דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא
סימן נג
א נשמטו. הנה ראיתי בכת"י הרב הג' מ' יעקב צבי ז"ל אבד"ק דארשא על הלכות טריפות עצמות להלב"ש בשער השמטה פרק א' שהעלה בראיות דענין שמוטה נאמר על פירוק האברים ממקום חיבורם זה בזה שכל שנפרדו זה מזה בין שנשמט לגמרי אלא שנשאר מחובר ע"י שכל העו"ב שסביבותיו נשאר שלם רק העצמות שבפנים נתפרקו זה מזה ובין שניזוז רק מעט מקישורם כל זה נקרא בשם שמוטה בין ברגל ובין בגוף העוף עכת"ד אמנם בלב"ש בפתיחה אות י"ד ואות ט"ז כ' דבכל הפרקים אין נקרא נשמט אלא היכא שלא יצא לגמרי חוץ לחור אבל כשיצא לגמרי חוץ לחור ה"ז בכלל נשבר עיי"ש וכ"כ בפנים הס' כמה פעמים וע' בגה"ק אות ג' ועוד בכמה דוכתי בסי' אלו שהשיג עליו במה שקרא נשמט כשלא יצא לגמרי מחורו ונשבר כשיצא לגמרי דז"א דכשלא יצא לגמרי מהחור לא הוי אף בכלל נשמט אלא כשיצא לגמרי מהחור הוי נשמט ונשבר לא הוי אלא כשניטל הפרק לגמרי עיי"ש באריכות ופרטי דינים אלו יתבארו אי"ה להלן בדברינו בסי' זה ובסי' נ"ה:
ב ידי הבהמה. היינו הרגלים שלפניה לצד הראש:
ג ג' ידים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז להכשיר ביתר גף העוף ועמ"ז ס"ק א' שהניח בצ"ע לדינא עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות ו' מה שהאריך בענין זה והעלה לדינא דהעיקר כהט"ז והפר"ח להכשיר עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק א':
ד אבל העצם הנשבר. עפת"ש מ"ש בנעקרו הצלעות וכו' וע' בדברינו להלן סוף סי' נ"ד מ"ש בזה לדינא:
ה הנשבר עצמו כו' אסור עד"ק ס"ק ב' ובדבריו מ"ש ס"ק ד' (מ"ש) דאף בחלק הג' הרחוק מהגוף אם נשמט ונעקר ממקומו אסור משום מצות פרוש וע"ל סי' ס"ב סעי' ג':
ו אסור. עבאה"ט סי' נ"ה סעי' ה' ומ"ש מהבה"י שנוהגין לחתוך כל האבר השבור ע' בס' באר מים חיים הספרדי סי' י"ד ס"ק ג' שכ' שכן הוא המנהג עיי"ש אמנם בשפ"ד ס"ק ב' כ' ולא ראיתי נוהגין כן עיי"ש וע' במנחת יעקב בקונטרס אחרון סולת למנחה כלל פ' ס"ק ד' שכ' שאין טעם לחומרא זו כלל עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות ז' מ"ש בזה וע' בלב"ש סי' י' סעי' א' סק"א שכ' דאף שהמנח"י קרא ערעור טל המנהג הזה מ"מ אין לזוז מהמנהג שכ' המחבר כי יש קצת טעם להמנהג וכו' וע"כ אם אין האבר דבר חשוב יש להחמיר להשליך כל האבר אבל אם האבר הוא דבר חשוב א"צ אף לכתחלה להשליך רק עד מקום השבירה דהיינו שמשליכין העצם מן השבר ולמטה והבשר משליכין עד מעט למעלה כי א"א לצמצם לחתוך עד מקום השבירה ממש אבל אם גם הבשר נפרד ונפסק במקום השבר א"צ לחתוך גם מהבשר למעלה מהשבירה כלום עיי"ש ועי' בס' אם לבינה ריש סי' זה מ"ש בזה והעלה דבבהמה יש לנהוג כן כמ"ש בלב"ש אבל בעוף אין לנהוג כן אלא בשאר אברים אבל לא בעצם העליון שבגף דשם אין להחמיר ולאסור כל האבר אפי' בדבר מיעוט רק קצת למעלה מהשבירה עיי"ש (ז) ויש מטריפין. עבאה"ט ומ"ש מהש"ך דבאיעכול נובי' יש להחמיר אפי' לא נצרר הדם עלב"ש סי' ז' סעי' א' ס"ק ד' ה' שהעלה דאף אם א' מהנובים אפי' הגיד הקטן שהוא יוצא מהחור מהבוכנא לאסיתא נשאר קיים ושאר היתרות נתעכלו כשר אף שלא בהפ"מ ועיי"ש עוד בס"ק ו' שכ' דבמקום הפ"מ יש להקל בזה אפי' אם רואה שנתעכלו הנובים דהיינו היתרות וגם הגיד הדק אפ"ה כשר אבל שלא בהפ"מ יש להחמיר ובכ"ז אין להחמיר אף שלא בהפ"מ אלא דוקא כשראה שנתעכלו אז דינא הכי אבל אם בודק בנובים ורואה שלא נתעכל אפי' אם רואה שנפסקו נובי' כשר אפי' באין הפ"מ וכן בנאבד ולא נבדק בנובי' כלל כשר אף באין הפ"מ ומ"מ חילוק יש בדבר דבנשבר הבוכנא תוך האסיתא אין להתיר בבדיקת נובי' אלא כשבודק היתרות ורואה שלא נתעכלו או שנאבד ולא נבדקה כלל אבל אם רואה שהיתרות נתעכלו אף שרואה שהגיד הדק לא נתעכל וגם לא נפסק אפ"ה טריפה אבל היכא שהבוכנא שלם רק שיצא כולו מחורו או שניזוז ממקומו ולא יצא מחורו אזי אפי' אם רואה שנתעכלו היתרות והגיד הדק לא נתעכל אף שנפסק וכן אף אם ראה שהיתרות נתעכלו ולא בדק בגיד הדק ונאבד כשר אף באין הפ"מ עיי"ש ובפתיחתו אות ח' ועי' מ"ש בזה במק"מ ס"ק ו' אבל יעוין בס' אם לבינה ס"ק ב' ג' ובסניפי השלחן סניף ט"ז שהאריך להשיב על דברי הלב"ש במה שמקיל בנפסק ולא נתעכלו והעלה לדינא דכשנפסקו נובי' יש להחמיר שלא בהפ"מ אפי' רואה שלא נתעכלו בכל ענין וה"ה בנאבדו בלא בדיקה ומכ"ש בנשבר הבוכנא בפנים דחמיר טפי עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק א' מ"ש ע"ד הלב"ש והאם לבינה בזה אמנם בגוף דברי הלב"ש הנזכר לענין הנובין שמחלק בינם ובין הגיד הדק היוצא מהבוכנא לאסיתא הנה שמעתי מהשו"ב דפה"ק ועוד מת"ח שהם בחנו כמה פעמים וראו כי בידי הבהמה לא נמצא שם זה הגיד הדק כלל מתחלת ברייתו:
ח גם הבהמה. עבאה"ט מ"ש מהשבו"י להתיר החלב והביצים מנשבר הגף בעוף או יד הבהמה ומבואר מדבריו דר"ל אף בנשבר סמוך לגוף וע' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק א' סוף סי' פ"ה שהביא דברי הבאה"ט בזה וכ' דבמח"כ לא העתיק יפה דברי השבו"י דהשבו"י לא התיר הביצים אלא אם נשבר רחוק מהגוף באופן שאינו אסור אלא האבר עצמו וכמו שהביא הבאה"ט בעצמו בסוף הס"ק בשם הבית יעקב אבל אם נשבר במקום שנעשה טריפה מבואר בשבו"י שם דהביצים אסורים וכן עיקר לדינא עיי"ש (ובגוף הדין שכ' השבו"י והבית יעקב דבנשבר רחוק מהגוף הביצים מותרים עי' בדבריהם שנחלקו בטעמיהם בזה ועי' בלב"ש בפתיחה אות נ"ז שכ' דטעם השבו"י עיקר עיי"ש):
ט אם נשמט או נשבר. עבאה"ט ועי' במחזיק ברכה אות א' ב' שהעלה לדינא דבהפ"מ יש לסמוך על המקילין בשמוטת יד בהמה עיי"ש ועי' בס' הלכה פסוקה ריש סי' זה שאוסר בזה בהחלט אפי' בהפ"מ עיי"ש ועי' בלב"ש סי' ז' סעי' א' שכ' דרך הכרעה בזה לדינא דאם נשבר א' מידי הבהמה תוך הגוף ממש דהיינו שנשבר הבוכנא תוך האסיתא לשנים טריפה אפי' בהפ"מ אפי' לא ראינו שום ריעותא אחרת דהיינו שלא נצרר הדם מעבר לצלעות בפנים לצד חלל הבהמה והיכא שלא נשבר הבוכנא לשנים אלא שיצא הבוכנא כולה מתוך האסיתא אל החוץ יש להסתפק ג"כ אולי יש לאסור בכה"ג כמו בנשבר ומ"מ המקיל בזה בהפ"מ לא הפסיד (וע"ל ס"ק א') ואם נשמט יד הבהמה דהיינו שניזוז הבוכנא ממקומו בתוך האסיתא ולא יצא לגמרי מחורו או נשבר היד סמוך לגוף אסור באין הפ"מ ובהפ"מ כשר עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ג' שהעלה דעיקר טעם המטריפים בזה הוא משום דחיישינן שראש עצם הבוכנא או שבר החיצון ניקב את הריאה שמונחת בסמוך לדופן שם בדחיקתו לגוף ולכן אם ליכא צרירות דם בפנים אף להחוששים לאסור בכה"ג בעוף בנשבר הגף מ"מ בבהמה מודה דלא חיישינן דכיון דלא נצרר הדם נראה שלא חזר העצם לדחוק לתוך הגוף וכן בנשמט יד הבהמה מותר מה"ט בדליכא צרירות דם עיי"ש ועי' באם לבינה ס"ק ב' ובסניפי השלחן סניף ט"ו וסניף ל"א שהעלה דעכ"פ בהפ"מ בבהמת ישראל יש לסמוך על הרמ"א להתיר בשלא נצרר הדם אף בנשבר הבוכנא עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק א' מ"ש בזה והעלה דבנשמט אף שיצא לגמרי מן החור ממקום חיבורו לגוף יש להקל להדיא אפי' שלא בהפ"מ ואם נשבר העצם במקום חיבורו לגוף בין נשבר תוך הגוף ובין סמוך לגוף יש לאסור שלא בהפ"מ אבל בהפ"מ יש להקל עיי"ש:
י נשמט או נשבר. עי' בלב"ש שם דין י"ד שכ' דבנשבר היד סמוך לגוף וכ"ש בנשמט היד אפי' אם תיכף לאחר השמוטה או השבירה חתך את היד לגמרי מהבהמה אם כששחטה ראה שנצרר הדם בצלעות טריפה וצריך לבדוק הריאה וכששהה איזה זמן תו לא מהני הבדיקה עיי"ש (ועי' לקמן ס"ק י"ז) ועי' במק"מ שם שהשיג על הלב"ש בזה והעלה דאם חתך היד תיכף וברור לו שלא חזר העצם לתוך הגוף לפנים כשר אף שיש שם צרירות דם עיי"ש ועי' בס' אם לבינה שם מ"ש בזה והעלה דבכ"מ שנזכר בסעי' זה להחמיר באיזה אופן בנשבר יד הבהמה סמוך לגוף או בנשמט אין מועיל אם חתך היד לגמרי אף שחתך תיכף ואף שלא נצרר הדם אינו מועיל להקל עי"ז בשום ענין עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ד' מ"ש בזה והעלה דהעיקר לדינא דבנשמט היד או נשבר סמוך לגוף וחתך תיכף את כל העצם יש להקל גם היכא דמחממים בנשמט היד עיי"ש (וע"ל ס"ק ל'):
יא או נשבר סמוך לגוף. עמ"ז ס"ו ב' שהניח דברי הרמ"א בצ"ע בזה שכ' כאן בנשבר סמוך לגוף ורואין שנצרר חיים מעבר לצלעות טריפה משמע דברחוק מהגוף אף שנצרר הדם כשר וזה סותר למ"ש הרמ"א בעצמו בסעי' ב' גבי גף עוף דמטריף בנצרר הדם אפי' השבר רחוק ודוחק לחלק בין עוף לבהמה עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ח' בד"ה הן אמת מ"ש בזה אבל יעויין בלב"ש בפתיחתו אות נ"א ובפנים שם ס"ק י"ג שמתרץ דברי הרמ"א בזה דבע"כ יש חילוק בין עוף לבהמה עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ג' מ"ש בזה והעלה לדינא דבנצרר הדם מעבר לצלעות והשבר יצא לחוץ וגם יש מכה או צלקת בדופן מעבלע"ב יש לאסור מחשש נקיבת הריאה ולא מהני בדיקה אכן אם לא יצא השבר לחוץ או שיצא לחוץ רק שאין שם רושם מכה בדופן מעבלע"ב אף שנצרר הדם בפנים מעבר לצלעות מ"מ כל שהשבר הוא רחוק מהגוף כשיעור הראוי (דהיינו ד' אגודלין לגסה וב' לדקה ובהפ"מ לא מקרי סמוך אלא בתוך שיעור אגודל) יש להקל עיי"ש:
יב נשבר סמוך לגוף. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהיכא דנשבר סמוך לגוף וכו' ולענין שיעור המרחק דלא מקרי סמוך לגוף הנה היכא דנשבר ונצרר הדם בצלעות כ' בלב"ש שם דשיעור סמוך לגוף לענין זה מקרי עד חצי העצם הראשון המחובר לגוף ועד שם חיישינן לנקיבת הריאה בצלעות אבל אם נשבר למטה מחצי העצם אפי' נצרר הדם בצלעות כשר עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק ד' לדינא עיי"ש ועי' באם לבינה ס"ק ד' וס"ק ו' ובסניפי השלחן סניף י"ח וסניף כ"ט שדעתו להקל אף ברחוק אגודל כה"ג רק כשבא להכשיר ברחוק מאגודל ראוי להחמיר עכ"פ לבדוק הריאה במים פושרין שיניח כל אותה הערוגה שאצל השבירה והשרה במים פושרים ומנפח היטב עד שתעלה כולה בנפיחה ואם אינה מבצבץ כשרה ובזה מועיל הבדיקה אפי' אם שחטה לאחר ג' ימים מהשבירה עיי"ש כל זה הוא היכא דנצרר הדם בצלעות כאמור:
אמנם היכא דלא נצרר הדם בצלעות עשפ"ד ס"ק ד' ומ"ז ס"ק ב' דסמוך לגוף לענין זה הוא כשיעור אגודל אף בבהמה עיי"ש וכ"כ בד"ק ס"ק א' עיי"ש ועי' לב"ש בפתיחה אות נ"ד ובפנים שם ס"ק ז' שהתפלא על הפרמ"ג בזה והעלה דבע"כ שיעור סמוך לגוף בזה היינו ד' אגודלין בגסה וב' בדקה וכל שנשבר רחוק משיעור זה מהגוף כשר אף באין הפ"מ אפי' נחתך לגמרי ושיעור זה היינו לבד מהבוכנא עיי"ש ועי' באם לבינה בסניף י"ט. וכתב עוד בלב"ש דהיכא דראו השבר ונאבד ולא נמדד אם הי' תוך שיעור זה או לא כשר אפי' בלא הפ"מ ואפי' ראו שאיעכל נובי' והיכא דנשבר סמוך לגוף וחזר ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו כשר אף באין הפ"מ אבל אם נקשר שבר על שבר ודאי אינו מועיל ואינו מותר אלא בהפ"מ עיי"ש וכ"כ באם לבינה בסניפי השלחן וסיים שם בסניף כ"ב והא דמועיל בשאשי"י להתיר אפי' בלא הפ"מ היינו דלא צריך למבדק אחר הנובי' אבל אם בדק ומצא דאיעכיל נובי' לא מהני חזר ונקשר שאשי"י וצריך הפ"מ דוקא עיי"ש:
יג לגוף. עבאה"ט ועבשו"ת ריב"ם (מהגאון מ' יוסף שנייטיך מפריידינטאהל ז"ל) סי' ל' שנשאל ביד כבש שנעקם מאד באופן שיש לחוש שמא ע"י שבירה נעשה כך והשיב דיש להכשיר דכיון דמדינא דגמ' קיי"ל דנשבר היד או נשמט כשר רק שהשערי דורא והרמ"א מחמירים וכאן כיון שאנו רואים שהנובים הם כתקונן וגם לא נצרר הדם בצלעות וגם אין לנו בירור שנשבר כלל דשמא מחמת מקרה אחרת נעקם בודאי אין לחוש לאיעכל נובי' ולא לנקיבת הריאה ובכה"ג בודאי יש לסמוך על המקילין עכת"ד ומ"ש הבאה"ט בנשבר צלע א' וכו' עי' זה להלן בסי' שאח"ז סעי' א':
יד ורואין שנצרר הדם. עבאה"ט מ"ש דהב"ח מחמיר אף בנשמט ועי' במ"ז ס"ק ב' שכ' דמשמעות הרמ"א דהיכא שנצרר הדם מעבר לצלעות לא מהני בדיקה בריאה כלל אך כ' שלא מצא גילוי לדין זה עיי"ש ועי' בפרי תואר סוף ס"ק ב' שכ' דמהני בכ"מ בדיקה בריאה ואף אי ליתא קמן כשרה עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ב' מ"ש בזה והעלה כיון דהפר"ת מקיל בנשמט בדיעבד בדא"א לבדוק לכן יש לצרף דעתו עכ"פ לענין זה להתיר ע"י בדיקה ולכן אם נשמט יד בהמה ונצרר הדם מעבר לצלעות יש לבדוק הריאה בנפיחה ע"י שיניחנה בפושרין ואם היא שלימה כשר ואף בזמה"ז בקיאין אנו בבדיקה זו ובמי הדעת שוים דבמקום הפ"מ יש להקל בדיעבד אף כשנקרעה הריאה בשוגג או נאבדה בלא בדיקה עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ז מ"ש בנשבר ונצרר הדם אי מהני בדיקת הריאה):
טו המכה. עי' בלב"ש סי' ח' שכ' דכל מה שנתבאר בסי' זה להטריף בנשבר או נשמט הידים דבהמה סמוך לגוף מיירי רק כשנעשה השבירה או השמוטה כבר קודם לשחיטה אבל אם נעשה השבירה או השמוטה סמוך לשחיטה ושחטוה מיד לכ"ע קיל טפי ובכ"מ שנתבאר בסי' זה לאיסור בנשמט או נשבר היד שלא בהפ"מ יש להקל בכה"ג אפי' שלא בהפ"מ וא"צ לבדוק כלל בהנובים וכן בכ"מ שנתבאר בסי' זה דביצא הבוכנא מחורו לגמרי מותר בהפ"מ בכה"ג יש להקל אפי' שלא בהפ"מ וכן במה שנתבאר בסי' זה דהיכא דנשבר בתוך הגוף ממש דאסור אפי' בהפ"מ (ע"ל ס"ק א') בכה"ג יש להתיר אפי' שלא בהפ"מ. אך כ' דכל זה הוא כשראה שאין שם שום צרירות דם אבל אם כששחטה ראה שנצרר הדם בצלעות טריפה וצריך לבדוק הריאה וכששהה איזה זמן תו לא מהני בדיקה עיי"ש:
טז תוך הגוף עי' מק"מ ס"ק ג' שכ' בקצרה דלא מהני שהיי' יב"ח כשנמצא צרירות דם בפנים כדלקמן סעי' ב' בגף עיי"ש אבל יעוין בשו"ת טור האבן סי' מ"א שפסק דמ"מ מהני לידה ושהי' יב"ח משעת השמוטה ביד בהמה ולא דמי לגף שנשבר שבסעי' שאח"ז עיי"ש והביאו בהגהת יד אברהם שבגליון היו"ד כאן (וע"ל ס"ק ל"א). (יז) והכי נהוג. עלב"ש סי' ז' שם ס"ק י"א וי"ב שהעלה לדינא דאף אם נשבר סמוך לגוף ורואין שעברה המכה כגון שנצרר הדם בצלעות אפ"ה יש להתיר בהפ"מ ע"י בדיקת הריאה והיינו שיניחנה כולה לתוך מים פושרין וינפת היטב עד שיעלה בנפיחה כולה ואם אינו מבצבץ כשר אבל בדיקה זו לא נאמר להכשיר בזה אלא אם לא שהה הדבר ושחטה מיד אחר השמוטה או השבירה ההוא אבל אם שהה זמן רב אשר לפי ראות עיני המורה הי' אפשר במשך זמן ההוא לריאה להתרפאות לא מהני בדיקה בריאה וכל דחזינן ריעותא בצלעות טריפה אפי' בהפ"מ דחיישינן שמא נתרפא עיי"ש וע' באם לבינה ס"ק ו' ובסניפי השלחן סניף כ"ח כ"ט שהניח להלב"ש בצ"ע בזה והעלה לדינא דבנשברה סמוך לגוף כשיעור אגודל ונצרר הדם מעבר לצלעות לא מהני בדיקה אפי' בתוך ג' ימים אפי' בהפ"מ עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ה' שפקפק ג"כ ע"ד הלב"ש הנ"ל ובסוף העלה דמ"מ בהפ"מ ושעהד"ח גדול יש לסמוך להקל בזה ע"י בדיקת הריאה כמו שכ' הלב"ש מטעם אחר עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ה' מ"ש בדברי הלב"ש והמק"מ בזה והעלה דהיכא דהשבר הוא בלא עוקץ שפיר יש להקל בהפ"מ ע"י בדיקת הריאה בפושרין כנ"ל אף אם נעשה זמן רב קודם שחיטה אבל אם יש עוקץ בהשבר אז אם נעשה השבר בתוך ג' ימים לשחיטה יש להתיר בהפ"מ ע"י בדיקה אבל אם נעשה קודם ג' ימים אין להקל אף בהפ"מ עיי"ש ועי' מזה בס' דברי יוסף סי' שנ"ו:
יח שאין רואין. כ' בלב"ש שם ס"ק ט"ו דבכ"מ שמטריפים בדין זה באיזה אופן שהוא מותר למכרו לנכרי בחיים ולא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל כיון דרבים מכשירים בלא"ה בדין זה בכל ענין יש לצרף דעתם עכ"פ לענין זה שלא להחמיר לענין המכירה לנכרי עיי"ש ועי' לקמן סוף סי' נ"ז (ועי' בדברינו להלן ס"ק נ"ג):
יט שנצרר הדם. עי' מק"מ ס"ק ה' שכ' דמלשון זה משמע קצת דאף שגוף בשר הצלעות שבנתיים בין השבר ובין צרירות הדם שבפנים הוא שלם בלא ריעותא אפ"ה טריפה אבל מדברי הפוסקים משמע דלא אסור בכה"ג אלא אם רואים שגם בבשר הצלעות שבנתיים שלטה הריעותא והעלה לדינא דבעבר ג' ימים מהשמיטה שהוא זמן רפואה יש להחמיר לאסור אפי' אם הבשר שבנתיים שלם דחיישינן שמא נתרפא אבל בלא עבר ג"י יש להקל בנשמט כשרואין שגוף בשר הצלע שבנתיים שלם ותלינן דצרירות הדם שבפנים מעלמא הוא אבל בנשבר יש להחמיר בכל ענין אפי' אין עוקץ בשבירה לפנינו דחיישינן שמא נפרק קורטיתא מהשבר ונכנס וניקב עיי"ש:
סעיף ב:
כ וכן בעוף. עי' בס' תורת יקותיאל להלן ריש סי' נ"ד שהעלה דטעם האיסור דשבירת הגף אינה משום דבשעת שבירה ניקבה הריאה אלא שמא נכנס העצם אח"כ לחלל וניקבה הריאה וכשנשבר סמוך לגוף חיישינן שמא נכנס מבפנים תחת עור הכנף לפנים וברחוק מהגוף לא חיישינן לזה אא"כ יצא השבר לחוץ עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ו' שהאריך להשיג עליו והעלה בראיות דבע"כ עיקר טעם איסור דשבירת הגף הוא כדעת הפוסקים דס"ל דהוא משום דחיישינן דע"י כח השבירה והניתוק ניקבה הריאה עיי"ש ועד"ק ס"ק ח' שכ' שיש סברא שעופות הגדילים בבית או בכלוב שאינם פורחים כ"כ אין להחמיר כ"כ בשבר שבגף שהחשש הוא רק מצד דהגף נייד ע"י הפריחה ואותן העופות שאינם פורחים למרחוק אולי י"ל דאין להחמיר בהו כ"כ וכ' שם דאף שאין להקל מטעם זה בנשבר תוך אגודל או אף אם השבר נכנס קצת תוך אגודל מ"מ יש לעשות זה סניף להקל במקום הפסד קצת במקום שכ' הפוסקים שלא להקל כ"א בהפ"מ דוקא וכן יש צד להקל לענין הכלים בצירוף סניפים עיי"ש ועי' בדברי אברהם ס"ק כ"ד אבל לפמש"ל מהדע"ת דעיקר לדינא דהחשש בנשבר סמוך לגוף הוא משום דמכח השבירה ניקבה הריאה אין מקום לסמוך להקל בעוף שאינו פורח למרחוק כלל:
כא נחתכו או נשברו אגפיו. ר"ל אפי' נחתכו או נשברו שניהם כשר לדעה זו. מעשה רוקח על הרמב"ם פרק ח' מהלכות שחיטה הלכה כ' עיי"ש: (כב) לחיבורו לגוף. עבאה"ט מ"ש מהש"ך והוא שיהא הבוכנא קיים ועי' בשלחן גבוה ס"ק ח' שכ' ע"ז וז"ל וביאור בוכנא באסיתא ר"ל דכשם שיש ברגל בפרק שלישי הסמוך לגוף בוקא דאטמא שהוא עצם א' כזכרות שנכנס בתוך נקבות כך יש בבהמה ביד בפרק שלישי הסמוך לגוף ובגף העוף בפרק הסמוך לגוף זכרות דנכנס בתוך נקבות סמוך לחיבורו בגוף והוא נקרא בוכנא באסיתא זה אסיתא היא כמכתשת והעצם הנכנס בתוכה שהוא הכתף נקרא בוכנא וזהו צריך שיהי' קיים דאל"כ הו"ל נשמט וא"כ הא דכתב הכא אפי' נשבר סמוך לגוף ר"ל שנשבר קודם שהתחיל לכנוס זכרות העצם תוך נקבות העצם המחובר בגוף עצמו וכ' עוד שם וז"ל ודע דנקבות זה דעצם הם ב' עצמות מחוברים זה לזה בראשם האחד ובראשם השנית פתוחים והם כמספרים פתוחים ובראשם שהם מחוברים בין שניהם יש כגומא והוא נקבות לזכרות הגף ואלו שתי העצמות א' מהם הוא עגול וא' רחב ודק כסכין וקורין אישפאדיק"ה עכ"ל. ועשפ"ד ס"ק ה' שיש בזה נ"מ במ"ש הש"ך שצריך שיהא הבוכנא קיים גם לדידן בספק אי מחיים או לאח"ש דפסק הרמ"א לקמן סעי' ד' דנשמט אסור ובנשבר מותר ויש נ"מ דבנשבר הבוכנא הוי כנשמט ואסור אף שאין עוקץ עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק ז' שסיים בזה מיהו החומרות שיבוארו לקמן דלפעמים חמיר בנשבר טפי מבנשמט שייך גם בזה ונותנין עליו גם חומר נשבר עיי"ש:
כג לא יהא בו עוקץ. גם בזה יש נ"מ לדידן דביש עוקץ הוי כנשמט ואסור אף בספק מחיים (כנ"ל בס"ק הקודם). שפ"ד שם:
כד עוקץ. הנה בדין איכות העוקץ מהו עי' בשיורי ברכה אות ד' שכ' דמתשו' הרא"ש כלל כ' סי' י"ו משמע דבעינן שיהי' העוקץ חד כמחט ונכנס לבין הצלעות אבל מדברי הב"י והש"ע לא משמע כן עיי"ש ועי' במסגרת השלחן הספרדי שהביאו וכ' דכיון דמלשון הש"ע משמע דבכל גווני שיש עוקץ חיישינן לנקיבת הריאה אין להקל עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ח' מ"ש בדברי השיו"ב הנזכר והעלה לדינא דלדידן דבכל מקום שמטריפים ביש עוקץ הוי רק חומרא בעלמא ויש להקל גם לענין איכות העוקץ דאף כשיש עוקץ חד בראש העצם מ"מ כל שהעוקץ קצר מכדי עובי דופן הצלעות ומשם והלאה העצם רחב כגרעין של תמרה דינו כאין עוקץ ומכ"ש אם בשבר של עצם החיצון ליכא עוקץ אלא שבעצם הנשאר סמוך לבוכנא יש עוקץ בולט דדינו כמו ליכא עוקץ כלל בשבר כיון דכל החשש הוא רק שמא נכנס לפנים דרך הדופן ובעוקץ קצר כזה אין חשש עיי"ש ולמעשה צ"ע:
כה ויש אוסרין. עי' בשו"ת טוטו"ד תניינא קפ"ח וקפ"ט דכל החילוקים שנמצא בפוסקים בדיני טרפות עצמות בין אם עו"ב שלימים ובין אם יצא השבר לחוץ או לאו הוא רק ברגל אבל בגף העוף לא מהני ואף שלא יצא לחוץ ואף שלפנינו העור והבשר שלימים ויפים לא מהני אף בהפסד מרובה עיי"ש באריכות:
כו אוסרין. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שצידד להקל בחזר ונקשר שא"ש אף בנשבר סמוך לגוף ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ט"ו שכ' להחמיר דלא מהני בזה מה שנתרפא שא"ש עיי"ש ועכו"פ ס"ק ב' שמצדד להקל וסיים ומ"מ ח"ו לסמוך ע"ז להלכה למעשה להתיר עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ו' שסיים ואני איני אומר בו לא איסור ולא היתר עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות י"ג מה שהאריך בזה והעלה דהסומך עצמו על המקילין בזה לעת הצורך לא הפסיד עיי"ש ועי' בלב"ש סי' ז' סעי' ג' ס"ק ו' שפסק לדינא להתיר בהפ"מ אם נקשר שבר אל שבר והבוכנא קיים ושבר עצם החיצון אין בו עוקץ ולא שום ריעותא מעבר לצלעות וכ' דא"צ לחפש אחר ריעותא בצלעות כל שלא נשתנה מראית הבשר שעל השבר עכ"ד וכ"כ באם לבינה בסניפי השלחן סניף ט"ו וי"א וסיים שמ"מ צריך לבדוק אם לא נשתנה מראית הבשר עיי"ש (והנה בס' תפארת ישראל על המשניות חולין פרק ד' משנה ו' בדיני טריפות הקולית כ' להקל בזה בפשיטות בהפ"מ וכ' דאפילו בדיקה בריאה א"צ דבנקשר שא"ש כתולדתו הוי כלא נשבר כלל עיי"ש לדרכו ונעלם ממנו במחכ"ת דברי גדולי האחרונים שלא החליטו הדבר להתיר כמש"ל) ועי' בחכמת אדם כלל כ"ג סעי' ב' שכ' דבהפ"מ וגם סעודת מצוה יש לצדד ולהקל לאחר הבדיקה בצלעות שלא יהי' שם שום ריעותא עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' שנ"ח מ"ש בזה והעלה דא"צ לזה הפ"מ וגם צורך גדול דהפ"מ לבד סגי אף בלא צורך גדול עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ז' מ"ש בזה והעלה לדינא דאם אין עוקץ חד בשבר בעצם החיצון יש להקל כשנקשר שאשי"י אף בלא הפ"מ ואם יש עוקץ חד בהשבר בעצם החיצון אם העוקץ תחוב קצת בדופן או שנצרר הדם מעבר לצלעות אין להתיר אף בנקשר שאשי"י אפי' בהפ"מ ושעהד"ח אכן אם לא נכנס לדופן כלל אז אפי' נשתנה מראה הבשר שע"ג השבר כל שלא נצרר הדם בצלעות יש להקל בהפ"מ אבל בלא הפ"מ אין להקל ואם נשבר הבוכנא לשנים וחזר ונתרפא: ונקשר שאשי"י אם לא נפסקו ולא נתעכלו הניבין כלל יש להקל ואם לאו אין להקל עיי"ש ועי' בשו"ת זרע יצחק סי' כ"ו שנשאל בעוף שנשבר הגף סמוך לגוף וחזר ונקשר שאשי"י וגם הי' נשבר בעוף הזה צלע א' במקום שהריאה נחבאת שם וחזר ונקשר והי' הפ"מ וגם לכבוד שבת והשיב דאם לא הי' בה רק ריעותא דנשבר הגף לבד או הריעותא דנשבר הצלע לבד הי' אפשר להקל בהפ"מ אם אין עוקץ בשבר וחזר ונקשר היטב אמנם בנ"ד שיש תרתי לריעותא שיש בו ב' ריעותות שכל ריעותא אינו כשר אלא בהפ"מ דוקא וקיי"ל דתרי קולי לא מקילינן בהפ"מ ע"כ א"א להקל בנ"ד אלא היכא שיש הפ"מ וגם לצורך שבת דבזה יש לסמוך להלכה למעשה להתיר כיון שהבריא וחזרו ונקשרו יפה שבר אל שבר ובתנאי שאין בהם עוקצין בשום א' מהם אבל ביש עוקצין אין להקל כלל עיי"ש:
וכתב עוד בלב"ש שם ובפתיחה אות ה' דכשנמצא לאחר הבישול שנשבר הגף סמוך לגוף וחזר ונקשר שאשי"י ורואין שהבוכנא קיים ושלא הי' בו עוקץ מותר בהפ"מ ולא חיישינן שמא היתה ריעותא מעבר לצלעות או שמא נשתנה מראית הבשר תחלה דכל שרואין בעצם שנקשר יפה שאשי"י ובחוזק לא מחזקינן ריעותא לחוש שמא נשתנה מראית הבשר מתחלה עכ"ד ועי' באם לבינה סעי' ב' ס"ק ח' ובסניפי השלחן סניף י"ב שמדחה דברי הלב"ש בזה והעלה דאין לסמוך עליו בזה דכל שלא ראה שהבשר שעל השבר שלם אין להקל עיי"ש וכ"ז כשאין עוקץ בהשבר אכן כשיש עוקץ בהשבר מבואר בלב"ש דאין להקל כלל ועבשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' ע"ו שנשאל בעובדא כזו שנמצא לאחר בישול עצם הגף שבור סמוך לגוף פחות מאגודל ויש עוקץ וחזר ונקשר שאשי"י וכ' דפשוט הוא דלא מיבעיא שהעוף טריפה אלא דאף הקדירה שבשלו בתוכה עוף זה אסורה אכן במעשה זו שהי' באותן הקדירות ברזל שהם מצופים בהיתוך (שקורין גישמעל"ץ) לבן ושוע דאף שכ' הח"ס דלא מהני לקדירות אלו הגעלה דבעי ליבון קל כדי שריפת קש דחיישינן שמא הוי הגישמעל"ץ הזה חרס מ"מ בנ"ד כיון דטריפות זה לא נזכר בגמ' ורוב פוסקים מכשירין בזה בכל ענין ע"כ יש לסמוך עליהם עכ"פ לענין זה להתיר אף הקדירות ברזל בהיתוך (גישמעלט"ץ) הנ"ל ע"י הגעלה לאחר שנעשו אינם ב"י וכ' שכן עשה מעשה עיי"ש באורך ועי' בדע"ת שם שהביאו וכתב דלדינא יש מקום להתיר גם התבשיל בהפ"מ עיי"ש באורך:
ועיין עוד בלב"ש שם ובביאורו ס"ק ז' שכ' דכל מ"ש להקל בחזר ונקשר אף שנשבר סמוך לגוף הוא רק בנקשר שאשי"י אבל בנקשר שעשי"י אין היתר בשום אופן אפי' אין שם שום עוקץ ולא נצרר הדם עיי"ש ועי' בדע"ת שם שכ' דמ"מ בהפ"מ וצורך שבת או שעהד"ח יחד יש להקל גם בנקשר שעשי"י אם לא כשיש עוקץ בהשבר ותחוב קצת לדופן או נצרר הדם מעבר לצלעות אז יש להחמיר בכ"מ עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קפ"ח וקפ"ט מ"ש בענין זה וכ' דהמורה להקל בזה בהפ"מ וגם כבוד שבת אין מזחיחין אותו אך אם הי' עוקץ בהשבר אין להורות היתר לכתחלה בשום גווני ומ"מ בדיעבד אם אירע שמורה א' הורה להיתר לא מהדרינן עובדא עיי"ש ולפענ"ד נראה דמ"מ אין להקל אלא אם עכ"פ בדק מעבר לצלעות ובריאה ולא הי' שם שום ריעותא אבל בלא"ה אף בדיעבד מהדרינן עובדא ועי' בשו"ת אורי וישעי סי' כ"ה שנשאל בגף אווזא אחת שנמצא שבור סמוך לגוף בפחות מאגודל וגם הבוכנא נפרד קצת וגם יש עוקץ בעצם החיצון וחזר ונקשר שבר על שבר י"י ונתערב שומן אווזא זו עם שאר שומן ונשאל אם יש לצדד להתיר התערובת כיון דלא נודע הספק עד לאחר שנתערב ונעשה ספק דרבנן ולסמוך על הקשירה זו להתיר עכ"פ התערובת והכלים והעלה דכיון דנקשר שלא במקומו וגם יש עוקץ בהשבירה וגם רואין שנשבר קצת מהבוכנא אין שום צד להתיר ע"כ כל השומן והכלים אסורים עיי"ש באריכות ועבשו"ת מכתם לדוד (מהגאון מ' דוד פארדא הספרדי ז"ל) חיו"ד סי' ל"ה באמצע התשובה (כז) אם נשבר סמוך לגוף. עד"ק ס"ק ד' שכ' דאי ליכא שבר בהעצם בפנינו רק העצם הגף הוא עב ונפוח כשר לכ"ע עיי"ש:
כח נשבר וכו'. עד"ק שם ובמק"מ ס"ק ט' שכ' דאף אם נשבר העצם מ"מ כל שלא נשבר כל העובי רק מקצת עובי העצם אין חשש ועיי"ש עוד מ"ש לענין אם נתבקע ממנו חתיכה לאורך העצם וצידד להקל ובס"ק ח' מבואר לחלק בזה דכל שיש עוקץ ארוך בהשבירה ויש בו כדי לנקוב דרך עובי דופן הגוף יש להחמיר בזה ואם לא הי' בהעוקץ כדי לנקוב דרך עובי הדופן יש להקל עיי"ש:
כט סמוך לגוף עד"ק ס"ק ד' ובדברי אברהם ס"ק י"ג שכ' דגף שנשבר לג' חתיכות אף ששבר הסמוך לגוף הי' תוך אגודל י"ל דקיל די"ל דבזה אין חשש שע"י נדנוד הכנף תנקוב הריאה דכיון שהגף נשבר לג' חלקים אף שיתנדנד הכנף לא יתנדנד עמו החלק האמצעי של השבר דפרוד הוא מהכנף עיי"ש ובמק"מ סוף ס"ק ט':
ל לגוף. עבאה"ט ס"ק ח' מ"ש מהפר"ח דהיכא דנשבר הגף סמוך לגוף בפנינו ישבר הגף לגמרי ועמ"ז ס"ק ט' שכ' כן לדינא וכ' שם דמותר לעשות כן אף לכתחלה ואין בו משום צער בע"ח עיי"ש וכ"כ בלב"ש שם ס"ק ח'. וכ' שם דבעינן שידע סיבת השבירה ונודע שלא ניקב עדיין את הריאה שלא נכנס השבר לפנים מן הצנעות אז מותר לחתוך כל הגף וכ' דדין זה הוא אפי' ביש עוקץ בהשבירה רק שצריך שיהא הבוכנא קיים דאל"כ הו"ל נשמט ובנשמט לא מהני אם חתכו לגמרי אחר השמוטה וגם צריך שלא יהא נראה ריעותא מעבר לצלעות ואם יש ריעותא בצלעות אסור אך שא"צ לבדוק אחר ריעותא שבצלעות עיי"ש ועי' בהגהות הפרמ"ג מהגאון מהרש"ק ז"ל על דברי המ"ז שם שכ' דבע"כ מיירי הפר"ח והמ"ז רק באין עוקץ בהשבירה דאז שפיר מהני תקנה זו אף אם נשבר תוך אגודל שיחתוך לגמרי אבל אם יש עוקץ לא מהני תקנה זו עיי"ש. ועי' בלב"ש שם ובמהד"ב אות מ"ה שכ' דאף דקיי"ל שצ"ל הבוכנא קיים ושלא יהא ריעותא בצלעות מ"מ אף אם אין הבוכנא קיים וגם יש ריעותא מעבר לצלעות מהני לפעמים מה שחתך האבר כגון אם לאחר שחתך האבר חי יב"ח או שהתחיל להתעבר ולהטיל בצים מאז והלאה דכשר דממ"נ אם הוא נשמט מהני יב"ח ואם הוא נשבר מהני מה דחתך האבר עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י"א שהעלה דאפי' רואין שנצרר בפנים כשר כשחתך האבר דבע"כ הדם מעלמא הוא או בשביל חבורה לבד עיי"ש ובגה"ק אות ב' ועי' באם לבינה ס"ק ט' ובסניפי השלחן סניף כ"א ובדע"ת סוף ס"ק י"ד אמנם במחזיק ברכה אות כ' האריך להשיג על הפר"ח והפרמ"ג ויתר האחרונים שהחליטו דין זה דבנשבר סמוך לגוף יכול לחתוך תיכף כל האבר כנזכר דלאו דסמיכי הוא דלדעת הרבה פוסקים אין להקל בזה עיי"ש לכן נלפענ"ד שאין להקל בזה כ"א בהפ"מ דוקא אבל שלא בהפ"מ אין להקל אפי' לא נצרר הדם. וכ"ז הוא בנשבר הגף אבל בנשבר היד דבהמה סמוך לגוף אם מהני לחתכו אפי' בהפ"מ ע"ל (ס"ק י'):
לא דדינו כשמוט. עי' בפר"ח להלן סוף סי' נ"ז ס"ק נ' שכ' דגף העוף שנשבר סמוך לגוף אין לו תקנה בשהיית יב"ח או הטלת ביצים דחיישינן על כל רגע שמא עכשיו נטרפה עיי"ש וכ"כ במ"ז סוף סי' זה ובלב"ש שם ש"ק י' לדינא עיי"ש ועי' בשו"ת אהל יוסף סי' ט"ו שפסק להקל בזה ודלא כהפר"ח עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אית מ"ח שכ' מהס' בני חיי לחלק בזה דהיכא שאין בה עוקץ מהני לידה או שהיי' יב"ח אבל כשיש בה עוקץ לא מהני וגם הביא דברי הרב אהל יוסף הנ"ל והשיג עליו והעלה דהעיקר כדעת הפר"ח דבשבירת הגף לא מהני לידה או שהיית יב"ח עיי"ש ועבשו"ת טור האבן סוף סי' מ"א מ"ש בזה והעלה דעכ"פ בהפ"מ יש לסמוך על המקילין בזה עיי"ש וכ"כ בתורת יקותיאל בסי' שאח"ז סוף ס"ק א' דהמקילין בזה יש להם על מה שיסמיכו עיי"ש:
ועי' בלב"ש בהמד"ב אות מ"ג מ"ד ומ"ה שכ' דמ"מ מהני יב"ח לפעמים גם בשבירה לענין מש"ל דלא מהני נקשר שע"ש בנשבר סמוך לגוף דמ"מ אם שהה יב"ח לאחר הקשירה כשר וכן לענין מש"ל דבנקשר שא"ש דאיכא גווני דלא מהני כגון ביש עוקץ או בנצרר הדם מ"מ כששהה יב"ח לאחר הקשירה מהני וכן לענין מש"ל דלא מהני חתך האבר אם אין הבוכנא קיים וגם צריך שלא יהא נראה ריעותא בצלעות מ"מ אם לאחר שחתך האבר חי יב"ח אז אעפ"י שאין הבוכנא קיים וגם יש ריעותא בצלעות כשר עיי"ש וע' בס' אם לבינה בסניפי השלחן סניף ט"ו וי"ז שכ' דבכ"מ דמקילינן בזה בשהה יב"ח בחזר ונקשר כנ"ל צריך לדקדק לחשוב היב"ח משעה שנתקשר היטב דוקא אבל כל זמן שלא נתקשר עדיין היטב אין מתחיל זמן היב"ח או להטלת ביצים עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק י"א וע' בדע"ת ס"ק י"ד מ"ש בדברי האחרונים הנ"ל ולדינא העלה דבהפ"מ יש להקל היכא שאין עוקץ בהשבירה דמהני שהיי' יב"ח או הטילה ביצים אפי' לא חזר ונקשר כלל ואם חזר ונקשר אפי' לא נקשר יפה יש להקל אף כשנקשר שעשי"י אם שהה יב"ח משעה שנקשר או הטילה אח"כ ביצים ואפי' אם יש עוקץ בהשבירה עיי"ש:
לב שנהגו לשער כרוחב אגודל. ע' בשפ"ד ס"ק ז' שכ' מהכנה"ג דעוף קטן שאין בכל העצם שיעור אגודל משערין בשבירה בחצי העצם ואם השבירה בחצי העצם הרחוק מן הגוף כשר עיי"ש וע' מק"מ ס"ק י"ב מ"ש בזה וסיים בצ"ע עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות י"ח שכ' כדברי השפ"ד:
לג לשער כרוחב אגודל. עד"ק ס"ק ג' דאם יש עתה כשיעור רוחב אגודל אף אם ניכר שנשבר בקטנותו אין לחוש שבקטנותו כשנשבר הי' קצר והי' השבר תוך אגודל או תוך חצי העצם שאין לנו לחוש לזה עיי"ש ועשפ"ד סוף סי' נ"ה ובמק"מ שם ס"ק י"ט:
לד כרוחב אגודל. עבאה"ט ומ"ש מהרמב"ם שהם ז' שעורות בינוניות שהן באורך ב' שעורות ע' בשנות חיים ס"ק י"ב שכ' דכיון דלא כ' הרמב"ם גם בשני שעורות באורך שהם בינוניות ע"כ אם בא לשער בב' שעורות באורך צריך לשער בשעורות גדולות עיי"ש והפריז בזה על המדה דהא בלא"ה כתב הכו"פ דשיעורים הללו הואיל והם חומרא בעלמא ואין לו כמעט שורש בגמ' אין להחמיר בשיעוריהם עיי"ש א"כ די לן במה שנתבאר להדיא בפוסקים להחמיר ואין לנו להוסיף עוד חומרות בזה. ומ"ש הבאה"ט מהנ"ש דכשמודדין מן הבוכנא יש למדוד באצבע שוחק ומרווח וכשמודדין לבד מהבוכנא יכולין למדוד באצבע מצומצם ע' במחזיק ברכה מה שהאריך להשיג על הנ"ש בזה וכ' דמעולם לא עלה על דעת שום פוסק למדוד עם הבוכנא כי הכל מודים שיש למדוד מלבד הבוכנא ומאן דס"ל דצריכין למדוד באצבע שוחק ס"ל שצריך להיות אצבע שוחק לבד הבוכנא אמנם העיקר לדינא שצריך למדוד באצבע מצומצם לבד מהבוכנא וע' בדברינו להלן בס"ק שאח"ז מ"ש בזה לדינא:
ובענין שיעור אגודל ע"פ המדות הנהוג בזמנינו הנה בדע"ת ס"ק י"ג העלה שהוא ב' צענטימעט"ר וכן ראיתי בס' מסגרת השלחן הספרדי שמצייר בספרו בסי' זה ציור מידת אצבע האגודל ברחבו ממה שהי' לו קבלה מרב מובהק א' שנהג לשער בו תמיד וכאשר מדדתיו ראיתי שאינו מחזיק כ"א ג' רבע צא"ל בקירוב מאד והיינו כשיעור שני צענטימעט"ר אמנם ראיתי בס' שארית יהודא עה"ת בפ' קרח פרשה י"ח פסוק ט"ז שמדבר שם אגב אורחי' במדת האצבע של תורה כמה הוא וכ' דבע"כ א"א לומר דאצבע של תורה אינו מחזיק רק ג' רבע צא"ל כי הוא היפוך החוש ועיי"ש במ"ש בזה לדינא אמנם יעוין בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קפ"א באמצע התשו' בד"ה והנה לפי שכ' שהוא מדד כמה וכמה פעמים דשיעור רוחב ז' שעורות ברוחבן או ב' באורכן ישתוו שיעוריהן עם רוחב אצבע אגודל של אדם בעל אברים אם ידחקנו בכח על הדף והוא שיעור צא"ל שלם עיי"ש וכאשר חפשתי בספרים מצאתי בס' אפריון שלמה בקונטרס שיעורין דאורייתא סעי' א' ס"ק ה' שהביא דברי הח"ס בזה והתפלא עליו בשתים א' במה שמדד באדם בעל אברים הא קיי"ל דהשיעור הוא בשל אדם בינוני וגם במ"ש אם ידחקנו בכח על הדף הלא ידוע מ"ש המחצית השקל או"ח סי' י"א ס"ק ה' שמדידת האצבע צ"ל בלא דחיקה וסיים בצ"ע עיי"ש ויותר יש לתמוה על הח"ס בזה כי הוא סותר א"ע בענין זה ממ"ש הוא בעצמו שם לעיל סי' קכ"ז שמדד אצבע של אדם בינוני שבזמנינו נגד רוחב ז' שעורים בינונים שבזמנינו ומצאן מכוונים עיי"ש איברא שכאשר מדדתי ראיתי שאם מודדין באצבע דאדם בינוני בלא דחיקה כלל הוא רק כשיעור ג' רבע צא"ל כנ"ל וממילא מובן שהשיעור שהביא הרב בעל מסגרת השלחן הנ"ל הוא משום שמדד באצבע בלא דחיקה אמנם לדינא הנה לכאורה י"ל דכיון דהש"ך ושפ"ד ס"ק ז' כ' דשיעור אצבע דכאן הוא כשיעור ז' שעורות והח"ס העיד שמדד כמה פעמים דשיעור ז' שעורות הנ"ל הוא רק כשמודדין באדם בעל אברים שבזמנינו באצבע הדחוק על הדף כנ"ל ממילא שהוא כשיעור צא"ל שלם (ואולי י"ל שגם הרב שהביא המסגרת השלחן הנ"ל מדד שיעורו בשעורים שבמדינתו שהיו דקים מהשעורים של הח"ס) אך י"ל דכיון שכ' הכו"פ שאין להחמיר בשיעורין אלו כיון שאין לו מקור בש"ס כמש"ל יש לנו להקל לסמוך על הז' שעורים של הרב שהביא המסגרת (ומ"ש בס' נחלת שבעה במשפטי הכתובה סי' י"ב אות ל"א אות קטן ג' בד"ה לפי דמש"ה הניח הרמב"ם כל חשבונותיו על משקל השעורים כי לא ישתנה בשום מקום ובשום זמן עיי"ש ע' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ל"ג בד"ה והמה במוסגר שכ' שאין דבריו מוכרחין עיי"ש] אמנם בס' דעת תורה לעיל סי' ל"ה ס"ק קט"ז כ' שהוא מדד עפ"י שיעור ז' שעורות ועלה בידו דשיעור אצבע הוא פחות מעט משיעור צא"ל והוא מכוון כשיעור ב' צענטימעט"ר עיי"ש באורך וכן נראה לפי עניות דעתי להורות בדין זה שאין דבלא"ה כמה פוסקים מקילין בדין זה דשבירת הגף אף ביש עוקץ על כן יש לנו לסמוך עליהם להקל על כל פנים דסגי בשיעור ב' צענטימעט"ר וכמ"ש בדע"ת כאן (וע"ל סי' י"ט ס"ק כ"ז ובסי' ל' ס"ק כ"ב ולקמן סי' נ"ח ס"ק ה') ומ"ש הבאה"ט ומנהג שלנו וכו' ע' בס"ק שאח"ז: (לה) אפי' בצמצום. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שאין לצרף הבוכנא וע' בשלחן גבוה ס"ק י"א שהשיג על הש"ך והעלה דכל שיש עכ"פ רוחב אגודל עם הבוכנא כשר דדי לנו חידושו של הרמ"א להצריך רחוק אגודל דמן הדין כשר אפי' סמוך לגוף עיי"ש ועי' בס' זכור לאברהם הספרדי בסי' זה שהביאו והשיג עליו עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות ט"ז מ"ש בזה וכ' דאין להקל בזה כלל עיי"ש וע' בס' דברי יוסף סי' שנ"ט מ"ש בענין זה והעלה דמשורת הדין בודאי יש לסמוך להקל בהפ"מ עכ"פ כשיש אגודל עם הבוכנא ואף שקשה לסמוך ע"ז כיון שהמפרשים לא כתבו כן מ"מ לעשות סניף לצרף הבוכנא יש להקל עיי"ש וע' בד"ק ס"ק ז' שכ' בשם חותנו הגאון בעל נטע שעשועים ז"ל שהורה להקל לצורך שבת באין עוקץ לצרף גם הבוכנא כיון שכ"כ בתשו' אמונת שמואל אך כ' שם דהקולא בזה הוא רק ביתר הבוכנא שאינו תקוע ונכנס ממש להאסיתא אבל חלק הבוכנא שנכנס לגמרי להאסיתא זה אין לצרפו לתוך האגודל אפי' בצירוף סניפים הנ"ל עיי"ש וע' בשו"ת זרע אמת חלק ב' בסי' י"ד מחיו"ד בעובדא שבשלו עוף א' עם עופות אחרים ובעת שאכלו מצאו שבר בגף א' סמוך לגוף שחזר ונקשר עם עוקץ ולא הי' רחוק אגודל רק בהצטרף מה שתקוע בהגוף שהוא הבוכנא והי' הפ"מ וכ' שהעוף עצמו יש לאסור כיון שלא הי' כשיעור מלבד הבוכנא אבל שאר עופות והתערובת יש להתיר כיון דכל מה שהחמיר הש"ך שצ"ל אגודל מלבד הבוכנא הוא מחומרא בעלמא א"כ די לנו אם נאסור זה העוף עצמו שיש בו השבר ולא לאסור גם התערובת עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק י"ג מ"ש בזה ופסק לדינא דלצורך שבת יכול לצרף גם הבוכנא שבתוך האסיתא לשיעור אגודל אפי' אם יש עוקץ בהשבר ואם אין עוקץ חד בהשבר יש להקל לצרף הבוכנא אף בלא צ"ש עיי"ש ולמעשה לענ"ד אין להקל בענין זה יותר ממה שכתב הדעת קדושים הנ"ל: (לו) בצמצום. ר"ל דלא כדעת הפוסקים דס"ל דבעינן שיהא השבר רחוק מעט יותר מאגודל כל שהוא כדי להתרחק מן העבירה אלא כל שהשבר הוא עכ"פ ברוחב אגודל רחוק מן הגוף כשר מחזיק ברכה אות ט"ו (ולולא דבריו ז"ל י"ל דר"ל דלא בעינן לחוש בזה להחצי אצבע יתירה שהוסיפו על המדה שנתבאר להלן סי' ר"א בש"ך ס"ק ו' עיי"ש ודו"ק): (לז) שרואה שנצרר הדם. ר"ל דכשנצרר הדם אפי' ברחוק אגודל וחזר ונקשר שאשי"י מ"מ טריפה ולא מהני בדיקת הריאה לפי שאא"ב בבדיקה. מ"ז ס"ק ג' ולב"ש שם ס"ק ב' וג'. וע' בתורת יקותיאל סי' נ"ד ס"ק א' שהעלה שאין להחמיר בזה אא"כ רואין ששבר החיצון יצא לחוץ ונתחב לצלעות וניקב דכשלא יצא לחוץ רחוק הוא לחוש שמא נדחק בפנים משך ארוך בין עצם העליון לבין עו"ב שעליו עד שהגיע לנקוב קרום הצלע והריאה עיי"ש וכ"כ בס' דברי יוסף סי' ש"ס וע' גה"ק אות ג' ובמק"מ ס"ק י"ד שכ' שדברי התורת יקותיאל מסתברין לסמוך עליו בהפ"מ ושעהד"ת עכ"פ עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק י' מ"ש בזה לדינא וע' במחזיק ברכה אות כ"ו מה שכ' בזה והכריע דלבני אשכנז הואיל ונוהגין מעולם כדעת הרמ"א והלבוש ושאר אחרונים להחמיר בנצרר הדם ומסתמא הכי נהוג שם שנות דור ודור אין להקל עתה בנצרר הדם אף שהשבר רחוק כיון דכמה דורות קבלו עליהם להחמיר כשרואה שנצרר הדם אך לבני ארץ ישראל וגלילת טורקיא"ה דקבלו עליהם הוראות הב"י יש להקל כשהוא רחוק מהגוף ואף שרואה שנצרר הדם כדעת התורת יקותיאל עיי"ש. וע' עוד בתורת יקותיאל שם שהעלה דבחזר ונקשר יש להקל בפשיטות אף שרואין שיש צרירות דם בכל גווני עיי"ש וע' בגה"ק ס"ק ג' שהשיג על דבריו בזה עיי"ש:
לח שנצרר הדם. דין זה שאנו מטריפים אף כשנשבר רחוק מהגוף כשנצרר הדם מחשש נקיבת הריאה נוהג בכל עצם הגף המחובר לגוף שבכ"מ שנשבר אותו עצם ונצרר הדם טריפה אבל בשאר העצמות המחוברים לעצם זה אם נשברו אפי' רואין שנצרר דם בצלעות כשר דתלינן אותה הריעותא שבצלעות במידי אחרינא. לב"ש שם. ועיי"ש בביאורו ס"ק ד' ובפתיחה אות נ"א ונ"ה:
לט אבל אין חוששין עבאה"ט מה שהקשה על הש"ך ועשפ"ד ס"ק ח' מזה וע' בלב"ש שם ס"ק ב' ובאם לבינה סניף ג' ובמק"מ ס"ק ט"ו שכתבו לדינא דכשהי' רחוק מן הגוף כרוחב אגודל בצמצום ראוי להחמיר לעצמו ולעיין בצלעות ותע"ב אבל כשהוא רחוק מן הגוף יותר מאגודל אף לעצמו א"צ להחמיר לעיין בצלעות וכ"ז כשאין עוקץ בשבירה אבל כשיש עוקץ בשבירה אפי' רחוק יותר מאגודל צריך לעיין בצלעות אם אפשר אבל כשא"א כגון שנאבד או נתבשל מותר אף בעוף עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ט' ובשו"ת עמודי אש (מהגאון מ' ישראל אייזנשטיין ז"ל) בקונטרס דיני או"ה סוף סי' י"א מ"ש בענין זה:
מ ומכשירין מסתמא. ע' בשו"ת בעי חיי (מהכנה"ג ז"ל) חיו"ד סוף סי' ע"ג שכ' בנמצא הגף שבור וקודם שנשער אם הי' השבר רחוק מהגוף כשיעור אגודל או לא נאבדה הגף אזלינן לקולא עיי"ש וע' בשו"ת מהר"י ברונא סי' קס"ח וע' במ"ז סוף סי' זה שהחמיר בזה וכ' דהיכא דראו השבר ונאבד ולא נמדד אם הי' רחוק אגודל או לא אין להתיר אלא בצירוף עוד צדדים כגון חזר ונקשר שאשי"י וגם צורך שבת ובצירוף כמה סניפים יש להתיר והכלים צריך להשהות מעל"ע עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות י"ט שכ' דמשורת הדין יש להתיר בזה אפי' בלי צירוף שום סניף מכח ס"ס אמנם לענין הכלים מהיות טוב כיון דאפשר לתקן יגעילם עיי"ש וע' בדבריו בשיורי ברכה אות ג' וע' מזה באם לבינה סעי' ג' ס"ק י"ד ובסניף י"ב שם שפסק דיש להחמיר לדינא להצריך שיהיו עוד צדדים כגון חזר ונקשר שאשי"י וגם צורך שבת ובל"ז אין להתיר ומ"מ מ"ש הפרמ"ג דאף בצירוף הצדדים הנ"ל יש להחמיר להשהות הכלים אם ראה שהבוכנא קיים ואין לו עוקץ אין להחמיר לענין הכלים כלל עיי"ש וע' מזה בד"ק ס"ק ו' ועבשו"ת מכתם לדוד הספרדי חיו"ד סי' ל"ה שנשאל ג"כ בעובדא כזו והקיל ג"כ הרבה מכח ס"ס עיי"ש באריכות וכ"כ בספרו מזמור לדוד על הפר"ח בסי' זה דף ל"א ע"א וז"ל מכח זה הכשרתי הלכה למעשה שמצאו בתוך הסעודה גף א' שנשבר יחזר ונקשר ולא ידעו אם הי' בו עוקץ ואם קרוב או רחוק מהגוף כלל ולא הספיק להראותו עד שנאבד הגף והי' שם הפ"מ והכשרתי מכח ס"ס וכו' עיי"ש וע' מזה בשו"ת חיים ביד הספרדי סי' ח' באורך וע' בדע"ת ס"ק ל"ג שנשאל בעובדא שמלחו יחד ב' אווזות והתיכו השומן שלהם ושפכוהו לתוך שומן של ד' אווזות אחרים וגם לקחו ב' אגפים מאוווא א' עם עוד גף א' שלקח מבית איש שכן שלהם ובשלם יחד ובתוך האכילה נמצא גף שבור סמוך לגוף ויען שכבר נאכל מקום האסיתא והבוכנא לא נודע אם הי' סמוך ממש בתוך אגודל ואם הי' עוקץ ואם הי' הבוכנא באסיתא שלם והאריך והעלה בזה תבנא לדינא דהיכא דליכא עוקץ בשבר יש להקל לענין השומן שנתערב ברור וכן לענין האווזות אם לא נודע מאיזה אווזא הוא ואם נתבשלו יחד ג' אגפים של ב' בני אדם ונמצא אח"כ גף שבור ולא נודע אם הי' תוך אגודל אלא שיש ספק אולי הי' גם עוקץ או חסרון בהבוכנא יש להתיר לשניהם כיון שלא באו לשאול בב"א ואיכא כמה ספיקות עיי"ש: (מא) שרחוק מן הגוף. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הבאה"ט מתשו' מטה יוסף דאם השבר הוא באלכסון יש חילוק בין יש בו עוקץ או לאו ע' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ו' אות ח' שהעתיק ג"כ תשו' המטה יוסף בזה וסיים בשמו דמ"ש המטה יוסף מהר"י זיין דכשהשבר הוא באלכסון ואין בו עוקץ אף שקצת מהשבר הוא בתוך אגודל יש להכשיר לכ"ע לא נראה לי דלשיטת הפרישה וט"ז סק"ד יש לאסור עיי"ש. ולדינא עכו"פ ס"ק ז' שכ' דאם השבר הוא באלכסון מודדין אגודל מאמצעות השבר עיי"ש אבל בלב"ש שם ס"ק י"ג כ' שדברי הכו"פ תמוהין בזה והעלה לדינא דאף אם השבר הוא באלכסון צריך למדוד אגודל מהתחלת השבר לצד הגוף עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק ד' דאף שנשבר באלכסון מודדין מהתחלת השבר ולא מאמצעיתו בין שיש עוקץ ובין שאין בו עוקץ עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות י"ז מה שהאריך בזה וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קפ"ו מ"ש בזה וכ' דלדינא העיקר כמ"ש הבאה"ט בשם המטה יוסף דיש חילוק בזה בין אם יש עוקץ או לאו דאם יש עוקץ משערין מן גמר השבר לצד פנים אבל אם אין עוקץ משערין מאמצעיתו של השבר וכ' דמ"ש הלב"ש שדברי הכו"פ תמוהין הוא משום שהלב"ש לא ראה לדברי המטה יוסף שהביא הבאה"ט הנזכר וכ' דמ"מ גם הרוצה להחמיר למדוד אף באין עוקץ מן גמר השבר לצד פנים אם עכ"פ בהשבר שהוא לצד הגוף יש אגודל עם הבוכנא יש להקל אליבא דכ"ע דאף שכ' הפוסקים דאין לצרף הבוכנא שבאסיתא בכה"ג אין לפקפק דמהני לצרף גם הבוכנא עיי"ש וע' בשו"ת עמודי אש בקונטרס או"ה סוף סי' י"א. ומ"ש הפת"ש מהשבו"י שיש חילוק בין אם העוקץ הוא לצד הראש אף שהוא פחות מאגודל מהעוקץ כשר ע' בבל"י ס"ק ח' שהשיג על השבו"י בזה והעלה דאין להקל בזה דכל האחרונים לא ס"ל לחלק בין אם השבר הוא לצד הריאה או לצד הראש עיי"ש וכן נראה מדעת הפרמ"ג והלב"ש דלא חילקו בזה כלל וע' בדע"ת ס"ק י"ב מ"ש בענין זה והעלה דאם השבר הוא באלכסון ובצד א' הוא רחוק אגודל ובצד הב' הוא תוך אגודל גם בדליכא עוקץ חד בשבר אפ"ה דינו כשבר תוך אגודל ומ"מ אם כל: השבר רחוק אגודל אלא שבצד א' נכנס קורט דק מאד מהעצם לתוך אגודל אף שיש בו כעין עוקץ רק שהעוקץ הוא דק ונכפף ע"י דוחק באצבע וכדומה אין לחוש שמא נכנס לדופן וניקב הריאה ויש להקל וכן אם השבר הוא באלכסון ואין עוקץ חד בהשבר וחלק שהוא רחוק אגודל הוא בעצם החיצון באותו צד שהוא סובב לצד הגוף והחלק שהוא בתוך אגודל הוא בצד הסובב כלפי הראש של העוף יש להקל אבל אם יש עוקץ בשבר אין להקל ומ"מ אם הבשר והעור שע"ג מקום השבר שלם ודבוק לעצם אף שיש בו שינוי מראה וצרירות דם מ"מ אם העוקץ הנכנס לתוך אגודל הוא בצד הסובב כלפי הראש יש להקל וכן אם התחיל העצם להתקשר עם חלק העצם הדבוק לאסיתא אף שעדיין לא נקשר בחוזק ומתפרד ע"י משמוש היד בחוזק אפ"ה יש להקל בכה"ג כיון שמצד הסובב כלפי הגוף הוא רחוק אגודל עיי"ש:
מב בין מקום השבירה. עבאה"ט שם מ"ש ואם השבר הוא בשוה אף שנכנס עצם החיצון בתוך אגודל כשר ועלב"ש שם סוף סי' ז' ובביאורו ס"ק י"ד דהיכא דאיכא אגודל מהתחלת השבר בין שנשבר באלכסון ובין שנשבר שוה אף שקפצו השברים זה על זה ומונחים כך בלי דביקה או שנדבקו כך זה על זה באופן שממקום שמונת עכשיו שבר החיצון אין ממנו עד הגוף אגודל אפ"ה כיון שהשבר רחוק אגודל כשר אף שיש עוקץ בעצם החיצון עיי"ש וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא שם מ"ש לבאר דין זה בטוב טעם וע' מזה במחזיק ברכה אות י"ז באורך וע' ד"ק ס"ק ח' דכ"ז אם אין העוקץ ארוך כ"כ עד שיהי' נדחף לתוך האסיתא אבל כשהוא ארוך עד שנדחף לתוך האסיתא טריפה עיי"ש ובמק"מ ס"ק י"ג ובדברי אברהם ס"ק כ"ג:
מג טריפה בכל ענין עבאה"ט ס"ק ח' מ"ש בנשבר הגף ביד השוחט בשעה שאוחז לשחוט וע' במחזיק ברכה אות מ"ז מה שהאריך בזה והשיג על השבו"י והעלה דאף שאחז הכנפים בידו שלא ינדנד בכנפיו יש להחמיר בזה דיש חשש נקיבת הריאה ע"י כח השבירה גם בכה"ג עיי"ש ועי' במ"ז ס"ק ט' ובשפ"ד ס"ק י"ד ובלב"ש שם ובביאורו ס"ק ט' ובסי' ט' דין ג' שכ' דהיכא שידוע שהי' שלם כשהובא לשחוט ומרגיש השוחט באצבעותיו שנשבר בשעת שחיטה אפי' כשנעשה קודם גמר שחיטה והאגפים קשורים או שהשוחט תופס בידים את האגפים באצבע דליכא למיחש שניקב אז את הריאה בשעת שבירה כשר אף שנשבר סמוך ממש לגוף ויש עוקץ בהשבירה והכל לפי ראות עיני המורה דכל שמבין לפי הענין שבודאי לא נכנס אז השבר אל תוך הצלעות מותר אבל אם הוא באופן דאיכא חשש לנקיבת הריאה כגון שהי' העוף מנדנד בכנפיו בהתחלת השחיטה יש לאסור כשאין השוחט יודע אימתי נשבר אף כשיש מידי למיתלי בי' גם בלאח"ש אסור עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י"ח מ"ש בזה וכ' דאם אין השו"ב לפנינו או אינו זוכר עתה אם הי' מנדנד בכנפיו בתחלת השחיטה או לאו גם הב"ח מודה להקל דדוקא כשאומר השו"ב שלא שם על לבו להרגיש ע"ז קאמר הב"ח שיש לאסור אבל אם אינו לפנינו או שאינו זוכר כעת שפיר יש להקל לכ"ע ואמרינן דאם הי' איזה שבר בהגף הי' מרגיש והי' מודיע תיכף לעשות שאלה כי רמיא עליו להודיע עיי"ש וכ' עוד בלב"ש שם דכ"ז דוקא אם הבוכנא קיים ושלא יהי' ריעותא בצלעות דאל"כ טריפה בכל ענין דהו"ל נשמט עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"א מ"ש בענין זה והעלה דכל מ"ש להחמיר בזה בנשבר גם הבוכנא הוא רק אם אין הניבין שסביב הבוכנא קיימין אבל אם הניבין קיימין בלא עיכול אף אם נשבר הבוכנא לשנים יש להקל בכה"ג עיי"ש וע' בהגהות הפרמ"ג מהגאון מהרש"ק במ"ז ס"ק ט' שכ' דדוקא ביש עוקץ בשבירה הוא דיש לחלק בין קשור או תופס בידו הגף דאם אינו קשור ואינו תופס אסור אבל באין עוקץ יש להתיר אף באינו קשור ואינו תופס עיי"ש וזאת לדעת דזה פשוט הוא דכל מ"ש להקל בהי' הכנפים קשורים עד שלא הי' יכול לנדנד בכנפיו כנ"ל זהו רק בנמצא שבור אבל בנמצא שמוט הגף אף שהי' קשור היטב עד שאינו יכול לנדנד כלל אפ"ה אסור ועי' בט"ז ס"ק ט' ובלב"ש סי' ז' סעי' א' ס"ק י"ח ובסעי' ב' ס"ק ב' ובמק"מ שם וע' בדברינו להלן (סוף ס"ק מ"ח) מ"ש עוד בזה:
מד בכל ענין עבאה"ט סוף ס"ק הנ"ל מ"ש לענין אי שרי למכור לנכרי האבר המדולדל ע' לקמן סי' ס"ב סעי' ג' ובדברינו שם ושם יבואר ואכ"מ. ולענין אם נשבר או נשמט הגף אם מותר למכור העוף לנכרי בחיי' מחשש שמא יחזור וימכרנה לישראל ע' בדברינו להלן סוף סי' נ"ז:
מה דאין אנו בקיאין בבדיקה בכ"מ דאיכא ריעותא. ע' בדע"ת ס"ק ל"ד שכ' מהפרמ"ג בפתיחה לאו"ח דהיכא דהמורה בקי בבדיקה ויודע שהוא שלם אלא דאנו אוסרים מפני שבזמה"ז אין אנו בקיאין בבדיקה אף שאין להתיר גוף הבשר מ"מ אם הבשר נתערב ברוב אפי' אם הוא חהר"ל יש להקל בדרבנן אף שהי' תחלה מדאורייתא ונתגלגל לדרבנן דכיון דהא שאא"ב בזמה"ז הוא רק חומרא בעלמא וסיים דכל זה הוא רק אם נתערב קודם שנודע האיסור ברוב עיי"ש:
סעיף ג
מו נשמטו אגפיו. עי' בלב"ש סי' ז' סעי' ב' אות א' שכ' דיש להחמיר בגף העוף שנשמט אף שלא יצא לגמרי מחורו רק שניזוז ממקומו קצת ואף אם לא ראינו שנצרר הדם בצלעות ולא שום ריעותא אפ"ה הו"ל נשמט עיי"ש (וע"ל סק"א) וע' בד"ק ס"ק י' שכ' דמ"מ כשרואין שהניבין שמחברים הגף להגוף רובם שלימים אין להחמיר אם לא יצא לגמרי מהאסיתא שהרי הכו"פ מקיל תמיד בנשמט גף העוף והניבים שלימים עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק י"ז ובדברי אברהם ס"ק ל"א עיי"ש:
מז אגפיו. עפר"ח ס"ק ח' מ"ש מהש"ך לעיל סי' ל"ב ס"ק ט' די"א דזה קאי על אותן העצמות קטנים ששוכבין על הריאה מבחוץ שדומין לסכינים וכ' שיש לסמוך עליהם במקום הפ"מ עיי"ש וכ"כ בחגורת שמואל ס"ק י"א ובלחם הפנים ס"ק י"ג ובבית לחם יהודא ס"ק י' עיי"ש אמנם בשו"ת זרע אמת בדיני טריפות אות ר"מ ובמחזיק ברכה אות ל' השיגו על הפר"ח בזה וכתבו דהעיקר לדינא שיש להחמיר בזה אף בהפ"מ כיון דרוב הפוסקים אשר בית ישראל נשען עליהם כ' דשמוטת הגף הוא פרק השלישי של הגף המחובר לגוף ולא על העצמות הללו עיי"ש וכ"כ בשו"ת בית אברהם (מהרב מ' אברהם אבלי ז"ל מתערסאן) סי' ח' עיי"ש באריכות והנה בס' דע"ת ס"ק י"ז הביא מה ששמע בשם הג' המקובל מהרי"א ז"ל מקאמארנא שקבלה בידו שהי' עובדא בבית מדרשו של הגה"ק מרן ר"ר בער ממעזריטש זצ"ל בעת שהיו שם תלמידיו גדולי ישראל זי"ע שהמו"צ שבעיר סמך עצמו על הפר"ח הנ"ל וערערו עליו הגדולים ורבם הגה"ק הנ"ל החזיק ביד המו"צ ויצא בהיתר וסיים ומעשה רב וע"כ כתב דמי שמורה להקל בזה בהפ"מ וצורך שבת אין מזניחין אותו עיי"ש ולפענ"ד קשה לסמוך לדינא על עדות כזה שהוא כנגד המבואר בש"ע דאולי הי' שם עוד איזה סניף להקל בלא"ה כגון שראו שהיו הניבין שלימים ולא יצא לגמרי מהאסיתא כמש"ל (בס"ק הקודם) מהד"ק דבכה"ג יש לצרף דעת הפר"ח לסניף או אולי ראה המורה שלא נתעכלו הניבים ולא נפסקו כלל שיש לצרף גם דברי הפלתי וכמש"ל (שם) אבל אם לא הי' שום סניף י"ל שלא סמכו ע"ז להקל כלל וכן נתפשט המנהג בכל מדינותינו להחמיר בכ"מ בזה אם אין עוד סניף לצרף וכאמור וכמ"ש בלב"ש סי' ז' סעי' ב':
ובדין שמוטות העצמות הללו ע' בכנה"ג בהגהות הטור אות ו' שכ' לדינא דדוקא שבירה לא שייך בהעצמות הללו אבל שמוטה שייך גם בעצמות הללו עיי"ש וכ"כ בבל"י ס"ק י' ובמחזיק ברכה אות ל"ב לדינא עיי"ש אמנם בד"ק ס"ק ט' כ' מתחלה להקל בהעצמות הללו אף בנשמטו וכ' דבנשבר יש להקל אף ביש עוקץ בהשבר אם רואין שאין שום ריעותא בהדופן המפסיק בין העצמות הנ"ל להריאה וכ"ש אם אין שם שום צרירות דם אמנם אח"כ חזר בו ומחמיר באלו העצמות בין בנשברו ובין בנשמטו וכ' דאף בספק דלאח"ש נשבר חמיר דיותר יש לתלות שמחיים נשברו ע"י נענוע הגף מלתלות בלאח"ש עיי"ש (ובדברי אברהם ס"ק כ"ז כ"ח כ"ט ול') ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קפ"ז שנשאל ג"כ אודות זה וכ' שיש להכשיר בנשברו העצמות הללו בלי שום ספק ומבואר מדבריו דאין חילוק בזה בין אם יש עוקץ בהשבירה או לאו ואפי' ביש עוקץ אין לחוש עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י' שכ' דבכ"מ אין להקל בזה כ"א באין עוקץ עיי"ש וע' בשו"ת מים חיים חיו"ד סי' י"ח ובשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' מ"ד באורך ועבשו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' ב' שנשאל ג"כ אודות זה וכ' שעיין בדין זה ועלתה הסכמתו בצירוף דעת כמה בני תורה אחר העיון בפוסקים שבמקום הפסד יש להכשיר ובפרט במקום הפסד גדול עיי"ש ולא כ' לחלק בזה בין יש עוקץ בהשבירה או לאו וע' בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ס"ה מ"ש בזה והעלה להכשיר אף אם נודע שנשבר מחיים אך כ' דכ"ז אם אין עוקץ בהשבירה אבל ביש עוקץ הרי לא גרע מנשבר הצלע דביש עוקץ טריפה ע"כ גם באותן העצמות טריפה אכן גם ביש עוקץ אין להטריף בכ"מ אלא אם אין הבשר שתחתיו שלם אבל אם הבשר שתחתיו שלם המקיל בהפ"מ לצורך שבת אין מזחיחין אותו כי בכה"ג מקיל הלב"ש גם בנשבר הצלע בעוקץ עיי"ש וע' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ע"ג שכ' ובשבירת עצמות שקורין שווערדלי"ך הנה זה קרה בביתי והחמרתי לעצמי אבל לאחרים אין להחמיר אם אין עוקץ כלל עיי"ש. וע' בס' דברי שאול ויוסף דעת בחידושיו לסי' זה שנשאל בתרנגולת שהבוכנא של הגף הי' כולה קיים וגם היתירות והגידין היו כולם שלימים וקיימים ובריאים אך קצת מעצם האסיתא שהבוכנא דבוק אליו הי' נשבר קצת ויש לחוש שמא זזה הבוכנא ממקומה מחיים והוי כנשמט והשואל רצה לגבב קולות משום ס"ס והוא דחה דבריו וכ' שיש להטריף העוף כדקיי"ל לקמן סי' נ"ה סעי' ב' בבוקא דאטמא דהיכא דנשבר מקום האסיתא שהוא טריפה אף שאין ריעותא בגוף הקולית והבוכנא עיי"ש ולפענ"ד דגם האחרונים הנ"ל שהקילו בנשברו העצמות האלו הוא ג"כ רק בנשבר ברחוק ממקום האסיתא אבל בנשבר במקום האסיתא כ"ע מודים שכנים דברי הגאון הנ"ל להטריף דהוי כמו נשמט הגף. שוב ראיתי בשלחן גבוה סוף ס"ק ח' שכ' כן להדיא דהא דמתיר הכנה"ג בשבירת אלו העצמות היינו בנשברו שלא במקום חיבורם בגף אבל בנשברו במקום חיבורם בגף בידוע שנשמט הגף וטריפה דבהנטל הנקבות ישמוט הזכרות ממקומו עכ"ל וע' בס' זכור לאברהם הספרדי שהביא דבריו לדינא וע' בדע"ת ס"ק י"ח מ"ש בזה וכ' שהוא בדק וראה כי עצם האסיתא נפרד לשלשה ראשין כמו שי"ן הא' הוא עצם היותר סמוך לצד הצואר וסובב למטה בעיקום לצד ראש הביילי"ג וכן יוצא מהגף השני עצם כזה ובסופן מחוברין יחד ויוצא בראשן בליטת עצם דק ורחב קצת ותמונתו כמו מזלג בשני ראשין ויש הפסק בשר בין ראש העצמות הנ"ל ובין הביילי"ג והעצם השני הוא האמצעי וסובב הולך ונדבק לראש עצם הביילי"ג בקצה האחד וכן הגף השני ויש כמו גליד בינתיים ואפשר להפרידו בסכין מראש עצם הביילי"ג ואינו נוגע לצלעות ולא לריאה ומ"מ הוא סמוך קצת למקום הריאה מצד קמא והעצם השלישי הוא ארוך יותר ודק ורחב כמו סכין ובסופו עוקץ ומונח ע"ג הצלעות מבחוץ כנגד מקום שהריאה מונחת בפנים בתוך הצלעות ולדינא העלה דאם נשברו אותן הב' עצמות הנ"ל שהם סמוכין לריאה ויש בהם עוקץ חד כמחט יש לאסור ואם אין בהם עוקץ חד יש להקל ואם נשמטו אותן הב' עצמות הסמוכים למקום הריאה ממקומן טריפה אף בהפ"מ ואם נחלקו ונתפרדו זה מזה במקום חיבורן שהוא מקום האסיתא וחסר עי"ז מהאסיתא אם הניבין קיימין יש להקל ובהפ"מ יש להקל אף אם אין הניבין קיימין אם הבוכנא עומדת במקומה עכ"פ ולא ניזוזה כלל משם עיי"ש באורך:
מח אחד מהם. ע' בערך לחם (למהריק"ש) שכ' דבנשמט אינו אסור אא"כ איעכול ניבי' עיי"ש וע' בכו"פ שהעלה כן לדינא עיי"ש וע' בחכמת אדם כלל כ"ג סעי' ג' שכ' דבהפ"מ או ע"י תערובות יש לסמוך על הכו"פ בזה עיי"ש וע' בכנפי יונה שכ' דמעשים בכל יום דנוהגין להתיר בנשמט ולא נפסקו הניבין כיון דחזינן שלא הי' שמוטה בכח אין לחוש לנקיבת הריאה עיי"ש אבל באם לבינה סניף ו' השיג עליו בזה וכ' דחלילה לסמוך להקל בזה אפי' בהפ"מ דדעה הנ"ל דעת יחיד הוא ואין לסמוך עליו להקל בשום גווני עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות ל"ג שהשוג ג"כ על הכו"פ הנ"ל וכ' דאפי' בהפ"מ אין להקל בזה עיי"ש וע' במק"מ בס"ק י"ז שכ' דמ"מ אם לא יצא הבוכנא לגמרי מהחור רק ניזוז מעט ונוטה לצדדים והניבים שלימים יש להתיר וכ"כ בד"ק ס"ק י' עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ט"ז מ"ש בענין זה והעלה דבהפ"מ וגם צורך שבת ביחד יש לסמוך על המקילין בנשמט ולא איעכול ניבי' ולא נפסקו כלל וכ"ז בנשמט קודם שחיטה אבל אם נשמט סמוך לשחיטה ממש אז יש להקל בלא איעכול ניבי' ולא נפסקו בהפ"מ לבד אף בלא צורך שבת עיי"ש (וע"ל ס"ק מ"ג ולהלן ס"ק נ"ג):
מט מהם. ואם הבוכנא אינה מתנודדת תוך האסיתא ודבוקה בה כדרכה רק שיש שבר בבוכנא שאין הבוכנא קיים כולו דינו לכל דבריו כנשמט. לב"ש שם ס"ק ד' (וע' ש"ך ס"ק ה' ושפ"ד שם):
נ חוששין. כ' בלב"ש שם ס"ק ה' גף העוף שנשמט אע"ג דשוב חזר ונתרפא שרואין שנתדבק הבוכנא אל תוך האסיתא כדרך כל העופות אפ"ה טריפה עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י"א ובגה"ק סי' נ"ד אות ד':
נא שמא ניקבה. עט"ז ס"ק ט' ובלב"ש שם דין ב' דאפי' נשמט הגף בידי השוחט באמצע השחיטה קודם גמר השחיטה יש חשש זה דשמא ניקבה הריאה עיי"ש (וע"ל ס"ק מ"ג וסס"ק מ"ח) מ"ש בזה לדינא:
גב ניקבה. כ' בלב"ש ס"ק ג' דבשמוטת הגף לא מהני מה שיחתוך תיכף הגף דבזה אפי' אם תיכף אחר שנשמט חתך את הגף לגמרי טריפה עיי"ש: (נג) ניקבה. ע' בלב"ש שם סעי' כ' שכ' דבנשמט הגף אסור למכור לנכרי וע' בדע"ת ס"ק י"ט מ"ש בזה והעלה דמ"מ לצורך עני והפ"מ יש להקל למכרו לנכרי ואם לא נפסקו הניבים ולא נתעכלו יש להקל למכור לנכרי גם בלא הפסד כלל עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ח):
נד לבדקה. עבאה"ט דאין אנו בקיאין בבדיקה וע' פרי תואר ס"ק ה' דמ"מ אף לדידן לא הוי רק ספק טריפה וע' בלב"ש שם בביאורו ס"ק ט' שמצדד דהוי כמו ודאי טריפה כיון דמלשון הפוסקים משמע דבשמוטת גף רגיל שתינקב הריאה ולא הוי ספק השקול עיי"ש ועמ"ז ס"ק ח' שסיים כן בשם הלבוש וכ"כ בשפ"ד ס"ק י"ב עיי"ש וכ"כ בביאור הגר"א ס"ק י' עיי"ש וע' ש"ך סוף סי' זה שכ' דבהפ"מ יש להקל לחשבו לס' עיי"ש אכן במנחת יעקב כלל פ"ו חולק עליו ומחמיר אף בהפ"מ עיי"ש וע' עוד בלב"ש סי' ז' סעי' ב' ס"ק ו':
נה אם. ע' בשו"ת חינוך בית יהודא סי' נ"ג שכ' דאם נבראת העוף חסר הגף כשר עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק א' ובלב"ש סי' ז' סוף סעי' ב' ובאם לבינה סניף ח' וע' בס' דברי שאול ויוסף דעת בסי' זה שכ' שהרבה פעמים אירע לו כזה שהי' חסר גף העוף מתולדה ולפעמים היו חסרים שני אגפיו והכשיר בפשיטות עיי"ש וכ"ז הוא כשידוע בודאי שחסר מתחלת ברייתו אך באינו ידוע בודאי ע' בכנה"ג בהגהת הטור אות ב' שכ' שבא מעשה לידו בתרנגולת שהיתה חסרה גף א' ולא הי' אפשר להכיר אם הוא מתולדה כך או שנחסר אח"כ וצוה למכרו לנכרי עיי"ש וע' בדבריו בשו"ת בעי חיי חיו"ד סי' ע"ב וע' במ"ז ס"ק א' שכ' דאפי' הי' הבוכנא קיים לא רצה להתירה לאכול רק למוכרה לנכרי עיי"ש אך בשלחן גבוה ס"ק י' מחודש א' השיג על הכנה"ג בזה והעלה להתירה אף לאכול עיי"ש וכ"כ בלב"ש שם ס"ק ט' דאפי' אין הבוכנא קיים יש להתירה אפי' לאכול עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות ו' ובשיורי ברכה אות א' ובעקרי הד"ט סי' ו' אות ט' וע' באם לבינה ס"ק י"א ובסניף ט' שכ' דלדינא אין להקל בזה נגד הפרמ"ג עיי"ש ועיי"ש עוד בסניף ט"ו שכ' דבהפ"מ יש להתיר למכרו לנכרי אפי' היכא שאין הבוכנא קיים עיי"ש וע' בס' דברי יוסף סי' שס"ד ובדע"ת ס"ק כ"ו:
נו כשרה. ע' בדע"ת לעיל סי' י"ז ס"ק י"ד וכאן ס"ק כ"ז דנשבר הגף או נשמט אף היכא דכשר מטעם נשבר או נשמט מ"מ י"ל דהו"ל בכלל מסוכנת וצריך להשגיח על פירכוס ועיי"ש במ"ש לענין דיעבד אם לא השגיח על פירכוס:
גז טריפה. עפר"ח ומ"ז סוף סי' זה ולב"ש שם ס"ק ו' דגף העוף שנשמט ושהה יב"ח או כ"א יום והטילה בצים כשרה אף לדידן עיי"ש וע' מזה בשו"ת מים רבים (מהגאון מ' רפאל מלדולה ז"ל) חיו"ד סי' א' וב' וע' באם לבינה ס"ק י' ובסניף ה' שכ' דאין להקל בזה כ"א בהפ"מ דוקא אבל שלא בהפ"מ יש להחמיר דמנא ידעינן שנשמט קודם יב"ח בפעם אחת לגמרי הבוכנא מן האסיתא דלמא שמוט ואתי שמוט ואתי מעט מעט ומשעה שיצא לגמרי מהאסיתא לא עבר עדיין יב"ח והביא לזה ראיות מהפוסקים וכ' ולולי דמסתפינא מגחלת האחרונים הייתי אומר להחמיר אף בהפ"מ ועכ"פ בלא הפ"מ יש להחמיר ובסוף דבריו סיים דאם חתכו תיכף הגף לאחר שנשמט אז יש להכשיר בפשיטות ע"י יב"ח אפי' שלא בהפ"מ עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י"א שנסתפק בנשמט הגף ועבר יב"ח ולאחר ששחטו נמצא צרירות דם בפנים אי נימא נהי דע"י יב"ח יצא מחשש נקיבת הריאה בשעת שמוטת הגף מ"מ כיון שיש צרירות הדם חיישינן שזה לא כביר נכנס הבוכנא של הגף לפנים וניקב הריאה ולא עדיף מנשמט יד בהמה ונצרר דם לפנים דלא מהני יב"ח או דלמא שאני בהמה וכו' עיי"ש:
סעיף ד:
נח נמצא הגף שבור. עפת"ש מ"ש מהתפל"מ וסיים בצ"ע וע' במק"מ ס"ק כ' שהעלה להתיר גם בנשבר לאח"ש ונמצא נקב בריאה היכא שהעוף הי' מפרכס ומנדנד בכנפיו אחר גמר שחיטה דאז תולין הנקב שבריאה בזה שע"י הנדנוד חזר השבר לתוך הגוף וניקב הריאה והביא ראי' לזה מתשו' מ"ב עיי"ש: (גט) שבור. עבאה"ט וע' בערך לחם (למהריק"ש שתיבת שבו"ר הוא ט"ס וצ"ל שמו"ט וע' במחזיק ברכה אות ל"ה מ"ש בזה וקיים הגי' שהוא לפנינו שבו"ר וכ' דהעיקר הוא כמ"ש הש"ך דמיירי ביש עוקץ עיי"ש ולדינא בנמצא שמוט וספק אי מחיים ע' בדברינו להלן (ס"ק ס"ה):
ס ואינו יודע. עכו"פ ס"ק י"ב שכ' דכל סעי' זה מיירי ביש רושם או צרירות דם אבל בדליכא שום רושם כשר לכ"ע דבודאי לא מחיים נעשה דכשנעשה מחיים לא ימלט שיהי' צרירות דם או איזה רושם עיי"ש אבל בלב"ש בסי' ט':
ס"ק ד' השיג עליו והעלה לדינא להחמיר אף באין שם רושם או צרירות דם וכ' דהיכא דמקום המכה שחור או שיש איזה רושם או צרירות דם במקום המכה לא מקרי ספק כלל ותלינן דודאי נעשה מחיים וטריפה לכ"ע ולא מקרי ספק אלא כשאין שום רושם במקום המכה כלל אז טריפה מספק עכ"פ וחילי' דילי' הוא מהטו"ז סי' נ"ה ס"ק י"ב עיי"ש אבל בערוגות הבושם אות ג' ובשו"ת שם ארי' חיו"ד סי' י"ג כ' דאין לחוש לדברי הלב"ש בזה דהעיקר לדינא כדברי הכו"פ דכל דליכא רושם דם תלינן דבודאי נעשה לאח"ש עיי"ש באורך וע' בד"ק ס"ק י' וי"ב שכ' דרך הכרעה דכשיש שם צרירות דם כעין מכה זה מורה שנשבר מחיים אבל צרירות דם פשוט אין הכרע שנשבר מחיים די"ל דנשבר מיד לאח"ש בעוד הדם והבשר חם ומבואר שם דאף שמשחיר שם ויש שם טפות אדומות ושחורות אין הכרע שנשבר מחיים והעיד שגם חותנו הגאון בעל נטע שעשועים ז"ל הורה כן דאם אין שם רושם אדמומית כלל יש להקל שמורה שנעשה לאח"ש עיי"ש ובמק"מ ס"ק י"ט וע' מזה עוד במק"מ לקמן סי' נ"ה ס"ק כ"ג באורך. וע' בלב"ש עוד שם שכ' דכ"ז בנמצא שבור אבל כשנמצא נשמט גם הכו"פ מודה דאף כשאין שם שום רושם ושום צרירות דם אסור דבנשמט שפיר יצייר שלא יהי' רושם אף שנעשה מחיים אך כ' דכ"ז בנמצא נשמט ממש אבל בנשבר ויש עוקץ או בנשבר גם הבוכנא אף דקיי"ל שדינו כנשמט אפ"ה לענין רושם הכל דינו כנשבר דכל שנשבר העצם אם נעשה מחיים הי' ניכר איזה רושם ויותר מזה כ' שם דאפי' נמצא שמוט וגם נשבר הבוכנא ג"כ כשר באין שם שום צרירות דם ורושם דכיון דנשבר יש ראי' שנעשה השבר לאח"ש ממילא תלינן דגם השמוטה נעשה אז ואין חוששין שמא מחיים נעשה השמוטה ואח"כ נשבר דלכולי האי לא חיישינן ותולין במצוי שנעשה הכל בפעם א' ועיי"ש עוד בפתיחתו אות מ"ז וכ"כ בד"ק סוף ס"ק י"ג וע' במק"מ לקמן סי' נ"ה סוף ס"ק נ"ד מ"ש בזה וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קצ"ה וע' בשלחן גבוה ס"ק י"ד בסופו שכ' וז"ל ואני אומר דלענין מעשה הכל תלוי במראית העין אם הושחר המכה בין בנשבר בין בנשמט בידוע שנעשה מחיים וטריפה וכמ"ש רבינו לקמן סוף סי' נ"ה ואם לא הושחר בידוע שנעשה אחר שחיטה וכשרה ודע דאם נשמט הגף תיכף אחר השחיטה בעוד העוף מפרכסת משחיר קצת תחת העור ולא כ"כ כדיו ואז כשרה אבל כשהוא נשמט קודם שחיטה אפי' נשחטה תיכף ומיד משחיר תחת הגף כדיו ואני בהיותי בעיר אינדירני שוחט ובודק היו מביאין לפני כמה תרנגולין כאלו שע"י שהמוכרין התרנגולין מפוטמות הופכין האגפים לאחוריהם תיכף ומיד אחר שחיטה למרוט הנוצות הגדולים שבכנפיהם וע"י שאוחזין בכח הנוצות היו הגפים נשמטים ממקומם ומשחיר תחת העור בין עצם הגף לעצם המחובר לגוף והיו מסופקים אם נשמט מחיים או אחר שחיטה והייתי מכשירם להם בכל יום בכה"ג וצריך בקיאות היטב שלא יהא נשמט קודם שחיטה סמוך לשחיטה באופן שלא הי' שהות למכה להשחיר כ"כ דאז הוא טריפה עכ"ל וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קצ"א וקצ"ב שכ' דאם נמצא צרירות דם שם אז אף כשאמר השוחט שלא הרגיש בשעת שחיטה אם נשמט הגף אמרינן מלתא דלא רמיא עלי' דאיניש הוא כי צרירות דם א"א לבא בזמן מועט בשעת שחיטה ותולין במצוי שבודאי נתהוה קודם שחיטה והוא בודאי טריפה עיי"ש אך להלן סי' ר"ז כ' דרק אם הי' מקום המכה שחור זה הוי הוכחה שנעשה מחיים והוי ודאי טריפה אבל אם הי' רק אדום וזב דם ממנו הוי ספק ויש לתלות דלאח"ש מיד נעשה קודם יציאת הנפש בעוד הדם חם עיי"ש ובמהדורא תליתאי סי' ק"א כ' בעובדא שנשמט הגף וחתכו העור וראו במקום השמוטה שממולא בדם הרבה אף שאמר השוחט שיודע בודאי שנעשה לאח"ש בשעת פירכוס אין להאמינו דאם נעשה לאח"ש א"א שיהי' דם הרבה במקומו עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ד מ"ש בענין זה והעלה לדינא דבנשבר ספק מחיים ספק לאח"ש אם מקום המכה שחור הרבה כדיו או שהוא ירוק גרי"ן או בלא"ה או שנפוח שם או שיש גלד קרוש הוי בודאי נעשה מחיים ואם יש שם צרירות דם נוטה לשחור או אדום או גם בלא נראה מבחוץ שום שינוי אלא שבפנים במקום השבר יש אודם הוי ספק ואם אין שם לא מבחוץ ולא מבפנים שום נפוח ולא שום שינוי מראה וכן אם ידוע שהי' שלם סמוך לשחיטה אלא דמ"מ יש ספק שמא נשבר סמוך לשחיטה ממש או בתחלת שחיטה או לאח"ש ואין שם שום צרירות דם או אודם כלל יש להקל ובכל הדינים גם בשמוטה דינא הכי ועיי"ש עוד במ"ש בדין נאמנות השו"ב כשאומר שיודע שנעשה לאח"ש או שאומר שלא הרגיש שום ריעותא ורואין שנצרר דם הרבה במקום השבירה עיי"ש (וע"ל סי' נ"ה ס"ק קע"ה):
סא ויש לסמוך ע"ז להכשיר. עבאה"ט מ"ש דמיירי באין עוקץ בשבירה דביש עוקץ לכ"ע אסור וע' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"א מ"ש בזה ועשפ"ד ס"ק י"ב דה"ה כשהבוכנא נשבר ג"כ אסור ולא מהני ס"ס דהוי כנשמט עיי"ש וע' פרי תואר ס"ק ח' שמקיל אף ביש עוקץ בשבירה עיי"ש וע' בשו"ת מים רבים חיו"ד סי' ב' שהעלה ג"כ דהרמ"א מכשיר אף כשיש עוקץ עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות ל"ז מה שהשיג עליו בזה ונותן פנים מסבירות לדעת המחמירים בזה ועיי"ש באות מ"ב וע' בלב"ש שם בסעי' ב' ס"ק ג' שכ' לדינא דבין שיש עוקץ בשבר עצם החיצון ובין נשבר הבוכנא המקיל עכ"פ בהפ"מ בספק אי מחיים אי לאח"ש אין מזחיחין אותו דיש לו על מה לסמוך עיי"ש וע' מק"מ ס"ק כ' וע' בדע"ת ס"ק כ' שכ' דאף אם יש עוקץ אם אינו חד יש להקל ובהפ"מ יש להקל בכל גווני ואפי' בעוקץ חד אבל לא כשתחוב העוקץ בדופן או שנצרר הדם מעבר לצלעות דאז אין להתיר בשום גווני עיי"ש:
סב להכשיר. עבאה"ט מ"ש דהיכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מבהיתר וכו' וע' בדברינו לעיל סי' נ' סעי' א' מה שהבאתי שם בענין זה:
סג אבל כשנמצא שמוט וכו'. עבאה"ט ופת"ש מ"ש בנשמט וספק מחיים או לאח"ש ע' מנחת יעקב כלל פ"ו ס"ק ל"ג שחולק על הט"ז והש"ך והעלה לאסור בספק נשמט בזה עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ט"ו שהניח בצ"ע אם להתיר בהפ"מ עיי"ש וע' לב"ש סי' ט' סעי' ב' ס"ק ג' שפסק דהמקיל בהפ"מ עכ"פ אין מזחיחין אותו וע' בדע"ת ס"ק כ"ג מ"ש בזה לדינא:
סד שמוט ולא ידעינן. ע' בשו"ת זרע אמת הספרדי ח"ב סי' י"ח סעי' א' ובס' יד דוד הספרדי על היו"ד בהגהות הטור אות א' שכ' בשם רב גדול א' כת"י שהי' עובדא לפניו בשני בני יונה שהי' ספק אצלם שמא נשמט הגף בשניהם כי הי' מעט מדולדל והתירו משום ס"ס וכו' ועוד שנראה שהי' מסובב מחולשת הטבע שעדיין לא נתחזק בבני יונה וכו' עיי"ש:
סה ולאסור. עבאה"ט מ"ש מהת"ח דאם יש מקום לתלות השבירה או השמוטה בלאח"ש פשיטא דמכשרינן וע' בשפ"ד ס"ק ט"ז דהיינו בדרסה או רצצתה בכותל לאח"ש אבל ע"י זריקה לארץ בכח לא תלינן דאין הזריקה מצוי' היא להשבר מחמת זה עיי"ש וע' במנחת יעקב שם ס"ק ל"ה שכ' דלא תלינן בפירכוס עיי"ש וע' במחזיק ברכה אות מ"ד שכ' דאפי' זרקה בכח על הארץ אינו מצוי שישבר עי"ז עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"א מ"ש בזה והעלה דאם זרק העוף בכח על הארץ אם הקרקע קשה ומכ"ש אם הי' במקום אבנים שפיר יש לתלות בו שנשמט לאחר שחיטה ולהקל אפי' בלא הפסד מרובה עיי"ש וע' בשו"ת מים רבים (מהגאון מ' רפאל מלדולה הספרדי ז"ל) חיו"ד סי' א' וב' שנשאל בתרנגולת שנמצא לאח"ש שנשמט הגף ויש לתלות שנעשה לאח"ש ע"י התלי' שתלה השו"ב העוף לאח"ש בכנפי' באונקליות של ברזל: שבכותל והכשיר השואל והיו עליו עוררין והוא ז"ל השיב דיפה הורה בזה להתיר כי שייך לתלות יותר שנעשה לאח"ש ע"י התלי' מלתלות בקודם שחיטה וליכא למיחש בזה אפי' מצד חומרא עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ה מ"ש בזה (ועי' לקמן סי' נ"ה ס"ק קע"ח):
סעיף ה:
סו שהי' לו מכה. עי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ס"ז וס"ח שנשאל במה ששכיח בועות קטנות הרבה על צלעות העוף מבפנים וכ' דזה א"צ בדיקת הריאה כלל דזה לא דמי לדין זה דעוף שהי' לו מכה עמוקה תחת הכנף דהכא חזינן דהמכה עמוקה ושלטה המכה הרבה בהבשר לכן חיישינן דכיון דיוצאת חוץ למחיצתה שמא שלטה גם בריאה משא"כ בהני בועות קטנות דגם במקומו לא שלטה הרבה אין להחזיק ריעותא עי"ז להריאה אף שהריאה מונחת שם תמיד עיי"ש ועבשו"ת יד יוסף סי' ט"ז בעוף שנמצא בועות קטנות בצלעותי' והריאה נאבדה ומצדד לכאן ולכאן ולדינא כ' דכת דהיתירא עדיף דיש לנו לומר דהריעותא דבועות שבצלעות לא גרמו ריעותא לריאה אע"ג דהריאה מינח נייחא בתוך הצלעות מ"מ כל דלא חזינן ריעותא בריאה אין להחמיר בדיעבד עיי"ש (וע' בדברינו לעיל ריש סי' ל"ז):
סז מכה. עד"ק ס"ק ט"ו דדוקא מכה אבל אם אין שם רק צרירות דם לבד אינו כמכה לענין זה זולת אם רואין שיוצא הרבה דם מבפנים בהסרת הכנף ומבחוץ תחת הכנף נראה שהעור ובשר משונה במראיתו ע"י צרירות הדם אז אין להקל אף שהלכה בחיי' הילוך יפה ועיי"ש בדברי אברהם ס"ק מ"ח וכיוצא בזה כ' ג"כ בשו"ת זרע אמת הספרדי חלק ב' חיו"ד סי' י"ח בנימוקי הרב מהר"י בריא"ל ז"ל סעי' י"ב מ"ש בדין אווזא שנדחקה בין העצים והוכתה ונצרר הדם תחת הכנף כנגד הריאה אבל בפנים בצלעות לא נראה שינוי וסמוך לריאה הי' דם קפוי והריאה עבה ונפוחה ופסק להטריף וע' בהגהת בעל זרע אמת ז"ל שם שהשיג עליו וכ' דצרירות דם לבד אינו מטריף בזה ואף במה שהיתה הריאה עבה ונפוחה אין לחוש דאין להוסיף על הטריפות עיי"ש וע' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ג' אות ט"ו שהביא דבריו לדינא עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק כ"ט מ"ש בזה והביא מדברי הרא"פ לעיל סי' ל"ו מס"ק ק"פ עד ס"ק קפ"ג שהוכיח מהפוסקים דריאה נפוחה אפי' רק קצתה טריפה מספק ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה:
סח עמוקה. ע' באם לבינה ס"ק ט"ו ובסניף א' שכ' דאף דכ' המחבר להתיר ע"י בדיקה כשהמכה היא עמוקה לא אמרן אלא כשאין ניכר שום מכה מעבר לצלעות ולא מיבעיא אם רואה ששלטה המכה בריאה עצמה דודאי טריפה לכ"ע אלא אפי' לא שלטה בריאה כלל רק מעבר לצלעות לחוד לא מהני בדיקה וטריפה אפי' בהפ"מ כיון שהגיע המכה עד הריאה חיישינן לה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ח שהעלה דאף אם המכה שלטה בעומק ושלטה גם בפנים מעבר לצלעות והריאה נסרכה לשם מ"מ מהני בדיקת הריאה במקום הפ"מ דאם אינה מבצבץ כשר עיי"ש:
סט תחת הכנף. עד"ק שם דדוקא תחת הכנף ששם פתוח להריאה אבל זולת מקום הכנף אף שהוא בדופן נגד הריאה אין חשש זולת אם יש שם נקב מפולש בדופן נגד הריאה טריפה עיי"ש וע' מק"מ שם דמ"מ אף בנקב ממש בדופן אין לאסור אלא בספק קוץ עיי"ש:
ע הרוח. עד"ק שם בעובדא שנמצא תחת הכנף שהעור הי' מוגבה והי' ככיס מלא רוח וכשפתחו יצא הרוח ולא הי' שום רושם חולי ומצדד בזה עיי"ש וע' בדע"ת סק"ל שהביאו וכ' דלדעתו אין לחוש בזה כלל כיון שידוע שהדבר מצוי כמה פעמים שהעור נפוח באיזה מקום ותחתיו רוח ואין בו ריעותא כלל עיי"ש:
עא ימלא מקום. ואם לא עשה כן ולא בדק ונאבדה הריאה בלי בדיקה או שכבר נחתכה טריפה. פרי תואר ס"ק ט' וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קצ"ד שכ' דהיכא דהי' תרתי הפ"מ וגם כבוד שבת יש לסמוך על הט"ז דס"ל דהבדיקה הוא רק לחומרא שאין להחזיק ריעותא לכן אם נאבד מוקמינן לה אדינא ומותר בלא בדיקה עיי"ש:
עב מים. עבאה"ט ופת"ש מ"ש אם גם בזמה"ז יכולין לסמוך על בדיקותינו וע' בשו"ת טוטו"ד תניינא שם שכ' דבהפ"מ או לכבוד שבת כדאי הט"ז והפר"ח לסמוך עליהם לסמוך בזה על בדיקותינו עיי"ש וע' במחזיק ברכה סוף סי' זה מ"ש בזה באריכות וסיים דעכ"פ צריך המורה לזהר לבדוק בדיקה מעליא יפה יפה עיי"ש וע' בס' אם לבינה שם ובגבול בנימין בצלצח שעמד ג"כ על המנין של המחמירים והמקילין והעלה ג"כ דכיון דהמכשירין בתראי ורבים נינהו ראוי לסמוך עליהם בהפ"מ עכ"פ ולסמוך על הבדיקה אף בזמה"ז ודוקא באופן זה שמתחלה יבדוק במים פושרין כמ"ש המחבר ואח"כ יבדוק בריאה ומעבר לצלעות ואם לא בצבצה בבדיקת הפושרין וגם ראה שבריאה ובמעבר לצלעות לא שלטה המכה יש להקל אבל שלא בהפ"מ לא יסמוך על הבדיקה בזה עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק כ"ח:
עג בקש. עפת"ש מ"ש מהח"ס באווזות שתחבו תחת כנפיהם במחט כדי להצבות מקומו שאסור דאולי פעם א' נדחה ידו לפנים מהצלעות ועבשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' כ"ד מ"ש בזה והעלה להחמיר בזה עיי"ש וע' בדברי יוסף סוף כי' שמ"ז שכ' ג"כ דהעיקר להחמיר בזה בכל ענין עיי"ש וע' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ע"ב שנשאל ג"כ אודות זה וכ' דכל שניכר איזה חשש אדמומית בשומן והצלעות תחת הכנף יש לאסור אבל אם בדקו בשומן ובצלעות ולא נראה בהם שום היכר שנתחב שם מחט יש להכשיר והכל לפי ראות עיני הדיין עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטונבורג האחרונים חיו"ד סי' יו"ד עיי"ש וע' בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' ס' וע' בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ"ה שנשאל בענין זה באווזות שנמצא על הצלעות מראה בלא"ה וצרירות דם וידוע שזה בא ממה שהנכרים תוחבין את כנפיהם בברזל בכדי שיהא הבשר תפוח ותתראה עבה ושמינה אי יש לחוש לנקיבת אברים הפנימיים והעלה שיש להכשיר דאף כשנראה המכה עוברת מעבלע"ב אין מזה ראי' שעבר הברזל מעבלע"ב דאולי מחמת הברזל תפח הבשר גם בעבר השני וכיון דהוי ספק אם יש כאן התחלת מעשה הטורף הוי כספק על דקיי"ל להכשיר דבכה"ג אמרינן נשחטה הותרה עיי"ש באריכות וע' בשו"ת ציוני חלק ב' ביו"ד סי' נ"ב שנשאל ג"כ אודות זה והאריך להשיג ע"ד הח"ס במה שהפריז על המדה בזה וכ' דכל שרואין לפנינו לאח"ש שהבשר תחתיו הוא שלם ויפה ולא עברה הריעותא מעבלע"ב אין להחמיר עיי"ש באורך וע' בדע"ת ס"ק ל"א שהביא דברי האחרונים הנ"ל ולדינא העלה דאם ידוע שהנכרים רגילין לתחוב מחט בכמה מקומות תחת הכנף שיהא עב ונפוח יש לאסור בכ"מ אבל מספק אף שהוא מיעוט דשכיח יש להקל אחר הבדיקה אם אין צרירות דם מבפנים עיי"ש: