אור ברסלב

דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא

סימן ס

סימן נט

סעיף א:

א אחוזת דם. ע' בשו"ת דעת הזבח במהדורא תניינא סוף סי' כ"ג שכ' דפשוט הוא דאף שיש גידין בבהמה שאם ינקבו במקום א':

שא"א לסתמו יצא כל הדם וסוף הבהמה למות מ"מ אינו טריפה משום זה וכ' שאם אירע בבהמה ששופעת דם מהנחירים או מפיו או דרך בית הרעי שזה בא לה ע"י שנפתח א' מגידי הדם הפנימיים ואי אפשר לסתום (והחולי הזה נקרא בלשון פלניא קוואטא"ן ובלשון ליטאניא האמעררהאגיא) שאין להטריף הבהמה בשביל זה אלא הרי היא בכלל מסוכנת ואם נשחטה ופירכסה כדינא כשרה ואינה יוצאת מהרוב בשביל זה עיי"ש (וע"ל סי' ל"ג ס"ק צ"ח): (ב) דם. עבאה"ט מ"ש ב' פירושים ולדינא אין נ"מ בזה דכל שאין נראה מעשה בגופה כשרה. שפ"ד ס"ק א'. וע' בשיורי ברכה אות א' שכ' בשם הרד"ק בעובדא כזו שבא לידו עוף א' שגבר עליו הדם עד שהיו כל בני מעי' בפנים מאודמים בדם וביותר סמוך לגרונו למטה מבית בהליעה ומצא כל בני מעיו שלימים ונקיים מכל ריעותא והכשיר עיי"ש:

ג והמצוננת. ע' ש"ך מ"ש ב' פירושים וגם בזה אין נ"מ לדידן (כמש"ל בס"ק הקודם) וע' שפ"ד ס"ק ג':

ד או שאכלה סם המות. וה"ה דמותר לאכול דגים שניצודו בסם המות שהורג הדגים. בל"י ולחם הפנים ריש סי' זה (ה) שאכלה סם המות. עפת"ש מ"ש בדבר החולאים ששולט בבהמות וע' מזה בבל"י סי' נ"א ס"ק ו' דבכבשים לפעמים שגדל בהם מין שחין שרגילין למות בהם ובכמה קהילות גזרו בחרמים שלא לקנות מהם עד שפסקה המכה וכו' עכ"ל וע' בשפ"ד שם סוף הסי' וביד אפרים שם מזה וע' בבית אברהם בא"ז שם שכ' דפשיטא דה"ה אם שכיח נגע אחר שרגילין הבהמות למות בהם דטריפה עיי"ש וע' עוד בבית אברהם לעיל סי' י"א בשפ"ז ס"ק י' שהביא עובדא שבא לפניו בלונדן בכמה כבשים שהי' הכבד שלהם נרקב כמו חצי' אבל הי' נשאר בריא מהכבד יותר מהג' זתים המבוארים בסי' מ"א ואסרן הרב הגאון אבד"ק בועד הבד"צ דשם מפני ששמעו מחכמי הרופאים שאמרו שיש סכנה להאוכלים מהם (וחולי זה נקרא בלשון ענגליש ראטי"ן) וכל חולי ונגע אשר ימות בהם הבהמה או החי' או העוף אשר יארע להם אסור לאדם לאכול ממנה ועל השוחט מוטל הדבר להטריף אותם ועי"ז יזכה את הרבים עיי"ש וע' בס' דברי יוסף סי' רצ"ז שנשאל ממקום א' שהרבה כבשים מתים מחמת שיש בכבד מלא תולעים אם יש לאסור כל הכבשים מפני הסכנה וכ' דמפני הסכנה אין לאסור בזה דדוקא בשחין וכיוצא כ' בבל"י ובשבו"י שיש לאסור מפני הסכנה כיון דהשחין או שאר החולי כיוצא בה הוא חולי הנמשכת מבהמה לאדם אבל מה שמתים ע"י נשיכת התולעים אינו דבר הנמשכת מבהמה לאדם וה"ז דומה למתה מחמת פצעים ומכת חרב עיי"ש (וע' בדברינו לעיל סי' מ"א ס"ק מ"ב מ"ג ומ"ד) וע' בס' זבחים שלמים סוף סי' זה שכ' בשם שו"ב זקן א' מליווארנא שקודם ביאת חולי הקולאר"א ר"ל לעיר הנ"ל הי' רואה בקיבת הבהמות בועא א' בפנים סרוחה הרבה ולא הי' חושש לה לפי שלא היתה במקום האסור ובעת ההוא השתרר החולי הנ"ל ומתו כמה נפשות ר"ל ולא הרגיש בזה כלל ולאחר זמן פשטה החולי הנ"ל במקומות הסמוכות לעיר הנ"ל ובאותו זמן התחיל להתראות הבועא הנ"ל במקומות אחרים בבהמות פעם נראית בין טלפי רגל הבהמה במקום הרך ופעם נראית בקיבה והבין בדעתו שהחולי המהלכת בין אנשים הוא בא מאכילת בשר מבהמות שיש בהם חולי זה וקיבל ע"ע להטריף כל הבהמות הנמצא בהם אותה בועא והי' בודק כל הבהמות ששחט באותו זמן מכף רגל ועד ראש וראו לעין כל שמאז והלאה לא מת אף נפש א' מישראל אפי' קטן והודיע להרופאים וגזרו אומר לבדוק גם כל בהמות הנכרים ונסתלק החולי גם מהם ולא חזר עוד וסיים וז"ל ע"כ הריני מודיע לכל שוחט להיות דבר זה בדעתו שבזמן שישמע איזה חולי ב"מ בעולם לבדוק כל אברי הבהמה ולמצוה רבה יחשב לו וכו' עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש בשם תשו' בגדי כהונה עי' כעין זה בשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' רס"ז שנשאל בדבר המחלה אשר תשתרר בקהלה א' על הבהמות ומתות הרבה מהם ושוטרי המדינה יתאזרו עוז ולא נתנו לשחוט שום בהמות לבד מאשר יש להם מכתב תעודה על בריאתה מהממונה ובעלי הבהמות שהחל הנגף בקצת בהמתם פעלו ע"י שוחד מהרופאים שיתנו תעודתם על שאר בהמתם ובאמת שגם בקצת אלו שהשיגו מכתב תעודה שהם בריאים נמצא בהם אותות המחלה וכ' שיש לחוש בזה לספק סכנה ואסור לאכול מבהמות אלו ונראה מדבריו דאפי' באותן הבהמות שלא נראה בהם אותות המחלה יש ליזהר שלא לאכול כיון שידוע שכל שנמצא בקצת בהמות שבדיר א' חולי זו בודאי שלטה גם בחברותיה שעומדות שם עמה בצותא עיי"ש וראיתי בפסקי הגאון מוה' ליב בערלין ז"ל כת"י סימן אלף קי"ב שכ' דהמוכר בשר מבהמה כזו חוץ ממה שעובר על איסור דלפני עור שמכשיל רבים באכילת איסור הוא עובר ג"כ על איסור גזל שהמעות שמקבל בעד הבשר ההוא הוא גזל גמור שאנן סהדי שהבעלים אינם רוצים לקנות בשר כזה בשום אופן עכת"ד (ו) שהורג הבהמה. ע' בפרי תואר ס"ק ב' ובלחם הפנים ובבל"י ריש סי' זה דעץ של הורדפני שזה אילן הגדל ע"פ המים ועושה פרחים דומה לשושנים והם מרים ביותר והוא לענה הו"ל סם המות דבהמה וע' בבל"י שם שכ' דגם צואת התרנגולים וצואת כלבים הם סם המות דבהמה עיי"ש וע' בדברי זקיני הלבוש סעי' א' שכ' דגם פלפלין הוא בכלל סם המות דבהמה וכ' שם בפרי תואר דה"ה אם אכלה שאר דבר או איזה עשב שאמרו הרופאים שדרכו לנקוב המעים בפנים ואין נו רפואה יש לחוש לכתחלה לבדוק הב"מ בפנים ובדיעבד כשר עיי"ש (וע"ל סוף סי' נ"א):

ז הבהמה. ואין זה דומה לאכלה קורט של חלתית שאסור לעיל סוף סי' נ"א משום דסופו לינקב דסם המות דבהמה דכאן לא הוי אלא משום שהמזגים של הבהמה נתקלקלו ואין עושה ריעותא וחסרון פרטי בגופה אבל שם סוף סי' נ"א מיירי במין שעושה איזה ריעותא בהבני מעיים מש"ה אסור. מ"ז ס"ק א' ומק"מ ס"ק א'. (וע' בס' שורש מיעקב שורש הראשון סי' נ"א אות ב'):

ח ששתתה מים הרעים. עבאה"ט וע' בב"ח להלן סי' קט"ו סעי' ו' ובפרי תואר כאן ס"ק ג' שתמהו ע"ז דא"כ יאסר משום סכנה וע' בכנפי יונה שכ' דלדעת הרמב"ם נראה דמפרש דהיינו מים סרוחים עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ג' מהראב"ן סי' רנ"ז דהיינו מים שהנפח מכבה בהן הברזל וכ' כן לדינא דבין ששתתה מים סרוחים ובין מים שהנפח מכבה בהן הברזל דינו כאכלה סם המות עיי"ש וע' במ"ז ס"ק ב' מ"ש דמ"מ אין להתיר כששתתה מים מגולים אא"כ היתה הבהמה בריאה אח"כ זמן רב ומה"ט אסור לשחטה מיד וזה דוקא בימיהם אבל בימינו שאין הנחשים מצוין אין לחוש מ"מ כשחלתה מיד יש להחמיר כיון שיש ריעותא לפנינו ואין להתיר כ"א עי' בדיקה כיון דאיכא לברורי עיי"ש וע' בחגורת שמואל ס"ק ו':

ט ה"ז מותרה. כתב זקיני הלבוש אע"פ שהיא מסוכנת כשרה דכל שאין ריעותא או נקב בגופה של הבהמה כשרה וע' במ"ז ס"ק א' שכ' דאם נראה בה סימני מסוכנת כגון שאינה יכולה לעמוד צריכה פירכוס כדין מסוכנת אבל כשלא נראה בה סימני מסוכנת אפי' פירכוס א"צ עיי"ש וע' בחגורת שמואל ס"ק ז' שכ' דמ"מ אם היא מסוכנת המדקדקים נהגו בו חומרא בעצמם שלא לאכלה כדלקמן סוף סי' קט"ז עיי"ש ועי' בס' תורת יקותיאל ס"ק א' שכ' דבהמה שאכלה א' מהדברים שהם סם המות דכהמה י"ל דצריך לבדוק אותה קודם שחיטה אם עומדת או לאו כדי לידע אם צריכה פירכוס כמו מסוכנת ואם שחטה ולא בדקה אם עמדה צריכה פירכוס כאלו ידעינן בודאי שהיא מסוכנת ולדינא סיים בצ"ע דכיון דכל הפוסקים סתמו ולא כתבו זאת משמע: מסתימת דבריהם דלא חשו לזה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ב' מ"ש בזה והעלה לדינא דבע"כ צריכה פירכוס ע"כ אם נודע שאכלה סם המות של בהמה או שהיתה אחוזת דם או מעושנת או מצוננת ולא נודע להשו"ב מזה קודם שחיטה יש לחוש בדיעבד דהא הו"ל מלתא דלא רמיא עלי' וכו' עיי"ש:

י בהמה. וה"ה עוף. ס' ערך לחם להמהריק"ש:

יא שנתפטמה בדברים אסורים. עבאה"ט מ"ש לענין בהמה שינקה מחלב טמאה ועשפ"ד ס"ק ד' ועבשו"ת זקיני הפני יהושע ח"א חיו"ד סי' ד' מ"ש לענין עגל שינק מבהמה שהיתה ספק דרוסה דיש להתיר העגל דכיון שינק ממנה גם קודם שנדרסה וגם אכלה אכילת אחרות בנתיים אינה בכלל נתפטמה כל ימי' ושרי דהוי זוז"ג וכ' דמעשים בכל יום שמוצאים פרות טרפות אע"פ שהיא טריפה מן הבטן כגון יתרת וכיוצא. ואין שום מורה שואל אם ינק ממנה העגל לאסור העגל בשביל זה והיינו דסמכינן דמסתמא אכל העגל עוד אכילות אחרות עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' רל"ז שנשאל מהגאון בעל תשו' חסד לאברהם בבהמה של נכרי שהיתה צולעת מחמת בוקא דאטמא דשף מדוכתא וילדה והניקה הולד איזה שבועות ואח"כ חי הולד הזה כשתי שנים ומכרה לישראל ושחטו והגידו שהגאון הק' בעל הד"ק שהי' מקודם אבד"ק הנ"ל החמיר בעובדא כזו לאסור אף שאכלה אח"כ מאכלים כשרים ונתגדל להיות שור כיון שבהיותה עגל ינקה מחלב טריפה לא מהני מה שאכלה אח"כ ונתגדלה ע"י מאכלים אחרים ונשאל למצא מקום לטעמו של הגאון הד"ק שהחמיר כ"כ בזה והשיב לו תשובה ארוכה בענין זה והעולה מדבריו לדינא דכל שאכלה ונתפטמה אח"כ במאכלים כשרים אין מקום להחמיר בזה כלל ואולי השומע שהגיד לו בשם הד"ק כנ"ל שמע וטעה או חיסר דברים ומי יודע איזה סניף הי' לו לאסור בזה דמעיקר הדין אין מקום להורות בזה איסור לאחרים עיי"ש באריכות :

יב נתפטמה כל ימיה. עבאה"ט ופת"ש וע' בפר"ח ובפרי תואר מה שהאריכו בדין זה ועשפ"ד שם מ"ש בזה ומסיק דכלל העולה דבאיסורי אכילה אפשר לכ"ע שרי בדיעבד אף בנתפטמה כל ימי' אבל לכתחלה אם הדבר ידוע אסיר לקנות מצד מראית עין וה"ה להאכיל בעצמו לעוף דברים האסורים אבל אם לא אכלה כל ימי' דברים האסורים רק שנותן לה לפעמים איזה מאכל של איסור י"ל דמותר אף לישראל לכתחלה לעשות כן אכן אם נתפטמה כל ימי' באיסור הנאה אסור אף בדיעבד ואם ינקה מפרה שניסך לה בין קרני' יש להחמיר דאף הפרש אסור כיון דעיקר גדולתה הוא ממנה ואף שאח"כ נתגדלה ואכלה שאר דברים אפ"ה י"ל דאסור אבל אם לא נתפטמה בדברים האסורים בהנאה כ"א פעם א' מותר לקנות לו לאכול אפילו בו ביום וא"צ שהי' מעל"ע ואם נתפטמה כל ימי' בדברים האסורים בהנאה עם דברים המותרים הוי פלוגתת הפוסקים וכ' שם דיש חילוק בין איסור הנאה דאפרן אסור או לאו דאותן שאפרן מותר קיל דהא הוא כמעוכל ושרוף עיי"ש וע' בכנפי יונה מ"ש בענין זה וכתב דבנתפטמה מאיסור הנאה דאפרן אסור והשביחה מזה שבח הניכר בה אז אין חילוק בין נתפטמה כל ימי' או חצי ימי' מ"מ כל שיש בה שבח הניכר בה הרי יש בה ממשות האיסור יש להחמיר דאין זה דומה לזוז"ג דעלמא אלא לתערובות איסור והיתר עיי"ש (וע"ל ס"ק ט"ו):

ומ"ש הבאה"ט מהלחה"פ דמותר ליתן לעופות קמח שנתהווה בה מילבי"ן עבשו"ת שאילת שלום תניינא סי' קנ"ד שנשאל בא' שקנה אווזות לפיטום מערלית אשר נודע שהיא מפטמת אותם בתבשיל המבושל בשומן חזיר וחשש השואל משום דנתפטמה באיסור והשיב להתיר מכמה טעמים דבעינן שיהי' עיקר גדילתה מאיסור או שנתפטמה כל ימי' וזו לא נתפטמה כל ימי' וגם לא הי' עיקר גדילתה מאיסור דעיקר גדילתה מהיתר הי' רק שנתפטמה אח"כ באיסור ובפרט בנ"ד הפיטום הוא רק מהתבשיל ולא מהשומן חזיר ואף שנעשה התבשיל בשומן חזיר וקיי"ל נ"נ אף בשאר איסורים (כמש"ל סי' צ"ב) מ"מ זה הוא רק מדרבנן כמבואר שם ובנ"ד דבלא"ה רבו המכשירין אף בנתפטמה כל ימי' באיסור ע"כ אין להחמיר בזה לחשוב גם התבשיל לאיסור וגם יש סברא לומר דביד עכו"ם לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין ומכל הלין טעמא אין לחוש כלל עיי"ש. (ובגוף דברי הלחה"פ דמותר ליתן לעופות קמח שנתהווה בה מילבי"ן ע' בבית אברהם בא"ז ס"ק ו' שהניח בצ"ע כי מדברי הב"י לקמן סי' פ"ד לא משמע כן שם בקמח שהתליע להשליכו לנהר ומשמע דאין לו תקנה עיי"ש אבל אין מזה שום ראי' לסתור דברי הלחה"פ דהלא לדבריו יקשה על הט"ז שם ס"ק ט' שמתיר לעשות יי"ש מקמח שהתליע עיי"ש וקשה ג"כ אמאי כ' הב"י להשליכו לנהר ולא כ' לעשות ממנו יי"ש ובע"כ דמ"ש הב"י להשליכו לנהר מיירי שאין לו הכלים הצריכים לעשות יי"ש וא"כ י"ל דה"ה דאין לו עופות כ"כ והחטים המתולעים הם מרובים וא"א שיאכלוהו העופות בפעם אחת ע"כ כ' שלא ישהנו בביתו עד שיאכלוהו העיפות מעט מעט כדי שלא יבא לידי תקלה וכמ"ש הש"ך ס"ק ז' ע"כ צריך להשליכו לנהר וה"פ ואולי י"ל דמה"ט שינה הרמ"א שם סעיף ה' ולא העתיק כמ"ש הב"י וכ' ואסור למכרו וק"ל):

יג נתפטמה כל ימי'. ע' במנח"י כלל ס"ו ס"ק ב' שכ' בשם זקינו הרב ז"ל שנוהגין איסור בווילד"ע ענטען דהיינו בר אווזות שאינם בני תרבות לפי שכל ימיהם נתגדלו באיסור שאוכלין כל ימיהם שקצים ורמשים עיי"ש וע' בכו"פ בסוף הקונטרס פני נשר ובסי' פ"ב ס"ק ב' שהביאו והשיג עליו וכ' דח"ו להחמיר בדבר כזה שאין לו שורש בגמ' להוסיף על האיסור עיי"ש וע' בס' ויכוח מים חיים על הת"ח כלל ס"ה דין י' שכ' שראה נקיי הדעת שמונעים עצמם מלאכול בר אווזות שקורין ענטי"ן לפי שאותו עוף עיקר מזונו מן השרצים ודברים מאוסים ולכן אין אוכלין אותו אא"כ נתפטמה בלול עיי"ש ומבואר מדבריו דהוא רק לנקיי הדעת ממילי דחסידי אמנם יעיין בשפ"ד שם שכ' דאנו קונין אף לכתחלה בר אווזות שאוכלין התולעת בקיץ במים ושוחטים אותם בו ביום ולא חיישינן כלל להא דנתפטמה באיסור כיון שלא נתפטמה כל ימי' באיסור עיי"ש וע' במחזיק ברכה סוף סי' זה שסיים דהמחמיר כדעת המנח"י והויכוח מים חיים קדוש יאמר לו ותע"ב עיי"ש וע' בס' מזמור לדוד על היו"ד (להה"ג מהרד"ף ז"ל הספרדי) סוף סי' זה שכ' שראה קצת בני אדם נוהגין למסור תרנגולים לנכרי שעוסק במלאכת נרות של חלב אדעתא דהכי שיאכילם הפתילות של חלב והנשאר ביורות אחר בישול ובזה מתפטמין יותר מדאי וכ' דאף דלכאורה לפי דברי הפוסקים שבסי' זה אין כאן איסור אך לאחר שטעם מהתרנגולת אלו ראה שטעם הבשר והשומן הוא משונה משאר תרנגולת דעלמא בטעמו וריחו כי יש לו טעם חלב ממש ע"כ יש לאסור התרנגולת ואולי י"ל דבזה כ"ע מודים לאסור עיי"ש והסכים עמו ג"כ בס' מסגרת השלחן הספרדי סוף דין א' עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ד' וה' מ"ש בענין זה ע"ד שנשאל בא' שעשה לו מסחר לפטם אווזות ותרנגולים בבשר נבילה של סוסים ומזה נעשים שמנים מאוד והוא קונה בשר הנבילה מיהודים סוחרי הסוסים הכחושים והחולים שהורגים אותם לצורך העורות והדבר נוגע לו להפסד רב שכבר הכין לזה חדרים וכלים וגם קנה עופות והעלה דגם המתירים בנתפטמה באיסור היינו באיסורין שאינן של בשר דהוי שינוי ופנים חדשות בא לכאן משא"כ בפיטום בשר נבילה כהא דנ"ד שניכר הפיטום דלא נשתנה לד"א דמעיקרא בשר והשתא בשר יש לאסור בנתפטמה היכא שרואין שעיקר גידולה ופיטומה מזה אפי' אוכלת גם דבר היתר כיון דאין לתלות הגידול והפיטום מההיתר וכ' שם וז"ל ועובדא ידענא שפעם א' בא שאלה לפני הגאון מהרש"ק ז"ל מבראד על אווזא שהיתה שמינה מאוד והתפלא על רוב שמנונית והודה השואל שפיטם אותה בבשר חזיר ואסר תיכף האווזא עכ"ל:

יד אסורים. עמ"ז לקמן סי' פ"א ס"ק ח' שכ' דעגל שינקה חלב דאיסור יוצא שרי דהוי ס"ס כיון דאף דנתפטמה בשאר איסור ודאי הוי רק ספיקא דדינא ובצירוף ס' דאיסור יוצא הוי ס"ס ושרי עיי"ש:

טו אסורה. עשפ"ד שכ' דאף להמחמירים לא הוי רק איסור דרבנן משום מראית עין ובספיקא יש להקל עיי"ש אמנם לפמש"ל (ס"ק י"ב) דבנתפטמה באיסור הנאה דאפרן אסור ומינכר בה שבח הפיטום אסור בהנאה משום תערובת איסור בהיתר ממילא דבנתפטמה בדבר שאסור בהנאה מה"ת כגון בבשר וחלב (וכמ"ש הפרמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח דבב"ח אפרו ג"כ אסור מה"ת עיי"ש) ושבח פטימה מינכר בה ממילא דיש להחמיר בספיקו דהא יש בה ודאי איסור דאפר בב"ח וע' בדע"ת ס"ק ט' שהוכיח דגם בנתפטמה באיסור דרבנן שייך איסור זה עיי"ש:

סעיף ב:

טז אכלה סם המות. ע' בס' גנזי חיים מערכת אות ט' ערך טריפה (בד"ה אכלה ובד"ה מראה) שכ' שצריך השוחט והמורה להיות עיניהם פקוחים בזה דאם רואים שינוי מראה ואדמומית בבני מעיים או שיש: בשאר אברים איזה שינוי מראה שיש לתלות שהוא מחמת שאכלה סם המות יש להטריף עיי"ש וע' במחזיק ברכה לעיל סי' נ"א אות ח':

יז הכישה נחש. ע' בס' גנזי חיים שם (בסוף ד"ה מראה) שכ' שבא לפניו עובדא בתרנגולת שהי' בה מכה ע"ג החזה ואותה המכה נתפשטה תוך הגוף והי' כל בשרה בשינוי מראה וחשש שמא הי' מנשיכת נחש והטריף ואמר שאף לנכרי לא ימכרנו כיון שיש חשש סכנה עיי"ש ולפענ"ד פשוט דזה דוקא במדינתם דשכיחי נחשים הוא דחשש בסתמא עי' הלקותא דשינוי מראה לנשיכת נחש אבל במדינתינו דלא שכיחי נחשים אין חוששין להם. ולפמש"ל (ס"ק ח') בשם הפר"ח ופרמ"ג פשוט דאין לחוש בריעותא דשינוי מראה לנשיכת נחש כל שלא ידעינן דנשכה והוא פשוט:

יח וכיוצא בו. וה"ה נשכה כלב שוטה מותר משום טריפה ואסור משום סכנה. טור וזקיני הלבוש. וע' מק"מ ס"ק א' שכ' דה"ה זאב שוטה וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' נ"ו שנשאל בבהמה שנשתגעה וצעקה קול מר והבקיאים אומרים שנשכה כלב שוטה משוגע וכ' דאף שלא ראה שום אדם שנשכה ואומרים רק מאומד הדעת אפ"ה יש לאסור דבכה"ג שפיר ראוי לילך בתר אומדנא אכן בכל זה אין לתלות בנשיכת כלב שוטה אלא אם ניכר קלקול בגופה אבל אם לא נראה בה שום נשיכה מוכח דשקר הוא ויש להתירה באכילה ואין לה רק דין מסוכנת עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י' ובשו"ת דברי יעקב סי' ט"ז מ"ש ע"ד הטוטו"ד הנזכר וע' בדברי יעקב שם שכ' בעובדא דידי' בפרה שנשכה שרץ האדמה ההולך על ארבע וגופו וזנבו ארוך ובלשון עבריות אין אנו מכירין את שמו ונפח בטן הפרה מן הנשיכה כל השטח מן הארכובה עד הצלעות אמנם בפנים לצד הכרס לא נמצא שום ריעותא וסירכא כלל וכתב דהא ודאי דאם יש לברר עפ"ד הרופאים שיש בזה חשש סכנה להאוכלו בודאי יש לאסור אכן אם א"א לברר עפ"ד הרופאים אז יש לבחון עי' צלי' איזה חתיכה ממנה אם תפול תלחי תלחי אז ידוע ששרץ זה הוא ג"כ ממיני נחשים ויש לאסור משום סכנה ואם לאו יש לתלות במצוי שרוב שרצים הנושכים אין בהם חשש סכנה כלל עיי"ש באורך:

יט מותרת משום טרפה. ע' בס' תפארת ישראל על המשניות חולין פ"ג משנה ה' אות ט' שמתמה דלמאי נ"מ כ' דמותרת משום טריפה כיון דבלא"ה אסורה משום סכנה שהיא חמירא מאיסורא וא"ל שיש נ"מ באכלו ממנה כמה בני אדם ולא הסתכנו ויש נ"מ לענין שאר הבשר דמשום סכנה מותר לאכול שאר הבשר דמדלא מתו אותן שאכלו ממנה מקודם מוכח שלא הפעיל הארס ולא נבלע בגוף ואין סכנה לאכול ממנה אבל משום ספק איסור אסורה ולהכי קאמר דמותרת מצד טריפה דז"א דהא קיי"ל בש"ס ע"ז דבספק סכנה דארס אפי' אכלו הרבה ולא מתו אסור לאחרים לאכול ממנה משום סכנה. ועיי"ש במ"ש לתרץ בזה:

ב ואסורה משום סכנת נפשות. ע' בפר"ח ס"ק ו' ובחגורת שמואל ס"ק ט' שכ' מהרמב"ם דזה דוקא כשלא נשתנה הסם המות בגוף הבהמה אבל אם נשתנה בגופה שוב אינו מזיק ואין לחוש אף לסכנת נעשות עיי"ש אך בפרי תואר ס"ק ה' ובכו"פ ס"ק ד' כ' שאין לסמוך ע"ז להקל עיי"ש וע' בס' שושנים לדוד על המשניות (מהגאון מהרד"פ ז"ל הספרדי) בפ"ג דחולין משנה ה' וע' בדע"ת ס"ק י"א שנשאל בא' שנתן סם המות של אדם בהמים להמית העכברים ושתתה בהמתו מהם וחלתה ושהתה מעל"ע ושחטוה והאריך בדברי האחרונים הנ"ל ולדינא העלה דהיכא דחזינן דחלתה אף לאחר שהיית מעל"ע אסורה באכילה אכן אם לא חלתה צ"ע אם יש להקל לאחר שהיי' מעל"ע עיי"ש:

כא סכנת נפשות. ע' בתפארת ישראל על המשניות שם שכ' דהא ודאי אף בס"ס יש להחמיר בזה וכן לא מהני בזה ביטול בס' ואפי' לדעת השו"ת חו"י סי' ס"ב שכ' דדבר שאסור משום סכנה בטל בס' מ"מ מודה עכ"פ דלא מהני בזה ביטול ברוב ביבש ביבש וגם כ' דאף שכ' הט"ז לקמן סימן צ"ה ס"ק ג' ובסי' קט"ז ס"ק ב' דבבליעת כלים בסכנה מקילין ולא אמרינן טעם כעיקר דאורייתא וכן בנמלחו יחד דקיי"ל לאסור בשאר איסורין אבל בסכנה שרי כמ"ש הת"ח כלל כ' דין ט"ו מ"מ כ"ז דוקא התם בדגים ובשר הוא דשייך כל הקולות הן לענין מליחה והן לענין הכלים משום דהיתרא בלע משא"כ הכא דאיסורא בלע עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י':

סעיף ג

כב שנפסקו רגלי' ואף שנפסק רק הבשר לחוד צריך בדיקה שפ"ד ס"ק ו':

כג אלא צלי. ע' בס' יד יהודה על היו"ד סי' ס"ז ס"ק ט' שכ' שדברי המחבר צ"ע במ"ש סתם אלא צלי' דמשמע כל צלי אפי' צלי דע"ג גחלים דהוי רק צלי כל דהו דהא לשיטת רש"י ורמב"ם מבואר דבעינן דוקא צלי תנור ובפרט בדבר סכנה וסיים בצ"ע עיי"ש אמנם לדינא אין נ"מ בזה כיון דבלא"ה אא"ב בבדיקת צלי כמ"ש הפת"ש סוף סי' זה מהאו"ה:

כד ותפול חתיכות חתיכות. כ' בשפ"ד לעיל סי' נ"א ס"ק ה' שמעתי שיש מין כבשים שהכבד שלהם לקוי ונהפך ללובן וכשצלין אותה נפלה תילחי תילחי וגם מתות הרבה מהם יש להטריף בודאי עכ"ל ועבשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' פ"ד פ"ה ופ"ו ובשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' ח' מ"ש בדברי הפרמ"ג בזה ועבשו"ת אדמו"ר דברי חיים ח"ב סי' מ"ד (וע' בדברינו לעיל סי' מ"א ס"ק ל"ח):

כה חתיכות חתיכות. ע' בתשו' בית שלמה שם סוף סי' פ"ו שדעת השואל דדוקא בלא נמצא שם באותה חתיכה שצלו אותם תולעים אבל בנמצא שם תולעים אנו תולין דמה שנפל תלחי תלחי הוא מחמת ארס התולעים שנשכו דכל השרצים יש להם ארס אלא שאין ממיתין והוא ז"ל השיב על דבריו ודחה ראיותיו עיי"ש:

כו ולדידן עבאה"ט מ"ש מהש"ך וע' פר"ח ס"ק ז' ושפ"ד ס"ק ו' שכ' דפסיקת הרגלים לא הוי ריעותא לתלות שנשכה נחש בזמה"ז כיון שאנו רואין שמניחין המים מגולין ולית מאן דחש לכסותן מכ"ש שיש להתיר בהמה או עוף בלא בדיקה ומ"מ המחמיר תע"ב עיי"ש וכ"כ בחגורת שמואל ס"ק ו' (וע"ל סי' נ"ה ס"ק ז') וע' בפרי תואר ס"ק ו' שכ' שדין זה לא שוה בכל המקומות דגם היום איכא מקומות דשכיחי נחשים ע"כ כתב דרך כלל לכל העולם דכל הבהמות הלנים במדבריות ומרוחקן קצת מהיישוב חיישינן דמן הסתם שכיחי התם נחשים וזוחלי עפר אבל ברועות בישוב או סביבות הישוב דלא שכיחי נחשים אין לחוש עיי"ש:

תקונים והוספוות לדרכי תשובה הלכות טריפות (מאת הרה"ג המחבר שליט"א):

סימן כט ס"ק א' שורה כז ויש בזה לפלפל עפ"י מ"ש הרמב"ם שם דמה דבעינן בזקן ממרא כל הפרטים שהותנה בש"ס סנהדרין דף פ"ח ע"ב הוא רק בדבר דלא שייך לומר דהוי דינו במזיד כרת ושגגתו חטאת אף לאחר כמה סיבות. אבל בדבר שיכול לבוא אף לאחר כמה סיבות לידי חיוב חטאת וכרת א"צ לכל הפרטים הנזכרים בש"ס שם ואף שאין בו זה הכלל דאם הוסיף גורע וה"נ בטריפות יכול לבוא ע"י סיבה רחוקה לידי חיוב מיתה בגירושין וקידושין וכיוצא וצ"ע. ועי' בר"ן כו'. כצ"ל:

שם ס"ק ז' ריש עמוד ב' בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' ד'. ובשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' ע"ד מ"ש בזה (ועי' כו' סק"ב). ועיין בשו"ת צמח צדק סי' ס"ט שכ' דמי שאכל או עשה ספק איסור ואח"כ נודע שלא היה איסור בדבר כי היה היתר גמור אפ"ה נענש דאכל ספק איסור קודם שנודע לו עיי"ש ועי' בשו"ת חוות יאיר בהשמטות דף רס"ח דפשיט ליה ג"כ הכי עיי"ש ועי' בשו"ת לב חלק א' מיו"ד סי' קכ"א שדחה ראיות הצ"צ בזה. אמנם אח"כ הביא ראיה שדינו של הצ"צ דין אמת עיי"ש וכ"כ בשו"ת זרע אמת חיו"ד סוף סי' מ' ובשו"ת תפארת אדם הספרדי סי' כ"ה לדינא וכ' דלאו דוקא כשהכניס עצמו במזיד לאכלו קודם שנודע לו מההיתר אלא אפי' לא הכניס עצמו במזיד בזה אלא בשוגג יש לו עונש כדין שוגג וצריך כפרה משום דעבר בזה אדרבנן עיי"ש:

ודע שכ' הרמב"ם כו'. כצ"ל:

סימן ל ס"ק נ' ויען שכל הס"ק זה נדפס שלא בדקדוק לכן הנני מעתיקו כאן כלו מרישא לסיפא כתיקונו:

ג רוב. כתב בפרי תואר ס"ק א' בד"ה ואם וז"ל, ולענין שיעור מהו נקרא רוב הוא כל שיצא מכלל חצי בכל שהוא עכ"ל. ומבואר מדבריו דלא בעינן רוב גדול הניכר להדיא בלא מדידה אמנם דע שדבר זה הוא מחלוקת הפוסקים שדעת רש"י בחולין כ"ט ע"ב אהא דאמר רבא שם שאני לענין טריפות דבעינן רוב הנראה לעינים וכ' רש"י ז"ל כלומר רוב גמור הניכר לעינים אף בלא מדידה אבל אם לא ניכר שהוא רוב רק ע"י מדידה לא מיטריף ודעת הרשב"א והר"ן שם דאפי' ברוב משהו ורק כחוט השערה יותר מהחצי מקרי רוב בטריפות, ועט"ז לעיל סי' כ"א ס"ק ב' ופר"ח שם ס"ק ב' ובפרי תואר שם ס"ק ג' שהעלו בראיות שכן עיקר לדינא ושכן הוא דעת הטור והש"ע, אמנם בתב"ש שם ס"ק ב' העלה דהוי ספיקא דדינא, אי בעינן בטריפות רוב גדול הנראה לעינים הניכר בלא מדידה או אף ברוב משהו ובחוט השערה ע"י מדידה סגי עיי"ש וע"י במ"ז שם ס"ק ב' מ"ש בזה וסיים דלדברי התב"ש יצא קולא דאם נפסקה הגרגרת ברוב משהו ויש עוד ספק יש להקל בהפ"מ מטעם ס"ס וזה לא ענו וח"ו להקל עיי"ש. ומעתה צריך לידע דבכל מקום שנזכר בדיני טריפות שנפסק או שנחבס או נסדק או שנתרוצץ ברובא דגם ברוב משהו ע"י מדידה נטרפה בוודאי ולא בספק ואם יש עוד ספק אין לחשבו לספק לצרפו לס"ס:

דאף דקיי"ל בכ"מ דמחצה על מחצה הוי כרוב וכמבואר ברמב"ם פרק ז' מה' ק"פ הלכה ב' ובפרק יו"ד מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ב (ועיין בתוס' יו"ט פרק ה' דתרומות משנה ז' ובס' אות הוא לעולם אות מ' ערך מחצה) מ"מ לענין טריפות מבואר בש"ס שם דבמחצה על מחצה לא נטרפה דבע"כ רוב בעינן וכמש"ל, והנה לכאורה לפי מה דקיי"ל להלן סי' שי"ח סעיף א' לענין בכור בב' זכרים שיצאו ב' ראשיהם כא' דשניהם הוי ספק בכור משום שא"א לצמצם וכחכמים עיי"ש והרי בש"ס בכורות שם דף י"ז ע"ב מבואר דלמ"ד דס"ל שם א"א לצמצם ה"ה בכל דבר שתלוי ברוב או במיעוט, היכא דהוי מחצה על מחצה א"א לצמצם וכמבואר להמעיין שם, לכאורה נראה דבנ"ד אף שנראה שהוא כמחצה על מחצה יש להחמיר מספק שמא הוי הנחבס משהו יותר מחצי ואין אנו בקיאין לצמצם, והנה לפימ"ש בתוס' עירובין דף ו' בד"ה (בדף ה' ע"ב) וספק. דהיכא שיש ב' צדדים להתיר אמרינן דאפשר לצמצם עיי"ש י"ל בפשיטות דגם בנ"ד יש להקל דהא יש ב' צדדים להיתר, שמא הוי רק מחצה על מחצה, ושמא הוי הרוב שלם והמיעוט נחבס, אמנם לפי דברי הש"ך שם סק"א דגם מה שהכהן נוטל הוי ספק בכור עיי"ש הרי דגם כשיש ב' צדדים מחמרינן דהא יש ב' צדדים דהוא בכור, א' שמא זה יצא ראשון, והב' שמא יצאו שניהם כאחד, וה"נ בנ"ד אע"ג שיש ב' צדדים להיתר אין להקל לכאורה איברא כי מסתימת לשון הפוסקים שכ' שנתרוצץ רוב עצם גולגלתה וכן עוד בכמה מקומות בה' טריפות שתלוי אי שלטא הלקותא ברובא, שלא זכרו דגם במחצה על מחצה טריפה מספק דחיישינן שמא יש רוב רק שלא ניכר דא"א לצמצם מבואר דכל דלא ניכר לנו אפילו ע"י מדידה שיש רוב אין לחוש ובמחצה על מחצה מותר והטעם פשוט לפענ"ד, דלא מבעיא לדעת רש"י הנ"ל דבעינן רוב גדול הניכר לעינים בלא מדידה פשוט הוא דלא שייך לחוש במחצה על מחצה שמא שלטא הלקותא במשהו כל דהו יותר ממחצה, דהא לא נטרפא כלל ברוב משהו כה"ג עד שאפשר לטעות בו וכאמור ולדעת הרשב"א והר"ן דגם ברוב משהו אפי' כחוט השערה מקרי רוב בטריפות כנ"ל בע"כ לומר דס"ל לעיקר כמש"ל מהתוס' דביש ב' צדדים להיתר לא אמרינן דא"א לצמצם ולא חיישינן כלל, ולדעת הש"ך דס"ל להחמיר גם ביש ב' צדדים להיתר לחוש לומר דא"א לצמצם צריכין לדחוק שלא יקשה עליו הא דלא חיישינן להטריף בכל טריפות גם במחצה על מחצה אף דקיי"ל דגם ברוב משהו יותר מהחצי אסור, דבע"כ לומר דרק בבכור ס"ל כן אבל בטריפות ס"ל כמש"ל מהתב"ש דהוי ספיקא דדינא ולהכי בטריפות כשיש ב' צדדים להקל אין להחמיר מספיקא, ועי' בס' בגד ללבוש אות ס"ג (ועיין בדברינו לעיל סי' כ"א ס"ק י"ז ובסי' כ"ג ס"ק י"א):

שם ס"ק ה' צד 216 שורה ג'. ולפענ"ד פשוט הוא דמ"ש אם נחבס רק רצועה אחת ארוכה וכו' כשר אין לסמוך ע"ז לדינא, דאף אם כי גם בזה צריכין להחמיר בנתרוצץ רוב הכמות דהיינו אף באין רוב לא באורכה ולא ברוחבה לבד רק בצירוף האורך והרוחב יש רוב יש לנו להחמיר ולאסור אבל חלילה לנו לומר זאת בהחלט דברוב ברוחב לבד או באורך לבד כשר, שהוא נגד דעת כל הפוסקים האחרונים דס"ל לדינא להחמיר ולאסור בין ברוב באורך בין ברוב ברוחב (וכמ"ש בבאה"ט ס"ק ב') ואם כי גם בפלתי ס"ק ב' זכר דבר זה דגם ברוב בכמות טריפה, מ"מ הנה יודה, דגם ברוב באורך לבד או ברוב ברוחב לבד טריפה, וכמ"ש בעצמו בכרתי ס"ק ג' להדיא עיי"ש וכן משמע מדבריו בס"ק ז' כו'. כצ"ל:

שם ס"ק ח'. עמוד ב' שורה ד'. כשר וכמש"ל אבל לפי מ"ש הפר"ח סק"ב די"ל דהוי בכלל האיבעיא דמ"ש סתם ברוב"ה הוי הפירוש דתרוייהו בעינן רוב גובהה וגם הקיפה עיי"ש ממילא דבעינן ב' פעמים ס' וצ"ע לדינא והמעיין ישפוט בזה (וע"ל בסי' כו'. כצ"ל:

שם סוף ס"ק י"ב. דברי יוסף סי' קי"ב ובס' פרי אלימלך אות ב' מענין זה ט'. כצ"ל:

שם ס"ק ל"ב שורה י' ועי' בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב ז"ל) חיו"ד סי' ס"ג (שהבין ג"כ דברי הפרמ"ג כמ"ש) אמנם נתעוררתי כעת מחכם אחד דבע"כ כוונת הפרמ"ג הוא דחיישינן שמא כבר היה ניקב הקרום קודם שנסתם וכמ"ש הפר"ח במעשה דריק"ש דכיון שאין טריפה מצד עצמו שפיר יכול להתרפאות אף שכבר ניקב הקרום, וגם מלבד זה הרי כ' הפרמ"ג בעצמו בסי' מ"א בשפ"ד ס"ק י"ד דכשאין הטריפות מצד עצמו מהני סתימה קודם שנתהוה הטריפות עיי"ש וא"כ בע"כ דכוונת הפרמ"ג כאן שמא כבר ניקב הקרום עכ"ד, ודבריו נכונים, ועי' בשו"ת בית שלמה ח"ב סי' מ"ח כו'. כצ"ל: שם ס"ק מ"ם. גם ע"י חולי טריפה בכל גווני עיי"ש ועי' בתב"ש סק"ז שכ' מהת"ח דבכ"מ דמכשירין בנפחתה הגלגולת אפי' ע"י חולי בעינן בדיקת ראי' לראות אם לא ניקב הקרום עיי"ש, והנה בשפ"ד שם משמע מדבריו דס"ל דא"צ שום בדיקה עיי"ש אמנם יעויין בס' פרי אלימלך אות ה' שהתפלא על הפרמ"ג מדברי התב"ש הנ"ל עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ע"ז שכ' כן בפשיטות לדינא דבכ"מ דמכשרינן בענין זה כו'. כצ"ל:

שם ס"ק מ"ג. ובין עוף היבשה עיי"ש ועי' בס' יד יהודה בסוף סימן זה שכ' שהיה עובדא כזו לפניו כמה פעמים בראש העוף שהיה נקרע העור מעליו והיה דם יוצא מהעצם ובדק מהיכן בא הדם וראה שהדם לא בא מהמוח רק: שבמקום שדבוק בבשר המפרקת שם יש בהעצם חלולים פתוחים והדם בא מבשר המפרקת שיורד לתוך הלולים ההם ויוצא לחוץ דרך העצם אבל בהעצם עצמו לא היה שום ריעותא והכשיר בפשיטות ועי' מזה בדעת תורה כו' ס"ק ט"ז כו'. כצ"ל:

שם ס"ק הנ"ל בסופו ולפענ"ד אין לסמוך עליו בזה להקל בחשש טריפות דאורייתא דכיון שאנו רואין ששלט הלקותא בגוף העצם קשה לסמוך שהדם הולך דרך נקבי הטבעי ואין זה ניקב דכבר ידוע מ"ש הלב"ש סי' ל"ט ס"ק ר"ג ובתשו' בית אפרים חיו"ד סי' י"ט ושאר אחרונים שהבאתי להלן סי' ל"ט (ס"ק תרמ"ג) שלא לסמוך שיכול לעבור טפות דמים דרך נקבי הטבעי שבעור הריאה הדק והרך מכ"ש דרך עצם הקשה ובוודאי יש לחוש יותר שניקב העצם ועי"ז שופע דם:

שם סימן לא ס"ק ז'. והנה יש לעיין בזה לפע"ד היכא שיש ב' עדים המכחישים זה את זה אחד אומר שבדק וראה וכו' ואחד אומר שבדק וראה כו' לפי דברי כל חד מינייהו הוי טריפה כו'. כצ"ל:

שם בסוף ס"ק י"ג. יש להוסיף ועי' בדברינו להלן סוף סי' נ' מ"ש מהלב"ש:

שם סוף ס"ק כ"ז, שהמוח מקיף כשר עיי"ש. ולמעשה לפענ"ד אין לסמוך ע"ד כיון שהגאון בעל תשו' בית יעקב והבל"י שהיה בדור שלפנינו כ' בהחלט שאין אנו בקיאין בבדיקת מים שבראש העוף ומן הסתם עמדו בנסיון ע"ז וכן נתפרסם ההוראה (וכמו שאנו רואים בתשו' טטו"ד) א"כ מי מאתנו בדור הזה לעמוד על נפשו ולומר אכשר דרא דאנו בדור הזה בקיאין בדבר שגדולי הדור שלפנינו לא היו בקיאים, ואם הראשונים כמלאכים וכו' (וע"ל ס"ק ל"ז) כצ"ל:

שם בסוף ס"ק נ"ב. עיי"ש:

ולמעשה צ"ע היכא דמסתפקין אם חסר המוח דבד"ק ובצ"צ החדש שהבאתי לעיל לא התירו רק אם לא נחסר מן המוח והמנחת אהרן מחמיר מאד בזה ע"כ נ"ל שאם יבוא עובדא כזו לפני המורה צריך להתיישב בדבר איך להורות:

שם אחר ס"ק נ' יש להוסיף עוד ס"ק (נ) נהוג עי' בס' זר זהב על האו"ה כלל נ"ד סק"א שמעורר ע"ד השו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף י"ז שכ' העזים יוצאים בעץ ידוע שנותנין בחוטמיהן כדי שיתעטשו ויפלו התולעים שבראשיהן דהו"ל להוסיף דאפי' בחול אסור משום דכשיפלו התולעים מהמוח אז לא נודע משום ריעותא ולא נעבוד בדיקה, וא"ל דהתולעים הם רק בחוטם ע"כ א"צ באמת שום בדיקה דז"א שמבואר בפוסקים שהם בתוך המוח עצמו רק דמסתמא יש איזה שביל צר לבוא דרך החוטם אל המוח עצמו בלי נקיבת הקרום וכן יכולין לפול מהמוח דרך החוטם ע"י עיטוש. אמנם הנה עכ"פ אף שיפלו ע"י עיטוש צריך מדינא לבדוק הקרומים, וכ' דהמחבר לשיטתו דס"ל דאם אין רואין בקרום ריעותא כשר ע"כ מקיל גם בזה אבל לדידן דאוסרין כאן גם באין בקרום שום ריעותא, שאין אנו בקיאין בבדיקה נראה דאסור אף בחול ליתן עץ בחוטם כדי שיפלו התולעים. ועיי"ש במה שפלפל בזה ובמ"ש בזה לדינא אמנם לפענ"ד הוא חומרא יתירה דמ"ש כאן לאסור בנמצא תולע בקרום המוח מיירי בע"כ בתולעים שהם גדולים יותר מנקבי הטבעי באופן שא"א להם לבוא לכאן אלא ע"י נקב משא"כ בתולעים כאלו שדרכם לפול דרך נקבי הטבעי בוודאי אין להחמיר ואין להוסיף על הטריפות כיון דכל חיווא ברייתא הכי אית להו שהולך להם תולעים קטנים כאלו דרך החוטם ונופלין ע"י עיטוש כמ"ש בש"ע או"ח שם בוודאי אין לנו להחמיר דכל כי האי הו"ל להפוסקים להשמיענו דלאו דוקא בנמצא התולעים בקרום המוח אלא גם אם נמצא שנפל בהם תולע דרך החוטם ע"י עיטוש אסור ובע"כ דרק בנמצא התולעים בקרום באופן שהם גדולים קצת באופן שא"א לתלות שהוא מהתולעים הטבעים שיוצאין והולכין דרך נקבי הטבעי וכאמור:

שם סימן לב ס"ק ז' צד 230 שורה א ועי' כו"פ דמיהפך ג"כ בזכותי' דהפר"ח כו'. כצ"ל:

שם ס"ק ט. והחלוק הוא כך דבנשבר המפרקת דקיי"ל דהוי נבילה צריך ג"כ רוב בשר עמו אבל לענין להיות טריפה ה"ז נטרף אף במקום מפרקת גם בלא רוב בשר עמו כמו בדין נשברה השדרה דהכל תלוי בחוט וכל שהחוט כו', כצ"ל:

שם בסוף ס"ק ל"ג. יש להוסיף ולענין מעשה מנהגי להורות דכשלא היה שם פסוקה ממש או ריעותא המטרפת ודאי בחוט רק כמו שהוא שכיח שנמצא השדרה עקומה בעוף אף שהוא באופן הנ"ל (ס"ק י"א) להחמיר מ"מ בנדון זה כיון שאינו ודאי טריפה יש לסמוך על המקילין שלא לאסור רק אם העקמומית הוא מד מקום חיבור האגפים לגוף, אכן אם נפסק החוט או שיש בו ריעותא אחרת המטרפת בוודאי יש להחמיר עד כלות שכיבת עצם המחובר לגוף כיון שרבו המחמירין כן נלפע"ד להכריע והצעתי הדבר לפני כמה בעלי הוראה והסכימו להורות כן:

שם בסוף ס"ק מ"ז. יש להוסיף שוב ראיתי בשו"ת מהרא"ל צונץ סי' ז' שהאריך ג"כ ללמד זכות על מה דאין נוהגין לבדוק כל בהמה שהכה אותה במקל לרוחב השדרה דאין לך בהמה שלא יהיה צריך בדיקה בחוט השדרה עכ"פ שרוב ההכאות אפלגא דגבא, דבע"כ העיקר כדעת הפוסקים דכל שהלכה הילוך יפה כדרכה אף בדיקת החוט א"צ עיי"ש באריכות:

שם סימן לג ס"ק י' שורה כ"א. וסיים בצ"ע עיי"ש, שוב ראיתי בס' משמרת שלום על הפמ"ג בחידושי דינים שבסוף סימן זה אות מ"ב שבא לפניו עובדא כזו שניטל מאווזא קצת מחוטמה העליון עד סמוך לנקבי החוטם והעלה דכיון שנשאר עיקר ורוב החוטם קבוע בו אין להחמיר עיי"ש והבאתי דבריו להלן (סוף ס"ק י"ד) ועי' בשו"ת בית יצחק חיו"ד כו'. כצ"ל:

שם בסוף ס"ק י"ד יש להוסיף ועי' בס' משמרת שלום בחידושי דינים אות מ"ב שכ' שנשאל באווזא אחת אשר בעת שסגרו פתח שער הבית החזיקה פיה בין המשקוף להדלת במקום שהדלת שוקפת וניטל ממנה קצת מחרטומה העליון עד סמוך לנקבי החוטם והאווז אוכלת ושותה אח"כ מעצמה כדרך שאר האווזות והיה הפ"מ והורה להקל דאף לדעת הפוסקים המחמירים לאסור בניטל חוטם העליון דווקא בניטל כולו משא"כ כשלא ניטל אלא מקצתו, כל שנשאר החוטם הקבוע בו וגם פי הקנה מכוסה לכ"ע אין חשש עיי"ש וע"ל (ס"ק י') שהבאתי ג"כ דבריו בזה:

שם ס"ק כ"ח. או לרחבו כשר עיי"ש, והנה לכאורה נראה דבדקדוק כ' נסדק כו' כשהוא ברובו. אבל לדינא נתעוררתי מחכם אחד דז"א דבע"כ מש"כ (ס"ק כ"ו) דכשנלקה או נגלד עור אחד ברובו טריפה היינו רוב השטח של כל הוושט אבל אם נלקה רצועה ארוכה לא יעלה על הדעת דברוב ארכו או רוב רחבו יהיה טריפה דכל שאינו רוב השטח כשר, דהא מה דטריפה בלקוי רובו הוא כמ"ש הש"ך ס"ק ט' משום דרובו הוא ככולו, ובכולו פסק הרא"ש דטריפה, והך כולו בע"כ הכוונה כל שטחו, וא"כ גם רובו היינו רוב שטחו, וז"פ דנגלד ונלקה דין אחד להם ואדרבא לפי דברי הטו"ז סק"ט חמור נלקה מנגלד עיי"ש, עכ"ד החכם ודבריו נכונים:

כצ"ל: שם בסוף ס"ק ל' יש להוסיף והנה ראיתי בשו"ת מהרא"ש סי' ט"ז (שנדפס כעת מחדש) שיצא להקל בענין הגידין לבנים וקשים והגרגרין לבנים וקשים הנמצאים בוושט אף אם גם לאחר הגרירה עדיין נשאר רושם וגומא במקום זה, מטעם דהוי ספק אם היה נקב מפולש במקום זה והוי ס"ס, ויצא להקל נגד המנהג ודעת הפמ"א וכל גחלי המחברים שכולם מחמירים וחשבו אותו לוודאי צלקת וקרום מחמ"כ ולא לספק ותלה עצמו על לשון המ"ז סוף ס"ק י"ת שכ' דהמורה שהוא בקי ומכיר יבחין את אשר הוא קרום מחמ"כ וכ' דכיון דאין אתנו יודע עתה להכיר ולהבחין את אשר הוא קרום מחמ"כ או לאו הוי רק ספק והוי ס"ס, עיי"ש באריכות. אולם המעיין במ"ז שם יראה דלא כ' זאת רק על נקודה לבנה הנשאר לאחר גרירת השחין כאשר יראה המעיין שם ולא נזכר שם בדבריו מאותן הגידים לבנים הקשים ואותן גרגרים הקשים הלבנים דזה נראה בחוש לעיני כל רואה שהם צלקת וקרום מחמת מכה והוי וודאי ולא ספק וחלילה לסמוך על דבריו להקל בזה כלל:

שם ס"ק נ"ח. מחמת לקותא עיי"ש. ועיין בשו"ת כנף רננה חיו"ד סימן י"ט שכ' כן בהחלט דהיכא דשלטא הלקותא בפנימי מעלע"ב והחיצון שכנגדו יש לו מראה לבן אף שניכר בהחיצון שאין בו שום ריעותא אחרת רק שהוא לבן באותו מקום, מ"מ טריפה, כיון דעיקר הטעם להכשיר בניקב א' לבד משום דאמרינן דהב' מגין, וכאן שהפנימי לקוי והחיצון נשתנה למראה לבן באותו מקום אמרינן כיון שנשתנה מראיתו שוב אינו מגין עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט בניטל עור כו'. כנ"ל:

שם ס"ק ס"ב. להתיר בשניהם אדומים או שניהם לבנים וכ' שכן הסכים כו'. כצ"ל:

שם סוף ס"ק ע"א החוש מעיד דהחיצון שלו אע"פ שאינו אדום אבל עכ"פ כו' כצ"ל:

שם סוף ס"ק פ"ג יש להוסיף ועי' בפי' יד אלימלך (מהרב מדאחוב) שעמד ג"כ בזה בסי' ב' וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש, אבל לפמ"ש לעיל (ס"ק ע"א) ממילא צריכין לדקדק גם בזה דאף שאינו אדום אולי עכ"פ נוטה לאדום וצ"ט:

שם בסוף ס"ק צ' ועי' בדברינו לעיל סי' כ"ג (סוף ס"ק קי"א) מ"ש כו' כצ"ל

שם ס"ק צ"ג שורה א' מלמטה. דמהני בדיקה כנ"ל. אמנם למעשה קשה לסמוך ע"ז לחלק בענין זה בין נשיכות תרנגולים לנשיכות אווזות כי המעייין בדבריו יראה שיסודו הוא מלשון הדמשק אליעזר שהעתיק דפי תרנגולים גרע מקוץ אמנם כאשר עיינתי בגוף לשון הדמש"א שם ראיתי שלא נזכר בכל דבריו תיבת תרנגולים רק שכ' בזה"ל, שדרך העופות לנקר ולפצוע אחד לחבירו באותן מקומות בפיהם, שהוא עצם ונוקב יותר מקוץ, והיינו דווקא בעופות וכו' הסימנים שלהם רכים ולא קשים כבהמה, ולכן בבהמה אע"פ שאין לחוש שהבהמות נקבי בקרנם זה לזה וכו' עכ"ל הרי שהדמש"א לא הבין לחלק רק בין עופות לבהמות אבל בעופות לא כ' שום חילוק בין תרנגולים לאווזות, לכן לפענ"ד חלילה לסמוך ע"ז להקל שום קולא באווזות יותר מבתרנגולים. ובגוף הדבר אם לחוש כו' כצ"ל:

שם בסוף ס"ק ק"ח אבל למעשה חלילה לסמוך ע"ז כיון שיצא מפי רבינו התב"ש לאסור. והפמ"ג כ' שיפה כ'. וכן הלכה. מי יבוא אחריהם להקל ח"ו במקום שיש חשש איסור נבילה דאורייתא:

שם בסוף ס"ק קי"ז ועיי"ל ס"ק קט"ז באמצע הס"ק ולהלן ס"ק קכ"ט: שם בסוף ס"ק קל"ה אבל המעיין בדבריו יראה שאין בדבריו כדאי להקל נגד הנך ג' מטיבי צעד הפמ"א והפמ"ג והיד אפרים. ומ"ש ראיה לדבריו מדברי הד"ק סי' ל"ט ס"ק פ'. ר"ל שהד"ק כ' דבנמצא נקב בריאה תחת הב"ב במקום שיש לתלות במשמוש ידא דטבחא אולי יש להקל ולסמוך דהיכא דבדק רוב העור וראה שהוא שלם אף שמקום הנקב ההוא לא בדק כלל עיי"ש. אמנם גם בזה כבר גליתי דעתי שם (תרמ"ד) דגם בריאה אין להקל בזה כיון שהד"ק כ' זאת בדרך ספק והרא"פ שם ס"ק קפ"ז כ' בהחלט להחמיר דאם נמצא נקב שתולין במשמוש ידא דטבחא בעור לאחר שקלף הב"ב אסור ולא דחינן ודאי של הרא"פ מפני ספיקו של הד"ק. ע"כ גם בנ"ד אין לסמוך להקל בזה אף שכל שטח מקום התפשטות השחין הוא נקי. כל שנשחט במקום השחין חיישינן דלמא במקום נקב שחט:

שם בריש ס"ק קמ"ב על מה שהבאתי בשם הכו"פ, נתעוררתי מחכם אחד מלובלין דהפי' בדברי הכו"פ הוא להיפוך דכשהם קטנים עד שג' עגולים מחזיקים שליש טפח חמור יותר כי זה השיעור דגרעין תמרה. ובזה לא אמרינן שהריעותא הוא מחמת חולי רק אמרינן דהוי כמו ע"י קוץ. משא"כ בגדולים ביותר נחשב כמחמת חולי וכמ"ש בפלתי להלן סי' ל"ו ס"ק ט"ז ובכרתי שם עכת"ד והוא נכון:

שם בסוף ס"ק קמ"ט ועי' בשו"ת כנף רננה חוי"ד סוף סי' י"ט שכ' דאף אם נמצא תחוב קוץ בגגו של זפק קודם בישול ורואין שלא ניקב מעלע"ב אפ"ה טריפה דחיישינן שמא הבריא ונתרפא הואיל שהמאכל עובר תמיד דרך גגו של זפק שבו כח המושך להמשיך המאכל לבני המעיים דינו כוושט לענין זה לאסור קוץ התחוב במקצת עבר הפנימי. אך כ' דכ"ז בנמצא הקוץ תחוב אבל במונח לרחבו כבריח ששני ראשי הקוץ מוחזקים בדפנות הזפק דהיינו מצד א' בדופן גוף הזפק, ומצד הב' בגגו. ואינם זזים ממקומה כ"א ע"י כח גברא קצת, אף שכ' התב"ש ס"ק י"ב להחמיר בוושט בכה"ג, מ"מ בזה אין להחמיר דדוקא בוושט כיון שדרך הוושט להמתח לאורכו וקוץ זה נדחק מאד ובהמתחו הוא ניקב. משא"כ בנמצא בגג הזפק בכה"ג. דאף שהוא נמתח עם הוושט. מ"מ הזפק גופיה מינח נייח וכשהגג נמתח נעשה הקוץ אלכסון, ונתרחב המקום מכח האלכסון, ע"כ אין לחוש ויש להכשיר ע"ש:

ועיי"ש עוד שנסתפק בגגו של זפק דקיי"ל שדינו כזפק כיון שהוא רק עור א' לבן מה דינו כשנשתנה למראה אודם. וכ' דבנשתנה לשאר גוונין יש לצדד להקל במקום הפ"מ (ע"ל ס"ק ס'). אבל בנשתנה לאודם אין להקל כלל עיי"ש:

שם ס"ק קנ"ב שורה י"ז. דרוב נבלעים דרך הוושט עיי"ש. ועי' בס' פרי אלימלך אות ד' מה שהתפלא על הד"ק בזה ודעתו להכשיר בכ"מ אפי' לא ניכר בשום מקום שיש ריעותא והוא שלם ויפה בכ"מ יש להכשיר. ועי' במק"מ ס"ק מ"ד כו'. כצ"ל:

שם ס"ק קס"ה שורה ט'. והעלה דהעיקר לדינא דהיכא שיש לחוש שהתולעים אתי מעלמא יש להטריף אפי' אם מה כו'. כצ"ל:

שם סימן ל"ד סוף ס"ק ד' וצ"ע שוב נתעוררתי מחכם אחד שיש להסתפק עוד לדעת הפוסקים המכשירים ברוב עובי בלא רוב חללו דהוי הפי' ברוב הטבעות ולא ברוב העור מהו הדין בנפסק כל הקנה דהיינו הקרום והעור כנ"ל. או רוב הקנה כנ"ל. והטבעת במקום ההוא נשאר שלם והוא מחבר את שני חצאי הקנה הנפסקים וצ"ע גם בזה (ועי' בדברינו כו' סק"ו): כצ"ל:

שם ס"ק ל"ג שורה כ"ב. אבל אם לא נפסק לגמרי רק שנפסק בכמה מקומות ולא היה בין נקב לנקב כמלא נקב וע"י צירוף השלם שביניהם מצטרף לרוב רחבה אף שכ' הבאה"ט לעיל ס"ק ו' (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ב' וס"ק י"ז מ"ש מהתב"ש) לאסור מ"מ בכה"ג בודאי כו' מהני קרום שעלה מחמת מכה. אך כל זה אם אין שם רוב רק בצירוף השלם שביניהם וכאמור. אבל אם נפסק בב' וג' מקומות ויש רוב אף בלי השלם שביניהם פשוט הוא דזה הוי כנפסק במקום אחד דבזה לא הוי האיסור משום שסופה לפסוק. דהא דאמרינן דבנפסק בב' או בג' מקומות מצטרף הוא משום דילפינן לה מהכשר שחיטה ושם לא שייך דהוי על שם סופו. א"כ בודאי דלא מהני לה קרום מחמת מכה וה"פ: כצ"ל:

שם בסוף ס"ק מ"ט ועי' ביד יהודה סוף סימן זה שכ' שכדי לעמוד על בירור הדין בזה הביאו לפניו ריאה עם קנה השומן והסיר בנחת השומן מעליו ולא מצא שום נקב כלל ואח"כ הפך הקנה וראה בצד פנימי במקום הפונה לשדרה שהיא מלא נקבים שנים שנים יש גדולים קצת ויש קטנים ואח"כ חזר והפך ומשמש במקום השומן וראה שהוא מלא וורידין שנים שנים כנגד הנקבים שהם בפנים ולצד הקנה הם עבים קצת ולמעלה מתקצרים וסתומים. ועוד ראה שהקנה זה מתפצל ויש עוד עור אחד למעלה ואינו לבן כמו גוף הקנה. והסיר העור הזה וראה שכל הוורידין הוסרו עמו ונשארו הנקבים פתוחים כמו שהם בפנים והוורידין הם החללים בפנים והנקבים הם פיות הוורידין. ולאותן הוורידין קראו הב"י והש"ך סמפונות כי פיהם לתוך הקנה. והנקבים הם פיות הסמפונות אלו. אבל למעלה הם סתומים. ע"כ ברור הוא שאינם צריכין כלל לסתימות השומן דהא ממילא הם סתומים למעלה. אבל באמת אם אירע שיש נקב בקנה זה אשר עי"ז הוא ניקב מעבר לעבר אין שומן זה סותם כלל עיי"ש באורך:

שם סימן ל"ה בסוף ס"ק י"ז. ולא הוי רק ס' טריפה כו'. כצ"ל: שם סוף ס"ק י"ט. דטריפות זה בא מהבטן עיי"ש. וכ' במק"מ סוף סי' זה בדיני החלב אות א' דלא אמרינן דמתולדה חסרה היא לאסור החלב מיום שנולדה אא"כ לא ניכר במקומה שום שינוי וסימן שהיה שם אונא ונעדרה מחמת חולי ע"י שנתרוקן בשרה ונדבק קרומה להריאה דאז הוא דאמרינן דמתולדה חסירה היא וכאמור. אבל אם ניכר שהוא מחמת חולי וכנ"ל אין לאסור החלב רק עד י"ב חודש מיום שנשחטה עיי"ש:

והשאר נמחק:

שם בסוף ס"ק כ"ד:

יש להוסיף. ועי' בדברינו להלן סי' פ"א (ס"ק ל') ולקמן (ס"ק רכ"ח): שם סוף ס"ק ל"ט. ושבין האמצעית להאונא העליונה לא חשבינן כפרור רק כטד"א כו'. כצ"ל:

שם ס"ק נ"א. כיון דאינו בתואר אומא רק בתואר ורד כו'. כצ"ל: שם ריש ס"ק ע"ד.. ועי' בכו"פ סק"י שכתב דאף כשהוא פחותה מטד"א כו'. כצ"ל:

שם ס"ק קס"ה דף קמ"ה ע"א שורה י"ד. ועי' במאירת עינים בדיני תרלי"ע ס"ק ט"ו וט"ז שכ' להכריע דעכ"פ ריעותא כל דהו הוי ומצטרף לכל ריעותא גדולה. אבל לסתם ריעותא אינה מצטרפת עיי"ש. ועי' במנהז"ב בדיני תרלר"ע אות יו"ד סעיף ס"ג שכ' דאע"ג דלא הוי רק ריעותא קטנה מ"מ מצטרף עם בועא או מראה כשרה וסירכא תלויה וכ"ש לסירכא דבוקה ועי' תורת זבח סי' מ"ב סעיף ג' כו'. כצ"ל:

שם ס"ק ק"ע שורה א' מלמטה. ובין בדקה עיי"ש. וכ"כ במ"ז ס"ק י"ב דלענין שיעור אונא יש להחמיר להצריך כטד"א וביתרת ע"ג גם בצפורן אגודל טריפה עיי"ש וכ"כ בפרת"ב סעיף ד' כו'. כצ"ל:

שם ס"ק ר"כ. צריך להיות הציור כך:

שם ס"ק רכ"ג. ועי' עוד כו' שכ' דכל פלוגתת המחברים בדין יתמ"ק באונא זו הוא רק במקום שיתמ"ג כשרה באונא זו $ציור$ אבל במקום שיתרת מגבה טריפה באונא זו מפני שיש שם דוחק כנגדו ביתמ"ק בודאי ליכא דוחק וכשר לכ"ע עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק נ"ה בשם הס' זבחי שלמים עיי"ש:

כצ"ל:

שם ס"ק רס"ד הנני מדפיס מחדש את הס"ק הזה מתוקן עד הדבור המתחיל וכתב עוד בלב"ש:

רסד נקראת גבשושית וכשרה עי' ברמ"א לקמן סי' ל"ז סעיף ב' שכ' דמ"מ כל גבשושית ריעותא הוי ואם יש שם עוד ריעותא מצטרף לתרלרי"ע וטריפה עיי"ש ועי' מזה בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' כ"ו וביד אפרים בגליון הש"ע כאן ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ל"ו ועי' מ"ז סי' ל"ז בדיני תרלר"ע שבסק"ב אות ג' שכ' דבועא שנמצא על הגבשושית אם הוא בצד הגב אסור משום דבצד הגב ודאי ריעותא הוא ואם עומדת מצד קמא אף שי"ל דקיל מ"מ כיון שלא נמצא בשום אחרון לחלוק בזה בין מצד קמא למגבה ע"כ הוא ירא להקל בצד קמא יותר מבצד גבה עיי"ש ועי' בד"ק בתרלרי"ע אות גב' שכ' דגבשושית בדרי לא הוי ריעותא לכ"ע עיי"ש ועי' בלב"ש סוף סי' זה ס"ק קכ"ו ובפרת"ב בתרלרי"ע שלו סעיף ל"ח ורא"פ שם ס"ק:

מ"ה שכתב בפשיטות דגבשושית שמצד קמא אינו ריעותא כלל עיי"ש וממילא דכ"ש הוא דבדרי לא הוי שום ריעותא כלל אך סיים שם בפרת"ב דמ"מ במקום שאוסרים יתמ"ק יש לחשוב לגבשושית מקמא לריעותא עיי"ש וכ"כ בעצי לבונה בתרלרי"ע אות נ"ז ואות ק' ולפי"ז אין הכרע לענין גבשושית בדרי (ועי' בשו"ת בית אפרים שבסוף הרא"פ סי' ח' ובס' תורת זבח הספרדי (מהרב מהרחד"ח ז"ל מאיזמיר) מערכת אות ג' סי' ל"ד סעיף ד' ה' ו' ועי' במה שפלפל בזה במק"מ בדיני תרלרי"ע אות ג' סק"ג והעלה דשלא בהפ"מ יש להחמיר לדידן בין אם הגבשושית עומד מקמא בין אם עומד בדרי בכ"מ שהוא הו"ל ריעותא אבל בהפ"מ יש להקל דבין גבשושית מקמא ובין בדרי לא הוי אפי' ריעותא כ"ד עיי"ש:

ועד"ק סק"ו שנסתפק בדין בליטות שבשיפולי האונות מהחוד יותר מכפי הרגיל שהם גדולים מכטד"א הגדול אם דינם כיתרת ונ"מ לענין תרלרי"ע לשיטת התב"ש דיתרת בדרי הוי ריעותא עיי"ש ועי' בדעת תורה סק"מ מ"ש ע"ד הד"ק בזה עיי"ש:

ועיין עוד במ"ז שם שכ' דכל מ"ש דגבשושית הוי ריעותא דוקא כשהיא כטד"א אבל כשהיא פחות מכטד"א אפי' מגבה לא הוי ריעותא כלל עיי"ש וכ"כ בפרת"ב בתרלר"ע סעיף מ"א ורא"פ ס"ק מ"ח ועי' לב"ש ס"ק קכ"ו שכתב דבעינן עכ"פ טד"א הקטן דהיינו צפורן אגודל אבל כשהוא בפחות מזה לא הוי ריעותא כלל עיי"ש ועי' בד"ק ובמק"מ בדיני תרלרי"ע אות ג' סק"ד שהביא דברי הלב"ש בזה וכ' שיש לעיין דאם הוא פחות מטד"א הקטן אם אינו עכ"פ ריעותא קטנה. וסיים בצ"ע עיי"ש:

וכתב עוד בלב"ש כו'. כצ"ל:

שם ס"ק רפ"ח בראשיתו. וכ"כ בשנות חיים ס"ק ל"ג ובבית מאיר עיי"ש ועי' מזה בשערי דעה כו'. כצ"ל:

שם ס"ק ש"ב. הנני מדפיס מחדש את הס"ק הזה מתוקן ומסודר כהלכתו : (שב) למטה. עשפ"ד ס"ק ל"ז מ"ש לענין פיצול מקמא שהוא ארוך או רחב או קצר מהגומא ועי' לב"ש ס"ק כ"ח מה שהאריך בזה וכ' דפמ"ק הקצר מגומא הוי ספק טריפה ולא מהני ביה יב"ח משום דהפיצול נעשה לאחר הלידה ואינו בא מבטן עיי"ש ועי' בפרת"ב סעיף ס' ורא"פ ס"ק ע"ז שפסק ג"כ לאסור בקצר מגומא בכ"מ עיי"ש וכ"כ בחידושי רעק"א ובשנות חיים ס"ק ל"ד ובתורת זבח סי' כ' בהע"ש סק"ו עיי"ש. אך ברביד הזהב סק"ט ובהלכה ברורה ס"ק ל"ו הכריע דבמקום הפ"מ וצו"ג יש לסמוך להקל בזה עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק ס"ח דבהפ"מ וצו"ג יש להקל עיי"ש. וכ"ז כשהוא קצר מהגומא ואם הפיצול מקמא ארוך או רחב מהגומא עי' בלב"ש שם שהעלה לאסור משום דהוי תרלר"ע עיי"ש אך בפרת"ב ורא"פ שם כ' שיש לפסוק בזה לפי ראות עיני הדיין שאם נראה לפי עינינו שהוא פיצול מן הגומא שתחתיו אלא שנתגדל ונתרחב ביותר יש להטריף ואם נראה שהוא יתרת בפ"ע אז במקומות שמתירין יתמ"ק אם אין בהגומא כשיעור חסרון המבואר לקמן סי' ל"ו יש להכשיר בהפ"מ ואם הדבר ספק אין להקל כ"א בהפ"מ ושעת הדחק עיי"ש. ועי' בזה במנהז"ב בדיני תרלרי"ע אות פ' סעיף קכ"ג. ועי' מק"מ שם שכ' דבהפ"מ וצ"ג יש להקל בארוך ולפסוק כמ"ש בפרת"ב עיי"ש ועי בס' דעת תורה ס"ק ס"ה מ"ש בדין זה והעלה לדינא דפיצול מקמא בין שהוא ארוך מהגומא ובין שהוא קצר מהגומא אם הוא מקמא על האונות יש לסמוך ע"ד המקילין אך אם הוא על האומות אם ניכר שהוא יתרת יש להקל בהפ"מ אם אין בהגומא כשיעור חסרון הפוסל עיי"ש:

ולענין החלב עי' בלב"ש שם שכ' דבפמ"ק הקצר מהגומא, החלב של קודם יב"ח ודאי שרי ואפשר שנוכל להתיר עד ג' ימים מקודם שחיטה. אכן בפיצול מקמא הארוך או רחב מהגומא אסור החלב לעולם עיי"ש. אמנם יעוין במק"מ שם שכ' דאין לחוש לחומרת הלב"ש בזה לאסור החלב למפרע לעולם בארוך מהגומא עיי"ש. וכן במ"ש הלב"ש דבפמ"ק הקצר מהגומא בלשון אפשר שנוכל להתיר בחלב דקודם ג' ימים לפני השחיטה עי' במק"מ בדיני החלב שבסוף סי' זה אות ב' שכ' בהחלט דבשעת הדחק יש לסמוך להקל להתיר החלב דקודם ג"י מטריפות זו עיי"ש:

שם ס"ק שנ"ב שורה ח' מלמטה. אז יש להקל בהפ"מ ושעת הדחק עיי"ש. והנה ראיתי בס' מנחת יוסף ענף ב' בלק"י ס"ק ל"א שהביא בדין זה בשם התורת זבח דבכ"מ שמקילין בדין זה, בהפ"מ בסדק שאינו גמור צריך לבדוק בזה אחר סמפונות. וא"כ ממילא שאין נ"מ בכ"ז דממ"נ אם ימצא סמפונות בלא"ה כשרה ואם לא נמצא סמפונות יש להטריף אפי' בהפ"מ ואין נ"מ בכל זה אלא בנאבדה ולא בדק אחר סמפונות עיי"ש ולא ידעתי למה כתב הדברים סתם דהלא נודע מ"ש הש"ך ס"ק מ"ה (והביאו הבאה"ט ס"ק ל"ה) דכשכל הריאה דבוקה לא מהני להכשירה ע"י היכר סמפונות וגם בתורת זבח בהעלה שלמה סי' י"ח סק"ו לא כתב זאת רק כשב' אונות דבוקות כאשר יראה המעיין שם וא"כ לא הוי ליה להעתיק שאין נ"מ בדברי הרא"פ רק בנאבדה הלא יש נ"מ גם כשהוא לפנינו היכא שכל הריאה דבוקה והכשירה הוא ע"י היכר סדקים דאז לא מהני היכר סמפונות וצ"ע (ועי' בדברינו להלן ס"ק שנ"ו ושנ"ז) (שנג) כצ"ל:

שם ס"ק שנ"ו שורה כ"ה מלמטה.. שמקיל ג"כ בענין זה עיי"ש ועי' במנח"י בקו"א סי' א' מ"ש בענין זה ודעתו להחמיר בזה אפי' בהפ"מ אך בסוף דבריו סיים בשם הרב המחבר זבחי שלמה שכ' ל"ו ע"ז דכל שניכר לבקיאים שאינם מהשריטות הרגילים יצא מכלל אופתא ויכולין להקל בשעת הדחק והפ"מ וסיים שהבוחר יבחר עיי"ש. אמנם במה שכ' שם בסוף דבריו דלפמ"ש בפנים בשם התורת זבח דצריך לחפש אחר סימפונות בזה ממילא דאין נ"מ בזה לדינא רק היכא שנאבדה הריאה ולא בדק אחר סמפונות. עיין בדברינו לעיל (לס"ק שנ"ב) שכתבתי שדבריו צ"ע דלפי מה דקיי"ל דהיכא שכל הריאה דבוקה לא מהני היכר סמפונות רק היכא דב' אונות לבד דבוקות וא"כ הרי יש נ"מ בזה היכא שכל הריאה דבוקה. אמנם בעיקר הדין יעוין בס' צ"צ החדש כו'. כצ"ל:

שם סימן ל"ו ס"ק ז' בראשיתו. ובפרת"ב סעיף א' שכ' דאף בניקב זה בלא זה צריך לכתחלה להוציא כו'. כצ"ל:

שם ס"ק י' שורה י"ב. נקב מפולש מעבלע"ב עי' במ"ז להלן סי' מ"ג סק"ב (בד"ה עוד כתב) שכ' שיש לאסור בזה אפי' בהפ"מ ודוקא בשיפולי יש להקל בהפ"מ עיי"ש וכתב ברא"פ ס"ק קי"ח ט'. כצ"ל:

שם ס"ק י"א שורה ט' מלמטה. ואינו ריעותא כלל (ועיין בדברינו להלן סוף ס"ק פ"ח) [אך גם בזה כו'. כצ"ל:

שם ס"ק י"ג קרוב לסופו. החתוכים בכ"מ שהוא טרפה עיי"ש לדרכו ועי' בשו"ת דברי מלכיאל חלק א' ביו"ד סי' מ"ד. שוב ראיתי ברא"פ לקמן כו'. כצ"ל:

שם סוף ס"ק כ"ט יש להוסיף:

ועי' בשו"ת דברי מלכיאל ח"א ביו"ד סוף סי' מ"ד שכ' וז"ל ואגב אזכיר מה שראיתי כמה פעמים אשר יש כנגלד נגד נשבר הצלע וכאשר יבחנו היטב נראה שאינו נגלד רק שיש על שטח הזה קרום נוסף אבל שני קרומי הריאה שלימים ובאופן כזה בוודאי אין חשש די"ל שרק הקרום הנוסף שאינו דבוק כ"כ היה בכח השבר לקרעו אבל לא קרום הריאה וגם פעמים שהשבר לא הניח להקרום נוסף להתפשט על מקום ההוא מחמת דחיקת העצם על הריאה אבל לא שלט לקרעו וכו' עכ"ל:

שם בסוף ס"ק מ"א. שהוא סירכא ממקום למקום ע"ג נגלד כו' עיי"ש. ועי' בדברינו להלן סי' ל"ט (ס"ק תרמ"ה תרמ"ו תרמ"ז) מ"ש עוד מענין זה. כצ"ל:

שם סוף ס"ק ס' יש להוסיף:

ועי' בדברינו להלן סי' פ"א (ס"ק ל"ג):

שם סוף ס"ק פ"ח יש להוסיף:

וכן בא לפני עובדא בריאה א' מכפר שלא ראו בה שום ריעותא והיתה שלימה ויפה כשאר ריאות וע"י סבה זרק השו"ב עליה רוק במקום א' וראה שבצבצה וכן בחן אח"כ עוד בכמה מקומות בריאה זו וראה שבצבצה בכ"מ שזרק עליה הרוק והביא לפני הריאה ובחנתי גם אני וראיתי שבצבצה בכ"מ שזרקתי עליה רוק והשו"ב רצה לתלות יען כי הוציא הריאה בחוץ לבית והיה אז רוח סערה וחזק מאד ע"כ יכול להיות שעי"ז נתרחבו נקבי הטבעי (שקורין פאררע"ס) של הריאה וע"כ הוא מבצבץ ואמרתי דחלילה לתלות בזה דכל כי האי הו"ל לרבותינו להודיע לנו דלפעמים גם בלא משמוש ידא דטבחא יכול להעשות נקבים בריאה לאח"ש כגון אם הושיבה ברות סערה וכאמור ואין לנו לבדות קולות להתיר טריפות דאורייתא דנקיבת הריאה בסברא בעלמא והטרפתי הבהמה בפשיטות וכמ"ש לעיל (ס"ק י"א) דדוקא אם אינה מבצבץ אז אין נקבי הטבעי מטריפין אבל אם מבצבץ אפילו בנקבי הטבעי טריפה דלא גרע משאר נקבים שמתולדה דקיי"ל להטריף וכמש"ל (ס"ק י'):

שם סוף ס"ק קט"ז. יש להוסיף:

והביאו הפת"ש להלן סי' נ"ג ס"ק ד' ועי' בדברים שם (ס"ק נ"ח) שהבאתי מהמק"מ דגם בנשבר לאח"ש יש להקל לתלות בו הנקב שבריאה ולפענ"ד דבזה וכיוצא בזה אם מקילין לתלות הנקב ע"י שמיטת הגף (או שבירת הגף) לאחר שחיטה יש ליזהר ולדקדק היטב אם אין אדמימות סביב הנקב ואף שכמה פעמים מקילין גם ביש איזה אדמימות סביב הנקב וכמש"ל (ס"ק קל"ג) שתולין שהאדמימות הוא מחמת הדם של שחיטה שנתעורר לצאת ע"ש. אבל בזה אין להקל בשום גווני אא"כ רואין עכ"פ שאין שום אדמימות סביב הנקב כן נראה לי:

שם ס"ק קס"א. א. הנני מדפיס מחדש את הס"ק הזה בתקונים והוספות: (קסא) כשרה. כ' בשער המים סוף ס"ק ט"ז והתולעים עצמם בודאי שהם אסורים כדלקמן סי' פ"ד סט"ז עכ"ל ועי' בפרת"ב סעיף ס"א ורא"פ ס"ק ע"ב דריאה שנמצא בה ג' תולעים שנתקשו בתוכה אע"פ שהוא בענין שהבהמה כשרה מ"מ הריאה אסורה כיון שהוחזקה בתולעים האסורים משום אבר מן החי והבדיקה היא קשה בבשר הריאה ויש להשליך הריאה ולא ימכרנה לנכרי שגם: הם מוזהרים על אבר מן החי ובעל נפש יש לו להחמיר אף בלא נמצאו רק שנים וים מקומית שנוהגין שלא לאכול שום ריאה כלל לפי שמצאו הסמפונות מלאים תולעים וא"א לבודקם ויש לנהוג כן במקומות שהדבר מצוי עכ"ד ועיי"ש בדבריו בקונטרס הראיות אות ל"ו ובקונטרס התשו' סי' ט"ו באורך וכ"כ במאירת עינים שורש ד' ענף ג' ס"ק י"א ובתכמת אדם כלל ל"ח סעיף ל' ובתורת זבת. בהעלה שלמה סוף סי' כ"ה ובס' בית יצחק סי' זה חלק ג' בעמודי זהב ס"ק ד' לדינא עיי"ש אך הגאון בעל הסל"א ז"ל בשו"ת הנספחים לספר נחלת יעקב סי' ג' ובשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' פ"ג כתב לדינא דאין איסור כלל למכור לנכרי ריאה שמוחזקה בתולעים עיי"ש ועי' בערוגות הבושם אות ד' ובשו"ת שם ארי' חיו"ד סי' נ"ו ובשו"ת עדות ביהוסף סי' מ"ו ובשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' י"א שהאריכו טובא בענין זה לדחות דברי הרא"פ הנ"ל והעלו ג"כ כמה ראיות מש"ס ופוסקים דאין איסור ע"פ הדין למכור לנכרי ריאה שהוחזקה בתולעים עיי"ש וכ"כ בפו"ת מנחת עני סי' כ"א ובשו"ת עמק הלכה (להרב מזיטיל) סי' י"א עיי"ש באריכות וכן פסק בד"ק ס"ק כ"א וכ' דאפי' אותן הריאות שנמצא בהם תמיד תולעים בסמפונות מותר למכור לב"נ אחר שיחתוך משם אותו מקום שרגיל להיות שם משכן התולעים וגם כ' שם דיש להתיר אף התבשיל גופיה לישראל ע"י סינון כי תמיד יש ס' נגד התולעים וגם כ' דלא הוי חזקה לחוש בזה בנמצא ב' תולעים רק דבעינך ג' תולעים דוקא וגם כתב שם דכשהוזחקה ערוגה א' בתולעים גם הערוגה ב' אסורה וכ' שם עוד דכמו שהתולעים עצמם אסורים כן אסור גם מקום שהתחיל גיבולה כמו בפירות שאסור גם מקום התחלת הגיבול עיי"ש אך במק"מ ס"ק ע"ה מפקפק בזה אם יש לאסור גם מקום שהתחיל גיבולה דלא דמי לפירות ובפירות הוי איסור דתולע משום שרץ ונעשה מקום הגיבול חחיכת איסור משא"כ כאן דהוי רק משום אבמה"ת ונמצא כל זמן שהוא עדיין עם בשר הריאה אין התחלה לאיסור אבמה"ח והניח בצ"ע עיי"ש ועי' מזה במנח"י בקו"א סי' י"ב באורך ועי' בשו"ת שבש"ע התניא ז"ל סי' ט"ו שכ' וז"ל אודות התולעים שבריאה לא החלטתי לאסור כ"א לעצמי וכו' עכ"ל ועי' בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ס"ג אות ז' בביאור דבריו ז"ל דר"ל שמחמיר לעצמו דאסור למכרה לנכרי אבל לאחרים אינו מחליט לאסור למכור לנכרי עיי"ש ועי' בשו"ת דבר משה קמא סי' ו' ובשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' פ"א ופ"ב (ועי' בדברינו להלן סי' מ"א ס"ק מ"ד ובסי' פ"ד ס"ק קע"ט) ועכשיו שמעתי שהמנהג לחלק בזה בין תולעים הנקראים מורנות ובין תולעים הנקראים מאטיליצע"ס דבנמצא ג' מורנות אוסרין כל הריאה כנ"ל כיון שדרכן של המורנות לרחוש ממקום למקום אבל בנמצא באיזה מקומות תולעים שנקראים מאטיליצי"ס אין אוסרים כל הריאה, וחותכין רק המקומות שרואין בהם התולעים ושאר הריאה מתירין כי אלו התולעים אין דרכן לרחוש ממקום למקום כלל:

שם ס"ק קע"ב. אם נטלה נכרי והחזירה נקובה (עי' בדברינו ס"ק ק"ז דעתו להורות כי' ואם דומים זל"ז כו' כצ"ל:

שם ס"ק רמ"ה עמוד ב' שורה ב'. ס"ק קמ"א כ' דבמקום הפ"מ יש להקל ולומר דדוקא בקמט שע"י חולי הוי ריעותא כו' לא הוי ריעותא עיי"ש ועי' כו' כצ"ל:

שם בריש ס"ק רמ"ח. מבחוץ. עי' בשו"ת דברי מלכיאל חלק א' חיו"ד סי' מ"ד בעובדא שבא לפניו שנמצא באומא כעין סדק קצר ועמוק במקום שדרך להתפרד חלקי הריאה ובדקו המקום ההוא ולא בצבץ וכנגד זה היה נשבר הצלע ונקשר האש"יי ולא היה שם עוקץ רק בליטה קטנה היה ניכר בצלע שם ועיי"ש במה שהאריך בזה דלכאורה הוי טריפה גמורה דכיון שרואין בריאה לפנינו סדק עמוק אף שאינו מבצבץ אין ראיה שלא ניקב דהאי ידוע דבמקום שנתפרדים חלקי הריאה אף שיעשו בדים פירוד גדול ועמוק מאד לא יבצבץ, הרי שגם אם נוקרין אותה שם בידים אינו מבצבץ שם ובע"כ דלא אמרו בסדק בדיקת הבצבוץ רק במקום שיש בדיקה להסדק אם מבצבץ או לאו משא"כ במקום שא"א להכיר ע"י בדיקת הבצבוץ אין להתיר, אלא במקום שרואין במראות העין שבוודאי לא ניקב. אבל במקום דחזינן ריעותא לפנינו שניקב בוודאי, גם אם לא יבצבץ טריפה, וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שיש סדק עמוק כעין נקב יש לאסור, ואף דזה לא הוי רק כעין גומא וקיי"ל דחסרון וגומא מבחוץ כשר, זה רק במקום שרואין שאין שום ריעותא בקרום הריאה כלל רק שבאותו מקום חסר מבפנים בשר הריאה, וירד הקרום לתוך הגומא משא"כ בנ"ד שרואין שנפרדו החלקים ונפתח קרום המחברם והו"ל ניקב הריאה וטריפה אבל באמת ז"א דבמקום שמתפרדים חלקי הריאה אין זה בכלל נקב כלל אלא פיצול שמתחיל המקום להתפצל דכל הפיצולים שבריאה כך הוא בין מגבה ובין מקמא שמתחיל להתפצל ולהתחלק ומתפצל חלק מן הריאה ובכל זה הוא כשר, כיון דעכ"פ יש לו קרום בפ"ע, מה לי במה שנתפצל, ואף שניכר שנעשה ענין הפיצול שם מחמת דחיקת ודחיפת מקום הבליטה של הצלע שם ג"כ אין לאסור דכל שאין עוקץ בהשבר ולא נגלד העור לפנינו אין לאסור וממה שרואין שנפרד ונחלק קצת הריאה במקום הזה ג"כ אין לחוש דכל שרואין שהעור הוא שלם למראית העין אין חשש עיי"ש באריכות, אמנם בעיקר הדין דקמט נגד נשבר הצלע עיין בלבו"ש בהגה"ה שם ובביאורו כו', כצ"ל:

שם סוף ס"ק רס"ד. יש להוסיף:

ועי' בסוף ספר חלת אהרן (הנספח לתשו' מהרא"פ) שכ' שהוא מדד שיעור רביעית ע"פ המדות הנהוגות בזמה"ז ע"פ מה שמצא בשם הח"ס דשיעור רביעית הוא תתק"פ טיפות (טראפפען) ומצא חשבונו שיש תשעה עשר רביעית הלוג בליטע"ר, דהיינו שהרביעית הוא חלק א' מי"ט בליטע"ר עיי"ש:

שם ס"ק שס"ג. בסוף ד"ה ומ"ש הבאה"ט דבצמקה אונא כו' (ועי' מזה להלן ס"ק שע"ד וס"ק תי"א) כצ"ל:

שם סוף ס"ק שע"ד. יש להוסיף:

ועי' לעיל (ס"ק שס"ג):

שם בסוף ס"ק תכ"ח. (ועי' בדברינו לעיל סי' ל"ג סעיף ט' (ס"ק קע"ב) מ"ש מענין זה) ועשפ"ד כו'. כצ"ל:

שם סימן ל"ז סוף ס"ק י'. אם היא נקלפת מן הריאה והריאה נשארה כו'. כצ"ל:

שם סוף ס"ק כ"ו. יש להוסיף כן:

והנה ראיתי בס' זכור לאברהם (משו"ב מלאלדאן) בקונטרס יוסף (דף כ"ט סוף ע"א) שהעלה דין חדש שאם נמצא בועא בשורש הוורדא במקום שהוא דבוק להכיס או שנמצא בועא בגגות האונות או האומות או שנמצא בריאה במקום שהוא סמוך להשדרה יש להטריף, שכל אלו הם מהמקומות שמכשירים שם כשדבוקים לגמרי הנזכר להלן סי' ל"ט סעיף ו' וז' (ר"ל כי בסעיף ו' איתא דאם הורדא נדבקת למטה בשורש שלה עם הכיס ובסעיף ז' איתא ברמ"א אם כל גגות האומות או האונות דבוקים לגמרי לשומן היורד בין האומות או שהריאה דבוקה בשדרה וכו') משום דלא עדיף מדין בועא נגד טינרי דהטינרי קשה ומנקבת הבועה, ה"נ דכוותה ממש כיון שיש לה שם דוחק מתחככה הבועא שם וסופה לנקוב עיי"ש. אמנם אני העני הארכתי בתשו' בזה והעליתי להכשיר כי במח"כ נעלם ממנו דברי השמ"ח ושאר גדולי המחברים הנ"ל שמתירים בבועא העומדת במקום שהריאה סמוכה לשדרה כנ"ל, והרי במקום שהוא כנגד השדרה הוא מהמקומות שנזכר ברמ"א שם להכשיר הדבוקים לגמרי כנ"ל, ואפ"ה מכשירין הבועא שם, ובע"כ דלאו מלתא הוא שהוסיף מדעתו וח"ו להוסיף על הטריפות ובפרט שכל הדין דבועא נגד טינרי הוא חומרא גדולה ודעת הפרי תואר סק"ט להתיר לגמרי שלא לאבד ממון ישראל בחנם, עיי"ש, ואף שחלילה להקל נגד רבינו הרמ"א ז"ל שכ' להחמיר בזה אבל עכ"פ די לנו במה שכ' הרמ"א והשמ"ח להדיא, ואין להוסיף חומרא על חומרא, ואין לחום לדבריו להחמיר כלל וה"ב לדינא לפענ"ד. ועי' בדברינו להלן (ס"ק קפ"ד) מ"ש עוד כיוצא בזה בענין בועא כנגד טינרי שבכיס הוורדא:

שם ס"ק מ' שורה כ' מלמטה.. לאחר הנפיחה עיי"ש ועי' בס' צ"צ החדש בביאורו לשו"ע סוף סק"א שכ' דבמקום הפ"מ אפשר שיש לסמוך על הרא"ש שמיקל בזה כיון דכן הוא משמעות תשו' הפנ"י עיי"ש, אמנם יעוין בס' תורת זבח הספרדי הנ"ל כו'. כצ"ל:

שם ס"ק נ"ה. הד' הוא ריעותא כו' ומכש"כ יתרת בדרי שהוא פחות מכטד"א הנזכר וניקב כיס של הורדא וכדומה) כו'. כצ"ל:

שם סוף ס"ק ס"ו. עד סמוך לשחיטה ממש. והיינו ע"ד משל, מראה או נגלד על יתרת בדרי, ומראה או נגלד על גבשושית מגבה, יש להתיר החלב עד רגע אחרונה לפני השחיטה דאמרינן דברגע אחרונה לפני השחיטה נגלד או שנעשה המראה, אבל בועא על גבשושית ויתרת, כיון דיתרת וגבשושית מתולדה הם, והבועא א"א להיות בפחות מג"י ע"כ יש לאסור החלב מג"י לפני השחיטה עיי"ש, ועי' בדברינו להלן סי' פ"א (ס"ק ל"ג) מ"ש עוד מדבריו בזה עיי"ש:

שם סוף ס"ק ע"ג. ועיי"ש עוד בס"ק ל"ב שכ' דכשיש הפרש למטה כראוי ולמעלה מגעין זא"ז אע"ג דבאין הפ"מ קיי"ל לאסור הבהמה מ"מ החלב אין לאסור למפרע אפי' באין הפ"מ עיי"ש ועי' במק"מ בדיני החלב שבסוף סי' זה שהשיג על הלב"ש בזה וכ' דאין לסמוך ע"ד בזה עיי"ש. אמנם יעוין בדברינו להלן (ס"ק קכ"ג) שדברי הלב"ש לא נדחו מהלכה, וממילא דגם לענין החלב שפיר כנים דבריו שיכולים לסמוך להקל אפי' שלא בהפ"מ ועי' באוצרות שלמה בכה שור סק"ג. כצ"ל:

שם ס"ק קס"ג עמוד א' שורה ב' מלמטה. עיי"ש והנה בשו"ת מעיל צדקה סי' נ"ז מבואר דאף כשהיא מחציו ולמעלה כו' עיי"ש אך מדברי המחזיק בדק סי' ז' ס"ק א' מבואר דאף בצד גבה כו' ומנקבים הבועות עיי"ש וכן מבואר מדברי הלב"ש שם וכ"כ בתורת זבח סי' ל"א סעיף ו' לדינא עיי"ש ועי' במנח"י ע"ד בזבחי שלמה כו' או מקמא בזה ודלא כהמעיל צדקה עיי"ש ועי' ברא"פ סוף ס"ק נ"ד:

ודע דכל זה כו'. כצ"ל:

שם ס"ק קס"ו שורה ו'. ותב"ש ס"ק כ"ז משום שהבועה כו'. כצ"ל: שם ס"ק הנ"ל בסופו שורה ראשונה מלמעלה. בגומת החריץ כנ"ל ולמעשה אין אין להקל לפענ"ד נגד דעת רבינו התב"ש אפי' בהפ"מ וכל הראיות שהביא הדע"ת מדברי הפרי תואר סק"ט שכ' שאין לחוש לדברי הרמ"א וכן ממה שהביא מנהג ארצות המערב שמתירין בזה, אין ראיה למדינותינו שקבלנו עלינו הוראות הרמ"א שלא להקל כנגדו כי הפרי תואר ואנשי מערב הספרדים שלא קבלו עליהם הוראות הרמ"א בכ"מ, הם יכולין להקל, משא"כ אנו בני אשכנז במדינותינו. וכיון שרבינו התב"ש הבין הטעם של הרמ"א משום שהבועא טבעה להגביה וכו' ממילא דגם בעומדת כולה בתוך החריץ אוסר, א"כ מאן ספין להקל כנגדו, ובפרט לפמ"ש המעיל צדקה שם דהטעם דבועא בתוך קמט טריפה הוא משום דכמו דבתרי בועא דסמיכי אמרינן דמשום דכל אחד דוחק חברתה סופה לפסוק, ה"נ בבועא שבתוך הקמט דמחמת דוחק שנדחקה בתוך הקמט סופה לפסוק, הוא מסתבר יותר לחוש לה מבדחק של ב' בועי דסמיכי. ואפי' להמ"ד דס"ל להקל בתרי בועי דסמיכי. מודה בבועא שבתוך הקמט, כיון שדחק הקמט הוא דחוק ורצוץ יותר מבדחק של ב' בועי דסמיכי ועיי"ש בדבריו באמצע התשובה שכ' שדחק החריץ הוא חזק מאד משום שהחריץ דרכו להיות קערורות עיי"ש לדרכו ולפי"ז בוודאי מסתבר שיש לחוש דכשהיא מתנפחת אז ב' צדדי הבועא שמשפע ועולה לכאן ולכאן דחקי אהדדי ומתפרק ע"כ חלילה לסמוך להקל בזה אפי' בהפ"מ ושעת הדחק עיי"ש: כצ"ל:

שם ריש ס"ק ר"ב. עי' בתב"ש ס"ק ל"ג ושמ"ח סעיף כ"ב ובשפ"ד ס"ק כו' ה"ה בשפולי ואם היה בועא במים זכים בשיפולי תלוי במנהג המקומות כמו בבועא מעבר לעבר עיי"ש:

כצ"ל:

שם ס"ק רנ"ג. הסמפונות עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות נ"ג שכ' לדעת המחבר להכשיר גם בלא בדיקת הסימפונות עיי"ש ועי' בס' צ"צ החדש בפסקי דינים ס"ק כ"א שנתן פנים מסבירות לדברי הכה"ג עיי"ש, ולדינא נלפענ"ד שיש להורות במקומות דנהוגין כהמחבר כמ"ש בפרת"ב סעיף ע"ב ורא"פ ס"ק ק"ו לענין בועא של מ"ז במקומות שמכשירין סמיכי במ"ז (והבאתי דבריו להלן סוף ס"ק ר"פ) דלכתחלה צריך להזהר כו' במקומות המכשירים ועי' מזה בתב"ש כו'. כצ"ל:

שם ס"ק ש"א.. מקרי שופכות להדדי וה"ה כאן וזה לא שייך כו' לא מהני זאת. ש"ך ס"ק ל"ג, ועשפ"ד סק"ז ובמנחת אהרן ס"ק נ"ב (ועי' בדברינו לעיל ס"ק פ"ו):

כצ"ל:

שם סוף ס"ק שט"ז יש להוסיף (ועי' בדברינו לעיל סי' ל"ג ס"ק ס"ו וסי' ל"ד ס"ק א' מ"ש עוד מזה):

שם סימן ל"ח ס"ק ה' קרוב לסופו. יש לצרף ס' זה לס"ס וכשר עיי"ש. אבל לפי מש"ל סי' נ"ז (ס"ק ט') שכבר נתפשטה ההוראה שכל שנקבע ההלכה בש"ע כדעת האוסרין נחשב לוודאי טריפה ולא בגדר פלוגתא דרבוותא ה"נ בנ"ד כיון שהב"י הביא דעת הפוסקים המקילין בזה ובש"ע השמיט דעתם, בוודאי דהעיקר כהרא"פ דאין לחשבו לספק ואף בצירוף עוד ס' אין להקל, ואין לעשות ס"ס, וחלילה להקל לפענ"ד. ועי' בפרמ"ג בפתיחתו לסימן ל"ט כו'. כצ"ל:

שם סוף ס"ק כ"ג יש להוסיף:

אבל למעשה כיון שנתפשטה ההוראה כדעת התב"ש והלב"ש והרא"פ להחמיר בכל מראה הנוטה ללבן אין לסמוך על דבריו להקל אפילו בהפ"מ אם לא בצירוף כמה סניפין:

שם בסוף ס"ק ל' להלן (ס"ק ק"י וס"ק קט"ז):

כצ"ל:

שם ס"ק קי"ד שורה ז' ס"ק ק"ד אות נ"ז ובד"ק לעיל סי' ל"ו ס"ק ל"ח ועי' ברא"פ בדיני תרלר"ע אות נ"ד שדחה ג"כ דברי הב"ח והסכים לדינא עם הגבעת שאול, והעתק שם תשו' הגאון מוהר"ם מסאטנב ז"ל שכ' ג"כ שדברי הב"ח צ"ע עיי"ש ועי' בראש יוסף כאן כו'. כצ"ל:

שם ס"ק קכ"ח.. ועי' מ"ז כאן סק"א שכ' דהשמ"ח וכ"כ בפרת"ב סעיף נ"א דשלא בהפ"מ כו' אך בלב"ש העלה כו' דכל שינוי מראה חד לקותא הוא עיי"ש וכ"כ בדעת תורה סק"ד כו'. כצ"ל:

שם סימן לט ס"ק כ"ו צד רכ"ג עמוד א' שורה ג' מלמטה. מחויב השו"ב לעזוב הריאה עד שיצא הקצב עיי"ש. וכן ראיתי דאתא לידי פנקס כת"י תקנות הקהל דק' ניקלשבורג שנתייסד בשנת תקי"א שנזכר שם תקנה זו שלא יהא שום קצב אצל הבדיקה. וגם אותו הקצב שהבהמה שלו לא ינפח הריאה עכ"ל, ומבואר מלשון התקנה דאפי' קצב שאין הבהמה שלו לא יעמוד אצל הבדיקה. ואולי מחשש פן יהיה להשו"ב קצת נטיה ונשיאת פנים. או להטות לבו מחמת יראה שהקצב שעומד שם יספר לחבירו בעל הבהמה שהשו"ב לא רצה להקל יותר מדאי כפי הבנתו ועי' בהנהגות הגאון מהרש"ק כו'. כצ"ל: שם ס"ק נ"ד צד 448 עמוד ב' שורה י"ב מלמעלה. יש לאסור עיי"ש ואי"ה להלן סי' פ"א (ס"ק נ"ז ונ"ח) יבואר עוד מזה:

כצ"ל:

שם בסוף ס"ק הנ"ל. הסימנים הנ"ל. ועי' בדברינו להלן סי' פ"א (ס"ק נ"ח) מ"ש עוד מזה:

כצ"ל:

שם ס"ק צ' שורה י"ג מלמטה. דסירכא שלכ"ס הוי ודאי טריפה עיי"ש. ועי' בתשובת התשב"ץ חלק א' סי' ס"ז ומבואר מדבריו דסירכא שלכ"ס הוי ודאי טריפה ולוקין עליו עיי"ש. והיינו כדברי הפרמ"ג הנ"ל. וכ"כ בשו"ת הגאון רעק"א מהד"ק סי' ע"ט דסירכא שלכ"ס כל זמן דלא חזינן שעברה במיעוך מחזיקינן אותה לודאי טריפה עיי"ש. והנה ראיתי בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סי' קמ"ו באמצע התשובה שדעתו דכל סירכא שלכ"ס לא הוי רק ספק טריפה עיי"ש לדרכו, וכן מבואר בשו"ת גאונים בתראה סי' ל"ג בתשו' הב"ח ז"ל, דהוי רק ספק טריפה עיי"ש. ולמעשה נלפענ"ד שיש לחוש לדעת התשב"ץ לחשבו לוודאי טריפה כי כן ראיתי גם בדמשק אליעזר פרק א"ט סי' כ"ט דסירכא שלכ"ס הוי וודאי טריפה זולת בסירכא לדופן והדופן סותמה דהוי רק ספק טריפה משא"כ בסירכא שלכ"ס עיי"ש. ועי' בד"ק ס"ק י"ד כו'. כצ"ל:

שם סוף ס"ק צ"ז. ע"י הקליפה הנהוג בזמה"ז ובצבצה תחת הקרומים השייך להסירכא כל שלא בצבצה תחת עובי הסירכא ממש יש להקל עיי"ש כו'. כצ"ל: שם ס"ק קס"ו. אך בפרת"ב סעיף מ"ז כ' דכ"ז מיירי דוקא שהכסדרן הוא בין אונא לאונא בלי חלון אבל אם הוא בחלון או בין אונא לאונא אף בלי חלון יש להחמיר עד כו'. כצ"ל:

שם ס"ק רצ"א (קודם דבור המתחיל ועיין במנהז"ב) בפני הרב דמתא עיי"ש והוא לשיטתו דמכשיר להלן בס"ק ל"ח גם בס"ת שעלתה בנפיחה אם יש להסירכא מראה ריאה אבל לפימ"ש להלן (ס"ק שמ"א) מדברי גדולי האחרונים שהחליטו להחמיר בס"ת שעלתה בנפיחה אף שיש להסירכא מראה ריאה ממילא דאין לסמוך ע"ד להקל בזה כי אין אתנו יודע להחליט שאינה סירכא ועיין במנהז"ב כו' כצ"ל:

שם ס"ק רצ"ט. בתשובת הגאון מ' חיים מוולאזין ז"ל סי' כ'. ועי' בהגהות חכמת שלמה (מהגאון מוהרש"ק ז"ל) בהשמט' שבסוף ח"ב מיו"ד סי' ל"ז סעיף י"א, שכ' דאם היה בריאה בועא ונתרפאה ונשאר במקומה קמט ועלה בה סירכא יש להטריף דאף שדעת הלב"ש דקמט הבא מחמת בועא שנתרפאה אין לה דין קמט מ"מ כאן טריפה ממ"נ. דאם ניזל בתר מעיקרא קודם שנתרפאה הו"ל סירכא על בועא דטריפה. ואם נידון בתר השתא, הו"ל סירכא מתוך קמט עיי"ש. ועי' בפרת"ב לעיל סי' ל"ו כו'. כצ"ל:

שם בסיף ס"ק תכ"ח יש להוסיף:

אבל לפימש"ל (ס"ק רצ"א וס"ק שי"א) שאנו אין לנו להעמיד יסוד על הכרתנו בסירכא שאין לה מראה סירכא ואף שמראיתה כמראה הריאה יש לחוש שמא הוא סירכא ממילא שדברי שני גדולי הדור השו"מ והטטו"ד הנ"ל יתנו עדיהן ויצדקו שאין לסמוך ע"ד להקל כנגדם:

שם בסיף ס"ק תל"ח יש להוסיף:

ועי' מזה בשו"ת הרי בשמים סי' ו' באמצע התשו' אמנם יעוין בס' דברי יוסף ח"ב סי' תל"ג שהעלה דאין שום צד להקל רק לענין הכלים אבל לענין הרוטב אין להם להקל כלל, דאין לחלק בענין זה בין בשר עצמו לרוטב דהא בכל הרוטב צף בו בשר ושומן בעין עיי"ש:

שם בריש ס"ק תקי"א. אבל אם עד א' אומר שהיה של"כ רק שעברה במיעוך כנ"ל והשני מעיד שלא עברה כלל יש להטריף כו'. כצ"ל:

שם ס"ק תקכ"ה. שיש להתיר ט"ז סקכ"ב ופרת"ב סעיף קמ"ו ועי' בראש יוסף כו'. כצ"ל:

שם סוף ס"ק תרל"ט. היכא דידעו שהיה משמוש בכח אם לא היה ב"ב ממש רק כעין קרום זר הרגיל להיות בריאה והשוחטים מכנים אותו בשם ב"ב ובאמת אינו ב"ב. אבל אם הוא ב"ב ממש מחמרינן שצריך להיות כל המקום שלם ויפה אחר הבדיקה, ואם ניקב או נקרע אף במקום מיעוט אף שידוע בודאי שניקב או נקרע במשמוש ידא דטבחא מטריפין אף בהפ"מ משום שא"א לבדקו בנפיחה במקום ההוא לראות בוודאי שהוא שלם ויפה גם במקום זה, ועי' מזה בדברינו להלן (ס"ק תרמ"ד) מ"ש עוד מזה וע"ל (ס"ק תרמ"א וס"ק תרנ"א). כצ"ל: שם בסוף ס"ק תרמ"ד יש להוסיף:

אמנם בגוף הדין שהחליט בנמצא נקב בקרום שתחת הבשר בלוי ויש לתלות במשמוש ידא דטבחא והעמיד יסוד ע"ד הד"ק הנז' שכ' דכל שבדק כל העור שתחת הב"ב אף שמקצת ממנו לא נבדק קיל, ודלא כהרא"פ שהחמיר בזה. הנה המעיין בד"ק שם יראה שלא כ' זאת בהחלט רק בדרך אולי ולא דחינן וודאי של הרא"פ מפני ספקו של הד"ק להקל ועי' בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' נ"ג שהחמיר ג"כ בזה. ולמעשה עי' בדברינו לעיל (ס"ק תרל"ט) מ"ש עוד מזה וכתבתי לחלק בין אם היה ב"ב ממש אז אין להקל כלל אפי' בהפ"מ אכן אם לא היה ב"ב ממש רק כעין קרום זר שהבודקים מכנים אותו בשם ב"ב אז מקילין בניקב או נקרע במשמוש ידא דטבחא ועי' עוד מזה בדברינו לעיל (ס"ק תרמ"א וס"ק תרנ"א):

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה