אור ברסלב

דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא

סימן נב

סימן נא

סעיף א:

א עוף שנפל לאור. עי' ט"ז ס"ק י' דבעינן נפלה לאור ושהתה שם כדי חימום אז צריך בדיקה אבל אם סלקוה מיד שרי בלא בדיקה דודאי אין סברא שתיכף כשתפול לאור ואף אם יסלקוה מיד תאסור עיי"ש ועי' בנקה"כ שכ' שדברי הט"ז הם פי' זר אולם בש"ך ס"ק י"ד כ' שמיד שתפול לאור תפרח ותצא עיי"ש משמע דאם מיד שנפלה לאור פרחה ויצאה כשר בלא בדיקה ועי' במ"ז ס"ק א' וס"ק י' מ"ש בזה ועבשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ק"ע שכ' באמצע התשובה אגב אורחי' דבנפלה לאור חיישינן אפי' לא נשרפו כנפי' החיצונים כלל ואף שראינו שלא שלט האש אפי' בנוצות שלה אפ"ה חיישינן שמא נשתנו אברים הפנימיים שלה עיי"ש ומבואר מדבריו שדעתו הוא דאפי' לא שהה כלל בתוך האש חיישינן דהא אין לזה מציאות שתפול לאש ולא יחרכו הנוצות שלה רק בלא שהה כלל אלא דרך העברה בעלמא וכמובן ועי' במשמרת הקודש בהשמטות הד"ק סוף סי' זה ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קפ"ה באמצע התשו' שהחליט דבלא שהה כדי חימום אין להחמיר ומבואר מדבריו דאף בשהה ערך עשרה מינוטי"ן מקרי לא שהה כדי חימום עיי"ש והוא דבר תמי' ולהיפוך מהסברא כי מסתבר דאף בפחות הרבה מעשרה מינוטי"ן מיקרי כדי חימום ועי' במ"ש הוא ז"ל בעצמו בהגהות הפרמ"ג בשפ"ד ס"ק י"ט שכ' שצ"ע להפוסקים דסוברים דאין אנו בקיאין בבדיקת נפלה לאור אם ס"ל דגם בשיעור שהיי' עד שיחמרו הב"מ אין אנו בקיאין ואסור אף בשהה מעט או דבזה לכ"ע אף אנחנו בקיאים וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש ועבשו"ת שם ארי' בהוספות סי' י"ז. שוב ראיתי בדע"ת ס"ק י"ב שהאריך בענין זה והביא דברי השאילת יעב"ץ והטוטו"ד הנ"ל והפליא ג"כ ע"ד הטוטו"ד במ"ש דבעשרה מינוטי"ן מקרי לא שהה כדי חימום ולדינא פסק במי דעת דאף בלא שהה רק מעט יש להחמיר רק דמ"מ תרוייהו בעינן שתשהה בתוך האש עד שנחרכו הנוצות וגם תשהה שם מעט אבל אם לא שהתה כלל אף רגע דתיכף ברגע נפילתה פרחה משם כשר אף כשנחרכו הנוצות שלה עיי"ש ועבשו"ת דבר אלי' סי' ל"ב שנשאל בענין זה בדבר ב' אווזות שנכנסו בחורף מחמת הקור להתנור ונחרכו הנוצות באיזה מקומות אך לא שהו בתוך האור כי מיד שהרגישו החום יצאו מעצמם מהתנור וחזרו אח"כ הנוצות ונתגדלו ונתפטמו האווזות מאד וכ' דבודאי אין להחמיר דכל שלא:

שהה ואפי' בלא בדיקה יש להקל בזה משורת הדין ומכ"ש ע"י בדיקה עיי"ש ועי' בדברינו להלן (ס"ק נ"ז):

ועיין במ"ז ס"ק י' שנסתפק אם לא שהתה באור כשיעור שהתחמם וסלקוה מהאור תיכף וראו שהוריקו ונשתנה מראיתם אם נימא כיון שרואין שיטי מראה גם בכה"ג טריפה או דלמא כיון שלא שהתה כשיעור חימום אין סברא כיון דלא שלט בה כח האש לא נתחממו ב"מ וכשר אף בשינוי מראה וסיים בצ"ע עיי"ש והנה המעיין בלשון הש"ך שם במ"ש בשם הרא"ש דמיד שתפול לאור תפרח ותצא עכ"ל יראה להדיא דס"ל דבפרחה ויצאה מיד אף שיש שינוי בבני מעי' לא תלינן השינוי בהאור (ועמ"ז ס"ק א') ועי' במק"מ ס"ק ב' שהעלה דבהפ"מ יש להקל בזה עיי"ש:

ב לאור. עפת"ש ס"ק ג' מ"ש מהח"ס דנחמרו הב"מ לא אמרינן אלא בנחמרו ע"י אש דוקא ולא ברותחין ועי' תב"ש ובשפ"ד ס"ק ה' שכ' דנפלה למים רותחין דינה כאלו נפלה לאור וצריכה בדיקה מדינא עיי"ש אך בתשו' ח"ס שם השיג על התב"ש בזה ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סוף סי' קפ"ד שכ' לדינא כמ"ש התב"ש והפרמ"ג להחמיר גם ברותחין אך כ' שיש לעיין בדין מים רותחין אם בעינן דוקא שיהי' עומד אצל האש ואם נסתלק מן האש אף דעדיין דין כלי ראשון עליו מ"מ הא קיי"ל דאפי' כלי ראשון אינו מבשל כל שהוסר מן האש א"כ י"ל ה"נ לענין נחמרו ב"מ כיון דחזינן דלכמה דברים מועיל הגנה שאינו מזיק אפי' אש ממש א"כ נהי דלבני מעיים לא מהני הגנה מ"מ י"ל דזה דוקא חום אש ממש או עכ"פ מים שעומד אצל האש אבל מים שהוסר מהאש גם בני מעיים קשים הם אצל נחמרו ואין נחמרים בפנים בתולדות אש שכבר הוסר מן האש וסיים בצ"ע עיי"ש אמנם בד"ק ריש סי' זה כ' דאין להקל אלא ברותחין דכלי שני ומשמע מדבריו דברותחין דכלי ראשון אפי' הוסר מהאש חמיר עיי"ש (ועי' בס' ערוגות הבושם ריש סי' זה במה שהביא ראי' לדברי התב"ש בשם הרוקח דרותחין דינו כאש לענין נחמרו עיי"ש וממקום שהביא ראי' לדברי התב"ש מבואר שאין להחמיר בזה אא"כ עומד עדיין אצל האש דאז אמרינן דתחילתו מכבה וסופה מבעיר יותר וצ"ע). אמנם בגוף הדין שהשיג הח"ס על התב"ש בשם הרוקח אי רותחין דינו כאש עי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כ"ד מה שהאריך בזה וקבע מסמורת לדברי אביו הגאון בעל הח"ס ז"ל והעלה כן להלכה דבנפלה למים רותחין ואפי' שתתה מים רותחין אין בו משום נחמרו בני מעי' עיי"ש ועבשו"ת מהר"י אסאד ז"ל חיו"ד סי' ע"ח מה שהאריך בזה והעלה ג"כ דהעיקר לדינא דנחמרו במים רותחין אינו מטריף עיי"ש ועבשו"ת גור ארי' יהודה חיו"ד סי' כ"ו מ"ש בענין כזה והעלה ג"כ להקל וכ' דנפל טעות בלשון הרוקח והוכיח מלשון הפוסקים דאין בכלל נפל לאור רק בנפלה לאור ממש ולא בנפל לרותחין עיי"ש ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קפ"ה באמצע התשו' שחזר ממ"ש בתשו' הקודמת והעלה ג"כ להקל בנפלה למים רותחין עיי"ש אך בהגהותיו על הפרמ"ג כאן נראה דעתו לאסור ברותחין דכלי ראשון שעל האש ועי' בס' כנפי יונה ריש סי' זה מ"ש בענין זה ומצדד לכל צד וכ' דכיון די"ל לכאן ולכאן לכן אם נאבדו האברים ולא נבדקו יש להקל אפי' נפלו לחמי חמין בין בהמה ובין עוף עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם שם שהעלה לדינא דבנפלה לחמין דכלי ראשון יש להחמיר אף בבהמה כאלו נפלה לאור אבל בנפלה לחמין דכלי שני אין לחוש ואפי' אם עירו על עוף מים רותחין אפי' מכלי ראשון אין לאסור כיון דעירוי אינו מבשל יותר מכדי קליפה והב"מ הם רחוקים יותר מכדי קליפה מהמכוה כיון דהבטן דעוף הוא עור ובשר עב הרבה יותר מכדי קליפה אין בו כח לחמם הב"מ ועיי"ש עוד מ"ש לענין חמי טברי' אם גם בהם שייך איסור כיון שאינם הולדות אור עיי"ש אבל בד"ק ס"ק א' כתב להחמיר גם בעירוי דכלי ראשון וכן מסתבר לפענ"ד דלהמחמירים בנפלה לרותחין ה"ה גם בעירוי דכ"ר חמיר לדידהו דהא קיי"ל דאפי' לא הגיע חום האש לחלל טריפה משום דאמרינן דארס האש סופו להתפשט לפנים וסופו לשלוט מעבלע"ב בכל העובי במקום הזה א"כ כיון דלהאוסרין בנפלה לרותחין אמרינן דבנפלה לתולדות אש דינו כנפלה לאש ממש א"כ מה לי במה שהעירוי אין בה כח לבשל יותר מכדי קליפה מ"מ הא עכ"פ כיון שחום הרותחין הטילו ארס האש במקצת העוף אף שלא הגיע להלאה עד החלל מ"מ הא סוף המכוה והארס להתפשט לפנים וסופו לשלוט ולקלקל עד לפנים בכל העובי במקום הזה (ועמ"ז ס"ק ד' ושפ"ד ס"ק ד' ובס' ערוגות הבושם בעצמו אות ב') ועד"ק שם עוד שכ' דאף דחום דכלי שני קיל הוא לענין זה מ"מ אין להקל רק בדבר לח אבל בדבר גוש חמיר לענין זה כמו בכלי ראשון עיי"ש שוב הגיע לידי היו"ד של הגאון מ' חיים צבי מאנהיימער ז"ל אבד"ק אונגוואהר (תלמיד הגאון בעל הח"ס) וראיתי שכתב בכ"י בגליון בריש סי' זה אודות דברי התב"ש בשם הרוקח וכ' דהעיקר לדינא דאם נפלה לרותחין דכלי ראשון שעכ"פ היד סולדת בהן אסור עכ"ד ועבשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' י"ג מה שפלפל בענין זה והעלה דאם כי אין בידינו להקל בנפלה לרותחין דיש לנו לחוש לדעת התב"ש בשם הרוקח ודעימי' דאוסרין אף ברותתין מ"מ עכ"פ לענין זה יש לנו להקל בנפלה למים רותחין שיש לנו לסמוך על בדיקותינו אף בזמה"ז אם לא שלטה הרתיחה באברים הפנימיים ואפי' בצומת הגידין מהני בדיקה בזה אפי' נחמרו הרגלים דכל שרואין שהצומה"ג הם שלימים כשר עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק א' מ"ש בענין זה ובמי הדעת כתב לפסק הלכה לחלק בזה בין בהמה לעוף דבהמה שנפלה למים רותחין שע"ג האש יש לאסור בלא הפ"מ אבל בהפ"מ יש להקל ואם המים עומדים בכ"ר שהעבירו מע"ג האש יש להתיר אף בלא הפ"מ וכ"ז בבהמה אבל בעוף יש להחמיר בזה בכ"מ אפי' בהפ"מ אפי' כשהמים הם מכ"ר שהעבירו מע"ג האש וכ"ז בהפ"מ לבד אבל כשהוא הפ"מ וצורך שבת או שעהד"ח ביחד יש להתיר אפי' בעוף אף בנפלה בכ"ר שע"ג האש וכ' דכ"ז הוא בנמצא איזה שינוי באברים הפנימיים אבל בלא נמצא שום שינוי יש להקל אף בזמה"ז אפי' בלא הפ"מ עיי"ש אמנם למעשה לענ"ד אין להקל בזה נגד דעת המחמירים הנ"ל דס"ל דכל שנמצא איזה שינוי וריעותא באיזה מאברים הפנימיים או בצוה"ג אין להקל אף בהפ"מ ושעת הדחק אף בבהמה וכ"ש בעוף ודי לנו להקל בזה לסמוך על בדיקותינו גם בזמה"ז וכמש"ל מהאבני צדק: ועיין עוד בערוגות הבושם שם מ"ש לענין אם יש לאסור הכלי והמים שנפלה בהם העוף והעלה דאף אם הי' בכלי ראשון דנאסר העוף אין לחוש לאסור לא הכלי ולא המים דמחיים אין שום בע"ח פולט רק לאחר מיתתו ודלא כתשו' ח"ס חיו"ד סי' צ"ד עיי"ש ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קפ"ה שם: ומ"ש הפת"ש מהח"ס לענין היתר הבהמות ששותין פסולת היי"ש רותח עי במק"מ ס"ק א' מ"ש ע"ד הח"ס בזה ועי' בשו"ת מחנה חיים קמא סי' ל"ה ועי' בערוגות הבושם שם שהחזיק במעוז פסק הגאון הח"ס ז"ל הנזכר להכשיר הבהמות השותים פסולת היי"ש רותת הנ"ל דלוא יהא כדברי התב"ש דרותחין דינם כאש לענין זה מ"מ בנ"ד יש לתלות שפיר דודאי לא היו רותחין כ"כ עד שיחמרו הב"מ דלא הי' השור שותה רותחין כ"כ כיון שפיו ולשונו נכוין ולא הי' יכול לשתות ועוד דעד שמגיעים הרותחין לפנים אינם רותחין כ"כ כיון שמצטננים בפיו קודם שהוא בולע ולא עדיף מעירוי שנפסק הקילוח דאינו מבשל ואין בו כח ליחמר הב"מ עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ע"א דעיקר כהוראת הח"ס להקל בזה מה"ט דכיון דהבהמה שותה מסתמא אמדה נפשה שלא ישרוף ויחמר הב"מ עיי"ש ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת שנשאל ג"כ אודות זה דניחוש לכל הבהמות שקונין מאותן שידוע שנותנין לבהמתן פסולת היי"ש כדי שיתפטמו כי הרבה פעמים אין הפועלים משגיחין אם הם רותחין או לאו ולפעמים מתים הרבה מהם עי"ז והאריך טובא וכתב ללמד זכות משום דתלינן דאותן שלא מתו לא שתו בעודו חם ולא נחמרו ב"מ דמיד שתרגיש שהוא חם תפרוש ולא תשתה וכמ"ש הרא"ש דכל דלא ראינו שנפלה לא תלינן באור דאמרינן דמיד שנפלה לאור תברח ותצא ואם אמרו כן בנפלה לאור שסברת מכ"ש די"ל שלא תשתה כלל כשתרגיש שהוא חם יותר מדי עיי"ש ועי' בדע"ת ובמי הדעת שם שכ' כן לפסק הלכה דאפי' שלא בהפ"מ יש להקל בשתתה מים רותחין בין בבהמה ובין בעוף אף מכ"ר שעומדת אצל האש ואפי' בנמצא שינוי בפנים קודם בישול עיי"ש:

ג ונחמרו. עט"ז ס"ק א' שיש ב' פירושים יש אומרים הפי' שנתכווצו וי"מ לשו חמימות ועי' במ"ז מ"ש בענין הנ"מ שיש בין הב' פירושים עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק ג' שכ' נ"מ באין ידוע אם נפלה לאור ונמצא שכווצו מעי' וגם שינוי מראה דלפי' נתכווצו יש להחמיר עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות א':

ד בני מעי' עשפ"ד ס"ק ה' שכ' דאם יש שינוי מראה בסימנים צ"ע אבל בבל"י ובבה"י כתבו להטריף בנמצא שינוי מראה בסימנים עיי"ש וכ"כ במחזיק ברכה אות ל' להחמיר בוושט שנעשה לבן או קנה שהאדים או אם הוריקו עיי"ש ועד"ק ס"ק ד' (בד"ה פרמ"ג) שכ' שכן פשוט לדינא רק בקנה בעינן הוריק רוב הקיפו עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ד' מזה ועי' בס' דע"ת ס"ק ז' שהעלה דשינוי מראה אינו פוסק בקנה ובושט אא"כ הי' בו ריעותא הפוסלת מצד עצמו אבל כשאינו פוסל בו מצד עצמו אין לאסור מחשש נפילה לאור עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם שם שכ' כך בפשיטות להכשיר דאל"כ נפל האי דינא בבירא דהא בכל בהמה יש לחוש ג לסימנים והתם אין תקנה לבדוק דהא צריך לשחוט ב' סימנים עיי"ש. וראית בספר א' שהכריע דאם בדק וראה להדיא שהסי' הוריקו ונשתנו מראיהן אי להקל אך בליתא קמן למיבדקה אין הבדיקה מעכבת אף דבשאר אבר:

הבדיקה מעכבת מ"מ בנ"ד יש לסמוך להקל כיון דבלא"ה יש דעת הנקה"כ דהיכא שבדקו כמה אברים ולא נמצא בהם שינוי אף שאבר א' נאבד ולא בדקו כשר דתלינן דמסתמא גם השאר אברים הם יפים ולא נשתנו הגם דלא קיי"ל כוותי' בשאר אברים אבל באותן אברים היינו הקנה והושט בודאי יש לסמוך עליו עכ"ד:

ה מעיו. עי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג בשפ"ד ס"ק ה' ובשו"ת טוטו"ד תניינא סוף סי' קפ"ד שכ' שצ"ע אם צריך לבדוק גם בצוה"ג וכ' שצ"ע מדוע לא הזכיר המחבר גם צוה"ג עיי"ש ועד"ק ס"ק ג' שכ' שם דזה פשוט דצומת הגידין חמיר לכ"ע אף בבהמה וצריך בדיקה לא הצריך להזכיר זאת ובבהמה ועוף גדול בקיאין בהם בבדיקה ועיי"ש במ"ש לענין שינוי מראה בשאר אברים ולענין אם צריך לבדוק קרום של מוח עיי"ש ועבאה"ט לקמן ס"ק י"א (ובדברינו לקמן סי' נ"ו ס"ק צ"ו) ועי' בדע"ת שם שהעלה דמ"מ אין לאסור גם בנמצא שינוי מראה או איזה ריעותא בצוה"ג אא"כ הוא ריעותא הפוסלת מצד עצמו אבל שינוי מראה לחוד אינו פוסל עיי"ש:

ו ונשתנו. עבאה"ט מ"ש דאם הוסיפו באדמומית או בירקות ועי' פרי תואר ס"ק א' דהיכא דהוריקו הירוקים מין ירוק חדש שאין כיוצא בו בירקות הבני מעיים או האדימו האדומים מין אדמימות שאין כיוצא בו באודם הבני מעיים הוי ספק טריפה ובצירוף עוד ספק הוה ס"ס וכשר עיי"ש ועתב"ש ס"ק ב' שכ' דאם נשתנו במראה אחרת שאינו בכלל ירוק ואדום כשרה ובירוק האמור בגמ' נכלל רק ב' צבעים גרי"ן וגע"ל ולא שאר מראות עיי"ש ובשפ"ד ס"ק א' ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ח' ובמחזיק ברכה אות ג' ואות ו':

ז הלב. עד"ק ס"ק ד' שכ' שלא ראה מפורש אם לבדוק הלב רק מבחוץ או לפתוח ולבדוק גם החללים מבפנים והוי עובדא וצוה לפתוח ולבדוק בפנים עיי"ש:

ח וקורקבן. עתב"ש ס"ק ד' דאף שיש לקורקבן ב' עורות אפ"ה כשהוריק אף משהו בעור החיצון טריפה עיי"ש וכ"כ בד"ק שם:

ט שדרכם להיות אדומים. עתב"ש ושפ"ד ס"ק א' שכ' בשם הרע"ב דעוף היבשה דרך הלב והכבד שלהן להיות אדומות ולכן בנפלה לאור נטרפה כשהוריקו אבל בעוף המים דרך הלב והכבד להיות ירקרקות ואם נפלה לאור נטרף כשהאדימו וחשיב שם בכלל עוף היבשה תרנגולים ואווזים ותורים ובני יונה ואינדי"ק אבל בר אווזות צ"ע ולכן עוף המים ובכללן בר אווזא שנפלה לאור צריך המורה לעיין ולהעריך מראות אבריו כנגד אברי עוף אחר שממין זה ואם נשתנה מראיתה טריפה עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ה' מ"ש בענין זה באורך ועי' בבית מאיר סעי' ד' שכ' דבאמת גם בעוף המים אינם ירוקים אלא מבחוץ ומבפנים הם אדומים כדרך שאר עופות ולכן אין האודם פוסל בו עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ד' מ"ש בזה:

י להיות אדומים עד"ק שם שכ' שקצת עור קורקבן דרכו להיות לבן מבחוץ ואם הואדם שם טריפה כירוקין שהאדימו ובמק"מ ס"ק ה' סיים בזה בצ"ע עיי"ש ובדע"ת ובמי הדעת שם:

יא והוריקו ככרתי. עבאה"ט מ"ש דירקון גע"ל כשר בכבד דעוף שמן עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"א מ"ש בזה ועתב"ש ס"ק ג' שהחמיר לאסור שלא בהפ"מ בגע"ל אפי' בכבד דעוף שמן עיי"ש ועמ"ז ס"ק ב' דנקיט דברי הש"ך לעיקר דבשמן כשר גע"ל להדיא ומשמע אפי' שלא בהפ"מ וכ"כ במק"מ ס"ק ו' לדינא כיון דהתב"ש יחיד הוא בזה עיי"ש ועי' במחזיק ברכה שם מ"ש בזה ועי' בחכמת אדם כלל כ"ב סעי' ב' שהכריע דבהפ"מ ויש עוד צדדים להקל יש לצרף דעת הפוסקים דמכשירין לעולם במראה גע"ל להקל עכ"פ בכבד דעוף שמן עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז) כתב"ש שם שכ' דבכ"מ דמקילין בירוק גע"ל אפי' בשמן דוקא בגע"ל כמראה ביצה או זהב ומוריקא אבל מראה כשותא דדיהה מראהו טובא אין להקל אם בהפ"מ עיי"ש ועי' במק"מ שם שסיים בצ"ע ועבשו"ת רבינו חיים כהן יו"ד סי' י"ד מה שהאריך בדין זה ועי' בס' דעת תורה ובמי הדעת ס"ק מ"ש בזה והעלה דבעופות השמנים יש להתיר בהוריקה כביצה שקורין גע"ל גם בידוע שנפלה לאור אף בלא הפ"מ אבל בעוף כחוש יש לאסור בידוע שנפלה לאור אם לא בהפ"מ וגם צורך שבת ביחד אז יש להקל בזה גם בעוף כחוש וכ"ז הוא במקומות שהכבדים דעופות השמנים הם ירוק גע"ל אבל במקומות שגם השמנים כבדם אדומים יש לאסור גם בשמנים בזה עיי"ש ועי' בס' יריעות שלמה אות ב' שכ' דאף דקיי"ל כדעת הש"ך שכ' בשם הרשב"א דמראה גע"ל אינו אוסר בכבד כיון שרגילה להיות כן מחמת השמנונית מ"מ אם אירע שלא הי' לו מראה ירוקה כביצה רק דלאחר ששלקוהו נשתנה מראיתו למראה גע"ל כביצה בזה יש להטריף דזה לא יוכל להיות שהוא מחמת שומן ולא מחמת לקותא דאש דא"כ הי' לה להיות כמראה ביצה מיד קודם ששלקו אותה ובע"כ דזה מחמת מכות אש הוא ואגלי בהתייהו עיי"ש ועי' בחידושי הגאון מהרא"ל צינץ ז"ל מ"ש בענין זה וכ' דבכ"מ אין להקל בנמצא הכבד מראה גע"ל בעוף שמן אלא אם כל הכבד הוא גע"ל אבל אם לא נמצא המראה גע"ל רק במקצתו ושאר כל הכבד הוא אדום כטבעו וידוע שנפלה לאור טריפה אף בעוף שמן דבכה"ג א"א לתלות המראה גע"ל מחמת שמנו דאם מחמת שמנו הי' צריך להיות כל הכבד כמראה גע"ל ותלינן דבודאי המראה גע"ל אשר במקצתו הוא מחמת האור עיי"ש ועי' עוד במחזיק ברכה שם שכתב בשם י"א דכבד האווזים לבן ואם נשתנו ונעשו גע"ל כחלמון ביצה יש לאסור אך כ' דאין לחוש לאסור בזה אלא בידוע שנפלה לאור עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ד' שהביאו והעלה דמ"מ בעופות השמנים יש להקל אפי' בידוע שנפלה לאור עיי"ש:

יב ככרתי. עבאה"ט מ"ש דבלב וקורקבן אפי' כמראה ביצה טריפה ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ח' ובמחזיק ברכה אות ג' ועי' חכמת אדם שם דבצירוף עוד צדדים להקל יש לצרף דעת המקילין להתיר בהפ"מ במראה גע"ל בכל מקום עיי"ש (ועי' בס"ק הקודם) ועי' בדע"ת ס"ק ג' ובמי דעת שכ' דהעיקר לדינא דאם נשתנו הלב והקורקבן למראה ירוק כחלמון ביצה שקורין גע"ל או כזהב וכדומה דינו כירוק ככרתי ויש לאסור בידוע שנפלה לאור אכן אם לא נודע שנפלה לאור יש להתיר בזה אף שלא בהפ"מ עיי"ש: (יג) המעים. עבשו"ת שם ארי' חיו"ד סי' ט"ז שכ' באמצע התשו' שהביא דברי השואל דהמסס הוא ירוק בתולדה והביא ראיות לזה והוא מדחה ראיותיו דז"א וכמו שאנו רואין למראה עינינו כי ההמסס אינו ירוק כדקין והדרא דכנתא רק שהוא נוטה ללבן ולמראה בשר עיי"ש לדרכו. ועי' בדע"ת סוף ס"ק ז' שכ' דבהמה שנפלה לאור ונשתנו הכרס או הקיבה או ההמסס י"ל דלהאוסרים הוו בכלל שאר מעים עיי"ש:

יד שדרכן להיות ירוקים. עבאה"ט מה שכ' דאותן אברים שדרכן להיות ירוקים והוסיפו בירקות כשר ועי' מק"מ ס"ק ח' דאברים שדרכן להיות גע"ל ונשתנו למראה גרי"ן ג"כ כשר דהוי רק כמו שהוסיפו בירקות כמובן למבין בסוגי הצבעים עיי"ש ועתב"ש שם שנסתפק דאברים הירוקים ככרתי כגון הדקין שנשתנו למראה גע"ל מהו וצדד לכאן ולכאן וסיים וז"ל מיהו לדינא קשה לסמוך בדאורייתא להקל בנשתנה מירוק לירוק עכ"ל ועי' בשפ"ד ס"ק א' ועי' במחזיק ברכה אות ו' מה שכ' ע"ד התב"ש בזה והעלה להתיר בזה עיי"ש וכ"כ במק"מ שם ובדע"ת ובמי הדעת ס"ק ד' לדינא עיי"ש. ועי' עוד בתב"ש שם מ"ש בדין נשתנו למראה אחרת כגון ללובן ועי' בדע"ת ובמי הדעת שם שפסק דאם נשתנו למראה לובן וכדומה אין להקל אלא בהפ"מ דוקא עיי"ש:

טו האדימו. עד"ק ס"ק ד' שנסתפק בקרום של מוח שדרכו להיות לבן אם האדים וגם אם שייך לומר במוח שדרכו להיות לבן כיון שיש בו חוטי דם וא"כ י"ל אף שהאדים מ"מ הו"ל כאדום והאדים ביותר וגם מה יהי' אם הלבינו החוטים הללו האדומים שבמוח אם הוא בכלל אדום שהלבינו וסיים בכל זה בצ"ע עיי"ש:

טז ואפי' לא הגיע לחלל. עי' בס' יריעות שלמה אות א' שנסתפק לפי מה דמבואר כאן דאפי' לא הגיע לחלל טריפה מה יהי' אם עוף נפל לאור ולאחר כמה ימים כששחטו מצאו שניקב הלב אבל לא עד בית החלל וגם אין מראה ירוקה נראה שם רק ניקב סתם אם לא נימא כיון דנפל לאור מסתמא ניקב מחמת מכות האש ובאמת הוריקו מתחלה במקום ההוא רק שהמראה ירוקה כבר עשה פעולה ועבדה הנקב ע"י הלקותא וממילא הוא טריפה אפי' לא הגיע הנקב לחלל כמו אלו הי' מראה ירוקה במקום ההוא שהי' טריפה אפי' לא הגיע לחלל כיון שנשתנה מחמת מכות האש דסופו לנקוב לגמרי עד החלל וכן בכבד שנתמסמס נגד הבני מעיים או שניקב הקורקבן אבל לא עד הכיס אם נימא דהך ניקב או נרקב הוי כמראה ירוקה דאמרינן ע"י שהוריקו נעשה הנקב או דנימא לאידך גיסא מדלא נראה עתה שהוריקו אף דיכול להיות שע"י ההרקה נעשה הנקב ולכן לא נראה עתה מ"מ כל שלא נראה הרקה לפנינו אמרינן דהנקב בא מחמת חולי ולא ע"י שהוריקו וכיון שאינו מעבלע"ב כשר וכ' ממשמעות הפוסקים להקל דכל שלא ראינו ירקון לא תלינן הנקב במכות אש ואמרינן דהנקב הוא מחמת חולי עיי"ש:

יז לא הגיע לחלל. עי' מ"ז ס"ק ד' דבכ"ז לא אסור אלא דוקא כשהוריקו הלב והקורקבן נגד החלל באופן שאולי ינקוב שם להלאה כנגדה ממש יתפלש הנקב לחלל ואז אסור שפיר אף שלא הגיע לחלל אבל בהוריק משהו שלא כנגד החלל כגון בערלת הלב יש להכשיר דלצדדים אין מתפשט עיי"ש ועי' בחידושי הגאון רעק"א ז"ל לעיל סי' מ' שכ' כן בתורת תמי' דמשכחת דבלב כשר כשנשתנה שלא כנגד בית חללה ונשאר בצ"ע עיי"ש וע' בתב"ש ס"ק ד' שאינו מחליט דאינו מתפשט לצדדים וחוכך להחמיר ורק לצורך גדול הקיל לומר דאינו מתפשט לצדדים עיי"ש וע' מק"מ ס"ק ד' שכ' דאולי גם כוונת המ"ז שכ' להכשיר הוא רק לצורך גדול דוקא עיי"ש ועבשו"ת שארית חיים סי' ט' מ"ש בדברי המ"ז הנ"ל וכ' דלדעתי נראה להחמיר בזה דזה לא דמי לדין דניקב הלב ע"י חולי דכשר כשלא הגיע לבית חללו דחילוק גדול יש בין נקב ע"י חולי לנפל לאור והוריק דהא תמונת הלב ידוע שהולכת ומתקצרת למטה וא"כ כשיש למטה בצדה מראה ירוק מה חזית למימר דהמכוה הולכת ביושר מעבלע"ב והוי כמו שלא כנגד החלל שמא הולכת באלכסון והוי כנגד החלל דמנא ידעינן איך שלט בה לקותא של האור דהא אין אנו יודעין מאיזה צד נכוית ביותר ואולי בא מצד האלכסון וקלקל רצועה באלכסונה והוי כנגד החלל ולחומרא אזלינן. ואין להקשות דא"כ גם בכבד נימא דאף שלא הוריק נגד המעיים או כנגד חיותא דינא הכי שנמדוד רצועה כנגד המעיים או כנגד חיותא. דז"א דהכא בלב הא ליכא כ"א חד צד להתירא דהיינו כשתאמר דהלכה בשוה אבל כל אלכסונה טריפה משא"כ בכבד אדרבה בכל שטח הכבד שתמדוד הלקותא יהי' כשר רק כשתאמר שהאלכסון הוא כנגד המעיים אז יהי' טריפה זה לא אמרינן. א"נ י"ל דמגדר רובא נגעי בה דבכבד רוב מקומות כשרים הם אבל בלב הוי הרוב להטריף משא"כ בניקב ממש ע"י חולי וחזינן דשלט החולי מעבלע"ב שלא במקום חלל אז באמת כשר. ע"כ נראה דבנפל לאור והוריק הלב אף אם הוריק למטה מחללו טריפה. אך בזאת נאות לנו להקל בזה היכא דניכר הירקות בלב למטה מבית חללו והמראה ירוק הולך מעבלע"ב למטה מחללים דבזה שפיר יש להקל דזה דמי ממש לניקב מחמת חולי וכ' די"ל דאף דקודם השליקה לא הי' המראה ירוק מעבלע"ב והי' רק מלעיל רק לאחר ששלקו נעשה ההורקה מעבלע"ב למטה מהחלל כשר דהשליקה מגלה איכות הכוי' במקום אשר שדא תיכלא. וכן איפכא אם קודם הבישול הי' הירקות מעבלע"ב אף שלאחר הבישול נשתנה למטה ונשאר הירקות למעלה ג"כ כשר כיון דחזינן תחלה דרך המכוה שהלכה ביושר ולא שלטה כנגד החללים עכת"ד:

יח והכבד. עי' פרי תואר ס"ק י"ג דהוריק כבד לא הוי רק ספק טריפה עיי"ש:

יט כנגד המעים. עבאה"ט מ"ש מהש"ך בשם הטור ועשפ"ד ס"ק ג' מ"ש ע"ד הש"ך בזה ועי' במחזיק ברכה אות כ"ז מ"ש בביאור דברי הש"ך בזה:

כ דהיינו בראש הדק וכו'. עתב"ש ס"ק י"ד מ"ש בזה והעלה דבהוריקה כבד בצד פנימי משהו אין חילוק באיזה מקום שהוא דבכל מקום טריפה עיי"ש אן במחזיק ברכה שם (בד"ה והרב) השיג עליו והעלה דאנו אין לנו אלא מה שהוא מוסכם בש"ע דדוקא נשתנה כנגד המעיים או כנגד מרה וכו' טריפה ולא זולת עיי"ש דכ"כ במ"ז ס"ק ג' עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ה' ובמי הדעת שכ' דשלא בהפ"מ יש להחמיר כהתב"ש עיי"ש:

כא וכלפי פנים. עמ"ז ס"ק ד' ושפ"ד ס"ק ד' שכ' דמ"ש כלפי פנים אינו ר"ל דלא אסור אלא בהוריקה הצד הרואה הב"מ אבל מצד חוץ אף נגד הבני מעיים לא אסור דז"א דדוקא כשהוריק מבחוץ באותו חלק שאינו מכוון נגד המעיים אבל באותו חלק שהוא מכוון נגד המעיים אף שהוריק מבחוץ לבד נמי טריפה דאמרינן כבר שלטה מעבלע"ב וגם למעיים אלא דלא גלי עדיין עיי"ש אבל בכנפי יונה כ' דלא אסור אלא בהוריק העבר הרואה את המעיים עיי"ש באורך וצ"ע וע' במק"מ ס"ק י':

כב כנגד המרה וכו'. עבאה"ט וע' בחגורת שמואל לעיל סי' מ"א ס"ק ז' וע' במחזיק ברכה שם אות יו"ד וכאן אות כ"ט מ"ש ע"ד החגורת שמואל בזה ולדינא ע' תב"ש שכ' דהוריקה הכבד לצד חוץ כנגד מקום המרה אפי' במשהו טריפה דהוי כניקב שם הכבד וגם המרה ואם הוריק נגד מקום חיותא אינו טריפה אא"כ אילו ניטל שם מקום ההורקה בפילוש לא היו נשארים הזיתים דמקום חיותא נקיים ואם ההורקה הוא מן הצד בסמוך למקום חיותא באופן שאלו נתפשט קצת לצדה לא הי' נשאר הזיתים דמקום חיותא נקיים אין להכשיר רק לצורך גדול עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק ד' ובשפ"ד ס"ק ג' רק שמה שמחמיר התב"ש דגם בהוריק מן הצד רק לצורך גדול דוקא אמרינן דאינו מתפשט לצדדים בזה כ' בפרמ"ג שם להקל וכ' וז"ל וזה הכלל דבעובי מתפשט מעבלע"ב ולרוחב הצדדים אינו מתפשט וכן אם הוריק מצד חוץ כנגד מקום חיבור הכבד בטרפשא חוט ארוך אף שלא הגיע מעבלע"ב סופו להוריק כולו ונתלשה הכבד וטריפה וה"ה אם חוט ארוך הוריק כנגד המרה כל שאלו ינטל אותו החלק לא נשאר כזית בצירוף המקום תלייתה טריפה אבל מה שהוריק מצדדים אין מתפשט עכ"ל וע' בדבריו בס"ק ג' שם וע' בדע"ת ובמי הדעת ס"ק ה' שכ' דמ"מ בלא הפ"מ אין להקל ויש לחוש להתב"ש דחיישינן שהוא מתפשט לצדדין עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק י"א מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה במ"ש דבהוריק חוט ארוך במקום חיבור הכבד בטרפש טריפה דהוי כנתלשה כבד משם דהא קיי"ל דאפי' נעקרה מטרפש כיון שעכ"פ גוף הכזית כבד שלם ונקי כשר א"כ ממילא דגם בנ"ד כשר בזה עיי"ש:

כג כל מקום חיותה. לאו דוקא כל מקום חיותא אלא כל שלא נשאר נקי הזתים דמקום חיותא בשלימות טריפה. תב"ש ס"ק ד' ומק"מ ס"ק י"א. ועי' במחזיק ברכה לעיל סי' מ"א אות יו"ד:

כד שצלעותיה מגינות. עבאה"ט מ"ש מהפר"ח שהכריע דבהפ"מ יש להתיר אף כשחזינן שהוריקה הריאה וע' בכו"פ שהסכים לדינא להפר"ר עיי"ש אבל בתב"ש ס"ק ה' העלה דהעיקר לדינא כהב"ח דאסור אפי' בהפ"מ דהוי ספק פלוגתא עיי"ש וע' בבל"י ס"ק ח' וע' במחזיק ברכה אות ל"ב שהביא כל דבריהם והביא ראיות לדעת הפר"ח להקל בזה בהפ"מ עיי"ש וכ' בשפ"ד ת"ק ז' מיהו בעוף אין צריך לבדוק הריאה אף שראינו שנפלה לאור עיי"ש וע' בפרת"ב סי' ל"ח סעי' ל"א וברא"פ ס"ק נ"ג שפסק בזה כך דכל שנמצא שהוריקה הריאה בין מראה בלא"ה ובין מראה גרי"ן טריפה בין בבהמה ובין בעוף בין שנפלה לאור ובין שנפלה למים רותחין דק שא"צ לבדוק לכתחלה בעוף הריאה שלו אע"פ שידוע שנפלה לאור ובבהמה יש לבדוק לכתחלה אם אפשר ובמקום הפ"מ יש להקל ולהכשיר אף שראה שהוריק בין בבהמה ובין בעוף עיי"ש וע' בגה"ק כאן אות א' ובמק"מ ס"ק י"ב מה שהאריך בזה והעלה דבהפ"מ לבד אין להקל בהוריק אלא אם הוא ג"כ שעהד"ח גדול עיי"ש. ועי' במ"ז כאן ס"ק ה' ובפרת"כ שם ובמק"מ וגה"ק שם דכ"ז הוא בירוק גרי"ן או בלא"ה אבל בירוק געה"ל בכל ענין טריפה ואף שלא הי' רק הקרום העליון געה"ל יש להחמיר אפי' בשעהד"ח עיי"ש. וע' עוד ברא"פ שם ס"ק מ"ו ומ"ז דבנפלה לאור והאדימה הריאה אם אין שם כיווץ וקמט יש להקל בהפ"מ עכ"פ ואם יש שם כיווץ ואדום יש לאסור אפי' בהפ"מ עיי"ש וע' בדע"ת ס"ק ו' שהביאו וכ' דכ"ז הוא רק בעוף אבל בבהמה אף שיש שם כווץ וקמט יש להקל בהפ"מ עיי"ש (וע' מזה בדברינו לעיל סי' ל"ח ס"ק ע"א):

כה שהוריקה. עבאה"ט מ"ש מהפר"ח לאסור בין בבהמה ובין בעוף ועתב"ש סק"ו שכ' דהעיקר דאין טריפות פוסל בטחול דעוף גם בנפלה לאור עיי"ש וכ"כ במחזיק ברכה סי' ל"ד לדינא עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ט':

כו רק משהו. ואף שנשאר עובי ד"ז טריפה. תב"ש ומ"ז ס"ק ו' ושפ"ד סוף סי' זה. ועי' במחזיק ברכה שם ועי' בדע"ת ס"ק ח' מ"ש בדין זה: (כז) טריפה. וכוליא של בהמה אם הוריק או האדים יש להכשיר. שפ"ד ס"ק ט'. ועי' בדע"ת שם (ועי' בדברינו להלן סק"ל):

סעיף ב:

כח כשעמדו בששינוייהם. כ' בימין משה ס"ק ג' בשם מהריק"ש אם נמצא בהם שינוי ונאבדו שא"א לשולקן אזלינן לכ"ע לחומרא עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק ט' מחודש ב' שהביא ג"כ דברי המהריק"ש הנ"ל והסכים עמו לדינא אבל לא מטעמי' וסיים דכ"ז הוא אם ידוע דהשינוי מראה הי' בודאי טריפה ובמקום הפוסל אלא שהי' צריך לשולקן ולא הספיק לשלקן עד שנאבדו אבל אם קודם שנאבדו לא ידע בבירור שהוא שינוי הפוסל ובמקום הפוסל כשרה עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ל"ט ובדע"ת ס"ק י"ג (וע"ל ס"ק צ"ה):

כט אחר ששלקן. וכ"ש אם חזרו ע"י רחיצה בעלמא בלא שליקה דיש להקל. דע"ת ס"ק י':

ל ששלקן. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הבאה"ט מהש"ך מלשון הרמב"ם דלאחר ששלקן ממרסין בהם עי' בדע"ת שם שהוכיח מלשון הרמב"ם בתשו' דלדינא אין נ"מ בין אם לא חזר אלא מרס בה גם בידים או אם חזר גם בלא מירוס עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט מהב"ח דמבושלים הרבה כסתם שליקה וכו' עי' בכנפי יונה שכ' שמצינו כמה פעמים דשליקה מרובה מבישול ולפעמים להיפוך ובנ"ד הוי שליקה מועטת פחות מבישול ואף שהעבירה רק ברותחין גרידא הוי שליקה עיי"ש (ועי' בבית יצחק בעמ"ז ס"ק ח') ועי' בביאור הגר"א לקמן סי' ע"ג ס"ק י"ב דהוכיח דשליקה בכ"מ הוא פחות מבישול ואפי' פחות מכבוש עיי"ש אבל בתב"ש ס"ק ז' כתב דלדידן נפל היתרא דשליקה בבירא כיון שאין אנו בקיאין בין שליקה מרובה למועטת לכן מטריפים בכל גווני דאף שחזרו ע"י שליקה מועטת חיישינן שמא שליקה מרובה הוא עיי"ש וכ"כ בשפ"ד ס"ק יו"ד לדינא עיי"ש (ועי' בתפארת ישראל על המשניות חולין פרק ג' משנה ג' אות נ"ה שהביא דברי השפ"ד הנ"ל ותמה במה שמחמיר בזה כ"כ והמעיין בדבריו יראה שגרם לו על שלא ראה בתב"ש שכ' כן ולא ראה דבריו רק בפרמ"ג שהעתיקו בקצרה) ועי' בשפ"ד שם שכ' דמ"מ בא"י אם נפלה לאור ונמצא שינוי בזה יש לסמוך גם לדידן אם חזרו ע"י שליקה דהוי כמו ס"ס עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ל"ו שהביא דברי התב"ש והפרמ"ג הנזכר והאריך בענין זה והעלה דהרב תב"ש הפריז על המדה בזה במ"ש דלדידן נפל התירא דשליקה בבירא אלא דמאי דאנן אין בקיאין הוא רק בין בישול היטב לבישול יותר מכדי צרכו דבזה יוכל לטעות בקל באין מבין הגבול שיצא מגדר בישול היטב ובא לכלל בישול יותר מהראוי אבל בנ"ד שהוא להבחין בין בישול מעט ובין בישול כל צרכו שפיר גם אנן בקיאין דכשנשלק מעט דבשיל ולא בשיל הוא דבר הניכר לכל ובזה יש להכשיר אם נפלה לאור ונשתנו ע"י שליקה מעט דבשיל ולא בשיל וחזרו למראיתן וכ"ע מודים דבזה אנו בקיאים עיי"ש ועי' בבית אפרים בקונטרס הראיות לסי' ל"ח אות כ"ז מ"ש בענין זה ועי' בדע"ת שם מה שהאריך בזה ובמ"ש בזה לדינא ועי' בשלחן גבוה ס"ק ט' סוף מחודש א' שכתב דכן נהג הוא פעמים הרבה בכליות שנשתנו למראה האסור ושלקו וחזרו למראה כשרה והכשירינהו עיי"ש אבל כבר כתבתי לעיל (ס"ק כ"ז) דאף שהוריקו הכליות או האדימו כשר בכ"מ אף שלא חזרו למראה כשרה. ומ"ש הפת"ש מהשאילת יעב"ץ עי' בדע"ת ס"ק י"ב:

לא וחזרו למראיהן. עבאה"ט מ"ש מהפר"ח דבא"י אם נפלה לאור כשר אף שלא חזרו בפנימיותן רק מבחוץ לבד ועשפ"ד סוף ס"ק י"ט (בד"ה פ"ח הביא) שכ' דאפשר לסמוך ע"ז אפי' לדידן אפי' בלא הפ"מ עיי"ש: (לב) למראיהן. עי' בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' רל"א שכ' דאם שלקן ונסתלק הירקות מן האדומים או האדמימות מן הירוקים כשר אע"פ שלא חזרו למראיתן ממש דאם איתא שהוא מחמת האש הי' מוסיף בשינוי מראה ע"י השליקה עיי"ש ועי' במחזיק ברכה שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה ועי' בדע"ת ס"ק י"א מ"ש בזה והעלה דמ"מ אין לסמוך על דברי הרדב"ז בזה אלא בהפ"מ דוקא עיי"ש:

לג כשר עי' דע"ת בסוף הס"ק שהביא מהדמש"א דאם שלקן במי בישול של לפת אין לו דין שליקה כלל ודוקא מים לבד מהני עיי"ש:

סעיף ג:

לד ואירע ששלקן. עבאה"ט מה שכ' דמותר לאוכלן צלויין ולא חיישינן וכו' ועי' בשלחן גבוה ס"ק י' ועי' בשו"ת מקום שמואל בחידושי דינים ליו"ד ועי' שפ"ד ס"ק י"א שכ' הוכחה מהרמב"ם דבכה"ג צריך מדינא שליקה עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות מ"ד מה שהאריך בזה ועי' בשו"ת שבסוף הס' בית לחם יהודא מ"ש בזה:

לה ששלקן. עתב"ש ס"ק ז' שכ' דכיון דאין אנו בקיאין בין שליקה מועטת לשליקה מרובה לכן יש להחמיר בזה אף כשלא נשתנו כ"א לאחר שליקה מרובה דדלמא אכתי מועט הוי עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ל"ו ובדע"ת ס"ק י' מ"ש בזה באורך (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ל'):

לו ונשתנו. עבאה"ט מ"ש מהפר"ח בעובדא דמהריק"ש באשה שמצאה ירקות בכבד וכו' ועשפ"ד ס"ק י"ט שסיים בזה דלדידן בלא ראינו שנפלה לאור יש להתיר בכה"ג בפשיטות אף בלא הפ"מ עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ל"ט שכ' שדברי הפרמ"ג הם עיקר לדינא עיי"ש ועי' בזכור לאברהם (להרב מהר"א אלקלעי ז"ל) בסי' זה מ"ש בזה בשם השלחן גבוה והמחזיק ברכה ועי' בדע"ת סוף ס"ק ט"ז מ"ש ע"ד בזה עיי"ש:

לז טריפה. עי' פרי תואר ס"ק א' שכ' דלא הוי רק ספק טריפה ובצירוף עוד ספק כשר דהוי ס"ס עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק י':

לח ביון שנפלה לאור. עבאה"ט ועש"ך ס"ק י"ב שהעלה דבלא נפלה לאור ולא נמצא שינוי אלא לאחר שליקה, גם לדעת המחבר כשר עיי"ש ועי' בפרי תואר ס"ק ח' שפסק ג"כ הכי לדינא עיי"ש והנה בס' תפארת למשה תמה על הש"ך בזה אמנם בקוה"ר שברא"פ לסי' ל"ח אות כ"ו מדחה דברי התפארת למשה בזה עיי"ש:

סעיף ד:

לט של עוף בייתי. עבאה"ט ועט"ז ס"ק ט' שהעלה דלדידן נפל האי התירא בבירא דממ"נ אי ידוע שנפלה לאור טריפה דכיון דרוב בייתות כבדן אדום הוי כנאבדה בלא בדיקה דטריפה עד שיתברר ההיתר כדלקמן סעי' ה' וכאן א"א לברר אם הוא ירוק בטבעו כמדבריי או הי' אדום: והוריק מחמת האור ואי באין ידוע שנפלה לאור בלא"ה נמי כשרה עיי"ש ועמ"ז מ"ש בזה ועתב"ש ס"ק ח' שכ' דהעיקר כהט"ז דאין חילוק בין עוף בייתי או מדברי רק דבעלמא היכא דנמצא ירוק ולא ידעינן אי נפלה לאור או לאו אז לא תלינן להקל דהשינוי בא מחמת דבר אחר רק בהפ"מ כדלקמן סעי' ו' אבל בבייתי שיש במינו מדברי יש להתיר ירקות הכבד אף בלא הפ"מ היכא דלא נודע שנפלה לאור אבל בנודע שנפלה לאור אין להקל כלל עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות מ"ח מ"ש בזה והעלה דבהפ"מ יש לסמוך על המחבר דמוכח דעתו להכשיר בבייתי שיש במינו מדברי אף בידוע שנפלה לאור דמ"ש קצת אחרונים דהמחבר מיירי דוקא באין ידוע שנפלה לאור ז"א עיי"ש ועי' מזה במק"מ ס"ק ט"ז:

מ שיש במינו מרבריי. עי' במחזיק ברכה אות מ"א ומ"ב דפשוט דר"ל בעוף פרטי חוץ מתרנגולת כי בודאי בתרנגולת לא נמצא שיהי' במינו מדבריי שכבד שלהן ירוק עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ט"ו מ"ש בענין זה והעלה דתרנגולת ותורים ובני יונה גם בהוריקה הכבד יש לאסור אף בהפ"מ ובאווזא ובר אווזא אף בידוע שנפלה לאור ונמצא הכבד ירוקה בין אם כולה ירוקה ובין אם רק מקצתה ירוקה יש להקל בהפ"מ אבל בלא הפ"מ אין להקל ובלב וקורקבן אף בהפ"מ אסור עיי"ש:

מא שכל המדבריים כבדן ירוק. עי' במחזיק ברכה אות מ"ו בשם הרב בני דוד שכ' שצריך לידע בבירור שזה מין העוף מדבריי כבדו ירוק ולא בסתמא עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ט"ו מ"ש ע"ד הב"ד בזה ממשמעות לשון הרשב"א:

מב כבדן ירוק. עבשו"ת ריב"א (מהרב מפאקש) סי' ק' שנשאל בבייתי שיש במינו מדברי שנפל לאור ולאחר שליקה נעשה ירוק ככרתי אם י"ל דכיון דלא נשתנה רק לאחר השליקה בודאי לא מתולדה היתה ירוקה דא"כ גם קודם השליקה הו"ל להיות ירוק והשיב דאין לחוש די"ל דכבד זה היתה באמת מתולדה ירוקה מתחלה כבר מינה אך כאשר נפלה לאור קוטרא עלה בה והאדימה ולאחר שנשלקה חזרה למראה הראשונה עיי"ש:

מג ירוק. עי' בהגהת אמרי ברוך שמצדד דאם הורק הכבד רק נגד המעיים ואין שינוי במעיים יש להקל בעוף בייתי שיש במינו מדבריי עיי"ש אמנם יעיין במחזיק ברכה שם באות שאח"ז שכ' דיש רצו לומר דהא דתלינן במין מדברי דוקא כשכל הכבד כולו ירוק אז תלינן במין זה המדברי אבל אם נמצא כבד בעוף בייתי שהי' קצתו ירוק ולא כולו והי' הירקות במקום הפוסל אין לתלות במין מדברי אבל בס' בני דוד שם דחה דבריהם דכל דידוע שמין זה מדברי כבדו ירוק אנו תולין הירקות הזה שנמצא בהבייתי בתולדתה דאותו המין אף שהוא רק במקצתו עיי"ש:

סעיף ה

מד נפלה לאור. כ' בפרי תואר ס"ק י' דאפי' ספק נפלה לאור כגון שהיו ב' ונפל א' לאור ושחטו א' מהם וא"י איזה מהם נפל לאור צריך בדיקה לכתחלה אבל אם ליתנייהו קמן למיבדקה כשרה משום דהוי תרי ספיקי עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ט"ז מ"ש בדברי הפרי תואר בזה וסיים בצ"ע ועבשו"ת שם ארי' בההוספות סי' מ"ז. ועי' בשו"ת שם ארי' בההוספות סי' י"ז מ"ש לענין עוף שנפל לאור וספק אם שהתה כשיעור שיחמרו ב"מ או לאו עיי"ש (וע"ל סק"א):

מה בני מעיה. עי' כנפי יונה שכ' דאם חציין או רובם של האברים הם יפים ולא נשתנו והשאר נאבדו ולא נבדקו כשר שמזה שנשאר שלא נשתנו יש ראי' לאותן שנאבדו שאף הם לא נשתנו אבל אם לא נשאר רק הריאה לבד שלא נשתנה אין למדין ממנה על הנאבדים עיי"ש אבל בתב"ש ס"ק ח' וכו"פ ס"ק ו' ומ"ז סוף ס"ק ט' כ' לדינא דבעינן שיבדוק כל האברים ואם לא נבדקו כולן אפי' בדק רובן ולא נשתייר רק אבר א' לבד שלא נבדק אסור עיי"ש והנה בדע"ת ס"ק ט"ז פסק לדינא כדעת הכו"פ להקל עיי"ש אבל למעשה קשה לפענ"ד לסמוך ע"ז להקל כיון שגם במחזיק ברכה אות נ' כ' דהעיקר לדינא להחמיר בזה עיי"ש ועי' בשו"ת ש"ב הגאון מ' אייזיק שור מבוקארעשט (הנספח לס' קרני ראם עה"ת) בסי' ח' שנשאל בדין אווזא שנפלה לגיגית מלאה מים רותחין והכבד נאבדה בלא בדיקה ושאר הב"מ נבדקו ונמצאו יפים והכשיר דאף דהתב"ש החמיר דלא מהני מה ששאר הב"מ נבדקו דכל שאבר א' מהם לא נבדק טריפה מ"מ בנ"ד שלא נפלה לאור רק לרותחין דבלא"ה יש הרבה דעות להקל בזה (ע"ל ס"ק ב') ע"כ יש לסמוך על הכנפי יונה להקל עכ"פ בכה"ג עיי"ש:

מו צריכה בדיקה. עי' בשו"ת שם ארי' בההוספות סי' י"ז שכ' דרק הבני מעיים הוא שצריך לבדוק אבל קרום של מוח א"צ לבדוק כיון שעצם המוח מפסיק וכן א"צ לבדוק חוט השדרה כיון שהוא סגור כולו בעצמות החוליות ומפסיקים ומגין עליו עיי"ש ובדע"ת ס"ק ט':

מז ואי. עי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' נ"ב שכ' דבהטילה ביצים או ששהתה יב"ח א"צ בדיקה וכשר עיי"ש:

מח ליתא קמן וכו'. וכל זה דוקא בעוף אבל בבהמה דנפלה לאור וליתא קמן למיבדקינהו עי' באה"ט סוף סי' זה ובדברינו שם (ס"ק נ"ח):

מט אסורה. עבאה"ט מ"ש מהבה"י מעשה בא לפני בתרנגולת וכו' ועי' בל"י ס"ק א' שהביא דברי הבה"י בזה וכ' הנה מ"ש בראשונה להטריף אם נמצא בבשר צרירות דם אינו יודע לטריפות זה וכו' ואף אם נשרף הבשר ולא הגיע החמימות לבני מעיים למה לנו לאוסרה בחנם כשאין רואין שם ריעותא עכ"ד ועי' בדבריו בקונטרס התשו' שבסוף הס' בתשו' השייכה לסי' זה מ"ש בענין זה ותורף דבריו דהכל תלוי אי אנו בקיאין בבדיקת נפלה לאור או לאו דאם אין אנו בקיאין יש לאסור בזה אך לפי דעת הרבה פוסקים דאף בזמה"ז אנו בקיאים בבדיקת נפלה לאור יש להקל (וע"ל ס"ק נ"ז) ומ"מ סיים דלדינא לא מלא לבו להקל נגד הבה"י אלא בבשר שנמלח עם התרנגולת אבל התרנגולת עצמה אם אין הפ"מ יש לחוש לדברי הבה"י עיי"ש ועי' במחזיק ברכה סוף סי' זה מ"ש בענין זה וכ' שאין מקום לדברי הבה"י כלל ויש להתיר להדיא אף גוף התרנגולת ע"י בדיקה עיי"ש ועי' שפ"ד סוף סי' זה ועד"ק ס"ק א' שכ' דאף שעמד על כירה ניסקת ונכוו רגליו או שעמד בכלי מלא רותחין אם ידוע ששאר הגוף לא בא אליו חום האור והרותחין יש להקל בעוף הגס בבדיקת צוה"ג עיי"ש ובמק"מ ס"ק ב' ועי' בדע"ת ס"ק ז' ובמי הדעת שם שפסק כן בהחלט דעוף שנפל לאור ולא נשתנו אברים הפנימיים כלל אלא שנשרף בעור ובשר אצל הצלעות וכדומה ונצרר הדם יש להקל עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קפ"ה באווזא שנפלה למים ונתלחלח הנוצה שלה ולקחה המשרתת האווזא והעמידה על הבלעכי"ן שקורין ענגליש"ע קע"ך כדי לייבש את נוצתה ותחת הבלעכי"ן לא הי' עוד אש והגחלים כבר עממו וכבו רק שהבלעכי"ן היו חמין עד שהיד סולדת בהם ועמדה האווזא שם לערך עשרה מינוטי"ן ואח"כ שחטו האווזא ומצאו על בשרה שבמקצת הכרס מבחוץ נצרר הדם וכ' דיש להקל בזה מכמה טעמים דכיון דהיתה האווזא לחה ממים שעלי' והניחה על הכירה דינה כנפלה לרותחין דיש דעות להכשיר וגם לא הי' החום רק למטה ולא מכל צד וגם כיון דמקודם היתה האווזא במים צוננים והניחה כך על הבלעכי"ן א"כ היו הצוננים שעל נוצות האווזא מחלישין ומקררין כח החום של הבלעכי"ן שתחתי' ומצטנין קצת ואין לה כח לשלוט כ"כ לפנים וע"כ אמרינן דעכ"פ בדיקה מהני בזה ובפרט דלא נשתהה כ"כ והט"ז כ' דבעינן שיעור חמימות מכל הלין טעמי כ' דמהני עכ"פ בדיקה גם לדידן בזמה"ז עיי"ש באורך ועי' בדע"ת ס"ק י"ב (ועי' בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' י"ד) ועי' בדברינו להלן (ס"ק נ"ז):

סעיף ו

ג טריפה. עי' כנה"ג בהגהת ב"י אות כ"ט ובמחזיק ברכה אות נ"א באריכות:

נא ויש מכשירין. עי' בד"מ דלהיש מכשירין א"צ לשאול אי נפל לאור ועי' מק"מ ס"ק י"ח שסיים בזה בצ"ע עיי"ש: (נב) אלא תלינן וכו'. משא"כ כשראינו שנפלה לאור אף שלא ידעינן דנחמרו בני מעי' לכ"ע תולין במצוי מלתלות בתולדה שאינו מצוי. שפ"ד ס"ק י"ד:

נג ויש לסמוך עלייהו. עבאה"ט ע"ש מהש"ך דדוקא בהפ"מ עי' בשו"ת זרע אמת הספרדי חלק ב' סי' י"ג שכ' להקל בזה אפי' שלא בהפ"מ עיי"ש אך בשפ"ד ס"ק ט"ו כ' דאף דמהט"ז משמע דאפי' שלא בהפ"מ יש להקל מ"מ כיון דהרמ"א כ' ויש לסמוך עלייהו ולא כ' וכן נוהגין או והכי נהוג משמע דוקא לעת הצורך או בהפ"מ הוא שיש להקל ולא בענין אחר עיי"ש בתב"ש ס"ק ג' ועי' במחזיק ברכה אות נ"ב שכ' שכן עיקר לדינא שאין להקל בזה כ"א בהפ"מ דוקא עיי"ש ועי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ד' אות ז' באריכות ועיי"ש עוד בשפ"ד שכ' דזה דוקא בעוף אבל בבהמה אף להש"ך שרי אפי' שלא בהפ"מ באין ידוע שנפלה לאור עיי"ש, ועי' תב"ש שם דבמראה גע"ל יש להקל באין ידוע שנפלה לאור בין בבהמה ובין בעוף אפי' שלא בהפ"מ ועי' בבית אפרים בקונטרס אחרון לטריפות הריאה סי' ל"ח אות כ"א ועי' בדע"ת ס"ק י"ז מ"ש בזה והעלה דבלא נודע שנפלה לאור ונשתנו האדומין והוריקו או להיפוך אם הוא כן בשאר אברים ושלקו ולא נשתנה אין להקל אלא בהפ"מ עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק י"ב):

נד עלייהו. עבאה"ט ס"ק י"ב מ"ש מהש"ך משום שהירקות מצוי תמיד בכבד מחמת חולי ועד"ק לעיל סי' מ"א ס"ק ו' ובמק"מ שם ס"ק י"ג שכ' דאף דקיי"ל להקל בהפ"מ בשינוי מראה לבד בלא ידוע שנפלה לאור מ"מ בכבד שהוריקה יש לחוש טפי כיון דבלא"ה יש מחמירין בהוריק הכבד מחשש נפילה לאור ואין להתיר אלא בהפ"מ וגם שעת הדחק יחד אבל אם לא הי' הפ"מ וגם שעהד"ח אין להקל אלא א"כ יש לתלות שע"י שהי' המרה מונח עלי' כמה שעות אחר שחיטה שדרכה להוריק מזה או שלא הוריקה רק למעלה שלא בעומק אפי' נשאר הזתים בלי שינוי עיי"ש ועי' מזה בס' דברי אברהם ס"ק למ"ד באריכות ועי' בשו"ת מטה יוסף חלק ב' סי' ו' בעובדא דכבד עוף הי' ירוק ככרתי והי' ניכר שנשפך המרה לתוכה כי המרה לא היתה מלאה כל צרכה והכשירה רב א' כי יש לתלות הירקות שבכבד שנעשה ע"י שנשפך המרה לתוכה היכא שלא ידוע אם נפלה לאור עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות מ"ג מה שמפקפק ע"ד המטה יוסף ודעתו דאין לסמוך ע"ז שהירקות בא מחמת המרה כי מסתימת הפוסקים משמע דאין לתלות בזה כי אם הוא מחמת שהמרה נשפכה לתוכה בהדחה בעלמא הי' הולך הירקות ואין נעשה ירוק בעצם ואם רואין שאינו עובר בהדחת המים מוכח שאין הירקות בא מחמת המרה עיי"ש באורך ועי' בס' מסגרת השלחן הספרדי סוף דין ג' מה שהפליא על הגאון החיד"א ז"ל בזה וכ' דהיכא שיש הפ"מ או שעהד"ח וסעודת מצוה שפיר יכול לסמוך ע"ד המטה יוסף הנ"ל היכא דלא ראו שנפלה לאור ומבואר מדבריו אפי' אם לא עברה הירקות בהדחה במים אפ"ה יכולין להקל בהפ"מ לתלות הירקון בשפיכת המרה עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק י"ז וי"ח מ"ש בענין זה והעלה לדינא דאם לא ידע שנפלה לאור והוריקה הכבד כולה ונמצא כן תיכף לאח"ש ושלקו ולא נשתנה אין להקל אלא בהפ"מ דוקא ואם הוריקה הכבד קצת אפי' כנגד הב"מ או המרה יש להקל אף בלא הפ"מ ואם מראה הכבד דומה למראה ב"מ ממש אפי' במקצתה יש לאסור בלא הפ"מ ובאווזות ובר אווזות יש להתיר בכל גווני גם בלא הפ"מ וכ"ז בלא נשתהה הרבה ונמצא כן תיכף לאח"ש אכן אם נשתהה הכבד לאח"ש כמה שעות ואח"כ מצאו שהוריקה אפי' כולה או שרואין שנשפך מהמרה וחסר ממי המרה אפי' לא נשתהה יש להתיר בלא נודע שנפלה לאור אף בלא הפ"מ ואם ידוע שנפלה לאור ובדקו בשאר האברים ונמצאו יפים צ"ע להקל בנמצא הכבד ירוק גם בכה"ג עיי"ש:

סעיף ז:

נה אכל בבהמה. עי' ש"ך מ"ש לפי שהעור עב וגם הצלעות מגינות ועד"ק ס"ק ד' דהיכא דלא שייך ה"ט כגון אם רואין דצלעות הבהמה נשרפו בפילוש לכ"ע אף בהפ"מ שוה לעוף עיי"ש ובמק"מ ס"ק א':

נו וי"א גם בבהמה. עפת"ש מ"ש מהרדב"ז ועי' בדברינו לעיל (ס"ק י"ז):

נז בידוע שנפלה לאור. עי' בשו"ת שם ארי' בהוספות סי' י"ז דאף להמחמירים מ"מ לא הוי אלא ספק ואם יש ספק אם נפלה לאור וגם ספק דאת"ל נפלה אם שהתה באור כשיעור שיחמרו הב"מ יש להכשיר אף בלי בדיקה כלל ומה"ט כ' שם בדבר שנשאל בבהמות שהיו ברפת בשעת שריפה וכמה מהם נשרפו וכמה מהם ברחו ונחרך שערם ונשרף עורם בכמה מקומות ויש ספק שמא ע"י שנפלו עליהם גחלים בוערות נתהוה כן והעלה דדוקא בנפלה כולה לאור יש שיעור שיחמרו ב"מ משא"כ בנ"ד די"ל שמא נשרף רק ע"י גחלים שנפלו עליהם ואף שהיו קשורים באבוס ויש לחוש שמא לא נתקו מוסרותיהם עד שבא האש סביבותיהם מ"מ כיון שברחו אולי התיר אחד מוסרותיהם או נתקו מאליהם והו"ל כספק נפלה לאור דיש להתיר בבהמה כיון דבלא"ה כמה פוסקים מקילין לגמרי בבהמה לכן אף שיש שינוי באברים הפנימיים יש להקל עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק כ"א שנשאל בבהמות שעמדו ברפת ואחז האש בגג ומיהרו אנשים וחתכו קישוריהם והבהמות ברחו לחוץ ובשעת יציאתן נפלו לפידי אש על כמה בהמות ונשרף קצת מעורם אבל לא נשרף העור מעבלע"ב ולא הגיע עד הבשר ושחטו השורים ובדקו כל האברים ונמצאו יפים ואחר צליית הכבד ראו שהוריקה כולה ושהתה מעל"ע בין שחיטה לצליי' וכ' שיש להתירם בפשיטות ואם נמצא שינוי באברים יש לאסור גם בהפ"מ והמקיל בשעהד"ח יש לו על מה לסמוך אבל אם נשרף העור מעבלע"ב והגיע עד הבשר אף שנשאר קרום דק שלם יש לאסור אף בשעהד"ח אבל אם לא נחרך שער עורה כלל אפי' אם נפלו עלי' לפידי אש ונפלו ממנה לארץ מיד כיון שלא שהתה כלל באש יש להתיר בפשיטות אף בנמצא שינוי באברים הפנימיים עיי"ש באורך (וע"ל ס"ק א'):

נח ונשתנו מעי'. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דבזמה"ז אין אנו בקיאים בבדיקת נפלה לאור וע' בתשו' שבסוף הבית לחם יהודא מ"ש בענין זה באורך וע' בד"ק ס"ק ד' וע' שפ"ד סוף סי' זה מ"ש בזה ומבואר מדבריו דבבהמה שפיר יכולין לסמוך אבדיקותינו בזמה"ז אפי' באין הפ"מ אבל בעוף תלוי בפלוגתת הש"ך והט"ז דלדעת הש"ך אין לסמוך אבדיקותינו בזמה"ז בעוף אבל לדעת הט"ז משמע דבעוף יכולין לסמוך אבדיקותינו אף בזמה"ז עיי"ש וע' בתב"ש שהעלה דבכ"מ יכולין לסמוך בזה אבדיקותינו עיי"ש ולא חילק בין בהמה לעוף ועי' במחזיק ברכה סוף סי' זה שכ' דהעיקר לדינא כדעת התב"ש בזה כי כן הוא דעת גדולי האחרונים עיי"ש וכ"כ בדע"ת סוף ס"ק כ"א לדינא דאף שידוע שנפלה לאור ונשרף העור מעבלע"ב מהני בדיקה באברים הפנימיים גם בזמה"ז אף בעוף עיי"ש וע' במק"מ ס"ק י"ט שהעיד שהמנהג לסמוך בזה אבדיקותינו רק בבהמה ולא בעוף עיי"ש וכ"כ בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' י"ד באמצע התשו' שכן הוא המנהג עיי"ש וכן נראה ג"כ דעת הגאון מהרש"ק ז"ל בטוטו"ד תניינא סי' קפ"ה עיי"ש וע' במשמרת הקודש בהשמטת הד"ק שכ' דמה שהחמירו דאין אנו בקיאין בבדיקת נפלה לאור בעוף זה דוקא אם עכ"פ רואין שעור החיצון נתקלקל אבל אם רואין שעור החיצון של העוף לא נתקלקל כלל רק הנוצות לבד נתקלקלו אין להחמיר עיי"ש ונראה דאף במקומות שנהגו להחמיר שלא לסמוך בעוף אבדיקותינו כנ"ל מ"מ אם יש עוד איזה סניף לומר דבלא"ה אין הבדיקה הכרחיות בה מדינא כ"כ יש לצרף דעת גדולי האחרונים הנ"ל שיכולין לסמוך אף בזמה"ז אבדיקותינו בזה אפי' בעוף וכמש"ל (ס"ק מ"ח) מתשו' טוטו"ד ותשו' אבני צדק:

יח והכי נהוג. עבאר"ט מ"ש דהיינו שלא בהפ"מ ועתב"ש ס"ק י' שהעלה דבידוע שנפלה לאור אין לחלק בין בהמה לעוף וכמו דבעוף אפי' בהפ"מ טריפה ה"נ בבהמה ואין להשגיח ע"ז להקל כלל: עיי"ש וכ"כ בפרי תואר סוף סי' זה ובשלחן גבוה ס"ק י"ד. ומ"ש הבאה"ט מהש"ך דאי ליכא קמן למיבדק לא מחזקינן איסורא בבהמה עשפ"ד סוף סי' זה שכ' דכדאי הש"ך לסמוך עליו בזה עיי"ש ועי' בתורת יקותיאל שהניח בזה בצ"ע למעשה עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק כ"ג מה שהשיב ע"ד התורת יקותיאל בזה וכ' דהעיקר לדינא דאם נשרף עורה מעבלע"ב והגיע עד הבשר ונאבדו האברים הפנימיים בלא בדיקה יש לאסור וכן אסור לאכול החלב ממנה בחיי' אבל אם לא נשרף העור מעבלע"ב ונשאר עוד מעט עור יותר משיעור קרום דק יש להתיר גם החלב בחיי' ובפרט לעני עיי"ש ועי' בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' י"ח שנשאל בבהמה שהיתה בדיר בשעת שריפת הדיר ונשרפו עיני' וגם הקרנים ושערה נחרכו והתירה מורה א' שלא הגיע להוראה ומכרו הבשר ואח"כ נודע הדבר ודעת השואל לאסור אף הכלים משום דגם הש"ך והתב"ש והפרמ"ג לא התירו אלא בנאבד בשוגג בלא בדיקה אבל בנ"ד הוי מזיד והוא ז"ל האריך דמדינא אין לאסור הבהמה דאף שכ' הש"ך והפרמ"ג רק בנאבד בשוגג בלא בדיקה מ"מ אין לחלק בין שוגג למזיד רק בעוף אבל בבהמה יש להתיר בדיעבד אפי' באיבדה במזיד בלא בדיקה כיון שיש הרבה פוסקים הקדומים המכשירין בבהמה אפי' בידוע שנפלה לאור ונשתנה מראיהן ואף דלא קיי"ל כן מ"מ עכ"פ כל שלא ראינו להדיא שנשתנה מראיהן אף שאיבדה במזיד אין להחמיר אכן כל זה הוא רק מעיקר הדין אבל בנ"ד שהמורה הקיל ראש בהוראתו להתיר לכתחלה למכור הבשר בלא בדיקה בודאי דינו כמבטל איסור במזיד ויש להחמיר בזה משום מיגדר מילתא שלא יקפוץ כל א' להורות וכו' עיי"ש באריכות וזהו ג"כ כדברי הדע"ת הנ"ל דכיון שלא נשרף העור מעבלע"ב רק שנשרפו עיני' וקרני' והשערות נחרכו כאמור אבל אם הי' נחרך כל העור מעבלע"ב בודאי דיש לאסור בלא בדיקת אברים הפנימיים כנ"ל:

סעיף א

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה