דמותר לבטל ועיי"ש במה שמצדד בזה (ועי' מזה עוד בדברינו להלן סימן צ"ט ס"ק נ"ה):
ועיין בפרמ"ג או"ח בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות מ"ב ומ"ג שעמד על המחקר בנתערב אבמה"ח בשאר בשר חד בחד אי שרי ליתן אחד מהם לב"נ זה והשני לב"נ אחר די"ל דלב"נ לא אסור רק ודאי אבמה"ח אבל לא ספק וא"כ י"ל דאף לפי מה דקיי"ל בכ"מ דחד בחד הוי כגופו של איסור כיון דאקבע איסורו וכמ"ש הש"ך להלן סימן ק"י מ"מ לגבי ב"נ אפשר דשרי בכה"ג וכ"ש אם יש ספק אם זה הוא אבמה"ח או לאו די"ל דשרי לב"נ וסיים בצ"ע עיי"ש אמנם יעיון בספרו תיבת גומא שם אות ב' שעמד ג"כ בחקירה זו וכתב מסברא להיפך דאפילו להרמב"ם דס"ל בעלמא כל ספק מה"ת לקולא מ"מ לגבי ב"נ גם הרמב"ם מודה דהוי מה"ת לחומרא עיי"ש ועי' בצוהר התיבה שם מ"ש עד התיבת גומא בזה:
ו בבהמה. עפת"ש מ"ש בבהמה שנבראת ע"י ספר יצירה אי שייך בה משום אבמה"ח ועי' בשו"ת שדה הארץ חלק ג' ביו"ד סי' א' מ"ש בזה ועי' בס' רות חיים הספרדי בחידושיו ליו"ד סוף סי' א' אות י"ח ובס' נחלת בנימין על המצות מצוה קנ"ה ובס' יד דוד לעיל סימן י"ג בהגהות הטור אות ב' מ"ש בענין זה:
ומ"ש הפת"ש בדין בן פקועה עי' בראש יוסף חולין דף ל"א ע"א (בד"ה עוד) בבן פקועה שניתר בשחיטת אמו ואינו טעון שחיטה שתלש ממנה אבר בעודו חי אם מותר לב"נ מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור או דלמא שאני הכא דאיכא טעמא רבא דהא הוא חי לגמרי ובישראל התיר הכתוב מכל אשר בבהמה תאכלו ולא לב"נ וכו' ועיי"ש במה שמצדד בזה לדינא: (ז) חיה ועוף. עבאה"ט מ"ש אבל אינו נוהג בדגים וחגבים ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות י"ב מ"ש בזה באורך ועשפ"ד ס"ק ב' ובשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ל' באמצע התשובה (בד"ה ובמ"ש):
ח ועוף. עכו"פ שכתב שהרמב"ם כ' דחילוק יש בין בהמה וחיה ובין עוף דבהמה וחיה אף ב"נ מוזהר עליו הן אבר מן החי והן על בשר מן החי משא"כ בעוף שאין ב"נ מוזהר עליו ומותר להושיטו לב"נ ואין בו משום ולפני עור וכו' ועיי"ש במ"ש ע"ד הרמב"ם בזה באריכות ועי' מ"ז ס"ק א' (באמצע הס"ק) שכ' מהכ"מ דאף שכ' הרמב"ם דב"נ אינו נהרג על אבמה"ח דעוף מ"מ עכ"פ איסורא איכא ואסיר להושיטו לב"נ עיי"ש ועי' בס' בגדי שש הספרדי בחידושיו ליו"ד בסימן זה אות ג' מ"ש בזה ועי' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' י"ט שרצה השואל ללמד זכות על מכירת ב"מ של עוף לב"נ משום דבעוף מיד שנשחט הוא מת ולא שייך כלל לאמר קודם שתצא נפשה וכל מה שאמרו חז"ל קודם שתצא נפשה וכן הרוצה לאכול קודם שתצא נפשה מיירי דוקא בבהמה והוא ז"ל מדחה דבריו:
דאין חילוק בזה בין בהמה לעוף דגם עוף יש לו חיות לאח"ש עיי"ש ועי' מזה בשו"ת שאילת שמואל חיו"ד סי' ס"ה:
סעיף ב:
ט אבר. עבאה"מ ומ"ש מהטור דאינו נוהג בטמאים עי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סימן רנ"ח וסי' תצ"ה מ"ש בזה. ומ"ש הבאה"ט מהב"ח דהיכא דאסור משום אבמה"ח הוי בריה ואפילו באלף לא בטיל עשפ"ד ס"ק ג' (בד"ה כתב הש"ך) שכ' וז"ל ודע דאבמה"ח דליהוי בריה בעינן שיהא שלם ויהא כזית אבל אם אין בו כזית בין הכל לא הוי בריה ובטל הוא דטעמא דבריה לא בטיל הוא רק משום דלוקין עליו אבל אם אין כזית דאין לוקין בטל עיי"ש ועי' בלבושי שרד בחידושי דינים להלכות אבמה"ח סי' כ"ו שהביא עובדא בשוחט שלקח רגלי העופות בטבת ושבט ואירע שלמהירותו וריבוי העופות שחוטים שהיה מונחים לפניו חתך ג"כ רגל א' מאווזא חיה שהיתה מונחת בין השחוטות ונתערב רגל זה בין יותר מס' רגלי אווזות שחוטות והשו"ב לחסרון ידיעתו דאבמה"ח לא בטיל אפילו באלף השליך א' מהרגלים והשאר אכלן כולם וסמך דנתבטל רגל זה ולא הוי חתיכה הראוי להתכבד ואח"כ נודע לו שטעה דאבמה"ח לא בטיל ובא לשאול על הכלים וכ' שם דיש מי שרצה להקל משים דמיד שחתך בצוה"ג נטרף ובגמרו לחתוך לא חל איסור אבמה"ח ולא הוי רק טריפה ושפיר בטל בס'. ודחה דבריו דז"א דגם בכה"ג חל עליו איסור אבמה"ח ועיי"ש במ"ש עוד בזה באריכות ועבד"ק בחידושיו לסי' זה ובגה"ק שם אות ב' מ"ש בדברי הלב"ש בזה באורך:
י הפורש. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש דאבמה"ח אינו נוהג בטמאים עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ל' מה שהאריך בזה בפילפול ועי' בשלחן גבוה ס"ק א' מ"ש בזה ולדינא העלה דאיכא הפרש בין טהורים לטמאים דבטהורים אסיר וחייב מלקות ובטמאים אסור ופטור ממלקות עיי"ש. ומ"ש הפת"ש לענין הנ"מ שיש אם אבמה"ח נוהג בטמאים עי' בשו"ת שמחת יו"ט (למהרי"ט אלגאזי ז"ל) סוף סי' פ"ז שכ' שיש עוד נ"מ לענין הא דקיי"ל דהאומר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר התנאי קיים ואם אכלה ה"ז מגורשת ואם לא אכלה אינה מגורשת ה"נ י"ל דהוי נ"מ אם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתאכל דבר שאסור משום אבמה"ח ואכלה אבמה"ח דבהמה טמאה אי אמרינן דנוהג בטמאה הרי נתקיים התנאי וה"ז מגורשת ואם הדין הוא שאינו נוהג בטמאים נמצא דלא נתקיים התנאי ואינה מגורשת עיי"ש והביאו ביד דוד בהגהות הטור אות ו' וקלסי' עיי"ש ועי' בהגהות חכמת שלמה (להגאון מהרש"ק ז"ל) שכתב די"ל עוד נ"מ לענין חולה שצריך לאכול בשר ואין שם בשר מן המוכן דקיי"ל דמאכילין אותו הקל קל תחילה ומה"ט קיי"ל דאם אירע חולי כזה בשבת ולא הי' שם בשר בהמה דמותר יותר לשחוט בהמה בריאה ולא להאכילו נבילה דבנבילה עובר על כל כזית וכזית משא"כ שחיטה בשבת אין כאן כ"א לאו פ"א ולפי"ז יש נ"מ לנ"ד דאם הי' חולה כזה ולא הי' שם בשר בהמה טמאה חי' והוא שבת דאם נימא דיש איסור אבמה"ח גם בטמאה אז אסור להאכילו בעודה חי' דהא יעבור על כל כזית וכזית בב' לאוין משום טמאה ומשום אבמה"ח וצריך להמיתה תחילה כדי שלא יעבור רק פ"א לאו א' דחילול שבת ועי"ז לא יעבור אח"כ בכל כזית רק לאו אחד אבל אם נימא דאין איסור אבמה"ח חל על איסור טמאה אסיר להמית הבהמה שיעבור על לאו דחילול שבת ללא צורך רק יחתוך ממנה בעודה חי' ומאכילו עיי"ש ועי' מזה בספר איר יקרות עה"ת פרשת דברים:
ומ"ש הפת"ש מתשובת אמונת שמואל לענין אם מותר להושיט לב"נ אבמה"ח מטמאים עי' בפרי חדש ס"ק ג' שהביא דברי האמונת שמואל בזה והשיג עליו עיי"ש ועי' בכנפי יונה ובשו"ת בית יהודא (למהר"י עייאש) חיו"ד סי' י"ז ובמחזיק ברכה אות א' ובשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סימן ל' ובשו"ת ספר יהושע סי' ס"א מ"ש בדברי האמונת שמואל והפר"ח בזה באורך ועי' בשו"ת רבינו מנחם עזריה מפאנו ז"ל סי' קכ"ג ובספרו עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלב ג' פרק כ"א ובשו"ת זקיני פני יהושע חיו"ד סי' ג' ועי' בס' אמרי בינה (מהגאון מהר"מ אוערבאך) הלכות טריפות סי' ז' מ"ש בדבריהם בזה באורך ועי' במנחת חינוך שם שכ' דעל אבמה"ח של שרצים לכ"ע אין ב"נ מוזהר וכן על דם מן החי אינם נזהרים עיין שם ועי' בספר שערי דעה סק"ב שנשאל באבמה"ח של טמאה שנתערב באלף אי מותר לישראל להושיט לב"נ אי אף לב"נ תקנו חז"ל דבריה לא בטיל אי נימא דוקא לישראל תקנו והשיב דאף דלפמ"ש הפרמ"ג בכמה דוכתא דאין דין ביטל איסורים אצל הב"נ משום שלא נאמר בהו אחרי רבים להטות א"כ אין מקום לשאלתו אמנם באמת יש מקום לשאלתו כי דברי הפרמ"ג לא ברורים לדינא כ"כ אכן בדבר שאלתו פשוט הדבר דחז"ל לא תקנו דין דברי' לא בטל אצל ב"נ דאין להם חלק בתקנות חז"ל ובפרט באבמה"ח של טמאים דדעת הב"ח דבטמאים אין לו דין ברי' אלא כשהבריה הוא בשלימות אבל בחותך אבר אין לו דין בריה אם כן לא מסתבר לומר דלישראל לא יהי' נקרא בריה ולב"נ יהיה נקרא בריה עיין שם:
ובעיקר הדין שכ' הפת"ש ס"ק א' לענין אם מותר להושיט לב"נ אבמה"ח עי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ט' ועי' בס' דברי יוסף סי' קל"א מ"ש לתרץ קושית הח"ס בזה עיי"ש באריכות ועי' מזה בס' ערוגות הבושם אות י' (באמצע הדיבור) ועי' בס' דעת תורה על הלכות טריפות בקו"א להלכות טריפות ס"ק ע"א שנשאל אם מותר ליתן אבר הפרוש לב"נ קטן ודעת השואל דאף דלא נתנו שיעורים לב"נ (עי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' שי"ז ובשו"ת תפארת יוסף חיו"ד סי' ט' ובהסכמות הגאון מלבוב ז"ל שבריש הס' שם) מ"מ הרי לישראל קטן מותר ומי איכא מידי וכו' והשיב כיון דגם לישראל קטן אסור לספות בידים ע"כ גם לנכרי קטן אסור ועוד דזה דמי למה דקיי"ל דב"נ חייב בכ"מ בפחות מכשיעור עיי"ש:
ועיין בס' ערך השנתן הספרדי אות י' שנסתפק בספק איסור אבמה"ח אי שרי להושיט לב"נ וכתב שדבר זה תלוי' בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א אי ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא או מדרבנן דלהרשב"א דהוי מה"ת לחומרא אסור להושיט לב"נ אבל להרמב"ם דהוי רק מדרבנן מותר להושיטו מידי דהוי אבר המדולדל דשרי להושיט לב"נ כיון דמותר מה"ת עיי"ש אמנם יעוין בספר בגדי שש הספרדי אות ד' שהביאו והשיג עליו והעלה דאפי' להרמב"ם דכל ספק מותר מה"ת אסור להושיטו לב"נ דלב"נ באמת לכ"ע כל ספיקא הוי מן התורה לחומרא עיי"ש ועיין בס' נחלת יעקב (מהגאון מליסא ז"ל) חלק ב' סי' ג' וד' (דף ל"ו ע"א) שנתווכח בזה עם הרב השואל אם גם להסוברים דחומר הספיקות הוא מן התורה אין שום ספק אסור לב"נ ועיי"ש במה שפלפל בזה ועי' בשו"ת מהר"ם שיק חלק או"ח סי' רמ"ד שנסתפק לדעת הרמב"ם דכל ספק מותר מן התורה רק היכא דאיקבע איסורא אסור מה"ת אי גם בב"נ ספק אסור באיקבע איסורא או דלמא דאפי' איקבע איסורא מותר לב"נ דרק לישראל מצינו שאסור הספק מה"ת באיקבע איסורא כדמוכח מאשם תלוי משא"כ בב"נ לא מצינו ואיכא למימר דספק שרי בהו אפי' באיקבע איסורא עיין שם איברא כי בפרמ"ג או"ח בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות מ"ג כתב בפשיטות דכל ספק מותר לב"נ אפי' להמ"ד דכל ספק אסור מה"ת דבב"נ לא גלי קרא עיי"ש ובספרו תיבת גמא פ' נח אות ב' אמנם יעוין במלא הרועים ערך ב"נ אות כ"ב שכתב להיפוך דהא הטעם שכ' הרמב"ם דכל ספק מותר מה"ת הוא משום דגלי קרא ממזר לא יבא וכו' הא ספק יבא ומשם יצא להקל בכל ספק איסור א"כ י"ל דלב"נ דלא גלי קרא להקל נשאר באיסורו עיי"ש וע' בשו"ת חתם סופר חלק ששי סי' כ"ה ובספר שדי חמד בחלק פאת השדה בכללים מערכת הבי"ת סי' ד' ס"ק י"ח י"ט כ' ומערכת הדל"ת סי' ו' ס"ק כ"ג: (יא) מן החי. עי' לעיל סי' י"ד סעי' ו' שמבואר שם דאפי' הפורש מבהמה ועדיין הוא בתוכו כגון שנחתך מבפנים מהטחול והכליות ונשארה החתיכה בתוכה אסור משום אבמה"ח עיי"ש:
יב החי. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ג שכ' דלכ"ע בבשר ואבר של אדם מן החי אין בו משום אבמה"ח ולא משום בשר מה"ח עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק ב' אבל בתשו' הרשב"א סי' שס"ד כ' דיש משום אבהמ"ח ובשר מה"ח אף באדם עיי"ש וע' בערך השלחן אות ח' מ"ש בענין זה והביא כן מתשו' התשב"ץ ז"ל סי' תקי"ח ובשם הרא"ה והריטב"א דאבר מן החי ובשר מה"ח אסור אף בשל אדם לכ"ע עיי"ש וכ"כ במשנה למלך בפרק ב' מהלכות מאכלות אסורות סוף הלכה ג' לדינא עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה תנ"א ובס' יד דוד בהגהות הטור אות ח' [וע' בעשרה מאמרות מאמר חיקור דין חלק ג' פרק כ"א (בד"ה שבועות) שכ' דבשר אדם נטפל למצות אבמה"ח עיי"ש) ועי' בשו"ת יד אלי' סי' מ"ה שהאריך בזה והביא ראיות מש"ס ופוסקים דאבר ובשר אדם מן החי אשור מן התורה ומה שלא נזכר דין זה ברמב"ם וש"פ להדיא הוא משום דלא שכיח וכ' שם בעובדא שנקטעה יד אדם ונפלה לתוך תבשיל רותח ולא הי' ששים דודאי כל התבשיל אסור עיי"ש אך מ"ש שם דגם לנכרי אסור ליתנו משום דגם ב"נ מוזהר על אבמה"ח של אדם עי' בדברינו (בס"ק שאח"ז) שכתבתי שדבר זה צ"ע:
יג אסור. עבאה"ט ועי' מ"ז שם (בד"ה ועוד) שנסתפק באבמה"ח שנתבטל ברוב אי שרי לב"נ דאפשר דוקא בישראל אזלינן בתר רוב ומתבטל דילפינן מאחרי רבים להטות אבל בב"נ י"ל דאינו מתבטל ברוב ולא שייך מי איכא מידי וכו' כיון דגוף הדבר אסור לתרווייהו עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם אות ב' מ"ש בזה וכ' דאם נימא דבב"נ לא אזלינן בתר רוב ממילא דה"ה דאין הולכין בתר חזקה בב"נ דהא קיי"ל דרוב עדיף מחזקה אמנם לדינא כתב דהדעת נוטה דהולכין בתר רובא וה"ה בתר חזקה עיי"ש: ועיין בס' ערך השלחן אות ט' שהביא מדברי הכו"פ סוף סי' פ"א דציר ורוטב של אבמה"ח ובשר מן החי מותר ליתן לב"נ דמה דדרשינן הטמאות לאסור צירן ורוטבן לאחר מתן תורה נאמר לישראל ולא לב"נ וכ' דלפי"ז י"ל דאפי' המחהו לאבר והבשר עצמו אינו כממש מותר לב"נ ואף דקיי"ל דב"נ מוזהר על אבמה"ח ובשר מה"ח בכל שהוא אפ"ה ברוטב לא נאסר דזה גרע ממשהו עיי"ש. ולפי"ז יש לעורר לפענ"ד ע"ד הגאון חתם סופר ז"ל חיו"ד סי' צ"ד שהביא בשם חכם מפורסים אחד בעובדא שפרח עוף לתוך קלחת של חמאה רותחת על האש ומתה בתוכה ופסק דאסור למכור הקלחת אפי' לנכרי משום בליעת אבמה"ח עיי"ש ולפי דברי הכו"פ הנ"ל לא הו"ל לאסור למכור לנכרי דהא לא הי' שם ממשו רק טעמו וטעמו ולא ממשו דאסור ילפינן לה בפסחים דף מ"ג ממשרת וגם זה נאמר לאחר מתן תורה לישראל ולא שייך בי' ב"נ כלל אבל יתכן כי הח"ס אזל לשיטתו בזה שכ' בפשיטות שם לעיל סי' י"ט (בד"ה ועדיין אני) דלב"נ טעם כעיקר אסור מן התורה אכן לדעת האחרונים שהבאתי לעיל (סק"ה) דלב"נ טכ"ע מותר פשוט הוא דמותר למכרו לנכרי:
יד ובשר הפורש מן החי. עשפ"ד ס"ק ד' שכ' מהב"ח שיש נ"מ בין בשר מן החי לאבר מן החי דבשר מן החי אין הגידין והעצמות מצטרפין לאיסור אלא להיתר אבל באבמה"ח גם העצמות האיסור מצטרפין להיתר ואם נפל לתבשיל צריך ס' אף נגד העצמות והשיג עליו דבנפל לתבשיל א"צ ס' רק נגד הבשר לבדו אבל לא נגד הגידים והעצמות אפי' באיסור אבמה"ח וכ' דיש מקום לדברי הב"ח לענין רוב דאבמה"ח צריך עכ"פ רוב נגד הגידין והעצמות משא"כ בבשר מה"ח דאף רוב א"צ וסיים בצ"ע ועיי"ש לעיל ס"ק ג' שכ' דיש נ"מ לענין בריה דאבמה"ח אינו בטל אפי' באלף משא"כ בשר מה"ח דדין טריפה יש לו ובטל בס' ועוד נ"מ לענין מלקות דאבמה"ח אע"פ שאין עליו כזית בשר לוקין עליו כל שבצירוף הגידין והעצמות יש כזית משא"כ בשר מן החי דבעינן כזית בשר דוקא ואם אין שם כזית בשר דוקא אין לוקין עליו עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה תנ"א מ"ש בזה:
טו מן החי. עבכנה"ג בהגהות הטור אות ג' שהביא בזה דברי הש"ס חולין דף קכ"ב ע"ב דהרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכל אחד עכו"ם ואחד ישראל והיינו דאע"ג שחתכו מן הבהמה קודם שתצא נפשה מ"מ כל שיצא נפשה אח"כ מותר באכילה וכ' דיש נ"מ מזה גם לענין ב"נ דגם נכרי מותר בו לאחר שתצא נפשה ומותר להושיטו אפי' היכא דיתבי בתרי עברי דנהרא עיי"ש באורך:
טז משום ובשר בשדה טריפה. עי' בכרתי ס"ק ד' שכ' דלפי מה דקיי"ל דאיסורין מבטלין זא"ז אם נתערב כזית בשר כשר וכזית בשר מן החי וכזית אבר מן החי הרי זה בטל דאיסורין מבטלין זא"ז אבל להיפך כזית טריפה וכזית בשר מן החי וכזית בשר כשר אינו בטל דתרווייהו טריפה נינהו ואינם מבטלין זא"ז ולכך דייק הש"ע וכ' אסור משום בשר בשדה טריפה עכ"ד ועשפ"ד להלן סי' פ"ו ס"ק י"ג מזה:
יז הפורש מבהמה ועדיין הוא בתוכה. ע"ל סי' י"ד סעיף ו' ועי' בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ו' מ"ש בשם מהר"ש הלוי ז"ל. ועי' בס' דעת תורה סי' מ"ו סוף ס"ק ט' שכ' שיש לעיין בדין יצאו מעיה דקיי"ל דאם לא נתהפכו בשר אם אותו חלק המעי שיצא אסור משום בשר שיצא חוץ למחיצתו דהא הכרס הוא מחיצתו וכ' דאף די"ל דהיכא דהוי מגוף הבהמה לא שייך דין זה מ"מ עדיין צע"ג עיי"ש:
יח אסור. עבאה"ט ופת"ש מ"ש דלב"נ נמי אסור אבמה"ח ובשר מה"ח ואסור לישראל להושיט לו ועי' בברכי יוסף חו"מ סי' ט' מזה ועי' בס' עץ החיים הספרדי עה"ת פ' וישב מה שפלפל בדין זה דאסור להושיט אבמה"ח לב"נ ועי' בערך השלחן הספרדי אות י' מ"ש ע"ד הס' עץ החיים הנזכר ועי' בכנה"ג בסי' זה שהאריך בפרטי איסור דלפני עור השייכים בדין זה ועי' בס' תיבת גומא עה"ת (מהפרמ"ג) פ' שמות אות א' שעמד על המחקר בב"נ מסוכן אי שרי לישראל להושיט לו אבמה"ח לרפאותו די"ל דוחי בהם ולא שימות בהם רק לישראל נאמר אבל בב"נ לא הותר במקום פקוח נפש ואיכא משום דלפני עור עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם אות ג' שהוכיח מלשון הרמב"ם דמה דאסור להושיט אבמה"ח לב"נ זה דוקא לב"נ גדול אבל לב"נ קטן אין איסור להושיט עיי"ש (ועי' לעיל סק"י):
סעיף ג':
יט אבר או בשר המדולדלים. עי' בערוגות הבושם לעיל סי' נ"ה אות ב' שעמד על המחקר באבר המדולדל דהיינו שנפרש רובו רק שעדיין הוא מעורה במקצתו ואינו יכול לחזור ולחיות אם נימא דהוי כפירש כולו כיון שפירש רובו וא"כ גם לב"נ אסור דילמא כיון שמעורה עדיין במקצת ויש בה עוד מקצת חיות אין אסור לב"נ ויש נ"מ טובא היכא שמתה הבהמה או שנתנבלה בשחיטה דכמתה דמיא ויש בה אבר שנשבר ונתדלדל אי שרי ליתנו לעכו"ם והאריך והעלה בראיות להחמיר ולאסור גם לב"נ עיי"ש:
כ אם אינו יבול לחזור ולחיות. עבאה"ט ס"ק ז' מ"ש מהש"ך באם חזר ונקשר ועי' בשפ"ד סק"ט שכתב ע"ז דג' חילוקים הם אם נשבר העצם תלוי בדין אם עור ובשר חופין את רובו. ובנשמע אף אם אין עור ובשר חופין את רובו כשר אלא שנהגו לאסור. ומדולדל היינו שאין מעורה בגידין אין חילוק באם חופה אלא כל שיכול לחיות וכו'. אמנם לדידן בנשבר ועור ובשר חופין את רובו אסור משום מצות פרישה דשמא יצא פעם א' לחוץ ואין מתרפא עכ"ד ועי' בשו"ת זקיני הפני יהושע חלק ב' ביו"ד סי' י"ח ועי' בדברינו לעיל סי' נ"ג (ס"ק ו') וסי' נ"ה סעיף ה' כמה פרטי דינים בענינים אלו: (כא):
אסור. עבאה"ט מ"ש דאסור רק מדרבנן ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ט מ"ש ע"ד הש"ך בזה ועי' בפר"ח ס"ק ז' מ"ש בענין זה והעלה שיש להחמיר בספיקו מפני שיטת הרמב"ם דהוי מה"ת עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק ט' שסיים בצ"ע לדינא בזה כיון שדעת הרמב"ם דמצות פרוש הוי ד"ת משום אבמה"ח אלא שאין לוקין עליו וגם להקל בספיקו צ"ע עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תכ"ט מ"ש בענין זה ועי' בלב"ש בטריפות עצמות סי' י' סעי' ח' שכ' להחמיר בספק בדין זה כגון בספק אם נעשה קודם שחיטה או לאח"ש ועי' בס' ערוגות הבושם אות ד' מה שכ' בענין זה באורך: ולענין להושיטו לב"נ עי' כו"פ סוף סי' זה מ"ש בזה וכ' דלהסוברים דאבר ובשר המדולדלין לא. אסור רק מדרבנן אזי אסור לב"נ אפי' חתך אותם לאחר שמתה הבהמה דשווינהו רבנן כאבמה"ח גמור לאסור לב"נ אבל דעת הרמב"ם אם חתכם לאיברים המדולדלים לאח"ש בעודם מפרכסת יש לאסור לב"נ אבל אם חתכן לאחר שכבר מתה מותר לב"נ וסיים בצ"ע עיי"ש: (כב) יתרת. ע"ל סי' נ"ד דשם נתבאר דצלע יתירה אין אוכלין משום חלב הא שאר יתרת אוכלין ולא הוי כאבר המדולדל ואין אסור. שפ"ד ס"ק י"א: (כג) מותר לאכלה. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות כ' מ"ש בדבר עוף או בהמה שעלה בו יבלת ובה עצם וכן בעוף שהי' בה רגל ג' בצד הזנב ולא הי' דבוק כלל לא' מרגלים שכ' מדוע לא יהא שייך בו מצות פרוש להמ"ד מצות פרוש הוא מדאורייתא והניח בתימה ועיי"ש ועי' בשו"ת בית שלמה חיו"ד: