דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא
סימן נה
סעיף א:
א שלשה פרקים יש ברגל. דע דמבלעדי הג' פרקים אלו יש עוד פרק א' המחובר להארכובה בסופה שבו הטלפים ובעוף מחובר בו כף הרגל עם האצבעות והוא בכלל הארכובה. שהארכובה כולל ב' פרקים א' הוא הפרק התחתון הכפוף והב' הוא העצם הארוך שעומד במישור. וע' במשניות כלים פי"ד משנה ח' ובפירוש המשניות להרמב"ם שם ובגליון מהרש"א כאן: (ב) ולמעלה ממנו. כ' בבית יצחק בשם מהרש"ק הנה בצורת העצמות אלו נבוכים המה בעלי ההוראה ואינם בקיאים בהם אם יביאו לפניהם אחר הבישול ולא ידעו אם זה הוא עצם השוק או עצם הקולית וגם לא ידעו ראשיתן אם הראש הזה של השוק הוא מחובר לארכובה שהוא הרגל בעוף אשר מקום צוה"ג בתוכו או הוא מקום חיבורו אל הקולית וגם בעצם הקולית נמי לא ידעי ראשן וסופן אשר עי"כ מקילין הרבה שלא כדת ולפעמים מחמירים שלא כדת ואיכא נ"מ גדולה לדינא לכן הוכרחתי ליתן בהם סימנים. ואען ואימר דע שתחלת הרגל נקרא בבהמה ארכובה סמוך לו בעוף מחוברת עם העצם השוק כבוכנא באסיתא ואותו עצם השוק הוא ארוך הרבה מעצם הקולית. וראש עצם זה במקום שמחובר לארכובה עשוי' כמו מרזב שקוע באמצע בהבדל א' ושם מתחילין הצוה"ג והולכין למעלה ולמעלה בצד השני בראשו היא עשוי' כמין כפתור עב וכמו כמה חטוטרות ואינו שקוע והוא דבוק בעצם הקולית. ועצם הקולית במקום שהוא מחובר אל השוק הוא עשוי ג"כ כמין מרזב שקוע באמצע כמו עצם השוק הנ"ל רק שהוא קצר הרבה מהשוק ולמעלה סמוך להגוף היא ג"כ עשוי' כמו כפתור אלא שהוא קטן מכפתור השוק הנ"ל ובראשו יש לו כשלשה חטוטרות ומחובר לגוף ניבים קטנים כבוכנא באסיתי וכו' עכ"ד: (ג) והוא מחובר לגוף. ומונח על הגוף:
ד בפרק התחתון וכו' ואין חילוק בזה בין בהמה לעוף ועבשו"ת בעי חיי (מהכנה"ג) חיו"ד סי' ע' ובס' יד דוד הספרדי על היו"ד בהגהות ב"י אות א' מ"ש בזה:
ה בכל מקום שיחתך בה כשרה. ואם נחתך או נשבר בראש הארכובה פחות מכשיעור מן הפרק שקורין גלי"ד אשר שם הצה"ג ע' בדברינו להלן סי' נ"ו (סי' ט"ז):
ו שיחתך בה. וה"ה אם נשבר או חסר או יתיר שם בפרק התחתון אין אוסר בין בעוף ובין בבהמה וע' בש"ע להלן סעי' ד' ושפ"ד סוף סי' נ"ו ועבשו"ת חינוך בית יהודא סי' נ"ג שהי' עובדא בכבש שהי' חסר ברגליו האחרונים הארכובה והי' במקומה רק חתיכה קטנה וכן הי' קבוע הפרסות והי' הולך על והכשירו עיי"ש (ז) כשרה כ' זקיני הלבוש וז"ל והני מילי שנחתך בידי אדם אבל אם באה לפנינו חתוכה ולא נעשה בידי אדם אין לאכלה כ"א ע"י צלי דחיישינן שמא ע"י נשיכת הנחש נחתך ויש סכנת ארס הנחש וע"י הצליי' תבדק כמו שנתבאר בסי' ט' עכ"ל וכ"כ בס' גנזי חיים מערכת אות ט' ערך טריפה בד"ה עצמו (ובס' זכור לאברהם הספרדי בסי' זה) לדינא עיי"ש אמנם ברמ"א להלן סי' סעי' ג' מבואר דלדידן שאין נחשים מצוין אם נחתך באופן שלא נעשתה טריפה מובא בלא בדיקה וע' בחגורת שמואל כאן ס"ק א' מה שהתפלא ע"ד הלבוש בזה כי שהלבוש בעצמו פסק להלן בסי' ס' כמ"ש הרמ"א דלדידן אין לחוש לזה עיי"ש:
ח שיחתך. או נשבר. והיינו כשאין עור ובשר חופין את רובו אבל אם עור ובשר חופין את רובו ע"ל מסעי' ה' והלאה:
ט טריפה. ובכ"מ דאסרינן בנשבר עצם הקולית מותר למוכרו לנכרי דליכא למיחש שימכרנו לישראל אחר שיתרפא ולא יהי' ניכר דהא אם יתרפא כ"כ עד שלא יהי' ניכר כשר. לב"ש סי' א' סעי' ו' ס"ק י"א:
י בעצם האמצעי. ע' בשו"ת עמודי אור סי' מ"ח:
יא במקום צוה"ג. ושיעור מקום צוה"ג בין בבהמה ובין בעוף ע"ל סי' נ"ו:
יב כשרה. כל הדינים הנוהגין בקולית שנשבר רחוק מהגוף שנתבארו בסעי' ה' המה נוהגין ג"כ בשוק שנשבר למעלה מצוה"ג וכן בערקום שבין הקולית והשוק אם נשבר ואין בהם שום שינוי כלל. לב"ש סי' א' סעי' ח' דין ה':
יג אם נחתך בתוך הפרק. עשפ"ד ס"ק א' שנסתפק אם נשמט שם אי הוה דינו שוה לנשבר וע' בדברינו להלן סי' נ"ו (ס"ק ס') מה שהבאתי בזה מדברי האחרונים:
יד בסוף הערקום. עבאה"ט ופת"ש וע' כו"פ שם דבהפ"מ יש לסמוך להקל כהט"ז וע' במק"מ ס"ק ב' שמצדד להקל רק בשעהד"ח גדול בצירוף איזה סניף עיי"ש וע' בס' בית מאיר באבן העזר סי' י"ז סעי' ל"ב שהעלה לאסור בנחתך בין הארכובה לערקום ומכ"ש בערקום גופי' עיי"ש וע' בתורת יקותיאל שהאריך ג"כ לאסור בנחתך בערקום שהוא הטשי"ך וכן בנחתך בין הטשי"ך ובין העצם קטן שבין הטשי"ך ובין פרק התחתון ואין להקל רק כשנחתך העצם הקטן הנ"ל שזה בכלל ארכובה דכשרה עיי"ש אכן בס' כנפי יונה העלה שאין להחמיר בדין זה כלל ולכלות ממון ישראל עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות ז' מה שהאריך בענין זה והרבה להשיב ע"ד התורת יקותיאל הנ"ל והעלה לדינא דשלא בהפ"מ יש לאסור אבל בהפ"מ יש להקל אף בנשבר או נחתך בערקום עצמו ואם נחתך בין הערקום לעצם התחתון יש להקל אף בלא הפ"מ עיי"ש וע' בלב"ש סי' א' סעי' י"ג שכ' דעכ"פ בדיקה בצוה"ג מהני בנשבר בטשי"ך עצמו להכשיר אפי' שלא בהפ"מ ולכן אם אירע כזה יבדוק בצוה"ג החיצונים וגם הפנימים רק שא"צ בדיקה בצוה"ג שכנגד הערקום רק מתחילין לבדוק הגידין מן סוף הערקום בין הערקום ובין השוק ומעט למעלה בעצם השוק כמו ב' או ג' אצבעות ואם נאבד ולא נבדק בצוה"ג החיצונים דשם טריפה אבל אם נבדק בצוה"ג החיצונים אף שלא נבדק בפנימיים כשר ואפי' נקשר שאשי"י צריך בדיקה בצוה"ג ואם נאבד ולא נבדק בחיצונים טריפה וגם צריך לדקדק על דיני חיפוי שאף אם ראה שהגידין קיימין צריך לדקדק עוד בדיני עור ובשר דבזה שוה נשבר זה לנשמט דאם עור ובשר שלם בלי שום נקב אז כשר אף באין הפ"מ אפי' אין עור ובשר דבוק לעצם וכן אפי' אין בו שאר דיני חיפוי ואם יש בעור ובשר נקב אז צריך שיהי' עכ"פ עו"ב חופין את רובו ככל דיני חיפוי ואז כשר ג"כ בלי הפ"מ ואפי' לא ניקב רק העור והבשר שלם צריך להיות בעור דיני חיפוי ובכל אלה צריך שלא יהי' לקותא או מיסמוס בבשר אבל בעור אין מזיק לקותא או מיסמוס ושינוי מראה אין מזיק אף בבשר ואם יש נקב בעו"ב או בבשר לבד ואין בו חיפוי כדת ה"ז טריפה מספק ואם נאבד ולא נבדק אם יש בו דין חיפוי כגון שראינו בו נקב באופן שצריך חיפוי ולא נבדק כשר אבל אם הוא עדיין לפנינו והמורה אינו בקי לבדוק בדיני חיפוי טריפה ואם נתרפא שבר זה וחזר ונקשר שאשי"י אז אם ראו מתחלה קודם שנתרפא שהי' נקב בעו"ב ולא הי' חיפוי כדת אין להקל ואם לא ראו מתחלה אם הי' חיפוי או לאו אז אף אם אין המורה בקי לבדוק בדיני חיפוי יש להכשיר דלענין זה מהני הרפואה. וכ"ז הוא רק בנקשר שאשי"י אבל בנקשר שעשי"י דינו כאלו לא נקשר כלל וגרע משאשי"ו. ולכן אם המורה אינו בקי בבדיקת עו"ב אין להקל אפי' אם לא ידע מתחלה שלא הי' חיפוי כדת. וכ"ז כשנשבר באמצע הערקום או במקום חיבור הערקום אל השוק. אבל ערקום שנשמט מהארכובה התחתונה או אפי' נשבר הערקום שם לגמרי ממקום חיבורו להארכובה כ"ע מודים דלית בי' איסור כלל עיי"ש וע' באם בינה ס"ק א' וב' מ"ש בדין זה ולקמן סי' נ"ו סוף סעי' ד' כ' דלדעתו אין לסמוך אבדיקותינו בנשבר הערקום כ"א בהפ"מ דוקא עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ב' מה שהאריך בענין זה והעלה לדינא כך. דבנחתך בין עצם השוק ובין פרק התחתון אם הי' החתך בין הארכובה שקורין טשי"ך ובין עצם השוק טריפה אף בהפ"מ ואם הי' החתך או השבר בהעשי"ך עצמו אז אם אין עור ובשר חופין כדת יש לאסור שלא בהפ"מ אבל בהפ"מ יש להקל ומ"מ יש לבדוק צוה"ג ואם נמצאו שלמים כשר ואם נאבד בלא בדיקה כשר ואם נחתך בין הטשי"ך ובין פרק התחתון כשר אף שלא בהפ"מ ואם נחתך רק העצם קטן הארוך המונח בצדדי הארכובה ובסופו דבוק גיד עב בצד הרגל הפונה אל הזנב והטשי"ך עצמה שלימה יש להקל אף שלא בהפ"מ ועיי"ש עוד להלן סי' נ"ו ס"ק ה' שכ' דאף בחזר ונקשר שאשי"י אין לסמוך להקל בזה מחשש צוה"ג אלא בהפ"מ דוקא אבל שלא בהפ"מ יש לאסור עיי"ש:
וכתב בפר"ח דכל זה לא שייך רק בבהמה אבל בעוף ליכא ערקום ובכ"מ שנשבר שם דינו כבין ערקום לשוק עיי"ש וכ"כ בשפ"ד ובלב"ש שם לדינא עיי"ש וע' במחזיק ברכה שם מ"ש בזה והעלה דבעוף אם נחתך בין העצם התחתון לעליון טריפה אפי' בהפ"מ ואף בשלא יצא השבר לחוץ עיי"ש וע' בשו"ת בית דוד הספרדי חיו"ד סי' ב' (בד"ה ואע"ג) וע' בלב"ש בחידושי דינים סי' כ"ו ס"ק פ"ב שהביא ראי' להקל בנחתך הרגל בין שוק להארכובה גם בעוף עיי"ש וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סוף סי' ר"ה ובשו"ת שואל ומשיב רביעאה ח"ג סי' ק"ג וע' בדע"ת ס"ק ג' מ"ש בדין זה והעלה דבמקום הפ"מ ותערובת גדול יש לצרף דעת המקילין דגם בעוף נמצא עצם עשי"ך והוא בצד צוה"ג החיצונים בסופן דשם דבוק עצם קטן ודק והוא הטשי"ך ואם השבר הוא למטה מעצם הנ"ל יש לצדד להקל וכן בנשבר עצם הקטן הנ"ל אבל אם נשבר בין עצם קטן הנ"ל ובין עצם השוק אין שום צד להקל עיי"ש:
טו טריפה. ר"ל אף כשהצוה"ג נשארו שלימים טריפה לדעה זו כאלו נחתך בשוק גופי'. מק"מ ס"ק א'. וע' בס' בית מאיר על האה"ע סי' י"ז סעי' ל"ב ובחכמת אדם כלל כ"ד ובס' דברי יוסף סי' שע"ה:
טז נחתך בתוך הפרק. ר"ל שנחתך לגמרי. דאי נשאר תלוי היינו נשמטו דלהלן סעי' ג' מק"מ שם:
יז טריפה. ר"ל לכ"ע אפי' לדעה הא' כאילו נחתך בקולית גופי' פר"ח ס"ק ב' ופרי תואר ס"ק ב' ומ"ז ס"ק א':
יח ונהגו בכל אשכנז וכו' ע' במהרשד"ם בקיצוריו להל' טריפות ריש סי' זה שכ' דהמקיל כדעה הא' עתיד ליתן את הדין כי האוסרים רבים וגדולים וכו' ועוד שהרי הטור כ' שבאשכנז וצרפת נוהגין כרש"י וכו' ומי שמקיל ראשו בכך אינו אלא מן המתמיהין עיי"ש וע' בשו"ת הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' צ"ז וע' בכנה"ג בהגהת ב"י אות מ"ז ובספרו שו"ת בעי חיי חיו"ד סי' ע"ט מ"ש בענין זה וכ' דאף שנהגו לאסור בזה בק"ק איזמיר הוא מטעם מנהג כיון שכן פסק החכם השלם כמה"ר יוסף אישקאפה ז"ל מ"מ:
כשיש ספק אחר או בהפ"מ יש לסמוך על המתירין וכ' שכן מנהגו שלא לאסור תערובתן אם נמלחו או נתבשלו עם אחרים וכו' עיי"ש באריכות וע' בשלחן גבוה ס"ק ה' שכ' דבשאלוניקי נהגו לאסור בכ"מ כסברא האחרונה אך אם יש שם עוד ספק אחר שפיר יש להקל ולעשותו ס"ס עיי"ש ומבואר מדבריו דכשאין שם ספק אחר נהגו שם לאסור אפי' בהפ"מ אמנם בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רצ"ג כ' דבהפ"מ או בשעהד"ח יכולין לסמוך על הדעה הא' להקל בזה עיי"ש והנה בכו"פ העלה להכריע דהעיקר לדינא כדעת רש"י וכן נראה דעת המ"ז ס"ק א' עיי"ש אמנם יעיין במחזיק ברכה מאות ב' עד אות ה' מה שהאריך בזה והעלה דהעיקר כדעת הכנה"ג דהיכא שיש הפ"מ או שעהד"ח יש להקל בזה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק א' מ"ש בזה והעלה דאף דהמנהג כהאוסרים (ר"ל אפי' בהפ"מ) מ"מ עכ"פ לא הוי רק ספק טריפה ובדאיכא עוד ספק יש להקל עיי"ש:
יט טריפה. היינו כשנחתך העצם מכל וכל ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו. אבל אם לא יצא לחוץ כלל יתבאר להלן סעי' ה'. שלחן גבוה שם:
סעיף ב:
כ עצם הקולית. עבאה"ט ס"ק ב' מ"ש מתשו' בית יעקב דה"ה בנשבר חצי העצם שהבוקא דאטמא מונח בתוכו וכו' וע' בשו"ת בית יעקב שם שכ' שיש לדונו לודאי טריפה ואף אם אותו מקום השבר אינו רחוק כ"כ שישוף כל הבוכנא דרך שם מ"מ כל ששף מקצתו הוי כשף כולו עיי"ש ועי' בלב"ש בפתיחה אות נ"ו שהעלה דאם נראה עכשיו שהבוקא עומד במקומו בחוזק ואינו ניזז והיתירים והגיד הדק לא נפסקו עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואין לדונו רק לספק טריפה וסיים דהכל תלוי רק לפי ראות עיני המורה אם יש בו חששא קרובה לחוש לנישוף וצריך לזה אסיפת בקיאים עיי"ש והנה בשו"ת מהרי"ם פאדווא ז"ל מבריסק סי' כ' הרבה להשיג על תשו' בית יעקב והלב"ש הנ"ל שמחמירים כ"כ בענין זה והעלה שיש להקל בזה בהפ"מ עכ"פ כל שרואין שהניבין שלמים ולא נפסקו כלל עיי"ש באריכות וכן ראיתי בכת"י הה"ג מבארשא על טריפות עצמות ס"ק מ"ב מ"ג מ"ד מ"ה ומ"ו שהרבה להשיב על הבית יעקב והלב"ש בזה והעלה לדינא דאם לא ניטל משם זה החלק עצם שנשבר שם יש להתיר בהפ"מ עכ"פ היכא דלא נפסקו הניבים אבל אם ניטל זה חלק העצם משם אז בין נשבר אח"כ ובין נברא כך כל שזה החלק עצם שנשבר ניטל משם ואין שם אלא בשר בלא עצם כלל טריפה בכ"מ אפי' בהפ"מ וכל זה מיירי בלא נפסקו הניבים אבל בנפסקו הניבים אע"פ שלא נתעכלו אין להתיר אפי' בהפ"מ אפי' אם לא ניטל זה חלק העצם ואם המורה אין בקי להבחין אם יש עיכול אין להתיר אפי' בהפ"מ ובנאבד ולא נבדק כלל יש להתיר בהפ"מ עכ"פ עכת"ד אבל בשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' מ"ח כ' להחמיר בענין כזה וכ' בדבר שנשאל בבהמה שהיתה צולעת על ירכה ואחר הבדיקה הי' הבוכנא דבוקה היטב באסיתא ואינה מתנדנדת כלל והניבים היו שלימים וטובים רק שראו שמן האסיתא הי' נפסק מעט וסדק הי' שם וכ' דפשוט הדבר לאסור דכיון שיש שם ריעותא יש חשש שנשמט מדוכתא עיי"ש וכ"כ בס' תפארת ישראל על המשניות חולין פרק ג' משנה א' בביאורו לטריפות הרגל אות א' ועבשו"ת מהר"ם מרוטינבורג האחרונים חיו"ד סי' ט' שכ' ג"כ באמצע התשו' שהדין עם הבי"ע בזה והביא ראי' לדבריו עיי"ש וע' בד"ק ס"ק ח' שכ' דבנשבר העצם שבגוף שהקולית תחוב בו וצולעת אם השבר הוא בתוך גודל לקולית יש להטריף אף שנקשר שאשי"י עיי"ש וע' במק"מ ס"ק ט"ו שכ' דזה דוקא כשהוא צולע שעי"ז יש חשש שנשמט ואיעכול ניבי' וחזר למקומו אבל בלא"ה צ"ע אם יש לאסור כיון דהאסיתא גופה שלימה היא. וגם כ' שם דכ"ז מיירי בנפסקו הניבין אבל בלא נפסקו הניבין פשוט להתיר עיי"ש:
כא הקולית שניתק ממקומו, ע' בלב"ש סי' א' סעי' א' שכ' דאף אם הבוכנא דבוקה היטב בהאסיתא ואינה מתנדנדת כלל רק שנמצא שנפסק ונשבר מקצת עצם מהבוכנא דהיינו קצת רחבה ושאר הבוכנא דבוקה בהאסיתא זה ג"כ בכלל שמוטה יחשב וכל שנתעכלו או נפסקו הניבים טריפה ועיי"ש בפתיחתו אות י"א וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תניינא שם לדינא עיי"ש אמנם במק"מ ס"ק ה' סיים בצ"ע אם יש לאסור כשנשאר עכ"פ רוב הבוכנא דמנ"ל דלא תוכל לחיות ע"י שאר עובי הבוכנא כיון שאנו רואין שע"י מקצת החסרון הזה לא זזה עדיין ממקומה והיא דבוקה היטב בהאסיתא כראוי עיי"ש וע' בשו"ת בית שלמה חלק ב' סי' ק"ח מ"ש בזה וכ' דהיכא דראו שהניבים הם שלימים ויפים ולא נתעכלו יש להתיר משום דהוי ס"ס אך אם נתעכלו הניבים שם במקום ההוא שנחסר קצת מהבוכנא יש לאסור עיי"ש וע' בדע"ת סוף ס"ק ז'. שוב ראיתי בס' כת"י על טריפות עצמות מהה"ג מבארשא ז"ל בביאורו להלב"ש מס"ק ל"ב ולהלאה שהשיג ג"כ על הלב"ש בזה והעלה לדינא דבלא נפסקו הניבים אין להחמיר כלל ואפי' בנפסקו הניבים ונתעכלו אין להחמיר אלא אם נפסקו עכ"פ גם נגד החלק הנשאר דבוק בהאסיתא דהיינו שנפסקו כלם אמנם המקיל בהפ"מ לבדוק בניבים אם לא נתעכלו ולסמוך על בקיאותו אפי' בנפסקו כולם ולא נתעכלו לא הפסיד ויש להקל בענין זה אפי' אם לא הי' חיפוי עו"ב כדת אבל אם נשברה כל הבוכנא בזה יש להחמיר באין הפ"מ אפי' בלא נפסקו הניבים ואפי' בהפ"מ אין להקל כ"א כשהעו"ב חופין ושלמים ויש בהם כל תנאי חיפוי והיכא דנפרך מן הבוכנה רובו ונתעכלו הניבים כנגד חלק הנשבר אפי' רואין שכנגד החלק הנשאר דבוק לא נפסקו יש להחמיר באין הפ"מ אבל אם לא נתעכלו אלא שנפסקו והשאר שבמקום הנשאר דבוק לא נפסקו יש לסמוך על בקיאותינו לבדוק בניבים שלא נתעכלו ולהתיר אפי' שלא בהפ"מ ובין כך ובין כך תנאי חיפוי בשר א"צ בכל זה ואם אבד ולא נבדק אם נפסקו גם כנגד החלק הנשאר דבוק אם לא נפרך רק מקצת מהבוכנא יש להכשיר אפי' בהפסד מועט אף כשנתעכלו הניבים כנגד מקום הנשבר והנפרך ואם הי' רובו מה שנפרך אם נתעכלו הניבים בזה החלק מסביב שכנגד השבירה אסור אפי' בהפ"מ ואם לא נתעכלו הניבים רק שנפסקו מה שנגד השבירה אין להתיר אלא בהפ"מ דוקא ואם לא ראה אם הי' עיכול או פסיקה לבד בהחלק ניבים שכנגד השבירה יש להתיר במקום הפ"מ וגם צורך גדול ואם לא נבדק אם הי' זה הנפרך מיעוטו אם רואין עכ"פ שכנגד הנשאר דבוק לא נפסקו הניבים כשר אפי' בהפסד מועט אע"פ שנתעכלו כנגד השבירה ואם גם זה לא בדק אם נפסקו כנגד הנשאר דבוק או לאו אין להתיר כ"א בהפ"מ דוקא. במד"א היכא דידוע דלא נתעכלו נגד השבירה או שלא בדק אם נתעכלו שם או לאו וכאמור אבל אם רואין שנתעכלו נגד השבירה אין להתיר אפי' בהפ"מ. ואם יש להסתפק שמא נשבר כל הבוכנא כולה ולא נבדק אם נפסקו הניבים אסור אפי' בהפ"מ אע"פ שלא בדק אם נפסקו הניבים וכל שהמורה אינו בקי בבדיקה גרע מנאבד ואין לו שום היתר כלל רק היכא דלא נפסקו הניבים נגד הנשאר דבוק אלא שמסתפק המורה אם הנפרך הוא הרוב בזה מותר אפי' בנתעכלו כנגד הנשבר בהפ"מ אף שבודאי הי' הנפרך רוב דבזה אינו מגרע מה שהמורה אינו בקי מאלו ידענו בבירור שהי' רוב דכשר בהפ"מ. ובחזר ונקשר היטב בכל אלו הדברים שהכשרנו כאן בהפ"מ כשר בחזר ונקשר אפי' בלא הפ"מ ובמקום שלא הכשרנו כאן אפי' בהפ"מ בחזר ונקשר כשר עכ"פ בהפ"מ כמו בנשבר סמוך לגוף שיתבאר להלן. ובניכר שנברא כך שבור מתחלת ברייתו כשר לגמרי בין שהי' השבר במקצתו בין ברובו רק אם הי' השבר בכולו ונפסקו הניבים יש לחוש לשמא נשמט מתוך שאין לו חיזוק לא למעלה ולא למטה אבל בלא נפסקו הניבים אין לחוש לשמוטה כלל רק שיהי' הבשר שסביב השבירה שלם כראוי ע"ד שיתבאר להלן ובספק אם הי' מברייתו או לא דינו כאלו לא הי' מברייתו ככל הדברים המבוארים למעלה עכת"ד וע' בדע"ת ס"ק ט"ו שכ' דאם נשבר ונסדק ראש הבוכנא לשנים וכדומה אבל לא ניטל כלום מהבוכנא ושני חצאי הבוכנא דבוקים בעצם הקוליא אין דינו כנשמט רק כנשאר סמוך לגוף ועיי"ש עוד בס"ק כ"א מ"ש בענין זה והעלה דאם ניטל קצת מעצם ראש הבוכנא והוא רק מיעוט הבוכנא אם החסרון הוא סמוך ממש למקום דביקות הניבין בבוכנא יש לאסור ואם יש הפסק כ"ש ביניהם אפי' אם נפסקו הניבין אם בדקו ונראה להמורה שאין שם רקבון כלל יש להקל ואם ניטל רוב עצם הבוכנא או מחציתו יש לאסור גם בלא נפסקו הניבין עיי"ש: (כב) שניתק ממקומו. עפת"ש מה שכ' מתשו' גבעת שאול לענין החלב מפרה שצולעת ועבשו"ת מאמר מרדכי (מהגאון מדיסלדארף ז"ל) סי' ל"ה שכ' ג"כ להתיר החלב מפרה הצולעת עיי"ש וע' בס' בינת אדם בשער או"ה סי' ל' אות י"ח ובשער הקבוע סי' נ"ד שכ' דאם יודעין שנשמט הבוקא אף דא"י אם נתעכלו הניבים יש להטריף החלב אפי' אם:
חי יב"ח אך אם אין ניכר שנשמט ונסתפקו אם הצליעה בא מחמת שנשמט הבוקא או אפשר מחמת דבר אחר הוא יש להתיר החלב מטעם ס"ס עיי"ש והסכימו עמו בשו"ת בית שלמה ח"ג סי' ו' ובשו"ת עזרת יהודא סי' כ"ג ובשו"ת דבר הלכה (מהה"ג מראהטין ז"ל) הלכה ל"ג ובשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' ע"ה ובס' דברי יוסף סי' שע"ג עיי"ש וכן נראה דעת הד"ק לעיל סוף סי' ל"ט בביאור דיני חלב עיי"ש בגה"ק אות י"ד אך בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ר"ד ובקו"א שם סי' מ"ט השיג על דעת המקילין בזה והעלה שיש לאסור החלב מכמה טעמים וכ' שכן נוהגין כל בעלי ההוראה להחמיר בזה עיי"ש באריכות וע' מזה בס' בית יצחק (מהגאון בעל תשו' בנין עולם ז"ל) בקונטרס הספיקות מה שהאריך בענין זה ועבשו"ת בית יצחק (מהגאון מפרעמיסלא) חיו"ד בתשו' הנדפסת בסוף הס' שכ' שדברי הגאון מהרש"ק ז"ל הנ"ל הם עיקר לדינא עיי"ש וע' בשו"ת ריב"א (מהרב מפאקש) סי' ק"א וע' בשו"ת אלף המגן סי' כ"ט מ"ש בדין זה והביא מדברי תשו' האחרונים הנ"ל והכריע דבהפ"מ או שעת הדחק יש לסמוך על המקילין הנ"ל להתיר החלב עיי"ש וע' בס' דע"ת לעיל סי' ל"ב סק"י שהעלה דאם אין ניכר שום גובה ובליטה במקום הבוקא דאטמא אין לחוש להחלב עיי"ש וכאן ס"ק ט"ז וי"ז העלה דאפי' אם ניכר בליטה במקום הבוכנא אם הבקיאים מחולקים אם נשמט ויש איזה בקיאים האומרים שאינו נשמט אף שיש גם איזה בקיאים האומרים שנשמט יש להקל בהפ"מ ולצורך עני ואפי' אם רואין שהבשר שסביב הבוכנא הוא נפוח ותולין שנתהוה ע"י מכה ואפי' אם נתקלה הבהמה והתחילה להיות צולעת יש להקל לענין החלב בהפ"מ. אך אם כל הבקיאים אומרים בהחלט שנשמט יש לאסור החלב בכ"מ עיי"ש ועבשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' נ"ט מ"ש בענין זה והעלה דאם רואין שהבהמה היא בריאה ושמינה ואינה מתנוונה והולכת וגם הולכת בטוב לרעות בשדות כשאר בהמות רק שצולעת אז יש להתיר החלב בחיי' כדעת הגבעת שאול ושאר אחרונים המקילין עיי"ש וע' במק"מ ס"ק ג' שכ' דלדעתו נראה כל שניכר מבחוץ הזזת הבוכנא בשינוי מהרגילות או ניכר כמו גבוה יותר מהרגילות והיא צולעת על ירכה יש לאסור עיי"ש וע' בשו"ת טור האבן סי' מ"ב ובשו"ת גור ארי' יהודא סי' צ"ו מה שהאריכו בדין זה ושניהם לדבר א' נתכוונו וכתבו בזה דרך הכרעה דאם עברה על הבהמה יב"ח יש להתיר החלב בחיי' דזה לא דמי לדין גף העוף דלעיל סי' נ"ג דלא מהני יב"ח לחשש נקיבת הריאה דנידון דידן קיל טפי לענין זה דעכ"פ מהני לה יב"ח לענין החלב עיי"ש באריכות וכן נראה דעת הגאון מסוואלק ז"ל בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' כ"ה וכ"ו ועיי"ש בסי' כ"ה שנשאל בפרה שצולעת על רגל אחת מה דין החלב שבתוך יב"ח והשיב דאף די"ל דהוי ס"ס וכמ"ש בבינת אדם שם מ"מ אין להתיר בזה אלא היכא שאין ניכר שום ריעותא מבחוץ במקום הבוקא שאין הבשר נמוך שם באופן שאין מכיר אם הוא שף או לאו אבל בלא"ה אין להקל בשום גוונא וכ' שם בעובדא שהי' לפניו שזה זמן קודם שנודע מצליעת רגלה נפלה מעצמה על הארץ וספק בידו אם מחמת הנפילה התחילה להיות צולעת או אח"כ ויש מקום עיון בדין החלב שעד זמן שנודע מהצליעה וכ' דאם אין רואין ולא ניכר כלל במקום הבוקא אין לחוש להחלב כלל אפי' מזמן הצליעה דאף דנוהגין להחמיר לבודקה לאח"ש במקום הבוקא דאטמא מ"מ החלב יש להתיר בחיי' ודמי לבדיקת הריאה וכו' אבל אם ראינו שינוי במקום ההוא דהיינו שהבוכנא בולט לחוץ יש להחמיר ולאסור החלב עוד משעת נפילה למפרע דתלינן שהצליעה הוא מחמת נפילה הראשונה עיי"ש ועיי"ש עוד בסי' שאח"ז שנשאל בפרה שזה יותר משתי שנים שנשמט ירכה והיתה צולעת ונכרי א' החזיר הבוקא למקומה ושוב הלכה כדרכה וגם עתה הולכת בטוב רק כשהולכת בחזקה או קופצת חוזר ונשמט וצולעת עד שבא הנכרי ומחזיר הירך למקומה ושוב הולכת בטוב וכן דרכה תמיד וכבר ילדה ובעל הפרה בא לשאול על חלבה והאריך והעלה דאף שיש כמה סברות להקל בזה כיון שחייתה יב"ח וגם ילדה לאחר שאירע לה שמוטה הראשונה וא"כ הרי ראינו שלא נתעכלו הניבים מחמת השמוטה וי"ל דאין להחמיר לאסור החלב מחיים אמנם לדינא אין להקל ואין להתיר החלב דכיון שבכל עת הבוקא נשמטת אף שחייתה יב"ח מ"מ בכל פעם יש חשש אולי ע"י השמוטה דעכשיו נתעכלו הניבים כי ע"י רוב השמוטות בזה אחר זה גורם יותר העיכול בניבים ואף שבכל פעם חוזרת הבוקא למקומה והולכת בטוב אעפ"כ אין לסמוך ע"ז להתיר החלב וסיים שצ"ע לדינא עיי"ש וע' בשו"ת טור האבן סי' מ"א וע' בשו"ת טוטו"ד שם שכ' דאף שהחמרנו לאסור החלב מפרה הצולעת מ"מ לענין להשהות הפרה בביתו לחליבה למכור החלב לנכרים אין להחמיר דבכה"ג בודאי אין לחוש לתקלה דהוי רק חשש דרבנן ודי לן במה דמחמרינן לענין לאכול החלב כיון דאינו אלא ספק טריפה וגם אין לחוש לאסור סחורה בדברים האסורים דאיסור סחורה לא שייך בזה דהוי כנזדמן לו עיי"ש וע' בס' דברי שאול ויוסף דעת בחידושיו לסי' זה מ"ש בענין זה וכ' דלדעתו נראה דלבטל החלב ברוב בודאי מותר ולא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה וכו' עיי"ש:
כג ממקומו. עבאה"ט סוף ס"ק ב' מ"ש מהדמש"א דהכל הוא בכלל שף מדוכתא וכו' ועד"ק ס"ק ד' שכ' דאפי' ניתק ממקומו רק במשהו טריפה כשאין הפ"מ עיי"ש וכ"כ בשו"ת בית יעקב סי' צ"ד עיי"ש וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קצ"ז מה שהאריך בזה והעלה מדברי רש"י והרמב"ם דמפרשי בוקא דאטמא דשף מדוכתא היינו ביצא כולו ממקומו ואם לא יצא כולו ממקומו הוי כלא שף מדוכתא כלל וכ' דנהי דאם נפסקו הגידין הגדולים דבודאי טריפה דבכה"ג יש לחוש לחומרא דאף בשף מקצת מדוכתא הוי נשמט אבל אם לא נפסקו הגידין ולא יצא כולו רק מקצתו יש להקל עיי"ש וכ"כ בשו"ת מאמר מרדכי (מהגאון מדיסילדארף ז"ל) סי' ל"ה עיי"ש אבל בלב"ש בפתיחה לטריפות עצמות אות ט"ז ובפנים ריש סי' א' כ' דמ"ש הפוסקים קולית שנשמט טריפה היינו אף שניזוז קצת ממקומו ולא יצא לגמרי עיי"ש (וע"ל בס"ק כ"ד) וכ"כ בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' כ"ד (בד"ה ומ"מ גם) וע' מזה בשו"ת בית יצחק חיו"ד בסוף הס' וע' בדע"ת ס"ק ז' מ"ש בזה והעלה לדינא שיש להחמיר כדעת הפוסקים המחמירים דגם ביצאה קצת מהאסיתא הו"ל בכלל שף מדוכתא ומ"מ אין להחמיר אא"כ יצאה עכ"פ במקצת מהאסיתא אבל בלא יצאה כלל לחוץ והבוכנא היא כולה בחור שבאסיתא אלא שנזוזה ממקומה ומתנדנדת א"ע אין זה בכלל שף מדוכתא עיי"ש:
כד והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתי'. עבאה"ג שכ' פי' ראש הקולית התחובה באור עצם האלי' ור"ל שבגוף של בהמה יש שם חור עגול כמו כ"ף ועצם הרגל מחובר שם ותחוב שם בהחור והוא עגול במקום תחיבתו בהחור כמו עלי שבמכתשת ועל שם זה נקטו הפוסקים לישנא בוכנא ואסיתא שהבוכנא היינו העלי שבמכתשת והחור למעלה היינו המכתשת ונקרא בשם אסיתא שבלשונם נקרא מכתשת אסיתא. כת"י מהרב הנ"ל בריש שער השמוטה. וע' בדע"ת ס"ק ד':
כה בוקא דאטמא דשף מדוכתי'. ע' בלב"ש שם סעי' ב' ובביאורו ס"ק א' ובפתיחה אות ט"ז שכ' דביצא לגמרי מחורו אפי' לא איעכול ניבי' הוא בכלל נשבר ואפי' אם עור ובשר חופין כדת ויש לו כל דיני חיפוי טריפה ואפי' אם הוא רק ספק אם יצא הבוכנא לגמרי מתוך האסיתא או לא ולא נבדק אחר זה טריפה בכ"מ מספק ככל ספיקא דאורייתא עיי"ש וע' בדברינו לעיל ריש סי' נ"ג מה שהבאתי מדברי האחרונים שהשיגו על הלב"ש בזה וכן ראיתי כעת בשו"ת בנין עולם שם שהאריך ג"כ להשיג על הלב"ש בזה והעלה דאפי' נשמט לגמרי אין זה בכלל נשבר רק נשמט עיי"ש וע' בשו"ת אמרי אש חלק אה"ע סי' כ"א וכ"ב מ"ש בענין זה וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ר"ה שהאריך ג"כ להשיג על הלב"ש בזה עיי"ש וכן ראיתי בכת"י הה"ג מ' יעקב צבי ז"ל הנ"ל בשער השמוטה פרק ג' שהרבה להשיב ע"ד הלב"ש בזה וע' בתשו' טוטו"ד שם בעובדא דידי' שנשאל בבהמה שהיתה צולעת בחיי' והי' ניכר שהבוקא מתנדנדת תוך האסיתא ואח"כ נשחטה הבהמה וראו שהיו הניבים שלמים ובריאים והי' עוב"ח כדין חיפוי רק הבוכנא היתה נשמטת כולה מהאסיתא ובידים אפשר להחזירה לתוך האסיתא דלדעת הלב"ש הנ"ל יש לאסור בזה בכ"מ והוא ז"ל כ' דלדעתו יש לחלק בזה כך דכל דיצא לגמרי אז טריפה לא מטעם נשבר רק משום חשש עיכול ניבי' דאין אנו בקיאין בעיכול ניבין אבל אם לא יצא לגמרי לחוץ ואח"כ חזר לתוכו הדרא בריא ואין חשש להניבים וכל דלא איעכיל ניבי' כשר אבל אם יצא לגמרי ואינו יכול לחזור טריפה בכ"מ אפי' בלא איעכיל ואם יכול לחזור למקומו אז יש להתיר בהפ"מ אפי' נפסקו הניבים היכא דלא איעכיל אבל אם נתעכלו יש לאסור בכ"מ בזה אפי' יכול לחזור למקומו עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ד' מ"ש בענין זה והעלה לדינא דהעיקר כהמקילין דאם עוב"ח ולא נפסקו הניבים כלל יש להכשיר אף ביצא לגמרי מן החור שבאסיתא עיי"ש וע' בס' דברי יוסף סי' שס"ח ולמעשה צ"ע:
כו דאטמא דשף מדוכתי'. עפת"ש ס"ק ג' מ"ש לעיין בתשו' שבו"י ותשו' חו"י ודע דהעולה מדבריהם שם לדינא כך הוא דכל מש"ל סי' ל"ב דבהמה שצולעת ברגלי' ואין ניכר מבחוץ שום ריעותא לא ברגל ולא במקום הבוכנא דכשר דתולין בשגרונא וא"צ לבדוק הרגל מבפנים כלל זה דוקא בלא נודע לנו שום סיבה ע"י מה היא צולעת אבל בנודע שנעשה לה הצליעה ע"י איזה הכאה במקום הבוכנא או שנתקלה ברגלי' ועי"ז התחילה לצלוע אז צריך לבדוק אם לא שף הקולית באופן המטריף עיי"ש וע' במק"מ ס"ק ג' מה שכ' בדבריהם בזה וע' בשו"ת בנין עולם:
סי' כ"ה בד"ה שוב:
כז דשף מדוכתי'. עבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ר' שנשאל בבהמה שיצא עלי' קול שהיתה צולעת על בוקא דאטמא ובעל הפרה והמוכר אומרים שלא הי' הקולית בולט כלל רק קצת אנשים אמרו שראו שהי' הקולית בולט והבשר כבר נאכל ונשאל על הכלים וכ' דיש להכשיר הכלים שבאו לשאול עליהם לאחר מעל"ע דיש כמה סניפים להיתר ובפרט בנ"ד שקודם שנודע מהשאלה כבר שהו הכלים מעל"ע ונעשה רק חשש איסור דרבנן ובפרט שיש לתלות דמה שצולעת הי' רק מחמת הכאב וכ' שם עוד דעכשיו שנודע אח"כ שאותן שהעידו שהי' הקולית בולט הם פסולי עדות יש להקל בזה ביותר אף לענין גוף הבשר של בהמה זו להכשירו לאכול ומכ"ש הכלים אפי' בתוך מעל"ע ואפי' הם הרבה עדים כאלו כל שהם פסולים להעיד לא מהימני להכחיש הבע"ד כיון דהבעלים מכחישין אותם עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ב' מ"ש בזה ולדינא כ' דבשנודע שלא היתה שמוטה מתולדה אלא שהספק ע"י הכחשה דתרי ותרי אם נעשית שמוטה אח"כ גם בנודע הספק קודם ששהו הכלים מעל"ע יש להקל ובפרט בנ"ד דגם לדברי העדים שהיתה בולטת אכתי איכא ספיקא אם נשמט ואם נפסקו או נתעכל הניבין די"ל דהוי ס"ס בודאי יש להקל בכל גווני עיי"ש וע' בשו"ת מחנה חיים קמא סי' ט"ו מ"ש בשור שהי' צולע על יריכו ולא בדקו אותו אם נפסקו או נתעכלו הניבים ולאחר שנמכר הבשר במקולין נשמע מעד א' שאמר שהוא ראה שהי' נשמט הבוקא דאטמא וגם יש עדות נכרי א' מסלפ"ת שהי' שמוט ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ועבשו"ת שאילת שמואל סי' ס"ב:
כח מדוכתי'. ע' בכנה"ג בהגהת ב"י אות כ"ג שכ' מהדמש"א שיש סי' להכיר אם נשמט ושף הבוקא דאטמא מדוכתא או לאו אם יש חיכוך ושריטות בבוכנא בודאי שף שע"י החיכוך נעשו השריטות דאל"כ א"א להכיר שכשיבא להפריד נשמט ממילא ע"י בדיקת החכם עיי"ש והביאו בשפ"ד סוף ס"ק ח'. וע' בשו"ת זרע יצחק סי' ז' שכ' שאין נוהגין לבדוק אם יש חיכוך ושריטות רק כשהמורה רואה בעיניו שהבוכנא מונח במקומו הראוי לו סגי וכ' דאם רואין שהבוכנא הוא במקומו רק שיש חיכוך או שריטות צ"ע אם יש להחמיר שלא במקום הפ"מ עיי"ש וע' בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג האחרונים חיו"ד סי' ט' שנשאל ג"כ בנמצאו שריטות בבוכנא אבל לא הי' נראה ששף כלל וכ' דכל שלא ראינו ששף וניתק ממקומו אף שנמצאו שריטות כאלו בבוכנא אין לחוש כלל עיי"ש באריכות וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קצ"ז מ"ש בענין השריטות הנמצאות בתוך האסיתא ואינם ניכרים על הבוכנא ודעת חכם א' לומר דדוקא שניכר על הבוכנא כמ"ש בכנה"ג אבל בניכר על האסיתא אין להחמיר והוא ז"ל השיב דאין לחלק בכך דמה לי אם ניכר בבוכנא או באסיתא דסוף כל סוף הא ניכר שניזז ממקומו דאל"כ מנין באו השריטות על האסיתא אמנם לדינא כ' להקל בזה דמשום האי ריעותא דנמצאו שריטות אין לאסור דהא זה ברור הוא דאין השריטות הוכחה שנישוף כולו ממקומו דהא אף אם ניזז רק במקצת ממקומו שייך להעשות שריטות כאלו כיון שלא הי' הבוכנא במקום מיוחד נעשה בו שריטות אלו והכנה"ג בשם הדמש"א שכ' להחמיר כשנמצאו שריטות הוא משום דהדמש"א חושש להחמיר אף ביצא רק קצת ממקומו וניזז טריפה ולכך אוסר אף בשריטות אבל לפי מה שהעליתי דמוכח מדעת רש"י והרמב"ם דבעינן שיצא כולו ממקומו ואם לא יצא כולו ממקומו דינו כלא יצא כלל וע"כ בנ"ד נהי דאם נפסקו הגידין הגדולים יש להטריף גם בלא יצא כולו ממקומו כל שעכ"פ ניכר ע"י השריטות שניזז קצת. אבל אם לא נפסקו הגידין הגדולים בודאי דאין להטריף ע"י סי' השריטות ועיי"ש עוד בסי' ר"א שנשאל בשורים שעושים מלאכה שהי' הבוכנא מלאה שריטות והיתירות הם שלימים ויפים והגיד הקטן ליכא כלל וכ' ג"כ להכשיר מה"ט דהשריטות לא הוי סי' שנשמט לגמרי ממקומו רק שהוי סי' שהבוכנא לא הי' במקומו ונתנענע לכאן ולכאן ובנ"ד בשורים העושים מלאכה כמו דמקילין בשורים כאלו בעיכול הגיד הקטן דאמרינן דמחמת מלאכה הוא אף דעיכול ניבי' הוא מדינא דגמ' סמכינן על סברא דמלאכה מכ"ש בשריטות דיש לסמוך שנעשה מחמת המלאכה עיי"ש וע' בשו"ת שאילת שלום קמא סי' נ"ב ותניינא סי' רנ"ח בבהמה שהיתה צולעת בחיי' והשו"ב לא הי' יכול לבדוק באומנות כ"כ ע"כ נפל ספק אם נשמט הבוכנא מהאסיתא או לאו וגם אינו בקי אם נתעכלו הניבין או שנפסקו ע"י מה שחתך שם בסכין במקום ההוא ומ"מ רצה השו"ב להכשיר באמרו יען מצא הבוכנא נקי בלי שריטות ובפרמ"ג כ' להכיר אם נשמט אם ימצא שריטות. והרב השואל דעתו לאסור דהך סי' דחיכוך ושריטות אינו אלא להחמיר ולדון דודאי שף אבל לא להקל ולומר דאם לא נמצאו שריטות ודאי לא שף דאפשר שיהי' שף מדוכתא ולא ימצאו שריטות וחיכוך כגון דשף רק במקצת ולא נתחכך כ"כ הבוכנא בהאסיתא וכדומה מהסיבות והשיב דיפה כ' הרב השוא בזה דבע"כ א"א ללמוד מדברי הדמש"א קולא רק חומרא דאל"כ הו"ל להדמש"א לומר להיפוך שיש סי' להכיר אם לא נשמט אם אין שם שריטות בבוכנא ודאי ל שף ומדכתב להכיר אם נשמט אם יש חיכוך ושריטות נראה דבא רק ליתן או לידע אם הוא בודאי נשמט אבל אף אם אין שריטות אין סימן דלא שף. א בגוף הדין כ' שם דבנידון שנשאל עלי' דבלא"ה יש להקל בהפ"מ עכ"פ כיון דהא ספק אם שף וגם ספק אם איעכול ניבי' יש להתיר מכח ס"ס עיי"ש באריכות אמנם בשו"ת מהר"מ מרוטינבורג שם מבואר להיפוך שהוכיח דמ"ש הדמש"א להכיר אם נשמט ע"י השריטות אהיתרא קא מהדר דהיכא דבדקו וחתכו הבשר שסביבות העצם במהירות והעצם נשמט לפנינו אם אין שם שריטות בבוכנא יש להקל ולתלות שע"י החיתוך נתק הבוכנא ממקומו עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ז' מ"מ בענין זה והעלה לדינא כך. דאם נמצאת לפנינו הבוכנא במקומה גם בדאיכא שריטות אין להחזיק ריעותא שמא נשמט ואפי' בדאיעכל ניבי' יש להקל בכה"ג וא כשהיתה צולעת בחיי' אם לא הי' נראה בליטה במקום בוקא דאטמא אף שהי נראה שריטות בבוכנא יש להקל ולתלות הצליעה באיעכול הניבין כיון שלפנינו הבוכנא במקומה ואם נמצא לפנינו עצם הבוכנא בחוץ ולא ניכר בחיי' שום בליטת עצם אפי' אם היתה צולעת אי ליכא שום שריטות בבוכנא תולין שנפרד ויצא מש לאח"ש בשעת חיתוך הבשר אבל בדאיכא שריטות איכא הוכחה דנשמט מחיי ודינו ככל נשמט מחיים אף שלא הי' ניכר בליטת העצם. ובכ"מ שנתבאר בז להקל אף בדאיכא שריטות בבוכנא כנ"ל יש להקל אף כשבדקו ברגל השני ול נמצאו בו שריטות בבוכנא כלל רק ברגל זה שצולעת. וגם כ' שם דמ"ש בשו"ת טוטו"ד דאין חילוק בין יש שריטות בבוכנא ובין באסיתא (כמו שהעתקתי דבריו לעיל) ז"א דבע"כ לא הוי הוכחה אלא ביש שריטות בבוכנא אבל אי ליכא בבוכנא אלא באסיתא בפנים או בצדדים אין בו חשש עיי"ש וע' בשו"ת זרע יצחק סוף סי' ה' מ"ש ע"ד השואל שרצה לומר דלאו דוקא בנמצאו שריטות אלא אף כשלא הי' שם שריטות רק תלתלי בשר וגם דם באסיתא יש להחמיר דגם זה הוי סי נשמט דהוי כ"ש מהסי' של הכנה"ג דחיכוך ושריטות דאם יש תלתלי בשר ודם בודאי הוא סימן שנשמט ממקומו דאל"כ מאין ימצא שם תלתלי בשר והדם הלא ידוע שהבוכנא והאסיתא הם חלקים מאד והוא ז"ל מדחה דברי השואל דאין זה דומיא להסי' של הכנה"ג הנ"ל דדוקא בחיכוך ושריטות הוא מלתא דמסתבר שהוא סי' שנשמט משא"כ בתלתלי בשר ודם שבאסיתא י"ל דאינו סי' שהוא משום דנשמט די"ל שבא מחמת איזה רקבון שהי' שם עיי"ש: (כט) טריפה. דע דאיסור שמוטת הירך ונתעכלו הניבים מפורש בגמ' שהוא איסור דאורייתא שהוא מהת"י טריפות שנאמרו מהללמ"מ (ל) בין. עפר"ח ס"ק י' שכ' דבנבראת כן שמוטה תחלת ברייתה כשרה עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ח' מה שהאריך בזה ועיי"ש במ"ש בזה לדינא וע' בדבריו לעיל סוף ס"ק ו' (בד"ה כתב) וע' בלב"ש שם דין י"ב שהעלה לדינא דהוי ספק טריפה עיי"ש וע' בגה"ק אות א' וב' שהאריך לחזק דעת הפר"ח להקל עכ"פ בהפ"מ וגם שעת הדחק יחד עיי"ש וע' בס' אם לבינה אות י"ד מה שהאריך בזה והעלה דבנולד כך בפיסוק הניבין העיקר כדעת המחמירים הנ"ל אבל אם הניבין קיימים ושלמים צ"ע אם יש להחמיר עיי"ש וכ"כ שם בפנים סעי' ד' סניף ט' ויו"ד עיי"ש ומצאתי בכת"י מהה"ג מבארשא ז"ל הנ"ל בביאורו להלב"ש כאן מס"ק כ"ב עד ס"ק ל' ובשער השמוטה שלו אות ז' שכ' לחלק בזה כך דהיכא שנפסקו הניבין או שנברא בלי ניבין כלל העיקר לדינא כדברי המחמירים דהו"ל עכ"פ ספק טריפה אבל בלא נפסקו הניבים יש להכשיר אבל אם נפסרו אח"כ כשרה מדינא דעתיד להתקשר והדרא בריא אכן אם נתעכלו הניבים אח"כ טריפה מדינא בתורת ודאי ולא ספק ולדידן דאין אנו בקיאין בעיכול הניבים יש להטריף אף בנפסקו הניבים אח"כ ובספק אם נפסקו הניבים כגון שנאבד וכדומה אין להתיר כ"א בהפ"מ ואם המורה יודע בעצמו שאינו בקי לבדוק בהניבים אם נפסקו או לאו אסור אפי' בהפ"מ ובספק אם הי' השמוטה מברייתה או אח"כ הנה אם רואין שנפהקו הניבים בלא"ה טריפה מכח ממ"נ דהא אין אנו בקיאים בעיכול ניבים אבל אם לא נפסקו הניבים כשר אפי' בלא הפ"מ ואם המורה אינו בקי להבחין אם הי' זה שמוטה מברייתה או אח"כ אין להתיר כ"א בהפ"א:
דוקא והסימן להבחין אם הוא מברייתה או לאו אם יש במקום הנשמט שריטות בעצם הוא סי' שבודאי נשמט אח"כ עכת"ד וע' בדע"ת ס"ק ח' מ"ש בזה והעלה לדינא דבנשמט הרגל מברייתו דאם נפסק הגיד הקטן אפי' אם היתרות שלמים יש לאסור אפי' בהפ"מ אכן אם הגיד הקטן שלם אז יש להקל בהפ"מ אף בנתעכלו היתירות עיי"ש:
לא בבהמה עפת"ש סוף ס"ק ד' מ"ש מתשו' ח"ס בבהמה שירכה א' גבוה מחברתה וכו' וע' בכנה"ג בהגהת ב"י אות כ"ד שכ' שידוע וניכר בחיי הבהמה אם בוקא דאטמא שף מדוכתא לפי שלעולם אותו צד הוא כחוש יותר מן השני עיי"ש ועבשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' ע"א מ"ש בענין זה וכ' שם הרב השואל די"ל דהח"ס לא הקיל בזה רק אם ירך א' הוא כתיקונו והשני הוא גבוה למעלה משא"כ בהיפוך דא' הוא כתיקונו והב' הוא נמוך מחבירתה יש לחוש לשמוטה והוא ז"ל כ' דגם בכה"ג י"ל דאין חשש עיי"ש וע' בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סוף סי' נ"ט מ"ש בדברי הכנה"ג הנ"ל וכ' דיש לומר בבהמה הצלועת וספק אם הבוקא דאטמא שף מדוכתא או לאו דאם רואין שאותו הצד אינה כחוש יותר והבהמה אינה הולכת ומתכחשת והיא בריאה ושמינה ואינה מתנוונה והולכת בטוב לרעות בשדות כשאר בהמות רק שצולעת יש ראי' דלא שף אמנם לדינא כ' דאין לסמוך על זה להתיר הבשר רק לסניף כ' שיש לצרף גם דברי הכנה"ג בזה עיי"ש וע' במק"מ ס"ק ג' שכ' דאף שלא נודע שום סיבה שישוף הבוקא מדוכתא רק שניכר מבחוץ במקום הבוקא דאטמא שיש ריעותא ושינוי במקום ההוא שיפול בו צד טריפות אז אף שאינה צולעת כלל צריכה בדיקה וכ"ש בצלעות ואם לא בדק כלל יש לאסור אף בדיעבד עיי"ש וע' לעיל ריש סי' ל"ט וע' בד"ק ס"ק ד' ובמק"מ סק"ו שכ' דאף אם נמצא מכה עמוקה בראש הבוכנא אם לא נראה שום גבהות בראש הבוכנא ואין שם שום ריעותא אחרת והולכת פה אין לאסור דהמכה לא הוי סי' דשף ומסתמא לא שף עיי"ש וע' מזה בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' כ"ה. שוב ראיתי בפסקים של הגאון מ' ליב בערלין ז"ל אבד"ק קאסעל כת"י סי' כ"ז שבא עובדא לפניו בקולית של תרנגולת שהי' גבוה מחבירו ונפוח הרבה ובדק אחריו ולא נמצא בו לא שמוטה ולא נתעכל הניבין וגם לא נראה שם שום שבר והכשיר עכ"ד:
לב בין. כ' בלב"ש שם סוף סעי' א' בהמה הצולעת מחמת שנשמט הקולית מדוכתא מותר למכרה לנכרי דממ"נ כל זמן שלא נתרפאה טריפתה ניכר וליכא למיחש שימכרנה לישראל וכי תתרפאה אז תחזור להכשירה עיי"ש וע' בס' דברי יוסף סי' ש"ע שהשיג עליו בזה ואוסר למוכרה לנכרי עיי"ש. וכן ראיתי בכת"י לח"א שהרבה להשיב ע"ד הלב"ש בזה דכיון דעכ"פ זה ברור הוא דאין להתיר בחזר ונתרפא אלא ע"י בדיקת הניבין דוקא וכמו שמשמע מדברי השבו"י ח"ב סי' נ"ט דכל קוטב פלפולו סובב והולך שם רק לענין אם בכה"ג אנחנו בקיאין באיעכול ניבין ומוכח מדבריו דעכ"פ בעי בדיקה וכן מבואר להדיא בסימני הספר שם וכן משמע מדברי הכנפי יונה דאין התיר בזה אלא ע"י בדיקה בניבין דוקא וא"כ י"ל דאסור למוכרה לנכרי שמא ימכרנה לישראל אחר שתתרפאה ולא יהי' ניכר ויאכלנה בלי בדיקה עכת"ד:
לג והוא. כ' בלב"ש סי' א' סעי' ב' ס"ק ד' בוקא דאטמא דשף מדוכתא דהיינו שיצא לגמרי מתוך האסיתא אף אם הוחזר הבוכנא להאסיתא בידי אדם או מעצמה אפי' חזרה ונתרפאה טריפה דכל שנטרפה לא מיתכשרה אח"כ במה שנתרפאה אף כשחי יב"ח עיי"ש וכ' שם במהד"ב אות ח' דכ"ז הוא כשידוע בודאי שיצא הבוכנא לגמרי מחורו אבל אם לא ידעינן בודאי שיצא לגמרי מחורו רק שהוא ספק מהני כשחזרה ונתרפאה דמזו ראי' שלא יצא מחורו וגם לא נתעכלו ניבי' עיי"ש עוד בסעי' א' דין כ' כ"א וכ"ב שכ' בהמה הצולעת על יריכה וניכר בחיי' הבוקא דאטמא מתנדנדת תוך האסיתא הו"ל שמוטה ומחזקינן לה לספק טריפה עד שתיבדק בהפ"מ כדינו ואם אח"כ חזרה ונתרפאה ושוב אינה צולעת ורואין הבוכנא היא מחוברת תוך האסיתא והולכת כדרך כל הבהמות כשרה ואינה צריכה בדיקה לאח"ש כלל ולא עוד אלא אפי' אם בדקה אח"ש וראה שנפסקו ניבי' לא נתעכלו כשרה עיי"ש וע' בגה"ק אות ד' ומק"מ ס"ק ח' שהשיג עליו העלה שיש להחמיר למעשה דכל שניזו פעם א' ממקומה אין להתירה עד דבדק ניבין וראה שלא נתעכלו אבל כשלא בדק לא מהני מה שנתחבר אח"כ רק דבכה"ג סומכין על בדיקותינו דלא נתעכלו משא"כ בלא נתחבר עיי"ש וכן ראיתי בכת"י הה"ג מבארשא הנ"ל בביאורו להלב"ש כאן ס"ק ס"ב וס"ג שהחמיר בזה וע' מזה בס' דברי יוסף סי' ש"ע וע' בס' כנפי יונה מ"ש בענין זה ומבואר מדבריו דאם לא נפסקו ניבין שלה יש להכשיר בחזר ונתרפא אפי' כשנשמט לגמרי דכל מה שהחמיר הרמ"א בנשמט אף כשלא נתעכלו ניבין היינו כשלא חזר ונתרפא משום דאין אנו בקיאין להבחין איזה נקרא נתעכלו משא"כ כשחזר נתיקת הרגל למקומו ונתרפא הרי נראה דלא נתעכלו ניבין דאילו נתעכלו ניבי' לא חזרה לכמות שהיתה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ב מ"ש בדברי האחרונים הנ"ל ולדינא העלה דאפי' יצאה הבוכנא לגמרי מהחור וחזרה ונתרפאה ורואין שהבוכנא הוא כעת לפנינו בתוך האסיתא אפי' נפסקו הניבין אלא שלא נתעכלו לפי ראות עיני המורה יש להקל וגם כ' שם דאפי' אם נתעכלו יש צד להקל בלא נודע בבירור שנשמט ירכה מקודם ויצאה הבוכנא לגמרי מהחור ומ"מ למעשה צ"ע בזה אך כ' דאם נתעכלו רק היתירות שסביב האסיתא ולא הגיד הקטן שבראש הבוכנא יש להקל גם למעשה ואם שהתה יב"ח אחר שנתרפאה יש להקל גם בנמצאו כל הניבין מעוכלין עיי"ש וע' בשו"ת שאילת שלום קמא סי' כ' שנשאל בשור שהי' צולע קצת על רגל א' ובדק השו"ב לאח"ש אם לא נתעכלו הניבין ואם לא שף מדוכתא ומצא חיכוך בעצם הבוכנא וראה שהגיד הדק שיוצא מהנקב שבראש הבוכנא ומחובר בהאסיתא נעכל לגמרי ולא נשאר ממנו מאומה והנקב שבראש הבוכנא שהגיד יוצא ממנו נסתם ונקשר יפה בעצם קשה כמתולדה והשו"ב הכשיר הבהמה לאחר הבדיקה בשאר היתירות שהיו שלמים ויפים והי' הפ"מ וכבוד שבת ויצאו עליו עוררין ונשאל אם יפה הורה והשיב דכיון דחזינן שהנקב שהגיד יוצא ממנו בתולדה נסתם ונקשר בעצם קשה יש להוכיח מזה שנתרפאת יפה דאם לא הי' נתרפאה יפה לא הי' אפשר להעלות שום קרום חזק וקשה כזה על הנקב כי ע"י שהי' מתנדנד ומתחכך ראש הבוכנא בהאסיתא הי' צריך להתקלקל הקרום בכל פעם וע"כ דנתרפאת יפה עד שלא נדנדה כלל ואף דהיתה צולעת עדיין אין ראי' שעדיין הי' מתנדנד קצת די"ל שצולעת מחמת הכאב מהמכה שלא נתרפאה עדיין לגמרי ומ"ש הלב"ש דבעינן הילוך יפה היינו כשאין רואין הוכחה אחרת שנקשר ונתרפאה יפה משא"כ בנ"ד דבלא"ה יש לנו הוכחה דנתרפאת ממה שעלה שם קרום קשה וחזק כזה על הנקב לא איכפת לן במה שצולעת קצת ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ ממילא דיש להקל בהפ"מ משום ס"ס עיי"ש אבל לפי מש"ל בשם המחברים להחמיר בנתעכלו הניבים דלא מהני מה שחזר ונתרפא צ"ע אם יש להתיר בזה. אמנם בגוף שאלתו ע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ר"א שנשאל ג"כ בדין שורים שעושים בהם מלאכה והגיד הקטן לא נמצא כלל ויש כמה שריטות על הבוכנא אלא שהיתירות שסביב הן שלמות והעלה דכיון דפסקו האחרונים דבשורים שעושים בהם מלאכה גם בעיכול ניבי' כשר דתולין שנעשה ע"י רוב מלאכה א"כ אף שנמצאו שריטות בבוכנא כשר דע"י המלאכה מתנענע הרגל ונעשה שריטות ע"י החיכוך אבל באין עושין בו מלאכה יש לאסור בכה"ג עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י"ט מ"ש להשיג על הגאון מהרש"ק ז"ל בזה והעלה דאין לחלק בדין עיכול ניבין ושרטוטין בבוכנא בין שורים שעושים בהם מלאכה ובין שאין עושים בהם מלאכה עיי"ש (וע"ל ס"ק ס"ד):
לד שנרקבו. וכ"ש ניטלו ממש ביד דטריפה אף בלי שום עיכול וה"ה אם נפסקו הניבים ואח"כ ניטלו או נתעכלו דטריפה ד"ק ס"ק ה' ו' וגה"ק אות ה' ומק"מ ס"ק ט':
לה והם היתרות שבעצם הכף. עד"ק ס"ק ז' שכ' בסוף הס"ק דאם נתעכל מיעוט מהגיד הקטן או מהיתירות טריפה וע' מק"מ ס"ק י' שנסתפק לדעת הרמב"ם והש"ע דהניבים הם היתירות אם כנגד מקום השמוט שלימים הם הניבים רק דלמטה הם מעוכלים מה דינו מי אמרינן דד' אצבעות בגסה וב' בדקה בעינן שלא יהיו מעוכלים אבל למטה מזה כבר פסק כח הניבים ולא איכפת לן בעיכול או אולי בעינן בזה שיהיו שלימות עד חצי עצם דעד שם נמשך עדיין כחן וסיים בצ"ע עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ד שכ' דאין מקום לספיקו דכל חשש עיכול היתירות הוא רק במקום אחיזתן סביב הבוכנא ובמקום דביקתן לבוכנא עיי"ש:
לו שבעצם הכף עשפ"ד ס"ק ב' שכ' דכיון שיש בזה ב' פירושים א' דעת רש"י דקאי על הגיד הקטן שבראש הקולית שבתוך החור ומדובק להשדרה והוא הגיד הפנימי שבתוך האסיתא ונכנס בנקב שבבוקא ופי' הב' הוא דעת הרמב"ם וכמ"ש בש"ע שהם היתירות שבעצם הכף שאוחזות העצם השני מלמעלה על העצם ע"כ יש להחמיר אפי' בהפ"מ כדבר שני הפירושים וכל שנתעכל א' מהם הוי טריפה מספק פלוגתא וכשנתעכלו שניהם:
ה"ז ודאי טריפה עיי"ש וכ"כ בלב"ש שם דין ט"ו לדינא עיי"ש וע' מזה בשו"ת עמק הלכה חיו"ד סי' ט"ו ובשו"ת מים חיים חיו"ד סי' כ' ובשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קצ"ז באריכות. ועיי"ש עוד בלב"ש מדין ט"ו ולהלאה שכ' דאם שניהם לא נתעכלו רק שאחד מהם נפסק יש להקל בהפ"מ משום דהוי ס"ס ואם בדק היתירות וראה שלא נפסקו ולא נתעכלו ונאבד ולא בדק הגיד הקטן שהוא הניב לדעת רש"י כשר בהפ"מ אבל אם בדק אותו הגיד הקטן ונאבד ולא בדק היתירות שהם הניבים לדעת הרמב"ם והש"ע טריפה והיכא דבדק היתירות וראה שנפסקו ולא נתעכלו ולא בדק הגיד הדק י"ל שהוא אסור ומ"מ המקיל לא הפסיד עיי"ש ובכת"י מהה"ג מבארשא הנ"ל בביאורו להלב"ש מס"ק נ"ב עד ס"ק נ"ח ראיתי שהעלה בראיות דהיכא דראה ששניהם לא נפסקו אף שא' מהם נפסק יש להקל בהפ"מ אפי' כשלא בדק אלו הניבים אם אין בהם עיכול כגון שנאבד או שאינו בקי לבדוק ואם בדק היתירות וראה שלא נפסקו כלל ולא נתעכלו יש להקל דאפי' ראה הגיד הדק הקטן הנזכר שהי' נפסק ונאבד קודם שבדק אם אין בו עיכול אפ"ה יש להכשיר בהפ"מ ואפי' כשלא בדק גם אלו היתירות שלא נפסקו אם אין בהם עיכול כל שראה עכ"פ שלא נפסקו יש להקל בהפ"מ אבל כשהוא לפנינו רק שהמורה אינו בקי לבדוק בהגיד הנפסק אם אין בו עיכול טריפה אפי' בהפ"מ והמקיל בהפ"מ אף בלא בדק אותו הגיד הדק ונאבד ולא בדק היתירות לא הפסיד והיכא דבדק היתירות וראה שנפסקו ולא נתעכלו ונאבד ולא בדק הגיד הדק. הנה אם לא בדק כלל לראות אם לא נפסק עכ"פ ודאי דאין להקל כלל אבל אם ראה עכ"פ שלא נפסק אלא שלא בדק אם אין בו עיכול יש להכשיר בהפ"מ בפשיטות ואפי' בלא בדק היתירות שנפסקו אם אין בהם עיכול כמש"ל. וכן להיפוך אם הגיד הדק הוא שנפסק והיתירות לא נפסקו אלא שלא בדק שניהם אם אין בהם עיכול כשר בהפ"מ עכת"ד וע' בדע"ת ס"ק ט' מ"ש בענין זה והעלה לדינא דהעיקר תלוי בהגיד הקטן דאם בדק הגיד הקטן והוא שלם ולא בדק שאר היתירות יש להקל אבל אם לא בדק הגיד הקטן אף שבדק שאר היתירות לא מהני עיי"ש (וע"ל ס"ק ס"ב) וע' עוד בדבריו לעיל ס"ק ו' שזאת לדעת דבעופות יש בתוך גומת האסיתא גיד עב וחזק המדבק ראש עיגול הבוכנא להאסיתא וגם בראש העיגול של עצם הקולית במקום הרחב קודם שמתחיל להתקצר מרחבו ולכנוס בבוכנא יש גיד א' בצד הפונה לגוף ודבוק בראש עצם הקוליא ונמשך ומתדבק לעצם הביילי"ג להלאה ממקום האסיתא אבל אין זה מהניבין אלא מה שסובב עצם האסיתא בעיגול כעין גידין קשים כמו בבהמה עיי"ש:
לז רק מעוטן ורובן קיים עלב"ש סי' א' ס"ק י"ד דה"ה אם נתעכלו מחציתן ג"כ טריפה עיי"ש ועד"ק סוף ס"ק ז' שכ' להחמיר גם בנתעכל כל דהו מגיד הפנימי עיי"ש וע' בדברי אברהם ס"ק י"ט מה שהתפלא על הד"ק בזה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ד שכ' דכוונת הד"ק הוא כיון דקיי"ל דבזמה"ז אא"ב בבדיקת ניבין ורק בהפ"מ הוא דמקילינן לסמוך אבקיאותינו ע"כ כ' דאם רואין התחלת עיכול במיעוטו שוב יש לחוש לחסרון בקיאות בזמה"ז גם על רובן אפי' בהפ"מ ומ"מ סיים בצ"ע דמנ"ל להחמיר אך כ' דזה פשוט דאם נתעכל רוב עובי הניב אף דבארכו הוי רק מיעוט יש לאסור עיי"ש:
לח דאין אנו בקיאים באיעכול ניבי'. עבאה"ט מ"ש מהש"ך בשם מהרש"ל להתיר בלא נפסקו הניבין אלא שמדברי רמ"א לא נראה כן וע' בנו"ב קמא חיו"ד סי' כ' דמשמע דעתו דבלא נפסקו ניבין יש להקל בהפ"מ אף כשלא בדק כלל ואף שיודע בעצמו שאינו בקי בעיכול כלל עיי"ש וע' בלב"ש בפתיחה אות ה' שהשיג על הנו"ב בזה והחמיר וכן פסק בפנים הס' סי' א' סעי' א' דין ג' דאף בהפ"מ אין להקל בזה אלא דוקא כשהמורה יודע בעצמי שבקי בבדיקת הניבין והעיכול אבל אם אינו בקי בבדיקה להבין אם יש עיכול אע"פ שרואה שלא נפסקו כלל יש להטריף אפי' בהפ"מ וכן אם לא בדקו כלל ונאבד טריפה אף בהפ"מ ועיי"ש בפתיחתו אות מ"ו אמנם בס' דע"ת ס"ק י"ג השיג על הלב"ש בזה והעלה דהעיקר כדעת הנו"ב בזה עיי"ש וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' נ' שוב ראיתי בכתבי הה"ג מבארשא הנ"ל בשער השמוטה בפרק נ"ב ובביאורו להלב"ש שם שהאריך ג"כ להצדיק דברי הנו"ב בזה והעלה שכן עיקר לדינא דבלא נפסקו הניבים ונאבד ולא נבדק אם יש עיכול יש להכשיר בהפ"מ וכן כשהמורה אינו בקי לבדוק אם יש עיכול או לאו כל שרואה עכ"פ בבירור שאין בהם פסוקה כלל יש להכשיר בהפ"מ וכ' שם עוד בהכת"י הנ"ל דכל שראה שלא נפסקו י"ל דאפי' אבדו אח"כ בידים בלא בדיקה מעיכול יש להסתפק אם יש לקנסו דלא דמי לריאה שהבדיקה בריאה הוא עכ"פ מדינא דהוי מיעוט המצוי דסירכות הריאה שכיח אבל בנ"ד היכא דידוע דלא נפסקו דקיי"ל דהבדיקה בניבים משום עיכול אינו אלא חומרא בעלמא י"ל דאין להחמיר עכת"ד וע' במק"מ ס"ק י"א שמצדד ג"כ לפסוק לדינא כהנו"ב וכ' דעכ"פ בצירוף איזה סניף או שיש הפ"מ וגם שעהד"ח יחד יש לסמוך על הנו"ב להקל אף בלי בדיקה כנ"ל עיי"ש:
לט יש לאסור. עפת"ש מ"ש מהשבו"י בבהמה שנחלקה ברגלי' האחרונים וכו' וע' בשו"ת שאילת שלום תניינא סי' ק"ט באמצע התשו' מ"ש בדברי השבו"י בזה:
מ לאסור. עבאה"ט מ"ש בא"י אי קודם שחיטה או לאחר שחיטה כשרה וע' שפ"ד ס"ק ד' שכ' דאף כשרואה שנפסקו הניבים כשרה בזה עיי"ש וע' בשו"ת זקיני הפני יהושע חיו"ד סי' ב' וסי' י"ג מ"ש בענין זה וע' לב"ש בפתיחה אות מ"ו ובפנים הס' סי' ד' סעי' א' דעכ"פ אין להכשיר אלא ע"י בדיקת ניבים רק דבכה"ג מהני בדיקה אם לא נתעכלו הניבים אפי' שלא בהפ"מ ואפי' נפסקו הניבים מהני בדיקה אף שלא בהפ"מ ואם נאבדו ולא נבדקו אם נתעכלו או לאו או שהמורה אינו בקי לבדוק בניבים כשר אפי' שלא בהפ"מ אפי' כשנפסקו כנ"ל ובמקום הפ"מ יש להקל דא"צ דין חיפוי עו"ב בזה ואף שיש נקב בעו"ב או בבשר לבד וגם המותר השלם אין חופה רובו כשר בהפ"מ ואפי' אם אין המורה בקי בדיני חיפוי יש להכשיר בהפ"מ ועוד יש קולא דבזה אין לאסור אם נתעכל רק א' מהב' ניבים דהיינו או היתרות או הגיד (כנ"ל ס"ק ל"ו) אלא דבכה"ג אין לאסור אלא ברואה שנתעכלו היתירות אבל בנתעכל רק הגיד הדק לבדו והיתירות קיימים כשר בהפ"מ עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י"ג שחוכך להחמיר בענין זה בנמצא שהגיד הדק מעוכל אף שהיתירות החיצוניים שלמים ולא נפסקו כלל עיי"ש וע' עוד בלב"ש שם סעי' ב' שכ' דאם בדק היתירות ולא נתעכלו אע"פ שנפסקו ונאבד ולא בדק הגיד הדק או שבדק הגיד הדק ונאבד ולא בדק היתירות כשר אפי' שלא בהפ"מ וכ"ז בנשמט קצת ולא יצא לגמרי מתוך האסיתא אבל אם יצא לגמרי מחורו חמור טפי דאפי' נמצא כך אח"ש ולא נודע אימתי נעשה וגם ידוע שהי' שלם סמוך לשחיטה אין להקל בשום דבר בזה כאלו נודע בפירוש שנשמט קודם שחיטה זמן רב עיי"ש וע' באם לבינה אות ג' וד' מ"ש על דברי הלב"ש בזה וע' בדע"ת ס"ק י' מ"ש בענין זה והעלה לדינא כך. דאם ידוע שהי' שלם כשהובא לשחוט ולאח"ש מצאו שנשמט הירך וספק אולי נשמט קודם גמר שחיטה או לאח"ש יש להקל אף כשנפסקו דאף דבזמה"ז אא"ב בבדיקת עיכול הניבין או לאו דבכה"ג שפיר יש לסמוך אבדיקותינו דאם לפי ראות עיני המורה אין חשש עיכול יש להקל ובהפ"מ יש להקל אף בלא נודע אם הי' שלם כשהובא לשחוט ואף כשרואין שנפסקו כל הניבין יש להקל בהפ"מ בזה אך שלא בהפ"מ יש להחמיר בזה וכן כשידוע שהי' שלם כשהובא לשחוט וידוע שנשמט קודם גמר שחיטה יש להקל בהפ"מ אם לפי ראות עיני המורה ליכא חשש עיכול אבל אם המורה בעצמו מסופק בהעיכול יש לאסור אף בהפ"מ בלא נודע שהובא שלם או שידוע שהובא שלם:
אלא שידוע שנשמט קודם גמר שחיטה ואם היתה צולעת בחיי' אף שתלו בשגרונא אף שידוע שלא נשמט עד סמוך לשחיטה ואח"כ נמצא שמוט וספק אם נשמט קודם שחיטה או לאח"ש יש להחמיר בלא הפ"מ אבל בהפ"מ כשנראה להמורה דליכא חשש עיכול יש להקל אבל בידוע שנשמט קודם גמר שחיטה אפי' כשהובא שלם לשחוט יש לאסור בכה"ג אפי' בהפ"מ עיי"ש. ועשפ"ד ס"ק ו' שכ' דבדין זה דנמצא שמוט וא"י אי קודם שחיטה או לאח"ש אין חילוק בין בהמה לעוף עיי"ש:
מא כל שמוטת ירך. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דבשעה מועטת כזו בודאי לא נתעכל אך במנחת יעקב כלל פ"ו ס"ק י"ב צידד להחמיר בזה דעכ"פ מידי ספק איסור לא נפקא עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ד' שהביא דבריהם וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש ועלב"ש סי' ב' שפסק להחמיר בזה כהמנח"י רק לענין זה קיל הוא דמהני בדיקת הניבין כשמצאן שלימים דבכה"ג בקיאין גם אנו בבדיקת הניבים אפי' שלא בהפ"מ אם יש לו דין חיפוי כדת ואפי' נפסק א' מהניבים אם השני שלם כל ששניהם לא נתעכלו כשר אף בלי הפ"מ ואם בדק היתירות וראה שלא נתעכלו ולא נפסקו ונאבד ולא בדק הגיד הדק כשר אפי' שלא בהפ"מ אבל בנפסקו שניהם אף שלא נתעכלו טריפה אפי' בהפ"מ עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י"ב מה שפלפל בזה והכריע לדינא דכשראה שנפסקו הניבין אז בשעת ההשמטה שקודם השחיטה ממש או שעכ"פ הי' ההשמטה אז באופן שתוכל לגרום גם פסיקת הניבין אז יש להקל בהפ"מ דבשעה מועטת כזו לא חיישינן לעיכול ואם לא ידע שקודם ההשמטה לא היו הניבין נפסקים ולא הי' סיבה אז בשעת ההשמטה לגרום פסיקת הניבין אז יש להחמיר אפי' בהפ"מ וחיישינן שמא כבר נפסקו ונתעכלו ואח"כ נשמט וזה גרם ההשמטה אמנם אם נאבד וספק אם נפסקו הניבים או לאו יש להכשיר בהפ"מ ואולי גם המנח"י יודה לזה עיי"ש וכ' בלב"ש סי' ב' סעי' ב' דכ"ז הוא רק בלא נשמט לגמרי רק שניזוז מעט בתוך האסיתא אבל כשנשמט לגמרי דהיינו שיצא הבוכנא כולה מתוך האסיתא חמור טפי דבזה אפי' ידעינן שנשמט ביד השוחט סמוך לשחיטה מחיים חמיר דיני' כאלו נשמט זמן רב לפני השחיטה דבכה"ג טריפה אפי' בלא איעכול ניבי' עיי"ש וע' בשו"ת שאילת שלום קמא סי' כ' באמצע התשו' מ"ש בענין זה:
מב שמוטת ירך. ע' בשו"ת טור האבן סי' מ"א מ"ש לענין קולית ששף מדוכתא וספק אי איעכול ניבי' אם מהני יב"ח והעלה להקל עיי"ש ועבשו"ת גור ארי' יהודא סי' צ"ה שהסכים עמו לדינא עיי"ש אמנם במק"מ ס"ק י"ג ובגה"ק אות ב' פסק דלא מהני לזה יב"ח אף שנתחבר אח"כ עיי"ש וע' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' כ"ו וע' בדע"ת ס"ק י"ח שכ' דבצירוף צדדים אחרים יש לסמוך על הטור אבן והגור ארי' יהודא הנ"ל להקל עיי"ש: ועיין בשו"ת זרע יצחק סי' ט"ז שנשאל בבהמה שצלעה ברגלה י"ד חדשים ונשחטה והטבח חתך הבוקא דאטמא שלא בפני החכם ונמצאו הניבין מעוכלים ולא נודע אם נשמט וכ' דלכאורה י"ל דכיון דחיתה יב"ח איכא חזקה שלא נשמטה קודם יב"ח ושוב מוקמינן לה אחזקת הגוף דגם אח"כ לא נשמט אמנם לדינא כ' דכיון דהפר"ח מטריף אף בעיכול לבד י"ל דבכה"ג לכ"ע יש לאסור ומ"מ בהפ"מ צ"ע למעשה עיי"ש וע' בדע"ת שם מ"ש להשיג על הזרע יצחק בזה והעלה לדינא דאם היתה צולעת ברגלה יותר מיב"ח ונשחטה ונמצא שהניבין מעוכלין ולא נודע אם נשמט אם אין שרטוטין על הבוכנא יש להקל בהפ"מ וכן כשידוע איזה זמן שלא היתה צולעת כלל מוקמינן אחזקת הגוף ותולין דהשתא בשעה שראינו תחלת הצליעה נולד ריעותא דשמוטה אפי' כשנמצא שמוט לאח"ש אמנם לענין החלב אין להקל ויש לאסור החלב של כל שעת הצליעה אפי' בהפ"מ בכה"ג שנמצא שמוט לאח"ש או שנמצאו שרטוטין בבוכנא עיי"ש:
מג איעכול ניבי'. עפת"ש מ"ש מהנו"ב דבהפ"מ יש לסמוך על בקיאות שלנו ועלב"ש סי' א' דין ב' ובפתיחה אות ד' דכ"ז בנשמט ולא נפסקו הניבין אבל אם נפסקו הניבין אף בהפ"מ אין לסמוך אבקיאותינו בזה וע' בדע"ת ס"ק י"ג מ"ש בענין זה והעלה דמ"מ בהפ"מ יש לסמוך אבקיאותינו אם לפי ראות עיני המורה ליכא בהניבין שום עיכול אף בנשמט ונפסקו הניבין עיי"ש שוב ראיתי בהכת"י מהה"ג מבארשא הנ"ל בשער השמוטה פרק י"ב ובביאורו להלב"ש שם ס"ק ח' שמצדד ג"כ להקל בזה והעלה דהסומך להקל בהפ"מ בצירוף שעהד"ח וגם צורך גדול לסמוך אבדיקותינו אף בנפסקו הניבין אם המורה בקי ורואה שאין בהם שום עיכול אין לגעור בו ואף כשיש שם איזה שינוי מראה מהני בדיקה כנ"ל. אך כ"ז הוא רק בשינוי מראה לחוד אבל אם הי' שם איזה ריעותא בהניבין אין להקל ולסמוך על בדיקתינו בבדיקת עיכול אפי' בהפ"מ עכת"ד:
ועיין בשפ"ד ס"ק ו' דמבואר מדבריו דבכ"מ דמהני בדיקה לדידן יש להקל גם בעוף קטן לסמוך על בדיקותינו עיי"ש והנה בד"ק ס"ק ח' נראה דעתו דבעוף הקטן אפי' בהפ"מ אין לסמוך אבדיקותינו דאא"ב בבדיקת ניבין דעוף קטן עיי"ש וכן הבין המק"מ ס"ק י"ט עיי"ש אבל בדע"ת ס"ק כ"ג כ' דגם הד"ק לא החמיר בעוף רק שלא בהפ"מ עיי"ש וכן ראיתי בהכת"י הנ"ל שכ' בפשיטות דבכל דינים אלו דמהני בדיקה לדידן אין לחלק בזה בין בהמה לעוף:
מד וכן אם נשבר. ע' בתורת יקותיאל ס"ק ג' שכ' דכיון שדין זה הוא חומרא בעלמא ולא נמצא בשום ראשון מהראשונים וגם האו"ה לא כתב להחמיר בזה רק מצד מנהג ע"כ נראה דבנשבר אם רואין שלא נפסקו הניבין כלל ואין בהם שום ריעותא ושינוי מראה יש להקל אף בלא הפ"מ עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י"א שהביא דבריו לדינא וסיים אלא דבלא"ה יש לאסור בזה מצד שבירת העצם בלא הפ"מ כמש"ל סעי' ה' אכן בנקשר שאשי"י או בעוב"ח ושלם בלי נקב כלל אף בנקשר שעשי"י יש להקל גם בזה אף בלא הפ"מ עיי"ש: (מה) אם נשבר סמוך לגוף. ע' בלב"ש סי' א' סעי' ג' וסעי' ה' ובמהד"ב אות ט' שכ' דבנשבר סמוך לגוף ולא נקשר או שנקשר שעשי"י אסור אפי' בהפ"מ דהוי תרי קולי ולא מקילינן ב' קולי בהפ"מ וכ' דאפי' בדקו הניבים והם שלימים ויפים וגם עו"ב שלימים בלי שום נקב וגם דבוקים לעצם ושאר דיני חיפוי אך כ' בלב"ש שם דמ"מ בהפ"מ וסעודת מצוה ביחד וכה"ג יש להתיר ע"י בדיקת הניבים שלא נפסקו ולא נתעכלו אם ראו קרוב לשחיטה שהעו"ב שלימים בלי שום נקב ובלי שום לקותא והיינו אפי' שינוי מראה מקרי לקותא ואז אפי' אינם דבוקים לעצם וגם שאר דיני חיפוי אין בהם כשר בהפ"מ וסעודת מצוה כנ"ל אבל מה שראו פעם א' שהעו"ב שלם ואח"כ בזמן רב שחטוה טריפה משום דאיכא למיחש שע"י שדורסת תמיד ברגלי' נתקלקל אח"כ העור ובשר אבל אם חסר א' מאלו התנאים כגון אם לא בדקו בניבין או שבדקן וראה שנפסקו ולא נתעכלו או אף שבדק בהניבין רק שלא בדק בעו"ב אם הוא שלם או שבדק וראה שיש נקב בעור לבד או בבשר לבד אפי' אם שאר העו"ב יש בהם דין חיפוי בכל זה טריפה בכל ענין אפי' בהפ"מ וסעודת מצוה יחד וכן אם יש לקותא בבשר לבד אבל לקותא בעור לבד אינו מזיק וכ' אח"כ מה שאמרנו שאם נפסקו ניבין אף שלא נתעכלו טריפה אף בהפ"מ וסעוד"מ היינו דוקא אם נפסקו היתירות וגם הגיד הדק אבל אם א' מהם נפסק או זה או זה ושניהם לא נתעכלו דינם כלא נפסקו כלל ושרי בהפ"מ וסעודת מצוה ולענין מש"ל דבשלא בדק ניבין אסיר אף בהפ"מ וסעוד"מ היינו נמי דוקא כשלא בדק לא היתירות ולא הגיד הדק אבל אם בדק א' מהם או זה או זה ונאבד ולא בדק השני שרי בהפ"מ וסעוד"מ אך אם בדק א' מהם וראה שנפסק ולא נתעכל ונאבד ולא בדק השני בהאי ודאי אסור אף בהפ"מ וסעוד"מ ולולא דמסתפינא הייתי אומר בנשבר סמוך לגוף ועו"ב שלם בלי נקב ובדק היתירות וראה שנתעכלו ובדק הגיד הדק וראה שהוא שלם ויפה דכשר בהפ"מ וסעוד"ע אלא דמסתפינא להקל כ"כ וחלילה לסמוך ע"ז אכן אם בדק הגיד הדק וראה שנתעכל ושוב בדק היתירות והם שלימים ויפים אז המקיל בהפ"מ וסעוד"מ אין לגעור בו ולכן טוב שלא לבדוק בתחלה רק היתירות וכשהם שלימים ויפים לא יבדוק יותר וכשהיתירות נתעכלו יטריף מיד ואם רואה שהיתירות נפסקו ולא נתעכלו אז יבדוק הגיד הדק שכשיהי' שלם ויפה יהי' כשר עכ"ד עיי"ש ובמק"מ ס"ק כ' ובשו"ת זרע יצחק סי' ה':
אמנם בגוף הדין שהחליט הלב"ש דבנשבר סמוך לגוף ולא נקשר כלל אסור אפי' בהפ"מ אפי' כשהניבים הם שלמים ע' בהגהת אמרי ברוך סוף סי' זה: שכ' בפשיטות דבהפ"מ כשר אף בלא נקשר ואף כשנפסקו הניבים כל שלא נתעכלו אין להחמיר עיי"ש וע' בשו"ת בגדי ישע סי' ו' ובשו"ת שם ארי' בהשמטות ליו"ד ובשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' מ"ח שהעלו ג"כ להקל בזה דלא שייך לומר דתרי קולי בהפ"מ א' לא מקילינן אלא כשכל א' הוא ריעותא בפ"ע משא"כ הכא דהכל ריעותא א' הוא וקולא א' הוא עיי"ש וכ"כ בס' תפארת ישראל על המשניות עיי"ש וע' בשו"ת זרע יצחק שם שכ' ג"כ דאם לא נפסקו הניבין ועו"ב שלם בלי ריעותא יש להקל בהפ"מ עיי"ש וע' בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ"ו (בד"ה ואשר) שהעלה ג"כ דבע"כ הכוונה הפשוטה של הרמ"א שכ' להקל בהפ"מ אף בנשבר היינו אפי' כשלא נקשר כלל ואין ראיות הלב"ש מוכרחות לחדש דבר לאסור בלא נקשר כלל ולהצריך שא"ש דוקא אף בהפ"מ עיי"ש. וכן במ"ש הלב"ש דבלא נקשר אין להקל גם מחשש עיכול ניבין דאסור אף בהפ"מ בלא בדיקת הניבין השיג ג"כ עליו בתשו' חסד לאברהם שם והעלה דז"א אך סיים דכ"ז הוא בנמצא כן לאחר הבישול דא"א לבדוק בהניבין אבל קודם בישול דאפשר לבדוק בהניבין פן יראה בהניבין שנתעכלו מהיות טוב הואיל ואיכא לברורי לא סמכינן להקל בשום גוונא עיי"ש ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ר"ג ובספרו נדרי זרוזין בקונטרס יוסף דעת סי' כ' וסי' ל"ב מ"ש ג"כ להשיג על הלב"ש שהחמיר בלא בדק הניבין בכ"מ וכ' דהמנהג להורות דבנקשר שע"ש להקל אף בהפ"מ לבד ובלא נקשר כלל להקל עכ"פ בהפ"מ וסעומ"צ עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ט"ו מ"ש בענין זה:
מו נשבר. ע' לב"ש סי' ב' סעי' ג' שכ' קולית שנשבר סמוך לגוף וידעינן שכשהובא לפני השו"ב לשחוט הי' שלם רק שנשבר ביד השוחט סמוך לשחיטה מחיים יש להכשיר בהפ"מ ע"י בדיקה בניבי' אם לא נתעכלו ואע"פ שנפסקו כשר בהפ"מ אבל אם לא בדק הניבים כלל טריפה אפי' בהפ"מ וסעודת מצוה ואם בדק הניבים וראה שנפסקו ולא נתעכלו ג"כ טריפה אפי' בהפ"מ וסעומ"צ ואם בדק א' מהניבים דהיינו או הגיד הדק או היתירות ונאבד ולא בדק השני שרי בהפ"מ אף דלא הוי סעודת מצוה וכן אם בדק א' מהשני ניבין וראה שפסק ולא נתעכל ונאבד ולא בדק השני כלל ג"כ כשר בהפ"מ וכן אם בדק הגיד הדק וראה שנתעכל ושוב בדק היתירות וראה שלא נתעכלו אע"פ שנפסקו כשר בהפ"מ אף בלא סעודת מצוה ואם לא מדד אם הי' השבר ברחוק כשיעור ונאבד ולא נמדד וגם לא נבדקו הניבים או שבדקם וראה שנפסקו אך לא נתעכלו ולא מדד השיעור שרי בהפ"מ וכ' שם עוד בסי' ג' סעי' ג' דכל זה כשידעינן בודאי שנשבר קודם לשחיטה אבל בנמצא לאח"ש ולא ידעינן כלל אימת נעשה אם קודם לשחיטה זמן הרבה או לאח"ש ישתנה דינו דבזה אף שלא בדק בניבים כלל יש להתיר בהפ"מ וסעודת מצוה ולענין זה חמיר הוא דאם בדק בניבים וראה שנפסקו ולא נתעכלו אין להכשיר אלא בהפ"מ וסעודת מצוה יחד ואם בדק א' מהניבים וראה שנפסקו ולא נתעכלו ונאבד ולא בדק השני או שבדק הגיד הדק וראה שנתעכל ושוב בדק היתירות וראה שהם שלימים ויפים ג"כ כשר בהפ"מ וסעומ"צ דוקא עיי"ש וע' עוד בדבריו להלן סי' ד' סעי' ג' דכ"ז בלא ידוע אם הי' שלם כשהובא לשחוט אבל בספק אימת נשבר אי קודם או לאח"ש וידוע ג"כ שהי' שלם בשעה שהובא לשחוט ישתנה דינו בכה"ג אפי' אם נפסקו היתרות מ"מ אם לא נתעכלו כשר בהפ"מ לבד וכן אם נאבד ולא בדקו בניבי' כלל יש להתיר בהפ"מ לבד אף בלא סעומ"צ ואף שנפסקו ולא נתעכלו כשר בהפ"מ לבד וכן כשבדק א' מהניבין ונאבד ולא בדק השני או שבדק א' מהב' ניבין וראה שנפסק ולא נתעכל ונאבד ולא בדק השני כלל ג"כ כשר בהפ"מ לבד וכן אם לא מדד אם הי' שיעור אגודל ונאבד ולא נמדד וגם לא נבדקו הניבים או שבדקם וראה שנפסקו אך לא נתעכלו ולא מדד השיעור ונאבד ג"כ כשר בהפ"מ לבד ואם בדק הגיד הדק וראה שנתעכל ושוב בדק היתירות וראה שהם שלימים ויפים כשר ג"כ בהפ"מ אף שראה שנפסקו מ"מ כל שלא נתעכל כשר בהפ"מ עיי"ש:
מז סמוך לגוף. עפת"ש מה שכ' מתשו' בתי כהונה דבידע בבירור דלא שף אף נשבר סמוך לגוף כשר ועשפ"ד ס"ק ה' שכ' דנשבר סמוך לגוף הוא גופי' הוה כנשמט ועיי"ש עוד בס"ק שאח"ז ועבלב"ש בפתיחה אות י' ובתורת יקותיאל ס"ק ג' ובגה"ק סי' נ"ג אות ב' ובמק"מ ס"ק י"ד מ"ש בזה וע' בדע"ת ס"ק י"ג שהעלה דבנשבר העצם סמוך לגוף אם עכ"פ ראש הבוכנא שלם יש להקל בהפ"מ אף כשנפסקו הניבים כל שלפי ראות עיני המורה ליכא עיכול בהניבים אף שהמורה אינו בקי בזה ואם נתערב ברוב קודם שנודע האיסור אפי' הוא חהר"ל יש להקל בכה"ג אפי' שלא בהפ"מ עיי"ש:
מח אע"פ שחור ונקשר. ע' בלב"ש לקמן סי' ז' סעי' א' ס"ק ט' שכ' דאם נשבר הבוכנא לא מהני אפי' בהפ"מ מה שחזר ונקשר שאשי"י כיון שהי' השמוטה בדרך שבירה אולי מצוי למקשר אף כשאיעכול ניבי' לכן בכל ענין טריפה עיי"ש וע' מק"מ ס"ק ט"ז מ"ש בזה:
מט שחור ונקשר. עפת"ש מ"ש מהנו"ב דאף להמ"ד דאוסר בחזר ונקשר מ"מ לא הוי אלא ספק איסור ועשפ"ד לעיל סי' נ"ג ס"ק ו' ובלב"ש בפתיחה אות ו' ובפנים סי' א' סעי' ד' ס"ק א' ועבשו"ת אגודת אזוב חיו"ד סי' ד': (נ) ונקשר. עלב"ש סי' ז' ס"ק ט' דבנשבר סמוך לגוף וגם ראינו שנשמט קיל טפי מנשבר לחוד ומהני כשנקשר השמוטה עיי"ש וע' מק"מ ס"ק י"ז מה שהתפלא עליו בזה:
נא היטב. עבאה"ט ומ"ש ולא יצא לחוץ ע"ל סעי' ה' ומ"ש דאין הטריפות מצד שבירת העצם אלא שמא איעכול ניבי' עשפ"ד ס"ק ו' ובסוף ס"ק י"ד ובמק"מ ס"ק ט"ז מ"ש בזה:
נב טריפה. טריפות זה דנשבר או נשמט ויצא כל הבוכנא מהאסיתא מותר למוכרה לנכרי דכיון דנשבר לא חיישינן שמא יתרפא עד שלא יהי' ניכר. לב"ש סי' א' סעי' ב' דין ה' וסעי' ג' דין י"ד:
נג שמא איעכול ניבי'. כ' בס' אם לבינה בסניפי השלחן סניף ל"א דאף דכייל הרמ"א כאן שמוטת ירך עם נשבר סמוך לגוף בחדא מחתא מ"מ יש ביניהם חילוקים והכלל בזה דבשניהם ר"ל בין בנשמט ובין בנשבר סמוך לגוף יש ב' מיני טריפות א' מחשש עיכול ניבי' וב' חשש שבירת עצם דלקמן סעי' ה' אלא דחשש עיכול ניבי' חמיר יותר גבי שמוטת ירך שהוא אליבי' דכ"ע משא"כ נשבר סמוך לגוף לכן כל הני חומרות דמחמרינן בנשמט לאסור בנפסקו ובנאבד בלי בדיקה שהוא מחשש איעכול ניבי' לא שייכים בנשבר סמוך לגוף אמנם מחשש שבירת עצם שייך להחמיר בנשבר יותר מבנשמט כמש"ל בסעי' ג' ולכן מקילינן בנשמט בדין חיפוי וכן מחשבין אותנו לבקיאין בדין חיפוי אבל אם המורה יודע בעצמו שאינו בקי בבדיקת ניבי' אז טריפה גם כאן עיי"ש:
נד ומשערין ד' אצבעות. כ' בלב"ש סי' א' סעי' ג' דין י"ד אם בא לפני המורה נשבר סמוך לגוף וראה שהעו"ב שלם ולא בדק בניבים וגם לא מדד אם יש כשיעור ריחוק הראוי בעוף כשיעורו ובבהמה כשיעורה ונאבד יש להתיר בהפ"מ וסעודת מצוה וכן אפי' אם בדק בניבים וראה שנפסקו ולא נתעכלו ולא מדד השיעור ונאבד כשר בהפ"מ וסעומ"צ עיי"ש:
נה ד' אצבעות. כ' בלב"ש במהד"ב אות ט' וז"ל ודע דנ"ל דמה שנתבאר בסי' זה שיעור סמוך לגוף ד' אצבעות בגסה וכו' היכא דנשבר באלכסון מודדין מאמצעית השבר כי עיקר השבר מאמצעיתו וכו' עכ"ל וע' במק"מ ס"ק י"ח שכ' דלדעת התב"ש והפרמ"ג משמע שיש לשער מתחלת השבר עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י"ב דהעיקר להקל בשיעורים הללו למדוד מאמצעית השבר ואף אם מתחלתו נכנס בתוך שיעור ד"א אין לחוש כיון דעכ"פ רובו הוא חוץ לשיעור הנ"ל וכו' עיי"ש ועבשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' נ"א שנשאל בנמצא בסעודת ליל ש"ק בעוף שנשברה רגלה סמוך לגוף באלכסון ומהתחלת השבר לגוף לא הוי שיעור רוחב אגודל ונתקשר היטב שאשי"י בלי עוקץ ויש עוד מבשר עוף זה על סעודת ש"ק שחרית בצירוף עוד בשר והורה המורה להכשיר והי' מערערין עליו וכ' שיפה הורה בזה דאפי' נקשר רק שע"ש יש להכשיר אם:
רוב השבירה הוא חוץ לשיעור אצבע ובפרט מ"ש להחמיר שמא לא הי' עו"ב חופין כדת אין חשש בזה כי הכל יודעין שאם לא הי' עוב"ח כדת היו מרגישין בשעת תלישת הנוצות או בשעת מליחה ובישול שעוסקין בו כמה פעמים וכיון שלא הרגישו בשום ריעותא בעו"ב אמרינן דבודאי הי' שלם מבחוץ ולא הי' שם שום ריעותא והנה אם כי מסתפינא להקל למעשה בנשבר באלכסון והתחלת השבר הוא בתוך שיעור אצבע בלא נקשר כלל מ"מ אם נקשר עכ"פ שבר על שבר שפיר יש להקל אך כל זה אם לא הי' נודע מהריעותא עד לאחר שחיטה דאז מסייע החזקה דנשחטה הותרה וכדעת הסוברים בסי' צ"ט דבידיעה תליא מילתא אבל אם נודע הריעותא מחיים יש להחמיר בזה כיון דלא שייך נשחטה הותרה וגם יש אומרים דמחזיקין מאיסור לאיסור ע"כ אם נודע מהריעותא קודם שחיטה יש להטריף אף בכה"ג עיי"ש:
נו אצבעות. כ' בלב"ש סי' א' סעי' ג' דין ט"ו השיעורין הללו בין בגסה ובין בדקה ועוף היינו לבד הבוכנא התחוב בתוך האסיתא עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י"ב שכ' להקל להדיא לצרף לשיעור זה גם הבוכנא התחוב באסיתא עד מקום הגיד שבראש הבוכנא עיי"ש וע' בד"ק ס"ק י"א שנוטה להקל בזה היכא שהשבר לא יצא לחוץ אבל בנשבר ויצא לחוץ כ' שיש להחמיר עיי"ש ובמק"מ ס"ק י"ח:
נז בגסה וב' בדקה. כ' בלב"ש שם ס"ק י"ב וכמדומה לי דאותן ד' אצבעות בגסה וב' בדקה בגודלין משערין עיי"ש ותמהני שלא הביא דברי השפ"ד ס"ק ה' שכ' כן להדיא שנוהגין לשער ברוחב אגודל עיי"ש וע' בדע"ת שם מ"ש בזה והעלה דהעיקר לדינא דשיעור ד' אצבעות בגסה וב' בדקה יש למדוד בבהמות שלנו באצבע הסמוך לאגודל או שיש לשער באגודל במקום הקצר שבו עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז):
נח ובעוף הגדול לפי גדלו. עפת"ש מה שכ' מהדגמ"ר דבעוף הגדול משערין ברוחב אצבע וכו' וע' בשפ"ד ס"ק ה' מ"ש בזה ועלב"ש שם דין י"ב שכ' בזה לדינא כך דבעוף בינוני הוי השיעור כאצבע ובעוף הגדול הוי השיעור ביותר מכאצבע והכל לפי גדלו וקטנו ממדה בינונית עיי"ש (וע' לקמן סי' נ"ו סעי' ט' בהג"ה) וע' בשו"ת בגדי ישע חיו"ד סי' ו' ז' ח' ותמצא שם פלפול גדול ממה שנתווכח שם עם גאון א' מגאוני זמנו בענין זה שהגאון הנ"ל האריך והעלה דבעוף הוי השיעור פחות מכאצבע ודלא כהפרמ"ג והוא ז"ל השיג עליו ודחה ראיותיו עיי"ש וע' בדע"ת שם מ"ש בזה וכ' דבעוף יש לשער כפי ערך אורך עצם הקוליא דעוף זה נגד שיעור ארכו בבהמה דקה ועיי"ש שכ' שהוא מדד אורך הקוליא בעגל וכבש והוי השיעור ערך ששה צאה"ל או שמנה צענטימעט"ר ובאווזא הוי אורך הקוליא ג' או ד' צאה"ל וערך ד' או ה' צענטימעט"ר וכבר אווזא ג' וחצי עד ד' צענטימעט"ר וכן בתרנגולים והכל לפי גודל וקוטן כן יש לשער שיעור הסמוך לגוף חלק רביעי ממנו ולכל היותר שני חלקי שביעיות עיי"ש: (נט) וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפ"מ ועשפ"ד סק"ו ופר"ח ס"ק ט' ולב"ש סי' א' דין ב' ובפתיחה אות ד'. ומ"ש הבאה"ט מהפר"ח דגם בספק אם נפסקו הניבים יש להחמיר עד"ק ס"ק ז' ובמק"מ ס"ק י"א וע' בדע"ת ס"ק י"ג מ"ש בזה. ועבשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' נ' מ"ש בזה וכ' דהא ודאי דזה הוא רק לענין גוף הבשר דכיון דאמרינן דשום אדם אינו בקי הו"ל ספק דאורייתא אבל לענין הכלים ששהו מעל"ע לאחר שנשתמשו בהם מבשר זה יש להקל דנהי דהוה ספק בשל תורה והבשר הוי טריפה מ"מ הכלים אין אסורים מן התורה רק מדרבנן א"כ הוי הספק אם הי' טריפה מדרבנן או לאו והוי רק ספק דרבנן וי"ל דלענין דרבנן ודאי בקיאין אנו ואין לנו להחמיר כ"כ בזה עיי"ש באריכות ומ"ש הבאה"ט אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפ"מ ע' בדע"ת שם שהעלה דבנשבר כל שנשאר עכ"פ ראש הבוכנא שלם יש להקל בהפ"מ אף בנפסקו הניבים והמורה אינו בקי אם לא נתעכלו וע' עוד בדע"ת ס"ק י"א שכ' דמ"מ אין להקל בנשבר סמוך לגוף ונפסקו הניבים בלא הפ"מ אפי' נקשר שאשי"י ועוב"ח אלא בהפ"מ דוקא עיי"ש:
ס להחמיר במקום שאין הפ"מ. עפת"ש מ"ש מהנו"ב וע' בנו"ב תניינא חיו"ד סי' כ"ג וע' בלב"ש בפתיחה אות ה' ו' ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ר"ג מ"ש ע"ד הלב"ש הנ"ל והעלה דהמורה להקל בהפ"מ אף בנאבד בלא בדיקת הניבים אין מזחיחין אותו עיי"ש ועבשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ"ו (בד"ה ואשר) מה שהאריך בענין זה והעלה דבע"כ הכוונה הפשוטה של הרמ"א הוא דאף בלא נקשר כלל יש להתיר בהפ"מ ואין ראיות הלב"ש מוכרעות לחדש דבר לאסור בלא נקשר כלל ולהצריך שבר אל שבר דוקא אף בהפ"מ והביא ראיות לדבריו מדברי הפוסקים וסיים אולם כל זה הוא לאחר הבישול דא"א לבדוק בהניבין אבל קודם בישול דאפשר לבדוק בהניבין פן נראה בהניבין שנתעכלו הואיל ואיכא לברורי לא סמכינן להקל בשום גווני עיי"ש וע' בשו"ת שואל ומשיב קמא ח"ב סי' פ"ט ובשו"ת אגודת אזוב (מהגאון בעל מראות הצובאות) חיו"ד סי' ד' ובשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' ס"ה ובשו"ת בגדי ישע חיו"ד סי' ו' ז':
סא במקום שאין הפ"מ. עכו"פ ס"ק ד' שרוצה לומר דהיכא דמכשרינן בדין נשמט הירך ע"י בדיקה בניבין כ"ע מודים דא"צ דין חיפוי עו"ב עיי"ש אמנם יעויין בשפ"ד ס"ק א' שהעלה דהא דמקילינן בנשמט הקוליא בלא נפסקו הניבים וכדומה היינו בעוב"ח את רובו אבל בלא"ה יש לאסור ודלא כהכו"פ עיי"ש וכ"כ בלב"ש שם דין ד' לדינא וכ' שם עוד בלב"ש דכל שאין שום לקותא בעור ובשר יש להקל בזה בהפ"מ אע"פ שהעו"ב נקלפים מעל העצם ואינם דבוקים בו כלל וכן אפי' הם מרודדים או ניטל שלישיותו התחתון ואם יש נקב בעו"ב נגד השבירה אז בעינן שיהי' עו"ב חופין רוב היקף השבירה בכל דיני חיפוי שלא יהא נקלף ולא מרודד ושאר דברים המבוארים להלן (מסעי' ז' ולהלן) ואז ג"כ כשר בהפ"מ כשבודק בניבין ואם יש נקב בעור אם הבשר שלם בכל סביבותיו כשר ואם יש נקב בבשר והעור שלם בכל סביבותיו ג"כ יש להכשיר אם עכ"פ ברוב היקיפו של השבירה יש עור ובשר חופה דהיינו שלא יהא מתלקט הבשר שתחת העור או מרודד ונקלף וניטל שלישיותו התחתון וכה"ג וכן שלא יהא בבשר לקותא אבל אם יש נקב בעו"ב או בבשר לבד והמותר השלם אינו חופה רוב היקף בכל דיני חיפוי טריפה ואם אחר שבדק בניבי' והיו שלמים ובריאים ונאבד ולא נבדק אם עו"ב חופין כדת ואפי' ראה שהי' נקב בעו"ב רק שלא ראה אם יש חיפוי כדינו כשר עכ"ד וע' במק"מ ס"ק ז' ובדע"ת ס"ק י"ד מ"ש בענין זה [וכל זה בנשמט הירך וכאמור אבל בנשבר הירך סמוך לגוף יתבאר דינו להלן סעי' ה'] :