דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא
סימן מז
סעיף א:
א שתי מעיים. עי' בב"י שכ' בשם הכלבו דכל זה כשהיתרת היא מעי ממש אבל כשאינו מעי ממש רק כעין וריד שדומה למעי אין לחוש וכ' שכן הי' מעשה שנמצא יתר במעי היוצא מן הקיבה לאחר שנמשך מן הקיבה זרת או זרתים והתירוהו עפ"י חכמים ואמרו שכל בהמות יש שם וריד א' מחובר בכבד ראשו א' והוא מחובר בדקין והוריד ההוא הוא חלול ולפעמים הוא כרוחב אצבע ולפעמים הוא דק מאוד ולפעמים כשחותכין הכבד הוא נמשך עם הכבד ונתלש מן המעי ולא ניכר שום נקב ורושם במעי ולפעמים נשאר דבוק במעי עיי"ש ועי' בתב"ש סוף סי' זה שכ' שצריך דקדוק גדול להבחין זה בקיבוץ בקיאים עיי"ש ועפר"ח סוף ס"ק ו' שכ' וז"ל וכ"ז דוקא במעי שיש בו רעי אבל אם אין בו רעי אע"פ שהוא חלול אינו יתר אלא וריד נמשך מן הכבד וכו' עיי"ש הנה הרואה יראה שהפר"ח השמיט לשון הכלבו והב"י שכ' דוריד זה שכיח להיות נמשך זרת או זרתים רחוק מן הקיבה אמנם יעוין בדע"ת ס"ק יו"ד שכ' דמ"מ אין להקל בזה ובודאי צריך שיהי' כשיעור זרת או זרתים מן הקיבה שהוא לערך ח' גודלין עד סוף ט"ז גודלין עיי"ש ועי' בשו"ת דבר שמואל סי' י"ז בעוף שנמצא שיוצא מהדקין שלו כמו ענף קטן וספק אם הוא ענף דק יתר או שהוא סירכא תלוי' וניכר שאינו קרום מחמ"כ רק שהוא מעור המעי עצמו והרעי נכנס לתוכו וראוי להסתפק אי דיינינן לי' כדין יתרת כי הסברא נותנת עוד לומר שאין זה לא יתרת ולא סירכא רק שנפשט עור הדקין באותו מקום ונדחק לחוץ מחמת כת הדוחה של איזה דבר קשה הבאה עם הרעי ולא החליט בזה לדינא עיי"ש ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת בסי' זה סעי' ה' שנשאל בגליל א' שהי' שכיח בעופות שיש להם באמצע הדקין כמו מעי קטן ולפעמים הוא דבוק בדקין מראשו לסופו כמין סירכא ולפעמים הוא דבוק רק בצד א' ובולט כלפי מעלה ובארכו הוא לכל היותר רק כצפורן אצבע ולא כצפורן אגודל וגם רחבו הוא רק בראש הצפורן ואין בתוכו רעי אמנם תחתיו הוא פתוח בכל פעם ונדמה כי כולו הוא כמין קרום שעלה מחמ"כ ובאותן שנמצאים דבוקין מב' צדדים יש להם כל אותן התנאים שהסכימו הפוסקים כי אינו יותר מאצבע והדרי ערבי ודבר זה שכיח שם בין בענטע"ן ובין בתרנגולים בשנה ההיא וכולם הם במקום א' ואם ינתקו ישאר המעי סתום ובצד הב' המעי פתוח ונסתפק השואל אם זה מקרי הדרי ערבי והשיב דלדעתו הדבר פשוט להתיר דכיון דאין בתוכו רעי ויש לו הג' תנאים בודאי אין לחוש ומה גם שהוא שכיח בשנה הזאת בענטי"ן ובתרנגולים י"ל דהכי רביתייהו כיון דחזינן דהזמן גרם להוציא כן עיי"ש ועבשו"ת מהר"י אסאד ז"ל חיו"ד סי' ע"ט שנשאל ג"כ אודות זה וכ' ג"כ להתיר מטעם ס"ס עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בשו"ת זרע אמת הספרדי ח"ב סי' ו' וסי' י"ח עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ס"א שכ' ג"כ דהדלדולים הנמצאים בב"מ הקטנים פחותים מכאצבע ואין בהם רעי אלא חלולים בחלל דק מעשים בכל יום להתיר דהכי רביתייהו עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ד' שהביאו וכ' דמ"ש המהר"ם שיק דהם פחותים מכאצבע הוא לאו דוקא כי מדברי הרדב"ז מוכח דאפי' הוא ארוך הרבה יש להקל בדלדולים אלו עיי"ש ועי' בס' יד דוד הספרדי על היו"ד בהגהת ב"י אות א':
ב טריפה. עבשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ס"ד ביתר דק היוצא מן הדקין באווז שמינה שהשומן חופה כל היתר מותר משום דאף אם נימא דיתר כנטול היינו שניקב שם מ"מ הרי השומן סותם עיי"ש (והביאו היד אפרים) והנה בד"ק ס"ק ג' מפקפק בהיתר זה ונוטה להחמיר אף בהפ"מ כיון דכ' התב"ש לקמן סי' מ"ט דאווזות הפטומות אין שומנם סותם ואף דבהפ"מ יש לסמוך שגם שומן הפטומות סותם מ"מ בענין זה חמור טפי עיי"ש אבל במק"מ ס"ק א' נותן פנים מסבירות לדברי השבו"י להקל בזה עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ד' שהשיג ג"כ על הר"ק בזה וכ' דבהפ"מ יש להתיר עיי"ש:
ג מתחלה ועד סוף. עי' פרי תואר ס"ק ד' שהוכיח:
מלשון זה דס"ל להמחבר דדוקא כשיש יתר ארוך כשיעור מעיים גמורים שיכול לשמש במקום מעיים הצריכים אבל בלא"ה אין להטריף ומפלפל בזה ונסתפק אם הי' זה היתר ארוך רק כשיעור ד' או ה' אצבעות אם נימא כיון דאינם ארוכים כ"כ כשיעור מעי שכנגדו אין להטריף או דילמא כיון דיש מעי כיוצא בה בעוף קטן גם זה נחשב למעי יתר דדוקא כשאינו רק כאצבע כשר אבל ביותר מכאצבע אסור וסיים דעכ"פ אסור מספק עיי"ש ועי' בתב"ש ס"ק ד' ושפ"ד ס"ק א' ועי' במחזיק ברכה סוף סי' זה שמצדד להקל בזה בהפ"מ או לצורך שמחת יו"ט עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ב' מ"ש בזה: (ד) שהי' המעי יוצא. עבאה"ט מ"ש דבהפ"מ מתיר הש"ך בדק מן הדקין ועתב"ש וכו"פ שכ' דזה דוקא כשלא ניכר בתחלת יציאתן מן הקיבה שיוצא שם ב' דקין אבל אם הוא רחב ביציאתן כב' דקין פרודין או שיש סדק ביניהם בשורשם דהוי היכר שהם ב' אז טריפה אפי' בהפ"מ עיי"ש: (ה) המעי יוצא. עפת"ש ומה שצוה לעיין בתשו' שמש צדקה הנה בתשו' שמש צדקה שם מבואר במעשה שהי' שפתחו אווזא אחת להוציא בני מעי' והוציאם בחזקה מפני שהי' יוצא מן הדקין כמין יתרת ויתרת הזה הי' נסרך הרבה מאד לדופן האווזא נגד עצם הקוליות בקירוב והיתרת הי' נפוח ועב וסתום למטה וגם פיו של מעלה של היתרת הי' כמעט סתום עד שלא הי' נראה בבירור שהי' לו מעבר לשאר דקין ופתחו את היתרת ומצאו בתוכו עצם דק כקוץ מחט דחוק שם והי' שם מלא מפרש וליחה סרוחה ועי"ז לא בדקו אם יש שם נקב או קורט דם מבחוץ והשיב לאסרו מג' טעמים א' מטעם. יתר ב' משום הסירכא שנסרכה אל הדופן. ג' משום העצם שנמצא שם עיי"ש באורך: (ו) כענף מן הבד. עשפ"ד ס"ק א' ועי' במהר"ם שיף חולין דף נ"ח מ"ש בזה ועי' בגה"ק אות א' ועי' בט"ז ובמ"ז ס"ק ה' דכשמטריפין בדק מן הדקין אין חילוק בין אם זקוף ועומד כענף היוצא מבד ובין שהוא שוכב וסמוך עם הדקין בהדרא דכנתא בכ"מ יש להחמיר עיי"ש:
ז בין בעוף בין בבהמה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועשפ"ד ס"ק ב' שהניח להש"ך בצ"ע בזה ועתב"ש ס"ק א' מ"ש בזה (ועי' בדברינו להלן ס"ק י"ד): (ח) אבל אם חזר ונתערב. ר"ל דלדעה זו ס"ל דא"צ בשיעור העירוב כרחב אצבע אלא די בכל שהוא בין מלמעלה ובין מלמטה:
ט חזר ונתערב. עי' גה"ק ס"ק א' ובמק"מ ס"ק ה' שכ' דר"ל דבע"כ הדר ערבי בעינן אבל שפכי אהדדי בלבד לא מהני לכ"ע ור"ל בין לדעה א' דסגי בעירוב כ"ש ובין לדעה ב' דצריך עירוב כשיעור אצבע לא מהני מה ששפכי להדדי דלסגי עי"ז עירוב בלמעלה לבד או מלמטה לבד אלא בעינן תרווייהו למעלה ולמטה לכל חד כדאית לי' עיי"ש:
י כרוחב אצבע. היינו רוחב אגודל שהוא כשיעור ב' צענטימעט"ר שבמדינותינו והוא פחות מעט מרוחב צא"ל דע"ת ס"ק א'. ועי' בדברינו לעיל סי' מ"ו (ס"ק ע"ג) ולהלן סי' נ"ג (ס"ק ל"ב) מ"ש בזה:
יא כרוחב אצבע. עבאה"ט ס"ק ג' מ"ש דה"ה ב' קיבות ועי' עוד בבאה"ט בסי' שאח"ז סוף ס"ק א' ועי' בבל"י שהביא מתשו' חוט השני דאם יוצא יתר קטן סתום מהקיבה והוא כבשר הקיבה ממש ולא כבשר מעי יש להתיר משום דרגיל כן בבהמות השמנות שהשומן דוחק עצמו לפנים ועי"ז נראה כיתר עיי"ש (והביאו המק"מ ס"ק ב') והנה בבית אברהם בש"ז ס"ק ח' הניח דין זה בצ"ע עיי"ש אמנם בדעת תורה ס"ק ג' פסק לדינא כדברי החוט השני הנזכר להקל בזה כשהי' הבהמה שמנה ומראהו הי' כמראה בשר הקיבה ולא כמראה מעי עיי"ש ועי' בבית יצחק בעמ"ז ס"ק י"ח שכ' דבזה צריכין דקדוק גדול ואין להכשיר כ"א באותו מקום שרגיל להמצא כך וע"י בקיאים ובצירוף רב מורה גדול ואם לאו הוא טריפה מב' טעמים עיי"ש:
ובעיקר הדין שכתב הבאה"ט מהפר"ח בב' קיבות היוצאים ממקום א' והדר ערבי עי' בשלחן גבוה ס"ק ז' מחודש ב' שכ' דלא בעינן דוקא שיהי' להיתרת תמונת קיבה אלא אף אם יש להיתרת תמונת מעי יתר מ"מ כל דהדר ערבי כשר וכ' דכן הי' בא מעשה לידו בהמסס של בהמה גסה שיצא מעי יתר ממנו לקיבה והכשירוהו כדין ב' קיבות שכ' הפר"ח בשם הרוקח שהוא כשר וה"נ דיני' כשני קיבות שהרי המאכל עובר דרך שם מן ההמסס לקיבה עיי"ש:
יב וכן עיקר. עמ"ז ס"ק ב' ומק"מ ס"ק ו' דמ"ש הרמ"א כאן וכן עיקר להצריך רוחב אצבע בב' מקומות החיבור פשוט הוא שלא החמיר אלא מספק עיי"ש:
יג עיקר. עבאה"ט מ"ש מהפר"ח שצריך ג' תנאים ועי' בפרי תואר ס"ק ב' שהשיג על הפר"ח בזה והעלה לדינא דאם הוא מחובר למעלה ולמטה ואיכא חיבור כשיעור רחב אצבע למעלה או למטה אז אע"פ שבמקום הב' אינו מחובר כשיעור הנ"ל רק בכל שהוא יש להקל משום ס"ס וכ' דהמורה להקל במחובר בב' הצדדים בכ"ש אפי' כשאין באצבע לא למעלה ולא למטה אין למחות בידו עיי"ש אבל בתב"ש ס"ק ג' פסק כהפר"ח בזה רק שכ' דכ"ז הוא שלא בהפ"מ אז בעינן שיהא הדר ערבי ג"כ כרוחב אצבע אבל בהפ"מ סגי בשני תנאים דהיינו שקודם שמתחילין להתפצל היו מתערבים באורך אצבע, ולא יהא ניכר שם כלל שהם באורך אצבע ושאין באורך הענף היוצא יותר מכאצבע ואז אף דלא ערבי לבסוף כאורך אצבע שפיר דמי עיי"ש וכ"כ בשפ"ד ס"ק א' וס"ק ז' ובתשו' שבסוף הס' משנת ר' עקיבא סי' מ"ז עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק א' שכ' דבהפ"מ וגם שעהד"ח יחד יש לסמוך על הפר"ת להקל כשעכ"פ יש כרוחב אצבע בצד א' למעלה או למטה ובצד הב' יש חיבור רק כ"ש עיי"ש ועי' מזה בגה"ק אות ב'. וכ"ז הוא בבהמה אבל בעוף ע"ל (בס"ק שאח"ז): סעיף ב:
יד במד"א וכו'. עבאה"ט ס"ק ב' וס"ק ה' ועי' בחידושי הגרעק"א ז"ל שכ' דכוונת המחבר מ"ש במד"א הוא על מ"ש בסעי' הקודם דבעינן חיבור למעלה ולמטה כשיעור אצבע ע"ז קאמר דבעוף לא צריך אצבע אלא אף בכ"ש סגי ולכן כתב דגם בעוף בעינן שיהי' מעורב בתחלה ובסוף עכ"פ בכ"ש עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק ז' ועכו"פ שפסק כהט"ז דבכל גווני כשר בעוף כיון דהאי במד"א דסעי' זה הי"א שהביא המחבר בסעי' א' קאמר לי' וכיון דהרמ"א כתב בסעי' א' על דברי הי"א הנ"ל וכן עיקר ממילא דהך במד"א וכו' דסעי' זה ג"כ עיקר עיי"ש וכ"כ בתב"ש רק שלא סמך עצמו להקל בכל גווני כהט"ז רק בהפ"מ אבל שלא בהפ"מ יש להחמיר להצריך בעוף עכ"פ ב' תנאים עיי"ש ועי' בהגהות הגאון הח"ס על היו"ד במהד"ק שכתב דבאין הפ"מ יש להחמיר כהפר"ח להצריך ג' תנאים דוקא שיהי' רוחב אצבע קודם שיתפצל ולא יהי' באורך הפיצול יותר מאצבע וגם שיתערבו אבל בהפ"מ כשר בכל ענין וסיים וכן נראה לי להורות עכ"ל ועי' בשפ"ד ס"ק ב' וס"ק ה' ובמ"ז ס"ק ב' והנה מ"ש במק"מ שם בשם הד"ק ומתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תס"ט להקל בעוף שנמצא בו ענף סתום קטן היוצא מהדקין אף שלא בהפ"מ משום דאורחייהי טובא בהכי שנמצאים בתרנגולים מעי' סתום יותר ואין אדם מפקפק בדבר עיי"ש והנה לכאורה אינו ראי' לנ"ד דהתם מיירי מיתר תרי סניא דיבא שיש לעוף (כמש"ל ס"ק י"ט) אבל בשאר יתר דלא הוי רביתייהו בהכי י"ל דה"נ דשלא בהפ"מ יש להחמיר כנזכר (וע"ל ס"ק י"ח) אמנם בדע"ת ס"ק ד' העלה שכן עיקר לדינא להקל בנמצא במעי של עוף שיוצא ממנה חתיכת מעי כענף מן הבד וסתום:
בסופו אפי' באינו חוזר ומתערב ואפי' ארוך כשיעור כמה אצבעות ויש בו רעי כשר אפי' שלא בהפ"מ עיי"ש ועי' בשו"ת ריב"א (מהרב מפאקש) סי' צ"ו מה שהאריך בדבר גליל א' דשכיח שם טובא באווזות שיוצא מהבני מעיים כענף היוצא מהבד ולפעמים יש להם כמה ענפים וסיים דאע"ג דבתשו' דבר שמואל החמיר שלא בהפ"מ גם בעוף אמנם בנ"ד כיון שכל האווזות של הגליל ההוא יש להם כן ובעינינו ראינו שאורחייהו בהכי אין לחוש כלל עיי"ש ועי' מזה בס' מנהז"ב בדיני שאר טריפות כלל ו' סעי' ד' ובשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סוף סי' ס"א (טו) כשר. עבאה"ט סוף ס"ק ה' מ"ש בתרנגולת שיש לה ב' נקבים וכו' ועי' שפ"ד סוף הסי' שסיים שכן נכון לדינא ועמק"מ ס"ק א' ובשלחן גבוה ס"ק ה' מחודש א' מ"ש בזה ועי' בס' תורת זבח הספרדי (להרב מהרחד"א ז"ל מאיזמיר) מערכת אות ד' סי' מ"ה סעי' כ"ז מ"ש בזה. ומ"ש הבאה"ט לפי שאין לו יתרון עד"ק ס"ק ב' שכ' דביצא יתרת מעי קטן כאצבע כענף מן הבד מן החלחולת במקום שהירכים מעמידין אותה י"ל דקיל לכ"ע (עי' בדברינו לעיל סי' מ"ו ס"ק ס"ח) כיון דניקב או ניטל שם כשר ויתרת לא חמיר מניטל וזה א"א לומר יתר כנטול כאלו ניטל כל האבר וכאלו לא נשאר גם שיעור בטדי דתורא דלעיל סי' מ"ב דמסתמא לא אמרינן ע"י יתרת קטן כאצבע דכנטל כל החלחולת דמי עיי"ש ועי' בדברי אברהם ס"ק ב' מ"ש ע"ד הר"ק בזה:
טז כמה ענפים. ואין חילוק בין שיוצאין מהקורקבן ובין שיוצאין מהדקין בית יוסף. ועי' שנות חיים ס"ק ח':
סעיף ג:
יז מעי היוצא מביה"כ. כ' בשנות חיים ס"ק ט' דאם נמצא שתי מעיים יוצאים מביה"כ להמסס טריפה דכ"ש הוא מב' וורדות דטריפה לדידן לעיל סי' ל"ה עיי"ש:
סעיף ד:
יח תרי סגי דיבי. טפת"ש מ"ש מהלב"ש שצידד להקל בהפ"מ ביצא מאמצעות הדקין יתרת סתום שהי' בצורת סניא דיבי ועי' בגה"ק אות א' ובמק"מ ס"ק ח' שהעלה בראיות שיש לאסור עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ה' שכ' ג"כ לאסור בזה אך כ' דמ"מ עכ"פ לא הוי רק ספק טריפה עיי"ש ועבשו"ת זרע אמת הספרדי ח"ב סי' י"ח אות ד' שכ' בשם מהרא"י דענף היוצא מהדרא דכנתא כאצבע ויותר וסתום והי' בו רעי דיש להכשיר בהפ"מ עיי"ש ועי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ה' אות ז' שהביא דבריו וכ' שכן הוא נוהג להכשיר העופות הנ"ל שהם סתומים מצד החלל אע"פ שפתוחים מצד חלל הדקין אפ"ה לל"ב דאינו רק התפשטות הדקין ויש לדונם כתרי סניא דיבי דמכשירין בכה"ג במקומותינו משום דשכיחי טובא ואלו ג"כ מצויין הרבה וסיים שכל זה הוא דוקא בעופות הקטנים דשכיחי גבן כנ"ל אבל אם הם גדולים אין אומרין היינו רביתייהו (וע"ל ס"ק ב' וג' ולהלן ס"ק כ"א) וכ"ז הוא במעי שיש בו רעי אבל בדלית בו רעי אע"פ שהוא חלול בכ"מ אין להטריף דאינו אלא וריד נמשך מהכבד ולפעמים נסרך במעיים ונפרד סמוך לכבד ונראה כמעי יתר עיי"ש (וע"ל סי' מ"ו ס"ק א') (יט) טריפה. עי' בש"ע הרב גור ארי' הלוי ז"ל ס"ק ו' שכ' דכל זה הוא רק בבהמה משא"כ בעוף דכל העופות יש להם תרי סניא דיבי משני צדדי המעי זה כנגד זה ושניהם שופכים אל המעי שביניהם והיינו רביתייהו עיי"ש ועי' בבית יצחק ובס' כרם שלמה על היו"ד ובס' בית אברהם לעיל סי' מ"ו שכ' דהסניא דיבי דעוף דרכם להיות כחושים ומאוסים ונקראים טריפינ"י דערי"ם וכ' שם דאם חסר דק א' מהטריפינ"י דערי"ם הנ"ל צ"ע אם יש להכשיר עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ו' שהביא בשם הרב מהר"ש י"ל להטריף בזה בפשיטות עיי"ש וכ"כ בספרו שו"ת חיים שאל ח"א סי' ט"ז עיי"ש וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קס"ו שיש להטריף בזה בפשיטות דבודאי יש להם איזה שימוש הצריך ולא לחנם נבראו והרי הוא בכלל נחסר הדקין שהוא טריפה ואין מקום להקל כלל עיי"ש אמנם בשו"ת זרע אמת הספרדי ח"ב סי' קע"א בקיצור דינים כ' דאם חסר בעוף דק א' מאלו הסניא דיבי ואין לו אלא אחת כשר והביא ראי' לזה עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סוף סי' י"ד דבחסר אלו הב' דקין מתולדה ולא נראה שם שום ריעותא אין לחוש דהרי לא מצינו לו מספר ושיעור ידוע כמה פעמים צריכין הדקין להקיף סביב וא"כ אין החיות תלוי בזה בין רב למעט ע"כ אף אם ליתנייהו להני הדקין אין כאן חסרון בגוף המעיים ואין להוסיף על הטריפות וכ' שכן הסכימו עמו הבד"צ שלו להכשיר עיי"ש ועי' בפחד יצחק אות יו"ד ערך יתר כנטל מה שהאריך בזה וכ' שהיו חלוקי דעות בין הרבנים אודות זה ועמדו למנין ורבו המכשירים על המטריפים וקבעו מסמרות נטועים הלכה לדורות כסברת המקילין דהרבה פעמים אירע שחסר א' והכי רביתייהו עיי"ש וכ"כ בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ה' אות כ"א דאין מקום להטריף העוף בנמצא רק סניא דיבי א' דהיינו רביתייהו עיי"ש ועי' בס' מסגרת השלחן הספרדי על היו"ד בסעי' זה שהאריך והביא כל דעות האחרונים בזה ולדינא גם דעתו נוטה לדעת הזרע אמת להכשיר עיי"ש וכ"כ בדע"ת ס"ק ו' לדינא עיי"ש ועבשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ע"ו שפלפל הרבה בדין זה ועיי"ש עוד בתשו' זרע אמת סי' י"ח בנימוקי מהרי"ב ז"ל סעי' ד' שכ' וז"ל מעשה בא לפנינו בסניא דיבא שהי' נפרד בפ"ע מהדרא דכנתא ומלא פרש וכו' והטרפנוהו ועיינתי בתרי סניא דיבי המצויים שדרכם להיות שוים באריכות והי' א' ארוך הרבה מחבירו כשיעור אותו שנמצא כרוך ונפרד ועומד בפני עצמו ואע"פ שהיו כולם שלמים אולי שמחמת חולי נפסקה תתיכה מלאה רעי והבריא ונסתם מקום ההפסקה ומ"מ העוף טריפה עכ"ל. ואם חסר דק א' מהסניא דיבי ויש לתלות שנחלש לאח"ש במשמוש ידא דטבתא עי' בדברינו לעיל סי' מ"ו (סק"ג):
סעיף ה:
כ שתלוי בדקין כמו מעי קטן. עי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קס"ד מ"ש אודות, הדקין שיצא מהם כעין מעי קטן דהכלל הוא כך דאם הוא משוך וארוך קצת ואינו עב ועגול אז הוא בכלל דק היוצא מן הדקין אבל אם אינו משוך רק עגול ועב אז הוא ווארצי"ל והוא טריפה וצריך להיות ארכו יותר מרחבו וזה הוא רביתייהו משא"כ אם הוא ארכו כעביו ומכ"ש אם עביו הוא יותר מארכו דהוי ווארצי"ל וטריפה דהוי קרום שעלה מחמת מכה עיי"ש ועי' בדע"ת סק"ד שהביאו וכ' דפשוט הוא דכ"ז הוא כשניכר איזה שינוי בבליטה ההיא אבל אם אין שום שינוי בבליטה ההיא במראה ובמשמוש משאר בשר המעיים אין לחוש ליבלת אפי' כשאין ארכו יותר מעביו והכל הוא לפי ראות עיני המורה עיי"ש (וע"ל סי' מ"ו ס"ק פ"ח):
כא כמו מעי קטן עבאה"ט מ"ש מהש"ך ס"ק ב' שהמחבר סותר עצמו מלעיל סעי' א' ועי' בדרישה ובתב"ש ובכו"פ ופר"ח מ"ש בסתירת המחבר בזה ולענין דינא עי' במחזיק ברכה אות ד' מ"ש בזה באריכות ועי' בהגהות הגאון הח"ס ז"ל הנדפס מחדש ביו"ד מהד"ק שכ' דכיון שרבו הפירושים בסתירת דברי המחבר בזה ולכולן לא נכון ע"כ אין לסמוך על דברי המחבר שבסעי' זה עיי"ש ועי' בד"ק ס"ק א' שהחמיר ג"כ בזה וכ' לדינא דבנמצא מעי יתר כזה סתום בסופו אם ארכו יותר מאצבע א"א להקל אפי' בהפ"מ ועי' בדברי אברהם ס"ק א' שכ' דבע"כ מ"ש הד"ק להחמיר היינו בבהמה אבל בעוף לא החמיר כלל כיון שכבר הכריע הרמ"א להקל בעוף בכל גווני ביתרת מעי עיי"ש עי' בדע"ת ס"ק ב' מ"ש בביאור דין: זה והעלה דהעיקר לדינא להקל דהיכא דהיתרת מעי הוא סתום בראשו אפי' הוא ארוך כאמה ורחב כשתי אצבעות ש להכשיר אף בבהמה אם אין שם רק יתרת א' כזה אבל אם נמצא שם ב' יתרת כאלו אין להתיר רק היכא דהדר ערבי עיי"ש אמנם למעשה צ"ע כיון שרבותינו הכו"פ והתב"ש החמירו בדין זה וכ' לדינא דאם יש להיתר יותר מכאצבע אף בדק מן הדקין ולא ניכר מתחלת יציאתן שהם שתים אפ"ה טריפה אפי' בהפ"מ עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק א' וד"ק שם ובמק"מ ס"ק ג'. ומ"ש הבאה"ט שהוא וריד הנמשך מהכבד עי' בדברינו לעיל (ס"ק א' וסוף ס"ק י"ח ובסי' מ"ו ס"ק א'):
כב מעי קטן. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דכ"ז הוא בחד יתרת אבל בנמצא שנים טריפה ועי' בתב"ש ושפ"ד שכ' כן לדינא עיי"ש ועי' בגה"ק אות ב' ובמק"מ ס"ק ט' שכ' דה"ה בענפים חמור ג"כ ב' ענפים מענף א' וכ' דאף בעוף יש להחמיר שלא בהפ"מ שלא להתיר יותר מאחד אבל בהפ"מ יש להתיר אף בב' ענפים עיי"ש אבל בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ס"ה כ' דבעוף אפי' שני ענפים כשרה אפי' לדעת הש"ך עיי"ש ולפ"ז נראה דאפי' שלא בהפ"מ יש להקל ועי' בדע"ת ס"ק ד' מ"ש ע"ד המהר"ם שיק בזה:
כג כשרה. עי' בד"ק ס"ק ג' שכ' דאם הי' מכה אצל המעי דעוף והי' שם מעי קטן כאורך שעורה והי' עליו דלדול שחור ונקלף ונשאר רושם שחור בהיתרת ולא הי' אפשר להבחין אם הוא מעבלע"ב וכ' דבזה יש לאסור אפי' בהפ"מ עיי"ש ועי' בדע"ת ס"ק ד' שהביאו וכ' דלדינא יש להקל בזה בהפ"מ עיי"ש:
כד וכל זה דהיתרת סתום בראשו וכו'. עי' בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' י"ב שנשאל בדק היוצא מהדקין בעוף ונחתך ולא ראה ראש הדקין לבדוק אם הי' סתום בראשו או פתוח והשואל רצה להכשיר מכח ג' טעמים והוא ז"ל האריך לסתור דברי השואל בזה וסיים וז"ל מכל הלין טעמי נ"ל ברור כשמש להלכה ולמעשה שאם לא ראינו שהי' סתום אסור מספק וכו' עכ"ל ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט' שנשאל ג"כ אם הבדיקה מעכבת ביתרת כזו לבדוק אם הוא סתום בראשו או פתוח והשיב דגם בעוף היכא דאיכא יתרת מעי היוצא מן המעי באופן הכשר מ"מ אם הוא ארוך כאצבע הוי ריעותא וצריך בדיקה אם אין היתרת פתוח לחלל הגוף ואפי' בדיעבד הבדיקה מעכבת בו אך כ' דבבליטות קטנות השכיחים בעופות לא הוי בגדר ריעותא כלל ואין הבדיקה מעכבת בו כלל דהכי רביתייהו עיי"ש:
כה פתוח בראשו. עי' מק"מ ס"ק י' דכ"ז דוקא אם במקום יציאתן מהדקין הוא פתוח ויוצא הרעי מהדקין אל היתר אז בעינן שיהי' סתום בראשו אבל אם במקום יציאתו מהדקין אין פתוח ויש במקום יציאתו דופן דק שסותם בעד הרעי מלכנוס מהדקין להיתר והיתר הוא חלל בלי שום רעי אז אפי' אם הוא פתוח בראשו מותר דכיון דהוא סתום במקום יציאתו הדקין הרי אינו ראוי לתשמיש מעיים כלל לקבל רעי ואינו נחשב ליתר מעי אך זה דוקא כשראו בודאי שהי' הדופן של הדקין שלם במקום היתר עיי"ש:
כו נופל לגוף. עתב"ש ושפ"ד ס"ק א' דלפעמים אף כשאין הרעי נופל לגוף טריפה לכ"ע כגון במעי יתר היוצא מהדקין ובסוף יוצא דרך פי הטבעת טריפה לכ"ע כיון דמשתמש כניסה ויציאה לעצמה עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק י"א ועי' בדע"ת ס"ק ד' שכ' להקל בהפ"מ אפי' ביוצא מן הקורקבן יתרת מעי ואינו סתום בסופו אלא בולט לחוץ ומוציא רעי לחוץ ומכ"ש היכא דיוצא היתרת רק מן המעי כענף מן הבד ובולט לחוץ ומוציא רעי לחוץ ואינו נופל לחלל הגוף דיש להתיר בהפ"מ אבל בלא הפ"מ אין להקל עיי"ש (כז) ועוד דהוא נקיבת הדקין. עי' בדעת תורה לעיל ריש סי' מ"ו ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' מ"ד מ"ש בדברי הרמ"א בזה וכ' דלטעם הראשון של הרמ"א הוי ודאי טריפה ולטעם הב' הוא רק ספק טריפה עיי"ש ועי' בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' י"ב באמצע התשו' מה שכ' בביאור דברי הרמ"א בזה במ"ש ב' טעמים אלו בטוב טעם עיי"ש:
כח נקיבת הדקין. עי' בתשו' שבסוף הס' משנת ר' עקיבא סי' מ"ז באמצע התשו' בעובדא שנמצא יתרת מעי באופן שאינו אסור משום יתרת רק שנמצא שהי' פתוח והרעי נופל לגוף וכ' אם כי ודאי דא עקתא דזה הדבר מפורש בהגה לאיסור אך יש מקום להתיר ולתלות במשמוש ידא דטבחא כי עפ"י הרוב זה בא ע"י גרירת השומן שעל הדקין בסכין ויש להמורה לחקור בכל פעם שאירע לו ענין כזה ואם נראה להמורה שיש מקום לתלות אז יש להתיר כמו בריאה היכא דמשמשו ידא דטבחא ואף דהרמ"א מחמיר היכא דהי' ריעותא מחיים מ"מ רבים קמים עליו ובפרט בנדון זה שלא הי' כ"כ ריעותא בדק היוצא מן הדקין בכה"ג ואף שהוא עכ"פ קצת ריעותא מ"מ לענין זה לא איתרע דלהוי נקב מחיים וסיים דהכל הוא לפי ראות עיני המורה עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט' מ"ש בזה וכ' לדינא דכל שיש דבר לתלות בו הנקב במסמוש ידא דטבחא יש להקל בזה עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' נ' סעי' א' ולעיל סי' מ"ו ס"ק ג'):