דרכי תשובה - ג· רבי צבי הירש שפירא
סימן סא
א :
חייב ליתן לכהן. מש"ה נקיט לשון חיוב ולא אמר צריך ליתן להורות שהוא חייב בהם ואינם בידו אלא בתורת פקדון. אי נמי י"ל דנקיט לשון חיוב כהמ"ד שיוצאה בדיינים. פרי תואר ס"ק א':
וכתב הרשב"א בתשובותיו ח"א סי' י"א דאין מברכין על מצוה זו משום דכהנים משלחן גבוה קא זכו ולא משל בעלים עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ב' שהביא מהדמש"א שצריך לברך והשיג עליו דהעיקר כמ"ש הרשב"א דאין לברך עיי"ש. וכ"כ בפר"ח ובפרי תואר ובמ"ז ריש סי' זה לדינא ודלא כהדמש"א עיי"ש. ועי' במחזיק ברכה ריש סי' זה מ"ש בזה והפליא על הכנה"ג בזה שמדחה כ"כ דברי הדמש"א בשתי ידים והלא הדמש"א לא יחיד הוא בדבר זה וכבר קדמו הרוקח וכ' כן להדיא שצריך לברך על מתנות כהונה עיי"ש ועי' בשלחן גבוה מחודש א' מ"ש בזה ועי' בס' מסגרת השלחן הספרדי שהביאו וסיים דמ"מ נכון יותר שלא לברך עיי"ש ועיין בס' רוח חיים הספרדי אות ב' מ"ש בזה. וסיים דנכון עכ"פ לברך בלא שם ומלכות עיי"ש. (ועיין בבאה"ט אה"ע סוף סי' ל"ד ובפרמ"ג או"ח בפתיחה להלכות ברכות אות ט"ו). שוב ראיתי בס' פאת השלחן בסוף הלכות ארץ ישראל סוף סי' ג' ובבית ישראל שם ס"ק ל"ט שהרחיב הדיבור בזה בש"ס ופוסקים והאריך בדברי הכנה"ג והפר"ח הנ"ל והעלה דהעיקר לדינא כדעת הרוקח הנ"ל שצריך לברך על נתינת מתנות כהונה וכ' שכן היה מנהגו של הגר"א ז"ל מווילנא וכן הנהיג לברך על נתינת המתנות וכן עיקר עיי"ש ומבואר מדבריו דאפי' בחוץ לארץ צריך לברך (וע"ל סעיף כ"א) אבל לא ראיתי נוהגין כן במדינותינו. ועיין עוד בפרי תואר שהביא מהדמש"א שצריך לברך בשעת ההפרשה ולברך על ההפרשה כמו שמברכין על הפרשת תרומות ומעשרות והשיג עליו דזה אינו דמבואר מדברי הפוסקים וגדולי המורים דמתנות כהונה לא דמי לתרומות ומעשרות בזה עיי"ש וכ"כ במ"ז סוף סק"ז דלא מיבעיא דאין מברכין על נתינות המתנות כמ"ש הרשב"א בתשובה אלא אפילו על הפרשתן אין מברכין עיי"ש:
ועיין עוד בתשובת הרשב"א להלן סי' של"ח שכתב דהכהן אינו מברך שהחיינו כשמקבל המתנות בפעם ראשונה עיי"ש והביאו הכנה"ג והפר"ח שם עיי"ש ונראה דדוקא הכהן אינו מברך שהחיינו אבל הבעה"ב שמפריש בפעם הראשי המתנות צריך לברך שהחיינו דלא גרע מפדיון הבן שהאב מברך כמ"ש בסוף פסחים ועיין בתוס' בכורות דף מ"ט ע"א בד"ה לאחר. שוב ראיתי בפאת השלחן בבית ישראל בסוף הס"ק שם שכ' שכן היה מנהגו של הגר"א ז"ל לברך על נתינת המתנות גם ברכת שהחיינו כשיטת הרמב"ם לברך בכל מצות שהחיינו אף שאינם מזמן לזמן כמו פדיון הבן עיי"ש וכן ראיתי בס' מעשה רב אות ק"ג ובס' שערי רחמים אות קס"ג שכ' שכן היה מנהגו של הגר"א ז"ל ששחט עגל ונתן המתנות לכהן ובירך שהחיינו עיי"ש. (ותמהני שלא כתב שבירך ג"כ ברכת המצות על נתינת מ"כ כמו שהעיד הרב בעל פאת השלחן שם שוב נתעוררתי מחכם א' דמדעת הגר"א אין ראיה לדידן לברך שהחיינו שהוא ז"ל שהיה מברך שהחיינו לשיטתו אזיל משום שהיה מברך ג"כ ברכת המצוה והיה חשיב בעיניו דעביד מצוה כשאר מצות חיוביות משא"כ לדידן שאין מברכין על מתנות כהונה ברכת המצות משום דקיי"ל כהפוסקים דכהנים משלחן גבוה קא זכו ואיהו לא יהיב ולא עביד מידי או משום טעם שכתב הרשב"א בתשובתו סי' י"ח דאפשר שהכהן לא יקבלו ולא ישיג כהן אחר שיקבלו א"כ ממילא דגם ברכת שהחיינו אין לברך מה"ט עכ"ד והנה דבריו מסתברים אמנם הנה בש"ס ברכות דף ל"ז ע"ב היה עומד ומקריב, מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה ופירש"י דאישראל בעה"ב המתנדב מנחה קאי דבשעה שנתנה לכהן להקריבה אם לא הביא מנחות זה ימים רבים מברך שהחיינו על שעת נתינה להכהן ואע"פ שכבר התנדב קודם ההבאה ואינו מברך ברכת המצות על ההבאה רק שהחיינו לבד (ועיי"ש בתוס' בד"ה היה עומד) ואולי הוא משום דבמקדש היה הכהן מוכרח לקבל המנחות ממי שיביאנה משא"כ במתנות כהונה ועדיין צריך הדבר תלמוד ואכ"מ:
ב ליתן לכהן עפת"ש מ"ש בענין נתינה בע"כ ועי' בס' כסא אליהו אות א' שהביא ראיה דמהני בזה נתינה בע"כ עיי"ש ועי' בית אברהם הספרדי על החו"מ סי' ק"כ סעיף ד' מ"ש ע"ד הפר"ח בזה ועי' בס' עושה שלום הספרדי מערכת אות נ' ערך נתינה בע"כ מ"ש ע"ד הבית אברהם בזה ועי' בהגהות יד שאול שעמד ע"ד הפר"ח בזה וכ' שגוף החקירה של הפר"ח הוא תמוה דמה זה לענין נתינה בע"כ דעלמא דקיי"ל בכמה מקומות דנתינה בע"כ שמה נתינה דבכ"מ איירינן במקום דהנתינה צריכה להיות רק לזה המקבל אבל כאן אטו דוקא לזה הכהן מחויב לתת והלא הוא מחויב ליתן רק לכהן אחד יהיה מי שיהיה ואם זה הכהן אינו רוצה לקבל יש הרבה כהנים בעולם שירצו לקבל ולא מיפטר הלה במה שזה הכהן אינו רוצה לקבל עיי"ש ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ד' מ"ש בענין זה באריכות ועי' בס' מחנה אפרים בהלכות זכיה ומתנה סי' כ"ד ובשו"ת בן אברהם סי' ל"ג:
ג לכהן. עי' פרי חדש ס"ק י"ג שהביא מהספרי ונתן לכהן עצמו. פירוש ולא לשלוחו וכ' דמסתברא בזה דדוקא בסתמא דחיישינן דלמא לא ניחא ליה לכהן שימסרו המתנות ביד שלוחו רק לידו אבל אם הכהן שלח שליח מדעתיה ליטלם בודאי שפיר דמי במכ"ש מדין דכהן המזכה דסעיף י"ד ואע"ג דלא דחיקא ליה שעתא שרי שהרי שלוחו של אדם כמותו עיי"ש ועי' במחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סוף סי' ט' מ"ש בענין זה וכ' דמדברי הפר"ח משמע דאף אם השליח לא ממטי ליה לכהן מ"מ כל שנתן לשליח ליתנו לכהן יצא י"ח והוא ז"ל חלק עליו בזה וכ' דאם השליח לא. ממטי ליה לכהן לא קיים מצות נתינה עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם אות ה' וביד אפרים מ"ש בדברי הפר"ח והמחנה אפרים בזה באורך איברא כי בכרתי ס"ק ט' הביא ג"כ דברי הפר"ח המכר והניחו בצ"ע כי בספרי משמע דבשום גווני לא יצא י"ח כשנותנו לשלוחו של כהן ועיי"ש בפלתי ס"ק ג' ועי' במ"ז סק"ו שכ' דמסתבר כדעת הפר"ח דאם הכהן שלח שליח שפיר דמי ומדחה דברי הכו"פ עיי"ש ועי' בשו"ת אור יצחק סי' ח' שהאריך בדברי הפר"ח והכו"פ והפרמ"ג בזה והביא מכמה מקומות והעלה דלא מיבעיא דאם עשאו הכהן שליח בפני עדים שבודאי יכולין הבעלים ליתן המתנות לשלוחו ויוצאים הבעלים ידי נתינה אלא אפי' לא עשאו הכהן שליח רק בסתמא אם הכהן הוא ממכירי כהונה יוצאים הבעלים ידי נתינה והביא ראיה לדבריו עיי"ש באריכות ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעיף ל"ו מ"ש בזה: וכל זה הוא לענין אם נתן לשליח של הכהן אמנם לענין אם רשאי הבעה"ב לשלוח המתנות לכהן ע"י שלוחו של הבעה"ב עי' פרי תואר ס"ק ו' שכ' דנראה דכי קא יהיב המתנות לכהן ע"י שליח לא קיים מצותו כיון דלא זכה הכהן בהמתנות ע"י נתינתן לשליח דהרי לא נתן לו דהא השליח יכול לזכות בהם ואין הכהן יכול להוציאם מידו עיי"ש ועי' בס' מזמור לדוד (להמהרדיף ז"ל) שכ' דלכאורה נראה דזה דוקא אם אמר לו הכהן לשלוחו קחם לי ותנם לי דאז כיון שיכול השליח לזכות בהם הוא דלא מהני אבל אם אמר ליה הכהן לשלוחו זכה לו בהן דאז לא מצי שליח לזכות בהן וכל שהגביה השליח המתנות זכה בהן הכהן הוי שפיר נתינה במה שנתן להשליח וקיים הבעה"ב את מצותו אמנם מלשון הפסיקתא והספרי משמע דבכ"מ לא קיים מצותו כשנתן לשליח אפילו בכה"ג עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק ס"ח וס"ק פ"ה):
ד הזרוע והלחיים והקיבה. עי' בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ה' שכתב מהריטב"א דלא קיים המצוה אא"כ נתן שלשתן אבל אם לא נתן רק ב' לא יצא ידי חובת מצוה זו עיי"ש. ועי' במנחת חינוך בקונטרס קומץ מנחה שבסוף הס' מצוה תק"ו:
ה של שור ושה. בין זכר ובין נקיבה. ערך לחם (למהריק"ש) והכנה"ג בהגהות ב"י אות ס"ו ואין חילוק בזה בין דקה לגסה דגם שור בן יומו קרוי שור דכתיב שור או כשב או עז כי יולד כמבואר בש"ס ב"ק דף ס"ה עי' ס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעיף א':
ו שור ושה:
עי' בכנה"ג שם שכתב מדמש"א דמה דכתיב אם שור אם שה להורת שמחויב ליתן המתנות מבהמה זו ששוחט ולרבותא כתוב הכי דאפי' מתנה גדולה משור צריך ליתן לכהן ולא יתן מקטנה לגדולה כגון שיקנה מתנות מקטנה מכהן וליתנם לכהן בעד שור שהם מתנות גדולות קמ"ל אם שור כלומר אם שור יתן שור ואם שה יתן שה והטעם משום דאין נותנין מתנות מבהמה זו על זו אלא מכל בהמה על עצמה וכו' עכ"ד:
ז ושה. עבאה"ט מ"ש וכל בהמות טהורים ועי' בלחם חמודות בחולין פרק הזרוע אות ז' ובכנה"ג בהגהות הטור אות ל"ג ובמחזיק ברכה אות ב' ועשפ"ד ס"ק א' שכ' ע"ז וז"ל ומיהו ליכא כ"א שלשה מיני בהמות וז' מיני חיות המבואר בקרא. בכלל שה תרי הוה. שה כבשים ושה עזים. ושה הכולל צאן. ושור הבר מין בהמה. ועיזו דבאלא וכוי שהוא בריה בפ"ע להמחבר. מתנות נוהגין בו מן התורה מריבויא וזה שאמר וה"ה שאר בהמות טהורות עכ"ל ועי' בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' פ"ד אות ה' שנשאל בבהמה שילדה בנס כהנהו אטמיא המבואר בסנהדרין דף נ"ט ע"ב או ע"י ספר יצירה אי חייבים במתנות. וכ' כיון דדבר הבא בנס הוי הפקר בודאי פטור ממתנות דכ"ש היא מבכורה דקיי"ל דהפקר פטור מבכורה אך אם זכה לי' חצירו קודם שחיטה חייב במתנות עיי"ש: סעיף ב (ח):
והוא מפרק הארכובה. עבאה"ט מ"ש מהט"ז מסוף הפרק וכו' וכתב במ"ז ס"ק ב' וז"ל והם ביד ימין שני פרקים הזרוע כנגדו ברגל נקרא שוק והפרק הב' מחובר לגוף ועד בכלל עם הרוטב צריך ליתן לכהן ומשמע דרכובה גופא הנקרא טשיך אין לו לכהן כ"א ב' פרקים בלבד עכ"ל:
ט עד כף היד. כתב בט"ז ס"ק ג' פי' הרוחב של הכתף וכ' במ"ז דר"ל דגם רוחב היד שייך לכהן עכ"ד:
י והם שני פרקים. ר"ל הפרק הב' והג' שהם מעורים זה בזה. פר"ח ס"ק ג'. ועי' בבית הילל ס"ק א' מה שהאריך בזה. והנה ראיתי בס' מעשה רב (הנהגת הגר"א ז"ל) אות ק"ג ובס' שערי רחמים אות קס"ג שכ' מהגר"א ז"ל שאמר שהזרוע הוא רק עצם א' ודלא כהפוסקים עיי"ש. ותמהני שבביאור הגר"א ז"ל כאן ס"ק ב' הביא מקור דין זה שכ' כהמחבר שהם ב' פרקים מהגמ' ולא הגי' ע"ז כלום ועי' בס' לב ארי' על חולין דף קל"ד ע"ב (על המשנה ר"י אומר):
סעיף ג' :
יא :
הלחיים. קרי לי' קרא לחיים בלשון רבים מפני שיש ב' פרקים ימיני ושמאלי. פר"ח סק"ה וחגורת שמואל סק"ו:
יב מפרק של לחי. פרש"י אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד שיפוי כובע, ט"ז ס"ק ד':
יג של לחי. עפר"ח סק"ד שכ' של לחי התחתון עיי"ש ועי' בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' סי' ק"ע ובמחזיק ברכה אות ג' ובס' יד דוד אות ו' מ"ש בזה ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה והניח בצ"ע לדינא דאפשר שהפי' הוא שצריך ליתן גם לחי העליונה וסיים שיש לילך בזה אחר המנהג עיי"ש: ויד) עד פיקא של גרגרת. ר"ל השיפוי כובע ועד בכלל אבל טבעת הגדולה אינה בכלל. פר"ח סק"ה. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ב מ"ש בזה באריכות:
טו ועם הצמר וכו'. עי' בפר"ח סק"ז שהביא ראי' מלשון הר"ן דגם הצמר של הזרוע צריך ליתן עיי"ש וכ"כ בס' הליכות עולם בנתיבות ההוראה לדינא:
טז שאינו רשאי למלבש וכו' ולא להפשיט העור. ר"ל אפי רוצה למלוג וליתן לכהן הצמר בפ"ע או להפשיט העור וליתן לו העור בפ"ע אינו רשאי כיון שאינו ידוע במה ניחא לי' לכהן דשמא ניחא לי' לכהן למלוג או שניחא לי' טפי להפשיט העור. מ"ז ס"ק ה' :
יז ולא להפשיט העור. כ' זקיני הלבוש וז"ל במקום שנוהגין להפשיט הראש לא יפשיט הלחי ואע"פ שרוצה ליתן הלחי ועורו מופשט לכהן דשמא הכהן רוצה לאכלו במליגה שדרך הראש למולגו וכו' אבל בזרוע במקום שנהגו לפשוט אם רוצה מפשט ונותן הוא ועורו לכהן שאין דרך לאכלם במליגה עכ"ל וכ' בפר"ח ס"ק ז' אבל במקום שנהגו למלוג ולא לפשוט גם את הזרוע אזי גם את הזרוע יתן לו שלם עם עורו דשמא הכהן רצה לאכלו במליגה עיי"ש והביאו בחגורת שמואל סק"ט ועיי"ש במ"ש בזה וסיים דהפסק המחוור הוא שצריך ליתן הזרוע עם עורה וצמרה בלא הפשט ובלי מליגה זולת במקום שנהגו שלא למלוג הזרוע אז יכול ליתן לו הזרוע מופשט מהעור עיי"ש ועי' במ"ז סק"ה מ"ש בזה אמנם בריש סי' זה כ' בפשיטות דהעור הזרוע נמי מחויב ליתן עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סק"ח מ"ש בזה והשיג על הפר"ח הנזכר והעלה דלענין מעשה כיון שדבר שבממון הוא יכול הישראל לומר קים לי כרש"י ודעימיה דאינו חייב ליתן העור של הזרוע הלכך במקום שלא נהגו למלוג עור הזרוע יתנם בלא העור אך אם תפס הכהן העור לא מפקינן מיני' כיון שהוא יכול לומר קים לי כהמ"ד דגם בזרוע חייב ליתן העור בכל מקום וכן עיקר וכ' שהמנהג בירושלים ת"ו דכשמקיימים מצות מתנות כהונה שנותנין הזרוע בלא עורו וכן הוא מנהגו והניח להפר"ח בתימא שהוא הי' רב בעה"ק ירושלים ת"ו ופסק להיפך מהמנהג ולית מאן דחש לקמחיה עיי"ש: (יח) להפשיט העור. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י סוף אות א' שכ' מהדמש"א דלכ"ע אין החיוב של המליגה או ההפשטה מוטל על הטבח או על הבעה"ב רק על הכהן עיי"ש:
סעיף ד :
יט :
עם כל חלבה פנימי וחיצון. בש"ס בשמעתין איתא חלב שבתוך הקיבה ופרש"י (לפי הנוסחא הישנה) חלב קרוש. וכ' בס' חתם סופר על חולין (דף קל"ד ע"ב) דר"ל חלב בקמ"ץ הקרוש בתוך הקיבה ומתמה על זה וכ' וז"ל ולא ידעתי מה לי צלול מה לי קרוש ועוד מה יתן לכהן מה שאינו מגוף הבהמה דמעלמא קאתי לה ופירשא בעלמא היא וכ' דגם לומר דצריך להיות חלב בציר"י זה ג"כ אינו דבתוך הקיבה לא נמצא חלב בציר"י כלל עכ"ד. איברא כי בש"ס שלפנינו נרשם על הגליון בפרש"י במ"ש חלב קרוש שהוא ט"ס וצ"ל חלב הקרום וכן במ"ש שם חלב של הקיבה הוא ט"ס וצ"ל שעל הקיבה וכה ראיתי בשלחן גבוה סק"י שכתב כן מפרש"י דדוקא חלב הקרום שעל הקיבה ושבתוך הקיבה (דהיינו הלב בצירי) אבל מה שנמצא חלב (בקמץ בתוך קיבתן של עגלים וגדיים היונקים שמעמידין בהם גבינות א"צ ליתן לכהן עיי"ש ונראה שהי' לפניו הגי' בפירש"י כמו שהי' בש"ס הישן ורק שס"ל שר"ל חלב בצירי ומה שמתמה בח"ס דהלא בתוך הקיבה לא נמצא תרבא כלל הנה ראיתי בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ד שפי' ג"כ חלב פנימי וחיצון היינו דאייתרא ודאקשתא. ועי' בשלחן גבוה סק"י שהביאו וכ' דר"ל שהקיבה עשוי כקשת וצד החיצון קרוי אקשתא וצד הפנימי דהיינו לצד העיגול נקרא אי תרא ושפיר יתכן דאינו ר"ל תרבא שבפנים הקיבה אלא ר"ל החלב שבחוץ רק שהוא בצד הפנימי וכמכר. ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעי' י"ד שעמד בזה דלפי מה דקיי"ל להלן סי' ס"ד דחלב שעל הקשת אסור מה"ת ושעל היתר ג"כ אסור מדינא או ממנהגא כיון דלדידן גם הכהנים אין אוכלים אותו למה צריך ליתן לכהן דהא קיי"ל דטריפה א"צ ליתן לכהן אפי' לא נטרפה רק מחומרא בעלמא דכל שאינו ראוי לאכילת הכהנים אפי' רק מחומרא פטור וכ' דאפשר לומר כיון דבשר הקיבה מותר לאכול ע"כ צריך ממילא ליתן גם החלב הנדבק בו אע"ג שאינו ראוי לאכילה כמו שצריך ליתן לו העור והצמר עיי"ש:
כ אא"כ נהגו הכהנים. עי' בערך השלחן הספרדי אות א' שכ' בשם מהר"י קורקס וז"ל נראה דאם בא כהן א' ואמר שאינו רוצה לוותר אין שומעין לו כיון שנהגו בו עין יפה עכ"ל:
כא נהגו הכהנים להניח ופשוט לפענ"ד דמקוה שהמנהג ידוע שלא להניח אסור לכהן א' להניח דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות וכמ"ש הפר"ח ס"ק מ"ג :
כב להניח החלב. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דה"ה אם נהגו עין יפה בצמר ועור בלחיים ר"ל דה"ה צמר שבלחי ועור שבזרוע אם נהגו הכהנים ליתן לבעלים בעין יפה כן הוא. מ"ז ס"ק ז'. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ט"ו:
סעיף ה :
כג :
שמותר לאכול. עפר"ח ס"ק י' שהביא מהתוס' חולין שכ' דאיכא איסורא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה ומ"מ לדינא מסיק דהעיקר כמ"ש המחבר דמותר ואפי' איסורא דרבנן ליכא עיי"ש וכ"כ בפרי תואר ס"ק ב' עיי"ש ועי' כו"פ מ"ש בזה וכתב דמ"מ איש חסיד ופרוש יש לו להחמיר על עצמו לכתחילה שלא לאכול טרם הורמו ממנה מתנותי' עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ד' מה שהאריך בזה:
כד קודם שיפריש. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועפת"ש לקמן ס"ק י"ג ובדברינו להלן (ס"ק פ"ח):
כה מצוה להפרישם מיד. עי' בדברי זקיני הלבוש שכ' הטעם משום דזריזין מקדימין למצות ועי' פרי תואר ס"ק ג' שכתב הטעם משום דכיון דנתחייב במצוה עובר משום בל תאחר עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ה' ועי' כנה"ג בהגהות הטור אות י"ח מ"ש בזה וסיים ולכן הירא את דבר ה' שלא יהא בשמתא (כהא דאמרינן בגמרא דטבחי הוצל קיימא בשמתא) מפרישם מיד עכ"ל ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ג מ"ש בזה:
סעיף ו:
כו אכל שחם ומצא טריפה. עי' בתורת נתנאל סק"א מ"ש בזה ג"כ שדין זה צ"ע כי מדברי התוס' וכן מהרמב"ם משמע דאפי' בנמצאת טריפה חייב עיי"ש ועי' במחזיק ברכה סוף אות ו' שהביאו ומדחה דבריו עיי"ש:
כז שחט ומצא טריפה. עבאה"ט מ"ש דה"ה ספק טריפה ועש"ך לעיל סי' נ"ז ס"ק ז' שכתב דאם תפס הכהן ספק טריפה אין מוציאין מידו ועשפ"ד שם מה שהתפלא ע"ד בזה ועי' בתורת יקותיאל ס"ק א' מה שהאריך בדין זה ועי' שפ"ד סק"י מ"ש בזה והעלה דאף בספק טריפה אי תפס הכהן מוציאין מידו עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ג' שכ' ג' שכ' דזה תלויה בפלוגתת הפוסקים דלקמן סעי' כ"ג ולהמ"ד שם דבנטל הכהן המתנות מלוי לא יחזור ה"נ אין מוציאין מידו עיי"ש ועי' בערך השלחן אות ג' מ"ש בזה והשיג על הכנה"ג וכ' דאפי' להמ"ד שם דאין מוציאין מידו מ"מ כאן מודה דמוציאין מידו עיי"ש וכ"כ בשפ"ד שם עיי"ש:
כח ומצא טריפה. בטור כתב וז"ל אחר שבדק ומצא כשר יפרוש המתנות וכו' וכן העתיק זקיני הלבוש ועי' בתורת יקותיאל ס"ק א' שכ' דנראה כוונתם דלאו דוקא אם נמצא טריפה פטור מן המתנות דה"ה אם לא הי' בודק כלל כגון שנאבדה הריאה לדעת הסוברים שהוא טריפה א"צ ליתן המתנות והאריך בדין זה אם מה שהוא לדידן מחמת חומרא מדרבנן אם פטור מן המתנות עיי"ש ועי' בפר"ח ובכו"פ שכ' לדינא דאפי' נמצאת טריפה מחמת חומרת האחרונים פטור כיון דגם הכהן נוהג חומרא זו א"כ לאיזה צורך הוא לוקח אם לא לכלבו בזה לא חייבו התורה דכתיב ונתן לכהן ולא לכלבו עיי"ש ועשפ"ד לעיל סי' נ"ז ס"ק ז' שהניח דברי הפ"ח הנ"ל בצ"ע דמ"ש מכיסוי הדם דכתיב נמי אשר יאכל אפ"ה קיי"ל דבטריפות דרבנן חייב לכסות עיי"ש ועי' בפרי תואר ס"ק ד' שכ' דמה דאנו אוסרין מחמת חומרת האחרונים ומדאורייתא שרי פשיטא דחייב דלא מצינן להפקיע זכותי' דכהן במה דזכו לי' רחמנא ורבנן נמי לא גזרו לאפקועי זכותיה דכהן עכ"ל וכ"כ במ"ז ס"ק ח' ובערך השלחן אות ג' לדינא עיי"ש אבל עיין במחזיק ברכה אות ו' שכ' דהעיקר לדינא כדעת הפר"ח והכו"פ והביא ראיות לדבריהם עיי"ש וכ"כ ביד אפרים ובס' יד דוד בהגהות הטור אות ט' בשם הגאון מהרד"ף ז"ל לדינא עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תכ"ג מ"ש בדברי האחרונים הנ"ל ולדינא כ' דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא ופטור מליתן דהמע"ה ואם תפס הכהן לא מפקינן מיני' עיי"ש ועי' בבית אברהם בשפת זהב ס"ק ח' שכ' דזה פשוט הוא דאם הבעלים נוהגין שלא לאכול מבשר המוכשר ע"י מיעוך הסירכא והכהן נוהג לאכול גם מבשר שנתמעכו ממנו הסירכות דודאי מחוייב הבעלים ליתנם לכהן זה אמנם הא איכא למיבעיא אם הדבר בהיפך וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בס' ערוגת הבושם כמה עניני טריפות שיש מחמירין ויש מקילין והרבה דברים שאנו בני אשכנז נוהגים להחמיר בזה ובני ספרד נוהגים להקל וכן להיפך שאנו מקילין והספרדים מחמירין ויש להסתפק אם אירע בבהמה טריפות אשר אנו מקילין ומתירין טריפות זו אם רשאי ליתן המתנות לכהן שהוא ממקום שנוהגין להחמיר בטריפות זו די"ל כיון דלדידיה הוי טריפה א"כ אינם ראוים לו רק לכלבו ולא יצא ידי נתינה וכ' דזה פשוט דהיכא דאיכא כהן אחר שנוהג ג"כ להקל בטריפות זו בודאי דראוי יותר ליתן לכהן זה אך אי ליכא שם כהן אחר י"ל דה"נ דאין צריך ליתן לו ומ"מ לדינא סיים בצ"ע עיי"ש:
כט טריפה. עי' במנחת חינוך מצוה תק"ו שכ' דפשוט הוא דאי נטרפו המתנות מבליעת איסור חייב ליתנם לכהן דהתורה הקפידה דוקא על הבהמה שתהי' ראוי לאכילה ולא על המתנות אך אם נאסרו בהנאה דאינו ממון כלל א"צ ליתן לכהן עיי"ש:
ד פטור. עט"ז שכ' הטעם דבשחט ומצא טריפה פטור מן המתנות משום דדרשינן מאת זובחי הזבח. ודע דרש"י והר"ן כתבו הטעם משום דכתיב ונתן לכהן ולא לכלבו כיון דאינו ראוי לכהן לאכילה פטור וכל האחרונים האריכו במה שיש נ"מ בין הטעמים בזה לענין אם היא טריפה רק מדרבנן או בספק טריפה ועי' בפר"ח ס"ק י"א ובפרי תואר ס"ק ד' ובמ"ז ס"ק ח' ושפ"ד ס"ק ג' ועי' בס' יריעות שלמה אות ב' שכ' דהוי נ"מ לדינא לענין אם נשברה הזרוע ואין עור ובשר חופין את רובו דמבואר לעיל סי' נ"ג דבנשברה ידי הבהמה או נשמטו דהבהמה כשרה אבל היד עצמה טריפה משום אבר המדולדל ואבר מן החי דלפי טעם רש"י משום דכתיב ונתן לו ולא לכלבו אין צריך ליתן הזרוע השבורה לכהן אבל לפי הטעם דסברי דילפינן מאת זובחי הזבח בודאי חייב ליתן דהא זבח כשר הוא וכל הבהמה כשרה וראוי לאכילה ומוטל החוב על זובחי הזבח ליתן הזרוע לכהן ועיי"ש במ"ש בזה וסיים בצ"ע ועי' בישועות יעקב ס"ק א' שכ' בפשיטות דאם נשברה הארכובה מחיים דא"צ ליתנה לכהן דאף דהבהמה מותר והוא בכלל זובחי הזבח מ"מ פטור ליתן האבר המדולדל דאינו בכלל ונתן לכהן אך כתב דאם יש ספק אם נשבר האבר מחיים או לאח"ש כיון דקיי"ל דמותר מן התורה לשיטת הרמב"ם חייב ליתנה לכהן עיי"ש. ועי' בס' דברי יוסף סי' תכ"ג מ"ש בענין זה וכתב שיש לחלק בין אם נטרפה הבהמה בטריפות דרבנן ובין אם נשבר האבר דאם נטרפה הבהמה בטריפות דרבנן י"ל דאם תקפו הכהן אין מוציאין מידו אבל בטריפות אבר א' לבד כיון דלדעת הרמב"ם הוי איסור מן התורה נראה דאם תקפו כהן מוציאין מידו עיי"ש ועי' עוד ביריעות שלמה שם שכ' דע"ד הפלפול י"ל עוד נ"מ לענין ספק טריפה שאנו מכשירין ספק זה כגון ניקב א' מאברים הפנימיים במקום שיש לתלות במישמוש ידא דטבחא או שבא זאב ונטל הבני מעיים והחזירן נקובים דיש ספק אי ניקב מחיים או לאתר שחיטה ואף דאנן מכשירין מטעם נשחטה הותרה ואוקי הבהמה אחזקת כשרות מ"מ לענין המתנות י"ל דהבעלים יכולין לומר אייתי ראי' דכשירה דלענין ממון לא אזלינן בתר רובא ולא בתר חזקה דהא המתנות הוי כדין ממון וכמ"ש הט"ז ובזה יש נ"מ בין הטעמים דלטעם רש"י דדרשינן לו ולא לכלבו א"כ כל שהיא כשרה מצד הדין הו"ל ראוי' לכהן וחייב במתנות אבל לטעם שכ' בספרי דדרשינן מאת זובחי הזבח י"ל דאף אם יש ספק אם היא טריפה נהי דאוקמינן הבהמה אחזקת היתר מ"מ ממתנות י"ל דפטור דיכול לומר לכהן אייתי ראי' דלאו טריפה היא וסיים דבאמת כל זה אינו דהדבר פשוט הוא דכל שמכשירין הבהמה לאכילה ע"י רוב או ע"י חזקה או מחמת ס"ס חייב במתנות דאיך יאכל הלה וחדי ולא יתן המתנות לכהן דהוי כתרתי דסתרי אהדדי ובע"כ דכל שמכשירין הבהמה לאכילה חייב במתנות ולא ממעטינן מאת זובחי הזבח רק אם היא טריפה ואינה נאכלת אבל כל שהיא נאכלת חייב במתנות לכ"ע עיי"ש באריכות. שוב אות ג' מ"ש בענין זה באריכות ובסוף דבריו עמד על חקירה כזו במה שיש ראיתי בשפ"ד לעיל סי' נ"ז ס"ק ז' שכ' כן להדיא דאף אם אירע טריפות בבהמה שמתירין אותו משום ס"ס פשיטא דחייב ליתן לכהן המתנות דאף דקיי"ל דאף בס"ס אין מוציאין ממון זה לא ניתן להאמר דכיון דמותר באכילה יאכל הלה וחדי וכו' עיי"ש ועי' בהגהות יד שאול מ"ש בדין זה ועי' בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' פ' מאות א' עד אות ה' מ"ש בדברי היד שאול בזה באריכות:
סעיף ז:
לא יתנם לכהן חבר. עצה טובה קמ"ל להנות ת"א. ואולי הוי הטעם ע"פ מה שאמרו חז"ל ע"ה אסור לאכול בשר ולהכי משום השב ולפני עור לא תתן מכשול צריך ליתנם לחבר ואי ליכא חבר דשרי הוא משום דבאמת לא שייך בו איסור דלפני עור משום דאפשר דכהן זה יתנם במתנה לחבר או ימכרם לת"ח. פרי תואר ס"ק ה'. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ט מ"ש בענין זה ועי' במחזיק ברכה אות ז' מ"ש ע"ד הכנה"ג בזה:
לב לכהן חבר. כ' בערך השלחן הספרדי אות ה' מהרדב"ז דמסתבר דאם לקח כהן ע"ה אע"פ שיש שם כהן ת"ח ורוצה לקבלם אפ"ה אין מוציאין מידו דכבר זכה בהן והאי דאמרינן אין נותנין לע"ה אם יש שם חבר היינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם כבר נתנו לו או לקח הוא זכה בהם עיי"ש: (לג) חבר. עי' בפי' הר"ע מברטנורה במשנה ח' פרק ד' דחלה שכתב דכל שהוא חבר אף שאינו אוכל חולין בטהרה נותנים לו עיי"ש. ועי' בתוס' יו"ט ובתוס' חדשים שם מ"ש בזה ועי' בערך השלחן הספרדי אות ד' מ"ש בעני זה והביא מדברי הסמ"ג דדוקא כשאינו נזהר רק בטומאות וטהרות אבו עכ"פ הוא מחזיק בתורת ה' אבל אם אינו מחזיק בתורת ה' לא יתנו לו כלל עיי"ש ועי' בס' לב ארי' חולין דף קל"ב ע"ב (בד"ה ולאו מלתא הוא) ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות כ' שכתב דכהן הנושא נשים בעבירה או שהוא מטמא למתים במזיד אין נותנין לו המתנות כהונה אפי' אין שם כהן אחר אלא הוא ואפי' הוא ת"ח אלא ישום המתנות בדמים וימתין עד שיזדמן לו כהן אחר ונותן לו המעות עיי"ש ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' שפ"ז שכתב דכהן שעבר עבירה באיזה עבירה שתהי' אפי' רק באיסור דרבנן מזלזלין אותו ואין מניחין אותו לשום דבר של חשיבות כהונה כל שלא עשה תשובה הגונה עיי"ש ועי' בס' רוח חיים הספרדי אות א' שהביא מקור לדין זה מהספרי שהביא הר"א מזרחי ריש פ' כי תבא אות ג' עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה תק"ו שהביא דברי הכנה"ג הנ"ל וכ' דבע"כ כל מה שאמרו דכהן הנושא נשים בעבירה לא יתנו לו הוא רק מדרבנן אבל מה"ת שפיר יצא ידי נתינה גם כשנתן לכהן כזה עיי"ש אבל לפענ"ד צ"ע בזה עפ"ד הר"א מזרחי הנ"ל שכ' מהספרי שהוא דבר הלמד מקרא דכהן שהי' מתחילה קרוב לעבירה ונתרחק ממנה ע"י תשובה חוזר לחשיבותו ליתן לו בכורים כדי לכבדו ולהדרו עיי"ש ואם כדברי המנחת חינוך למ"ל קרא הלא מה"ת בלא"ה אין מרחקין אותו מחשיבותו וצ"ע. ועי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' כ"ב שעמד על המחקר מה הדין לענין דיעבד בשכבר נתנו לו ואח"כ נודע שהוא בעל עבירה אם יצא בדיעבד ידי נתינה ועיי"ש במ"ש בזה והעלה דאם כבר נתן לו קודם שנודע שחטא יצא י"ח דבדיעבד כל דין כהונה עליו אך אם נודע קודם הנתינה שחטא ועדיין עומד במרדו ולא עשה תשובה אז אף בדיעבד לא יצא די נתינה וכל זה אם לא עשה תשובה אבל אם נודע שעשה תשובה נותנין לו אף לכתחילה גם במקום דאיכא כהנים שלא חטאו מעולם רק דבעינן שנודע שעשה תשובה שלימה בלי מרמה וערמה עיי"ש באריכות ועי' בס' רוח חיים שם שהביא בשם הרשב"א דכל שרואין שעשה תשובה נותנין לו המתנות ואין אומרים שמא מחמת המתנות חזר בו עיי"ש:
לד ואם אין שם חבר. ר"ל דכל שאין שם כהן חבר במקום ההוא א"צ לשכור ולשלוח למקום אחר שיש שם כהן חבר, הרשב"א בחידושיו לחולין דף ק"ל בד"ה מנין:
לה חבר. עי' בשו"ת חכם צבי סי' ע' באמצע התשובה שהוכיח דאף שהע"ה הוא ממכירי כהונה מ"מ הוא מחויב ליתן להחבר אפי' להמ"ד דס"ל בעלמא דיש בדברים משום מחוסר אמנה והוא רגיל לכהן לע"ה כל מתנותיו אפ"ה יכול לחזור בו שלא ליתנם לו אלא לצורבא מרבנן עיי"ש לדרכו: (לו) יתנם לע"ה. אבל עכ"פ בעינן שיהי' כהן כשר דוקא אבל כהן חלל אינו נוטל מתנות כנה"ג בהגהות הטור אות כ"א ופר"ח ס"ק י"ב מהרמב"ם. ועי' שפ"ד ס"ק י"ב מזה. ועי' במחזיק ברכה אות י"א שכ' דכהן זכר חלל נקרא כשנולד מפסולי כהונה אבל אם נולד בכשרות אע"פ שהי' הבעילה באיסור לא נתחלל עיי"ש וה"פ (וע"ל ס"ק מ"א וס"ק קל"ג):
ועיי"ש עוד בשפ"ד ובמנחת חינוך מצוה תק"ו באמצע הדיבור שכתב עוד הא דנותנין המתנות אפי' לכהן פצוע דכה דכיון דאוכלין בקדשים הרי הם כשאר כהנים לכל הדינים עיי"ש:
וכתב עוד במנחת חינוך שם דאף כשהכהן הוא מחצה כהן ומחצה ישראל (ומשכחת לה ע"י חציה שפחה וחציה ב"ח) אם נתנו לו המתנות יצא ידי נתינה ע"י צד הכהן שבו דמתנות אין בהם צד קדושה ויכול לאכלם אפי' צד ישראל שבו עיי"ש:
לז לעם הארץ. וזה דוקא אם הוא מודה בה אבל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בהם רמב"ם פרק א' מהלכות בכורים הלכה א'. ועי' בכסף משנה מה שמתמה על לשון הרמב"ם בזה כי בגמ' איתא וכל כהן שאינו מודה בעבודה עיי"ש ועי' בפי' הרדב"ז על הרמב"ם שם:
לח ואם החבר אינו רוצה לקבלן. וה"ה אפי' יש שם חבר רק שהוא עשיר ואין צריך וזה הע"ה הוא עני וצריך שאנו מצווים להחיותו אז אעפ"י שהחבר רוצה לקבל יתנו להע"ה העני. מחזיק ברכה אות ח' ובס' מזמור לדוד (להרב מהרד"ף ז"ל) בשם היש"ש מהתוס' ועי' ביד אפרים:
לט נותנן. עי' בח"צ שם שכ' דכל מה דאמרינן דכהן ת"ח הוא קודם לכהן ע"ה זה דוקא אם אין הע"ה קרוב לזה הבעה"ב אבל אם הע"ה קרובו של הבעה"ב פשוט הוא דאפי' אם הכהן האחר הוא ת"ח וצריך קרובו קודם עיי"ש באריכות:
סעיף ח:
מ נותנים אותם לכהנת. כ' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאיואהרדק) סעי' ל"ג וז"ל ונראה לי דדין זה אינו אלא במתנות דזרוע ולחיים וקיבה אבל בשאר מתנות כהונה ולוי' כתרומות ומעשרות ופדיון הבן וחרמי כהנים אין יוצאין ידי נתינה כשנותנו לכהנות ולויות אע"פ שמעשר ופדיון הבן וחרמים מותרים לזרים וכו' ולכן לא מצינו בכל הש"ס שיועיל נתינה לכהנת בשאר מתנות כהונה וכן לוי' במעשרות עכ"ל:
מא אותם. עפת"ש מ"ש מהמהרש"ל דאם יש כהן חבר והיא אשת חבר שקולים הם ועי' בס' מהרי"ט אלגאזי על הלכות בכורות להרמב"ן פרק ד' אות מ"ד מה שהאריך בביאור דין זה בפלפול. ומ"ש הפת"ש וה"ה כהן ע"ה הדין כן ר"ל דאם בעל הכהנת הוא ע"ה והכהן הוא ג"כ ע"ה ג"כ שקולים הם. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ב ובערך השלחן אות ח':
מב לכהנת. דוקא כהנת כשרה אבל אם היא חללה לא יתנו לה. כנה"ג בהגהות הטור אות כ"א. ועי' במחזיק ברכה אות י"א מ"ש בזה וכ' מהפרשת דרכים דלא מיבעיא היכא דנולדה מפסולי כהונה דודאי אין נותנין לה דכל הנולד מפסולי כהונה אין לו דין כהן חלל אלא אפי' נולדה בכשרות שהיתה כהנת גמורה, אלא שנבעלה בעילת איסור דנקראת ג"כ חללה לענין זה ג"כ לא יתנו לה עיי"ש. ועי' בפי' הרדב"ז על הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מתנות כהונה הלכה כ' שכ' דאפי' בעלה ישראל אין אוכל בשבילה כשהיא חללה עיי"ש ועי' במחזיק ברכה שם שהביאו והתפלא עליו דמהיכא ס"ד לומר שיאכל בשבילה כשהיא חללה כיון שהיא עצמה אינה אוכלת עיי"ש ועי' במשנה למלך בפ' ט' מהלכות בכורים דחללה לא די שאין נותנין לה מתנות אלא אף משקל נמי שקלינן מנה דכיון דנבעלת לפסול לה פקעה קדושתה ממנה לגמרי ואפי' קדושת לויה אין בה עיי"ש ועי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' כ"ג מה שכ' בזה באורך (וע"ל ס"ק ל"ה):
מג אפילו היא נשואה לישראל. ע"ל סי' ש"ה סעי' ג' וסי' ש"ו סעי' ב' וסי' שכ"א סעי' א' וסי' של"ג סעי' י"ה :
מד נשואה לישראל. עי' במנחת חינוך מצוה תק"ו שכ' דאפשר י"ל דבארוסה אין נותנין להארוס ישראל בשבילה אלא בנשואה וסיים בצ"ע עיי"ש:
מה והנותנם לבעלה ישראל. ר"ל בדיעבד בשכבר נתן לבעלה שפיר דמי אבל לכתחלה בעי ליתנם לכהנת עצמה. פרי תואר ס"ק ו' ועי' במחזיק ברכה אות ט"ו:
מי לבעלה ישראל. עי' בס' תפארת למשה ריש סי' זה לענין אם בעלה הישראל יכול ליטול מאחרים בשביל אשתו וכ' דמאותן שאינן מכירה פשיטא דאינו נוטל בשביל אשתו דלא הוי כאתי לידה אמנם במכירי כהונה מצדד לכאורה דגם במכירה אין לו ליטול ובסוף סיים להקל דמשמע דמכירי כהונה הוי מדינא כמאן דאתי לידה ע"כ שפיר יכול הבעל ליטול עבורה ממכירה עיי"ש:
מז ישראל. עי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעי' ל"ו שכ' דדוקא כשהבעל הוא ישראל והאשה היא כהנת הוא דמהני גם אם נתנה לבעלה הישראל אבל בהיפך שהאשה היא ישראלית והבעל הוא כהן אם נתן לאשת הכהן לא יצא י"ח דבעינן דוקא שיתן המתנות לכהן ולא לאשתו ע"כ רוקא כשהאשה היא כהנת מהני במה שנותן לבעלה כיון דהאשה היא קנין בעלה וכשנותן להבעל הוי כאלו נתן לאשתו משא"כ בהיפך כיון שאין הבעל קנין האשה כשנותן להאשה בלא דעת הבעל לא קיים נתינה עכ"ד:
מח קיים מצות נתינה. ר"ל אעפ"י שאין השעה דחוקה לו. פר"ח ס"ק י"ג ועיין לקמן סעי' י"ד:
מט מצות נתינה. עפר"ח ס"ק י"ג שכ' דכשהאשה גלתה דעתה דלא ניחא לה בהא שימסרו המתנות ליד בעלה אלא שיתנוה לידה פשיטא דלא מקיים מצות נתינה עיי"ש אבל בפרי תואר ס"ק ו' כ' דמסתבר דאפילו כשהאשה צווחת ואומרת אי אפשי שיתנו לבעלי ונתנם לבעלה אפ"ה קיים מצות נתינה עיי"ש ועי' בשו"ת מעשה איש סי' ג' באמצע התשו' מ"ש בזה ועי' ביד אפרים שכ' להכריע בזה כך דאם אין האשה ממכירי כהונה אז אם בעלה רוצה לקבלם שלא ברצונה לא יצאו הבעלים ידי נתינה אא"כ נתנם הבעל קודם להאשה ואח"כ יכול לחזור וליקח אותם ממנה מכח הזכות שיש לו עלי' דמה שקנתה אשה קנה בעלה אבל אם לא הגיע לידה עדיין דאין כאן זכות לאשה כלל לא קיימו הבעלים מצות נתינה אם לקחם שלא ברצונה אך אם האשה היא ממכירי כהונה דקיי"ל שהוא זוכה מיד כשנשחט והבכור נוטל פי שנים כמבואר ש"ס ב"ב דף קכ"ג אפשר דלאו כל כמינה לומר אי אפשי דהא קודם שאמרה אי אפשי זכתה כבר ותיכף זכה בהו הבעל ואע"ג דהבמלים יכולין לחזור וליתן לאחר אף במכירי כהונה מ"מ כל כמה דלא אהדרי בהו כמאן דמטי לידייהו דמי וסיים בצ"ע עיי"ש:
נ נתינה ור"ל אפי' נתן לו בלא ידיעת אשתו שפיר דמי דאמרינן דמסתמא ניחה לה וגם הבעל יכול ליתנם או למכרם לאחרים בלי ידיעת אשתו כיון שאין הנשים מקפידות בכך. פר"ח שם. ועי' ביד אפרים שם שכ' דכשכבר בא לידה או ליד בעלה מרצונה אז אמרינן דלא איכפת לי' בקפידה דידה כלל עיי"ש ור"ל אף שחזינן שמקפדת ואומרת בפירוש דלא ניחא לה שיתנם להבעל או שימכרם לאחר אפ"ה רשות ביד הבעל למכרם או ליתנם לאחר ולא איכפת לן בהקפדתה ואין בכחה לעכב על ידו כלל:
נא וכ"ש שבעלה ישראל פטור. עי' במחזיק ברכה אות ט"ז שעמד על המחקר אם בעל הכהנת נפשו אותה להפריש מתנות ליתנה לכהן כדי לקיים המצוה אי אריך למיעבד הכי אם הוא בכלל כל הפטור מן הדבר ועשאו נקרא הדיוט והרחיב הדיבור בגוף הדין דכל הפטור מן הדבר ועשאו נקרא הדיוט בש"ס ופוסקים והעלה דבנ"ד לא שייך הא דכל הפטור מן הדבר וכו' אם רוצה להפריש המתנות וליתנם לכהן אחר קיים המצוה ותע"ב עיי"ש ועי' מזה בשו"ת מעשה איש הספרדי חיו"ד סי' ג' באריכות:
נב שבעלה ישראל פטור. כ' בס' בית אברהם בשפ"ז ס"ק י' דזה דוקא כששוחט לעצמו אבל אם שוחט למכור בקבוע בודאי חייב ליתן:
אף שאשתו כהנת דהא לא עדיף מכהן עצמו שחייב בכה"ג כמש"ל סעי' כ"ד עיי"ש והנה זה לא צריך לכתוב אך מה שיש לעיין בזה לפענ"ד הוא אם הבעל של הכהנת הוא טבח ושוחט למכור בקבוע לאחרים אם מהני ליתן המתנות לאשתו כהנת דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה הא לא נתן ולא מידי ולא יצאו המתנות מרשותו כלל והנה בפר"ח סוף ס"ק ל"ג כ' בפשיטות הטעם דכהנת נשואה לישראל שבעלה פטור משום דהו"ל כאלו נותן המתנות לאשתו ומש"ה מיפטר עיי"ש לדרכו ומבואר מדבריו דכהנת נשואה לישראל מהני אם נותן המתנות לאשתו אמנם מדברי התוס' חולין דף קל"ב ע"ב בד"ה כשהוא משמע דלא מהני שהטבח יתן המתנות לאשתו שכ' הטעם שגזרו חז"ל בה דטבח כהן יתן המתנות לכהן אחר כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטור מן המתנות עיי"ש וזה הטעם שייך אף בבעל כהנת שאם נתיר שיתן המתנות לאשתו ירגילו טבחי ישראל לשתף עמהם בבעל כהנת:
נג פטור עי' פרישה שכ' דר"ל שבעלה ישראל יכול לאכול אותם בלי רשות אשתו ואפי' אין אשתו עמו ובדרישה כדר"ל דא"צ להפריש המתנות כלל משא"כ באחרים הנותנים לבעל הכהנת דצריך לכל הפחות להפרישם ובעלה אוכל בשליחות אשתו עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ד: סעיף ט:
נד לא יחלקם להרבה כהנים. עי' בהגהות יד אברהם שהקשה דהא מלשון זה משמע דאם רוצה ליתן כל המתנות לכהן אחד רשאי וכמ"ש הרמב"ם להדיא בפרק ט' מהלכות בכורות הלכה י"ז והוא היפך דברי הש"ס עירובין דף ס"ג דהנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם עיי"ש ובמח"כ נעלם ממנו שכבר עמד בזה הפר"ח בס"ק ט"ו והביא דברי הרמב"ם בפירוש המשניות חולין פרק הזרוע שכ' באמת דאין מותר לתת כל המתנות לכהן אחד וכ' דנראה דבחיבור ס' היד חזר בו הרמב"ם ומתיר וכ' הטעם משום דליתא להאי דכל הנותן מתנותיו לכהן א' וכו' אלא אם נותן לו לעולם אבל אם אינו נותן לו לעולם רק באקראי יכול ליתן לכהן א' וסיים שהדברים ברורים הם עיי"ש ועי' מזה בפלתי ס"ק ו' שכ' שחתנו החסיד עשה סעודת פדיון הבן ולקח בהמה והפריש המתנות ורצה ליתן גם המתנות לכהן שפודה הילד ושוב נתחרט דאולי הוא בכלל נותן מתנותיו לכהן א' ולכן נתנם לכהן אחר עיי"ש ועי' ביד אפרים סעי' כ"א שהביא דבריו ז"ל וכ' דלפי דברי הפר"ח הנזכר בחנם הפסיד הרב הנ"ל את הכהן שפדה אצלו עיי"ש:
נה זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לב'. עי' בערך השלחן הספרדי אות ט' שכ' דכ"ז הוא בבהמה או בעגל בינוני אבל אם היה גדי קטן שאין במתנה א' כדי נתינה צריך ליתן הכל לכהן אחד עיי"ש:
נו ולחיים לשנים. עפר"ח ס"ק י"ד שכ' דצ"ל בע"כ דהלשון יחלק ג"כ לשנים חציה לכל א' דאי אמרת דסגי לכהן א' בחצי לחי בלבד א"כ כ"ש הוא דסגי לאחד בהלשון לבד וא"כ הו"ל למיפלגינהו לתלתא כהני אלא ודאי דלכל כהן שנותנין לו חצי לחיים נותן לו ג"כ חצי הלשון עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ח שמדחה ראיותיו וכ' דלענין הלכה לשנים לאו דוקא ומ"ש לשנים ר"ל שנים שהן ארבע והעיקר ליתן לא' לחי א' לבד אף בלא הלשון ובאמת שיכול לחלקם לג' או לד' חלקים וכ' דכ"ז הוא להלכה אבל למעשה מסתבר כדברי הפר"ח ליתן מנה יפה לחי שלימה עם חצי הלשון עמה עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז):
נז הזרוע לשנים. עי' פרי תואר ס"ק ז' שכ' דמדברי הרמב"ם בפירוש המשניות משמע דכל שיש בשור הגדול לחלקו אפי' לג' בזרוע שפיר דמי ומ"ש המחבר הזרוע לב' לאו דוקא הוא עיי"ש אבל בפר"ח ס"ק ט"ו כ' דאף דמלשון הרמב"ם ורי"ף וסמ"ג משמע דבשור הגדול יכול למיפלגינהו טפי מלחיים בשנים וקיבה לא' וגם הזרוע יכול לחלק לשלשה אם השור הוא גדול ביותר כל שיש לכל א' כדי נתינה אבל העיקר הוא כמשמעות פשטות לשון הרא"ש והטור והמחבר דאף בשור גדול אין לחלק הקיבה ולחיים יותר מב' וכן הזרוע ליותר משנים עיי"ש:
סעיף י:
נח אם אין שם כהן. עפת"ש מ"ש מהרדב"ז ועי' בפר"ח ס"ק מ"ג שכתב דאם מחל הכהן המתנות להבעלים בדיעבד הוי מחילה וכן אם הבעלים נותנים לו במתנה ע"מ להחזיר יצא בדיעבד ידי נתינה עיי"ש והסכים עמו הרב בני חיי בהגהות ב"י סוף סי' זה (ועי' בברכי יוסף באו"ח סי' תרצ"ה אות ה') ועי' בשו"ת עמק הלכה (מהה"ג מזיטיל ז"ל) חיו"ד סי' י"ח מה שפלפל בענין זה והביא מכמה מקומות ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:
נט אין שם כהן. עפת"ש מ"ש מהרדב"ז דוקא אם אין שם כהן אבל אם יש שם כהן הן ולא דמיהן וע' בשו"ת אבקת רוכל (ממרן הב"י) סי' ט"ז מ"ש בזה באריכות ועפר"ח ס"ק ט"ז שסיים דהאידנא נהגו דאפי' יש שם כהן שמים המתנות בדמים ונותנים הדמים לכהנים והכהן מתרצה בע"כ כדי שיהי' רגילין ליתן לו המתנות אבל הוא מנהג משובש וראוי לבטלו עיי"ש וכיוצא בזה כתב ג"כ במחנה אפרים בהלכות זכיה ומתנה סי' ט' בדבר המנהג שנוהגים שמי שיש לו מתנות ליתן לכהן שאומר הילך זוז בשביל המתנות שיש לך אצלי ולפעמים הכהן מחלם לישראל בלא דמים וכל זה עושין קודם שבאו ליד הכהן דלא עבדו שפיר שכל זמן שלא באו ליד הכהן עדיין לא זכה בהם כהן כדי שיוכל למחול לישראל או למכרם ועיי"ש בדברי המגיה שכ' דאם כי מדברי הפר"ח שם משמע דיצא בדיעבד ידי נתינה גם אם עשה כן אבל דעת הגאון המחנה אפרים מבואר דכל שלא נתן ממש המתנות לכהן אף בדיעבד לא יצא עיי"ש ועי' בשו"ת עמק הלכה הנ"ל שם מה שהאריך בזה והעלה דאפי' במכירי כהונה לא מהני מחילת הכהן אא"כ באו המתנות ליד הכהן עכ"פ במתנה ע"מ להחזיר עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות י"ט מ"ש בזה (ועי' ביד אפרים סוף סעיף זה מ"ש ע"ד המחזיק ברכה בזה) וסיים בסוף הדיבור דבעה"ק ירושלים ת"ו ובחברון נתבטל המנהג הזה ואדרבה משתדלים לקנות גדיים ונותנים הזרוע והלחיים והקיבה דוקא לא זולת וכן ראוי לעשות עיי"ש ועי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' י"ח מ"ש בענין זה באריכות וע' בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ג':
ס ישום המתנות בדמים. עי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) שכ' דמלשון הטוש"ע שכ' ישים אותו בדמים משמע דסומכים על שומתו בעצמו וא"צ שאחרים ישומו כדרך כל שימות ב"ד ושכן משמע מלשון הרמב"ם ועיי"ש עוד שכ' דמה שכ' הרמב"ם בלשונו מעלה המתנות בדמים וכן הוא לשון הש"ס אין הכוונה להעלות יותר משוויים אלא שומא טובא כפי שויין עיי"ש:
כא בדמים. עבאה"ט מ"ש שהם ממון כהן ועי' פרי תואר ס"ק ו' שכ' דמסתבר דאם נתנם לבעל חובו של כהן שקיים מצות נתינה עיי"ש ועי' ביד אפרים מ"ש בזה וכ' שהוא צ"ע עיי"ש:
סב ונותן הדמים לכהן. עפר"ח ס"ק י"ז שכ' דאם ירצה יחלק הדמים לד' כהנים כדלעיל סעי' ט' דמה לי הן ומה לי דמיהן עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ט מחודש ד' שהביא דברי הפר"ח בזה וסיים וז"ל ונראה לי דאם הוא במקום שהבשר בזול ואין בדמיהם כדי לחלק לד' כהנים נותן לשלשה או לשנים או לא' כדי שיהיה נתינה שיש בה ממש לכהן א' דנתינה מעליא בעינן ובכה"ג לא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן דבהן איכא נתינה מעליא לד' כהנים ובדמיהן ליכא עכ"ד:
סג לכהן. עי' בס' לב ארי' על חולין דף ק"ל ע"ב (בד"ה ושם ועוד מדר"א) שכ' דהיכא דאין שם כהן ושם המתנות בדמים ה"ז מחוייב ליתן הדמים אח"כ לכהן מדינא דזה לא דמי לדלקמן סעי' ט"ו דאכלן או הפסידן פטור מדיני אדם דבנ"ד שאני כיון דמתחילה נטל בדרך הלואה עיי"ש לדרכו (וע"ל ס"ק צ"ה):
סעיף יא:
סד אין לו לכהן לחטוף המתנות. עי' דרישה שכ' דאין מצוה בלקיחת שום מתנה ממתנות כהונה ואם קיבל איזה מתנה ממתנות כהונה לא קיים שום מצוה עיי"ש ועי' בס' פתח עינים (מהגאון חיד"א ז"ל) בחידושיו ליומא דף ל"ט ע"ב (בד"ה הדרן עלה) מ"ש בדברי הפרישה בזה ועיי"ש עוד (בד"ה ש גבן) שכ' דאפי' ענף מצוה ליכא באכילתם עיי"ש וע"ל ס"ק פ': (סה) לחטוף. ואם עבר וחטף אזי להמ"ד דטובת הנאה ממון מפקינן להו ממי שחטף שלא ברשות בעלים. פר"ח שם. ועי' בשו"ת מנחת יהודא חאו"ח סי' מ"ט וחיו"ד סי' ב' מה שפלפל בזה ועי' בשו"ת אבן השהם ומאירת עינים סי' כ"ט ועי' בנתיבות המשפט לחו"מ בכללי תפיסה שבסי' כ"ה סעי' א' ומבואר מדבריו דספק מתנות כהונה שתפס הכהן יש לו דין ספק בכור ואפי' תופסו הכהן מוציאין מידו ואפי' במכירי כהונה לא מהני תפיסה בספק אפי' כשהכהן טוען ברי או שתפס קודם שנולד הספק אפ"ה לא מהני התפיסה ומוציאין מידו אכן אם תפס ברשות שהבעלים התפיסו הבהמה לכהן ליקח המתנות כאשר ישחטו אותה ונתחייב במתנות ונולד ספק אח"כ אם הוא חייב במתנות אין מוציאין מידו עיי"ש ותבין:
סו ואפי לשאול אותם בפה. עי' בדעת קדושים אות ב' שכ' דאולי י"ל דאין קפידא אלא אם שואל בפה דרך הפצרה דוקא דאז יש חשש שמא יתן הבעה"ב ברוע לב ואינו מוחל בלבו ושוב כתב דאולי י"ל דהיכא שהכהן הוא אדם חשוב ביותר יש למנוע אף בתביעה בפה גרידא בלא הפצרה כיון שעי"ז יש גרעון כבוד להמצוה לפי דרך הבריות עיי"ש והנה מדברי הגמ' בש"ס חולין דף קל"ג דקאמר אביי מימר נמי לא אמינא משמע לכאורה כדברי הד"ק כנזכר דדוקא אביי הואיל והי' אדם חשוב ביותר ע"כ הי' נזהר אף בתביעה בפה גרידא בלא הפצרה אבל בשאר אדם י"ל דאין חשש אא"כ שאל דרך הפצרה אמנם מפשטות לשון המחבר כאן דכ' אפי' לשאול אותו בפה אלא אם יתנם לו דרך כבוד יטלם ולא חילק בין אדם חשוב או סתם אדם משמע דלאו דוקא אדם חשוב אלא אפי' סתם כהן שאינו חשוב אסור לשאול בפיו אפי' בלא הפצרה וכל שהוא שואל בפה אפי' בלא הפצרה לא הוי דרך כבוד ואסור וצ"ע. וגם יש לעיין בדברי הד"ק הנזכר במ"ש דהחשש הוא שמא אינו מוחל לו בלב, הנה בפר"ח ס"ק י"ח כ' דאף מ"ש במחבר קודם אין לו לכהן לחטוף המתנות מיירי אפי' כשמתרצים אח"כ הבעלים עיי"ש וא"כ ממילא דגם מ"ש המחבר אח"כ ואפי' לשאול אותו בפה וכו' מיירי ג"כ באופן הנ"ל כשהבעלים נותנים ע"י שאלת הכהן בלב שלם ומתרצה אפ"ה אסור לשאול בפיו משום דמ"מ לא הוי דרך כבוד וצ"ע:
סז לשאול איתם בפה. ופשוט הוא דה"ה דאסור להכהן לכתוב אגרת להבעה"ב ולבקשו שיתן לו המתנות ואין זה תלוי בדין כתיבה אי הוא כדיבור שהאריכו בו האחרונים (ועי' במקומות שציינתי לעיל סי' ה' ס"ק ב') דזיל בתר טעמא כיון שהקפידא הוא שהבעה"ב יתנם לו דרך כבוד בלי התערותא דידי' (ע"ל בס"ק הקודם) ממילא דמה"ט אין לו לכתוב להבעה"ב ולשאול המתנות אפי' בכתב וה"פ:
סח יתנם לו. עי' בתוספת ירושלים שהביא מדברי הש"ס בכורות דף כ"ו דכהנים המסייעים בבית המטבחיים אין נותנים להם המתנות בשכרן אמנם בתוספתא דמאי פרק ה' מבואר דאם נותן להם המתנות בעד השחיטה מותר עכ"ד. וכה ראיתי לחכם א' שמתמה על דבריו כי בתוספתא שם מפורש להיפך וז"ל לא יתן ישראל בהמתו לטבח כהן לשחוט ולא לרועה כהן לרעות אא"כ נותן להם שכרן עכ"ל ועיי"ש במפרשים דמבואר להדיא דדוקא אם משלם לו בעד השחיטה בפ"ע אז מותר לו ליקח גם המתנות אבל אם אינו משלם שכר שחיטה אסור לו ליקח המתנות בעד, טרחתו (וע"ל ס"ק קע"ג):
סט דרך כבוד. עי' פר"ח ס"ק י"ט שכ' דר"ל שישלחם לביתו דרך כבוד עיי"ש ועכו"פ ס"ק י"א שכ' או שיתנם לו בעצמו דרך כבוד או שישלחן לביתו דרך כבוד עיי"ש והנה מדבר שניהם מבואר שעכ"פ כשהבעה"ב משלח המתנות להכהן לביתו הוי ג"כ בכלל מצוה מן המובחר שכן הוא ג"כ דרך כבוד אמנם יעוין בדברינו לעיל (ס"ק ג') מ"ש מדברי הפרי תואר והרב מהרד"ף ז"ל שכ' מהספרי דאין רשאי לשלוח המתנות לכהן ע"י שליח ואפי' בדיעבד אם כבר שלח לו לא יצא י"ח עיי"ש (וע"ל ס"ק פ"ו) ועי' בפרי תואר ס"ק ו' שכ' דמשמע מדברי חז"ל דהקפידה התורה שהכהן ילך בעצמו אצל הבעה"ב ליקח מתנותיו ולא שישלח שלוחו עיי"ש ומבואר מדבריו דאין הכהן צריך להמתין עד שהבעה"ב ישלח לו המתנות לביתו דכל שאינו חוטף ואינו שואל בפיו אף שהיא ממציא א"ע אליו הוי דרך כבוד:
ע יטלם. עי' בלחם חמודות פרק הזרוע אות י"ד שכ' דר"ל דאם נותנים לו דרך כבוד לא ימשך ידו אף כשהוא מהצנועים שאם לא יטלם כלל נראה שהוא מבזה המתנות וכ' דמ"מ כשהוא אומר לתתם לכהן אחר שצריך יותר אין זה כמבזה וכו' עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ו מ"ש ע"ח הל"מ בזה:
עא שהם כהנים רבים במטבחיים. עט"ז ס"ק י"ג ופר"ח ס"ק י"ט שכ' דר"ל דאף שיש כהנים הרבה בבית המטבחיים והמתנות מועטים דלא סגי להם מתנות כפי צרכם וה"א דכיון דלא די לכ"א להמתין עד שיתן לו הטבח בעצמו כיון שאין מספיק שיתן לכל אחד א"כ ה"א דטפי עדיף שימצא עצמו ליטול משום דחביבה מצוה בשעתה קמ"ל דהצנועין מושכין ידיהם אבל אם הי' הכהנים מועטים או אף שהי' הכהנים מרובים והמתנות ג"כ מרובים שפיר יכול ליטול עיי"ש ועמ"ז שכ' דמ"ש הט"ז בזמן שהכהנים רבים דלא סגי להו מתנות ר"ל שלא יבא לכל אחד כדי נתינה עיי"ש ועי' בס' פתח עינים (להגאון חיד"א ז"ל) בחידושיו למס' יומא דף ל"ט מה שפילפל בדברי הט"ז והמ"ז בזה באריכות אמנם במה שהחליטו הט"ז ושאר אחרונים הנ"ל דכשהמתנות מרובים אף שיש כהנים מרובים יכול ליטול דהוי דרך כבוד עבס' מהר"י קורקס על הרמב"ם פרק י"ב מהלכות תרומות הלכה י"ט (בד"ה ואפשר עוד) שכ' דכל שניתן להרבה כהנים ביחד לחלק ביניהם הוי זלותא ולא הוי דרך כבוד אא"כ נותן לו בלי שיחלק עם אחרים עיי"ש ומבואר מדבריו שלא יתן מנה גדולה לכמה כהנים שהם יחלקו ביניהם רק יתן לכ"א חלקו בפ"ע:
עב הצנועים מושכין ידיהם. עי' בס' שאול בן הלוי בחידושיו לסי' זה שהביא מדברי הש"ס דמ"ש דביש כהנים רבים הצנועין מושכין ידיהם ר"ל דאז אפי' חלקו הרגיל לקבל ממנו אשר בלא"ה הי' מקבלו עכשיו כשיש הרבה כהנים והמתנות מועטים ימשך ידו ממנו עיי"ש:
עג יטול. ואז יכול לתבוע חלקו אפי' בפה מטעם זה. כרתי ס"ק י"ב. ואם מותר לתבוע דרך הפצרה יש לעיין ולפמש"ל (ס"ק ס"ה) מהד"ק משמע דבכה"ג מותר אפי' דרך הפצרה דאלו שלא בדרך הפצרה אפי' כשידוע בעיר שהוא כהן מותר אמנם לפי הטעם כדי שידעו שהוא כהן לכאורה לא יספיק להתירו לתבוע בפה רק באמירה קלה אבל לא בדרך הפצרה דהא אף באמירה בעלמא שאומר להבעה"ב שרוצה ליטול המתנות יתפרסם. ואולי י"ל כיון דעיקר הפרסום נעשה במה שבעה"ב שולח לביתו המתנות י"ל דה"נ אפי' דרך הפצרה מותר. אמנם בלא"ה כתבתי לעיל שם שדברי הד"ק בזה צ"ע שאין כן משמעות הפוסקים:
עד כדי שידעו שהוא כהן. עט"ז ס"ק י"ד שכ' דר"ל במקום שא"א לו לישא את כפיו אבל היכא שיכול לישא את כפיו הרי יכולין להכיר בו שהוא כהן ע"י נשיאות כפיו עיי"ש. אבל בפר"ח ס"ק כ' כתב לדינא דאפי' במקום שאפשר לו לישא את כפיו יכול ליטול המתנות דלא סגי שיפרוש כפיו אל הדוכן להחזיקו לכהן דבמקום שאין מכירין בו שהוא כהן לא מחזיקין אותו לכהן אף שרואין שנשא כפיו על הדוכן והדוכן לא מהני רק לאיש שכבר החזיק לכהן שלא ישכח ויעמוד על חזקתו אבל לאיש שלא ידענו לי' מקודם ולא ידעינן בי' שהוא כהן לא יתחזק לכהן במה שעולה על הדוכן עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק י"ד מהב"ח עיי"ש ועי' בפלתי ס"ק ב' שכתב שדברי הפר"ח דחוקים עיי"ש ועי' בהגהות יד אברהם שכ' ג"כ שדברי הב"ח והפר"ח צ"ע כי מהרמב"ם בפרק כ' מהלכות אסורי ביאה מוכח דנשיאת כפים מהני גם למתנות כהונה ועיי"ש במ"ש בזה (וע"ל בס"ק שאח"ז):
עה שידעו שהוא כהן. עי' באה"ע ריש סי' ג' בחלקת מחוקק ובבית שמואל שכ' דבא"י אף בזמה"ז אין אדם נאמן לומר כהן אני דשמא יתנו לו תרומה עיי"ש והנה לפ"ז לכאורה ממילא דלא שייך דין זה בזמה"ז כלל דממ"נ אי בארץ ישראל הלא כל זמן שאין מכירין בלא"ה שהוא כהן לא מהני גם במה שנוטל מתנות עפ"י דיבורו ואי בחוץ לארץ הא לא שייך דין מתנות כהונה כלל וכמש"ל (סעי' כ"א) אמנם לכמ"ש הבאה"ט באה"ע בריש הסי' שם בשם הבה"י דנאמן בזמה"ז אף בארץ ישראל שפיר יתכן שוב ראיתי בס' ערוגות הבושם אות ד' באמצע הדיבור שנתעורר בענין זה וכ' די"ל דמיירי דבעל הבהמה מכיר בו מכבר ויודע שהוא כהן רק שאינו מפורסם בעיר לכהן לכך יוכל לקבל המתנות להודיע:
ולפרסם שהוא כהן אבל אם אין הבעה"ב מכיר בו בלא"ה לא מהני להחזיק עצמו לכהן עי"ז עי"ש לדרכו:
סעיף יב:
עו ואם וכו' יאכלם צלי. עפר"ח ס"ק כ"א וכו"פ שכתבו שהדבר פשוט הוא שאם מכרם הכהן לישראל שאין הישראל מחוייב לאכלם צלי ובחרדל דלא כתיב למשחה לגדולה אלא גבי כהנים עיי"ש ומסתבר הדבר (וכן מבואר מדברי רש"י בבכי ות דף כ"ז ע"א בד"ה אבל ובד"ה תיתחל) דלאו דוקא אם מכרם לישראל הדין כן אלא אפי' מכרם לכהן אחר שאין צריך לאכלם צלי דהא לא בתורת כהן קאכיל להו:
עז יאכלם צלי. עבאה"ט מ"ש הטעם משום דכתיב למשחה לגדולה ועי' כו"פ שכ' דהאי למשחה לגדולה הוא מן התורה עיי"ש וע' מענין זה בקונטרס דרך מלכים שבסוף הס' דרך ים על מס' מעילה באריכות ועי' בשו"ת רבינו חיים כהן ז"ל בתשובה מנכד המחבר שנדפס בסוף חיו"ד שכ' שם באמצע התשו' אגב אורחי' (בדף מ"ז סוף ע"ב) דבע"כ האי דרש למשחה לגדולה לא שייך גבי קיבה דהא בני מעיים אוכליהן לאו בר אינש ואיך נימא דבזה אמרה התורה למשחה דרך גדולה כיון דאוכליהון אינו בגדר אנושי ובע"כ דהדרש קאי על שאר מתנות כהונה ולא על הקיבה ועיי"ש בסוף התשובה (בדף מ"ח ע"א) שחזר מדבריו וכ' דלפי האמת אין מקום בזה להאי דאוכליהון לאו בר אינש דכיון דאחשביה לאכילה הוי אצלו דרך גדולה ואסור לזלזל בו עיי"ש: (עח) צלי עי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' י"ט שעמד על המחקר אי ר"ל דוקא צלי ע"ג גחלים או דלמא דה"ה צלי קדירה והאריך בפילפולו והעלה בראיות דלא דוקא צלי ע"ג גחלים דה"ה נמי צלי קדירה דצלי קדירה נמי נקרא צלי לענין זה עיי"ש:
עט ובחרדל. עי' בהליכות עולם בנתיבות ההוראה שכ' ממשמעות הר"ן דאי כל המטעמים שוים אצלו אינו מחויב לאכול צלי ובחרדל דלא אמרו זאת אלא על הסתם שחביב אצלו לאכול כן כי גם המלכים שאוכלים כן הוא מפני שחביב להם כן ומתמה על שלא הביאוהו האחרונים עיין שם:
סעיף יג:
פ יכול להאכילם לכלבים עש"ך ס"ק ה' שכתב שאין בהם שום קדושה ור"ל ומה"ט לא שייך בו משום שלא יהא מצות בזויות עליו:
אלא מנתו ופרנסתו הוא. שפ"ד וע"ל סי' ש"ו סעי' ה' (וע"ל ס"ק ס"ג): (פא) להאכילם. עבאה"ט מ"ש מהמהרש"ל ועשפ"ד שם שכ' הטעם שכיון דכתיב למשחה לגדולה ובנותן לכלבו אין זה דרך גדולה עיי"ש ועי' בערך השלחן הספרדי אות י"ג שכ' מהרדב"ז דכ"ז דוקא כשהמתנות הם אצל הכהן אז הוא דאין לו ליתנם לכלבים דשייך בו למשחה לגדולה אבל אם מכרן הכהן או נתנן לאחר שפיר יכול האחר ליתנה לכלבים אפי' אם הם ראוים לאכילת אדם דדוקא הכהן עצמו הנוטל המתנות הוא דאסור אבל אחר שרי עיי"ש : (פב) לכלבים. ע' בפרי תואר ס"ק ח' שכ' דלכתחלה כל שאין צורך אסור להאכיל לכלבים שום בשר דחזי לבר ישראל לאכול זולת בשר נבילה דבה הותר הכתוב ולאו דוקא לכלב אלא לשום בהמה אסור דהא אפי' לע"ה אסור לאכול בשר ומכ"ש לבהמה ואין רשאי ליתן להם רק בשר טריפה או סירחון וגרוע שאינו ראוי לאכילת בר ישראל אך כ' דכ"ז הוא רק כשאין באכילת הבעל חי צורך לישראל אבל היכא שזה שמאכיל להבעל חי הוא צורך לישראל, והוא יקח בשיוויו טפי מהדבר מאכל שמאכילו יכול להאכילו אף בשר חשוב שראוי לאכילת אדם דהא בזה מתהני הישראל ביותר עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סוף סי' תכ"ה שכ' דמ"ש הפר"ת דאסור ליתן לכלב בשר כשר אלא בעומד לסרחון וטעמו משום דאפי' לע"ה אסור לאכול בשר הוא תמוה דבשלמא על אדם ע"ה שייך לומר זה דכיון דאסור לו לאכול בשר ממילא דאין ליתן לו ולהכשילו באיסור אבל על הכלב לא שייך עליו איסור וממילא דמותר ליתן לו וגם כ' די"ל דכל מ"ש המהרש"ל דאין ליתן לכלב בשר אלא בנסרח ואינו ראוי לאכילה זה דוקא במאכילם לגמרי לכלבים אבל אם הוא אוכל ממנו דרך כבוד ונותן ממנו גם לכלבו י"ל דמותר שכן הוא דרך השרים שנותנים ממאכלם לכלבם וסיים בצ"ע עיי"ש ויהי' איך שיהי' מדברי הפרי תואר הנזכר מבואר שגם בני הספרדים מקילין בכ"מ להאכיל לכלב או לבהמה שאר דבר מאכל שראוי לאדם חוץ מבשר דלא כהמ"א באו"ח סי' קע"א סק"א שכ' דאסור להאכיל לבהמה מה שראוי לאדם וכתב שם המחה"ש דהעולם נוהגין להקל כי סומכים על פירוש שני של רש"י בש"ס תענית דף כ' ע"ב דליכא איסור כלל עיי"ש ובשו"ת כתב סופר חלק או"ח סי' ל"ג באריכות בענין זה (ובזה מובן מה שלא העיר הפרי תואר מדברי הש"ס בתענית שם כי משם אין ראי' לאסור אפי' בשר רק הוא ז"ל הוכיח לאסור בבשר מטעם אחר ואכ"מ) (פג) ולמכרם. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ס' שכתב מהדמש"א דע"כ לא אמרינן דיכול להאכילן לכלבים ולמכרן אלא אם כבר הפרישן הישראל אבל קודם ההפרשה לא דאסור לכהן להפריש המתנות שלא מדעת בעלים עיי"ש ונראה דר"ל אפי' במכירי כהונה (וע"ל בסעי' שאח"ז):
סעיף יד:
פד שיש לו מכירין. בדין זה שנותן הישראל המתנות למכירי כהונה אין חילוק בין אם הכהן ממכירי כהונה הוא נצרך לצדקה או לאו אלא לכל מכירי כהונה שיהיה בין עני ובין עשיר. שו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' כ"ו (סוף ד"ה אלא):
פה יכול לזכותם לישראל. עי' בקהלת יעקב (להמהרי"ט) בתוספת דרבנן אות מ' סי' ק"צ שכתב מהריטב"א דהא דמכירי כהונה חשבינין לי' כאלו זכה בהם אינו אלא תקנתא דרבנן עיי"ש ועי' בשו"ת מעשה אברהם באמצע התשובה שם:
פו לזכותם לישראל. והטעם דהישראל הוי שלוחו של כהן לקבל המתנות ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ג' וס"ק ס"ט) מ"ש לענין גוף הדין אם מצי לקיים מצות נתינת מתנות כהונה ע"י שליח וע' בכו"פ שכ' לענין כהן שיש לו מכירי כהונה ורוצה לזכותו לישראל ת"ח האמור בסעי' זה דודאי אם באו המתנות ליד ת"ח זה הזוכה בשביל הכהן פשיטא דזכה בו דהו"ל שלוחו של כהן ושלוחו של אדם כמותו אלא אפי' לא באו המתנות ליד הזוכה רק שישראל ת"ח זה הזוכה בשביל הכהן מכר המתנות לאחר טרם שהגיעו לידו וא"כ לא שייך שליחות מ"מ עשאו כזוכה אך אם הכהן חזר בו בכל גווני לא זכה הת"ח אפי' בלא ביטלו הבעלים וגם אם מת ממילא אף דלא ביטלו היורש להדיא לא זכה עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' כ"ו באמצע התשובה מ"ש בזה:
ועיין בפרי תואר סק"ו שכ' דמסתברא דאם נתנם לבע"ח של הכהן קיים מצות נתינה עיי"ש ועי' ביד אפרים שהניח להפר"ת בצ"ע דבכמה מקומות מבואר דאין משלמין חוב בכל מילי דצדקה וכ' דאפשר מיירי הפר"ת במכירי כהונה עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תכ"ה שמתרץ דברי הפרי תואר בזה באופן אחר והעלה דמסתבר דברי הפר"ת בזה גם בלא מכירי כהונה עיי"ש: (פז) לישראל. עי' בקונט' התשו' שבסוף ס' מים חיים (להפר"ח) סימן ד' שנשאל במזכה לכהן קטן א' מכ"ד מתנות כהונה אם מקיים מצות נתינה והעלה עפ"ד רוב הפוסקים דקטן אית לי' זכיה מן התורה בדעת אחרת מקנה אותו ומקרי נתינה וקורין בו שפיר ונתן לכהן ויצא שפיר ידי נתינה וכ' שם דגם לא בעינן שיגיע לעונות הפעוטות דאפי' לא הגיע לעונות הפעוטות יכולין להקנות לו המתנות כל שהוא בר דעת קצת עד שהגיע למדה שכשנותנין לו צרור זרק אגוז ונטלו אבל בבציר מהכי כשלא הגיע עדיין למדת צרור וזרקו אגוז ונטלו אינו זוכה בהמתנות גם בדעת אחרת מקנה אותו ואינו יוצא בזה מצות נתינה עיי"ש באריכות ועי' במחזיק ברכה אות טו"ב ובקצות החושן סי' רמ"ג ס"ק ד' ונתיבות המשפט שם בביאורים ס"ק ח' מה שפילפלו בדברי הפר"ח בזה באריכות ועי' ביד אפרים סעי' ח' שהרחיב הדיבור בזה ולדינא כ' כדברי הפר"ח הנ"ל עיי"ש באריכות ועי' בס' דברי יוסף סי' תכ"ד ובשו"ת חקרי לב ח"ג מיו"ד (בהלכות פדיון בכור) סי' קל"ב מ"ש בענין זה ועי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' כ"א מה שהאריך בדברי הפר"ח והרב חקרי לב הנ"ל בפילפול וסיים דמסקנא דמלתא הוא דאם הכהן קטן הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן כגדול ואין שם כהן אחר יוכל ליתן לו המתנות כהונה ושפיר יצא י"ח בהכי עיי"ש:
פח שיקבלם. עפת"ש מ"ש מהרדב"ז ועי' בשו"ת אבקת רוכל (ממרן הב"י) סי' ט"ז באמצע התשו' שכתב ג"כ הכי עיי"ש ועי' בטור שסיים בדין זה וז"ל ואע"פ שעדיין לא באו לידו עכ"ל והיינו דאף על פי שלא באו המתנות ליד הכהן מן מכיריו שרגילין ליתן לו המתנות מ"מ הוי כאלו בא לידו של כהן ויכול לזכותם לכל מי שירצה הכהן ועי' בס' שורש מיעקב הראשון אות ב' מ"ש בענין זה והעלה דבע"כ כל מה שמבואר דיכול הכהן לזכות המתנות מן מכיריו אע"פ שעדיין לא באו לידו הוא דוקא כשכבר נשחטה הבהמה אבל כשלא נשחטה הבהמה עדיין אין הכהן יכול לזכות המתנות לאחר דכ"ז שלא נשחטה הבהמה לא הוי המתנות כמו שבאו לידו של כהן אבל בשכבר נשחטה הבהמה נראה דיכול הכהן לזכות המתנות לאחר אע"פ שעדיין לא הורמו כי מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי ועיי"ש במ"ש עוד מזה: (פט) מיד מכיריו. וכתב בפר"ח ס"ק כ"ג ומ"מ אע"פ שכהן זה הוא ממכירי כהונה אצל בעה"ב אפ"ה אם רצה הבעה"ב לחזור בו וליתנם לכהן אחר הרשות בידו ומצי הדר בי' אך כ"ז שלא הדר בי' הוי כמאן דאתא לידייהו דמכירין עיי"ש. ועי' בס' יריעות שלמה ס"ק ג' שהקשה דאף כשלא הדר בי' במה קנו וזכו הני מכירי כהונה מן התורה דהא לא עשה הכהן קנין בזה וכיון דמדאורייתא לא קנה איך יצא ידי נתינה מה"ת עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תכ"ו מ"ש לתרץ קושייתו בזה:
צ מיד. עיין בתוס' יו"ט על משנה ט' פרק ה' דמעשר שני שכ' דאין מקנין מתנות כהונה בחליפין אבל מקנין אגב קרקע עיי"ש:
צא מכיריו. הנה יש לעיין לפענ"ד עפמש"ל (ס"ק קכ"ט) מהס' מנחת חינוך דפשוט הוא דקטן שהגיע לחינוך חייב במתנות כדי לחנכו צריכין לבאר מה הדין לענין זה אם הקטן יש, לו מתנות אם יכול לזכות לכהן ע"י אחר והנה לפי דברי המחנה אפרים הלכות זכי' ומתנה סי' ל"ג שכתב דקטן שמזכה לגדול ע"י אחר לא עשה כלום נראה לכאורה בפשיטות דה"נ לא עשה כלום אולם יש לומר דהמא"פ לא כתב זאת רק היכא דצריכין שהאחר יזכה בממוניה דקטן דהקטן הוא הבעלים של המתנה אבל במתנות כהונה כיון דלאו ממוניה דקטן הוא דכהנים משלחן גבוה קא זכו וכמ"ש הרשב"א בתשו' סימן י"ח שפיר י"ל דאף הקטן יכול לזכות לכהן מתנותיו ע"י אחר במכירי כהונה ועי' בקצות החושן סימן רמ"ג ס"ק ד' וביד אפרים כאן סעי' ח' מ"ש ע"ד המהר"מ שהביא המרדכי פ"ק דבבא מציעא:
צב ושלא יהי' כהן המזכה משרת וכו'. עי' באו"ח סי' קכ"ח ברמ"א סעי' מ"ה ובט"ז ומ"א ובמחצית השקל בסוף הסי' שם ועי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' כ"ד באמצע התשובה שכתב דזה פשוט ולית דין צריך בושש דגם אם הכהן הוא עבד עברי אף בזמן עבודתו הרי הוא ככהן גמור ואינו נפסל בשום דבר לעבודת כהונה והרי הוא ככל אחיו הכהנים ואף אם רבו מסר לו שפחה כנענית אפ"ה אינו נפסל עי"ז ושפיר נותנים לו המתנות דאין השפחה שנושא העבד כהן פוסלתו מן העבודה שבמקדש עיי"ש באריכות: (צג) ומזכה לאורח. ר"ל אעפ"י שברצון שלם הוא מזכה המתנות דהת"ח האורח שמתארח בבית הבעה"ב אפ"ה כל שהוא עושה מפני כבוד הבעה"ב אינו מועיל זכייתו. שו"ת אבקת רוכל (ממרן הב"י) סי' ט"ז (בד"ה הא קמן) עיי"ש לדרכו:
צד אסור. מיהו אם כבר באו ליד הכהן המשרת יוכל ליתן לאורם ת"ח או לרבו כיון דכבר יצא הבעה"ב ידי נתינה מ"ז ס"ק ט"ז (ועפר"ח ס"ק כ"ד): סעיף טו:
צה אכלן או הפסידן. עי' בבני חיי בהגהות הטור אות א' שכתב דה"ה אם מכרן וקיבל הדמים א"צ ליתן הדמים לכהן עיין שם ולפמש"ל (ס"ק ס"ג) חילוק יש דאם מכר מחמת שלא הי' שם כהן והי' מוכרח מן הדין להעלות המתנות בדמים ולהמתין עד שיבא כהן בזה הוא חייב בהדמים כיון דהדמים באו לידו בתורת הלואה אכן אם הי' שם כהן והוא מכרן וקיבל דמן והיינו שגזל המתנות ומכרן ולקח לעצמו הדמים בזה פטור מלשלם בדיני אדם: (צו) או הפסירן פטור. ודוקא כשכבר אכלן או הפסידן אבל אם הם עדיין בעין ב"ד כופין אותו משום מצות הפרשה. ט"ז ס"ק י"ז. ועי' בס' יריעות שלמה אות ד' שכ' דמ"מ בצבי שבא על התיישה דלהלן סעי' י"ח דחייב בחצי מתנות אם אכל חצי המתנות או הפסידן חייב ליתן לכהן חצי מתנות הב' שנשארו עדיין בעין דאע"ג דכבר הפסיד חצי מתנות אפ"ה כיון דעכ"פ נשאר החצי השני לא מפטר מהחצי הב' שנשאר עיי"ש:
צז פטור מדיני אדם. עי' בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סי' כ"א ובקצות החושן סי' רמ"ו ועי' בספר דברי יוסף סי' תכ"ז מה שכתב על דברי המהרי"ט והקצה"ח בזה:
צח מדיני אדם. עבאה"ט מה שכתב משום דהוי ממון שאין לו תובעים ועיין בשו"ת משאת משה הספרדי חלק ב' באו"ח סי' ד' ועי' במ"ז סקי"ז ושפ"ד סק"י שכ' מהב"י דר"ל אפי' אין שם בעיר אלא כהן א' או ע"ה וחבר לא מקרי ממון שיש לו תובעים דיכול הבעה"ב לומר אמתין עד שיהי' כהן אחר או אשום דמיהן ואתן לכהן הבא אח"כ עיי"ש ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעי' ל"א שכ' דפשוט הוא דאפי' הי' כהן זה ממכיריו מ"מ יכול לומר עתה לא הי' רצוני ליתנם לך ופטור מדיני אדם וכ' דמ"מ יש לעיין בענין זה מה יהי' אם הי' לו כהן המכירו שרגיל ליתן לו תמיד וכהן זה זוכה לישראל ת"ח כמש"ל בסעי' הקודם דבזה י"ל דחייב גם בדיני אדם כיון שאנו חושבין אותו כזוכה וכ' שיש להתיישב עוד בדין זה וצ"ע לדינא עיי"ש:
צט אדם. עי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' כ"ה שהוכיח מש"ס חולין דף קל"א ורש"י ותוס' שם דהיכא דמשתרשי' לי' והרויח ממון כמה שאכל חייב לשלם גם בדיני אדם והביא מדברי התוס' שם בד"ה שאני התה שכתב דמשום הכי פטור באכל המתנות ולא אמרינן דמשתרשי לי' דלא אכל דבר אחר משום דיכול לומר דגם בזה לא משתרשי לי' דאם לא הי' אוכל המתנות הי' מתענה ועפ"ז העלה דכיון דאכל המתנות פטור רק משום דיכול לומר דאם לא הי' אוכל המתנות הי' מתענה אם אירע זאת באיש חלש שאינו יכול להתענות ודרכו לאכול בשר בכל יום אם אכל המתנות חייב לשלם במה דמשתרשי לי' בדבר שמוכרח לאכול וכן אם אכלן בשבת ויו"ט אפי' באיש בריא חייב לשלם כיון שאסור להתענות בשבת ויו"ט ושפיר משתרשי לי' ע"ש באריכות אבל במחכ"ת נעלם ממנו לפי שעה דברי הפר"ח כאן במקומו בס"ק מ"ו שכתב דלפי דעת רש"י ותוס' בסוגיא מבואר דהיכא דמשתרשי' לי' חייב לשלם בכ"מ אבל המחבר נמשך אחר דעת הרמב"ם דאם אכל או מכר המתנות אפי' היכא דמשתרשי לי' פטור עיי"ש ועי' בשו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' ח' ובס' ערוך השלחן הספרדי אות ל' (וע"ל ס"ק ק"ו):
ק אדם. עי' פר"ח ס"ק כ"ה שכתב מהרשב"א דהא דקיי"ל דהמזיק מתנות כהונה פטור לא שני לן בין הבעלים לאחרים עיי"ש (ועי' בפלתי סק"ד דר"ל דאף אם נטל אחר המתנות מבעל הבהמה והפסידן פטור עיי"ש) וכתב שם בפר"ח מיהו מסתברא דהיינו דוקא להמ"ד דס"ל טובת הנאה אינו ממון אבל להמ"ד דס"ל דטובת הנאה ממון הו"ל הבעלים תובעים והאוכלן או הפסידן חייב לשלם לבעלים מה דשויא האי טובת הנאה והבעלים יתנו הדמים לכהן עיי"ש ועי' כו"פ שם שהשיג על הפר"ת בזה וכתב דלא מיבעיא כשמשלם הגזלן להבעה"ב הטובת הנאה דא"צ הבעה"ב ליתן זה המעות לכהן אלא דיותר מזה י"ל דגם לשלם הטובת הנאה להבעה"ב פטור אפי' להמ"ד דטובת הנאה ממון וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בחגורת שמואל ס"ק ו' שהניח ג"כ להפר"ח בצ"ע בזה עיי"ש ועי' בשו"ת כנף רננה חיו"ד סי' ל"ג מ"ש בביאור דברי הפר"ח בזה דכוונתו הוא דהוי ממון שיש לו תובעין דהבעלים הוי תובעין שיעור דמי כל המתנות מגו דתובעין שויא דטובת הנאה ששוה להו מה שנותנין לכהן כל המתנות ליתנם לכהן וכו' והמזיק משלם הכל כדי שהבעלים יתנו לכהן שבזה הנתינה יש להו טובת הנאה עיי"ש באורך: (קא) כדי לצאת ידי שמים. עפר"ח ס"ק כ"ו שכתב דהעיקר לדינא כדעת הר"ן דאף כדי לצאת י"ש אינו חייב ואין בזה אלא מדת חסידות בלבד עיי"ש ועי' כו"פ מה שהאריך בזה לדחות דברי הפר"ח והעלה דהעיקר כפסק המחבר עיי"ש וכ"כ בכנה"ג בהגהות ב"י אות י"ח ועי' מזה בס' בני חיי בהגהות הטור אות ד' ועי' בשלחן גבוה ס"ק ל"ו שכתב ג"כ שאין לסמוך על הפר"ח בזה כי יחיד הוא בענין זה שפסק כהר"ן שרוב פוסקים האחרונים קאי דלא כוותי' עיי"ש:
קב צריך לפרוע. ואם תפס הכהן אין מוציאין מידו ועש"ך בח"מ סי' כ"ח ס"ק ב' וסי' ע"ה ס"ק כ"ו (ובבאה"ט שם ס"ק כ"ו) ובסי' ע"ו ס"ק י"ב ובסי' קפ"ב ס"ק א' ועי' בשו"ת שבות יעקב חלק א' סי' קמ"ו ובשו"ת שמן רוקח חלק א' סי' פ' ובשו"ת בית שמואל אחרון סי' יו"ד ובאורים ותומים על חו"מ סי' כ"ח שם ובקצוה"ח ובנתיבות המשפט ובדברי משפט שם מה שפילפלו בזה ועי' בפת"ש בחו"מ שם ס"ק ו' ואכ"מ:
סעיף טז:
קג בשר והמתנות בו. וה"ה נמי אם שלח לו מתנות כהונה גרידא מותר לאכלן מטעם זה דאחזוקי אינש ברשיעי לא מחזקינן ואמרינן דמסתמא קנאן מכהן. דמה לי הן גרידא ומה לי בטבלייהו. שלחן גבוה ס"ק ל"ז: (קד) מותר לאכלן. עט"ז שכתב משום דבודאי לקחן ממנו ועי' בשו"ת אבקת רוכל סי' ט"ז שכ' דזה דוקא מסתמא דאי אמרינן דמסתמא נתן לכהן תחלה והכהן לקח דמים בעדם אבל לא מועל אם יתן לזרים שהם יתנו לכהן פרוטה או יותר דבעינן שיתנם לכהן וכל זמן שלא יתנם לכהן אינו יכול למכרם לזרים עיי"ש. ועי' בדברינו לעיל (ס"ק נ"ג):
קה לאכלן עבאה"ט מ"ש אבל ודאי דאפי' אם גזלן מותר לאכלן ועפר"ח ס"ק כ"ז ועי' בס' בני חיי בהגהות הטור אות ב' מה שהאריך והרבה לתמוה בזה מה דפשיטא להו כ"כ דאם גזלן מותר לאכלן כיון דיש הרבה פוסקים דס"ל דאם המוכר לא הפריש המתנות צריך הלוקח להפרישם ואסרו לאכלן והניח בצ"ע עיי"ש אמנם עיין במ"ש ס"ק י"ח ושפ"ד ס"ק ז' שהחליט כן לדינא כמ"ש הש"ך דאפי' גזלן ונתן לאחר רשאי המקבל לאכלן אפי' קודם יאוש עיי"ש:
סעיף יז:
קו אלא בשור ושה. עי' בס' בית ישראל על היו"ד בחידושיו לסי' זה שנסתפק אם הא דאמרינן בברייתא דבשחט את הבהמה ומצא בה אפי' בן ט' חי פטור מן המתנות אם גם בהפריס ע"ג הקרקע פטור גם מדרבנן מן המתנות או דלמא דהיכא דהפרים ע"ג הקרקע חייב עכ"פ מדרבנן במתנות כמו שהוא חייב בשחיטה מדרבנן עיי"ש ועי' בפר"ח ס"ק י"א שכ' דמסתבר דגם בהפריס ע"ג הקרקע הדין כן דפטור אפי' מדרבנן דהא דצריך שחיטה מדרבנן הוא משום מראית העין ומתנות אינו נראה לחייבו משום מראית עין דמי אמר שלא נתנו לכהן והכהן מכרם עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ה' שכ' לדינא דרק בלא הפריס ע"ג הקרקע הוא דפטור מן המתנות אבל בהפריס על גבי הקרקע הוי ספיקא דדינא ואם לא רצה הבעה"ב לתת את המתנות אין מוציאין מידו ואם תפס הכהן ג"כ אין מוציאין מידו לדברי האומר דתקפו כהן אין מוציאין מידו עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ז שהביא דברי הכנה"ג בזה וכ' דמ"ש דאם לא רצה הבעה"ב לתת המתנות אין מוציאין מידו הוא תמיה דהא אפי' במתנות ודאית אם לא נתן פטור מדיני אדם כמש"ל סעי' ט"ו מפני שהוא ממון שאין לו תובעים ועיי"ש ולפמש"ל (ס"ק צ"ח) מהס' מעשה אברהם לא קשה מידי על הכנה"ג בזה דשפיר יש נ"מ היכא דמשתרשי' לי' וה"פ:
ועיין עוד בפר"ח שם שכ' מדברי הש"ס פרק בהמה המקשה דזה דוקא בנמצא האם כשרה אבל בנמצא האם טריפה ומצא בה בן ט' חי חייב ליתן המתנות לכהן עיי"ש ועי' בכנה"ג שם אות ו' וז' שכ' דלאו דוקא בנמצא האם טריפה אלא דה"ה אם שחטה ונתנבלה בידו דהולד הנמצא בתוכה חייב במתנות עיי"ש ועי' בישועות יעקב סוף ס"ק א' מ"ש בענין זה:
ועיי"ש עוד בכנה"ג אות ט' וי' שכ' דקלוט בן קלוטה אפי' הפריס ע"ג הקרקע פטור מן המתנות ולענין אם צריך שיהא ב' תמוה דהיינו שיהא קלוט בן קלוטה ואותה קלוטה היתה פקועה תלוי בפלוגתת הפוסקים וכן בן פקועה שבא על בהמה דעלמא והוליד בן ואותו הבן לא נולד אלא דנמצא במעי אמו לאחר שחיטת האם דקיי"ל דמותר בשחיטת האם פטור מן המתנות וכן בהמה דעלמא שבא על בת פקועה ונשחטה הפקועה ונמצא בה ולד לדעת הב"ח דלעיל סי' י"ג דאותה הולד אין צריך שחיטה דניתר בשחיטת אמו פטור מן המתנות אבל לדעת הש"ך שם שחלק על הב"ח וסובר דאינו ניתר בשחיטת אמו חייב במתנות ואם בן פקועה בא על בת פקועה וכיוצא צ"ע ואפשר י"ל דכיון דמן התורה אינו טעון שחיטה פטור מן המתנות עיי"ש באורך:
קז וכן בכוי. הוא בריה דלא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא או מין בדמה הוא וכן כוי הבא מבהמה וחי' הכל נכלל תחת סוג כוי. פר"ח ס"ק כ"ח עיי"ש באורך. ועי' מ"ז ס"ק כ':
קח בכוי. עשפ"ד ס"ק י' שכ' דכוי שהוא בריה בפ"ע שבא על הצביה וילדה ותפס הכהן חצי מתנות מוציאין מידו ואפי' להמ"ד דס"ל בעלמא דבממון לא מהני ספק ספיקא להוציא מ"מ בנ"ד מודים דלא מהני תפיסה דאין לכהן חזקה ואין יכול לומר קים לי עיי"ש:
סעיף יח:
קט הולד חייב בחצי המתנות. עבאה"ט ועשפ"ד ס"ק י' שכ' דאם תפס הכהן חצי מתנות השני מפקיעין מיניה עיי"ש. ועי' במנחת חינוך מצוה תק"ו מ"ש בזה:
קי בחצי המתנות. עי' במנחת חינוך שם שכתב דלאו דוקא מחצה דמשכחת לה ג"כ דיהא חייב יותר ממחצה כפי ערך השיות שיש בו דלפעמים יש בו צד שיות יותר ממחצה ולפי ערך השיות חייב במתנות והציור הוא בצבי שבא על התיישה וילדה ולד זכר דהולד הזה הוא חצי תייש מצד אמו ואח"כ בא הזכר הזה ג"כ על התיישה וילדה ולד וא"כ הולד הזה הוא ג' רביע תייש וחלק ד' הוא בספק צבי וצריך ליתן ג' רביע מתנות וכן יש לצייר עוד כמה דורות צא וחשוב. וזה הכלל כמה חלקים שיות שיש בו צריך ליתן כך חלקים מתנות עיי"ש:
קיא המתנות. עי' במנחת חינוך שם שכ' דתייש שבא על הצביה וילדה זכר דהזכר פטור מן המתנות והזכר הזה בא על התיישה וילדה דהולד הזה חייב בחצי מתנות ונשחט הולד הזה וגם אביו הזכר הנ"ל ושניהם ביד אדם אחד יכול הכהן לטעון על הולד הזה מב' צדדים ולומר תן לי כל המתנות מולד זה דהיא תיישה מצד האם ואין חוששין לזרע האב ואת"ל חוששין לזרע האב תן לי מהזכר חצי מתנות ג"כ כיון דחוששין לזרע האב ואביו של הזכר הוא תיש א"כ ממ"נ אם אין חוששין מגיע לי כל המתנות מולד זה ואם חוששין מגיע לי מהולד הזה עכ"פ חצי המתנות ומהזכר אבי הולד החצי וכתב דהחצי הב' שנותן לו יכול הבעה"ב לבחור לו וליתן לכהן הקטנים והכחושים עיי"ש:
קיב תיש הבא על הצביה וכו'. עי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעי' ג' שכ' דאם יש לא' שני ולדות א' מצבי הבא על העז ואחד מתיש הבא על הצביה הרי זה חייב בכל המתנות מאחד ממ"נ אם חוששין לזרע האב חייב מזה חצי ומזה חצי דהא אפי' להמ"ד דחוששין לזרע האב מ"מ לזרע האם ג"כ ודאי חוששין וקיי"ל דשה אפי' מקצת שה ואם אין חוששין לזרע האב רק לזרע האם לחוד הרי חייב מראשון בכל המתנות עיי"ש:
קיג פטור. עי' פר"ח ס"ק ל"ד שכ' דתיש שבא על העז וכן תיש הבא על הצביה אע"ג דפטור רק מחמת ספק מ"מ לא מהני תפיסה ואף אם תפס הכהן מוציאין מידו עיי"ש וכ"כ בשפ"ד שם אבל בערך השלחן הספרדי אות י"ז השיג על הפר"ח בזה והעלה דאם תפס הכהן אין מוציאין מידו עיי"ש: סעיף יט:
קיד אינה נוהגת בקדשים. אבל:
הלוקח בהמה מפירות שביעית חייב במתנות דהו"ל לאכלה. מנחת חינוך שם: (קטו) נוהגת בקדשים. עי' בשלחן גבוה ס"ק מ"ג שמתמה על הטוהמ"ח במ"ש דין זה דמוקדשים והלא אין זה אלא הילכתא למשיחא ואין דרכם להביא הילכתא למשיחא והניח בצ"ע עיי"ש ועי' במנחת חינוך שם שכ' דר"ל אפי' בקדשים שנפל בהם מום קבוע ונפדה דזובחין ואוכלין הבעלים אפ"ה פטור ממתנות עיי"ש ולבי"ז שפיר שייך דין זה גם בזמה"ז:
קטז בקדשים. עפת"ש ועי' בהגהות יד שאול מ"ש בענין זה והניח בצ"ע ודע דכל זה דוקא כשקדם הקדישם את מומם או שנפל בו מום עובר קודם שהקדיש אבל אם קדם מום קבוע קודם שהקדישו חייבים במתנות כהונה מפני שלא חלה עליהן קדושת הגוף וה"ז כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן אך זה דוקא לאחר שנפדו אבל קודם פדייה פטורין שהרי חל קדושת דמים עליהם וכל מין קדושה פוטר מן המתנות אבל בקדם הקדישן את מומן פטורים אפי' כשנפדו דגם פסולי המוקדשים שנפדו יש להם קדושה חוץ:
מן הבכור ומעשר בהמה. מנחת חינוך שם וס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעי' ה' מדברי הש"ס חולין דף ק"ל במשנה:
ועיי"ש עוד במנחת חינוך שעמד על המחקר בזכר של פסולי המוקדשים שבא על נקבה של חולין וילדה ונשחט הולד אם חייב בחצי מתנות ונוטה שדינו כדין חיה שבא על הבהמה (הנ"ל בסעיף הקודם) אך אם שניהם האב והאם הם של פסולי המוקדשין כ' דפשוט היא דבודאי פטור הולד ממתנות כהונה עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת ספר יהושע סי' ל"ז ול"ח: