דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא
סימן נז
סעיף א:
א דרוסה. דע דכל חיות ועופות טהורים אין להם ארס ואין דורסין וכל בהמה בין טהורה ובין טמאה אין לה דריסה דדוקא חיות ועופות טמאות יש להם דריסה. מ"ז ס"ק א' מהב"ח והכנה"ג. (וע"ל ס"ק י"ז) ועבשו"ת חתם סופר חיו"ד סי', נ"ח באמצע התשו' שכ' דסוס ופרד לא הוצרך לאשמועינן שאין דריסה שלהן אסור כיון שאינם ממין הדורסין עיי"ש וע' בס' תוספת ירושלים ריש סי' זה שהפליא עליו דבלא"ה סוס ופרד בכלל בהמה טמאה הם עיי"ש. וע' בשו"ת יד מאיר סי' כ"ג באמצע התשו' שהביא ראי' דגם כל מין שרצים אין דורסים עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ו':
ב טריפה. ר"ל ספק טריפה דאף שדרס ודאי אינו טריפה אלא מספק דשמא לא הטיל ארס וכמו שיתבאר לקמן סעי' ט"ו ונ"מ בלא נודע עד שנתערב ובהפ"מ. מ"ז שם ועש"ך ס"ק ל"ה (ולענין ספק דריסה שנתערבה עט"ז לקמן סי' ק"י ס"ק ט"ו ובמ"ז שם ובשפ"ד כאן להלן ס"ק מ"ב ובאם לבינה להלן סעי' ט"ו סניף ז' וע' בדברינו להלן ס"ק קנ"ו):
ג אפי' בשיר הגדול. פי' שהוא גדול מן הארי. ט"ז. וע' במ"ז ובשנות חיים ס"ק ב' מ"ש עליו בזה. וכ' בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' דבכ"מ אין חילוק בין שיהי' הדורס או הנדרס זכר או נקבה עיי"ש וכ"כ באם לבינה סניף ד' לדינא (וע' בדברינו להלן ס"ק צ"ג):
ד אין לו דריסה בבהמה גסה עבאה"ט ופת"ש ומה שציין לשו"ת הב"ח וע' שם בגוף התשו' שהחמיר לענין אכילה ומתיר למוכרה לנכרי וע' כו"פ ומ"ז ס"ק ג' שכ' דלהלכה למעשה יש להחמיר ולאסור באכילה אפי' בהפ"מ כל דריסת הזאב אפי' בגסה שבגסות ולהקל בספק דריסת הזאב בגסה להתירו לאכילה עיי"ש וע' במ"ז ס"ק ג' ושפ"ד ס"ק ג' וע' באם לבינה סניף י' שכ' דעכ"פ בהפ"מ מאוד אפשר לסמוך על המקילין בדריסת הזאב בגסה אפי' בודאי דריסה עיי"ש וכ"כ בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' נ"ב אות ה' עיי"ש [וע' ש"ך ס"ק ל"ה דודאי דריסה היינו דראינו שנדרסה אלא שאין מקום הדריסה ניכר מבחוץ וספק דריסה היינו שהוא ספק אם נדרסה וע"ל סק"ב] וע' בשו"ת רבינו חיים כהן חיו"ד סי' י"ט בנידון דריסת הזאב בפרה שהי' שם עוד בהמה אחרת עם אותה פרה ומצאו על הבהמה האחרת רושם דריסה ובזו הפרה שנשאלין עלי' לא מצאו שום רושם כלל וכ' שיש להתיר הפרה דיש לסמוך בזה על פירש"י שהביא הש"ך בס"ק ל"ו דבדיקה שאמרו גבי דריסה היינו מבחוץ בעודה בחיים וכו' וא"כ בבהמה זו יש בה ס"ס ספק שמא אין דריסת הזאב בגסה ואת"ל יש דריסת הזאב בגסה כדעת רש"י הרי דעת רש"י בעצמו דהבדיקה הוא מבחוץ ואף דקיי"ל דבכ"מ שצריך בדיקה מדינא אא"ב בבדיקה מ"מ בנ"ד כיון דרבו הפוסקים בדריסת הזאב בגסה לקולא וראיתי ושמעתי ממורי הוראה שמקילין בזה אם יש איזה צד כל שהוא לצרף להיתר ע"כ יש להתיר זו הפרה עיי"ש באורך וע' בדע"ת ס"ק א' מה שהאריך בזה והעלה לדינא דאפי' בהפסד קצת יש להקל בדריסת הזאב בגסה להתירה לאכילה וא"צ למכרו לעובד כוכבים ואם נכנס שם הזאב וספק אם דרס ובדקו ואין שום רושם בבהמה יש להקל אף בלא הפסד כלל ולהתירו לאכילה עיי"ש וכל זה היא בגסה ממש אבל בעגלים ע' בדברינו להלן (ס"ק ו'):
ה דריסה. ע' בבית אברהם בש"ז ס"ק ה' שכ' דכל מ"ש להתיר באיזה אופן בדריסת הזאב זהו דוקא כשלא נשכה ודרסה במקום שנקיבתו במשהו אבל אם נשכה הזאב או דרסה במקום שנקיבתו במשהו טריפה לכ"ע אף להסוברים דאין דריסה בזאב כלל עיי"ש וע' מזה בשו"ת צ"צ החדשות חיו"ד סוף סי' נ"ב וע"ל סעי' ט"ו ובבאה"ט סוף ס"ק ה' מזה (וע"ל ס"ק י"ד):
ו כגון בעגלים. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דיש פוסקים כ' בעגלים הרכים ועשפ"ד ס"ק ג' דר"ל אפי' יונקים עדיין ע"ש וע' בחכמת אדם כלל כ"ה סעי' ב' שפסק להקל בהפ"מ אף בעגל הרך אמנם יעוין במ"ז ס"ק ג' שכ' לדינא דבעגל הרך שהוא יונק בתוך שנתו אין להקל להתירו בודאי דריסת הזאב אפי' בהפ"מ ובספק דריסה יש להתיר באכילה אם אינו יונק עיי"ש (וע"ל ס"ק ד'). ומ"ש הבאה"ט שיש להחמיר במקום שאין הפ"מ למוכרו לנכרי ע' באם לבינה אות י"ב ובסניף ז' שכ' שיש לחוש לדעת הב"ח שהחמיר בעגלים שלא למוכרו לנכרי כשהוא חי עד שימיתנו וכ' דזה דוקא בעגל רך דהיינו שיונק והוא בתוך שנתו אבל בעגל סתמא דהיינו כל שהוא תוך שנתו ואינו יונק או שהוא יונק עדיין ועברה שנתו יש להקל במכירה אפי' בלי הפסד עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק א' (ז) חתול. שקורין קאטצ"ב בל"א (המעתיק בערוך ערך חתול). ודע דחתול האמור בש"ע כאן היינו חתול: המדבר אבל חתולים שלנו דבני תרבות המה מבואר הדין לקמן סעי' ה' ובדברינו שם (וע"ל ס"ק מ"ג):
ח וגמי'. שקורין מארדע"ר בלשון אשכנז. ובלשון פולין קאנ"א ובלשון רוסיא קאניצ"ע. ובלשון צרפת מארטר"ע. ובכלל זה גם הצאבע"ל הנקרא בלשון פולין ורוסיא סאבע"ל. ובלשון צרפת ציבאלינ"ע. דע"ת ס"ק ה':
ט ושועל. ע' בדע"ת ס"ק ד' שהעלה דכיון דאיכא ב' לישני בש"ס אם יש דריסה לשועל והראב"ן ס"ל להקל ואף דאנן קיי"ל כרוב הפוסקים דס"ל להחמיר מ"מ עכ"פ לא הוי רק ספיקא דדינא ובצירוף ספק אחר יש להקל ועיי"ש עוד בס"ק ל"ב אמנם לדינא צריך הדבר תלמוד כיון שכ' הכנה"ג בשו"ת בעי חיי חיו"ד סי' ק"ז וסי' ק"ס דבדבר שיש בו פלוגתא הללו אוסרין והללו מתירין כל שנקבע הלכה בש"ע כדעת האוסרין לא נכנס בגדר ספק פלוגתא דרבוותא והוי ספיקו כודאי וכ"כ בספרו כנה"ג ביו"ד סי' ק"ה בהגהות ב"י אות ס"ב וכן נראה דעת המהרי"ט חיו"ד סי' ל"ג עיי"ש והן אמת כי בשו"ת קול אלי' חלק או"ח סוף סי' ו' והמחזיק ברכה באו"ח סי' ז' וביו"ד סי' מ"ב אות ל"ו ואות נו"ן ובספרו יעיר אוזן מערכת הס' אות ל"ב כ' דכמה אחרונים עבדו ס"ס בס' פלוגתת הפוסקים אף בדבר שפסק בש"ע לאסור עיי"ש וכ"כ בשלחן גבוה באו"ח בכללים שבראש הס' ובס' מגן שאול הספרדי סי' י"ד וע' בשו"ת דבר שמואל סי' ק"פ ובשו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' ד' וע' במה שהאריך בזה בס' בן אברהם הספרדי בחלק בית הספק סי' ל"ב (בד"ה ותחלה צריכים) איברא כי הלב"ש בחידושי דינים ליו"ד ס"ק מ"א החליט דדעה שלא נזכר בש"ע אין לעשות ממנה אפי' סניף דאם איתא שמועיל דעה זו עכ"פ לענין זה לא הוי שתקו בעלי הש"ע מלהביא אותה דעה כיון דיש נ"מ לדינא עיי"ש ולפי דבריו מבואר דאין לסמוך ע"ז אפי' לסניף ויש לחשבו לודאי דורס בכ"מ ואין לסמוך על דעה זו להקל רק לענין הכלים שנתבשל בהם קודם שנודע האיסור עד אחר שנעשו אינן ב"י וכמ"ש בלב"ש שם בס"ק שלפ"ז דעכ"פ לענין זה מהני דעה זו אף שלא נזכרה בש"ע עיי"ש וע' במ"ש הדע"ת בעצמו להלן ס"ק י' ואכ"מ וצ"ע ואי"ה להלן בסי' ק"י בדיני ס"ס יבואר כי שם מקומו:
י בגדיים וטלאים. ע' חכמת אדם כלל כ"ה סעי' ג' שצ"ע אימתי נקרא גדי וטלה אם כל זמן שנקרא כן בלשון בני אדם כמ"ש הש"ך לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ח או דר"ל תוך ל' יום כמ"ש הש"ך לעיל סי' ל"ה ס"ק ו' וסיים דנראה דמדכתב בש"ע בכבשים גדולים אין להם דריסה משמע דוקא גדולים אבל כל זמן שאינם גדולים יש להם דריסה והיינו כל זמן שנקראו כן בלשון בני אדם עיי"ש:
יא וכ"ש בכל העופות. ר"ל אפי' בעופות הגדולים ככבשים. ב"ח ס"ו וד"ק ס"ק ט"ו. וע' בדע"ת ס"ק ג':
יב העופות. עפת"ש מ"ש מהח"ס וע' בדע"ת ס"ק ה' מ"ש ע"ד הח"ס בזה וע' בח"ס שם שכ' דפשוט דבנחש לכ"ע אין בו חשש דריסה עיי"ש (וע"ל סי' ס' סעי' ב') וכ' בדע"ת ס"ק ו' דכ"ש הוא במה שמזדמן לפעמים שנופלים הרבה דבורים על עוף ונושכין אותו הרבה ומעילין בו ארסיהם והוא מת דפשוט דכל זמן שהוא חי מותר לשחטו אלא שהוא בכלל מסוכנת וצריך לדקדק על פירכוס עיי"ש:
יג חולדה. שקורין וויזיל"ע. בית יצחק ובית אברהם. והמעתיק בערוך ערך חלד כ' שהוא ג"כ מה שקורין מוי"ל וואר"ף. וע' בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' נ"ח מ"ש בזה וע' בדע"ת שם מ"ש בענין זה שנשאל ע"ד חי' קטנה שהיא ארוכה כחתול ונמיכת רגלים שקורין אותה לאסיצ"ע ודעת השואל להקל כיון שאנו רואין שדרכו למצוץ דם מעופות בפיו ולא לאכלם ולגררם וגם זה רק בעופות קטנים אחר לידתן וא"כ י"ל דאינו בכלל דורס כיון דאין דריסה אלא ביד והוא האריך והביא ראי' דלאסיצ"ע היא החולדה שנקראת בלשון אשכנז וויזי"ל ובלשון פולין נקרא לאסיצ"י ובלשון צרפת בעלטט"ע ומ"ש השואל שדרכה רק למצוץ הדם אינו ראי' שאינה דורס דשמא דורסת מקודם בציפורנה ומ"ש השואל שאינו הורג עופות גדולים ג"כ אינו ראי' דאולי יש לו ארס ודורס בציפורנו גם בגדולים. ועיי"ש עוד שהביא שיש שני מיני וויזע"ל שיש וויזע"ל גדול שקורין בל"א הערמלי"ן ועורו משתנה בחורף ללובן והוא מטפס ועולה גם בעצים גבוהים ויש וויזע"ל קטן וזה לא ימהר בעלייתו לגובה ושם הוויזע"ל הגדול נקרא בלשון רוסיא הארנאסטי"י ובלשון לטיין מ' ערמינע"א עיי"ש:
ועיין בשפ"ד ס"ק ט"ז שכ' מתשו' הב"ח דה"ה ברדלס שקורין טחו"ר יש לו ג"כ דין חולדה לענין דריסה עיי"ש וע' בס' דברי יוסף סי' שצ"ח מ"ש בדברי הב"ח בזה והשיב על ראיותיו וכ' דאין שום ראי' דברדלס הוי דורס והניח בצ"ע עיי"ש וע' בשו"ת יד מאיר סי' כ"ג מה שהאריך בענין זה וכ' דאם כי יש לדחות ראיות הב"ח בזה מ"מ לדינא העיקר כדעת הב"ח דטחו"ר הוא דורס ולא מטעמי' רק מטעם אחר עיי"ש וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' רי"א שכ' באמצע התשובה שי"ל דטחו"ר אין לו דריסה בעופות הגדולים כגון אווזא רק בהקטנים וסיים דעכ"פ יש לצרף זה לסניף לשאר סניפים להקל עיי"ש באריכות אבל המעיין בתשו' הב"ח החדשות סי' כ' בעובדא שהי' בדיר א' ד' בר אווזות וב' אווזות ובבוקר נמצאו הד' בר אווזות קטועי ראש ע"י טחור"ש והב' אווזות הטריף בפשיטות עיי"ש הרי דהי' פשיט לי' להב"ח דטחו"ר יש לו דריסה אף באווזות וע' עוד בטוטו"ד שם בקו"א סי' נ"ב שכפל דבריו הנ"ל די"ל דטחו"ר אין דורס באווזות ומכ"ש לעוף שקורין אינדי"ק וגם שם לא הרגיש מדברי הב"ח הנ"ל אך מ"ש שם דבאינדי"ק י"ל דודאי אין לטחו"ר דריסה לזה אין בדברי הב"ח ניגוד לדבריו. וע' בדע"ת שם דהברדלס הנקרא בל"א טחור"ש הוא הנקרא בלשון אשכנז איטלי"ז ובלשון צרפת פוטאיי"ז ובלשון רוסיא חאריי"ק ובלשון לטיין מאסטעל"א פאטאריא"ש עיי"ש:
יד כלב אין לו דריסה כלל. דאין לו ארס לא בציפורנו ולא בשינו מ"ז ס"ק ד' בשם הפרישה. (ומ"ש המ"ז שם דקמ"ל דגם שן אין לו ארס ע' בשנות חיים ס"ק ז' שכ' שהוא ט"ס וצ"ל אין לו בדיקה) וכ' ביש"ש פ' אלו טריפות סי' ע"ב דבכלב וכדומה שאין לו דריסה שקפץ על הכבש או העוף היכא דלא חזינן ריעותא דנקב א"צ בדיקה כלל אלא אם רואין ריעותא אז צריך בדיקה במקום ההוא עיי"ש והביאו בדע"ת ס"ק ו' וכ"כ בבית יצחק בתקה"ב אות ג' וכ' שם דכ"ז הוא אם הנשיכה היא כנגד שאר אברים אבל אם הנשיכה היא בצוואר שם לא מהני בדיקה מחשש נקיבת הוושט אא"כ הוא ממול העורף ולענין פירכוס דינו כשאר מסוכנת עיי"ש:
טו אין לו דריסה כלל. ע' בס' רוח חיים הספרדי שכ' מהרב מהרחד"ח ז"ל בס' תורת זבח סי' מ' דבעופות קטנים שנכנס ביניהם עכבר גדול לא נפקא מספק דריסה עיי"ש וכאשר עיינתי בדברי התורת זבח לא מצאתי כן ואדרבא כ' שם דאין לחוש כלל כי העכבר אינו דורס עיי"ש וכ"כ בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' נ"ח ונ"ט דהא ודאי דעכבר אינו דורס כלל אפי' עכבר גדול שקורין ראט"ץ (שטשא"ר) עיי"ש והביאו הפת"ש לעיל סי' ל' ס"ק ד' וכ"כ בשו"ת יד מאיר סי' כ"ג ובשו"ת טוטו"ד תניינא סי' נ"ג ובבית יצחק שם ועי' בדע"ת ס"ק ה' מ"ש בזה וכ' דבסתם עכבר גדול הנקרא ראט"ץ או שטשא"ר אין לנטות מדברי הח"ס הנ"ל שאינו דורס רק נושך בפיו בלבד אבל בעכבר שדה צ"ע אם אינו בכלל דורסים עיי"ש:
טז דינו כקוץ שניקב לחלל. עבאה"ג מ"ש ונתבאר הדין בסי' נ"א ר"ל דאם ניקב חלל טריפה דאין אא"ב בבדיקה. וכ' במ"ז ובשפ"ד ס"ק ד' מיהו אם השן רחב י"ל דהוי כמו קנה רחב דמבואר להלן בסעי' י"ג דבקנה רחב גם אנו בקיאין בבדיקה עיי"ש וע' בשנות חיים ס"ק ז' שנסתפק אם הכלב הכה לפנינו לא' מהאברים ונמצא שן תחוב לא' מהאברים שנתבאר לעיל סי' נ"א דאם נמצא שם קוץ תחוב לא מטריף בהו אם נימא דגם בזה כשר או ניחוש כאן ליטריף אף בכה"ג דשמא הכה וחזר והכה וכ' דמשמע דאף כשתחוב למקום דלא מיטריף בקוץ טריפה בזה דאל"כ מאי קמ"ל כאן דדינו כקוץ שניקב לחלל פשיטא דמ"ש מקוץ ובע"כ דר"ל דבשן אפי' תחוב למקום דלא מיטריף בתחוב קוץ אפ"ה טריפה בשן דחיישינן שמא הכה וחזר והכה עיי"ש:
יז שאר חיות טמאות וכו'. ע' בס' תוספות ירושלים ריש סי' זה שהעלה דכל מיני חיות טמאות אף שאין רואין בהם סימני דריסה מ"מ יש להם דריסה רק זאת יש להקל באין רואה בהם סימני דריסה שדינן כחיות הדורסין שהן בני תרבות שבסעי' ה' דכל שלא ראה שהכה אין חוששין אבל הכהו בודאי חוששין עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ה' מ"ש בדברי התוי"ר בזה (וע"ל סק"א):
יח ואם היתה גסה מהזאב. כ' בס' שאול בן הלוי על היו"ד בחידושיו לסי' זה וז"ל גסות זו אינו יודע מה הוא אם גסה באברים או גסה בכחה עכ"ל:
יט מזאב ולמעלה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שיש להחמיר בדוב ונמר לענין אכילה וע' באם לבינה סניף י"ח דר"ל אפי' אם הדוב הוא בן תרבות והשור לא צעק כשקפץ עליו הדוב והגמר אפ"ה אסור באכילה עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ז' שכ' מהכנה"ג דגם כוונת הרמ"א שהחמיר הוא רק מצד חימרא אבל בהפ"מ יש להקל ולהתיר בדוב ונמר גם באכילה ועיי"ש עוד שנסתפק בספק דריסת הדוב והנמר בגסה אם מותר באכילה מס"ס ועמ"ז ס"ק ו' שכ' לדינא להחמיר בזה ואין להתיר באכילה עיי"ש ונראה מדבריו שלא החליט להקל בזה בודאי דריסה אף בהפ"מ וע' באם לבינה סניף י"ז שכ' דכיון דיש מקילין להתיר באכילה בדוב ונמר בגסה אפי' בודאי דרס ע"כ יש להקל בזה להתיר באכילה בהפ"מ עכ"פ בספק דריסה עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט דבדוב ונמר בדקה אסור למוכרה לעובד כוכבים ומזלות ע' באם לבינה סניף י"ט שכ' דעכ"פ אם הדוב הוא בן תרבות והדקה לא צעקה כשקפץ עלי' הדוב או הנמר אפשר דמותר במכירה לעובד כוכבים ומזלות אף בבהמה דקה וסיים בצ"ע עיי"ש וע' מזה בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' נ"ב:
כ ויש לחוש לחומרא, אבל לא לקולא כגון לענין כיסוי הדם דלעיל סי' כ"ח אי נמי לענין מתנות כהונה דלקמן סי' ס"א. ש"ך ושפ"ד ס"ק ז'. וע' בדגול מרבבה שכ' עוד נ"מ לענין שתי קדירות דלקמן סי' קי"א דתולין לומר איסור לתוך איסור נפל וכו' עיי"ש:
סעיף ב
כא אפילו בגדיים וטלאים. ר"ל אפילו הם זוטי מינייהו. והוא פשוט:
כב חוץ מהנץ. שקורין שפארבע"ר בל"א וי"א שקורין גייע"ר. גליון מהרש"א. ועי' בדע"ת ס"ק ח' שהוא הנקרא בלשון פולין קראגולי"ץ ובלשון צרפת עפערפיע"ר. ועי' פר"ח ס"ק י"ג ובפרי תואר ס"ק ט' דבלשונם הוא נקרא באבאלא"ן (ועי' בביאור הגר"א שהביא חילוקי דעות מהו הנץ דלפירש"י הוא אשפרי"ר והערוך פי' שהוא אוסטי"ר עיי"ש):
כג מהנץ עבאה"ט מ"ש כ"ש הגס שקורין פאלקו"ן ועשפ"ד ס"ק ח' שנוטה להקל בגס עיי"ש:
כד שיש לו דריסה בגו"ט. אפילו בדרבה מיניה. ביאור הגר"א סק"א. ועי' באשל אברהם בחולין סי' ל"ד:
כה שיקוב בצפרנו וכו'. עט"ז דר"ל דאף אם הצפורן הנץ היא רחב דאף דמשום נקב לחלל לא אסור דיש לו בדיקה כמו קנה רחב דלעיל סי' נ"א ואילו משום דריסה טריפה בהאדים ולדידן דא"א בקיאים הוי ודאי טריפה עיי"ש ועכו"פ ומ"ז ועי' מק"מ ס"ק ו' שכ' עוד נ"מ כגון שהוא שותק והם מקרקרין ונשחט הגדי וטלה בלי ראות כלל אי נקב בצפורנו לחלל דאילו משום קוץ שניקב לחלל אין לחוש מספק שמא הכה וניקב לחלל דלא חיישינן בשום דוכתא מספק שמא ניקב קוץ לחלל אם לא בדחזינן ריעותא בעור ובשר לפנינו אבל כיון שיש לנץ דריסה חוששין מספק דהא קיי"ל חוששין לספק דריסה ועוד יש נ"מ דאלו משום קוץ לחלל אינו אלא ספק טריפה שמא ניקב א' מהאברים ומהני כשחי יב"ח משא"כ משום דריסה כיון שראינו לאח"ש שהי' ניקב לחללו והאדים הוי כודאי טריפה ולא מהני יב"ח עיי"ש ועי' בהגהת יד אברהם שכ' עוד נ"מ לענין אם ניקב בצפורנו לפנינו ונתחב לא' מהאברים כגון בלב ולא לבית חללו ונשמט הצפורן מרגלו ונשאר כך תחוב ונשחט מיד ונמצא שעדיין תחוב לא' מהאברים דבענין זה לא חיישינן לנקיבת שאר אברים הפנימיים כמש"ל סי' נ"א (ועי' בדברינו שם ס"ק י"ד) ואלו מטעם דריסה טריפה ואין לו בדיקה אפילו להמחבר ואף שהצפורן נשאר תחוב מ"מ בשעה שניטל רגלו מטיל ארס כמ"ש הט"ז והבאה"ט עכ"ל (ועי' בדברינו להלן סעיף ח'). ומ"ש הבאה"ט מהש"ך כיון דאנן לא בקיאין בבדיקת דריסה יש להטריף בכל ענין עי' בד"ק ס"ק ג' ובדברי אברהם ס"ק י"א ומבואר מדבריו דגם אם נמצא פצע בעין יש חשש לקרום של מוח דאף שיש הפסק עצמות חוששין עיי"ש לדרכו וכיוצא בזה כ' ג"כ הרב מהרד"ף ז"ל בספרו מזמור לדוד על היו"ד בסוף סי' זה דלגבי דריסה אפילו עצם אינו מגין עיי"ש לדרכו:
כו לבית החלל. עי' באם לבינה אות ד' סניף ד' וה' שכתב דבניקב לבית החלל יש להחמיר בכל עופות בין דורסין או אין דורסין אפילו באימרי רברבי ובשור הגדול כיון שניקב לחללו הרי דמיא לקוץ עיי"ש ופשוט דר"ל כשניקב כנגד אבר שנקיבתו במשהו אבל בניקב במקום אחר בודאי אין לאסור כ"א מטעם דריסה ואין לאסור בשאר עופות ואפי' בנץ בגסה אלא בנץ בדקה ובאופן שכ' המחבר וה"פ (ועי' בס"ק שאח"ז):
כז שאו מטיל ארם. ר"ל דאז יש לו דריסה ביאור הגר"א ס"ק ט"ז. ועי' ש"ך דאפילו כשניקב בצפורנו נגד האברים שאין הנקב פוסל בו במשהו כגון נגד הקנה ונגד הכבד טריפה דכל שהי' צפורנו מגולה נגד אבר שבפנים דינו כדריסה ממש עיי"ש וכ"כ בשפ"ד שם לדינא עיי"ש ועי' חכמת אדם שם סעי' ח' שכ' דאפילו שחטו אותו תיכף וראו שלא נגע כלל באברים הנפסלין בנקב משהו אפ"ה טריפה בזה משום הארס עיי"ש:
כח מטיל ארם. משא"כ שאר דורסין שמטילין ארס אע"פ שלא נקבו בצפורניהם עד החלל נמי טריפה דאמרינן הארס מתחלחל לפנים ושורף. ח"א שם:
סעיף ג
כט אבל לא בתרנגולת וכו'. עי' בפרי תואר ס"ק ז' שהאריך להשיג ע"ד המחבר בזה במה שהחליט דאין לו דריסה בתרנגולים ונמעלה כיון שיש כמה פוסקים המחמירים ע"כ יש להחמיר דהנץ יש לו דריסה אף בגסה שבגסות אלא דהוי רק ספק טריפה והיכא דאיכא עוד ס' שרי עיי"ש אמנם יעוין בתורת יקותיאל ס"ק ב' שהאריך ג"כ בזה והעלה דהעיקר כפסק הש"ע בזה שאינו דורס אלא במין הדק בתורים וכו' או בתרנגולים קטנים עיי"ש:
ל ודוקא בגדולים וכו'. עבאה"ט ס"ק ז' ועפר"ח ס"ק י"א ובמק"מ ס"ק ז' והעולה מדבריהם לדינא דדוקא כשהתרנגול גדול גם עתה במדה וקומה יותר מהדורס דהיינו שיש ג' למעליותא שהדורס אינו גדול רק כנץ או פחות מנץ והנדרס הוא ממין עופות הגדולים והוא גדול עתה בגופו וקומתו יותר מהדורס אז כשר עיי"ש אבל באם לבינה סניף ד' כ' שיש להחמיר דכ"ז שהתרנגול אינו גדול ממש כדרך גדילתו וקומתו אף שהוא גדול וגס יותר מהנץ יש להחמיר עיי"ש. ועשפ"ד ס"ק י"ג שכ' דאף במין הגסים כגון אווזים וכדומה כל זמן שהם קטנים יש להם דריסה עיי"ש ועי' באם לבינה אות ה' וסניף ד' שכ' שצ"ע אימתי נקראו קטנים לענין זה וסיים כיון דבלא"ה יש מחמירים דנץ הוי דורס אף בעוף הגס ע"כ כל שאין האווזא גדולה ממש יש להחמיר עיי"ש:
לא ושאר עופות הדורסים וכו'. וסתם עופות טמאים הם בחזקת דורסים כמבואר בש"ע להלן סי' פ"ב סעיף ב' וש"ך שם ס"ק ב'. וכ' בדע"ת ס"ק ט' לכן העורב הוא מין דורס ושכן שמע שדרכו לדרוס אווזות בקטנותן עיי"ש: (לב) בעוף שכמותם. עבאה"ט ופשוט דה"ה אותם שהם שווים לנץ נמי דינא הכי דא"ל דריסה אלא בשכמותם. אם לבינה סניף ו':
לג חוץ מן הגס. עבאה"ט ומ"ש מהש"ך דכ"ש אותן שלמעלה מן הגס עש"ך ושפ"ד ס"ק י"ד דר"ל דאותן שלמעלה מן הגס דורסים בכל העופות אפילו באווזות ותרנגולות דרברבי מינייהו עיי"ש:
לד מן הגם. עי' פרי תואר ס"ק ח' שהעלה דאותן הדורסים שהם גדולים מנץ עד כגס ועד בכלל שכמותם ודאי דורסים ובדרברבי מינייהו הוא פלוגתא דרבוותא דאיכא למ"ד דאף כשהן גדולים מהנץ אפ"ה כל שלא הגיעו לכלל גודל הדורס הנקרא גס ופאלקא"ן דינו כנץ דאף במין הדק שבעופות אינו דורס בדרברבי מינייהו אלא בדכוותייהו ואיכא למ"ד שדורס במין דק שבעוף אף בדרברבי מינייהו ע"כ יש להחמיר מספק והיכא דאיכא עוד ספיקא יש לסמוך על המקילין עיי"ש וכן פסק באם לבינה סניף ז' עיי"ש:
לה שקורין פלקון עש"ך ס"ק ט"ז דהוא ג"כ מה שקורין אסטור"י ועי' בביאור הגר"א ס"ק כ' מ"ש בזה ועי' בס' הברית ח"א כתב יושר פרק ה' ועי' פרי תואר ס"ק ז' שהעלה דכיון דלא ידעינן מין הגס מהו כי י"א איסטי"ר וי"א פאלקו"ן וי"א גז שהוא ינשוף לכן יש להקל דאין דריסה בדרברבי מינייהו בתרנגולים ואוווים אלא למין דורס הגדול שבכולם מיהו בתורים ובני יונה ודאי דאית להו דריסה שהרי כולם גדולים מנץ עיי"ש ועי' באם לבינה אות ו' שהעלה בזה דעכ"פ אה עלה נץ עם א' משלשה מיני גס הנ"ל לכלוב ואיהו ואינהו מקרקרין דודאי יש להחמיר לאסור אף בדרברבי מינייהו אף בתרנגולים ואווזים וה"ה אם נכנסו ב' מיני גס שאין להקל שאז עכ"פ לפי רוב הפוסקים יש כאן חשש דריסה וכ"ש בשכל הג' מיני גס נכנסו דבודאי יש לאסור עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק י' מ"ש בדברי הפר"ת בזה וכ' דכיון דאנן נוהגין שלא לצרף דיעה שלא הובא בש"ע לס"ס ע"כ אין להקל בכולן וכ' שמצא בס' לשון צרפת דעוף הדורס נקרא אליטו"ר ובלשון איטליא אסטי"ר ואולי בימים הראשונים הי' נקרא גם בלשון צרפת כן כי ידוע שנשתנה הלשון קצת ובלשון אשכנז שמו האביח"ט ובלשון פולין נקרא יאסטרזא"ב ונקרא אצלינו יאסטרו"ב והוא דורס מפורסם. וי"א כי הוא דאה שבתורה וגם יש עוף דורס ושמו בלשון צרפת פויקע"ן ובלשון אשכנז פאלק"ע ובלשון פולין נקרא סאקא"ל. ובאלו הב' עופות הדורסים יש להחמיר גם בעופות שגדולים מהם כדין הגס שבש"ע עכ"ד:
סעיף ד:
לו כל אלו שאמרנו עי' בארוך מש"ך ס"ק ט' דזה דוקא בשאר דברים אבל בנץ דיש לו דריסה בגדיים וטלאים כשניקב לחלל האמור לעיל סעיף ב' יש חילוק בין מצילין לאין מצילין עיי"ש וכ"כ בחגורת שמואל ס"ק ט' לדינא ועי' בש"ך ושפ"ד ס"ק י"ח ובמק"מ ס"ק י' וי"א :
לז שיש להם דריסה.
וכן באותם שאמרו אין להם דריסה ג"כ אין חילוק ואפילו כשבאים להצילו שאז יש להרודף כעס יותר מ"מ אין לו ארס ואינו מטריף בדריסתו. ש"ך ס"ק י"ז. ופשוט הוא דה"ה אם ראו שפצע א' מהם דאף דחזינן שחמתו בוערה בו כדלקמן סעיף ט' אפ"ה אינו אוסר באלו שאין לו בהן דריסה: סעיף ה:
לח שעכשיו נוהגים היתר בחתולים. עבשו"ת משפטי שמואל סי' י"ז ובס' מעשה הרוקח הספרדי על הרמב"ם בפרק ה' מה' שחיטה הלכה י"א. ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' פ"ז שנשאל בדין חתול שרדף אחר תרנגולת בכעס והכה אותה בידו והאיש שראה אמר להבעה"ב ובשוגג נתערב עם שאר עופות ומלתו ובשלו בכלים והוא הפ"מ ופלפל בענין זה בדין ע"א נאמן באיסורין נגד חזקת היתר וצידד לומר דגם בנ"ד י"ל דאין ע"א נאמן נגד חזקת ההיתר לאסור כיון שהחתולים שלנו בני תרבות נינהו עיי"ש ומבשו"ת שואל ומשיב קמא חלק א' סי' ש' מ"ש בענין זה ועי' בדע"ת ס"ק י"ג ע"ש בדבריהם בזה ולדינא העלה דאם אינם מאמינים להעד יש להקל בכה"ג אכן אם יש רגל"ד נאמן לאסור ואם אמר תחלה להבעה"ב והאמין לו ואח"כ בשוגג נשלח עוף ההוא לאיש אחר ונתערב כבר הוחזק האיסור ואין להקל וגם הכלים אסורים. ואם יש לאסרו לאחר ולא להבעה"ב הוי ספיקא דדינא אם מקרי נודע. ואם נודע להמשרתת של הבעה"ב המבשלת דינו כנודע להבעה"ב לכל דבר עיי"ש ועי' בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' נ"ח:
לט נוהגין היתר עבל"י ס"ק ו' שכ' בשם הדמש"א דעופות הקטנים מצוי הוא שהחתול פוהק פיו עליהם וממיתם בהבל האף בלי נגיעה כלל ומטעם זה היכא דאירע כך יש לו דין דרוסה ואף שארס כזה לא נזכר בש"ס דקיי"ל דאין דריסה אלא ביד מ"מ כאן שעינינו רואות וכו' ואסור להקדים לשחוט אותו העוף הנפגע עיי"ש אבל בשפ"ד סוף סי' זה כ' די"ל דאין לעוף הזה רק דין מסוכנת שהרי אין דריסה אלא ביד וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בבית יצחק בתקה"ב אות ד' סוף אות קטן א' ואות קטן ג' ובמק"מ ס"ק ח' שכ' דלדינא יש להחמיר דכוונת הדמש"א הוא דר"ל דמזה מוכח דגם חתול שלנו אינו בן תרבות וחיישינן שמא דרס ביד עיי"ש (וע"ל סוף ס"ק מ"ח) ועי' בדע"ת ס"ק י"ב (וע"ל ס"ק נ"ג וס"ק צ"ט) (מ) תרנגולים. עבל"י ס"ק ו' ואם לבינה סניף ו' שכ' דדוקא בתרנגולים ודרבה מינייהו אין לו דריסה אבל במין עופות הקטנים כגון תורים ובני יונה וציפרים אם נכנס חתול בלול שלהם אסורים לאכול לכ"ע וכ' שכן משמע מלשון הרשב"א והטור שכ' שהם בני תרבות עם תרנגול ומשמע דבמין עוף הדק אינו בן תרבות ובאם לבינה שם אות ח' הוסיף עוד דאפילו למוכרן חיים אסור מיהו כל זה בהוא שתק והן מקרקרין עיי"ש ועי' בדע"ת שם מ"ש בזה וכ' שיש לזהר שלא להחזיק חתול עם תורים ובני יונה ותרנגולים קטנים וכן בצפרים כי הוא בחזקת שאינו בן תרבות עמהם אם לא שידוע שהורגל עמהם איזה זמן ואינו עושה להם כלום אז יש להקל בלא ראינו כלום עיי"ש:
מא שהי' ראוי לחוש בדבר. עבאה"ט מ"ש דבהכהו ודאי חוששין ועי' בד"ק סוף ס"ק ג' ובבינת אדם שער או"ה סי' י"ט דחתול שהכה לתרנגולת על הכנפים או על הרגל למטה מצוה"ג וכיוצא במקום שאינו נטרף כשר וכ' בד"ק שם דאף כשהכה על העצם שקורין ביילי"ג אם בדק תיכף וראה שאין שם רושם אין לחוש שהגיע לפנים עיי"ש אבל במק"מ ס"ק מ"ג האריך להשיג עליהם במה שהקילו כל כך בפשיטות כי לדעת הרבה פוסקים יש להחמיר גם בכה"ג וע"כ העלה שעכ"פ אין להקל בזה כ"א בהפ"מ ושעהד"ח דוקא עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק י"ד מ"ש בזה והשיב על כל דברי המק"מ בזה ולדינא העלה דכל שידוע שלא דרס כנגד אברים הפנימיים רק בכנפים או ברגל למטה מצוה"ג כנ"ל יש להקל בלא בדיקה גם בזמה"ז וגם בשאר דורס דינא הכי והביא כן גם מדברי הטוטו"ד תניינא סו' רי"א סוף שאלה א' וגם כ' דמ"ש החכמת אדם שם דבכנף דוקא במקום שאינו סמוך לגוף ומשמע מדבריו דכשהוא סמוך לגוף חיישינן שמא נתפשט הארס לגוף לא דק שפיר דא"כ נתת דבריך לשיעורין ומנ"ל לשער באגודל כדין נשבר סמוך לגוף דלמא בפחות או ביותר ובע"כ דאין להחזיק ריעותא דדריסה מאבר לאבר ואפי' בקצה הירך במקום הסמוך לגוף או בכנף סמוך לגוף כל שידוע שלא דרס להלן במקום אחר יש להקל בלא בדיקה עיי"ש:
מב לחוש בדבר. עבאה"ט ועי' בס' תפארת למשה שפסק כהט"ז דגם בהכהו דרך רדיפה יש היתר למכרו לעובד כוכבים ומזלות עיי"ש ועשפ"ד ס"ק י"ח שכ' דהיכא שהכניס החתול ידו והכה העוף אסור למכור לעובד כוכבים ומזלות דהוי כיש מצילין עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק י"א שכ' דזה דוקא אם ראינו שהעוף השמיט עצמו שם בהלול אבל בלא ראינו שהשמיט עצמו ממנו צ"ע אם לאסור למכרו לעובד כוכבים ומזלות דלא הוי כיש מצילין עיי"ש ועי' באם לבינה אות ז' סניף ד' שכתב דאף כשתרנגול לא ברח ממנו ושניהם שותקים מ"מ כל שראינו שהחתול קפץ על העוף כדרך הדורסין צ"ע אם יש להתיר למכרו לעובד כוכבים ומזלות (וכ"ז הוא בראו שהכה או שראו שהחתול קפץ עליו כדרך הדורסין אבל בלא ראו זאת ע"ל: ס"ק מ"ט):
מג על שחתולים שלנו. אבל החתולים שביער שקורין ווילד"ע קאט"ץ ודאי דורסים הם. בית יצחק ס"ק כ"ט וכמש"ל (סק"ז) וכ"כ בד"ק ריש סי' זה וכ' דחתול שמביאין מן היער אף שמרגילין אותו שלא לברוח ע"י שהוא קשור איזה זמן או ע"י שחתכו מהזנב מ"מ אינו בכלל חתול שלנו ובן תרבות אא"כ הרגילוהו שיבא מעצמו ללון בבית ועומד עם עופות בשלום ואינו מכה בהם אז הו"ל בן תרבות עיי"ש:
מד הם בני תרבות. עבאה"ט ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' פ"ז באמצע התשו' שכ' דבחתולים שהם בני תרבות אם אירע שדרס א' אין להחזיק שדרס יותר עיי"ש לדרכו ועי' בדע"ת ס"ק י"ג מ"ש להשיג ע"ד הטוטו"ד בזה ולדינא העלה דאם ידוע שהחתול דרס עוף א' אם היה שם הרבה עופות מאד אין לחוש רק למעוטן ואם לאו יש לחוש שמא דרס כולן עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק י' שכ' שצ"ע אם החתול רדף היום והכה לא' אם עי"ז דינו כדורס גם למחר כשיהי' עם עופות והוא שתק והם מקרקרין וכ' דמדברי הש"ס פ"ק דב"ק משמע דבפעם א' לא יצא מכלל בן תרבות עד שראינו כן ג"פ עיי"ש ועי' בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' י"ח שהאריך בענין זה והעלה דאין סברא לומר דבעינן ג"פ דאף אם ראינו פעם א' שרדף והכה יצא מחזקת בן תרבות ובא לחזקת דורס עיי"ש:
מה בני תרבות. עד"ק ס"ק ב' דאף כשהעוף נתגרה בהחתול ותחלה הכה העוף להתתול אפ"ה כל שלא ראינו שהכה אין לחוש עיי"ש:
מו תרבות. בן תרבות היינו מה שהוא בן תרבות עם העוף או הבהמה שדנין עלי' אם נדרסה ממנו אבל אם אינה בן תרבות רק עם האדם אף שהיו רגילין בני אדם לשחק בו דינו כדורס גמור לכל דבריו. תשו' תרומת הדשן סי' קע"ח והביאו הט"ז ס"ק י"ח עיי"ש. ועי' בתורת יקותיאל ס"ק ד' שהעלה דאם אין החתול בן תרבות עם עופות אפי' לא נודע אם רדף או הכה ויש ספק בזה וכן רדף ויש ספק אם הכה אין להתיר באכילה אלא למכור לעובד כוכבים ומזלות עיי"ש וכ"כ בדע"ת ס"ק י"א לדינא (מז) וכל שלא הכהו. עבאה"ט ועי' בתורת יקותיאל שם שהעלה דאם החתול בן תרבות עם עופות ולא ראינו רדיפה ולא הכאה מותר אף באכילה עיי"ש ועד"ק ס"ק ב' שכ' דבספק רדף יש להקל אף אם ראינו שהחתול הושיט ידו להכות ואין ידוע אם הניח ידו ע"ג העוף ואם ראינו חתול רודף בדרך הילוכו וספק אם הי' דרך רדיפת מלחמה וראינו שהכה וספק אם דרך שחוק הוא יש להקל לאחר הבדיקה מבחוץ שאין שם רושם במקום שהי' היד על העוף ועיי"ש עוד בס"ק ג' שכ' דאף אם החתול תלש נוצה מהעוף ויצא דם אם יש לתלות שדרך שחוק עשה אין לחוש אבל כשהי' דרך הכאה ופצע יש לחוש להחמיר ועיי"ש עוד שכ' דחתול שהי' קשור לעמוד וראו שהתתול הרים ידו להכות העוף שהי' אצלו והעוף הלך תיכף משם ויש ספק אולי לא השיגה ידו אל גוף העוף ע"י שהעוף נשמט והלך לו יש להקל אף כשראו שהגיע ידו לנוצות העוף כיון שראו שהעוף ברח תיכף וכ' דאף כשהעוף נתגרה בהחתול וכו' יש להקל עיי"ש:
מח שלא הכהו. עבאה"ט מ"ש דוקא ברדף והכה חוששין והנה אם אירע שראו שרדף אך לא ראו אם הכה עי' בתורת יקותיאל שם שכ' דברדף חתול אחר עוף במקום צר שיכול להשיגו אף שלא ראו שהכה חיישינן שיצא מתרבותו עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק י"א מ"ש בזה וסיים דמ"מ בהפ"מ נראה להקל ע"י בדיקה אם נראה שהעוף שלם עכ"פ מבחוץ שאין בו רושם הכאה עיי"ש וע' בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק א' סי' ש' שנשאל בעובדא שא' ראה שתתול רדף אחר ב' עופות וראה שקפץ עליהם והכה אותם אבל לא ראה אם הכה ביד או ברגל ולא הגיד לבעה"ב והבעה"ב לא ידע ולקחו אותן ב' עופות לסעודה ושחטום ונמלחו עם שאר בשר ועופות ובשלו ואח"כ נודע הדבר ונשאל על הכלים וכ' דאף שהי' ראוי לחוש בזה כיון שראינו שהכה בדרך רדיפה דזה חמיר לכ"ע ואין להקל משום שלא ראינו במה הכה אם ביד וציפורן או ברגל דז"א דמן הסתם כשראינו שהכה מסתמא ביד הכה מ"מ לענין הכלים שאינם ב"י יש להקל עיי"ש באריכות. ועי' בס' עורה שחר מערכת אות ד' ערך דרוסה שכ' בסוף הדבור די"ל דאם ראינו שתתול נשך לעוף ונטלו בשיניו י"ל דאבד נאמנותו ויצא מתרבותו ויש לחוש שמא דרס ביד עיי"ש לדרכו ועי' במק"מ ס"ק מ' (וע"ל ס"ק ל"ט):
מט הכהו. עבאה"ט מ"ש מהש"ך לענין הכה ולא רדף ועכו"פ ס"ק ג' שעשה פשר דלאותו עוף שהכה חיישינן בהכהו גרידא דהא חזינן שהכהו אבל כל העופות שבלול מותרין דע"י ההכאה גרידא לא יצא עדיין מחזקת בן תרבות לענין שאר עופות אבל כל שראינו רודף ומכה הרי הוא דורס גמור כיון דעביד מעשה רבה אז יש להחמיר לענין כל העופות דבחזקת דריסה הם עיי"ש ועבשו"ת קנאת סופרים בהשמטות לטוטו"ד סי' י"ב באמצע התשו' ועי' בתורת יקותיאל שם שהעלה דאם ראינו שהכה אם ידוע שלא רדף אחריו יש להתיר עכ"פ למכור לעובד כוכבים ומזלות והיכא שראינו שהכה ויש ספק אם רדף אחריו יש לאסור אפילו למכרו לעובד כוכבים ומזלות דשכיח טפי לאיסורא אם לא שיש עוד צדדים להקל אז מותר למכרו לעובד כוכבים ומזלות עיי"ש ועי' בס' צמח צדק החדש בפסקים ריש סי' זה שכ' דבהכאה גמורה כדרך הדורס חוששין אפי' עומד אצלו ממש עיי"ש ועד"ק ס"ק ג' ובמק"מ ס"ק י"א שכ' דחתול שהכה עוף והוציא דם או שנעשה נפוח במקום הפצע אף בלי רדיפה י"ל דחמור כרדף והכה כי אין סברא לתלות זאת בשחוק ומ"מ אם יש ספק אולי לא הוי הדם והפצע מהחתול והפצע הי' בהעוף מקודם קיל טפי ומ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים ומזלות עיי"ש ועי' בשו"ת שאילת שלום תניינא סי' רל"ח בעובדא שהבעה"ב ישב אצל השלחן לסעוד והחתול עומדת סמוך לו לחטוף הנשלך מעל השלחן כדרכה ותרנגולת הלכה בבית סמוך להחתול ופתאום ראה שהתרנגולת קפצה וקרקרה וראה שמבעבע דם בראשה ונקב קטן יש בעור ואינו יודע אם החתול עשתה לה זה הנקב או שמקודם הי' לה זה הפצע בעור מה דינה של התרנגולת והשיב שיש לאסור התרנגולת דכל שבאתה לפנינו ומבעבע דם אנו תולין במצוי בין להקל ובין להחמיר ובכאן שהיתה התרנגולת בבית אצל החתול תלינן במצוי בהחתול שהי' סמוך לה ואף דחתולים שלנו בני תרבות הם הרי בראינו שהכה חיישינן ואף דדעת הרשב"א הוא דבעינן רדף והכה זה דוקא בהכאה גרידא אבל בנ"ד שמבעבע דם והעור ניקב מחמת ההכאה הכאה כזו ודאי לא לשחוק הוא כ"א דרך כעס ולכ"ע חיישינן וגם אין לתנות שנשכה בשיני' וכו' והתרנגולת אסור אף למוכרה לעובד כוכבים ומזלות וגם הבצים אסורים אלא דיש תקנה להשהותה עד שתתחיל להטיל בצים ואז יש להכשירה ע"י בדיקה בעצם הגלגולת ואם תמצא יפה אז גם הבצים יוכשרו עיי"ש:
ג אין חוששין. עבאה"ט מ"ש מהט"ז שכשהניח החתול ידו על העוף בדרך צחוק כשר ועד"ק סוף ס"ק ג' דלאו דוקא דרך שחוק אלא אף אם מניח ידו על העוף להבריחו מהמאכל אשר לפניהם יש להקל עיי"ש. ועי' בחכמת אדם כלל כ"ה סעי' כ' ובבינת אדם סי' י"ט שכ' דאם הכה רק דרך שחוק אף בהוא שותק והן מקרקרין כשר עיי"ש:
נא חוששין. עבאה"ט מ"ש מהט"ז אם נכנס ללול של תרנגולים ועי' באם לבינה אות ז' סניף ד' שהכריע בענין זה להלכה דאם הלול קטן שאין העופות יכולים לברוח כלל דהוי כאין מצילין ונכנס החתול והוא שתק והן מקרקרין אבל לא ראינו שנגע בהם מותר לגמרי אבל אם הוא גדול קצת באופן שיכולין לברוח קצת מזויות לזויות דהוי כיש מצילין אז אם נתברר דאלו רדף החתול ודאי השיגם אזי בהוא שתק והן מקרקרין אסור באכילה ומותר למוכרו לעובד כוכבים ומזלות ואם הלול גדול כמו חדר ואינו מלא עופות יש להקל אף באכילה עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק י"א שהביאו והשיג עליו שדבריו הם נגד כל האחרונים ואין לחוש לדבריו דכל שלא ראינו הכאה גם בהוא שותק והן מקרקרין ואפילו הלול רחב קצת שיכולין העופות להשמט מפני' ומ"מ יכולין להשיגן מותרין באכילה עיי"ש (וכ"ז בלא ראו שהכה אבל אם ראו שהכה או שהחתול קפץ על העוף כדרך הדורסין ע' במה שהבאתי לעיל בס"ק הקודמים):
סעיף ו
נב אין דריסה אלא ביד. עבאה"ט ופת"ש מ"ש אם נדרס האם אם נאסר הולד ועי' בלב"ש בחידושי דינים ליו"ד ס"ק כ"ה שכתב דהעיקר כתשו' בי"ע להתיר הולד דאין טיפת הארס מזיק לולד ואין חשש רק משום שנתפטמה באיסור כל ימי' ואף דע"פ דין גם בזה צדקו דברי הבי"ע שאין לחוש לזה בכה"ג דלא הוי רק ספק טריפה ודי לאסור בינקה מודאי טריפה מכל מקום לרווחא דמלתא ישהה הולד ב' או ג' ימים ואח"כ ישחטנה דכשמאכילה היתר ב' או ג' ימים שוב אין לאוסרה דהוה כאכלה כל ימי' היתר עיי"ש וע' מזה בכנפי יונה ובסוף תשו' הגאונים בתראי ועי' במק"מ להלן ס"ק מ"ו מ"ש בזה:
נג אלא ביד. עי' בס' דברי יוסף סוף סי' שצ"ח שכ' ששמע שדרך הברדלס להפיח ריח רע ומאותו ריח נחלשים העופות ויכול להם עיי"ש לדרכו ועד"ק ס"ק ח' שכ' דמה שהרג הדורס להעוף ע"י אויר פיו אין זה דריסה האוסרת שעפ"ד חז"ל אין דריסה אלא ביד עיי"ש ובדברי אברהם ס"ק מ"א (וע"ל ס"ק ל"ט וס"ק מ"ח ולהלן ס"ק צ"ט):
גד ביד. עבאה"ט מ"ש אבל עוף דורס ברגליו. אבל אינו דורס בכנפים. מ"ז ס"ק י' :
נה ובציפורן. עמ"ז ס"ק א' דאם נטלו צפורני הדורס או שנחפו בכסף אין לו דריסה בין בחיה ובין בעוף מיהו זה דוקא בניטל כל הציפורן אבל אם לא ניטל אלא עד הבשר יש לו דריסה אע"ג דאינו יכול לתחוב צפרנו בנדרס אסור דתחיבת הציפורן שזכרו הפוסקים הוא לאו דוקא עיי"ש אבל בכנפי יונה החמיר בדין זה וכ' דאף בלא צפרנים כלל חיישינן לדריסה עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י"ב מ"ש בזה וכ' שיש לומר דאף הכנפי יונה לא החמיר אלא באם ההכאה שבידו עשה קצת נקב ע"ג העור אבל אם המקום שנגע בידו ע"ג העור הוא שלם וחלק אפי' הטיל ארס י"ל דמשרק שרוק ולא מחלחל לפנים כנראה בחוש בארס פאקי"ן שמבריכים להילדים שאינו מחלחל כשאין הרופא עושה נקב בהעור וסיים בצ"ע עיי"ש: (נו) בשיניה. וה"ה עוף בחרטומי' לא הוי דריסה. חגורת שמואל ס"ק כ"א. ועי' שנות חיים ס"ק כ"ד דה"ה עוף שיש לו שיניים אין לו דריסה בשיניים ופשוט:
נז אלא בקוץ. ואם ניקב לחללו בודאי טריפה כדלעיל סעי' ב'. חגורת שמואל ס"ק כ"ד:
סעיף (ז):
נח אבל שלא מדעתו. עבאה"ט ועי' חגורת שמואל ס"ק כ"ג ומק"מ ס"ק י"ג דבכה"ג אף אם רואין שהאדים לפנים כשר עיי"ש ובשפ"ד ס"ק כ"א: סעיף (ח):
נט ועד שלא הוציא צפרנו. עבאה"ט ס"ק י"א מ"ש דאינו מטיל ארס אלא בשעת נטילת הצפורן ומ"ש מהרדב"ז שבשעה שמתחיל למשוך צפרנו משליך הארס עמ"ז ס"ק י"א וס"ק י"ג ובאם לבינה ובמק"מ ס"ק י"ד דאינו ר"ל דבשעת שמיטת הצפורן דוקא דורס אלא ר"ל דבשעת התחלה להזיזו ע"מ להוציאו אף שלא הוציא עדיין מטיל ארס ולכן אף שנשאר הצפורן תחוב וידעינן בודאי שלא הכה הדורס רק פ"א וא"כ לא שמט הצפורן כלל אפ"ה טריפה עיי"ש (וע"ל ס"ק קמ"ז):
ס הרי זה כשר. עבאה"ט מ"ש אפילו האדים ועשפ"ד ס"ק כ"א דה"ה בכל אותן שאין להם דריסה אפי' האדים הבשר אין בכך, כלום ופשוט הוא עיי"ש וע' מק"מ ס"ק י"ד דאף ביש מצילין וחזאן שהאדים אפ"ה כשר עיי"ש: (סא) כשר. והוא שלא ניקב בא' מהאברים שהנקב פוסל בו. חגורת שמואל ס"ק כ"ט:
סב אם בא לפנינו וצפורן תחובה בו ר"ל שבאו שניהם לפנינו הדורס והנדרס ועדיין הצפורן תחוב בהנדרס אבל אם בא הנדרס לבדו לפנינו וצפורן תחוב בו הרי נתבאר להלן סעי' י"ד דתלינן דבכותל נתחכך. אם לבינה סעיף י'. וכל זה דוקא כשבא לפנינו נתחב הצפורן לבדו אבל אם בא לפנינו במקצת היד עם הצפורן תחוב בנדרס אסור אף שאין הדורס לפנינו דדוקא בצפורן לבד תלינן דבכותל נתחכך משא"כ אם יש ג"כ מקצת יד הדורס חוששין לדריסה מק"מ ס"ק ט"ז:
סג ואפי' ראינו שלא דרס. כ' במק"מ ס"ק י"ז מהס' ד"ח דמ"ש במחבר דבאלו הצדים בעופות הדורסים אפי' שחטו הנדרס קודם חיישינן שמא הכהו הנץ בצפורנו דרך פריחתו מיירי בע"כ שראינו שמשעה שצד אותו לא הכהו רק פעם א' ולא שלף צפורנו אבל מקודם בשעה שרדף אחריו בפרחתם לא ראינו עיי"ש וכ"כ בחכמת אדם כלל כ"ה סעי' ט"ז לדינא דכשראינהו מתחלה ועד סוף וידענו בבירור שלא הוציא פעם א' הציפורן כשר עיי"ש: סעיף ט:
סד חוששין לספק דרוסה. עמ"ז ס"ק י"ד שנסתפק בהא דחיישינן לספק דריסה בהוא שתק והן מקרקרין אי הוי מה"ת או רק מדרבנן וכ' דבתשו' מ"ב כ' דלא הוי רק מדרבנן אבל הלבוש כתב בהדיא דס' דריסה הוי אסור מה"ת וסיים בצ"ע עיי"ש וע' מק"מ ס"ק י"ח ובס' מנוחת אשר בסוגיא דדריסה ובס' דברי יוסף סי' שצ"ט ועט"ז ומ"ז לעיל ריש סי' כ"ט ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ר"כ ובשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' ס' ובס' שלחנו של אברהם הספרדי חיו"ד סי' כ"ט אית א' ובשו"ת דבר משה תניינא סי' מ"ט ובדע"ת ס"ק ט"ו וס"ק ל' :
סה לספק דרוסה עפת"ש ועשפ"ד ס"ק כ"ח שכ' דאם הי' עדר ספק דרוסות וחולב מפרה א' י"ל דהחלב מותר דהוי כשתי תרנגולת וא' ס"ט ונמצאת ביצה ביניהם דמותרת אולם אם חולב אח"כ הפרה השניי' אסור גם החלב:
מהראשונה דהוי כשתי תרנגולות וכ"א מטילה כמו חבירתה דאסור וכאן נמי נאסר חלב הראשונה למפרע מיהו לחלוב חלב מפרה אחת ולאכול לכתחלה אסור דאינו מותר בביצה רק בלא ראינו מי הטילה הביצה ונמצא שאנו דנין על הביצה אז מקילין משא"כ בחולב לכתחלה הרי אנו דנין מתחלה על הפרה והוי ספק טריפה שנתערבה שאין דנין בה דין ס"ס עיי"ש וע' בשו"ת ספר יהושע סוף סי' מ"ז שנשאל ג"כ אודות החלב של העדר שנתערב בה ספק דרוסה והשיב דהדבר פשוט להתיר דכיון שיש בהעדר ההוא גם זכרים וטלאים שאינן חולבת א"כ י"ל דאין כאן שום חלב מהנדרסים וה"ז דומה לשתי תרנגולות וא' ספק טריפה ונמצא ביצה ביניהם עיי"ש ועבשו"ת מלחמות ארי' (הנספח להס' דברי משה על הל' מילה) סי' ט' שנשאל ג"כ בעדר צאן הרבה שנאסרה משום ספק דריסה אם מותר לחלוב אותם לעשות גבינות וכ' דזה אינו דומה לנידון של התשו' ספר יהושע הנ"ל אף דכאן יש ג"כ זכרים הרבה שאינם חולבות דשם מיירי שכבר חלבו בזה שפיר דומה לנמצא ביצה בין ב' תרנגולות כנ"ל אבל לחלוב לכתחלה צ"ע עפ"ד הפרמ"ג הנ"ל דהא בזה באנו לדון על הצאן עצמו ומצדד בזה וסיום בצ"ע עיי"ש באריכות: (סו) דרוסה. עפת"ש מ"ש ע"ד הט"ז בנמצא ג' נדרסים וע' בנקה"כ ובפר"ח שפסקו ג"כ להקל ומ"ש הפת"ש מתשו' מקום שמואל ע' ביד אפרים סעי' י"ד שהביא דברי המקום שמואל והשיג עליו עיי"ש וע' באם לבינה אות י' שהאריך והעלה שיש חילוק בין הרגן או לאו וכ' דאין להקל בנמצא ג' נדרסים אלא בקטע או הרגן אבל בפצע ודרסן ולא הרגן יש להחמיר ובסוף סיים בצ"ע ובפנים סניף ה' כ' לדינא להחמיר בלא הרגן עיי"ש וע' בשו"ת זקיני הפני יהושע חיו"ד סי' כ"ב שכ' דאף דקיי"ל דבשתקו וקטע רישא דחד מינייהו לא חיישינן להנשארים מ"מ אם בדקו שלשה ונמצאו שנדרסו הוחזקו כל העדר בנדרסים עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י"ט שכ' דגם הפני יהושע לא כ' אלא בנידון דידי' שההיתר הוא בשביל דאמרינן שהדורס שלמא עביד או נח רוגזי' לכן בנמצאו ג' נדרסים הרי אתחזק דורס זה דלא עביד שלמא ולא נח רוגזי' משא"כ במקום רחב אף דהוחזק לדורס הא לאו בדידי' תליא מילתא לדרוס עוד דשמא בעוד שדרס אותן ג' הנדרסים ברחו השאר לכן באין ריעותא בהנשארים אין להחמיר עיי"ש וע' מזה בשו"ת דבר משה תניינא סי' מ"ח וע' בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' פ"ה שכ' דמ"מ אין להחמיר בזה אלא דוקא אם כל השלשה נדרסו ולא נמצא בהם אף א' קטוע ראש או מת אבל אם א' מהם מת או קטוע ראש הרי ליכא חזקה דשמא דרס קודם ואח"כ הרג ונח רוגזי' עיי"ש וע' בדבריו עוד בסי' ע"ה שכ' דאם הג' נדרסים פצועים הרבה אין לחוש להשאר שאינם פצועים דלא הוחזק לדרוס בלא פציעה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ל"ט מ"ש בזה והעלה לדינא דאם הוחזקו ג' נדרסים בעדר אפי' במקום רחב יש לאסור כולן ודוקא בלא נמצאו שלשתן פצועין אלא שידוע שדרס כולן אבל כשנמצאו ג' פצועין והשאר אינם פצועין יש להקל ומכ"ש אם שלשתן קטועי ראש או שא' מהם הוא קטוע ראש או מת דיש להקל וכן אם יש בהמות של ב' אנשים בעדר והוחזקו ג' נדרסים בשל אדם א' אין לאסור הבהמות של השני עיי"ש ומ"ש עוד שם דאם היו שלשתן זכרים אין לאסור הצאן הנקבות ע' בדברינו לעיל (ס"ק ג') ולהלן (סקצ"ג) מ"ש בזה: (סז) ארי שנכנס בין השוורים. עפת"ש ס"ק י' ועבשו"ת מהר"ם מלובלין סי' ק"ד בעובדא שנכנסו ג' זאבים לעדר שהי' בה הרבה צאן וכ' דמסתמא לא פגעו הזאבים בכל הצאן ואם הי' הרבה צאן לא חיישינן רק למעוטן וע' בשפ"ד ס"ק כ"ה מ"ש ע"ד המהר"ם מלובלין בזה ועיי"ש עוד במהר"ם מלובלין באמצע התשו' שהביא דברי הרב השואל דהיכא דהי' המקום צר אף שהי' הרבה צאן חיישינן שדרס לכולן אבל אם הי' המקום רחב רק שהי' מוקף מחיצות וגם הי' הרבה צאן אין לחוש רק למיעוטן עיי"ש וע' בשו"ת שאילת שלום קמא סוף סי' מ"ו בעובדא שהי' בכלוב עשרים עופות מפוטמים ונדרס א' מהם ורצה השואל להתיר שאר העופות עפ"ד המהר"ם מלובלין הנ"ל כיון דבודאי לא נדרסו כולן רק מיעוטן וא"כ הרי איכא ס"ס שמא לא דרס יותר ואת"ל דרס יותר שמא לא דרס כ"א המיעוט ונתבטלו ברוב מה"ת והשיב דאין להקל בענין זה לענין גוף הצאן בשים אופן דהמהר"ם מלובלין לא כ' קילא זו רק לענין החלב אבל לענין גוף הצאן אין לזוז מסתימת כל הפוסקים ופסק הש"ע דכל מה שבדיר ושבכלוב אסור מספק עיי"ש ועבשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ב' סוף סי' ט"ו ותניינא חלק ב' סי' ל"ו ובשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' ס' ובדברי יוסף סי' ת"ה וע' בדע"ת ס"ק כ"א מ"ש ע"ד המהר"ם מלובלין הנזכר ולדינא כ' במי הדעת וז"ל אם החצר רחב ויש הרבה צאן מאוד אף שנפצעו כמה מהם יש לתלות שנדרסו רק מיעוטן ודוקא אחר שבדקו כולן ואין בהם שום רושם מבחוץ אבל אם המקום צר או שאין שם הרבה צאן יש לחוש שמא נדרסו כולן ואם ידוע שלא שהה שם הזאב הרבה כגון שהיו הרועים נעורים או שצעקו הכלבים וניערו מיד ויצאו לשם גם במקום צר והי' שם הרבה כבשים ואף שלא הי' הרבה מאוד תולין שדרס רק מיעוטן אבל הכל לפי ערך השהיי' וריבוי הכבשים ומ"מ גם בדרס רק המיעוט לא מהני ביטול אף שלא נודע עד אחר שנתערב עכ"ל:
ועיין בשו"ת טוטו"ד קמא סי' פ"ז באמצע התשובה שיצא לידון בדבר חדש דמ"ש הפרמ"ג דתלינן דבודאי לא דרס כולן בודאי אין כוונתו מכח דהוי שם הרבה צאן מאוד דא"כ נתת דבריך לשיעורין ובע"כ כוונתו דדוקא היכא שהי' כאן רק ערך ג' או ד' וראינו שדרס א' דאז אם נחוש שמא דרס עוד א' ליכא רובא להיתר והוי ספיקא דאורייתא בזה חיישינן לחומרא דשמא דרס עוד א' אבל אם הי' שם חמשה או יותר בענין דאף אם נחוש לחומרא שדרס עוד א' אכתי הוי רוב להתירא יש להקל דזה דומה לב' ספיקות א' שמא לא דרס עוד ואת"ל שדרס אכתי דלמא דרס רק המיעוט ובטלין ברוב עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י"ג מה שהשיג עליו בזה והעלה דבע"כ כוונת המהר"ם מלובלין כפי ההבנה הפשוטה דאם הי' שם הרבה מאוד אין לחוש רק למיעוטן ואם לא הי' שם הרבה מאוד יש לחוש שמא דרס כולן ודלא כהבנת הטוטו"ד עיי"ש. ומ"ש הפת"ש בסוף הס"ק מתשו' מהר"ם מלובלין שהבין ע"פ השערה שזאב א' לא פגע רק בערך ט"ו צאן מהעדר והח"ס עמד יסוד ע"ד המהר"ם מלובלין בזה וכ' דאם הי' הרבה צאן בהעדר יש לשער לפי מספר הצאן והזאבים לפי ערך ט"ו צאן לכל זאב ואם הי' הרבה צאן יותר מהמספר הנ"ל יש להקל ע"י דנכבשינהו דניידי וכו' והאחרונים אסורים עבשו"ת עמודי שש בקונטרס או"ה סי' י"א מ"ש בדברי הח"ס בזה וכ' דממשמעות המהר"ם מלובלין הנ"ל משמע דב' זאבים יכולין לדרוס מ"ה צאן וסיים בצ"ע עיי"ש אבל כבר הבאתי לעיל דיש לדון בזה הכל לפי הזמן ששהה שם הדורס כנ"ל:
סח בין השוורים למקום צר. עבאה"ט ועד"ק ס"ק ד' ובמק"מ סוף ס"ק כ"א דאף במקום רחב הרבה ולא נדרס שום בהמה מ"מ צריך לכתחלה לבדוק כולן אם אין בהם שום פצע ורושם דריסה על העור מבחוץ עיי"ש:
סט השוורים.
עבאה"ט ופת"ש וע' בל"י ס"ק י"א שכ' דאם סבבו ב' או ג' זאבים עדר של בהמות דקות בשדה ה"ז כמקום צר ועשפ"ד ס"ק כ"ד שהביא דבריו ופקפק בזה והביא ראי' מתשו' צ"צ סי' ק"ה דמשמע שם דאף שהיו ב' זאבים בבקעה הוי מקום רחב דבקעה ה"ז מקום רחב אף לגבי כמה זאבים והביא גם מתשי' מהר"ם מלובלין סי' ק"ד דמשמע מדבריו דדוקא כשהיו צאן הרבה וזאבים הרבה ובחצר הוא שהחמיר אבל בבקעה אפי' הי' הרבה זאבים והרבה צאן לא חיישינן עיי"ש:
ע למקום צר. עפת"ש מ"ש דרחב כחצר המשכן הוי מקום רחב ועמ"ז ס"ק י"ד בשם הכנה"ג מהדמש"א דכשרחב ק' על נ' אמה הוא כשיעור רוחב המשכן ומהני גם לגבי בהמות והמ"ז פקפק ע"ז עיי"ש וע' פת"ש ובדברינו לעיל (ס"ק ס"ז) מ"ש מתשו' מהר"ם מלובלין דהכל תלוי אם היו הרבה צאן או הי' הרבה דורסים עיי"ש והנה בס' דברי יוסף סי' שצ"ז כ' דא"א להורות כדברי המהרמ"ם בתשו' זו דא"כ נתת דבריך לשיעורין כי מי יכול לשער בזה לפי ערך ריבוי הצאן והנדרסים ובע"כ כל שיש מקום להנדרס: לרוץ ממקום למקום מותר והביא ראי' לדבריו עיי"ש באריכות אבל בכו"פ ובתורת יקותיאל בהשמטות לסעי' ט' ובד"ק כ' דהכל תלוי בראות עיני המורה באומדנא אם לפי הענין יכולין לברוח שלא ישיגם הדורס רק שכ' שצריך ישוב הדעת להבחין שלא יכשל ח"ו באיסור תורה עיי"ש וע' בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' נ"ט שכ' ממשמעות הח"ס דאם יש שיעור ד' אמות לכל כבש הוי דינו כמקום רחב עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י"ח בעובדא שהיו ק"פ צאן בדיר רחב י"ח אמות באורך פ' אמה והי' שם זאב וכ' דאין לדונו כמקום רחב לענין להתיר לאכילה ומ"מ יש להתיר למכרן לעובד כוכבים עיי"ש:
עא שאינם יכולים לברוח. עבאה"ט מ"ש דבעופות שיכולין לברוח אנה ואנה לא חיישינן וכו' וע' בשו"ת צ"צ סי' ק' וק"ה שכ' דהטעם שמקילין בעופות בזה הוא משום שיכולין לפרוח למעלה ממחיצת החצר עיי"ש ומשמע דאם הם קצוצי כנפים או שכנפיהם קשורים יש להחמיר אף בחצר רחב וע' במ"ז ס"ק י"ד ובשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' כ"ג וע' בד"ק שם ס"ק ד' בד"ה תרנגולים ובמק"מ ס"ק כ' שכ' דאם הי' העוף או הבהמה שבור או חולה לא מהני לי' מקום רחב דכיון דאין יכול לברוח מחמת חוליו מה מהני לי' מקום רחב ומסתפק שם בתרנגולים כיון שהם אין רואין בלילה והדורס רואה אולי הוה החדר כמקום צר ואח"כ (בד"ה כאן) נוטה להקל בזה כיון שאנו רואין בחוש שכשמרגישין התנגדות להם פורחים הנה והנה ופורחים לגובה אף בלילה כשאינם רואים היטב ע"י הרגשתם ע"כ מהני מקום רחב וגובה להשתמט גם בלילה ולעופות רבים עיי"ש וע' מזה בשו"ת שאילת שלום תניינא סוף סי' כ"ה שרצה רב אחד לומר כן דבעופות שאינם רואין בלילה אינם יכולין לפרוח ע"כ לא מהני מקום רחב בעופות בלילה והוא ז"ל כ' שהוא דבר בדוי מלב ולא מצינו לשום אחד מהפוסקים לחלק בכך ואין לנו להוסיף חומרא מדעתינו בזה עיי"ש. וע' בשו"ת מהר"ם שי"ק חיו"ד סי' ע"ח שכ' בפשיטות דגם אווזות הם בכלל עופות הפורחים כיון דיכולין לפרוח באויר עיי"ש אמנם בשו"ת ספר יהושע סי' מ"ח כ' דאווזות י"ל דאינם בכלל עופות הפורחים לענין זה כיון שאין דרכם לפרוח באויר כ"כ ובפרט כשהם שמנים א"א להם לפרוח ומכ"ש בהיותם רבים במקום א' דלא ימלט שלא יהי' א' מהם שא"י לפרוח ויכול הדורס לתופסו בחד שחי' עיי"ש וע' במק"מ ס"ק כ"ב ובדע"ת ס"ק ד' שהביאו דבריו לדינא ועיי"ש עוד בדע"ת ס"ק י"ח מ"ש בזה וכ' דאווזות השמנות שא"י לפרוח דינם כבהמות ואווזות שאינם שמנים אף בחצר שאינו רחב יש להקל למכור לעובד כוכבים ובעוף אינדי"ק כיון שדרכן לפרוח באויר יש להקל להתירה גם לאכילה ודינה ככל עופות הפורחות וסיים שם וז"ל ודע שיש זמן שהאווזות ובר אווזות חולפין נוצותיהן ואז הם חלושים וא"י לפרוח והמורה צריך לדקדק בזה עיי"ש. וע' בס' ערוגות הבושם אות ד' שנשאל בכלוב שהי' בה י"ב אווזות והכלוב הי' פתוח למעלה וגם בצד הכלוב הי' מקום פתוח וכ' דאין לסמוך ע"ז להקל ולומר דיכולין לפרוח ע"י שהי' פתוח מלמעלה ובצדה דשמא הי' להם צר המקום לפשוט כנפיהם לברוח כמו שחזינן באמת שנשארו בהכלוב ולא ברחו מהכלוב ואין סברא לתלות שפרחו מתחלה מהכלוב ואח"כ חזרו לשם עיי"ש (וע"ל ס"ק ע"ח):
עב לברוח מפניו. עפת"ש מ"ש מתשו' מאיר נתיבים דבעינן שיהי' הכל בהיקף א' אבל בב' חדרים פתוחים זה לזה אם היו שוורים הרבה שא"א להם להכנס אלא א' א' אין מצטרפין וע' שם בתשו' מאיר נתיבים שכ' מתחלה להקל בזה ולסמוך על מה שיוכלו השוורים לצאת מהפתח א' א' אף שכולן לא יוכלו לצאת בה משום דהוי כדין מחבואה אחת שמצלת על הכהנות כולם אבל דחה זאת שאין לסמוך על זה להקל כלל עיי"ש אכן בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' רכ"א כ' דלסניף יש לצרף סברא זו במקום שיש בלא"ה צד להקל היכא שי"ל שקצת מן העופות פרחו למעלה וא"א לומר שהדורס דרס לכולהו ולסמוך על סברא זו דהוי כמחבואה אחת שמצלת וכו' ע"כ אף שבודאי יש שם כמה נדרסים מ"מ כיון שתלינן שהרוב בודאי לא נדרסו בטל המועט בהרוב עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ה ועבשו"ת שואל ומשיב קמא חלק א' סי' ש"ג שכ' ג"כ להקל בזה בצירוף סניפים בעובדא שהי' ברפת ק"נ צאן ולסך ק"נ צאן הי' בודאי הרפת כמקום צר ונמצא ג' מהם מתים וי"א נפצעו והשער של הרפת לא היתה חזקה רק שהי' מחיצת קנים של שתי כדרך מחיצת הכפרים ולא היו יכולין לברוח כולם כאחד רק אחד אחד ע"י הדחק וכ' דאף שבודאי השיג הרבה מהם דהא לא היו יכולין לברוח כולן ביחד כשבא הדורס מ"מ י"ל דכיון דכל א' מהצאן יש לו היתר דהי' יכול לברוח הו"ל כמחבואה אחת וכו' וכ' דאף דקיי"ל שאין לסמוך ע"ז כ"א באיסור דרבנן מ"מ כאן דהוי על כל א' ספק שמא ברח דהו"ל ספק על ספק לא על מקלינן בדריסה עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ במהדורא תניינא חלק ב' סי' מ' עיי"ש ועבשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' נ"ז שדעתו דאף אם הי' בהמחיצה פתח רחב י"ב טפחים שיוכלו הצאן לברוח דרך שם לחוץ לא מהני כל שאינם יכולין לברוח במרווח עיי"ש וע' עוד בדבריו לעיל סי' נ"ג שנשאל שהיו הרבה עופות בבית ובלילה נשמע מקרקרין ובבוקר נמצאו כמה עופות קטועי ראש וכמה עופות חסרים לגמרי רק חמשה מהם נמלטו בחור דרך הפתח אל החצר הרחב והשיב להחמיר עפ"ד המאיר נתיבים הנ"ל כיון דא"א להם לצאת מן הבית להחצר כ"א בדוחק ולחץ בזה אחר זה ואדרבה זה גרע טפי דזה דומה לעומד על הכלוב דבסעיף זה דבאותו זמן שרוצה להשמט בזה אחר זה הוא כועס עליהם ודורסם עיי"ש וע' בס' דברי יוסף סי' שצ"ח שהביא דברי השע"צ הנזכר והשיג עליו דאין כוונת המאיר נתיבים דבעינן שיהו יכולין לברוח דרך פתח רחב דוקא דגם אם יכולין לברוח א' א' דרך מקום צר ג"כ מהני והמ"נ לא החמיר בזה אלא בנידון דידי' שהי' כל חדר וחדר בפ"ע מקום צר וכיון שאינם יכולין לברוח מחדר לחדר במרווח אין הב' חדרים מצטרפים משא"כ בנ"ד שהי' להם לברוח לחצר רחב בזה אף שאין יכולין לשמוט אלא א' א' ג"כ מהני וגם לא דמי להכניס ידו ללול דהתם אינם יכולין לברוח אף א' א' ובאמת גם בלול אם הי' פתח הלול פתוח אף שאינם יכולין להשמט אלא א' א' ג"כ מהני עיי"ש באריכות והנה אמת הדבר כי כן משמע מאו"ה שהביא הד"מ אות ו' דכשהלול אינו סגור נידון כמקום רחב עיי"ש ולא חילק בין אם פתח הלול הוא רחב שיוכלו לצאת בו כמה עופות בפעם א' ומשמע דעתו דאפי' הוא קצר כדרכו להיות תמיד ואף שלא יוכלו לברוח רק א' א' ג"כ מהני וע' בד"ק ס"ק ד' (בד"ה גם) שכ' כן להדיא בעופות שהיו בלול אם אפשר להם לצאת מהכלוב עכ"פ בדוחק הו"ל מקים רחב עיי"ש אולם בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' נ"ג (בשאלה הב') החמיר מאוד בעובדא כזו בלול שהי' פתחה רחב לצאת בה רק ב' תרנגולות וכ' דאף שמשמע מלשון האו"ה דכשהלול אינו סגור נידון כמקום רחב מ"מ אין לסמוך ע"ז להקל דהא יש לחוש דאולי נכנס הדורס דרך הפתח ועמד על הפתח שלא יוכלו לברוח עיי"ש והנלפענ"ד בזה דאם הלול גדול קצת באופן שיכול להיות שעמד על הפתח ודרס שם במקומו להעופות שלא יכלו העופות לברוח לצדדים שלא יוכל להגיע אליהם ממקום שעמד שם בזה שפיר יש לחוש להחמיר אכן אם הלול גדול קצת באופן שאם הי' הדורס עומד שם על הפתח היו יכולין להשמט ולברוח לצדדים שלא ישיגם בלתי אם ירוץ אחריהם יש להקל כיון דבע"כ הוא מוכרח להניח מקומו כדי לרוץ אחריהם להשיגם ממילא שיכלו שאר העופות לברוח דרך הפתח כן נ"ל:
ודע דכ"ז הוא רק בנמצאו כעת לפנינו שאר העופות חוץ לכלוב אבל אם כאשר באו לראותם לאחר שברח הדורס ראו ששאר העופות הם בתוך הכלוב ע' בד"ק שם שכ' שאין להקל כלל וכ' שם בעובדא דידי' שהי' עומד כלוב מלא עופות בחדר גדול ושמעו בלילה צעקת העופות וכשבא לראותם מצאו מקצת עופות חוץ לכלוב וקצתם בכלוב ומאותן שבכלוב מצא איזה עופות נדרסים וכ' דאותן שבכלוב יש לאסור כי הם בכלל לא יכלו לישמט כיון שמהכלוב אינם יכולין לצאת כ"א בדוחק וכיון שנמצאו בכלוב תלינן שהיו שם גם בעת שהי' שם הדורס ואין לתלות שגם הם היו חוץ לכלוב רק שחזרו אח"כ מאליהן לתוך הכלוב דאין דרך העופות לחזור מאליהן לתוך הכלוב אך העופות שנמצאו בהחדר כשרים ואין לחוש דהיציאה לחוץ הי' ע"י גרירת הדורס כי תלינן שיצאו מאליהן קודם שהגיע הדורס לכלוב עיי"ש וכ' שם עוד (בד"ה נכנס) בעופות שהיו בחדר קטן ובו חלון שיכולין העופות לצאת דרך אותו החלון לחוץ ובא לשם ברדלס ואכל א' מהם ומצאו שאר העופות שם בהחדר ולא מבחוץ אם הם עופות שקנו מחדש שאלו יצאו מהחלון לחוץ לא היו יודעין לחזור אזי כל העופות הנמצאים עתה בהחדר אסורים דא"א לתלות שברחו וחזרו ובאו לחדר כיון שלא ידעו ולא הורגלו לצאת ולבא דרך חלון זה אבל אם הם עופות שהם שם מכבר ורגילין לצאת ולבא מעצמן דרך אותו החלון קל עיי"ש וע' במק"מ ס"ק כ"ב שמצדד להקל בזה דהא אפי' בלא הטעם שברחו וחזרו י"ל דבודאי לא דרס אותם שנשארו שם דאם איתא דבא לדרוס ולהזיק גם להם בודאי היו בורחים כדי להנצל מידו אלא ש"מ שלא הגיע אליהם כלל כדי לדרוס אותם וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש (וע' בדברינו להלן ס"ק ע"ט מ"ש עוד מזה) וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' רי"ח שכ' כן בהחלט דכל הקולא בזה ביכולין לישמט א' א' ע"י הדחק הוא רק בנמצאו כעת לפנינו חוץ לכלוב ולא זולת וכ' שם ע"ד שרצה השואל להקל ע"י שהי' מקום לצאת א' א' בין שליבה לשליבה ע"י הדחק וכ' דהמקיל בזה מאכיל טריפות לישראל כי הוא ודאי טריפה כיון דקיי"ל בכ"מ כאן נמצא כאן הי' וכאן כיון דחזינן שהעופות הם בפנינו כעת בתוך הכלוב אמרינן מסתמא גם בשעה שהי' הדורס שם היו בהכלוב ומה דקיי"ל דכשהמקום רחב לא חיישינן להנשארים היינו אם גוף המקום שהעופות הם בו הוא מקום רחב שיכולין להשמט מן הדורס אבל אם המקום הזה גופו מוקף במחיצות ובמקום הזה אין להם צד לנטות להיות נשמטין שם רק שנאמר דיצאו מזה המקום אז בודאי אם הם נמצאים כעת בהכלוב אמרינן שגם בתחלה הי' כאן ולא יצאו ובפרט שכן הוא מצד הסברא דדוחק לומר שחזרו מעצמם אח"כ להכלוב דאם יצאו מי החזירם ודרכו של עוף לצאת מן הכלוב ולא לחזור ובפרט לומר שיצאו וחזרו לתלות בתרתי לקולא בודאי לא שייך לומר עיי"ש וכדבריו אלו כ' שם עוד להלן סי' רכ"ב עיי"ש:
עג מפניו. עד"ק ס"ק ד' שכ' דבספק אם הי' במקום צר או רחב אם לא הוי ספק חסרון ידיעה יש להקל בהפ"מ די"ל דהוי כספק על עיי"ש אבל בתשו' חתם סופר חיו"ד סי' ס"ה משמע דאף בספק אם הוא מקום רחב או צר אין להקל אלא בצירוף עוד ספק וכמבואר למעיין שם שכ' בנמצאו בחצר ב' צאן דרוסים ע"י זאב ונמצא מחיצת החצר נפולה והתיר מטעם ס"ס שמא כהמקילין בחצר רחב ושמא נפל המחיצה טרם הגיע הדורס לשאר הצאן והי' מקום פתוח דשרי לכ"ע ועכ"פ הו"ל ספק על דמותר עיי"ש וכ"כ בלב"ש בחידושי דינים ליו"ד סעי' כ"ד ס"ק ע"ב בהיו צאן בשדה ואח"כ הכניסם לדיר ואח"כ נמצא א' מת בדיר רחב ונתלש האלי' וגם מא' חי נתלש האלי' ומבעבע דם וניכר שהי' דורס ביניהם אלא שא"א להתברר אם נעשה בלילה בהיותם בדיר או שנעשה בשדה טרם באו לדיר וכ' להקל דהוי כספק על בצירוף עוד ספק שמא מקרי חצר מקום רחב וגם הי' אמונא שלא נעשה מזאב רק מכלב דהזאב אין דרכו לתלוש האלי' ועוד שאר הוכחות שנעשה ע"י כלב עיי"ש הרי שלא רצו לסמוך על ספק זה שמא הי' המקום רחב להיות בכלל ספק על אלא בצירוף עוד ס' וע' בעצי לבונה ובשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ע"ד וכ"כ במק"מ סי' כ"א דהמורה אל יקיל בספק כזה לחשבו כספק על אלא בצירוף עוד צדדים אחרים עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ל' מ"ש בזה : (עד) כגון שנכנס לדיר שלהם. עבאה"ט ופת"ש דבבהמה אף בחצר גדול ומוקף מחיצה הוי ספק פלוגתא ועלב"ש שם שהביא דברי המ"ב שהביא הפת"ש ועיי"ש במ"ש בזה וע' מק"מ ס"ק כ"א שהעלה לדינא דהכל תלוי לפי הענין דאם הי' החצר רחב הרבה והדורס לא הי' ביניהם רק זמן קצר דאז אפשר להיות שניצולו הבהמות מידו ע"י בריחתם שלא הי' יכול להשיגם אז הוי ס' פלוגתא אבל אם לפי הענין לא היו יכולין לינצל מידו אם הי' רודף אחריהם הרבה אין בזה פלוגתא ולכ"ע אסור ואפי' למכור לעובד כוכבים אסור עיי"ש ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' רכ"ז:
עה עוף דורם שנכנס לכלוב מלא עוף. הנה מדקדוק לשון זה שכ' לכלוב מלא עוף משמע דדוקא בנכנס לכלוב מלא עוף שייך דין זה אבל בדין הנ"ל בסעי' ב' בנץ שנכנס בין גו"ט לא שייך דין זה דהא כפל הדברים ונקיט בארי שנכנס בין השוורים ובעוף הדורס שנכנס בין העופות ומשמע בעוף הדורס לא יצוייר דין זה רק בנכנס בין העופות והטעם פשוט הוא כיון דכ' המחבר דהנץ אין לו דריסה בגו"ט אא"כ ניקב לבית חללו וא"כ בנץ שנכנס בין גו"ט אפי' הי' המקום צר אף שהוא שותק והן מקרקרין הרי יכולין לבדוק אם ניקב לבית חללו אבל לפי מ"ש בש"ך ס"ק י' (והביאו הבאה"ט ס"ק ה') דלדידן יש להחמיר גם בדריסת הנץ בגו"ט כמו בשאר דורסים משום דאין אנו בקיאין בבדיקה ממילא דשייך דין זה גם בנץ שנכנס בין גו"ט וה"פ:
עו דורם שנכנס לכלוב עשפ"ד ס"ק ט"ז שכ' מתשו' הב"ח סי' קמ"ז מעשה בכלוב מלא עופות ונשמע קול צעקה בלילה ואמרו שע"י ברדלס שקורין בל"א טחו"ר או מארדע"ר וכשבאו לראות נמצא תרנגולת אחת שנדחקה מן הכלוב וברחה והשאר רצו והלכו לכאן ולכאן וא' מהם תחוב ראשו בין הנקבים והשיב הב"ח דאיתן שרצו בכלוב הנה והנה יש להתיר משום ס"ס שמא לא עייל הדורס בכלוב כלל ואף שהי' באותו החדר מ"מ עכ"פ ספק לא על מקרי כיון שהכלוב מוקף הוא בקנים בפ"ע וס' שמא לא נגע בא' מאותן שרצו לכאן ולכאן דהוי מקום רחב ולא חיישינן להו עיי"ש וע' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ע"ט מ"ש בדברי הב"ח בזה (וע' לקמן ס"ק ק"ה וס"ק קכ"ה): (עז) שנכנס לכלוב. עבשו"ת טוטו"ד שם שכ' שדרכו להורות במה ששכיח בעופות שבכלוב שנמצא עוף א' נדרס בכלוב כל שהי' ראשו או צוארו של העוף הנדרס תחוב בין השלובים לחוץ מן הכלוב יש להתיר שאר העופות שבכלוב ההוא דהוי כספק על ספק לא על ולא פשט הדורס את ידו לפנים רק שבשעה שהוציא העוף הנדרס את ראשו לחוץ תפסו ודרסו שם בחוץ עיי"ש ומשמע מדבריו דאפילו ראינו שהרורס פצע ולא הרג ואפי' היו השליבות של הכלוב רחוקות זה מזה באופן שיש לומר שהדורס הי' יכול לכנוס כולו לתוך הכלוב אפ"ה כל שהעוף הנפצע הוא נמצא ראשו וצוארו תתוב לחוץ כשר וכ"כ שם להלן בתשובה פ"ג ובתשו' פ"ח באמצע התשו' ובמהדורא תניינא שלו סי' רי"א באמצע התשו' עיי"ש באריכות וכ"כ בשו"ת בר ליואי חיו"ד סי' י"ב בכלוב שהי' מלא כמו עשרים עופות ונמצא א' מהעופות ראשו חוץ לכלוב מבעבע דם ומת דשאר העופות מותרות מטעם הנ"ל דהוי כמו ספק על ספק לא על עיי"ש באריכות וע' עוד בתשו' טוטו"ד תניינא בקי"א סי' נ"ד שכ' עוד רבותא יותר דאפי' אם לאחר שברח הדורס נמצא שכל העופות שנשארו חיים היו בולטין ג"כ בראשן חוץ לכלוב אין לחוש דתולין במצוי דלאחר שהלך הדורס הוציאו העופות ראשן לחוץ כדי לברוח פן יבא הדורס עוד הפעם ובשעה שהי' שם הדורס ודרס הראשון בודאי לא הוציאו ראשן לחוץ אל הדורס דיותר הוא הדרך של העופות להתחבאות כשבא אצלם הדורש עיי"ש באריכות אמנם בשו"ת ברכת רצה סוף סי' כ"ה השיג על הגאון מהרש"ק ז"ל בזה וכ' דלדעתו אין לסמוך על סברא זו להקל כלל דאין זה נכנס כלל בגדר ספק על ספק לא על עיי"ש וכ"כ בס' דברי שאול ויוסף דעת סוף סי' זה שנשאל ג"כ בעובדא כזו שהי' ראשו וצוארו של הנדרס חוץ לכלוב שהושיט ראשו דרך הקנים בין השליבות ולא רצה לצדד להקל בשום קולא ע"י סברא זו דלהוי זאת כספק על עיי"ש ועי' בספרו שואל ומשיב קמא ח"א סי' ד"ש שהשיג ג"כ על דברי הגאון מהרש"ק ז"ל בזה וכ' דאין סברא לומר שתחבה צוארה לחוץ ודרסה שם כי דרך הבעה"ח לברוח מפני הדורס עיי"ש ועבשו"ת עמודי שש בקונטרס דיני או"ה סי' י"א מ"ש בענין זה וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ל"ב שכ' לחלק בזה בין תרנגולים ובין אווזות וכדומה דבאווזות כיון שדרכן לתחוב ראשן בין השליבות בלילה כדי לאכול שפיר יש לתלות דבשעה שהוציאה ראשה לחוץ קפץ עלי' הדורס ולא הכניס ידו לתוך הלול כלל שפיר יש להקל כדעת הטיטו"ד הנ"ל אבל בתרנגולים שאין אוכלים בלילה ואין דרכם להוציא ראשם חוץ לכלוב כיון שאין רואין בלילה אין סברא לתלות בדבר שאינו מצוי ע"כ שפיר צדקו בזה דברי השו"מ להחמיר וכן אם נמצא שתחבה ראשה למטה בשולי הכלוב בין השליבות בודאי אין לתלות בשום קולא ויש לאסור בכ"מ עיי"ש: (עח) לכלוב מלא עוף. עבאה"ט מ"ש דבעופות כל שאינם בכלוב מקרי מקום רחב וע' במ"ז ס"ק י"ד שכ' כן לדינא דדיר הוי מקום רחב לגבי עוף עיי"ש ועבשו"ת נטע שעשועים חיו"ד סי' ט"ו בדברי הרב השואל שכתב דמשמעות הפוסקים הוא דדוקא כשהדיר אינה מקורה אז הוי לגבי עוף כל דיר כחצר רחב כיון שיכול לפרוח למעלה מן המחיצות אבל כשהיא מקורה הוי הדיר כמקום צר גם לעופות עיי"ש ולפענ"ד נראה ראי' לדבריו מתשו' הב"ח החדשות סי' כ' שכ' שם בעובדא שלו שהי' בדיר ב' אווזות וד' בר אווזות ומצאו בבוקר הד' בר אווזות קטועי ראש וכ' דהב' אווזות שבדיר בודאי טריפה עיי"ש הרי דאף שהי' בדיר ולא בכלוב לא התיר ולא הקיל כלל משום שדיר נקרא מקום רחב לעופות ובע"כ משים שהי' הדיר מקורה. שוב ראיתי בשו"ת בית שלמה ח"ב סוף סי' קט"ז שכ' כן לדינא דאף בדיר אין היתר לגבי עוף רק בדיר שאינה מקורה משום דיכולין לפרוח למעלה מהמחיצות אבל בדיר מקורה אין להתיר אף בעופות כדברי השואל של תשו' נטע שעשועים ורמז לדברי הב"ח שכ"ל עיי"ש וע' בכנה"ג בהגהת ב"י אות כ"ג וכ"ד שכ' בשם הדמש"א דהא דאמרינן דעופות כל שאינם:
בכלוב הוי כמקום רחב היינו מפני חי' הדורסת אבל מפני עוף הדורסת הכל מקרי מקום צר כיון שהדורס יכול לעוף ולבא עלי' ואינה יכולה לברוח מפניו עיי"ש וכ"כ בבל"י ס"ק י"א וע' במ"ז שם שכ' דלא ידענא מנא לי' להחמיר בזה דהא מלשון הש"ע משמע דאף בעוף הדורס דוקא כשהי' בכלוב אסור אבל בחצר או בדיר אף שהיא מקורה שרי דשמא לא השיגם עיי"ש וע' בגה"ק אות א' ובמק"מ ס"ק כ"ב מ"ש בזה וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' רכ"א שהביא ראיות לדברי הפרמ"ג בזה עיי"ש ועבשו"ת אמרי אש חיו"ד ריש סי' כ"ג וע' בדע"ת ס"ק י"ח מ"ש בזה וכ' דאם הדורס אינו עוף הפורח ויש מקום בגובה שהעוף יכול לעמוד עליו שם אז אפי' אם הגג סתום למעלה יש להתיר אף באכילה אף בדורס הברדלס אבל אם הדורס הוא ג"כ עוף או שאין מקום למעלה לעמוד עליו יש לאסור באכילה ומותר למכור לעובד כוכבים ומזלות ואם הגג הוא פתוח למעלה בכל גווני מותר אפי' באכילה עיי"ש ועבשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ע"ח שנשאל בעובדא שהי' בהחדר המחזיק לערך ה' אמות אורך וג' וחצי אמה רוחב והי' שם ג' אווזות וכ' דלצרף לסניף י"ל שדיר לא הוי מקום צר לעופות עכ"פ לענין זה דיכול למוכרם לעובד כוכבים ומזלות עיי"ש ועבשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' נ"ז שהסכים לדברי הרב השואל להכשיר בעובדא שהי' בהעלי' כחמשה עשר עופות והעלי' מחזקת לערך שבעה אמות אורך ברוחב ששה אמות והברדלס פצע א' מהם וכ' שיפה פסק המורה להכשיר הנשארות מה"ט דהוי מקום רחב לגבי עופות עיי"ש ויותר מזה כתב בספרו דברי שאול ויוסף דעת בסי' זה דגם בדיר רחב ד' על ד' הוי מקום רחב לעופות כיון שאין הדורס יכול להגיען בחד שחי' עיי"ש אך בשו"ת אמרי אש שם סי' כ"ב נוטה להחמיר בענין זה וכ' דמתשו' המשאת בנימין סי' פ"ז משמע דאין חילוק בענין זה בין בהמה לעוף דגם בעופות בעינן חצר רחב דוקא כרוחב המשכן כמו בבהמה וכ' שאין לסמוך להקל בענין זה בעופות יותר מבהמה רק לענין המכירה לעובד כוכבים ומזלות דבענין זה יש להקל בעופות עיי"ש באריכות ועי' בס' דברי יוסף סי' שצ"ז מ"ש ע"ד תשו' אמרי אש הנ"ל ועבשו"ת ספר יהושע סי' מ"ח מ"ש בענין זה וכ' שם דחדר שמחזיק י"ב אמה על י"ב אמה הוי מקום רחב לגבי עופות ואם נכנס לשם שועל כשר עיי"ש ועבשו"ת יד יוסף סי' מ' מה שהאריך בענין זה וסיים ע"ז מדברי הכו"פ בשם האחרונים דבענין זה תלוי הכל בראות עיני המורה אם אין המקום צר להם לברוח עיי"ש ועי' עוד בשו"ת טוטו"ד שם בעובדא שהי' לערך שמונים בר אווזות בחדר המחזיק שבעה אמות אורך וששה אמות רוחב ונדרסו מהם סך י"ב בר אווזות ע"י ברדלס ושלשה נפצעו והמורה התיר הנשארים כיון שהבר אווזות יכולין לעוף ולפרוח נחשב זה כמקום רחב והשיב דיפה הורה בזה להכשיר כי יש לצרף לזה עוד סניף דהן אמת דהיו הרבה בר אווזות וא"א לומר שפרחו כולם למעלה אעפ"כ יש להתיר כיון דעכ"פ קצת בודאי פרחו למעלה ה"ז דומה לדין אם יש מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולם עיי"ש וע' בשו"ת דבר משה תניינא סי' מ"ח בד"ה והנה לענין עופות:
עט דרס. עפת"ש ס"ק ח' מ"ש מהח"ס בהי' מקום הגדר נמוך וכו' וע' בשו"ת צ"צ סי' ק' שנשאל בעובדא שנכנס בלילה זאב א' לחצר גדול המוקף מחיצות סביב אשר בו היו הצאן והכבשים והי' הפתח פתוח וסולם מונח ארצה גבוה אמה והצאן והכבשים היו יכולין לקפוץ מע"ג הסולם לחוץ ויהי בחצי הלילה שמעו הרועים שהכלבים נובחים והכבשים מקשקשים בהזגים וראו שקפץ הזאב ויצא לחוץ ומצאו כבש א' דרוס והורה דלכתחלה יש לחוש לכל שאר הכבשים שהיו שם בהעדר ההוא ואסור לקנות מהם לכתחלה אך כשכבר קנה מהם ישראל יש לסמוך להקל ולהתיר אותם ולסמוך על מה שהיו יכולין לדלג ולצאת דרך מחיצות החצר לפי שלא הי' מחיצה גבוה אצל הפתח רק אמה א' ובכה"ג יש לסמוך על המקילין ולהתיר אותן הכבשים שכבר קנה משום דהוי הפ"מ אבל לכתחלה אסור לקנות מהם ולאכול עד לאחר שיעבור עליהם יב"ח ודוקא שמצאו את הכבש הדרוס עדיין חי באותו שעה אז הוא דיש לחוש לכל הכבשים שבחצר אבל אם מצאו הרוג לאותו כבש תיכף ומיד שהקול נשמע אין לחוש עוד לשאר הכבשים דאמרינן כבר נח רוגזי' ולא דרס יותר עיי"ש ועבשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ס"ג שם שכ' לדינא דכיון כל הכבשים לפנינו בתוך החצר אין לסמוך להקל כלל דמה שהי' הגדר נמוך שהיו יכולין הכבשים לברוח ע"י הדוחק לקפוץ ע"ג הגדר לא מהני דנהי דמחמת אימת המזיק הי' בורחין כן אבל איך חזרו לחצר אח"כ ע"י הדחק בחנם ומדחזינן שהם עכשיו בתוך החצר ש"מ שלא ברחו עיי"ש וע' בגה"ק אות א' מ"ש על דבריו בזה והעלה לדינא כהצ"צ שמקיל בזה אף כשמצאו הצאן עתה במקומם בחצר דא"צ לומר משום דברחו וחזרו אלא כיון דיש להם טצדקי לברוח ע"ג הגדר לינצל אם איתא דבא לדרוס ולהזיק גם להם ודאי היו בורחים לינצל מידו אלא ש"מ לא הגיע אליהם הדורס כלל ולהכי לא ברחו עיי"ש (וע' בדברינו לעיל ס"ק ע"ב) וע' בדע"ת ס"ק כ"ה שכ' ג"כ דהעיקר לדינא כדעת הצ"צ וגם כ' שם די"ל דאף במה שהחמיר הצ"צ שלא להקל רק לענין לשחוט הכבשים שכבר קנו משום הפ"מ אבל אסורים לקנות יותר מהצאן שבחצר ההוא זה דוקא בנידון דידי' שלא הי' שם להצאן מקום לצאת אלא דרך שער או דרך פירצה דהוא מהנמנע שיצאו כולם תיכף כפי שהי' שם כמה מאות צאן והי' ביד הדורס לדרוס הרבה מהם בהיותם בחצר אבל אם הי' כל הגדר נמוך מאוד באופן שהי' בידם לקפוץ דרך הגדר דינו כחצר רחב ומותר אף לכתחלה לקנות מהם ועיי"ש במי הדעת שסיים דאם הי' הפתח רחב רק י"ב טפחים עדיין הוי בכלל פתח קצר אך נראה דהכל הוא לפי ריבוי הצאן עיי"ש:
פ במד"א כשהוא שותק והם מקרקרים. ובספק אי מקרקרין או לאו ע"ל סעי' י"ב:
פא כשהוא שותק והם מקרקרים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דכששניהם מקרקרין אמרינן דכל א' ירא מחבירו ועמ"ז ס"ק ט"ו שהביא מהכנה"ג שכ' מהבה"ג דאמרינן שהדורס לא עביד להו מידי רק מבעית להו והם צועקים מחמת יראה עיי"ש וע' באם לבינה אות י"א ובסניף י"א שהעלה דיש נ"מ בין הטעמים לענין היכא שהדורס צעק והעופות שותקים דלדעת הט"ז אסור בזה כיון דלא שייך לומר שהדורס ירא מהעופות אבל לדעת הבה"ג שהביא הכנה"ג מותר גם בכה"ג דכל שהדורס צעק הוא סימן שאינו דורס רק מבעית להו ועיי"ש במה שפלפל בזה ולא העלה דבר ברור לדינא:
פב שותק. ע' בשו"ת נטע שעשועים סי' ט"ו שכתב בעובדא שבא ברדלס לחדר שהיה בו כלוב תרנגולים וכלוב בפ"ע עם אווזות ודרס בכלוב התרנגולים ובין האווזות לא נמצא שום ריעותא וגם נודע שהאווזות שתקו וכ' שם דלכאורה יש לאסור גם האווזות דלא שייך לומר שלמא עבדי בינייהו דהא חזינן שהברדלס לא נעשה בן תרבות דהא דרס בכלוב האחר מ"מ יש להתיר דע"י השתיקה ששתקו האווזות יש הוכחה דלא על הברדלס בכלוב דידהו עיי"ש וכיוצא בעובדא כזו כ' גם בהגהות אמרי ברוך על היו"ד כאן (והעתקתי דבריו להלן ס"ק צ"ג) עיי"ש ועי' בתורת יקותיאל ס"ק ז' שכ' דאם קרקר א' מהבהמות שבדיר והשאר שתקו אזי אותה שצעקה אסורה והשאר מותרין דמה שקרקרה לא הוי ריעותא לענין השאר ששתקו דאלו הזיק להם היו ג"כ צווחו ודוקא כשודאי שתקו השאר אבל בספק אי שתקו השאר אז מה שא' קרקרה הוי ריעותא גם לגבי השאר עיי"ש וע' בגה"ק אות ב' ובמק"מ ס"ק כ"ג שהביא כל דברי המחברים הנ"ל והשיג על דברי התוי"ק והעלה דהעיקר כדמוכח מדברי הנטע שעשועים והאמרי ברוך דדוקא כשהיו אותן ששתקו בכלוב אחרת הוא דמהני שתיקתן להצילן מספק דריסה אבל אם אירע שהיו בכלוב א' כמה עופות או שהי' בדיר אחת כמה בהמות והי' ביניהם הרבה שלא צעקו אין שתיקתן מציל אותם דכל שהי' בכלוב או בדיר אחד דודאי על בינייהו הדורס לא מהני שתיקתן ותלינן שתיקתן במקרה דדוקא היכא ששייך לומר דאותן ששתקו הן כת בפ"ע כגון שהם בכלוב או בדיר בפ"ע דהוי כלא על ביניהם כלל אז יש להקל בכה"ג עיי"ש ועד"ק ס"ק ה' ומבואר מדבריו דכ"ז כשידעינן שהי' דורס שם אבל אם לא ידעינן אם הי' דורס אז אם היו שם הרבה עופות ולא צעק וקרקר רק א' מהם יש ראי' שרק בקנה ניגף או שהי' ע"י דחיפת העופות זל"ז או דחיפת רגל מהקנה שעומדת עליו כי שכיח כן בלילה כשהתרנגולים ישנים וי"ל שלא הי' שם דורס כי אם הי' שם דורס לא שכיח כלל שכולם ישתקו רק א' יצעק ומ"מ כ' דאין להתיר זה הא' שצעק אלא אם אין עליו שום רושם קרע אבל אם מצאו על זה הא' שצעק רושם קרע בעורו אין להתירו דאולי עביד שלמא עם כולן וזה הא' הי' ורדף וגם החמיר לבדוק גם:
שאר העופות מבחוץ אם אין בהם רושם דריסה ועיי"ש בדבריו שמבואר דעתו דגם לענין זה העוף שקרקר אף שהחמיר הוא כן שלא להתירו לאכילה אבל לענין למכרה לעובד כוכבים ומזלות דעתו להקל עיי"ש:
פג והם מקרקרים. עי' במשמרת הקודש בהשמטות הד"ק סוף ס"ק י"ב שכ' דבהי' שם עופות קטנים וגם גסים ונמצא שדרס רק מעופות הקטנים ולא שמעו רק קול עופות הקטנים ולא הגסים י"ל דאין להחזיק ריעותא בעופות הגסים כלל אם בדקו ולא ראו בהם שום ריעותא עיי"ש:
פד מקרקרים. אם היו עופות בחדר א' שהי' שם הדורס ופצע א' מהם ובחדר הסמוך לו היו ג"כ עופות ובחדר הב' לא ראו אם נכנס שם הדורס אף כשגם העופות שבחדר הב' קרקרו אין לחוש עליהם דאף שקרקרו לא הוי ודאי על די"ל שלא נכנס לחדר הב' והוי ספק על. ד"ק סוף ס"ק ה':