דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא
סימן נו
סעיף א
א ניטלו צוה"ג. ואם נבראת כך חסרה צוה"ג ע' בפרי תואר לעיל סי' נ"ה ס"ק י"ב שכ' שזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א ולהרמב"ם כשר עיי"ש ועכו"פ לעיל שם ס"ק ו' שמצדד לכאן ולכאן עיי"ש אבל בשו"ת חכם צבי סי' ע"ז כ' בשם הרמב"ם דנברא חסר צוה"ג כשר עיי"ש וע' במ"ז כאן ס"ק א' שנוטה להקל בזה וע' בדבריו לעיל סי' נ"ה בשפ"ד ס"ק ח' וע' במחזיק ברכה ס"ק ד' שכ' להחמיר בזה אפי' בהפ"מ עיי"ש וע' בלב"ש סי' ו' סעי' א' אות ג' וסעי' ב' אות י"א שיש חילוק בין הפנימיים לחיצונים דבנברא חסר הפנימיים יש להתיר אפי' שלא בהפ"מ אבל בנברא חסר צוה"ג החיצוניים אין להתיר כ"א בהפ"מ עיי"ש וע' במק"מ ס"ק א' וע' באם לבינה לעיל סי' נ"ה אות ט"ו ובסניפי השלחן שם סניף י"ג שכ' דבכ"מ אין להקל בזה אף בהפ"מ באופן הנ"ל אלא כשהוא חסר ודאי מתחלת ברייתו אבל כשיש ספק שמא ניטלו לאחר הלדה פשיטא דטריפה עיי"ש וע' בשפ"ד לעיל סוף סי' נ"ה מ"ש מהבל"י בעגל שנולד וידיו עקומות וכתב ואני אומר אי איתרמי ברגלים האחרונים לא ידענא איסור ברור לזה ומ"מ אם הי' בא לפני לא הייתי מתירו מחמת חשש צוה"ג אף דבתולדה הוא אפ"ה יש לחוש לפסיקת הגידין עיי"ש וע' במק"מ ס"ק א' מ"ש בזה וכ' דמ"מ בהפ"מ יש להקל בנולד ברגל כפוף שלא לחוש לצוה"ג עיי"ש אמנם בדע"ת ס"ק ב' כ' דהעיקר כדברי הפרמ"ג להחמיר בזה דעגל שנולד ורגליו עקומות והולך על ברכיו יש חשש לצוה"ג דאף דהי' העיקום מתולדה מ"מ יש לחוש דאף שהי' בה צוה"ג מתולדה נתקלקלו אח"כ ע"י ההילוך על ברכיו וע"י העיקום אך סיים דמ"מ נראה דעכ"פ מהני בדיקת צוה"ג להעגל אף בזמה"ז עיי"ש וע' עוד בד"ק ס"ק ז' ובמק"מ ס"ק י"ח באווזא שהי' בה עיקום בעצם וניכר שהוא מקטנותו אין חשש לצוה"ג אבל בספק שבר חמיר ועיי"ש עוד במ"ש לענין אווזא שנכפף ארכובותיו במקום המחובר לשוק ויש חשש שנשמט ויצא לגמרי מחורו וע' במק"מ ס"ק י"ד שכ' דהיכא דלא הוי רק ספק יצא מחורו מהני בדיקותינו במקום צוה"ג עיי"ש:
ב צומת הגידין עבל"י ס"ק ח' שכ' שיש מין עוף שקורין קוראפאטוו"ע שאין לו צוה"ג ועשפ"ד ס"ק י' שכ' שאין לסמוך ע"ז ע"כ יש לדון בו כל החומרות שנתבארו בנשבר או נפסק במקום צוה"ג עיי"ש וע' בדע"ת שם במוסגר שכ' להקל בזה עיי"ש. (ג) או שנפסקו. עבאה"ט מ"ש בנקלפו מן העצם וע' פרי תואר ס"ק מ' שמקיל בענין זה עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ב' שסיים בצ"ע לדינא עיי"ש וע' בפלתי ס"ק א' שהעלה דאם המקום שהיו מחוברין שם קיים אלא שהגידין נתקלפו משם כשר דהדר בריא כיון שיכולין לחזור לשם ע"י רפואה ולחיות ולהתדבק כמקדם עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות ג' שהביא דבריו לדינא עיי"ש אמנם בס' אם לבינה ס"ק ב' השיג על הכו"פ בזה ודחה ראיותיו עיי"ש וע' במ"ז ס"ק א' שכ' דאם גם למעלה נחתכו לכ"ע טריפה ור"ל אם נעקרו ממקום חיבורן ונקלפו וגם נחתכו למעלה לכ"ע טריפה אבל בנעקרו רק למעלה ומחוברים למטה תלוי במחלוקת הפוסקים עיי"ש וע' לב"ש שם סעי' א' דין ו' ודין י"ד וט"ו דכל מקום שנאמר בדין נקפל בצוה"ג כאן היינו שנקפל מעל העצם אפי' עדיין דבוק בבשר או בעור הוי נקפל וכ' שם ובסעי' ב' דין ג' ד' וה' שיש חילוק בין נקפלו צוה"ג הפנימיים לחיצוניים דאם נקפלו הצוה"ג הפנימיים אז כשנבדלו מהעצם ומהבשר ועומדים באויר ואינם דבוקים כלום דכל שעדיין הם למעלה ולמטה מחוברים לגוף ויונקים ממנו כשר אפי' אם כל שיעור ארכן נקפל רק דבוקים בגוף למעלה מחצי השוק ולמטה מהערקום כשרה ואם נחתכו למעלה או למטה ה"ז ספק טריפה אע"פ דמצד הפסיקה אינה נטרפה דהא אותה הפסיקה הוא למעלה מחצי העצם או למטה מהערקום אפ"ה טריפה מצד ההקפלה שנקפל מהעצם כל שיעור ארכן דדוקא כשמחוברין עדיין לגוף למעלה ולמטה אז לא הו"ל כניטל ע"י ההקפלה הזו אבל השנחתך מצד א' מן הגוף או למעלה או למטה אז הו"ל כניטלו והוי ספק טריפה וכ' דמסתבר דמה שאנו מכשירין כשיונקין מהגוף למעלה ולמטה היינו דוקא כשהם מחוברים כולו לגוף ולא נפסק בשום מקום אבל אם נפסק בשום מקום דרך משל שנקפלו כל אורך צוה"ג בבהמה או בעוף ובשיעור טפח או יותר אחר כלות ההקפלה נפסק שם אע"פ שאותו הטפח הוא דבוק בבשר ובעצם אפ"ה טריפה שזה לא מיקרי יונק מהגוף ואין חילוק בין שנפסק למעלה ובין למטה. וכ' עוד מיהו זה דוקא כשנקפל כל שיעור אורכן אבל אם לא נקפל כולו כגון שהתחיל הקפלתו בתחלת רביע התחתון של עצם השוק ונקפל עד נגד הערקום ושם נגד הערקום נפסקו ה"ז כשרה וכן להיפוך שמן רביע עצם התחתון נקפלו עד למעלה מחצי עצם השוק ושם נפסקו למעלה מחצי עצם כשרה. כ"ז הוא בנקפלו הפנימיים אבל בנקפלו החיצוניים נשתנה דינם. דהיינו כשנבדלו מעל העצם אע"פ שדבוקים בבשר או בעור ה"ז ודאי טריפה אפי' לא נפסקו בשום מקום מיהו זה דוקא כשנקפלו כל שיעור ארכן אבל אם נשתייר מקצת שיעורן עדיין דבוק לעצם כשר ולכן בבהמה גדולה אשר חצי העצם מחזיק ט"ז אצבעות גודלין או יותר ונשתייר מקצת תוך ט"ז גודלין דבוק כשר ובבהמה אשר חצי העצם אינו מחזיק ט"ז גודלין ששיעור צוה"ג שלה הוא חצי העצם אם נשתייר מאותו חצי העצם למעלה מקום דבוק ה"ז ספק טריפה אא"כ ישער לערך הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שעדיין הוא תוך שיעור ט"ז גודלין לפי קטנו במקום שעדיין דבוק כשר ולפי שעכשיו אין אנו בקיאים בזה לכן כשנשתייר מאותו חצי עצם למעלה טריפה מספק אבל כשנשתיירו בו למטה דהיינו בתחתית השוק במקום התחלתן או אפי' למעלה מעט ממקום התחלתן כל שהוא במקום שלא יסופק ושבודאי עדיין שם צוה"ג אם נשאר שם מקום דבוק ה"ז כשר אכן כשהי' השיור במקום המסופק בו עדיין אם יש שם צוה"ג או כבר כלו שם הצוה"ג שאמרנו שהוא ספק טריפה אם תיכף ככלות ההקפלה נפסק שם הוי ודאי טריפה אבל אם עדיין יש מעט מקום חיבור בין ההקפלה להפסיקה אינו רק ספק טריפה עיי"ש ול' באם לבינה אות ג' וסניף ו' מה שמפקפק בדברי הלב"ש בזה עיי"ש. וע' עוד בלב"ש שם דין י"ז דמה שאמרנו דאם נקפלו הצוה"ג אף בנפסקו למטה מתחתיות השוק ה"ז ספק טריפה לא נאמר אא"כ נקפל כל אורך חצי העצם אבל אם לא הגיע ההקפלה מלמעלה עד חצי העצם אז אפי' הגיע ההקפלה מלמטה עד נגד הארכובה ונפסק שם במקום ההקפלה כשר עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק א' מ"ש בדין זה ופסק לדינא דאם נעקרו הצוה"ג החיצוניים ממקום חיבורן למטה בארכובה ונקפלו עד למעלה ואין מונחין במקומן כלל יש לאסור גם בהפ"מ אבל אם מונחין במקומן באורך העצם עד הארכובה אף שנעקרו מחיבורן בארכובה יש להקל ואם הם מחוברין למטה ונעקרו למעלה ממקום חיבורן ג"כ דינא הכי. וכ"ז בצוה"ג החיצוניים אבל בצוה"ג הפנימיים יש להקל בענין זה בכל גווני עיי"ש. וכ"ז הוא בצוה"ג דבהמה אמנם לענין אם נקפלו צוה"ג בעוף ע' בדברינו להלן (ס"ק ל"ד) שנשתנה דינו:
ד שנפסקו. פי' באמצע החוט. ט"ז ס"ק ב'. וע' לב"ש שם סעי' א' ס"ק ו' שכ' באמצע הס"ק דבנתלשו צוה"ג משורשם למטה ולמעלה כל שאין ריעותא בצוה"ג אף דשוב אינם יונקים ממקורם אפ"ה כל שהן דבוקים במקומם אין הפסיקה שלמעלה ושלמטה מזיק כלל וכשר עכ"ד אבל בס' כנפי יונה הניח זאת בצ"ע עיי"ש ודעת הפרמ"ג במ"ז ס"ק ב' נלפענ"ד דס"ל להחמיר דאי ס"ל כהלב"ש הו"ל לפרש דברי הט"ז בדרך מרווח יותר שבא לשלול דבנפסק למעלה ולמטה כשר ודו"ק:
ה טריפה. עשפ"ד ס"ק ב' ולב"ש שם דין ב' וסעי' ב' דין א' דכשניטלו או נפסקו הפנימיים לא הוי אלא ספק טריפה אבל החיצוניים הוי ודאי טריפה עיי"ש. וזה דוקא בבהמה אבל בעוף ע"ל בסעי' שאח"ז:
ו אע"פ כ' בלב"ש שם דין י"ח היכא שהגיד העב נפסק וא' מהדקין נקפל באופן שאוסרת ההקפלה כגון שנפסק מצד א' (כמש"ל ס"ק ג') או להיפוך שא' מהדקין נפסק והעב נקפל טריפה כיון דפסיקה לבד מטריף וההקפלה לבד מטריף ודאי דמצטרפין עיי"ש:
ז שכל. כ' בפר"ח ס"ק ח' בשם הד"מ אם הכו בהמה בגיד הנשה שלה בחץ יש לחוש לפסיקת צוה"ג וצריך בדיקה עכ"ל וע' בדע"ת ס"ק כ"ח מה שהתפלא על הד"מ בזה דמה ענין צוה"ג שהם בעצם השוק למקום גיד הנשה שהוא למעלה בכף הירך ועיי"ש במ"ש בזה והנה אמת הדבר שמבואר בשלחן גבוה לקמן סי' ס"ה ס"ק ל' דאף דקיי"ל דראשי הקנוקנות של גיה"נ נכנסים גם לעצם השוק היינו בראש עצם השוק מה שהוא מחובר עם הקולית אבל לצד הב' של השוק במקום שהוא מחובר עם הארכובה אע"פ שיש שם גידין לאו גידייהו דגיד הנשה נינהו אלא מצומת הגידין נינהו ומותרין הם עיי"ש אמנם מלשון הפרישה להלן סוף סי' ס"ה משמע דזה הגיד הנמשך מקצות עצם הקולית הוא נמשך ובא עד תחתית עצם השוק עיי"ש וכן מצאתי בס' טהרת אהרן בחלק ניקור האחוריים ס"ק מ"ב שכ' להדיא דגם בסוף עצם השוק במקום שהוא מחובר להארכובה ששם הטשי"ך שבתוך הפרק יש שם גיד א' שצריך לנקרו הואיל והוא נמשך ובא מגיד הנשה ובא עד הגומא ששם הטשי"ך ושם הוא הסוף של הגיד הנשה עיי"ש וכ"כ בשאר ספרי הניקור והבאתי דבריהם להלן אי"ה בסי' ס"ה סעי' ח' וממילא א"ש דברי הד"מ ועבשו"ת יד יוסף סי' כ"ג שנשאל בפרה חולבת שהיתה נפוחה במקום צוה"ג לצד חוץ סמוך ממש להארכובה תחתונה והעור נחתך לשנים עד שנראה הבשר רע סביבו והיתה צולעת היטב ואמר בעל הפרה שזה יותר משני חדשים שהכה אותה נכרי בברזל במקום צוה"ג ונעשית כך ונשאל על החלב ודעת השואל להטריף החלב עפ"ד הד"מ הנ"ל דיש חשש לפסיקת צוה"ג והעלה דאין לאסור החלב ממנה בחיי' מכמה טעמים עיי"ש באריכות:
ח קיים. כ' בלב"ש שם סעי' א' דין י"א וסעי' ב' דין ט' היכא שנמצאו צוה"ג פסוקין ולא נודע אם הוא קודם שחיטה או לאח"ש היכא דאיכא מידי למיתלי בי' שמחיים נעשה אע"פ דאיכא מידי נמי למיתלי בי' שלאחר שחיטה נעשה אפ"ה טריפה בין בפנימיים ובין בחיצוניים אבל אי ליכא מידי למיתלי בי' שנעשה מחיים אז יש חילוק בין הפנימיים להחיצוניים דבפנימיים יש להקל בהפ"מ עכ"פ בין בבהמה ובין בעוף אפי' ליכא נמי מידי למיתלי בלאח"ש אבל בחיצוניים אי ליכא מידי למיתלי לא במחיים ולא בלאח"ש אזי אם הפסיקה ההיא הוא באופן שאמרנו שהוא ודאי טריפה אז אסור בזה מספק ואם הפסיקה ההיא הוא באופן שאמרנו בה דהוי רק ספק טריפה כשר בזה בהפ"מ זולת אם רחוק הפסיקה בעוף הדק שיעור אגודל ובעוף הגס ב' גודלין שבפסיקה כזו אמרנו ג"כ דהוי ספק טריפה אפ"ה בכה"ג כשר אפי' באין הפ"מ. מיהו היינו דוקא כשידענו בודאי שהוא רחוק אגודל או ב' גודלין כנ"ל אבל אם לא נמדד ונאבד אפי' אם יש בו להסתפק שמא הי' הפסיקה למעלה מחצי העצם אפ"ה הוי ספק טריפה עיי"ש. והנה מ"ש דהיכא דאיכא למיתלי וכו' ע' בדברינו לעיל סי' נ' מה שהבאתי דעת העצי לבונה דפליג אהני כללי דכייל בזה הלב"ש ז"ל ודעתו להיפוך ממש דלא מיקרי ספק רק היכא דאיכא למיתלי במחיים וגם בלאח"ש ועיי"ש במ"ש בזה לדינא וע"ל סי' נ"ג סעי' ד' ובדברינו שם. ומ"ש הלב"ש דבפנימיים יש להקל בהפ"מ בין בבהמה ובין בעוף הנה לפמש"ל (בס"ק שאח"ז) אין מקום להקל בזה בעוף בפנימיים יותר מבחיצוניים ואדרבה בעוף דהוי הפנימיים ודאי טריפה יש להחמיר בכ"מ בנפסקו הפנימיים אפי' בהפ"מ:
סעיף ב
ט צוה"ג הם בבהמה. עבאה"ט ופת"ש מ"ש מדברי הבה"י דבעוף לכ"ע הם רק הפנימיים ולא החיצוניים ועשפ"ד ס"ק ב' ולב"ש שם ס"ק ט' שכ' דכמו דפליגי הנך ב' דעות בבהמה כך פליגי בעוף וכמו שהוא האוקימתא מהלכה בבהמה כן הוא ההלכה גם בעוף ואין הפרש בין בהמה לעוף כלל עיי"ש וע' באם לבינה אות ד' ובסניפי השלחן סוף סעי' זה שכ' שכן עיקר לדינא עיי"ש וע' בשו"ת מעיל צדקה שציין הפת"ש ובספרו כנפי יונה שהעלה דבעוף לכ"ע הם מב' הצדדים יחד וכ' שבעצמו בדק וראה שכן הוא עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות ה' וע' מק"מ ס"ק ד' שכ' דלפי דברי המעיל צדקה הוי עוף חמיר מבהמה לדידן דבעוף אף פנימי שנפסק הוי טריפה ודאי עיי"ש (וע"ל סעי' ח') וע' בס' חידושי רז"ה (מהגאון ר' זאב אלעסקר ז"ל) בהגהותיו ליו"ד בסי' זה שכ' דהסומך על הבית הילל בזה להקל בעוף ולומר דבעוף לכ"ע הם מבפנים הוא מאכיל טריפות וישתקע הדבר ולא יאמר כי הוא היפך לשון הרא"ש וגם הוא בעצמו בדק הט"ז גידין וחוטין שבעוף וראה שס"ה הם ט"ז והם מב' הצדדים דהיינו ג' לצד הזנב וי"ג לצד חלל הגוף עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ד' שכ' שהוא בדק ג"כ באווזות ותרנגולים ומצא שכן הוא עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ה) (י) שהם כלפי פנים. ר"ל דכמו שיש בבהמה שלשה גידין א' עב וב' דקין מצד חוץ כן יש כיוצא כאלו ממש גם מבפנים לצד חלל הבהמה נגד אותן הגידין החיצוניים בעצמם ובהא פליגי הפוסקים באיזה מהם נטרף כשנפסקו או ניטלו לב"ש ריש סי' ו':
יא ויש להחמיר כשתי הסברות וכו'. ע' במנחת יעקב כלל פ"ו ס"ק כ"ב שכ' דאף שכ' הרמ"א להחמיר כשתי הסברות מ"מ כיון שכ' ג"כ שדעה הא' הוא עיקר ע"כ היכא דאיכא עוד צד להקל יש לסמוך ע"ד הפוסקים דדוקא החיצוניים הוי צוה"ג ולא הפנימיים עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ב' שהביאו ומה"ט כ' דאם נולד ספק אם נפסקו הפנימיים כשר מס"ס עיי"ש ומשמע דעכ"פ ספק גמור בעינן שיהא ראוי לצירוף לס"ס אבל בלב"ש שם ס"ק א' כ' דבצירוף צד להקל כל דהו אפי' אם אותו צד היתר לא נחשב לקרותו ספק בכדי לצרפו לס"ס מעליא כיון דבלא"ה העיקר כסברא הראשונה דפנימיים אינם צוה"ג כלל ועיי"ש בס"ק כ' וע' במק"מ ס"ק ג' מ"ש בזה וע' בשנות חיים ס"ק ג' שכ' דאם נתערב בשר הנטרף מצוה"ג הפנימיים בבשר כשר מותר להוסיף עליו כדי לבטלו דמ"ש הרב לקמן סי' צ"ט סעי' ו' דאף איסור דרבנן אין להוסיף עליו כדי לבטלו היינו עכ"פ באיסור ממש שאסרו חז"ל אבל לא באיסור כה"ג שאינו אלא חומרא בעלמא עיי"ש אבל בשו"ת בנין עולם חיו"ד ריש סי' כ"ד החמיר בזה וכ' דמה שהחליט הלב"ש דהעיקר כסברא הראשונה ועפ"ז הכריע בכמה דינים להקל בענין זה אין דבריו נכונים דאין כאן רוב מנין שדעת הרבה פוסקים כרש"י עיי"ש וצ"ע:
יב אבל הסברא ראשונה היא עיקר. עש"ך ס"ק ב' שכ' דאף שכ' הרמ"א שדעה הא' הוא העיקר מ"מ לענין דינא יש להחמיר כשתי הסברות וע' בדברי חמודות על הרא"ש פרק ד' דחולין אות ל"ז שכ' דמ"מ בהפ"מ או לצורך שבת יש להקל עיי"ש וע' בשו"ת מעיל צדקה סי' ל"ז שמצדד ג"כ להקל בהפ"מ או לכבוד שבת עיי"ש אמנם בשפ"ד ס"ק ב' כ' דלא נמצא בשום פוסק שיתיר בהפ"מ עיי"ש וכ"כ בלב"ש שם ס"ק א' דאפי' בהפ"מ יש לאסור גם בפנימיים עיי"ש וע' בעקרי הד"ט סי' ו' אות ד' שכ' דבהפ"מ וגם צורך שבת יש לסמוך על הדעה הא' עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ג' שכ' דכיון שהדברי חמודות מתיר בהפ"מ לבד יש לסמוך להקל עכ"פ בהפ"מ וגם צורך שבת יחד עיי"ש: (יג) הסברא ראשונה היא עיקר עשפ"ד ס"ק ב' שכ' דכיון דכ' הרמ"א דסברא הא' הוא העיקר לכן אם יש ספק אם נפסקו החיצוניים אין לעשות ס"ס וכ"כ בלב"ש שם סעי' ב' ס"ק א':
סעיף ג':
יד למעלה מהערקום. ותיכף למעלה מאותו הערקום דהיינו אפי' אותו האויר שבין הערקום לשוק נמי מקום צוה"ג הוא שאם נחתכו שם טריפה שפ"ד ס"ק ד' עיי"ש, וע' מק"מ סוף ס"ק ו' שהעלה דכשנפסקו הצוה"ג שבין השוק לערקום עכ"פ לא הוי רק ספק טריפה עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ג) ועפר"ח ריש סי' נ"ה ופר"ת כאן ס"ק ד' (ושיעור התחלת צוה"ג בעוף ע"ל סעי' ח']: סעיף ד:
טו ניטלו כנגד הערקום. עבאה"ט וע' ש"ך ס"ק ד' דבנחתך לפנינו בנחת כנגד הערקום כשר לכ"ע ומ"ש הבאה"ט דבנשבר העצם במקום הערקום וכו' ראיתי לח"א שכ' שיש להגי' דכצ"ל דבנשבר הערקום אף שאין שם צוה"ג מ"מ יש לחוש שמא נפסק א' מהצוה"ג למעלה במקומם. ולדינא ע' בלב"ש סי' א' סעי' י"ג שכ' דבנשבר זה אפי' נקשר שאשי"י צריך בדיקה בצוה"ג ואם נאבד ולא נבדק בחיצוניים טריפה ואם נקשר שעשי"י דינו כאלו לא נקשר כלל עיי"ש:
טז כשרה. ולכן אף אם נשמט הערקום מהארכובה התחתונה או אפי' נשבר הערקום לגמרי מחיבורו לארכובה וכן בארכובה עצמה שנשבר אף למעלה במקום שנוגע להערקום כשר בפשיטות לכ"ע כל שהוא למטה מהערקום. לב"ש סוף סי' א'. וע' בס' דברי יוסף סי' שפ"ד שהעלה דגם בעוף דליכא ערקום אם נשבר עצם התחתון סמוך אגודל להפרק שקורין גלי"ד אסור ולא מהני בדיקה בצוה"ג דאא"ב בבדיקה וטריפה עיי"ש באורך וכ"כ בדע"ת ס"ק ו' דאם נשבר ראש עצם הארכובה במקום הסמוך לשוק יש לחוש לצוה"ג ובעוף שאא"ב בבדיקת צוה"ג יש לאסור עיי"ש אמנם יעיין במק"מ סק"ה שכ' דבעוף דליכא ערקום אף אם נשבר בראש הארכובה התחתונה לכ"ע כשר דדוקא בנשבר הערקום חששו הש"ך ודעימי' לצוה"ג כיון שנעשה השבר בכח גדול כי הוא עצם קצר ועב ואינו נשבר בקל כ"כ ע"כ יש לחוש לשמא הזיק השבירה גם למעלה קצת משא"כ בנשבר הארכובה אף שהוא סמוך לצוה"ג אין לחוש עיי"ש ועשפ"ד סוף סי' זה ולב"ש בפתיחה אות ל"ז (וע' בדברינו לקמן ס"ק ס' ולעיל סי' נ"ה ס"ק י"ד):
סעיף ה:
יז שיעור ארכן. ע' בגליון מהרש"א שהביא דברי הלב"ש בפתיחה אות ל"ז דצ"ל דהשיעורים אלו שבכאן ושיעור דחצי עצם דלקמן סעי' ט' בהג"ה אינו מכוון רק בקירוב ולא שצומתם עד ט"ז ממש או עד חצי העצם ממש עיי"ש אבל המעיין בלב"ש שם יראה שאינו מחליט כן שסיים בזה וז"ל אמת דמדברי כולן לא משמע כך עכ"ל:
יח בבהמה גסה. ע' בדע"ת ס"ק ז' שכ' דשיעור זה דבבהמה גסה עד ט"ז אצבעות הוא בשור הגדול שקורין בופל"י דבשורים שלנו בע"כ לומר שהוא פחות הרבה שכן נראה בחוש דהא כ' הפוסקים דלעולם אין צוה"ג למעלה מחצי עצם וא"כ שיעור ט"ז אצבעות הוא בשור שעצם השוק ארוך ל"ב אצבעות ולא נמצא כן בשורים שלנו דבמדינותינו ברוב שורים כל אורך עצם השוק הוא רק ערך ט"ז אצבעות עיי"ש:
יט ט"ו אצבעות. עש"ך ס"ק ט' ושפ"ד ס"ק ח' ולב"ש סי' ו' סעי' א' ס"ק ה' ובפתיחתו אות ל"ו ובאם לבינה סניף ג' דזה דוקא כשאינו מגיע ליותר מחצי העצם אבל אם השיעור דט"ז אצבעות מחזיקין יותר מחצי העצם אזי משערין בחצי עצם דלעולם אין צוה"ג מתפשטין יותר מחצי עצם כמ"ש הרמ"א לקמן סעי' ט' עיי"ש וע' בתורת יקותיאל שהניח זה בצ"ע עיי"ש וע' במק"מ ס"ק ז' שסיים ג"כ בצ"ע לדינא עיי"ש:
כ אצבעות. בכ"מ שמכר בסי' זה אצבע או אצבעות היינו אגודלן. פר"ח בקו"א לסי' נ"ח ולב"ש סי' א' סעי' ט' ס"ק ג'. וע' ד"ק ס"ק ד' (בד"ה האחרונים) דמשערין במקום הרחב שבגודל עיי"ש וע' ש"ך לקמן סי' רע"ב ס"ק א' ובלב"ש שם דין ו' שהוא רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו ברחוק והן אורך שתי שעורות בריווח עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ז' דכל אצבע הוא כשיעור ב' צענטימעט"ר עיי"ש [וע' בדברינו להלן סוף ס"ק מ"ג] (וע' לעיל סי' כ' ס"ק כ"ה וסי' מ"ו ס"ק ע"א וסי' נ"ג ס"ק ל"ב): (כא) ויש מי שאומר. ע' ש"ך ועשפ"ד ס"ק ה' דעיקר כדעה הראשונה להחמיר עד ט"ז אצבעות ועלב"ש סי' א' סעי' ט' ובפתיחתו אות ל"ה דדעה זאת אין מצטרף לס"ס כיון שנדחה לגמרי עיי"ש וע' בשו"ת שאילת שמואל סי' ס"א מזה וע' עוד בלב"ש שם בסי' ו' סעי' א' ס"ק ה':
שכ' דאפי' בפנימים שנתבאר לעיל סעי' ב' דכשיש עוד צד להתיר מצטרפין להקל בפנימיים אפ"ה בענין שיעור דט"ז אצבעות לא מצטרפין דעת היש מי שאומר לשער בד' אצבעות עיי"ש וע' בשו"ת שם ארי' בההוספות סי' י"ב שהשיג על הלב"ש במה שמחמיר טובא כ"כ בזה עיי"ש באורך וע' מזה בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ"ח שנשאל בנשבר העצם למעלה מד' אצבעות והעו"ב והצוה"ג היו שלימים ורצה השואל להתיר מטעם ס"ס שמא לא נפסקו הגידין ושמא העיקר כדעת היש מי שאומר ועיי"ש במ"ש בזה לדינא וע' בדע"ת ס"ק ז' מ"ש בענין זה והביא דברי הלב"ש והחסל"א הנזכר ולדינא העלה דהוי ספיקא דדינא כיון שיש דעת כמה פוסקים שלא הובאו בב"י דס"ל כדעת היש מי שאומר לכן יש להקל בזה בצוה"ג הפנימיים כי יש לצרף דבר זה לס"ס עיי"ש:
כב אלא במראיתן ובמישוש. עלב"ש בפתיחתו אות ל"ה ובסי' ו' סעי' א' שכ' דעכשיו בזמה"ז אין אתנו יודע עד מה לבדוק ולהורות ע"פ מראיתן ומשמושן ואין לנו לשער אלא בחצי עצם בבהמה קטנה ובט"ז אצבעות בגדולה אולם זה דוקא במקום דנפיק מיני' חומרא במה שמגדילין השיעור דצוה"ג כגון שנשבר עצם במקום צוה"ג או שנפסקו צוה"ג בהא אזלינן לחומרא דאמרינן דלא בקיאין לשער בדיקה וצריך שיעור דחצי עצם או ט"ז אצבעות כנ"ל אבל כשיש קולא בהגדלת השיעור כגון בהך דנתבאר לעיל סעי' א' בנתקפלו ונעקרו למעלה ממקום שיעורן והקיפול אינו מגיע עד מקום שנפסקו ונעקרו שם שנתבאר לעיל שאם נתקפל כל שיעור הצוה"ג ונתחברו חוץ משיעורן למעלה או למטה ושוב עוד יותר למעלה או למטה נפסקו טריפה דמה שנתחברו בין מקום הקיפול למקום הפסיקה אינו מועיל כיון שעכ"פ כל מקום צוה"ג נתקפל ונעקרו ג"כ וכו' (וכמש"ל ס"ק ג' באורך) דבזה כל מה שמקצרין בשיעור צוה"ג הוי חומרא ואם מגדילין בשיעור צוה"ג הוי קולא ודאי לא אמרינן לקולא כן אלא דהוי ספק טריפה מחשש שמא אין צוה"ג שיעורן עד חצי העצם וא"כ נתקפל כל אורך שיעורן ואינו כשר אא"כ יודע בודאי שלפי ערך הט"ז אצבעות בגסה יהי' כאן מקום שנתחבר בעצם עדיין תוך שיעור אורך צוה"ג דאז כשר כמבואר. וכ' שם עוד דאע"ג שנתבאר בכאן דהוי בזה רק ספק טריפה לא אמרינן דבפנימיים כשר בזה דהוי ס"ס כנ"ל סעי' ב' דביש עוד צד להקל מצטרפין להקל בפנימיים ולכאורה ה"נ כאן כשנקפלו הפנימיים בבהמה דקה ונתחברו למטה מחציי' הי' מקום להכשיר מס"ס דילמא לא נקפלו כל שיעור אורך צוה"ג אפ"ה טריפה דאם באנו להכשיר בכה"ג מטעם ספק שיעור צוה"ג נתת תורת כל א' וא' בידו עיי"ש וע' בסניפי השלחן סניף ד' וה' אמנם בגוף הדבר שהחליט הלב"ש דאא"ב בבדיקת מראיתן של הצוה"ג לכן גם בדקה יש לשער בחצי עצם וע' בדע"ת ס"ק ח' שהשיג ע"ז כיון דלא נזכר זה בשום פוסק דאין אנו בקיאין בבדיקה זו ולכן כ' דהמקיל בזה לא הפסיד ובפרט שיש לצרף לסניף דעת היש מי שאומר כנ"ל (בס"ק כ"א) ולדעה זו שמקילין בגסה כשיעור ד' אצבעות יש להקל בשיעור אצבע בדקה ולכן יש לסמוך עכ"פ להקל ולסמוך אבדיקותינו ומי שהוא בקי בזה יוכל לסמוך להקל גם בפחות מחצי עצם עיי"ש:
סעיף ו:
כג יש גידים אחרים. והנך גידים האחרים נמצאים רק בפנימיים אבל בצוה"ג החיצוניים אינם בנמצא אך אם נמצא כן בחיצוניים כזכרות בנקבות נמי דינא הכי דלא מעלי ולא מזקי. כן נראה מדברי הראב"ד שהביא הב"י עיי"ש וע' באם לבינה אות ז' ובסניף ב':
כד גידים אחרים. ע' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"א שכ' מהדמש"א דבנמצא יותר משלשה צוה"ג בבהמה וט"ז בעוף אם הוא בצוה"ג החיצוניים שייך דין דיתר כנטול וכ' דאף אם נמצא בא' מהצוה"ג החיצוניים שהוא חלול ומונח בתוכו עוד גיד שייך בו ג"כ דין יתר כנטול עיי"ש וע' בס' אם לבינה אות ז' שהשיג עליו וכ' דכיון דלא מכר בשום מקום תמונת צוה"ג אין לדון בו דין יתר כנטול דהא דנזכר בש"ס מנין צוה"ג הוא רק לידע איך הוא רוב מנין ובנין אבל לא להטריף ביתר והעלה בראיות דבין בנמצא ביתר צוה"ג ובין בגיד המונח בתוך גיד אין לחוש לדון יתר כנטול עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ב' שכ' אפי' שלא בהפ"מ יש להקל בזה עיי"ש:
כה אינם בכלל צוה"ג. ואינם מן המנין להשלים וגם אין הבהמה נטרפת בהם. ב"י בשם הראב"ד:
סעיף ז:
כו צומת הגידין בבהמה ג'. ר"ל מבחוץ במקום שהזנב נופל עליו יש ג' גידין אבל מבפנים לצד חלל הגוף יש עוד ג' כיוצא באלו ממש נגד אותן הגידין החיצוניים הנ"ל כמבואר לעיל סעי' ב':
כז אחד עב ושנים דקים. ע' בדע"ת ס"ק יו"ד מ"ש בביאור מקום צוה"ג החיצוניים כי בצד חוץ במקום שהזנב נופל עליו בולט גיד עב מאד והוא אגודת ג' גידין עבים לבנים יחד ונודע כי מעצם הערקום בולט בצדו עוד עצם מאחורי השוק והוא עצם בפ"ע אלא שדבוק בטשי"ך ויוכל להפרד בסכין והיינו כי בין הערקום שקורין טשי"ך ובין הארכובה הנמכרת עם הראש יש עוד עצם רחב ודק ובצד העצם הרחב ודק דבוק בחוזק עצם ארוך ובולט בצד שהזנב נופל ע"ג עצם השוק וגיד א' רחב דבוק בו והתחלת יציאת הגיד הוא ממקום עצם הרחב ודק שבין הערקום ובין הארכובה הנ"ל ודבוק ע"ג עצם הבולט ובסוף ראש בליטה הנ"ל יוצאין משם עוד ב' גידין לבנים א' עב יותר והשני אינו עב כמוהו ומ"מ הוא גיד עב ותחלת יציאת ב' גידין הנ"ל איננו מכוון כנגד תחלת עצם השוק יען כי הבליטה הנ"ל בולט בגסה ערך משך ד' אצבעות ובדקה ערך ב' אצבעות למעלה יותר מהתחלת עצם השוק (חוץ מה שנמשך בגסה באורך ב' אצבעות בערך כנגד העצם של ערקום עשי"ך) ומשם הם מתחילין לצאת ומתעגלין שלשתן ואחוזים עם הגיד הקדום משולבים יחד זה אל זה וסביבן קרום המדבקן ונמשכין למעלה ויש הפרש בין עצם השוק ובין הגידין הנ"ל אלא שהעור מחברן עד שנכנסין להלאה לתוך הבשר שע"ג עצם השוק ומלבד ג' גידין הנ"ל יש עוד ב' גידין הא' הוא עב כאחד מן ג' גידין הקודמים והוא מונח סמוך לעצם השוק בצד חוץ ויוצא מכנגד התחלת הערקום עצמו וסובב והולך דרך נקב שבין הערקום ובין עצם הבולט מצדו הנ"ל על תחלת עצם השוק ונמשך להלאה למעלה עד שנבלע בבשר ואחר שנמשך באורך קצת הוא נראה כמו ב' גידין דבוקין יחד ועוד יש שם בצידו גיד א' מונח סמוך ודבוק לעצם השוק והוא ג"כ לבן ועב קצת ולא כמו גיד הקדום (והסופרים לוקחין אותו על גידין לתפירת ס"ת) נמצא לפי"ז שיש ה' גידין בצד חוץ והפוסקים הראשונים והאחרונים סתמו ולא הזכירו דבר מזה והאריך בזה והעלה דלדינא דכל האגודה של ג' גידין עבים לבנים שהם משולבים יחד כולן הם בכלל גיד העב ומ"מ העיקר הגיד הוא מתחיל מתחלת עצם הערקום הנ"ל ודבוק ע"ג העצם ואם נפסק גיד זה אף שב' הגידין היוצאין מראש עצם הבולט הן שלימים דינו כנפסק רוב גיד העב ומ"מ אין להקל בנפסקו הב' גידין הנ"ל שיוצאין מסוף ראש עצם הבולט הנ"ל אף שהגיד המתחיל מתחלת העצם הנ"ל הוא שלם ועוד יש בצד חוץ סמוך לעצם השוק ב' גידין עבים והן הן ג' גידין החיצוניים ועוד יש בצד פנים ג' גידין עבים דבוקים וסמוכים לעצם השוק עיי"ש:
כח מותרת. ע' באם לבינה ס"ק ח' שנסתפק אם י"ל דלא הכשירו הפוסקים בנחתך מיעוטן אלא בנחתך או נפסק לפנינו שיודע בודאי שלא נגע ולא הפסיד יותר משא"כ בנמצא כן ולא ידענו איך נעשה יש חשש שנגע ביתר החוטין ונתקלקל יותר וסיים בצ"ע וכ' דמסתבר יותר להחמיר מלהקל עיי"ש וע' בכנפי יונה דפשיטא לי' כן דלדידן דקיי"ל דבנשבר העצם חיישינן לצוה"ג ואא"ב בבדיקה בלא נקשר כמ"ש הש"ך א"כ כ"ש בנפסק קצת מצוה"ג עצמן דלדידן אסור עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י"א מ"ש בזה וכ' דמ"מ בנשאר גיד העב שלם יש להקל בהפ"מ וכן אם הי' החתך בגידין הפנימיים לבד או חיצוניים למעלה מד' אצבעות ג"כ יש להקל בזה בהפ"מ עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ח):
כט אלא מיעוטו. עבאה"ט מ"ש דבבהמה נמי טריפה בנפסק רוב א' מהם וע' לב"ש סי' ו' סעי' א' דהא דמחמרינן כולי האי דוקא בחיצוניים אבל בפנימיים כיון דבנפסק א' מהגידים בבהמה הוי רק ספק טריפה לכן בפנימיים נשאר קולות הש"ע דנפסק מיעוטן כשר עיי"ש ולפמש"ל (ס"ק כ"ז) אין נ"מ בזה לדידן אלא בנשאר גיד העב שלם:
ל רובו של כל אחד מהם עלב"ש שם דזה דוקא בחיצוניים:
אבל בפנימיים אפי' נחתכו רובן של כל הג' גידין ולא נשארו רק שליש מכל א' כשר אכן צ"ל שליש ממש דוקא ולא פחות דאז אמרינן דחלק שליש מהעב הוא כמו ב' שלישים מהדק וא"כ הוי כמו שנשארו ד' שלישים מהדק וכל כה"ג שאתה מוצא ד' שלישים דק כשר וכן אם נשאר א' דק שלם ושליש מחבירו הדק עכ"פ יש כאן ד' שלישים וכל כיוצא בזה עיי"ש:
לא טריפה. ע' בט"ז ובפר"ח מ"ש בזה וע' בפרי תואר ס"ק ז' שהאריך להשיג על הט"ז והפר"ח והעלה להלכה דאם נשאר מיעוט מכל ג' גידין כשרה ואם נפסק העב לגמרי וגם נפסק רוב א' משני גידין הדקין טריפה אף שנשאר רוב א' מן הדקים ואם רוב העב קיים אף ששני גידין הדקין נפסקו או רוב ב' גידין הדקים קיים והגיד העב נפסק כשר עיי"ש ולפמש"ל (ס"ק כ"ז) אין נ"מ בזה לדינא לדידן אלא בנשאר גיד העב שלם אז יש להקל ועי' דע"ת ס"ק י"ב:
לב הגיד העב הוא אותו וכו'. זהו למ"ד לעיל סעי' ב' שצוה"ג הם כלפי חוץ. פר"ח ס"ק ו' (וע"ל ס"ק כ"ז):
סעיף ח:
לג בעוף. ושיעור התחלתם בעוף הוא למעלה מהארכובה התחתונה כי אין בעוף ערקום והגליד שבין השוק לארכובה משם מתחילין צוה"ג בעוף. שפ"ד לעיל ריש סי' נ"ה וכאן ס"ק ד' ובלב"ש סי' ו' סעי' א' דין ט' ועי' באם לבינה סניף ב' שכ' ג"כ דגם במקום הגליד שבין השוק לארכובה יש לו דין צוה"ג וכתב דאפילו נחתך שם במקום הגליד בנחת א' מצוה"ג טריפה משא"כ מגליד ולמטה אפי' כל שהוא למטה אפי' נשבר שם בכח כשר ולא חיישינן לצוה"ג עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק י"ד) שכ' מהמק"מ דכשנפסק הצוה"ג בין הארכובה לשוק עכ"פ לא הוי רק ספק טריפה ועבד"ק במוסגר שם סוף ס"ק א':
לד בעצם האמצעי. עי' בלב"ש שם דין י"ג וסעי' ב' דין י' שכ' דא' מצוה"ג דעוף בין הפנימיים ובין החיצוניים שנקפלו דהיינו שנבדלו מעל עצם האמצעי אפי' נקפל כולו כל שעדיין מחובר בגוף מלמעלה ומלמטה כשרה (וכמש"ל ס"ק ג' בבהמה) ואם נחתכו מהגוף במקום א' או מלמעלה או מלמטה אז אם התחיל ההקפלה מתחתיות השוק במקום תחלת הצוה"ג ונקפלו כל שיעור ארכן דהיינו אגודל א' בדק וב' גודלין בגס ונפסקו שם למעלה משיעורן או אפי' למעלה מחצי העצם אז בחיצונים הוי ודאי טריפה ובפנימיים הוי ספק טריפה. וכן אם נפסק למטה מתחתיות השוק אע"פ שלמעלה הם מחוברים הוי ג"כ בחיצוניות ודאי טריפה ובפנימיות ספק טריפה. ואם התחיל הקפלתן באמצע מקום צוה"ג ונקפלו עד למעלה ממקומם ונפסקו שם או שנקפלו מאמצע מקומם עד למטה נגד הארכובה התחתונה כשרה. ואם נקפל בעוף כל הגודל בדק או ב' גודלין בגס ולמעלה אחר כלות ההקפלה יש שם מקום עוד שדבוקים הצוה"ג לעצם ונפיק למעלה ונשאר עדיין מקום דבוק בין הפסיקה ובין ההקפלה כשר בין שהיה הפסיקה למעלה מחצי עצם בין אם היה למטה מחצי עצם ולא עוד דאפי' אם נפסק גם מלמטה כנגד הארכובה במקום ההקפלה כל שלמעלה יש מקום דבוק בין הפסיקה ובין ההקפלה כשר אא"כ היה ההקפלה כל חצי עצם דאז אם נפסק למעלה מחצי עצם אפי' נשאר עדיין מקום דבוק בין הפסיקה ובין ההקפלה הוי בחיצוניים ודאי טריפה ובפנימיים ספק טריפה או אם למעלה לא נפסק כלל רק למטה נפסק כנגד הארכובה אפי' נשאר עדיין מקום דבוק שם אפ"ה בחיצוניים ודאי טריפה ובפנימיים ספק טריפה עיי"ש אמנם בכל מ"ש הלב"ש לחלק בעוף בין פנימיים לחיצוניים לדידן אין נ"מ בזה כלל וכמש"ל (ס"ק ט') שבעוף אין שום צד להקל בפנימיים יותר מהחיצוניים. וכ' עוד בלב"ש שם סעי' א' דין י"ט היכא שחוט א' נקפל בעוף שיעור אצבע או יותר ולא נקפל עד חצי ולמעלה מההקפלה נפסקו שיש עוד מקום חיבור בין ההקפלה ובין החתיכה ומיד ככלות ההקפלה באותו מקום ממש נפסק חוט אחד שלא נקפל ה"ז ספק טריפה עיי"ש וגם בזה אזיל לשיטתו דמשוי ספק גם בעוף בין פנימים לחיצונים אבל לפמש"ל שם הוי ודאי טריפה כאשר יראה המעיין:
לה ט"ז והם י"א גידין מצד חוץ וה' מצד פנים. ובאותן שבצד חוץ יש ב' גידין שכל א' מהם רחב בתחלתו בערך משך אצבע א' ואח"כ מתפצל כל א' מהם לשנים דע"ת ס"ק ד'. (וע"ל ס"ק ט') ועי' באם לבינה בסעי' שאח"ז סניף ט"ו שכתב שבזה צריך זהירות גדולה לידע שיש ט"ז במכוון כי א"א להבחין דאפי' בעוף הגס יוכל לעשות מחוט א' שנים עיי"ש וכ' שם עוד בסוף הסעי' בשם המהרש"ל והב"ח דאם בדק וחסר חוט א' וראה שחוט א' עב שיכול לנפצו ולעשות ממנו שנים אין להכשיר שאין אנו רשאין לסמוך ע"ז אף הבקי שבבקיאים עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק י' ועיי"ש לעיל ס"ק ד': (לו) נפסק רובו של אחר. ואם חסר א' מברייתו ואין ניכר שום ריעותא מחיים כשר. מק"מ ס"ק י' וגה"ק לעיל סי' ל"ה אות כ"ו (וע"ל ס"ק א'): (לז) רובו של א'. עי' בפרי תואר ס"ק ה' שפסק דאם נפסק רק מחצה בצמצום יש להקל משום ס"ס שמא כדעת הרמב"ן דבנפסק רובו של א' מהן כשר וס' שמא הוי מיעוטו ולא הוי ספק חסרון ידיעה דהוי חסרון ידיעה לכל העולם דקיי"ל א"א לצמצם וכן בספק אם מחיים או לאח"ש יש להקל בזה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י"ג מ"ש בזה והעלה דאין לצרף דעת הרמב"ן לס"ס דכללא הוא דכל דיעה שלא הובא בש"ע אין לצרף לס"ס ולכן בין במחצה על מחצה ובין בספק אם קודם שחיטה או לאח"ש אין להקל עיי"ש. וכל זה מדינא אולם לדידן בזמה"ז ע' בדברינו בס"ק שאח"ז:
לח טריפה. כ' באם לבינה אות ח' דלדידן דאא"ב בבדיקת צוה"ג בעוף הקטן פשוט הוא דאם נמצא מקצת א' מהגידין בעוף הדק חתוך מיעוטו שיש להטריף דהרי לא גרע משאר ריעותא הנמצא בצוה"ג דצריך בדיקה מדינא בכל צוה"ג ובעוף הדק אא"ב בבדיקה אלא שיש להסתפק אם נמצא כזה בעוף הגס כגון אווזא ואינדיק וכ' דמסתברא יותר להחמיר עיי"ש (וע' בדברינו לעיל ס"ק כ"ח) שהבאתי מהכנפי יונה שכ' בפשיטות להחמיר בזה וע' בדע"ת ס"ק י"ג שכ' דמ"מ אם יש ספק אולי לעשה לאח"ש יש להקל בזה אם רואין שנפסקו קצתן כיון דהא דאא"ב בבדיקה הוא רק חומרא עיי"ש:
סעיף ט:
לט כסימנם בבהמה דקה. הנה לפמ"ש במחבר לעיל סעיף ה' דבבהמה דקה הוי היכר במראיתן דכל זמן שהם לבנים יש להם דין צוה"ג נראה לכאורה דה"נ בעוף אמנם בדע"ת סוף ס"ק י"ד כ' מהד"מ והאו"ה דסי' לובן לא מהני בעוף כלל דצוה"ג בעוף הם לפעמים אדומין קצת עיי"ש:
מ לא הוי צומת הגידין. ר"ל אף כשהוא פחות מכשיעור אצבע ועי' בדע"ת שם מ"ש בזה וכ' שהוא בדק וראה שעכ"פ רוב הוי המקום שמתרככין למעלה משיעור אצבע בעוף קטן ואצבעיים בעוף גדול עיי"ש:
מא ישער ברוחב אצבע בעוף. פי' שאין צוה"ג בעוף רק משך אצבע בתחתית השוק. לב"ש שם אות ל"ו במוסגר:
מב ברוחב. עפת"ש מ"ש מהש"ך ועי' בכו"פ שכ' דביונה ואווז קטן שרוחב אצבע הוא יותר מחצי אבר די בחצי אבר ובעוף דחצי אבר הוא יותר מאצבע די באצבע עיי"ש ועבשו"ת דבר שמואל סי' קצ"ז ובמחזיק ברכה אות י"ב ועי' בס' זבחים שלמים אות ו' ואות י"ב שהביא מנהג מאנשי מערב הפנימי משנים קדמוניות להחמיר לשער רק עד חצי עצם דוקא ועיי"ש בכסף אחד פרק ח' מה"ש הלכה י"ג. ומ"ש הפת"ש מהלב"ש דהעיקר לדינא לשער רק כחצי העצם זולת היכא שיש עוד צד להיתר עי' בלב"ש שם דר"ל כגון שהפסיקה או השבר הוא בצוה"ג הפנימיים או בנפוח ונצרר הדם או בנאבד קודם שבדק אם היה השבירה למעלה מחצי העצם והוא יודע שהיה יותר מב' אצבעות בגס וכו' דוקא בכה"ג יכולין לסמוך על הפוסקים דסגי בב' אצבעות בעוף הגם ובאצבע א' בדק עיי"ש אמנם בס' אם לבינה אות ט' האריך להשיג על הלב"ש במה שהחליט להחמיר כ"כ כי העיקר לדינא כדעת רוב הפוסקים שא"צ לשער בחצי עצם רק באצבע א' בעוף הדק וב' אצבעות בעוף הגס סגי וסיים שכן עמא דבר עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ס"ו שהביא דברי האם לבינה לדינא והביא ראיות לדבריו שכן עיקר לדינא דא"צ להחמיר לשער בחצי עצם אך כ' שם שהוא בדק ומצא בתרנגולים שע"פ רוב אורך עצם השוק הוא י' או י"ב צטנטימעט"ר ונראין בצד חיצון קצת מהצוה"ג למעלה על הבשר תחת העור עד חצי עצם השוק ורובן כבר נבלעים בבשר כמו בצד פנים ומצד פנים נראין בתרנגולים במשך ערך ג' או ד' צענטימעט"ר ובאווזות שכל עצם השוק מחזיק בערך י"ד צטנטימעט"ר נראין בצד חיצון קצת מהגידין עד מחצה ומצד פנים ששה צענטימעט"ר א"כ אף אם נחוש לשיטת המחמירים עד מחצה אף: דבעופות גם פנימיים בכלל צוה"ג מ"מ יש להקל בצד פנימי במקום שנבלעים בבשר וכו' ובפרט שגם הכו"פ והשפ"ד כ' לשער בשיעור או אצבע או אצבעיים ובשפ"ד העיד בשם המהרש"ל שכן המנהג ע"כ אין להחמיר עיי"ש. וע' במק"מ ס"ק י"א שכ' דרך הכרעה דאם רואין פסיקה ממש בצוה"ג אז יש להחמיר כדעת הלב"ש דס"ל כדעת המחמירים דצריך לשער בחצי עצם דוקא כיון שיש לחוש שמא שלט הריעותא גם בסמוך ע"כ יש להרחיק השיעור עד חצי עצם אבל אם אין שם רק ריעותא בעלמא כגון שנמצא רקבון בבשר שם אז יש להקל בהפ"מ לאחר הבדיקה והעיון היטב אם לא נתפשט שום ריעותא לתוך הגידין בשיעור אצבע א' בעוף הדק וב' אצבעיים בגס עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בס' דברי יוסף סי' שפ"ה לדינא עיי"ש:
מו אצבע. עבאה"ט מ"ש מהט"ז שצריך ב' אצבעות ועשפ"ד ס"ק ט' שכ' שכן ראוי להורות בעופות הגדולים כמו אווזא וכדומה שצריך ב' אצבעות ובמ"ז ס"ק ז' כ' דעכ"פ בהפ"מ או לצורך שבת יש לסמוך על שיעור אצבע א' עיי"ש ומרהיטת דבריו משמע דאף באווזות ואינדי"ק די בהפ"מ או לצורך שבת לשער באצבע א' ועי' בד"ק ס"ק ד' שנסתפק בכוונת הפרמ"ג בזה אם גם בעוף הגס סגי באצבע א' בהפ"מ וכבוד שבת או דכוונתו רק בעוף תרנגולת סגי באצבע א' בהפ"מ וכבוד שבת ומסיק להחמיר עיי"ש וע' במק"מ ס"ק ט"ז ועי' בשו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' ה' (בד"ה סוף) שכ' וז"ל לא אכחד תחת לשוני להודיע שמעודי אין אני מקיל (באווזא) לכתחלה בלא תערובת בשיעור אצבע אגודל א' כי אני חושש להחמיר כדברי המהרש"ל להצריך ב' אצבעות עכ"ל ועי' בלב"ש בפתיחה שם ובפנים סי' א' סעיף ט' ובסי' ו' סעי' א' וב' ובמהד"ב אות נ"ה כ' דבעוף הגס לא סגי בשום ענין בפחות מב' אצבעות אפי' בפנימיים ואפי' יש עוד צד להתיר בלא"ה ואפי' יב"ח לא מהני תוך ב' אצבעות בעוף הגס עיי"ש אבל באם לבינה אות י' ובסניף ח' העלה דבשעת הדחק כגון בהפ"מ וצורך שבת יש להקל גם בעוף הגס בשיעור אצבע א' וה"ה היכא שיש עוד צד להקל כגון בפנימיים או כשיש צד אחר להקל יכול לסמוך אפי' על רוחב אצבע א' אף בעוף הגס עיי"ש באורך ועי' בדע"ת ס"ק ט"ו מ"ש בזה והעלה לדינא דבעוף הדק יש להקל בהפ"מ או לצורך שבת דסגי באצבע אגודל והוא כשיעור ב' צענטימעט"ר ובלא הפ"מ ובלא צורך שבת יש להחמיר דבצד חוץ כשיעור ב' אצבעות ובצד פנים יש להקל אפי' שלא בהפ"מ דסגי באצבע א' חוץ מהבוכנא אבל באווזא אפי' בהפ"מ אין להקל ובע"כ צריך להיות ב' אצבעות. ולאו דוקא בנשבר העצם במקום צוה"ג דבודאי אין להקל בפחות מב' אצבעות אפי' בהפ"מ אלא אף במכה ורקבון שם במקום ההוא אין להקל וכ' עוד ראיה לזה דהא רואין בחוש דצה"ג מחוברין למטה ולא נמצאו מספר ט"ז גידין אלא לאחר שמתחילין להתפצל והוא באווזא אחר שנמשכין כשיעור אצבע בערך א"כ בע"כ לומר דגם שם הוא מקום צוה"ג. אך סיים דמ"מ בנשבר ונקשר אפי' בשעשי"י יש להקל דסגי בשיעור אגודל א' בהפ"מ אף באווזא אם העו"ב שלם בלא ריעותא של מכה ורקבון עיי"ש:
ועיין מענין זה בשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' ס"ט (בשאלה השני' שבאמצע התשובה) שנשאל באווזא שנשבר עצם השוק תוך ב' אצבעות במקום צוה"ג רק שהיה נקשר אבל ראה שהצוה"ג שבתוך אצבע א' הם שלימים ויפים וכתב דאם כי אין אנו בקיאים בבדיקת צוה"ג אפי' באווזא מ"מ אף דבמקום שנהגו להחמיר באווזא להצריך ב' אצבעות אין להם לשנות מנהגם מ"מ י"ל דעכ"פ אם נתקלקלו ברחוק רק אצבע א' ובדק הצוה"ג למעלה מאצבע עד אצבעיים וראה שהיו שלימים ויפים יש להקל אפי' במקום הנ"ל די"ל כיון דהעיקר לדינא כדעת המקילין דדי באצבע א' וא"כ נהי דשם נהגו להחמיר בב' אצבעות מ"מ י"ל דמעיקרא קבלו עליהם הכי שלא להחמיר רק בנתקלקלו הגידין שבתוך האצבעיים אבל בבודקן ונמצאו שלימים לא החמירו להצריך ב' אצבעות דוקא ואף דקיי"ל דלא מהני בדיקותינו בצוה"ג דאא"ב בבדיקת צוה"ג היינו בבדיקת הגידין שבתוך אצבע עיי"ש ועי' בד"ק ס"ק ג' שכ' דמ"מ כשמחמירים בסי' זה להצריך באווזא ב' אצבעות י"ל דסגי באצבעות קטנים וא"צ אגודלין דוקא עיי"ש (וע"ל ס"ק כ') (מד) בעוף. עבשו"ת נו"ב קמא חיו"ד סי' כ"א דבר אווזא וכן תרנגולין הם עוף דק עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק ט"ז בשם האחרונים ולפמש"ל (ס"ק נ"ח) מהדע"ת בע"כ ר"ל רק סתם תרנגולים וסתם בר אווזות אבל בתרנגולים הגדולים הנקראים חינ"א הינע"ר או וואלוחיש"ע הינע"ר או בבר אווזות הגדולים בודאי יש להחמיר שגם לענין זה דינם כעוף הגס וצריך להחמיר אצלם עד ב' אגודלין כמו באווזא. כן נ"ל:
מה ממקום. עשפ"ד סוף סי' זה ובלב"ש סי' א' סעי' ט' ס"ק ה' דכשמשערין אגודל בזה יש לשער מלבד הבוכנא דהשוק עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' שפ"ה ועד"ק ס"ק ד' (בד"ה האחרונים) שכ' דעכ"פ אין להחמיר לומר דכל העיגול העב דשם הוא בכלל הבוכנא רק די להחמיר שלא לצרף ראש הבוכנא לבד שהוא מה שמתעגל בעת הילוך העוף וכששוכב נקפל רגליו עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק י"ב שכ' דבמקום שמחמירין לשער בחצי עצם יש להקל לצרף גם ראש הבוכנא עיי"ש ועי' בשו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' ה' (בד"ה סוף) שכ' דכשמחמירים להצריך ב' אצבעות ואין סומכים להקל באצבע א' יש להקל עכ"פ שרוב הבוכנא שנראה בצוה"ג יש להעלות בשיעור זה זולת מה שנראה בסופו כעין סחוס (שקורין קנירפיל) שאין לצרפו עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ט"ו:
מו ולעולם אין צוה"ג למעלה מחצי עצם. עי' בדברינו לעיל (ס"ק י"ח וי"ט):
מז למעלה מחצי עצם. עבאה"ט מ"ש דשיעור זה הוא גם בבהמה ועי' בתורת יקותיאל ס"ק ב' שהניח דין זה בצ"ע דמנ"ל להקל כן בבהמה כיון דברוקח לא נזכר דין זה רק בעוף ומנ"ל שגם בבהמה הדין כן עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ט"ז שהביא מהיש"ש דגם בלא דברי הרוקח ס"ל להקל בזה גם בבהמה כיון שכן הוא מסברא ושכן נראה בחוש עיי"ש:
מח ואא"ב בבדיקת צוה"ג של עוף. אבל בבהמה אף בזמה"ז בקיאין בבדיקת צוה"ג ומ"ש הבאה"ט סוף סי' זה דבנשבר ולא נקשר גם בבהמה אין אנו בקיאין היינו בריעותא גדולה כזו אבל במכה ורקבון במקום צוה"ג גם אנו בזמה"ז בקיאין אפי' בלי הפסד כלל. ועי' לב"ש סי' ו' סעי' ב' ס"ק י"ד ובפתיחה אות ל"ט וכ' במק"מ סוף ס"ק י"ז דאפי' מכה שלא ע"י חולי שבמקום צוה"ג בקיאין אנו לבדוק צוה"ג בבהמה ולא דמי לנשבר ולא נקשר שכ' הש"ך שזה אינו ריעותא גדולה כ"כ כנידון דידיה עיי"ש:
מט בבדיקת צוה"ג. עבאה"ט ס"ק ז' מ"ש מהש"ך שצריך לחתוך הנפוח וכו' וסדר הנהגת המורה בזה עי' בלב"ש סי' ו' סעי' ב' דין י"ג וי"ד דבין בבהמה ובין בעוף אם יש מבחוץ במקום צוה"ג ריעותא גמורה כגון נפוח שקורין בל"א גישוואלי"ן או נצרר הדם מבחוץ אפי' מעט צריך מדינא לחתוך את הבשר לעומקו וכ' דאפי' אם אותה הריעותא נראה מבחוץ למעלה מאגודל בעוף הדק או למעלה מב' גודלין בגס אפ"ה צריך לחתוך דשמא פשטה הלקותא מבפנים אל תוך השיעור ואם רואה שהבשר נרקב ונלקה או אפי' לא נרקב ונלקה רק שיש שם צרירת דם הרבה עד שכמעט אין הגידין ניכרין במקום צוה"ג אז בעוף הדק כמו תרנגולת טריפה ובאווזא בודקין הצוה"ג בהפ"מ דוקא אם הם כולם שלמים ובאינדי"ק בודקין אף בהפסד קצת ובבהמה בודקין בלי שום הפסד אבל אם אחר שחתך ראה שאין בתוכו לא רקבון וגם לא צרירת דם הרבה רק צרירת דם מעט א"צ כלל לבדוק צוה"ג וכשר וה"ה אם רואה קצת רקבון בעובי הבשר ומעמיק יותר בעביו וכלה שם קודם הגיעו אל המקום אשר שם צוה"ג סמוך לעצם באופן שבמקום צוה"ג הבשר בריא כשר וא"צ לבדוק כלל הצוה"ג ואם כשחותך ראה שסמוך לצוה"ג אין רקבון ואין שום ריעותא לא בהם ולא במקומם וניכר מקומם היטב שהוא נקי תוך אצבע בדק וב"א בגס אף דלמעלה מהשיעור יש רקבון בבשר לבדו מ"מ אם אין קלקול שם בצוה"ג יש להכשיר אפי' בעוף הדק ובאין הפ"מ אבל כל שהגיע הקלקול אל הצוה"ג עצמן ורואין שיש צרירת דם סביבם למעלה מאגודל וב' גודלין עד חצי העצם טריפה אף בבהמה ולא מהני בדיקה בצוה"ג והיכא שלא שלטה הלקותא בצוה"ג עצמם אבל הגיע עד מקום צוה"ג דהיינו שבכל סביבם נרקב הבשר או נצרר הדם אזי בעוף הדק טריפה ובעוף הגס בודקין בצוה"ב בהפ"מ עכ"ד וראיתי בפסקים של הגאון מ' ליב בערלין ז"ל אבד"ק קאסעל כת"י סי' שס"ט שכ' שבא לפניו עובדא באווזא שהי' גבשושית גדולה כמו אגוז במקום צוה"ג וחתך שם ומצא תחתי' הכל יפה זולת בכמו אצבע למעלה ממנה היה בקצתו מקצת צרירת דם אבל לא היה שם שום שינוי אחר והכשיר עכ"ד ועי' באם לבינה אות י"ב שנסתפק בדעת הלב"ש במ"ש דכששלט הרקבון בצוה"ג עצמן אפי' בבהמה טריפה אם כוונתו אע"פ שלא שלט הרקבון בכל הצוה"ג עד שיעור טריפותן וכגון שלא שלט החולי לפי ראות עיני המורה אלא במיעוט א' מהגידין או דכוונתו דעכ"פ צריך שתתפשט הריעותא בשיעור טריפות דהיינו לדידן ברובו של א' מהגידין ואע"ג שאינו רק לקותא בעלמא מ"מ כיון שאא"ב בבשר שרופא גוררו טריפה וסיים בצ"ע עיי"ש. וכ' עוד בלב"ש שם סוף סעי' א' כל הדינים שכ' בדין זה דכשיש ריעותא כגון נפוח וכו' שצריך לחתוך ולראות אם יש רקבון בצוה"ג אין חילוק בזה בין צוה"ג החיצוניים ובין הפנימיים דאף [אם] אותה הריעותא אינה רק במקום הפנימיים צריך לבדוק ואם יש רקבון טריפה בעוף הדק דאין אנו בקיאין בבדיקת צוה"ג ובגס מהני בדיקה בצוה"ג בהפ"מ כנ"ל עיי"ש ועי' באם לבינה סניף י"ז שכ' דמ"מ הדעת נותן דמ"ש הלב"ש דבעוף אם רואה שיש ריעותא דנפוח כשנראה מבחוץ שאותו הנפוח הוא למעלה מאצבע בדק וב' אצבעות בגס צריך לחתוך ולבדוק שמא נמשך הריעותא לפנים למטה לתוך השיעור דאצבע או אצבעיים כנ"ל זה דוקא אם הריעותא שולט בחוץ לצד הזנב אבל אם הריעותא הוא רק בפנים ולמעלה משיעור צוה"ג א"צ לבדוק כלל דשם אין חשש רק משום הפנימיים ובהם אין לחוש כ"כ עיי"ש ולפענ"ד לא נהירא מצד הסברא דמאן מפיס לן שאינו נמשך לפנים לצד הזנב וכי דוקא לאורך דרכו לימשך והלא כמו שדרכו לימשך לאורך למעלה או למטה כן דרכו לימשך לצדדים במקומות הסמוכים וכמו שנראה בחוש כמה פעמים וא"כ גם בכה"ג יש חשש דצוה"ג החיצוניים אמנם בלא"ה ליתא לדבריו שכ' לחלק בין צוה"ג הפנימיים לחיצוניים בעוף. וזה ליתא דבין הפנימיים ובין החיצוניים הם בכלל הט"ז חוטין שבעוף ואין שם כפל וכמו שכבר התבאר כמה פעמים:
נ ולכן בכל מקום דאיכא מבה. עד"ק ס"ק א' שכ' דאם נעשה רגל אווזא נפוח במקום צוה"ג ע"י קרח אין חשש כלל כיון שאין בו רקבון כלל עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ל' מ"ש בביאור דין זה וכ' דאף דלכאורה יש חשש שמא נקרש ע"י הקרח עד שאבד חיותו לגמרי וכמו שאנו רואין בחוש באדם שרגליו נקרשים עד שנרקבים ונופלים ע"י שאבד חיותם אין לחוש לזה דכ"ז שאין הצוה"ג רקובים אינו אלא בגדר מסוכנת וצריך לדקדק אחר פירכוס וכמש"ל סי' י"ז עיי"ש (נא) בכל מקום דאיכא מכה במקום צוה"ג. כ' בלב"ש שם דין ט"ו ולעיל סוף סעיף א' שם כל מקום שנראה נפוח או נצרר הדם במקום צוה"ג החיצונים באופן שאמרנו בה שצריך לחתוך ולבדוק אחר רקבון (כנ"ל בס"ק מ"ט) אם נאבד ולא בדק אחר הרקבון וכה"ג טריפה בין בבהמה ובין בעוף וזה דוקא בחיצוניים אבל כשנראה דנפוח בפנימיים ולא חתכו לראות אם יש רקבון ונאבד שא"א לבדוק עוד אחר הרקבון כשר. וכ' שם דמיהו מ"ש להטריף בנאבד ולא בדק בחיצוניים כנ"ל זה דוקא כשהי' הריעותא תוך אגודל בעוף דק או ב' אגודלין בגס או למטה מחצי עצם בבהמה אבל כל שהי' למעלה מזה השיעור ונאבד כשר עיי"ש ועי' באם לבינה אות י"ג וסניף כ"א שהעלה דבכה"ג יש להקל דאפי' באצבע א' בעוף הגס סגי להכשיר בנאבד אם היה הנפוח למעלה מאצבע עיי"ש [וכבר הבאתי לעיל כמה פעמים דדוקא בבהמה יש קולא בפנימיים אבל בעוף אין צד להקל בפנימיים יותר מהחיצוניים]. וכ' עוד בלב"ש שם דין ט"ז דהיכא שראינו שהיה נפוח ונצרר הדם מבחוץ באופן שהיה צריך לחתוך ולבדוק אחר רקבון אלא שלא נמדד אם היה למעלה מחצי עצם או למטה ואפי' אם גם יש להסתפק שמא היה הנפוח בתוך משך האצבעות המטריפים מ"מ כשר כל שלא ידע בודאי שהי' הנפוח באותו מקום עיי"ש ועי' באם לבינה אות י"ד וסניף כ"ב שכ' ע"ז דמ"מ בזה יש להסתפק אם ידוע לו שהיה בתוך ב' אצבעות בגס אלא שספק שמא לא הגיע עד תוך אצבע אם נכשיר גם כאן בדיעבד וסיים דבאין הפ"מ יש להחמיר בזה עיי"ש ועי' בלב"ש שם דין י"ז שסיים דכל הקולות שכ' להקל בנאבד זה דוקא בנראה מבחוץ נפוח או נצרר הדם מעט אבל היכא שנראה מבחוץ נפוח רב או צרירות דם הרבה מאד באופן שמובן שנתקלקל ונרקב כל הבשר עד מקום צוה"ג ליתנהו לחילוקים הללו לענין נאבד אלא דינו כמו שיתבאר לקמן סעי' שאח"ז בדין נשבר העצם במקום צוה"ג וכל מ"ש שם בנאבד ולא נמדד הכל נוהג גם בכאן עיי"ש:
נב דאיכא מכה במקום צוה"ג. עבאה"ט דשינוי מראה לחוד בלא נפוח מכשרינן ועי' לב"ש סוף סי' ו' שכ' דהיכא דאיכא נפוח או נצרר הדם מעט מבחוץ למעלה ממקום צוה"ג ונמשך אותו הנפוח עד לתוך מקום צוה"ג אף שבמקום צוה"ג כבר כלה הנפוח ואין שם רק שינוי מראה דינו לכל דבריו כאלו היה הנפוח גם במקום צוה"ג עצמם דכיון דהשינוי מראה הלזו מקורה במקום הנפוח ע"כ אף שאותו הנפוח כבר כלה קודם שהגיע לשיעור האצבעות המטריפים מ"מ ע"י הנפוח הזה נעשה גם השינוי מראה שתחתיו ריעותא גדולה ודינה כאלו היה הנפוח גם במקום צוה"ג עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ט"ו שכ' שאין הדברים מוכרחים להחמיר בזה כ"כ ושגם מדברי הד"ק משמע דלא ס"ל כן עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק י"ז שכ' דשלא בהפ"מ יש להחמיר דכל שנמשך שינוי מראה לתוך השיעור אף שהוא בלא רקבון וצרירת דם וכמ"ש הלב"ש אבל בהפ"מ יש להקל דכל שאין שם מכה ורקבון במקום צוה"ג אף שיש שם שינוי מראה הנמשך ממקום מכה ורקבון דלמעלה משיעור זה לתוך השיעור כנ"ל כשר. ועיי"ש עוד שכ' ונ"ל עוד דאם היה מכה בארכובה למטה ונמשך שינוי מראה למעלה ע"ג עצם השוק כנגד צוה"ג יש להקל גם לשיטת הלב"ש דאין מחזיקין ריעותא מאבר לאבר וגם בלא הפ"מ יש להקל בזה עיי"ש. ועי' עוד במק"מ שם שכ' דכ"ז הוא רק בשינוי מראה הנמשך ממקום מכה ורקבון כנ"ל ואין שם שינוי בעצם אבל אם יש שם גם קלקול בעצם תוך מקום צוה"ג והוא נמשך ממקום שבירת עצם דלמעלה דעת הריק"ש והד"ק ס"ק ח' דאף כשלא נשבר העצם אלא שרואין שנתמעך שם למעלה מצוה"ג ונמשך נפוח העצם למטה ורואין שיש שינוי מראה בבשר יש להחמיר דבכה"ג יש לחוש לצוה"ג עיי"ש:
נג מכה. משמע אף ע"י חולי. מק"מ ס"ק י"ד. ועי' כרתי ס"ק ו' דבעינן שיהיה מכה או נפוח ורקבון במקום צוה"ג אבל מה שמזדמן על הרוב שקושרין בכח הרגלים ונראה רושם הקשירה ירוק סביב אם לאחר שחותכין שם העור וקצת בשר שוב אינו ניכר כשר עיי"ש וכ"כ בלב"ש שם סעי' ב' דין י"ב לדינא. וכ' דכל דלאחר שחותכין העור ומקצת בשר במקום רושם הקשירה שוב אינו שום ריעותא א"צ לבדוק הצוה"ג כלל עיי"ש ועי' באם לבינה אות י"א וסניף י"ב שמפקפק בדין זה דלמה לא ניחוש בזה לצוה"ג דכיון שדרך לחתוך חוט הקשירה בסכין א"כ יש לחוש שמא ניקב בסכין א' מצוה"ג וכיון שאא"ב בבדיקה בצוה"ג א"כ הו"ל כמו קוץ בושט דלעיל סי' ל"ג ע"כ העלה דעכ"פ אם חתך הקשירה בסכין או שהיה נקשר בחוט פשתן או קונבוס טוי ושזור וכל הדומה לזה שיש בו כח לחתוך ונחתך עי"ז העור וכ"ש אם חסר למעלה גם קצת בשר אין להקל אכן אם היה נקשר בבגד או בסמרטוט אשר אין טבעו לחתוך ואעפ"כ מחמת חוזק הקשירה נתפח העור אולי יש לסמוך להקל אבל עדיין צ"ע עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל כ"ד סעי' ט"ו שמחמיר ג"כ בזה וכתב שזה מעשה בא לידו והטריף וכ"ש כשלא הלכה בטוב עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק י"ח מ"ש בזה והעלה דאם נחתך מיעוט מהבשר ע"י החוט כנים דברי האם לבינה הנ"ל דאפי' נשאר עוד בשר שלם ע"ג צוה"ג יש לאסור דזה גרע טפי מנפוח ורקבון אך אם נחתך להלן קצת מתחתיות השוק והוא במקום שצוה"ג בלועות שם בבשר יש להקל וסיים דלדידן דנוהגין לשער בצוה"ג דעוף באצבע או אצבעיים אין נ"מ בכל זה כיון דלא נמצא שם בשר ע"ג הצוה"ג דמשך אצבע ואצבעיים כל שנחתך שם העור ע"י קשירת החוט בודאי יש לאסור בזה בפשיטות עיי"ש. ועי' בימין משה ס"ק ב' שכ' דהמנהג בעה"ק ירושלים ת"ו דכשנראה שינוי מראה או נפוח במקום צוה"ג מחמת הקשירה אין שוחטין אותו אלא משהין אותו עד שרואין שהחזיר והבריא כמקדם עיי"ש ולפי הנ"ל נראה שדקדק לכתוב שנראה שינוי מראה או נפוח. דרק בכה"ג הוא דמהני חזר והבריא אבל אם היה שם ע"י החוט כנ"ל בודאי לא מהני מה שחזר ונתרפא דכיון שיש לחוש שנפסקו הגידין א"כ מה מהני מה שנתרפא העור מבחוץ אם לא כששהה יב"ח אז מהני שזה סי' שלא נפסקו הגידין נ"ל:
נד אינו רק נפוח. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהכל לפי הנפוח ועי' בש"ך ומבואר מדבריו דדוקא כשיש באותו הנפוח קצת רקבון ומיחוי אבל נפוח גרידא אף בעוף הדק מהני לעיין שאין שום ריעותא בגידין וצרירת דם נמי אם לא נצרר רק מעט ואינו מונע העיון והבדיקה בהגידין אין חשש גם בעוף הדק שאם באנו להטריף בכל נפוח ובכל נצרר אפי' מעט היינו צריכין להטריף רובא דרובא ואין לחוש אלא כשנצרר הדם הרבה שמונע העיון והבדיקה בצוה"ג וסיים דבענין זה צריך שאלת וחקירת חכם ירא ואפי' בזמנינו יכולין לסמוך בזה עכ"ד וכ"כ באם לבינה סעי' יו"ד לדינא עיי"ש. ועד"ק ס"ק א' וס"ק ז' ומק"מ ס"ק ט"ו שכ' דבכ"מ שכ' הפוסקים דרקבון טריפה בזה אין הכוונה דוקא אם יש לו מראה רקבון ממש אלא כשאין לו מראה רקבון כלל אלא שרואין שנמס הבשר והי' לדם הוי כרקבון ועיי"ש עוד בס"ק שאח"ז שכ' דמ"מ אם לא היה שם רק ריעותא דרקבון כל שהוא אין להחמיר אלא אם היה בתוך אגודל אבל אם היה למעלה מאגודל יש לסמוך להקל בהפ"מ אף בעוף הדק ע"י בדיקה ועיון היטב דלא נתפשט שום ריעותא לתוך שיעור אגודל ואף שהוא בתוך שיעור ב' אצבעות מ"מ כל שעכ"פ שיעור אצבע א' הוא בלא ריעותא מהני בדיקה אף בעוף הדק כיון דהבדיקה דלמעלה משיעור אגודל א' הוא רק לחומרא ע"כ אין להחמיר עיי"ש ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת לעיל סי' נ"ה בעובדא שהיה רגל א' מאווזא במקום שבין הערקום לשוק במקום צוה"ג עב קצת מהרגל הב' וחתכו הארכובה מהשוק וראו שלא היה שום ריעותא ורקבון וליתר שאת חתך גם את הרגל השני להקיף ולא היה ביניהם שום שינוי וכ' שיפה עשה המורה שהכשיר האווזא דבזה מהני הקפה לכ"ע אף לדידן ואם רואין שהבשר שלם ויפה שם בלי רקבון אין לחוש כלל עיי"ש. (נה) נפוח ונצרר הדם. עי' שנות חיים ס"ק ט"ו שהוכיח מלשון הרמ"א וד"מ דדוקא בעינן תרתי לריעותא. נפוח. ונצרר הדם. וה"ה שאר תרלר"ע. כגון נפוח ונרקב. או נפוח ושינוי מראה. אבל בריעותא דנפוח לבד או שאר ריעותא חדא אין להחמיר ויש לסמוך אבדיקותינו גם בעוף הדק עיי"ש אבל בלב"ש סי' ו' ס"ק י"ג פסק דאף בנפוח לבד וה"ה בנצרר הדם לבד לא מהני בדיקה בעוף הדק דהוי"ו של ונצרר הדם הוא וי"ו הפירוד עיי"ש (וע"ל ס"ק נ"ד):
נו ונצרר הדם. עי' בלב"ש שם סעי' ב' ס"ק י"ג שכ' מתשו' הב"ח סי' קל"ג דבענין צרירת דם שבמקום צוה"ג אין חילוק בין אם הצרירת דם הוא על הצוה"ג ובין מתחתיהן עיי"ש. ועי' בדע"ת ס"ק י"ט דכ"ז דוקא כשאין שום הפסק בשר בין צוה"ג ובין הדם הנצרר אבל כשיש הפסק בשר שלם בין מקום המכה וצרירת דם ובין צוה"ג בכל גווני כשר אך כ' דאין בזה נ"מ לדינא לדידן דנוהגין לשער בעוף באצבע או באצבעיים לא יצוייר שיהיה הפסק בשר שלם בינתיים דבשיעור אצבע או אצבעיים דבעוף לא נמצא שם בשר כלל אלא עור עיי"ש:
נז הדם. עבאה"ט מ"ש דוקא נצרר הרבה אבל נצרר דם מועט למה נטריף וכו' ועי' בלב"ש שם שכ' דמ"מ אף בנצרר הדם רק מעט צריך עכ"פ לחתוך את הבשר לעומקו לבדוק ולראות אם אין רקבון וכיוצא עיי"ש והבאתי דבריו לעיל (ס"ק מ"ט) באורך:
נח ואין אנו בקיאין בעוף. עי' בס' דברי יוסף סי' שפ"ו מ"ש ע"ד הרמ"א בזה והניח בתימה עיי"ש ולדינא עי' בשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' ס"ט שכ' באמצע התשו' דאף בעוף הגס כגון אווזא אין אנו בקיאים בבדיקת צוה"ג עיי"ש אבל בשפ"ד ס"ק י"א לא כתב כן שכ' דלא בכל עוף אמרו דאא"ב בבדיקה בזה שבעוף הגס הנקרא אינדי"ק דינו בהפסד קצת כבהמה שיכול לבדוק בריעותא דנצרר הדם או נפוח ובאווזא ג"כ יש להקל לסמוך אבדיקתנו בהפ"מ עכ"פ אבל מאווזא ולמטה אין לסמוך כלל אבדיקתנו אפי' בהפ"מ עיי"ש וכ"כ בלב"ש סעי' ב' דין י"ג. וכ' שם בסעי' א' ס"ק כ' דכ"ז הוא בנפוח ונצרר הדם במקום הצוה"ג החיצוניים אבל בפנימיים יש להקל באינדי"ק ואף באווזא בלי שום הפסד כלל לסמוך אבדיקתנו בהא דאין להחמיר בפנימיים כ"כ אבל בעוף הדק גם בפנימיים יש להחמיר אפי' בהפ"מ עיי"ש ועי' בדברינו לעיל שכ' כמה פעמים. דאין להקל בעוף בפנימיים יותר מבחיצוניים ועי' בשו"ת בית אברהם (מהג' מ' אבלי ז"ל מקיעב) בחדושי דינים ליו"ד בקיצור דיני שבירת הרגל שכ' דאף בעוף אינדי"ק וכ"ש באווזא אין לעשות מעשה ולסמוך אבדיקותינו בצוה"ג כ"א ע"י אסיפת בקיאים ובהפ"מ וצורך גדול דוקא עיי"ש. ועי' ד"ק ס"ק ח' ובמק"מ ס"ק י"ג שכ' דבאווזא צריך זהירות בבדיקה זו וצריך לבדוק כל הגידין מבחוץ ומבפנים ושימנה כל הט"ז גידין ויראה שהם שלימים עיי"ש ועי' באם לבינה סניף ט"ו ובגבול בנימין בצלצח שם שכ' דלאו כל האצבעות שוות בבדיקה זו וצריך שיהא המורה בקי בזה אבל רוב המורים שבדורותינו אינם בקיאים בזה וראוי להרחיק מזה ולא יסמוך על בקיאותו רק כשיש עוד צד להקל כגון שהנפוח והצרירות אינו חוזק כ"כ עיי"ש ועבשו"ת משיבת נפש סי' נ"א שפסק ג"כ דאין לסמוך על בדיקתינו באווזא רק באינדי"ק דוקא כיון שהצו"ג שלהם הם כעין עצמות משא"כ באווזא עיי"ש אמנם בדע"ת ס"ק י"ט הביא דבריו וכ' דכיון דאנו רואין שמבואר בכמה ראשונים שעשו כן מעשה כמה גדולים ע"כ אין להחמיר ושפיר יכולין לסמוך אבדיקותינו בכל עוף הגס ודוקא בתרנגולים שלנו אין אב"ב אבל באווזא וכן בתרנגולים הגדולים שקורין חינ"א הינע"ר או וואליחיש"ע הינע"ר שרגליהם גבוהים ועבים הרבה וכן בבר אווזות הגדולים כמו אווזא יש להקל בהפ"מ לסמוך אבדיקותינו ולבדוק ע"י מחט וחוט בתוכו ונוטל החוט וכורך סביב כל גיד וגיד או שיחתוך בסכין כל גיד בפ"ע ויניחנו וכ' שם עוד וז"ל ודע שבדקתי באינדי"ק ומצאתי לפעמים שהגידין למעלה רחוק מעט מהארכובה הם קשין כעצמות דקות אבל סמוך להארכובה מתרככין ונקשרים יחד וא"א להבחין במקום הריכוך מספר ט"ז גידין מפני התקשרותן יחד רק למעלה במקום שמתקשין שם הוא בנקל לספור ט"ז גידין ולפעמים אין שם רק ט"ו גידין קשין וא' בנתיים רך גם למעלה ואם אולי בקטנותן כולן רכין עכ"ל:
גט טריפה. עי' מק"מ סוף ס"ק י"ט שכתב בנטרפה על ידי מכה שבמקום צומת הגידין לא מהני י"ב חודש אלא אם שהה י"ב חודש מיום שנתרפאה המכה עיי"ש (ועי' מזה בדברינו להלן ס"ק ע"ד):
סעיף י
ס נשבר העצם. עשפ"ד לעיל ריש סי' נ"ה שנסתפק אם נשמט השוק מהערקום אי הוי דינו כנשבר ואי בעינן מדינא חזר ונקשר דוקא עיי"ש ועי' לב"ש ובפתיחה אות ל"ט מ' מ"א מ"ב ומ"ג שמחליט דנשמט קיל מנשבר ולא בעינן מדינא בזה חזר ונקשר לא לענין היתר דשבירת עצם ולא לענין בדיקת צוה"ג לומר דאא"ב בבדיקה ולכן כ' בפנים סי' א' סעי' י"ב לדינא דשוק שנשמט מהערקום בבהמה וכן בעוף שאין בו ערקום אם נשמט השוק מהגליד דהיינו מהארכובה צריך בדיקה ובעוף הדק לא מהני בדיקה וטריפה אפי' בהפ"מ אבל בבהמה ובאינדי"ק מהני בדיקה אף באין הפ"מ ובאווזא בהפ"מ דוקא ואם נמצא שהצוה"ג בין הפנימיים ובין החיצוניים הם שלימים והיה בו דיני חיפוי כדת כשר אבל אם נתקלקל איזה מהם בין מהפנימיים ובין מהחיצוניים טריפה ואם נאבד ולא נבדקו צוה"ג החיצוניים טריפה אבל אם לא נבדקו הפנימיים מ"מ כל שהחיצוניים נבדקו כשר. ואין חילוק בכ"ז בין אם חזרה ונתרפא ובין לא חזרה ונתרפא. אכן כל זה לא מיירי אלא בנשמט דהיינו שניתק מחיבורו אבל לא יצא מחורו ממקום קביעתו לגמרי. אבל אם יצא כולו מחור מושבו זה מקרי נשבר ואנן קיי"ל כהיש אוסרין שהביא המחבר כאן דאין אנו בקיאין בבדיקת צוה"ג ולכן אפי' בבהמה ואפי' בהפ"מ ואפי' עו"ב שלם בלי נקב טריפה ואפי' הוחזר הבוכנא לחורו מ"מ כשלא נתרפאה מצלעתה רק שהבוכנא מונחת תוך מושבה אפ"ה טריפה כנ"ל אא"כ הוחזר האבר למקומו וגם נתרפאה מצלעתה עד שהיא כשאר הבהמות ועופות וגם היה בו דיני חיפוי עו"ב כדת אז מהני הבדיקה בצוה"ג בבהמה ואינדי"ק אף באין הפ"מ ובאווז בהפ"מ עכ"פ ובעוף הדק אסור אף בהפ"מ אף שהיה עוב"ח כדת עיי"ש ועי' בגה"ק אות א' ובמק"מ ס"ק ח"י שהשיג על הלב"ש ומקיל אף בעוף הדק אף כשיצא לגמרי מהחור ולא נקשר כלל דמהני בדיקה בצוה"ג בהפ"מ עכ"פ עיי"ש ועי' באם לבינה אות כ"ב ובסניף ט"ו שדעתו להחמיר בדין זה יותר ממ"ש הלב"ש ופסק דאפי' לא יצא מהאסיתא לגמרי צריך חזר ונתרפאה להיות בקי בזמה"ז בבדיקת צוה"ג ודינו כנשבר עיי"ש ולעיל סי' נ"ה סעיף ג' סניף ד' וסעי' ב' סניף ל"ב ובאם לבינה שם באורך ועי' בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ"ז מה שהאריך להשיג ע"ד הלב"ש בענין זה והביא כמה ראיות שיש להתיר אף כשנשמט לגמרי ויצא מחורו אם העו"ב היו קיימים בלי שום ריעותא וגם צוה"ג קיימים ואף בעוף הדק שאין אנו בקיאין בבדיקה בצוה"ג יש להתיר בהפ"מ עכ"פ עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ו' מ"ש ע"ד תשו' חסל"א בזה ולדינא העלה דאם נשמט הארכובה מהשוק אפי' אם יצא לגמרי מהחור יש להקל בהפ"מ וצורך שבת בבהמה ע"י בדיקה בצוה"ג ובשעת הדחק גדול יש להקל בזה גם בעוף [כשעו"ב שלימים בלא ריעותא דאל"כ בלא"ה טריפה משום שבירת עצם] אבל בלא שעהד"ח אין להקל בזה. וכ' עוד שהמורה צריך ליזהר כשמביאים לפניו נשמט כזה שלא יחתוך שם בסכין לראות אם נשמט דכשיחתוך בסכין בצוה"ג לא יוכל שוב לבודקן אלא יחתוך בבשר שלמעלה מצוה"ג ויקלוף הצוה"ג עד למטה ואז יוכל שפיר לבודקן ואם אירע שנחתכו בסכין וניכר שאין בהם שינוי ורקבון יש להקל עיי"ש:
וכתב עוד בלב"ש להלן סי' ג' סעי' ח' דכ"ז בידעינן בודאי שנשמט מחיים כנ"ל אבל כשנמצא שנשמט השוק מן הערקום ואינו יודע אימתי נשמט אי קודם שחיטה או לאח"ש קיל טפי לכן בעוף אינדי"ק יש להקל בהפ"מ ע"י בדיקה בצוה"ג כנ"ל אף בלא חיפוי עור ובשר ואפי' באווזא יש להכשיר בלא דיני חיפוי בהפ"מ וסעודת מצוה יחד וגם יש להקל בהפ"מ בבהמה ואינדי"ק בכה"ג אף אם לא נשאר רק צוה"ג החיצוניים אע"פ שהפנימיים נפסקו ואפי' האווזא יש להקל בהפ"מ וסעודת מצוה בנפסקו הפנימיים לבד אבל בעוף הדק אין להקל כלל גם בכה"ג עיי"ש אבל כבר הבאתי לעיל כמה פעמים דאין להקל בעוף בצוה"ג הפנימיים יותר מבחיצוניים:
סא העצם. עד"ק סוף סי' זה ומק"מ שם שכ' דגם אם נפסק העצם באורך יש לחוש לצוה"ג עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ד מ"ש בזה וכ' דבין בנסדק לארכו כאמור בד"ק ובין שנשבר רק מיעוט העצם ולא מעבלע"ב תלוי בראות עיני המורה דאם נראה שנתרחקו השברים והסדקים זה מזה וניזוז מקצת העצם ממקומו ע"י השבר בזה יש לחוש לצוה"ג אכן אם רואין שמתאימים השברים זע"ז יש להקל עיי"ש (וע' בדברינו לעיל סי' נ"ה ס"ק פ"ד מ"ש מהס' מזמור לדוד):
סב במקום צוה"ג. עד"ק ס"ק ז' (בד"ה הי' נפוח) דדוקא אם הי' שבירה ממש אבל אם הי' רק נפוח בעצם צוה"ג בלי שום שבירה כל שלא הי' נפוח ורקבון וריעותא בבשר ובגידין אין להחמיר כלל וגם כ' שם דבכ"מ אין להחמיר בזה אלא בהי' שם רקבון ממש כנ"ל אבל מה שנמצא על העצם שם במקום צוה"ג כעין גידול של שומן שנקרש ונתקשה כל שאין שם קלקול ורקבון אין להחמיר אף שהעצם הוא עב ונפוח. וכ' שם עוד דבתרנגול מסורס רגיל להיות ראש השוק במקום צוה"ג בולט בשינוי אם אין שם עוקץ ולא רקבון כלל אין לחוש כלל עיי"ש וע' בשו"ת בית דוד הספרדי חיו"ד סי' ז' בעובדא כזו שנמצא בעוף עצם השוק עב במקום צוה"ג עד שנראה שנקשר וכ' שם דזה דינו כמו נשבר וחזר ונקשר שאשי"י וכיון דקיי"ל דבעוף גם בשאשי"י אסור ע"כ אין להקל עיי"ש והביאו במחזיק ברכה לעיל סוף סי' נ"ה וע' בדע"ת ס"ק כ"ג מ"ש מדבריו בזה וכ' דהכל תלוי בסגנון הנפוח דאם נראה מענינו שנשבר ונקשר דהיינו שאינו חלק מסביב ונראה בו כעין סדק ועוקצין בזה יש לדונו כנשבר וחזר ונקשר אכן אם רואין שהוא (הוא) רק עב אבל הוא חלק בזה יש שפיר לתלות שלא נשבר כלל רק שנתנפח העצם ע"י חולי או ע"י הכאה וכדומה ואין להחמיר עיי"ש:
סג צוה"ג כ' בשפ"ד סוף סי' זה שוק עוף שנשבר למעלה מצוה"ג ועצם העליון יורד לתוך חלל של עצם התחתון עד למטה וניכר שמילדותו נעשה ולא נודע מי בא בגבול חבירו שספק שמא בשעה שנשבר הי' תוך אגודל ואח"כ נתגדל העצם התחתון או אם העליון גדל אח"כ למטה והכשיר בהפ"מ דיש כמה ספיקות להכשיר אכן אם רואין שהעליון הוא בריא והתחתון מקולקל יש להטריף דהא מוכח שהשבר הי' למטה והתחתון נתקרם אח"כ והגדיל עיי"ש וע' מק"מ ס"ק י"ט שכ' דמוכח מדבריו דאם התחתון אינו מקולקל ושניהם בריאים כשר אף בנקשר שעשי"י ולא שאשי"י עיי"ש אבל באם לבינה אות י"ט וסניף ט' האריך להשיג ע"ד הפרמ"ג בזה והעלה דכשעצם העליון יורד לתוך חלל התחתון עד למטה במקום צוה"ג אין להתיר בשום ענין בזה בלי בדיקת צוה"ג ולכן בבהמה ובאינדי"ק ואווזות מהני בדיקה אבל בעוף הדק דאא"ב בבדיקה כלל צ"ע אם להתיר אפי' ע"י בדיקה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ט שמדחה דברי האם לבינה בזה ופסק לדינא כהפרמ"ג עיי"ש:
סד ונקשר. כ' בשפ"ד סוף סי' זה מהבל"י והרדב"ז דאם נמצא נשבר השוק למעלה מצוה"ג אפי' למעלה מחצי העצם וחזר ונקשר שע"ש באופן שעצם העליון נכנס למטה תוך שיעור אצבע אע"פ שאין עוקץ טריפה בעוף הדק והפרמ"ג כ' ע"ז דבהפ"מ וצורך שבת אין בידו לאסור וסיים בצ"ע עיי"ש אבל בד"ק ס"ק ג' כ' דלדינא אין להקל בזה נגד הרדב"ז והבל"י ודחה ראיות הפרמ"ג ומ"מ כ' לצרף סברת הפרמ"ג לפעמים לסניף עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י"ט וע' באם לבינה אות י"ז וי"ח ובסניף ז' ח' שסיים ג"כ בצע"ג אם לסמוך על דברי הפרמ"ג להקל בזה אפי' בהפ"מ וצורך שבת אך כ' דמ"מ אם ראו דלאחר שנקשר שע"ש לא ירד העליון לתוך שיעור צוה"ג רק שאח"כ כלומר לאחר שנקשר יפה שע"ש נתגדל חלק העליון מהשוק ונמשך תוך השיעור דצוה"ג כשר אפי' בלא הפ"מ וא"צ בדיקה בצוה"ג כלל עיי"ש ועבשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ד' סוף סי' קכ"ח באווזא שנמצא בה שבר סמוך למקום צוה"ג והי' העו"ב שלם אך לפי אשר מדד המורה ראה שגוף השבר הי' רחוק כשני אצבעות מן הצוה"ג ואולי הי' עוד יותר מב' אצבעות רק שהשברים נקשרים זע"ז שע"ש והעליון ירד למטה עד שמסוף העצם לא הי' רק כאצבע א' ממקום צוה"ג בדוחק גדול והבשר כבר נאכל ולא הי' הפ"מ כי הי' השאלה אצל עשיר והטריף המורה את הכלים הראשונים רק הכלים השנים והשלישים הכשיר והסכים עם המורה שאין לפקפק עליו עיי"ש ועבשו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' ה' שנשאל ג"כ בעובדא כזו רק שבעובדא שלו הי' עצם העליון שנכנס למטה לתוך השיעור לא הי' קשה כגוף העצם ולא מראה עצם לו רק שהי' כמו חסחוס שקורין קנירפי"ל ונכפף כאגמון לכל צד שירצה לכפפו ואם מדדו רוחב אגודל מהתחלת עצם התחתון עם הבוכנא עד החסחוס הנ"ל ולא עד בכלל הי' אגודל מרווח ואם כפפו החסחוס הנ"ל אל הצד והתחילו למדוד מעצם העליון ממש עד הבוכנא ולא הבוכנא בכלל הי' ג"כ אגודל מרווח אך אם מדדו ממקום כלות החסחוס עד מקום הבוכנא ולא הבוכנא בכלל רק הריוח שביני וביני לא הי' אצבע אגודל רק אצבע פשוט והעו"ב הי' שלם מכל צד ומורה א' הכשיר התרנגולת והגאון מו"ה יחזקאל פנעט ז"ל כ' שהמורה טעה בזה כי הוא טריפה דאורייתא כאכילת בשר חזיר והוא ז"ל הרבה להשיב ע"ד הגאון מהרית"פ ז"ל הנ"ל כי נעלם ממנו דברי הפוסקים בדין חכם שהתיר אין חברו רשאי לאסור בדבר שא"א לברר מהגמ' רק מצד חומרא ובפרט בכה"ג שיש לנו דעת הפרמ"ג שהורה להקל בזה במקום הפ"מ ואף אם הי' המורה מתיר שלא בהפ"מ הי' יפה השתיקה לכבוד התורה ולומדי' ומדוע תקטן בעיניו כבוד למדן מהפסד מה שבעוף ובפרט בנ"ד שיש הרבה סניפים להקל בזה ובפרט שמה שנכנס בשיעור אצבע אגודל לא הי' עצם קשה רק קנירפי"ל הנכפף שאין חשש שניקב הגידין כיון שהוא רך ועוד יש כמה צדדים וסניפים להקל עיי"ש באריכות ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סו' ר"ח שכ' ג"כ להקל בזה וכ' דהיכא דהי' הפ"מ וגם כבוד שבת וידוע שהעור ובשר הי' שלם מבחוץ יש להקל אף אם רואין שהעצם שלמטה הוא קצת מקולקל כל שניכר שאין הקלקול מחמת השבירה רק מכח החלודה ששכבו זע"ז דבזה אין לחוש לצוה"ג עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ו מ"ש בזה וכ' דמ"ש הטוטו"ד להקל אף אם עצם שלמטה הוא קצת מקולקל ברקבון שלא ע"י שבירה רק ע"י ששכבו העצמות זע"ז כנ"ל זה לא נהירא דמה בכך שנעשה ע"י שכיבת עצם היורד דמ"מ כיון שיש רקבון בעצם לא גרע ממכה ורקבון במקום צוה"ג דחיישינן לצוה"ג אף בלא שבר ואין סברא לחלק בין רקבון בבשר ובין רקבון בעצם לכן אין להקל בזה אא"כ יש הפסק בשר בין מקום הרקבון ובין צוה"ג או שהעצם היורד מפסיק דיש לתלות שהרקבון התחיל אחר שירד העצם ונקשר עליו וכ' שם במי הדעת תבנא לדינא בזה דאם נשבר השוק למעלה מצוה"ג ונקשר שעשי"י אבל עצם העליון יורד למטה לתוך שיעור צוה"ג אין להקל כ"א בהפ"מ וגם צורך שבת (ודוקא בנקשר עכ"פ שעשי"י). ואם עצם העליון במקום שנכנס לתוך שיעור צוה"ג הוא רך כמו עצם סחוס יש להקל אף בלא הפ"מ ואם עצם שלמטה הוא מקולקל קצת מחמת החלודה ששכבו שם זע"ז כנ"ל אם עצם העליון מפסיק בינו ובין צוה"ג יש להקל ואם עצם העליון מונח למעלה משיעור אצבע א' אלא שהוא תוך ב' אצבעות יש להקל באווזא בהפ"מ לבד עיי"ש:
סה אם לא נשתנה. עפת"ש מ"ש מהנו"ב וע' בשו"ת שבראש אפרים סי' י"ד מה שהאריך בזה והתפלא על הנו"ב במה שנוטה להקל בזה וע' בשו"ת מגדל השן סי' מ' מ"ש בדברי הנו"ב בזה באריכות וע' בגה"ק אות ב' ובמק"מ ס"ק כ' שהעלה כן לדינא דבעינן דוקא שראה עכ"פ מבחוץ שהי' יפה אבל אם לא ראה את העו"ב כלל כגון בכה"ג שנמצא לאחר הבישול אף לדעה זו טריפה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"א מ"ש בזה לדינא וע' בדברינו לעיל סי' נ"ה (ס"ק קל"ה) מ"ש בענין זה לדינא. והנה בנו"ב שם כ' דבנשבר העצם או נצרר הדם בתוך אצבע לא נחשב לספק השקול לצרפו לס' אחר לס"ס כיון דרגיל עי"ז ליפסק הגידין עיי"ש אמנם יעיין בלב"ש אות ל"ח ואות מ"ג מה שהאריך בזה והעלה דאינו ספק הרגיל שיתקלקלו עי"ז הגידין אא"כ הי' הנפוח גדול ונראה שיש רקבון אז הוי ספק הרגיל שיתקלקלו הגידין וכן פסק לדינא בפנים סי' ו' סעי' א' ס"ק כ' וסעי' ב' ס"ק ט"ו ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ר"ט מה שהאריך בדברי הנו"ב והלב"ש הנזכר ועיי"ש במ"ש בזה לדינא וע' בגה"ק שם מ"ש להשיג ע"ד הלב"ש בזה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ' שכ' שדברי הלב"ש מסתברין וסיים דאם הי' רק שינוי מראה לבד והי' נראה לפי הענין שאין שם רקבון אז יש להקל בנאבד בלא בדיקה עיי"ש:
סו וי"א עד שיבדוק צוה"ג. ר"ל דאפי' ליכא שינוי בעו"ב ס"ל להי"א אלו שצריך בדיקת צוה"ג דחיישינן שמא פגע השבר בגיד לבד והפסיקו מק"מ ס"ק כ"א וה"פ:
סז אוסרין. כ' בלב"ש שם סוף סעי' י"א כל מקום שנשבר במקום צוה"ג באופן שצריך בדיקה ומכ"ש באופן דלא מהני בדיקה אסור למוכרו לנכרי אכן אם נשבר למעלה מגודל בעוף הדק או למעלה מב' גודלין בעוף הגס ולמטה מחצי העצם בבהמה שרי למכרו לנכרי עיי"ש וע' בשו"ת יד יוסף סי' כ"ג באמצע התשו' מ"ש בדבר פרה שהי' בה נפיחה במקום צוה"ג ע"י הכאה שהכה אותה בברזל במקום צוה"ג ורוצה השואל להחמיר שאסור למוכרה לנכרי דכיון דאיכא בה חששא דשבירת העצם ודעת הש"ך דלא מהני בדיקה אף בבהמה רק היכא דנקשר שאשי"י הרי אף דנקשר שאשי"י אין להתיר רק ע"י בדיקה בצוה"ג וא"כ אסור למוכרה לנכרי שמא במשך הזמן יתרפא שאשי"י ולא יהי' ניכר ולא יבדוק וכשאר כל ספק טריפה שאסור למוכרה לנכרי דזה הוי ספק הרגיל דמכח מכה כזו נפסקו הגידין והוא ז"ל מצדד להתיר למוכרה לנכרי עיי"ש (וע"ל סוף סי' נ"ז):
סח עד שיבדוק צוה"ג. ע' בשו"ת בית אברהם (מהרב ר' אברהם אבלי ז"ל מקיעב) בחידושי דינים ליו"ד שהאריך למעניתו והביא:
תשובות כמה גאונים בדבר מה שהקיל מורה א' בעצם אמצעי דעוף אינדי"ק שנשבר למטה מחצי עצם והי' ריעותא בעו"ב ולא הי' נקשר שאשי"י רק שע"ש והתיר בלי שום בדיקה ונתוודע הדבר לגאוני הדור והטריפו אפי' בהפ"מ דבכה"ג אפי' בדיקה בצוה"ג לא מהני וק"ו בן בנו של ק"ו שלא בדק כלל בצוה"ג ודאי דאין להקל אפי' בהפ"מ ובלי שום ספק שהוא טריפה גמורה ולזה הסכימו כמה גדולי הדור עיי"ש (ועתה ראיתי בשו"ת יד יוסף סי' כ"ב שעשה מערכה בדיני שבירת עצמות וטריפות הרגל ורוב דבריו מעותקים מס' בית אברהם הנ"ל בלשונו ממש):
סט שיבדוק צוה"ג. וצריך לעיין שלא יהא שום שינוי בשום גיד מק"מ שם:
ע צוה"ג. עבאה"ט מ"ש דבחזר ונקשר מהני בדיקה בבהמה ועשפ"ד שם וע' בס' דברי יוסף סי' ש"צ מ"ש בזה ועלב"ש סי' א' סעי' י' שכ' דאם נקשר שאשי"י בבהמה ונאבד ולא נבדק בצוה"ג טריפה וה"מ כשלא בדק צוה"ג החיצוניים אבל אם בדק החיצונים והיו שלמים רק שלא בדק הפנימיים ונאבד כשר וכ"ז בידע שהי' השבר בתוך השיעור המטריף אבל אם לא מדדו אם הי' השבר תוך חצי השוק או למעלה באופן שיש להסתפק בו אולי הי' השבר למעלה מחצי השוק ונאבד ולא נבדק בצוה"ג אפי' גם החיצוניים לא נבדקו כשר ובפנימיים בכה"ג שלא מדדו ויש להסתפק אולי הי' השבר למעלה מחצי עצם אזי אפי' ראו שנפסקו הפנימיים והחיצונים לא נבדקו כלל ונאבד ולא נמדד כשר עיי"ש ועבשו"ת נו"ב קמא חיו"ד סי' כ"א ובס' אם לבונה אות כ"א מ"ש בזה והעלה דאם בדק החיצונים ונמצאו שלמים ולא בדק הפנימיים ונאבד ולא נמדד אם הי' השבר במקום המטריף כנ"ל אזי לא מבעיא בחזר ונקשר דבודאי כשר אלא אפי' לא נקשר כגון שהשבירה הוא באלכסון מצד חוץ לצד פנים ובצד חוץ הוא למעלה ממקום צוה"ג ובצד פנים הוא הספק כשר בהפ"מ עכ"פ עיי"ש ועבשו"ת הגאון רעק"א ז"ל תניינא סי' כ' שנשאל ממורה א' שבא לפניו בהמה שהי' מכה במקום שקורין טשי"ך ובדק בצוה"ג והיו טובים ובריאים כראוי והכשיר הבהמה אבל שכח מלבדוק אם יש שבר במקום ההוא אם יש למיהדר עובדא והשיב דמצד שבירת הרגל יש לומר דהוי ס"ס ספק לא נשבר וספק דנשבר אינו מזיק. ומצד צוה"ג כיון דאין הריעותא דנשבר מבוררת לפנינו סמכינן על בדיקותינו עיי"ש באריכות וע' בשאלות ותשובות יד יוסף סי' כ"ב בעובדא שנמצא לאחר אכילה עצם השוק של עוף שהי' נשבר סמוך לצוה"ג וחזר ונקשר שא"ש ולא היו יכולין לבודקו אם הי' השבר רחוק כשיעור המבואר בש"ע כי הי' העצם שבור והעוף נצלה באגן א' לבד ואח"כ עירו מים רותחין על עוף זה עם עוד ב' עיפות כשרות ביחד והי' ג"כ ספק אם היו המים רותחין שהיד סולדת בהן והאריך אם יש להתיר התערובות מכח ס"ס עיי"ש:
עא עיקר. כ' בלב"ש שם דין ח' דזה דוקא בנשבר במקום צוה"ג החיצוניים אבל אם נשבר באלכסון מצד חוץ כלפי הזנב אל צד פנים ובצד חוץ השבר הוא למעלה מחצי עצם ובצד פנים גבוה השבר אצבע בעוף קטן או ב' אצבעות בעוף גדול יש להכשיר אפי' שלא בהפ"מ דהוי ס"ס שמא הלכה כמ"ד אצבע ושמא כהמ"ד דס"ל שהפנימיים אינן צוה"ג עיי"ש אבל כבר הבאתי לעיל (ס"ק ט') מדברי האחרונים דאין להקל בעוף בצוה"ג דצד פנים יותר מבחיצוניים:
עב ולדידן. עבאה"ט וע' לב"ש סעי' י' דין י"ז ובסעי' י"א דאף בהפ"מ לא מהני בדיקה בעוף הדק לדידן אבל עוף אינדי"ק דינו בזה לכל דבריו כבהמה וכן אווזא דמי בהפ"מ לבהמה בזה שיהא מהני בדיקה עיי"ש: (עג) בבדיקת העוף. עבאה"ט מ"ש דבבהמה מהני בדיקה כשחזר ונקשר גם לדידן וע' בלב"ש שם שכ' דבכ"מ אף כשצוה"ג שלימים אין להתיר אף בבהמה אלא כשהעור ובשר הם שלימים ויפים משא"כ כשאין עו"ב שלם כבר נתבאר לעיל סי' נ"ה סעי' ה' שהוא טריפה אפי' כשנשבר שלא במקום צוה"ג עיי"ש וע' בשו"ת בית אברהם בחידושי דינים ליו"ד שם ובשו"ת יד יוסף סי' כ"ב אות ט' שכ' דכשנמצא עצם כזה לפני המורה אחר שנתבשל ולא נבדק העו"ב מה הי' לו אם הי' השבירה במקום צוה"ג יש להטריף בכל מקום אך אם הי' למעלה מצוה"ג אם נקשר שא"ש יש להכשיר אפי' שלא בהפ"מ אך אם הי' שע"ש אין להכשיר כ"א בהפ"מ דוקא עיי"ש באריכות: