אור ברסלב

דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא

סימן מד

סימן מג

סעיף א

א ניטלו הכליות. ע"ל סעי' ו' ועי' בס' זכור לאברהם (מהשו"ב מלונץ) בקונטרס יוסף סי' מ"ו אות י"א שהביא מה שסיפר לו שו"ב א' בעובדא שהי' שם בימי הגאון מ' שלמה הרב דק"ק אשכנזים ז"ל בכוליא אחת הימנית שהיתה חסרה ומצאה אצל הריאה באומא הימנית והטריפו הגאון הנ"ל וכ' הוא דלכאורה אין טעם בזה להטריף כי מה שחסרה במקומה אין להטריף כי אנן מכשירין בניטלו הכליות ואיו לומר שהטריף מחמת נקיבת הטרפש משום דבודאי לא הי' לה דרך לבא אל הריאה כ"א דרך הטרפש ובודאי הי', ניקב הטרפש דז"א דמה לי במה שהי' נקב כיון דסוף כל סוף לע"ע לפנינו אין בו שום נקב הרי אנו רואין שעלה קרום ונסתם והא קיי"ל דבטרפש מהני קרום שעלה מחמת מכה כמש"ל סי' מ"א סעי' ח' אמנם י"ל דהטעם של הגאון הנ"ל שהטריף בזה הי' משום דכאן גרע מחסרה לגמרי דבכה"ג יש חשש שמא תקטין לאחר זמן להיות פחות מכשיעור ואין זה בכלל ניטלו הכליות דבנ"ד י"ל דאע"פ שניטלה ממקומה עדיין יש לה עוד חיות במקומה הראשון וסיים בצ"ע עיי"ש ולפמ"ש בבינת אדם שער או"ה סי' י"א (בד"ה ואם) מהכו"פ דאם לא נמצא איזה אבר במקום שרגילות להיות רק במקום אחר כשר לכאורה אכתי אין שום טעם להחמיר בזה אך הנה גם הבינת אדם לא החליט זאת לדינא וסיים בצ"ע ע"כ עדיין צריך דין זה תלמוד וצ"ע לדינא:

ב או בג' כוליות. עפר"ח ובל"י ריש סי' זה שכ' מהב"ח דאפי' דבוקים זה בזה בחריץ כשר דהא קיי"ל גם בניקבו להכשיר אפי' כשהגיעו למקום החריץ עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י ריש סי' זה שכ' דהיכא דהם דבוקות זה בזה במקום חריץ מחמת חולי להמ"ד ניקבו הכליות במקום חריץ טריפה אף זו טריפה וכו' אלא שרחוק מאד לידע שדבוקים מחמת חולי עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ו' מ"ש בזה והעלה דאף אם אפשר לידע שדבוקים מחמת חולי יש להקל בזה דהוי ס"ס וכ' דאפי' שלא בהפ"מ יש להכשיר בזה עיי"ש:

ג בג' כוליות. וה"ה בד' וה'. חגורת שמואל ריש סי' זה ומחזיק ברכה אות ד' עיי"ש:

ד כשרה עמ"ז ס"ק א' שכ' דלפי דעת הרמב"ן דס"ל כל יתר כנטול הוא ומקומו ביד א"כ אם הם דבוקים זה בזה כ"כ עד שאם ינטלו שניהם במקומן לא ישאר כפול וכענבה (לפי דעת הרמ"א שחושש לדעת הרמב"ן שלא בהפ"מ) יש לאסור שלא בהפ"מ עיי"ש ועד"ק ס"ק א' ובדברי אברהם ס"ק א' ובשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קמ"ג מ"ש בדברי המ"ז בזה ועי' במחזיק ברכה אות ו' שכ' כן לדינא דאין להקל בזה אלא בהפ"מ דוקא עיי"ש ועי' בגה"ק אות א' ועי' בדעת תורה ס"ק י"ט שכ' בעובדא שהי' בכוליא א' כעין יתרת כוליא דבוק ע"ג החריץ עד חצי הכוליא וכ' דבזה יש להקל גם לשיטת המ"ז שהחמיר כנ"ל דכיון דנשאר עוד אחר כלות מקום הדביקות של יתרת שיעור כוליא עיי"ש (וע"ל ס"ק ע"ו):

ה אם ניקבה. עבאה"ט ופת"ש מ"ש מהש"ך דבניקב ע"י חולי טריפה ועתב"ש ס"ק א' דהש"ך מיירי אפי' בנקב שאין בו חסרון עיי"ש אבל יעיין בשפ"ד שכ' דמיירי דוקא בנקב שיש בו חסרון אבל בנקב שאין בו חסרון אפי' ע"י חולי נמי לכ"ע כשר וסיים לענין דינא נקב בחסרון ע"י חולי והגיע ללובן נכון להחמיר באין הפ"מ עכ"פ עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל י"ח סעי' ט"ז שהניח בצ"ע בזה עיי"ש ועיין במק"מ ס"ק ב' שכ' דהעיקר כדעת התב"ש בזה דאפי' בנקב שאין בו, חסרון החמיר האו"ה בניקב ע"י חולי ולכן פסק דאם אירע נקב מחמת חולי אפי' אין בו חסרון במקום חריץ הוי ספק טריפה מספק פלוגתת הפוסקים ושלא במקום חריץ אין להכשיר אלא במקום הפסד קצת עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות י"ג מה שפלפל בזה ועיי"ש באות י"ד ט"ו ט"ז וי"ז שהעלה בזה לדינא דנקב מחמת חולי אף בלא חסרון אם הגיע עד הלובן והבשר אינו בריא יש להחמיר אף בהפ"מ ואם הגיע עד הלובן ואין חסרון והבשר בריא וטוב ולא יש כ"א הנקב יש להכשיר בהפ"מ ואם לא הגיע הנקב עד הלובן ולא יש חסרון והבשר יש בו ריעותא ולא הגיע הריעותא עד הלובן יש להכשיר וכ"ז הוא כשיודע שהנקב הוא מחמת חולי אבל אם אינו יכול להתברר שהוא מחמת חולי ואין שום ריעותא בבשר אזי אם אין חסרון בנקב אז אף הגיע עד הלובן יש להכשירו עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק א' מ"ש בדין זה. ומ"ש הפת"ש מהט"ז שחלק על המהרש"ל ומקיל גם בחתך ונקב שיש בו חסרון עי' במ"ז ס"ק ב' ועי' במחזיק ברכה אות ח' ואות י"ב מה שהאריך בענין זה והעלה דהעיקר כדעת המהרש"ל להחמיר בזה עיי"ש וכ"כ בדעת תורה ס"ק ב' לדינא דאם נמצא נקב שיש בו חסרון במקום החריץ יש לאסור אך אם הקרום שעל הלובן שלם במקום החסרון ונראה שהוא כן מתולדה אפי' אם הנקב מפולש מעבלע"ב וכדומה יש להקל עיי"ש:

ו ניקבה הכוליא. עבאה"ט מ"ש דוקא ע"י מחט ועי' בשו"ת לב שלמה (להרב. מהר"ש הלוי) סי' י"א שנשאל אם נמצא מחט בכליות ומגיע עד הלובן והמחט ניכר שהוא מעץ א' שלוקח הרועה ומעט ברזל על גבו והוא כעין מחט ונמצא ראש העב מבחוץ לעור הבהמה וראש הדק לפנים והי' תערובת גדול בבהמות ובכלים והשיב דהלכה רווחת דניקבה הכוליא כשר וכ"ת כיון שעבר דרך הוושט כו' הא ליתא דניכר דמחט זו נכנסה מעור הבשר לכליות שכן דרך רועה צאן להכות סמוך לכליות וניכר ממה שראשה עב מבחוץ עיי"ש (והביאו המחזיק ברכה אות י"ח והיד אפרים) ועי' בס' תורת זבח הספרדי שהביא דבריו ותמה עליו מדברי התשב"ץ בס' יבין שמועה ודעתו לאסור עיי"ש וצ"ע והמעיין ישפוט בזה:

ז או נחתכה. עפת"ש מ"ש מתשו' שמן רקח שהחמיר שלא בהפ"מ כדעת המהרש"ל וכו"פ שכ' שיש להחמיר בנחסר ועי' בתב"ש ס"ק א' שכ' ג"כ להחמיר בזה מטעם אחר דכיון דקיי"ל נחלקה לב' טריפה וה"נ כל שנחסר משהו ע"י החתוך בכלל נחלק הוא כיון שנחתך במקום החריץ ע"כ יש להורות להחמיר בדאורייתא מיהו כ"ז בדהגיע למקום החריץ אבל בלא הגיע יש להכשיר עיי"ש ומשמע מדבריו דאפי' בהפ"מ יש לאסור היכא דהגיע למקום חריץ והיכא דלא הגיע אפי' שלא בהפ"מ יש להתיר בזה עיי"ש (ותמהני על הגאון שמן רקח ז"ל שלא הביא דברי התב"ש בזה) ועמ"ז ס"ק ב' שפלפל בדברי התב"ש בזה וכ' דלא יתכן לחלק כן לומר דחסר במקצת טריפה ובחסר כולו כשר כמו בטחול ואח"כ סיים ולענין הלכה יש להקל בחתך שיש בו חסרון אם לא נחלקה לב' עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק ג' שמתמה על הפרת"ב במה שמקיל בזה אפי' בהגיע למקום חריץ עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות י"ב מה שהאריך בדברי התב"ש בזה והעלה לדינא דאם חסר במקום שהוא נגד החריץ ולא הגיע עד החריץ כשרה אבל אם הגיע עד החריץ יש להטריף עיי"ש (וע"ל ס"ק ס"ח):

ח נחתבה. עט"ז ס"ק ה' וש"ך ס"ק ח' ותב"ש שכ' דזה דוקא כשלא נחלקה לשנים במקום חריץ עיי"ש ועכו"פ ס"ק א' שכ' דמיירי דוקא שנחתכה בעובי ולא מעבלע"ב רק קצת מעובי' נחתכה דרך משל הכוליא עב טפח ורחבה טפח ואם נחתכה דרך עובי' עד שהבקיעה עובר לגמרי והרי הן שני חלקים טריפה אבל אם לא עברה כל עובי החתך רק ברוחב נחתכה חתיכה אחת אבל בעובי שלימה היא ולא נבקעה כשרה עכ"ל:

ט עד מקום חריץ. עי' ש"ך ס"ק ד' מ"ש דעד ועד בכלל ועי' בתב"ש ס"ק ב' ובתורת יקותיאל ס"ק ב' ובדע"ת ס"ק ד' מ"ש בזה ועבשו"ת גנת וורדים בגן המלך סי' מ"ו ובשיורי כנה"ג או"ח סי' תקס"ז בהגהות הטור אות א' ובס' שמות בארץ בקונטרס יום תרועה דף ל' ע"ב בד"ה עד עצם ובטורי אבן בחידושיו לר"ה בקונטרס אבני שהם שם בד"ה וקסבר ועי' לעיל סי' ל"ב סעי' ה' ובפר"ח שם ס"ק ה' ו' ועי' בס' הליכות אלי אות תרל"ו ותרל"ז ובס' לב ארי' על חולין דף מ"ו ע"א בתוס' בד"ה עד ועד בכלל ובס' ויקן יוסף מערכת אות ע' סי' ז' ח' ט'

סעיף ב

י והוא שיעשה בשרה וכו'. עי' במק"מ ס"ק' ד' דה"ה יבש ונפרך בצפורן פוסל כשהגיע לחריץ עיי"ש (ועי' בתב"ש לעיל סי' מ"ג סוף ס"ק ו' ובדברינו שם ס"ק כ"ב ובסי' מ"ב ס"ק י"ד):

יא שיעשה בשרה וכו' שאם תאחוז וכו'. עי' בפרי תואר ס"ק ג' שכ' לדינא דלא בעינן שיפול הבשר באחיזת מקצתו אלא כל שהגיע לכלל בשר שהרופא גוררו טריפה ואנו לא בקיאין בזה לכן כל שיש שינוי בבשר הכוליא ויש חשש מסמוס דינו כנתמסמס עיי"ש והביאו בדעת תורה ס"ק ג' לדינא:

יב בשרה. עי' בתורת יקותיאל ס"ק א' שכ' אגב אורחי' דטריפות שבכוליא לא תלי בקרומים שע"ג בשר הכוליא ושע"ג הלובן כלל רק בהבשר ובלובן עצמו עיי"ש וכ"כ בדעת תורה ס"ק י' לדינא ועיי"ש עוד בס"ק ד' ובס"ק כ"ז:

יג והגיע חולי זה עד הלובן. עבאה"ט מ"ש מהט"ז אפי' התחיל המסמסה וכו' ועמ"ז ס"ק ד' דמלשון זה משמע דבעינן שניכר מבחוץ הלקותא ואם אין שם לקותא מבחוץ אין להטריף עד שנתמסמס בפנים וז"א דכל שהגיע למקום חריץ אפי' לא נראה הלקותא מבחוץ כלל רק בפנים לבד טריפה ובאין הפ"מ בודאי אין להקל עיי"ש:

יד עד הלובן. דע דכ"מ שמכר בסי' זה עד מקום חריץ או עד הלובן הכל א' הוא. ועט"ז ס"ק ג' וש"ך ושפ"ד ס"ק ו' שכ' בשם רש"י ור"ן דר"ל כי באמצעות הכוליא שהגידין מעורין שם הוא מקום חריץ ושם יש זה הלובן היוצא מתחת המתנים ונכנס לכליות עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק ה' שכ' דכ"מ שנזכר בסי' זה עד הלובן לא קאי על אותו הבשר הלובן שיש תחת הבשר אדום בינו ובין החלב דזה לא נכנס בכלל הזה אלא דר"ל החלב הלבן שבתוך הכוליא שמנקרין אותו שהוא המקום ששם מעורין הגידין עיי"ש (ועי' בס' זבחים שלמים על הל' שחיטה להרמב"ם בחידושיו לסי' זה אות י"א שהביא חילוק מנהגים שיש בין מראקע"ס ובין שאר מדינות הספרדים בענין הלובן שבכוליא בזה עיי"ש) ועי' בס' אור זרוע הגדול סי' תכ"ג שכ' וז"ל והוא דמטוי לקותא למקום חריץ ומאי הוא וכו' פי' ר"ש אותו הלובן שמסובך למתנים היינו אותו חוט שבכוליא שבו הוא תולה במקום שנראה חלב והגידין מעורין שם והוא אמצעות הכוליא וכן הוא בפי' קדמונים ויש מפרשים כל לובן שבכוליא וכו' עכ"ל ועי' בדע"ת סק"ד מ"ש בביאור דברי הא"ז בזה וכ' דכפי הנראה שהפלוגתא בין פי' ר"ש והקדמונים ובין היש מפרשים הוא דלפי' ר"ש וקדמונים הוא דדוקא הגיד החלול שבאמצע הכוליא ועירוי הגידין האדוקים שם והמים נמשכין דרך שם לכיס השתן הוא הנקרא חריץ ולא החלב שבסביבו ולשיטת היש מפרשים כל החלב שסביבות הסמפון הוי בכלל חריץ אבל בזה כ"ע מודים דקרום של חלב שע"ג הכוליא מסביב אינו בכלל זה דהא בעינן מקום חריץ עיי"ש ולדינא עי' בדברינו בס"ק שאח"ז:

טו הלובן. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דבעינן שיגיע לתוך הלובן וכ"כ בפר"ח וכו"פ דצריך שישלוט המסמסה גם בחריץ משהו עכ"פ ובמשהו סגי אבל כל שלא שלטה גם בחריץ כשר אף כשהגיע עד סמוך להחריץ ממש עיי"ש ועבשו"ת באר מים חיים הספרדי חיו"ד סי' ו' שהעלה שכן עיקר לדינא להקל בזה עיי"ש אבל התב"ש ושאר אחרונים מטריפים גם בנתמסמס בסמוך לחריץ בלי הפסק בשר בריא בינתיים אע"פ שלא שלטה המסמסה גם בתוך הלובן ועד"ק ובמק"מ ס"ק ה' שכ' להחמיר בזה מספק עיי"ש ועי' בפת"ש ס"ק ג' ועי' בדע"ת שם מה שהאריך בדין זה והעלה לדינא דאם הגיע הלקותא של מסמוס וכדומה (אבל לא של מוגלא) עד הלובן ולא נכנס לתוך הלובן אם הגיע עד מקום הסמפון שבאמצע הכוליא והוא מקום שהגידין מעורין שם (ע"ל בס"ק שלפ"ז) הוי ספק טריפה אבל אם הגיע רק עד החלב שמסביב ולא נכנס גם להחלב כלל יש להקל ואם נכנס הקלקול להקרום שע"ג החלב ולא שלטה בחלב עצמו יש לאסור בלא הפ"מ אבל בהפ"מ יש להקל עיי"ש. וכ"ז אם הי' שם רק מסמוס או ניקב וחסר וכדומה אכן אם הי' שם בועא ומכה בכוליא ויש בה מים עכורים או סרוחים או מוגלא עי' בדברינו להלן (ס"ק כ"ג):

טז שבתוך הכוליא עבשו"ת טוטו"ד קמא סי' ע"ו שכ' דהא דבעינן בדינים אלו שיכנוס לתוך הלובן לשיטת כמה פוסקים היינו אם הלקותא הוא בצד הלובן אבל אם הלקותא הוא ע"ג הלובן אף שלא הגיע לתוכו לכ"ע אסור עיי"ש ועי' בדעת תורה שם שהביאו והשיג עליו דאין להוסיף חומרות וגם מסברא אין לחלק כלל בזה בין אם הלקיתא הוא בצד הלובן או עליו עיי"ש: (יז) מכת חרב. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועתב"ש שכ' בכוונת הש"ך דר"ל דתרווייהו בעינן שיהי' חתך ובכח אבל אם לא הי' אלא א' כגון חתך בלא כח או כח בלא חתך כשר עיי"ש ועכו"פ שהשיג על הש"ך וכ' דבנחתך לשנים אפילו בלי מכת חרב טריפה אלא דבמכת חרב אינו ר"ל שנחתך אלא שנעשה בכוליא פצעים ע"י מכת חרב דכאיב לה ביותר עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות י"ט שהסכים להכו"פ בזה עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ז' שכ' דלכל הפירושים אין לאסור אלא כשהגיע בתוך החריץ אבל שלא בחריץ כשר בכל ענין עיי"ש:

יח חרב. עתב"ש שם שכ' דכל דהיה בכח אזי לאו דוקא בחרב אלא אפי' במקל אסור עיי"ש ועי' בספר צמח צדק החדש בביאורו לש"ע ס"ק ד' שכ' דמה שמוסיף התב"ש לומר דבכח אסור אפי' במקל אינו נראה להחמיר כלל עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"ב שהביא ג"כ ראיות להיפוך מדברי התב"ש הנ"ל והעלה לדינא דגם בחתך בכח אין לאסור רק בנעשה ע"י חרב ברזל דוקא עיי"ש:

יט נמצאת בכוליא ליחה. עבאה"ט סוף ס"ק ד' ופת"ש ס"ק ג' מ"ש בבועא הנמצא בכוליא ובולטת לחוץ ועי' במק"מ ס"ק ט' שהביא ראיות מהפוסקים שאין להטריף בכה"ג רק כשהבועא והמוגלא משורשת בפנימיות דכוליא משהו אבל כשהכוליא נמצאת שלימה לגמרי ולאחר קילוף הבועא לא היה בפנימיות הכוליא שום ריעותא רק שהיה דבוק על הכוליא בועא או מכה והבועא היתה בקרום בפ"ע ולאחר שנקלפה הבועא נמצאת שלימה בקרום הרגיל להיות בה כשר עיי"ש ועי' מזה בשו"ת הרי בשמים סי' קט"ו ועי' בשו"ת ספר יהושע סי' כ"ו שנשאל בעובדא שהיה בועא על הכוליא מבחוץ שלא בחריץ ונקלפה והיה הקרום שלם רק שנשאר בה כקמט במקום מושב הבועא והתיר בהפ"מ די"ל שהבועא באה ממקום אחר ונדבקה כאן והקמט נעשה שם מדחיקת הבועא עיי"ש ועי' במק"מ שם שכ' דביש קמט צ"ע לדינא עיי"ש:

כ ליחה. עי' בדעת תורה ס"ק ז' מ"ש לענין אם נמצא בה בועא מלאה מוגלא לבנה אם דינה כמ"ז או כמים עכורים והעלה לדינא דבמוגלא אפי' היא לבנה ואפי' אינה מסרחת ואין בה שום עכירות אפ"ה דינה בכל דבר כמים עכורים עיי"ש (וע"ל ס"ק כ"ט):

כא מים עכורים או סרוחים. עבאה"ט ופת"ש מ"ש להחמיר במוגלא ועכורין וסרוחין אפי' מכוסה מבפנים וגם בלא הגיע ללובן ועי' בתב"ש ס"ק ה' ובד"ק ס"ק ב' ג' וה' ובמק"מ ס"ק י' וי"א דכל זה דוקא במוגלא ועכורין וסרוחין גמורים ומסמוס גמור אבל כשלא הוי רק שינוי קצת יש להקל כדעת המחבר וכן אף בעכורין קצת אין להחמיר כמו בעכורין גמור ואף שאינם צלולין אפ"ה אין לאסור רק כשהגיע להחריץ או עכ"פ בסמוך לו אבל ברחוק קצת אין להחמיר אלא בעכורין גמורים עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קמ"ט ובשו"ת מגדל השן סי' ד' ובשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' מ"ו עיי"ש ועבשו"ת יד יוסף סי' י"ד ובשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ' (ועי' בדברינו להלן ס"ק מ"ד):

כב או סרוחים. עי בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' כ' שנשאל בבועא שנמצא בכוליא מלאה מ"ז ומגיע עד הלובן והלובן הוא שלם והריח ומראה המים הוא כריח ומראה מי רגלים של בהמה וכ' דהדין פשוט להתיר כיון דאפי' גם במוגלא דעת הגאון בעל משכנות יעקב להכריע להקל כל שלא הגיע למקום חריץ אע"פ שהגיע ללובן מכ"ש בנ"ד שהיו מים זכים ממש רק שהיה ריחם כריח מי רגלים ממש בודאי דאין זה בגדר סרוחים כיון דידוע שמ"ר נקבצים שם בכליות ומהיכי תיתי נחזיק איסור דהא יותר יש לתלות שהם עצמם מ"ר שבו ולא יהא אלא ספק עכ"פ הו"ל ס"ס ספק שהוא מ"ר ואין זה קלקול בכוליא ואפילו תאמר שהוא בגדר סרוחים שמא הלכה כהפוסקים דגם סרוחים ומוגלא אין אסור אלא בהגיע למקום חריץ דוקא עיי"ש:

כג הרי זו. עי' בדעת תורה ס"ק ה' שהוכיח מלשון הרשב"א בתה"ב דין חדש דכל היכא דמקילינן בלקותא שבכוליא מפני שלא הגיע למקום חריץ מ"מ עכ"פ הוי בכלל מסוכנת ואם לא נוד שהלכה קודם שחיטה או שהיתה גוררת רגלי' משום שגרונא וכדומה אפי' אם השו"ב אומר שפירכסה אפ"ה טריפה דהוי מלתא דלא רמיא עליה אא"כ יש עוד א' שמעיד ג"כ כדברי השו"ב אז בצירוף שניהם שמעידים על הפירכוס יש להתיר עיי"ש:

כד טריפה והוא שיגיעו וכו'. עט"ז ס"ק ד' דמדינא י"ל דאף כשמגיע עד הלובן אין לאסור אלא כשהמוגלא והמסמוס נתגלה ונראה מבחוץ אבל כשהוא מכוסה מבפנים ולא נראה לחוץ כלל כשר רק שאין מציאות לדין זה דכיון שכבר הגיע לחריץ ממילא נתגלה המוגלא לחוץ עיי"ש ועי' בתורת יקותיאל ס"ק א' שכ' דשפיר משכחת לדין זה דאף שהגיע לחריץ אפ"ה אפשר שלא נראה המוגלא לחוץ רק שהוא מכוסה הכל בפנים רק שבעיקר דברי הט"ז הרבה להשיב עליו והעלה דכשהגיע לחריץ יש לאסור אפי' כשאינו מגולה מבחוץ עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י' שהוסיף לתמוה בזה דהא יש לובן שמחופה בבשר הכוליא ומשכחת לה שיהא הלקותא בפנים ולא נראה לחוץ עיי"ש. אמנם בגוף הדין עי' בכו"פ והתב"ש שהשיגו על הט"ז בזה עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קמ"ה מ"ש בענין זה ועי' בד"ק ס"ק ב' שפסק ג"כ להחמיר בזה עיי"ש (ועי' במק"מ ס"ק ב') ועי' בדעת תורה ס"ק י' שהעלה בזה לדינא דאם ראו בודאי שהגיע המוגלא עד הלובן באין הפסק אין להקל אף שלא נראה לחוץ כלל אך אם היה ספק אולי היה הפסק מעט בשר בין מקום החסרון ההוא ובין הלובן כגון שנחתך וכדומה שא"א להכיר עכשיו אז יש להתיר בכה"ג שהחסרון שע"י המוגלא או רקבון כנ"ל הוא בתוך בשר הכוליא בפנים ומוקף בשר מבחוץ כיון שאינו ניכר ממנו מבחוץ כלל עיי"ש: (כה) והוא שיגיעו עד הלובן. עבאה"ט ופת"ש מ"ש בלא הספיק לבודקה אם הגיע למקום חריץ עד שאכלה הכלב וכו' ועי' בתב"ש סוף ס"ק ב' שכתב דבלא בדיקה אם הגיע לחריץ הוי טריפה מספק עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"א שכ' דאפי' בהפ"מ אין להקל בזה אך כ' דזה דוקא כשידוע בודאי שנכנסה הבועא לתוך הכוליא והספק הוא אם הגיע לחריץ כנ"ל אבל אם נמצא שלחופית של מוגלא ע"ג קרום החלב שעל הכוליא ונאבד בלא בדיקה ויש ספק אולי היה רק על הקרום ולא נכנס לכוליא כלל יש להקל דיש ספק אולי לא הוחל מעשה הטורף כלל וגם יש ס"ס עיי"ש ומ"ש הפת"ש מהס' בני חיי להכשיר הכלים עי' בס' בני חיי שם שהביא בסוף דבריו מתשו' מהר"י בן לב להחמיר גם לענין הכלים עיי"ש וכ"כ בד"ק ס"ק ז' בשם הבני חיי שמסקנתו לאסור הכלים אף לאחר מעל"ע עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ו' שכ' דמ"מ בהפ"מ יש לסמוך להקל ולהתיר הכלים בכה"ג עכ"פ כשלא נודע הספק עד לאחר מעל"ע עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"א מחודש א':

כו שיגיעו עד הלובן. עבאה"ט ופת"ש מ"ש מהמהרשד"ם והפרמ"ג לענין: ספק דהכחשת תרי ותרי ועי' בפרמ"ג בפתיחה להל' טריפות מ"ש בדברי המהרשד"ם בזה. ומ"ש הפת"ש דפשוט הוא לדעתו דאפי' ב' אומרים שלא היה מוגלא כלל אלא שב' אומרים שהיה והגיע ללובן נמי טריפה מדרבנן עי' בתשו' מהרשד"ם שם בתשו' שאח"ז שכ' בפשיטות דלא אחמיר רבנן בתרי ותרי רק בעריות עיי"ש ועי' בחידושי הגאון רעק"א ז"ל על הפרמ"ג בשפ"ד ס"ק ח' מ"ש בענין זה והביא דברי המהרשד"ם שבסי' ל"ט שם וסיים שדבר זה הוא מחלוקת הראשונים עיי"ש ועי' בדעת תורה שם מ"ש בדברי המהרשד"ם והשפ"ד ומתרץ דברי המהרשד"ם במה שהכשיר הכלים בעובדא דידיה. והעלה שם לדינא כך דאם ראו שיש מ"ז בהכוליא והרגישו סרחון ועדים אחרים שהיו שם בהמטבחיים אמרו שלא הרגישו סרחון ונאבדה הכוליא בלא בדיקה אם הגיע ללובן או לאו יש לאסור די"ל דהעדים אחרים לא דקדקו בדבר אם לא שהעדים האחרים מכחישים בבירור ואומרים שהיו מ"ז ואינן סרוחין כלל אז יש להקל ולענין הכלים כתב דהיכא דאוסרין מספק ולא נודע עד אחר שבשלו הבשר בכלים ונודע תוך מעל"ע גם הכלים אסורים כמו בכל ספק דאורייתא וגם בכ"מ אין להתיר להשהות הכלים מעל"ע רק הכלים שנאסרו רק ע"י עירוי שנפסק הקילוח או באיסור שיש בו בלא"ה צדדים להקל יש להתיר להשהותן מעל"ע עיי"ש (וע"ל סי' ל"ט סעיף ט"ז וי"ז) ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קמ"א שנשאל בעובדא כזו שהיה הכחשה בין הרב ובין השו"ב בבועא של מי כרכומי שאמר הרב שבדק והגיע ללובן והשו"ב מכחישו והאריך בענין זה בדין הכחשה דחד בחד וגם האריך בדין הכלים עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"ד שהביאו וכ' דלדינא אין נ"מ בכל פלפולו עפ"ד התשו' שיבת ציון סי' כ"ג שהביא הפת"ש לעיל סוף סי' א' (ועי' בדברינו שם) דהרב נאמן נגד השו"ב בכל דבר מפני שהקהל קבלוהו עליהם והימנוהו בכל עניני או"ה ממילא דיש לסמוך בכ"מ רק על דברי הרב ואין נ"מ בכל דבריו רק לענין עדים דעלמא עיי"ש:

כז עד הלובן אעבאה"ט ופת"ש ועכו"פ דמשמע דבעינן שישליט גם בלובן ועבשו"ת טוטו"ד קמא סי' ע"ו שהשיג ע"ד הכו"פ בזה והעלה דהעיקר לדינא דאף אם לא הגיע לתוך הלובן נמי טריפה עיי"ש ועי' עוד בדבריו במהדורא תניינא סי' קל"ט מ"ש בענין זה וכ' דהיכא דליכא שעת הדחק או הפ"מ יש להחמיר אפי' אם לא הגיע לתוך הלובן אכן בהפ"מ או שעהר"ח יש להקל כל שלא הגיע לתוך הלובן עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ה' מ"ש בענין זה והעלה לדינא כך דאם נמצא בכוליא מכה ובועא ובתוכה מים עכורים או סרוחין או ליחה אם לא הגיע עד הלובן ויש הפסק מעט בשר בין הבועא להלובן יש להקל בהפ"מ ואם הגיע עד הלובן ולא נכנס לתוך הלובן כלום אם ניכר שהלובן שלם שם כמו בכל סביבו וגם יש עליו הקרום שע"ג הלובן במקום ההוא יש להקל בהפ"מ וצורך שבת ואם יש גם שעת הדחק יש להקל אף שאין עליו הקרום שע"ג הלובן במקום ההוא רק שיש עכ"פ בין המוגלא ובין הלובן קרום הבועא שאינו מתמסמס במשמוש היד אף שקשה קצת במשמוש ומשונה מראיתו מ"מ י"ל דמקרי הפסק בין המוגלא ללובן וכ"ז דוקא אם יש עוד חלב בין הקרום ובין הסמפון והגידין שבאמצע הכוליא אבל בלא"ה אין להקל כלל ועיי"ש עוד בס"ק שאח"ז שכ' דהיכא שיש הפסק בשר בין הלובן כנ"ל יש להקל גם בנמצא ליחה או מים עכורים בתוך הגיד וסמפון שבאמצע הכוליא והסמפון אם החלב שסביבו שלם ויפה כשר ואם נמצא בבשר בועא של מי כרכומי אז אפי' אין הפסק כלל בין המים ובין הלובן כיון שכל הלובן שלם ויש חלב בין המים ובין הסמפון וגיד שבאמצע הכוליא יש להקל עיי"ש ועבשו"ת בית ישראל סי' ל"א ול"ב שהתווכח עם הגאון מהרש"ק ז"ל במה שאירע עובדא בא' ששחט ד' בהמות ונמצאו שתים כשרות ושתים טריפה וחתכו מכל הארבע בהמות הכליות ונתערבו יחד ושוב לאחר זמן מה חתכו במקרה כוליא אחת ומצאו בה מים עכורים והגיע עד חריץ הלובן ולא על הלובן עצמו והשיב שיש להתיר הבהמות הכשרות מכמה טעמים חדא דהוי ס"ס שמא הכוליא שנמצא בה הריעותא היא מן הבהמות הטריפות וספק שמא העיקר כדעת הפוסקים דסבירא להו להכשיר אם לא הגיעו המים עכורים על הלובן ועוד דבכה"ג תולין הקלקלה במקולקל ותולין דהכוליא היא מא' מבהמות הטריפות והגאון מהרש"ק השיג עליו והוא ז"ל מדחה דברי הגאון הנ"ל והעלה דהעיקר כדבריו להכשיר עיי"ש ועי' בשו"ת עולת יצחק סי' ס"ב מ"ש בזה:

כח הלובן. עי' בשו"ת טוטו"ד שם שכ' דאף דהא ודאי דאם הגיע המוגלא לתוך הלובן שיש לאסור אפי' בהפ"מ ושעהד"ח מ"מ אם אירע שטעה המורה בזה והורה להיתר לא מהדרינן עובדא אכן אם היתה המכה בולטת גם למעלה שיש לנו גם דעת המהרש"ל המטריף ויש בזה ג' ריעותות אם טעה המורה והכשיר מהדרינן עובדא כי הוא טריפות גמורה זולת אם כבר נאכל הבשר יש להקל לענין הכלים בשהייה מעל"ע עיי"ש:

כט הלובן. עבאה"ט מ"ש מהמהרש"ל אם היתה הבועא מבחוץ ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קמ"א שנשאל בעובדא שנמצא מים עכורים בכוליא שלא הגיע לתוך הלובן רק עד הלובן שהיה הבועא בולטת לחוץ וכ' דכיון שיש עוד ספק שמא כדעת המהרש"ל דהיכא דבולט לחוץ טריפה אפי' לא הגיע עד הלובן לכן הדבר פשוט דהכלים נמי טריפה עיי"ש ועי' בעצי לבונה שכ' דעכשיו נהגו כמה גדולי המורים להכשיר אף אם הבועא בולטת לחוץ והוא של מוגלא כל שלא הגיע לחריץ עיי"ש ועי' בס' מנחת הזבח בדיני שאר טריפות כלל ה' בקומץ סעי' י"ז ועשרון ס"ק כ"ו שכ' דבהפ"מ יש לסמוך על העצי לבונה להקל בזה אבל שלא בהפ"מ יש לחוש לדעת המחמירים שכל שהבועא בולטת לחוץ טריפה עיי"ש ועי' בשו"ת עולת יצחק סי' ס"ב:

ל אבל אם נמצאו בה מ"ז. עבאה"ט מ"ש דאם נמצא מים סרוחים אין לתלות הסרחון בדבר אחר ולומר דהמים היו צלולים ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קמ"ו שנשאל בכוליא שהיה בה בועא רחוק מן הלובן וחתכו הבועא והי' בה מ"ז אך כשנתנו אותן לתוך הצלוחית היו עכורים קצת אך יש לתלות דנעשו כן מחמת שהכלי לא היה נקי וטעמו המים וא' אמר שהם מתוקים ואחרים אומרים שהם מלוחים וכ' להתיר מכמה טעמים עיי"ש:

לא אם נמצאו בה מ"ז. עבאה"ט ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קמ"ב בתחלת התשו' שהסכים לדברי השואל בפשיטות דאף שהבועא היא מלאה מ"ז רק שיש בתוכה מעט פסולת ומוגלא דינה כמלא מוגלא עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ט' מ"ש בענין זה והכריע לדינא דאם רוב הבועא הם מ"ז אם לא הגיע ללובן ויש הפסק בשר בין הבועא ובין הלובן יש להקל אפי' שלא בהפ"מ אבל אם הגיע עד הלובן אף שלא נכנס לתוך הלובן אין להקל עיי"ש ועי' מענין זה בשו"ת מים חיים חיו"ד סי' י"ד בתשו' מבהמ"ח שנשאל בנמצא שלפותית מ"ז בכוליא ובתחתיו נמצא קצת מוגלא אבל לא הגיע ללובן וכ' דכיון דלפי הבנת הענין נראה דודאי לא היה המוגלא בולטת לחוץ רק שהמ"ז היו למעלה והמוגלא היה בתחתיותו יש להכשיר אליביה דכ"ע דכיון שהמוגלא היה רק בפנים וגם לא הגיע ללובן וכ' דמטעם זה י"ל הא דמעשים בכל יום שכשרואין שהמ"ז הם בשלחופית אין משגיחין בשולי השלחופית אולי יש שם מעט מוגלא או מים עכורים על שולי השלחופית די"ל דהוא מטעם הנ"ל כיון דאפי' אם יש שם מעט מוגלא מ"מ כיון שהוא טמון בפנים ואינו נראה לחוץ אין לחוש עיי"ש והנה לפמש"ל (ס"ק כ"ד) מהאחרונים להחמיר כשהגיע לחריץ אפי' אינו מגולה לחוץ לכאורה היה נראה להחמיר להצריך לבדוק בכ"מ המ"ז אולי יש מעט מוגלא כנ"ל אבל לפמש"ל מהדעת תורה הנ"ל דכל שלא הגיע ללובן יש להקל כל שהמ"ז הוא רוב שפיר מנהג העולם דבכ"מ אין בודקין המ"ז:

לב נמצאו בה מ"ז. עבאה"ט ס"ק ד' שכ' להחמיר כל שלא ידע בודאי שהם מ"ז ועבשו"ת מים חיים חיו"ד בהגהות בן המחבר שנדפס בסוף סי' י"ג ששייך לסי' שאח"ז שכ' דלפעמים יוצא טיפת מים מתוך הלובן וקשה לעמוד עליהם אם הם זכים וכו' וכמעט נפל פיתא בבירא רק קצת יש להקל עפמ"ש הכו"פ ס"ק ד' ע"כ אם יש עוד צד קולא דהיינו שלא נתקלקל הרוב מהלובן וגם יש להסתפק אם המים הם זכים יש להכשיר בהפ"מ ושעת הדחק עיי"ש אך בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ע"ו החמיר בדין זה וכ' דאם לא בדקו הו"ל עכ"פ ספק טריפה עיי"ש וכ"כ בד"ק ס"ק ד' ובמק"מ ס"ק י"א דדוקא כשבדק וראה שהם זכים אבל אם לא בדק אם היו המים זכים טריפה אך כ' דזה דוקא כשלא ידע בודאי אם אינו רחוק מן החריץ אבל בידע בודאי שהם רחוק מן החריץ יש להקל דהו"ל ס"ס וכ"ז דוקא כשבדק וראה עכ"פ שבודאי אינם בחריץ רק שלא ידע אם רחוק מן החריץ או לאו כנ"ל אבל אם לא בדק כלל אם הם בחריץ או לאו אז אם לא בדק אם המים זכים או עכורים טריפה דהוי כס"ס להחמיר עיי"ש ועי' בישועות יעקב ס"ק ב' שהאריך בעובדא כזו בנמצא בכוליא בועא של מים עכורין ולא הגיע ללובן רק סמוך ממש ללובן ושכח לבדוק אם היו סרוחין ופלפל בענין זה והעלה שאין להתיר הבשר אף בבועא שאינה בולטת מ"מ בדיעבד אם הבשר כבר נאכל יש להתיר הכלים לאחר מעל"ע ובפרט בכלי פורצליי"ן שהם יקרים עיי"ש ועי' בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ' שנשאל בכוליא שעלה בה מכה בענבה א' ונעשה כמו בועא במ"ז מראה געל"ב ועד שלא הספיקו לבדוק אם המים הם זכים או עכורים נקרעה הבועא ונשפכה לארץ וקלפו השלחופית מהלובן שבכוליא והיתה נקלפת שפיר והשו"ב דשם רצה להכשיר באמרו שכן הורה רב מובהק אחד דכשהבועא נקלפת ויש לה עור בפ"ע א"צ לבדוק עוד אם המים זכים או עכורים ואם נגע ללובן או לאו והשיב דדבר זה לא ניתן להאמר וא"צ שום ראיה לדחות דבר זה דאף דלא נמצא בועא במ"ז שלא תהיה נקלפת בעור בפ"ע אפ"ה לא סמכינן על מה שהיא נקלפת בפ"ע בלי בדיקה אם המים זכים או לאו ובודאי שהשומע שמע וטעה דהרב הנ"ל בודאי אף לאחר שבדק וראה שהבועא הוא במ"ז היה בודק ג"כ אם הבועא נקלפת בעור בפ"ע משום דלא סמכינן על בדיקותינו שהיא מ"ז אם לא כשהבועא הוא בעור בפ"ע וכמו שהחמיר התב"ש בריאה (לעיל סי' ל"ז) אבל זולת זה לא יעלה על הדעת לבדוק אם הבועא נקלפת כדי להקל עי"ז חלילה עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"א מ"ש ע"ד החסל"א הנזכר וכ' שהוא יודע ומכיר את הרב המורה הנ"ל שהיה רב מובהק ויפה הורה להקל בזה ושכן עיקר לדינא שאם נמצא על בשר הכוליא והגיע עד הלובן אבל קלפו הבועא עם הכיס מהלובן ונשארה שלימה ולא נודע אם היו המים זכים או עכורים מ"מ כיון שראו שהלובן נשאר שלם והיה כיס להבועא יש להקל בספק מ"ז וגם כ' שם די"ל דאפי' אם יש ספק גם בזה אם היה להבועא כיס לבן ונשפך כל המים וספק אם היו המים זכים או עכורים כנ"ל מ"מ כל שרואין שהלובן נשאר שלם יש להקל ועיי"ש עוד שכ' דאם חתכו בכוליא ויצא קלוח מים ונשאר עוד מעט מים בכוליא ובדקו זה המעט מים הנשארים וראו שהם מים זכים ואינם סרוחים אז אף שהגיע ללובן יש להקל עיי"ש: (לג) מים זכים. עפת"ש מ"ש מהח"ס אפי' הם מלוחים אין לאסור ועד"ק ס"ק ד' ובדברי אברהם ס"ק ז' שכ' דמלשון הפוסקים שכ' להחמיר רק בעכורין וסרוחין משמע שאין קפידא אם הם מלוחים וע"כ א"צ לטעום המים כלל עיי"ש והנה בש"ך לעיל חי' ל"ז ס"ק ט"ו כ' לענין ריאה דמרים או מלוחים הוי כמו עכורים עיי'ש ולכאורה משמע דבכ"מ הדין כן (ועי' בס' ראש אפרים לעיל סי' ל"ו ס"ק קצ"ח וסי' ל"ז ס"ק צ"ז ובפרי תבואה שם סעי' פ"ז) וסי' בעצי לבונה שהחמיר בנ"ד במרים או במלוחים וכ' ממשמעות דעת הרא"פ דצריך לטעום המים אם אינם מרים או מלוחים ובלא טעימה אסורה עיי"ש ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' י"ט מה שהאריך בדברי העצי לבונה בזה והעלה דאם כי לכתחלה נראין דבריו בזה שצריך טעימה לכתחלה אבל בדיעבד אם נאבדה הכוליא בלא טעימה וא"א לברורי אין בזה בית מיחוש עיי"ש ועי' מזה בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' מ"ד שהעלה בראיות דלא בעינן שיהו המ"ז שבכוליא מתוקים אלא אף כשהם מלוחים אין לאסור עיי"ש באריכות ועי' בדבריו בס' צמח צדק שעל הש"ע בסי' זה ס"ק ו' מ"ש בזה וסיים דמ"מ למעשה אין להקל בזה אא"כ יש עוד צדדים להקל כגון שהוא רחוק ממקום חריץ וכיוצא עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קמ"ב שכ' דאם נמצא מים זכים בבועא אך היו מלוחים תלוי בפלוגתת הפוסקים במראה דבש ולהמכשירין במראה דבש גם זה כשר ולהאוסרין בכרכומי פשיטא דגם במלוחים אסור אפי' הם צלולים ולהלכה כ' דהעיקר לדינא דשלא בהפ"מ יש לאסור אבל בהפ"מ או בשעת הדחק יש להקל כיון דגם בכרכומי גופא יש ב' דעות רק דהמנהג הוא כדעת הרמ"א דאוסר בכרכומי ובמלוחים דלא נזכר ברמ"א יש להקל אכן שלא בהפ"מ אין להקל עיי"ש ועי' בשו"ת יד יוסף סי' ט"ו מה שפלפל בדברי הח"ס שהביא הפת"ש וחוכך להחמיר היכא שטעם וראה שהם מלוחים עיי"ש ועי' בס' ערוגת הבושם אות ה' שהביא ג"כ דברי הח"ס הנ"ל ופלפל ג"כ בדבריו ונתן פנים מסבירות לדבריו שיש להקל בזה ולדינא העלה דליתר שאת יש לנהוג דכל שרואה שהמים צלולים הם לא יטעום כלל אם הם מתוקים או מלוחים כדי שלא נצטרך להקל גם אם ימצאו מרים או מלוחים ובלא"ה אינו נכון לטעום מחשש איסור וכ' שכן הוא נוהג עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ח' מ"ש בענין זה והעלה לדינא דאם לא הגיעו לתוך הלובן כלל יש להקל במלוחים או מרים כל שאינם סרוחים כלל אפי' אין הפסק ביניהם ובין הלובן כלל אבל עכ"פ ניכר שהלובן שם שלם כמו בכל סביביו יש להקל אכן אם נכנסו קצת לתוך הלובן יש לאסור עיי"ש:

לד זכים. עד"ק ס"ק ד' ובמק"מ ס"ק י"א שכ' שצריך לכתחלה לבדוק המים נגד האור לראות אם הם צלולים לגמרי רק בדיעבד אף שלא בדק נגד האור כל שראה עכ"פ שהם זכים ואינם סרוחין יש להכשיר עיי"ש ועי' בס' זבחים שלמים הספרדי אות ח' שכ' ממנהגי עיר פא"ס שנהגו לסנן בבגד לבן ונקי ואם ישאר כמו עפרורית דבוק בבגד עכורים הם וטריפה עיי"ש אכן יעיין בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' מ"ה שפלפל בענין מים זכים שבכוליא מהו שיעור הצלילות אי בעינן שיהיו צלולים כמים הצלולים לגמרי שלא נתערב בו שום עפרורית והעלה דא"צ שיהיו צלולים לגמרי אלא צריך שיהיה צלול כל כך עד שיהיה ראוי לשתיית אדם עכ"פ על ידי הדחק בלא סינון ודי לנו להחמיר במראה כרכומי ממש אבל כל שאינו כרכומי אף שהליחה היא לבנה קצת אין להחמיר עיי"ש באריכות (וע"ל סי' ל"ז ס"ק קמ"ב): (לה) אפי' הגיעו ללובן. עט"ז שאפי' אם הי' המ"ז בלובן עצמו ואף שהלובן אינו שלם מ"מ כל שנשאר עכ"פ מקצת הלובן כשר אבל אם גם מקצת הלובן לא נשאר קיים טריפה אפי' אם היו המים זכים עיי"ש ועתב"ש ס"ק ה' שכ' דאפי' אם המים זכים לגמרי אין להתיר כשהוא בתוך החריץ אלא בהפ"מ עיי"ש ועמ"ז ס"ק ח' וס"ק י' שהשיג ג"כ על הט"ז בזה עיי"ש ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קל"ט ועי' מק"מ ס"ק י"ב שהעלה לחלק בענין זה דאם לא חיסרו מהלובן כלום רק שנראה שנתהווה שם תוספת ליחה אז כשר לכ"ע אפי' בתוך החריץ ולכן אפי' שלא בהפ"מ יש להכשיר כשהם זכים לגמרי אבל אם חסר מבשר החריץ כערך המים דאז ניכר שנמס הבשר והי' למים אז אין להתיר אלא בהפ"מ דוקא וכמ"ש התב"ש ובהפ"מ יש להתיר אף אם כל החריץ נהפך למ"ז כיון דבשאר הכוליא נשאר כשיעור עיי"ש ובד"ק ס"ק ה' ועי' בדעת תורה ס"ק י"א מ"ש בענין זה והעלה דאם יש חסרון בלובן אף שידוע שהמים הם זכים יש לאסור דהוי כחסרון ע"י חולי אך אם רואין שהקרום שע"ג הלובן הוא שלם אף שיש כעין קמט וקצת גומא בהחריץ אם יש לתלות שנעשה כן ע"י שהבועא של מ"ז דחקתו ולא חסר מלובן כלום יש להקל ואין חילוק בזה בין אם המ"ז הם בצד הלובן או על הלובן ובלבד שלא יחסר מהלובן כלום עיי"ש. (לו) נמצאו המ"ז בשלחופית. ר"ל אף שהשלחופית נשרש משהו בכוליא אבל כשאינו נשרש כלל אפי' היו עכורין: וסרוחין כשר (כמש"ל ס"ק י"ז) ועבשו"ת שואל ומשיב חמישאה סי' ל"ב:

לז בשלחופית. עי' בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' מ"ד שנשאל אי בעינן שיהא להשלחופית הסי' של כיס דמ"ז האמור בריאה לעיל סי' ל"ז שיהא הכיס לבן מבפנים וכו' והביא ראי' דבכוליא א"צ שיהא להכיס הסי' הנ"ל כמו בריאה עיי"ש באורך ועבשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ' ועי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ה' אות י"ד שהביא בשם הרב פרי האדמה שאירע בעיה"ק ירושלים שנמצא בכוליא שלחופית שחורה מאד והטריפוה אע"פ שחתכוה ונמצא בה מים זכים כיון שהגיעו עד הלובן וראו שהמים עשו רושם בהלובן שהי' משונה קצת מחמת הריעותא עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"א שכ' דנראה מדבריו שלא הטריפו מפני השינוי מראה שבשלחופית אלא בצירוף מה שנעשה קצת שינוי בהלובן ע"י המ"ז עיי"ש:

לח בכוליא ר"ל אפי' בתוך החריץ. ועד"ק ס"ק ז' וס"ק ט' ובמק"מ ס"ק י"ג שכ' דדוקא בידע בודאי שהם מ"ז אבל ספק מ"ז אף שהם בשלחופית מ"מ כשנוגע בחריץ הוי קרוב לודאי טריפה דהכיס של השלחופית לא הוי הפסק בין העכורין ובין החריץ עיי"ש ועבשו"ת חסד לאברהם שם:

לט ואם נמצא בה דם. ואם נתאדם הכוליא ונמצא בה צרירות דם ע"י שהכה אותה במתני' ע"ל (ס"ק פ"ה):

מ דם דינה כמים. עכו"פ ס"ק ז' שכ' דר"ל מים שמראיתן כדם אבל בדם ממש אין להקל אלא כשהלובן שלם עיי"ש וכ"כ בתב"ש ושפ"ד ס"ק ט' דבדם ממש אין להקל כשהגיע לחריץ עיי"ש אך במ"ז ס"ק ט' נוטה להקל בהפ"מ אף בדם ממש עיי"ש ועד"ק ס"ק ח' שהשיג על הפרמ"ג בזה והחמיר לגמרי עיי"ש ועי' בס' מי נדה על מס' נדה דף כ"ה ע"א בתוס' ד"ה מחלוקת שהביא ראי' מהתוס' כדעת המקילין דדם עדיפי מעכורין ודם חשוב כמים צלולים עיי"ש (ורמז עליו בספרו שו"ת טוטו"ד תניינא סי' ק"מ) ועי' בדעת תורה ס"ק י"ג מ"ש בזה והוכיח שכן עיקר לדינא דבנמצא דם בכוליא אפי' אם הגיע גם לתוך הלובן מ"מ כל שהלובן שלם בלי חסרון יש להקל עיי"ש. ועי' בחכמת אדם כלל י"ח סעי' י"ז שהניח בצ"ע אם יש דם בלובן עיי"ש ועי' בשו"ת עזרת יהודה סי' כ"ג מה שהאריך בענין זה והעלה להקל בהפ"מ עיי"ש ועכו"פ וד"ק שם דכ"ז דוקא במלא דם אבל אם אינו דם ממש רק כמזוג דם במים קיל הוא ועיי"ש עוד בד"ק ס"ק י"ד שכ' להדיא להקל בהפ"מ במזוג דם כשלא חסר מהחריץ עיי"ש וכ"כ בס' צמח צדק החדש בביאורו לש"ע ס"ק ז' עיי"ש וכ"כ בשו"ת בית ישראל סי' ל' בעובדא שנמצא בכוליא א' מים זכים וצלולים לא עכורים וסרוחים ולא מרים ומלוחים רק מראהו הי' כמראה יין אדום ולא הגיע ללובן כלל והעלה שיש להקל אף באין הפ"מ עיי"ש וכ"כ בהגהת יד אברהם וכ' שהורה כן כמה פעמים הלכה למעשה שהיו מים שיש בהם צבע דם דלא מקרי עכורין אלא אם נשתנה מראה המים לצבע אחר אבל כשנשתנה לצבע דם לא נקרא עכורין עיי"ש (וע"ל ס"ק מ"ב) ועי' עוד במק"מ שם דכ"ז כשהגיע בתוך החריץ אבל כשאינו רק סמוך להחריץ כשר אפי' מלא דם ממש אפי' שלא בהפ"מ עיי"ש ועיי"ש עוד בפלתי דבכ"מ דמכשירין בזה מ"מ אין להכשיר אלא בנשאר כשיעור כוליא עיי"ש:

מא מים שמראיהם רע. עי' בעצי לבונה שכ' מהת"ח דמים שהם במראה גע"ל כשר עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"ד שהביאו וכ' דאם כי בת"ח לא נמצא שם כן אבל לדינא שפיר י"ל שהוא כשר עיי"ש (ועי' בש"ך ס"ק ט') ועי' עוד בעצי לבונה מ"ש בדין אם המים הם כמראה יין וכ' שצ"ע אם יש להכשיר עיי"ש ועי' בדעת תורה שם שהביאו גם בזה וכ' לדינא דאם נראה שהוא כיין אדום י"ל שדומה לדם (ע"ל ס"ק הקודם) ואם הוא כמראה יין לבן ה"ז דומה למראה נעה"ל הנ"ל עיי"ש (מב) מראיהם כרכומי. עי' בד"ק כ"ח ח' ובדעת תורה ס"ק י"ג שכ' דאף לדידן דקיי"ל להחמיר בכרכומי היינו בדליכא שום נטיית אודם אבל אם הוא כמראה דם מעורב במים הרבה כמו מי שריית בשר וכדומה דינם כדם (וע"ל ס"ק מ'):

מג ויש מי שאוסר. עי' פרי תואר ס"ק ח' שכ' דלא הוי אלא ספק טריפה עיי"ש ועד"ק ס"ק ט' ובמק"מ ס"ק ט"ו דזה דוקא בשלא חיסר מהחריץ אבל אם ניכר שע"י הכרכומי חיסר מהחריץ משמע מהרשב"א דהוי ודאי טריפה עיי"ש:

מד נהוג. עפת"ש מ"ש מהס' תולדות יצחק ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קמ"ט שכ' ג"כ הכי לדינא בכוליא שהי' בה מכה והוא כמראה דבש ולא הגיע עד הלובן והי' הפ"מ וכ' דפשוט הדבר להתיר מטעם ס"ס דלמא הלכה כהמ"ד דכמראה דבש כשר דלא הוי כמוגלא ואפי' לדעת המחמירים דלמא הלכה כמ"ד דאפי' במוגלא בעינן שיגיע עד הלובן עיי"ש וכ"כ בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ' דאם אין שם מוגלא ממש בהבועא או שאין המים עכורים ועבים ממש רק שהם כרכומי אף שהרמ"א כ' דנהגו לאסור במראה כרכומי דהוי כעכורים וסרוחים מ"מ אין להחמיר בזה אלא בהגיע לחריץ אבל כשלא הגיע עד הלובן יש לסמוך להתיר בזה דהוי ס"ס דלמא העיקר כהמכשירין אף במוגלא כשלא הגיע ללובן וס' שמא העיקר כהסוברים דמראה כרכומי געל"ב הוי דינו כמים זכים עיי"ש ועי' בשו"ת מים חיים חיו"ד סי' י"ד בתשו' מבהמ"ח ז"ל שכ' באמצע התשו' שכן נתפשט שם ההוראה שאם נמצא בכוליא מראה כרכומי אם לא הגיע ללובן מכשרינן בלי פקפוק וכמ"ש בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' ק"ד עיי"ש ועי' עוד בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קמ"ה ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת בחידושיו לסי' זה שכ' עוד יותר מזה להקל בכרכומי דאף שהגיע עד הלובן מ"מ כל שלא הגיע לתוך הלובן רק עד הלובן יש להקל בכרכומי מטעם ס"ס עיי"ש וכ"כ בדעת תורה ס"ק ו' לדינא דאם נמצא בבשר הכוליא בועא של מי כרכומי אפי' הגיע עד הלובן ואין הפסק כלל בין המים ובין הלובן מ"מ כל שהלובן הוא שלם ויש חלב בין המים ובין הסמפון והגיד שבאמצע הכוליא יש להקל משום ס"ס עיי"ש ועבשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' מ"ו שנשאל ע"ד כוליא שהי' דבוק בה שלחופית בהחלב שבהחריץ ובבשר הכוליא עצמה בשפתה אבל לא הגיע ללובן ונקלפה בקל והבשר שתחתי' הי' יפה ומי שלחופית הי' כמראה הדבש והשיב דבכה"ג כ"ע מודים שהוא כשר ומכ"ש בהפ"מ וגם כבוד שבת עיי"ש ועבשו"ת יד יוסף סי' י"ד. ומ"ש הפת"ש מהתולדות יצחק להתיר גם בספק אם הגיע לחריץ הנה בדברי האחרונים הנ"ל מבואר דדוקא בודאי לא הגיע לחריץ הוא דיש להתיר משום ס"ס ולא בספק עיי"ש וכ"כ בד"ק ס"ק ט' להדיא דבעינן שידע בודאי שיש בשר בריא כל דהו בין המים ללובן אבל בלא"ה יש לאסור דיש ס"ס להחמיר עיי"ש ובמק"מ ס"ק י"ג (ועי' בבל"י ס"ק ה' מ"ש בזה מהכנה"ג) ועי' בשו"ת ספר יהושע סי' כ"ג בד"ה ועתה נבא לדבר:

סעיף ג

מה אם לא הי' הלקותא וכו'. ר"ל דכל הטריפות שנתבאר לעיל לאסור בכוליא הוא אוסר גם בלובן לחוד דעיקר חיותא הוא באותו לובן. ט"ז ס"ק יו"ד. ועי' בפרי תואר ס"ק ח' שכ' דמ"מ לא הוי רק ספק טריפה ובדאיכא עוד ספקא אחרינא שרי עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ט"ו מ"ש בזה וכ' דאם יש לקותא ברוב הלובן הוי ודאי טריפה ואם הוא רק במיעוטו הוי ספק טריפה ומה"ט כ' דאם הי' הלקותא רק על החלב שסביבות מקום הסמפון וגידין שבאמצעיתו ואינו נוגע עד אמצעית החריץ י"ל דהוי ס"ס וכן אם אפי' הי' המי כרכומי ברוב הלובן רק שלא הגיע לאמצעית הכוליא יש להקל משום דהוי ס"ס (ע"ל ס"ק י"ד) אך כ"ז הוא כשלא חסר. עי"ז מגוף הלובן אבל כשחסר עי"ז מגוף הלובן אין להקל עיי"ש:

מו הי' הלקותא וכו'. עי' בט"ז ובמ"ז ס"ק ג' שכ' דוקא לקותא אבל אם ניקב הלובן זה או נחתך כשר עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ב' ובמי הדעת שם דה"ה אם חסר כל הלובן שבכוליא אם בשר הכוליא שלם ונראה שהוא כן מתולדה יש להקל עיי"ש:

מז הלקותא עט"ז שם שכ' דאפי' מ"ז אוסר בלובן כשלא נשתייר כלום דבעינן שישתייר עכ"פ מקצת לובן ועי' בהגהות אמרי ברוך ולב"ש בהגהות היו"ד ובד"ק ס"ק ו' ובמק"מ ס"ק י"ג מה שכ' בזה (וע"ל ס"ק כ"ט):

מח אלא בלובן. עפת"ש מ"ש מהכו"פ והתולדות יצחק באם הלקותא אינו אלא בלובן אם צריך להיות ברוב לובן ועמ"ז ס"ק י' שכ' ג"כ דלא כהכו"פ וכ' דבכ"ש סגי עיי"ש ור"ל דאף דלא חסר רק משהו אשור אפי' באין ריעותא בשאר הכוליא רק בלובן לחוד והוא כדברי התולדות יצחק ועי' מק"מ ס"ק י"ב וט"ז מזה ועי' בס' זכור לאברהם (מהשו"ב מלונדן) שהביא בסוף הס' ממנהגי עיר אורגיל אות ע"ד שכ' וז"ל אירע שנמצא סמפון הכוליא והוא מקום חריץ מלא ממים עכורים וסרוחים ובדק הרב מו"א קרום הלבן שכל צדדיו בריא וגם בדק הלובן שתחת הקרום והכשירו כיון שלא נמצא לקותא בלובן עצמו אף להפוסקים האוסרים בעכורים וסרוחים גם בלא הגיע ללובן היינו בנמצא בגוף הכוליא אבל מה שנמצא בחללה פשיטא דשרי לכ"ע עכ"ל וכ"כ בדעת תורה ס"ק ו' לדינא ועיי"ש עוד בדעת תורה ס"ק י' שהעלה דאם חסר מהחלב במקום חריץ בפנים ומחופה מסביב עם החלב אלא שיש חלל בתוכו וניכר שחסר יש להקל אבל אם יש בפנים מוגלא או מים עכורים או סרוחין או רקבון בשר יש לאסור עיי"ש:

מט טריפה. עי' בדעת תורה ס"ק י"ג וט"ו שכ' דאם נמצא דם בהלובן לבד אם הוא רק במיעוטו כשר אבל אם הוא ברובו טריפה עיי"ש:

סעיף ד

נ נמצאו בכוליא. כ' בט"ז ס"ק י"א פי' ומקום הלובן כולו בריא ועתב"ש ס"ק ט' שכ' דבעינן ג"כ שיהא רואה שכל הכוליא היא שלימה בלי ריעותא ובלי חסרון במקום האבנים אבל אם נראה איזה ריעותא או חסרון בהכוליא אע"פ שאין בה כדי להטריף ואין הריעותא והחסרון מגיע למקום חריץ אפ"ה כל שהאבנים הגיעו למקום חריץ יש להטריף עיי"ש ועד"ק ס"ק ד' שכ' דלדעת התב"ש משמע דאף אם היו מים זכים בכוליא עם האבן יש להטריף עיי"ש ובדברי אברהם ס"ק ח' ובמק"מ ס"ק י"ז ועי' בדעת תורה ס"ק ט"ז מ"ש בענין זה בדבר שנשאל בכוליא שבחוץ לא ניכר שום בליטה ולא שינוי מראה אלא שהי' בשר הכוליא רך במשמוש ולא מצד מסמוס רק מפני שהי' חלול תחתיו וכשפתחו יצאו מבפנים מ"ז ונחסר מהכוליא כפי ערך המ"ז והחסרון מגיע עד הלובן ולא נכנס בהלובן ואחר שהורק המ"ז נמצאו כמה אבנים קטנים שחורים כמו גחלים קטנים מונחים אצל הלובן ולא נדבקו ללובן ודעת השואל דאף שהד"ק ס"ל דאף בנמצא מ"ז עם האבן אסור מ"מ בנ"ד שלא היו המ"ז תוך הלובן יש להקל משום דהוי רק ספק מוגלא וכתב שיפה הורה בזה ובפרט למה שכ"ל דברוב מ"ז ומיעוט מוגלא כשר וכ' שם דאפי' הי' שם בועא ממים עכורים ובתוכן אבנים קטנים כנ"ל ולא הגיע ללובן יש להקל בהפ"מ עיי"ש ועי' עוד בד"ק ס"ק ט' בעובדא שהי' איזה מקום מהכוליא קשה ומשונה במראה מבחוץ וכשקרעו המקום ההוא יצא משם אבן ועי"ז חסר שם בשר הכוליא ונאבד האבן והאיש שהוציא האבן אומר שנראה בעיניו כמו ודאי שהאבן הי' מן האבנים וצרורות שבמשקה כמבואר בתב"ש ולא מבשר הכוליא נתהווה ומצדד להקל דאף שכ' התב"ש דכשיש חסרון או שום ריעותא אע"פ שאין בה כדי להטריף יש להחמיר באבנים מ"מ בנ"ד כשא' אומר שנראה בעיניו שבא האבן מבחוץ אין חשש ועיי"ש עוד מה שמצדד לענין אם יש חסרון בכוליא וספק אם הי' חסרון מהבשר ע"י האבן שיהא נחשב לריעותא או שאינו שום חסרון רק שבשביל האבן לא יכול לגדל הבשר שם במקום ההוא ומעולם לא הי' שם בשר יותר ועי' במק"מ ס"ק י"ז ובדברי אברהם ס"ק כ"א מ"ש בזה ועיי"ש עוד בד"ק מ"ש לענין אם יש ספק אם הגיע לחריץ או לאו עיי"ש:

נא בכוליא אבנים. עי' בס' תורת זבח הספרדי אות כ' סי' ס"ו סעי' י"ט שכ' דלפעמים נמצא בכליות של שוורים עצם ויש להכשיר כדין עצם הנמצא בלב דקיי"ל להכשיר (ע"ל סי' מ' ס"ק ט"ו) וכן אירע בק"ק איזמיר שנמצא בכוליא של בהמה עצם א' בצורת אדם ראש ורגלים והכשירו רבני הדור ז"ל מה"ט עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ע"א בעובדא שנמצא בב' כליות של שור הגדול עצמות וכ' דפשוט דאבנים לא עדיפי מעצמות ואם אבנים כשר מה לי אבנים ומה לי עצמות ואטו יש ציור להאבנים הנ"ל ואפי' להט"ז האוסר באבנים מודה הכא להכשיר וכ' שיש להכשיר בזה אף בנמצאו העצמות בתוך בועות באופן שאין איסור מכח הבועות עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"ז שהביא דברי הטוטו"ד הנזכר וכ' דהכל הוא לפי ענין העצמות אם נראה שהן מתולדה או לאו דאם הן עגולים ועבים מכל ראשיהם וכדומה ניכר שהן מתולדה ולא באו ממקום אחר יש להקל אבל בלא"ה אין להקל עיי"ש:

נב אבנים. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאפי' נמצאו במקום חריץ כשר ודלא כהב"ח שכ' לאסור בזה בנמצא במקום חריץ ועי' בשנות חיים ס"ק י"ד שכ' דהעיקר כהב"ח להחמיר בזה עיי"ש ועי' מזה בתב"ש שם שכ' דשני מיני אבנים יש א' מה שנעשה ע"י האכילה ושתי' מאכלים ומשקים שאינם נקיים ושיש בהם חול וצרורות ועי"ז נתאסף ונתהווה האבנים ואותן האבנים המה ניכרים כי בכה"ג הוי הכוליא כולה שלימה רק שאותן האבנים מונחים תוך הלובן ובאבנים כאלו אף כשנמצא בתוך החריץ כשר אבל אותן האבנים הנולדים מכוליא גופא והוא ממה שנהפך מבשר הכוליא למוגלא קשה שנתקשה והי' לאבן זה הוי לקותא ואם נראה מענינים שכן הוא אז כשהגיעו למקום חריץ טריפה עיי"ש והביאו במ"ז ס"ק י"א ועי' בס' דברי יוסף סוף סי' שי"ח מ"ש בזה וכ' דבניכר שנעשה האבן מחמת חולי ולא בא משתי' אז יש לאסור שלא בהפ"מ אפי' בלא הגיע ללובן ומי שאינו בקי לשער אם הוא בא מחמת שתי' או מחמת חולי יש להחמיר בכל אבן בהגיע ללובן עיי"ש באריכות:

ועיין בס' שורש מיעקב הראשון ליו"ד בחידושיו לסי' זה אות ג' שנסתפח בענין זה אם יש בהאבנים הנמצאים בכליות עוקצין וכ' דבמין האבנים הניכרים שגדלים בכליות עצמן י"ל דאין לחלק בהם כי אפי' יש בהם עוקצין כשר דהא אין חשש שניקב א' מאברים הפנימיים כיון שלא באו להכוליא ע"י א' מהאברים שנקיבתן במשהו רק שנגדלו בכאן והכוליא עצמה אפי' ניקבה במשהו כשרה (וע"ל סי' מ' ס"ק ט"ו) אך מין האבנים שבאים מעלמא להכליות מחמת אכילה ושתיי' יש לעיין כיון שאותן אבנים הולכים בכל אברים הפנימיים שנקיבתן במשהו וי"ל שדומה לקוץ או מחט שנמצא בכבד והאריך בזה וסיים בצ"ע עיי"ש:

נג כשרה. עי' במנח"י כלל פ"ט ס"ק י"ט שנסתפק בכוליא שהקטינה לפחות מכשיעור ע"י אבנים שבהם אם היא כשרה או לאו והניח בצ"ע עיי"ש ועי' בחגורת שמואל ס"ק י' שכ' דפשיטא לי' לדינא להתיר עיי"ש וכ"כ בבל"י אך בתב"ש ס"ק ט' כ' לאסור בזה עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק י"א וכן ראיתי בס' פרי עץ הדעת על הל' טריפות כת"י מהגאון מ' משה מייזלס מווייסליץ ז"ל בחידושיו לסי' זה שהשיג על החגורת שמואל בזה והעלה לדינא כהתב"ש לאסור עיי"ש והנה בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' בהגהות הש"ע השיג על התב"ש שהחמיר בזה עיי"ש אבל יעיין בס' תוספת ירושלים בקיצור הוראות או"ה בסי' זה שכ' שאין דברי התשובה מאהבה מוכרחים בזה והעיקר לדינא כהתב"ש עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"ז שכ' דמ"מ המקיל בהפ"מ יש לו על מי לסמוך עיי"ש:

סעיף ה

נד כוליא שהקטינה. עכו"פ סוף סי' זה ומבואר מדבריו דלא הוי טריפה בהקטינה אלא דוקא כששלטה הקטנות גם בהחריץ וכל מה דאמרינן דכוליא שהקטינה טריפה הוא משום דכמו שהקטינה שאר הכוליא לפי ערך זה הקטין נמי החריץ עיי"ש אבל יעיין בשו"ת ספר יהושע סי' כ"ו ובמק"מ ס"ק י"ח שכ' דהקטינה טריפה אף כשלא פגעה ההקטנה בחריץ ועיי"ש בגה"ק אות א' וב' באורך:

נה וכמה תקטן וכו'. עי' בהגהות הגאון הח"ס על היו"ד (הנדפס מחדש) במהד"ק שכ' מהבו"פ סוף סי' זה דבכ"מ אין להכשיר בהקטינה מחמת חולי אלא אם החריץ הוא באורך משך הכוליא דבע"כ צ"ל שהחריץ לא יהי' פחות ממשך אורך פול וענבה עיי"ש (והיינו ביותר מפול ויותר מענבה כדלקמן ס"ק נ"ח):

נו בבהמה דקה וכו' ובגסה וכו'. עי' בדעת תורה ס"ק י"ח שהוכיח מלשון הפוסקים דלא הוו בכלל דקה אלא כבש ועז אבל עגל בכלל גסה הוא עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' י"ז מ"ש בזה):

נז עד כפול וכו' עד כענבה וכו'. עד"ק שם ובמק"מ ס"ק י"ט דר"ל דאף דלא הקטינה רק כוליא אחת שבצד א' והכוליא הב' היא גדולה הרבה מ"מ אם אין בהכוליא זו שהקטינה כשיעור יותר מפול בדקה וכו' טריפה עיי"ש:

נח כפול וכו' כענבה. עי' בס' מור וקציעה על האו"ח סי' ר"ב ועד"ק שם ובמק"מ ס"ק ד' דהשיעור כפול היינו כפול בינוני דעכשיו עיי"ש ועי' בחידושי רז"ה (מהגאון מ' וואלף אלעסקר ז"ל) בשיעור כתם שהביא מתשו' ח"צ סי' ס"ז דפול היינו מה שקורין גרויס"ע באני"ן במדינותינו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה ועי' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' נ"ז מ"ש בענין שיעור זה דפול וכ' דלכאורה דשיעור פול הוא כשיעור גריס הקלקי ושיעור גריס הנ"ל כבר טרח ומדד הגאון בעל מעיל צדקה סי' כ"ז ומצא שהוא כשיעור זילבערני"ר גראשי"ן הישנים וא"כ אם נשתייר בדקה באורך וברוחב ובעובי כעיגול הזילבערנ"ר גראשי"ן כשר אמנם גם זה לא נוכל להחליט דמנ"ל דגריס הקלקי הי' שוה באורך וברוחב וגובה הכל כשיעור הנ"ל דלמא הי' ארוך טובא או שהאורך והרוחב הי' לפי שיעור הנ"ל אבל הגובה הי' טובא והאריך בזה והעלה לדינא דעכ"פ דחצי זית בודאי הוא יותר מפול ואם נשתייר בדקה כחצי זית בודאי כשר עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"ח מה שהאריך בדברי הרז"ה והמהר"ם שיק הנ"ל והעלה לדינא שיש לשער שיעור פול כמו רביע ביצה בינוני' של תרנגולת ובהפ"מ ושעהד"ח יש להקל דשיעור פול הוא מחצה מאגוז גדול שקורין וועלטשינ"ע ני"ס או כשיעור בוני"ן גדולים כמ"ש הח"צ עיי"ש:

נט ופול בכלל וכו' וענבה בכלל. עש"ך ושפ"ד ס"ק י"ב ועי' בד"ק ס"ק י' שכ' דר"ל שצריך שיור טפי מפול בדקה וטפי מכענבה בגסה עיי"ש: (ס) כענבה בינונית. עמ"ז ס"ק י"ב שכ' שלא ידע כעת שיעור דענבה אם בשיעורא דענבה דידהו משערין והיינו ממה שהי' בזמניהם או כשיעור ענבה של עכשיו משערין עיי"ש ועי' בהגהת אמרי ברוך שכ' לשער בענבה שלנו דאף כי נתקטנו השיעורים מ"מ השיעורים נאמרו לפי כל דור ודור עיי"ש אבל הגאון הח"ס ז"ל בהגהותיו להיו"ד במהד"ק בש"ך ס"ק י"ב סיים בצ"ע אם יש להקל בענבה שבזמנינו עיי"ש ועי' בד"ק ס"ק י' שהחמיר לדינא בזה וכ' דכיון שאין אנו יודעים שיעור ענבה ע"כ אם הקטינה כוליא בגסה יש לשער דאם נשאר עכ"פ כזית או כשיעור כל כוליא דבהמה הלזו בעת היותה עגל בת ח' ימים יש להקל עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק כ' מ"ש בזה ועי' במה שהאריך בזה בשו"ת מהר"ם שיק שם והעלה דלדעתו נראה דאם הוא גדול כחצי ביצה ששיעורו בכזית מהני בודאי אליבא דכל הסברות אבל לא רצה לסמוך על עצמו אף בזה זולת אם יסכימו עמו בעלי הוראה לדינא עיי"ש ועי' בדעת תורה שם שכ' כן לדינא שיש לשער שיעור ענבה כחצי ביצה בינונית של תרנגולת אך בשעת הדחק והפ"מ יש להקל ולשער שיעור ענבה כאגוז גדול שקורין וועלשינ"י ני"ס עיי"ש:

סא בינונית. עד"ק שם ומק"מ ס"ק י"ט שכ' דמסתברא דצריך שיהי' שיעור דפול וכענבה כברייתן ואם הי' משוך או מרודד ומתלקט הוי ספק אך מה שנמצא שם בקעים לא הוי בכלל מרודד כי כן דרך להיות בקעים בכוליא וחלב מפסיק בתוכן ע"כ אם יש מצד ב' להשלים השיעור דמצד א' מהני ולא הוי בכלל מרודד עיי"ש ועי' בדברי אברהם ס"ק כ"ה וכ"ו מ"ש בזה ועי' עוד בד"ק שם שכ' דלא מהני להצטרף להשיעור רק מבשר הכליות שהוא ניכר במשמוש ובמראה שהוא אדום ופתיך אבל מה שאינו בסגנון בשר כליות במשמוש ובמראה אינו משלים עיי"ש:

סב טריפה. עבאה"ט מ"ש מהכנה"ג בנאבדה הכוליא קודם ששערו אם היא כענבה או כפול ועי' בשפ"ד ס"ק ח' ובבל"י שכ' כן לדינא ועי' בדעת תורה סוף ס"ק כ':

סג שהקטינה מחמת חולי. ואם הקטינה מחמת אבנים שבה עי' בדברינו לעיל (ס"ק מ"ט):

סד מחמת חולי עכו"פ ס"ק ז' ומבואר מדבריו דאף אם נתקטנה ע"י שנמס בשרה והי' למ"ז ולא נשאר עי"ז כשיעור ג"כ טריפה עיי"ש ועי' בגה"ק אות א' ובמק"מ ס"ק כ"א שכן הוא ג"כ דעת התב"ש עיי"ש:

סה אבל אם היתה קטנה בתולדתה בשרה. עי' בס' יריעות שלמה על היו"ד אות ג' שנסתפק בהקטינה הכוליא מתולדתה שנבראת כך פחות מכפול דקיי"ל להכשיר מה יהי' אם יש שינוי מראה בהאי כוליא מה דינה אם י"ל דכיון דנתנו חכמים שיעור לכוליא ופחות מהשיעור הוי כמאן דליתא א"כ בע"כ הא דמכשרינן בכוליא שהקטינה מברייתו משום דהוי כמו נבראת כך בכוליא אחת וא"כ ממילא דבכה"ג הו"ל כמאן דליתא א"כ ממילא י"ל דבפחות מכשיעור מתולדה אינו מזיק שינוי מראה וכן בהקטינה מברייתה כפול או פחות ואח"כ מחמת חולי נתקטנה עוד יותר אם היא טריפה או לאו וסיים בצ"ע בכל זה עיי"ש:

סו כשרה. עמ"ז ס"ק א' ושפ"ד ס"ק י"ד דהקטינה ע"י אדם טריפה כמו מחמת חולי עיי"ש וכ"כ בחכמת אדם כלל י"ח סעי' י' עיי"ש אבל יעיין בגה"ק אות א' ובמק"מ סוף ס"ק כ"א מה שפלפל בזה והעלה דעכ"פ בהפ"מ יש להתיר בזה עיי"ש:

סז שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי היא. עד"ק ס"ק י"א ובמק"מ ס"ק כ"ב שכ' דאם לא הי' הקרום מכווץ רק שהבשר נצטמק והקרום דבוק עליו לא הוי בירור שהוא מחמת חולי כי י"ל שע"י שלא גדל נצטמק עיי"ש ועי' בדברי אברהם ס"ק כ"ז:

סח כווץ. עי' בשו"ת זרע אמת הספרדי ח"ב ביו"ד סי' ח' שכ' שבא לפניו עובדא בשה בן שלשים יום שהשלחופית של בית השתן היה בתוך הכוליא דבוק ומעורה בו והיה הכיס מלא שתן כדרכו והכוליא היתה כמעט ריקנית במקום חריץ ולובן שלה ואין ניכר אם נולדה כך מתחלת ברייתה או שנתהוו ע"י חולי שנתכווצו גידי הכוליא ומשכו הכיס בתוכה עד שנדבקה בה בדיבוק עצמי וכ' דבבהמת נכרי אין להקל בכה"ג כיון דיש חשש שמא בא שינוי זה ע"י חולי אבל בבהמת ישראל יש להקל משום דהוי ס"ס אמנם בנ"ד כיון דהצורה מוכחת יותר דנברא האבר כן מתחלת ברייתו יש לסמוך להתיר אפילו בבהמת נכרי עיי"ש באריכות ועי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ה' שהביאו ועי' בדעת תורה ס"ק א' מ"ש בענין זה:

סעיף ו:

סט היינו כשניטלו ביד. עשפ"ד ס"ק א' שכ' דבע"כ מיירי שנטלו ביד בבת אחת אבל אם ניטלו שלא בב"א שחתך בידו מעט מעט אסור עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ז'):

ע כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה. עבאה"ט ופת"ש ועי' פר"ת ס"ק י"ג ועי' בס' בני חיי מ"ש ע"ד הפר"ח בזה ועי' בשו"ת שבות יעקב חלק ב' סי' ס"ב מ"ש ג"כ ע"ד הפר"ח בזה ועמ"ז לעיל סי' ל"ו ס"ק ט' ובראש אפרים שם ס"ק ע"ו ובחכמת אדם כלל ט"ו דין ג' ובלב"ש בחידושי דינים סעיף זה ובביאורו ס"ק י"ח ועי' בס' תורת יקותיאל ס"ק ו' שהאריך טובא והעלה להכשיר בזה עיי"ש ועי' בד"ק ס"ק י"ב שכ' דהוי ספק טריפה ובצירוף עוד איזה ספק הו"ל ס"ס עיי"ש ועי' בגה"ק אות ג' מה שהאריך בזה והעלה דהוי ודאי איסור ואין להקל אף לענין לחשבו רק לספק טריפה אלא דהוי ודאי טריפה עיי"ש וכ"כ שם במק"מ ס"ק כ"ג עיי"ש ועבשו"ת בשמים ראש סי' ש"ב ועי' בכסא דהרסנא שם מה שהאריך בזה והעלה לדינא דכל שהמקום בריא ולא ניכר קלקול וחולי כשר אף שהי' שם מקום ריק עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"ט שכ' דבהפ"מ יש לסמוך עליו בזה ע"כ אם נטלו הכליות ולא נודע אם נטלו ע"י חולי אף שיש שם מקום ריק אם אין שם ליחה וריקבון או צרורת דם יש להקל בהפ"מ עיי"ש באורך ועבשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' יו"ד מה שהאריך בענין זה ומה שפלפל בדברי תשובת יריעות האהל שהביא הפת"ש ולדבריו מבואר דהוי ספיקא דדינא עיי"ש ועי' בשו"ת בית שלמה חלק ב' ריש סי' מ"ח ובהגהות בהמ"ח שם וכן ראיתי להגאון מ' חיים צבי מאנהיימער ז"ל אבד"ק אונגואהר בגליון היו"ד שלו כת"י שהעלה דעכ"פ לא הוי אלא ספק טריפות ואם אירע שמצא טבח נכרי שחסר כוליא באופן: דאיכא ספיקא אי מחמת תולדה או מחמת חולי וא"א להתברר לעולם יש לצרף ס' זה להכשיר מס"ס ספק שמא נבראה כן מתולדה ואת"ל ע"י חולי שמא גם ע"י חולי כשר עכ"ד:

עא ולפ"ז צריך לבדוק וכו'. עבאה"ט ופת"ש מ"ש לענין אם נאבד ולא בדק את הכיס בזה ועי' מק"מ ס"ק כ"ג שכתב דאף להמחמירים בחסר הכוליא מחמת חולי ואומרים דהוי טריפה אפ"ה בראו חסר כוליא ונאבדה ולא בדק הכיס יש להקל בהפ"מ ושעת הדחק בדיעבד אף שלא בדק עיי"ש ועי' בשו"ת אבני צדק שם מ"ש בזה והעלה ג"כ דאם נאבדו הכליות או שא"א לעמוד על הבירור אם ע"י חולי או שנולדה כך יש להכשיר בהפ"מ עיי"ש ועי' מזה בס' ברכת משה בקונטרס התשובות סי' ז' באריכות ועי' בדעת תורה שם שכ' דאם ראו עכ"פ שאין שם ליחה או רקבון וצרורות דם אף שלא בדקו אם היה שם מקום ריק כנ"ל יש להקל אפי' בלא הפ"מ ועיי"ש בס"ק שאח"ז שכ' דכ"ז הוא אם בדקו עכ"פ וראו שאין שם ליחה וכו' אבל אם לא נבדק כלל ויש לחוש שמא היה שם ליחה וכו' וגם מקום ריק יש לאסור אפי' בהפ"מ ואפי' אם כוליא א' גדולה מאד והשניה נתקטנה ונאבדה בלא בדיקה כפי שנתבאר אין להקל כלל עיי"ש:

עב מלא חלב. עש"ך ס"ק י"ד דלאו דוקא מלא חלב רק כל שהוא מלא ואין שם חלל סביבותיה וגם אין שם שום נקב כלל אז ניכר שכך היתה תחלת ברייתה עיי"ש ועי' מזה בשנות חיים ס"ק י"ז:

עג וטריפה. עבאה"ט וכ' בלב"ש בחידושי דינים ליו"ד סעיף ז' בהמה שנשחטה ומצאו שניטל כוליא אחת וניכר שהוא מחמת חולי אז לא מיבעיא לדידן דמטריפין שיש לאסור החלב עד י"ב חודש קודם שחיטתה אלא אפי' למאן דמתיר הבהמה מ"מ החלב יש לאסור יב"ח קודם שחיטתה ושל קודם יב"ח מותר בכ"מ וכן ראוי להורות עיי"ש באורך אך בד"ק לעיל סוף סי' מ"א חולק בזה והביא ראיות להתיר החלב וצידד דאפי' החלב של תוך ג"י יש להתיר עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק כ"א שכ' דבהפ"מ יש לסמוך ע"ד הד"ק להתיר גם החלב של תוך ג"י מלבד החלב של אותו יום כחצי מעל"ע יש לאסור עיי"ש (ועי' פת"ש לקמן סי' פ"א ס"ק ו' ובדברינו שם):

סעיף ז

עד אם היו ג' כליות. עי' לב"ש בחידושי דינים ס"ק מ"ח שכ' דכ"ז מיירי דכל הג' כליות נפרדים זה מזה אבל אם הי' היתירה דבוקה בהעיקרית והקטינה או לקתה היתירה טריפה לכ"ע עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק כ"ד שכ' שאין דבריו מוכרחים וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש (ועי' בדברינו בסי' הקודם ס"ק מ'):

עה והקטינו. עלב"ש שם סעיף ט"ז ובביאורו ס"ק נ"ד ובבית אברהם בשפתי זהב ס"ק י"ז דה"ה לקתה בשאר לקותא או שנתמסמסה דינן שוה להקטינה עיי"ש ועי' בהגהות הגאון רעק"א ז"ל שכ' דוקא בלקותא ממש אבל אם נמצא בה מוגלא ולא הגיע למקום החריץ יש להתיר משום ס"ס שמא היא היתרת ושמא אינו טריפה במוגלא כשלא הגיע למקום החריץ עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ב:

עו ונשארו שתים. עבאה"ט ועי' בתב"ש שפסק כהפר"ח להחמיר בזה עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות כ"ה שהסכים לדבריהם לדינא עיי"ש ועי' בלב"ש סעיף ט"ו שפסק לדינא בזה כך דכל הדינים המבוארים ביתיר טחול נוהג גם ביתר כוליא דאם אין היכר איזה היתירה ושלשתם שוים ועומדים בדרי וא' מהם לקיי' או הקטינה אפי' אם א' מהם היא קטנה מהשנים האחרים אפ"ה טריפה אבל אם יש סי' מובהק בהלקוי' שהיא היתירה דהיינו שאין לה צורת כוליא כלל אז יש להכשיר אע"פ שעומדת בדרי אבל אם אין שם סי' מובהק כנ"ל אז הוי ספק טריפה עיי"ש ובביאורו ס"ק נ"א נ"ב ונ"ג ועבשו"ת עמק הלכה חיו"ד סי' י"ג שהרבה להשיב ע"ד הלב"ש בזה והביא כמה ראיות דאפי' יש סי' מובהק בהלקוי' שהיא היתרת טריפה עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק כ"ה שכ' בדרך הכרעה לדינא בזה כך דכשהכוליא הלקוי' עומדת שלא בדרי או שאין לה צורת כוליא ונשארו ב' כהלכתן יש להקל בהפסד מועט ואם ניכר שא' מהעיקריות לקוי' כגון שרואין שהכוליא העומדת שלא בדרי היא שלמה וא' מהב' שבדרי לקוי' או שא' מהב' שלימות אין לה צורת כוליא גם רש"ל מודה לאסור אבל אם א' מהב' שלימות שבדרי קטנה ביותר רק שיש לה צורת כוליא כראוי והא' שעומדת שלא בדרי גדולה כראוי צ"ע ואין להקל אלא בהפ"מ דוקא עיי"ש ועי' בכנפי יונה שכ' דהעיקר תלוי אם הכליות שבמקומן הראוי להן הם שלימים ולכן אף שיש ד' כליות ב' במקומן וב' שלא במקומן הכל תלוי בכליות שבמקומן עיי"ש:

עז כהלכתן. עי' בחגורת שמואל ס"ק י"ז ומבואר שם דדוקא אם כל שלשתן עומדים במקום הכליות אבל אם האחת עומדת במקום אחר ושתים במקומן וא' מהשתים שבמקומן לקוי' טריפה עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק כ"ו דלאו דוקא לקוי דה"ה אם ניטל דבעינן דוקא נשארו שתים כהלכתן אבל אם ניטלו השתים או אפי' רק א' מהב' טריפה דאע"ג דקיי"ל דנטילת כוליא אינו מטריף מ"מ כאן כיון שהשלישית לקוי' אסיר עיי"ש ועי' בגה"ק אות ד' מזה ועי' בדעת תורה ס"ק י"ט וכ' שנשאל בבהמה שחיסר כוליא א' ונאבד הכיס בלא בדיקה אבל היה בכוליא השניה כעין יתרת כוליא דבוק ע"ג החריץ עד חצי הכוליא והעלה דבכה"ג שאינו מטריף משום יתרת כיון שהוא דבוק עד חצי הכוליא ונשאר עוד אחר כלות מקום הדביקות של היתרת שיעור כוליא (וע"ל ס"ק ד') י"ל דהיתרת משלים החסרון ואף שלא בדקו הכיס כלל יש להקל אך אם ניכר שהקטינה ע"י חולי אין להקל משום השלמת היתרת רק בהפ"מ ושעהד"ח עיי"ש:

סעיף ח

עח לקותא היא. עבאה"ט מ"ש להטריף מספק שמא הגיע לחריץ משום דא"א להכיר ועי' בפרי תואר ס"ק י"ג שכ' דאף דחזינן המראה הלובן ששלטה בכוליא משונה הוא ממין הלובן שבחריץ אפ"ה טריפה כי מן הסתם כשהגיע מראה הלובן לתוך הלובן שבחריץ נשתנה מראיתו עיי"ש ועבשו"ת מים חיים חיו"ד סוף סי' י"ד שכ' דאם הלקוי הוא משונה ממראה לובן כמו שנמצא לפעמים שהלקוי בבשר שעד הלובן הוא כמראה מורסא לבנה נוטה ללבן ממש והלובן שבתוך הכוליא משונה מזו ויש לו מראיתו כברייתו ממש יש להכשיר דבזה ניכר שלא נכנס הלקותא ללובן כלל וסיים וכן אני מורה להלכה למעשה עכ"ד וכ"כ בד"ק ס"ק י"ג דלפעמים יש הבחנה לזה וניכר שלא שלט שום שינוי מראה בלובן והיה עובדא כזו והכשיר עיי"ש ובמק"מ ס"ק כ"ט ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ג מ"ש בזה וכתב ג"כ דאף שהלובן שבכוליא הגיע עד החריץ מ"מ כל שלא ניכר שום שינוי בהחלב מכפי שאר בהמות יש להקל ובפרט אם המראה לובן שבבשר הכוליא אינו דומה ללובן החלב שבמקום חריץ לכך כתב דאין להקל בזה כ"א בהפ"מ ושעהד"ח והבהמה כבר חייתה יב"ח דוקא עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט דלא הוי רק ספק טריפה עשפ"ד ס"ק י"ז שכ' דלפעמים ניכר ששלט המראה גם בלובן ואז הוי ודאי טריפה עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק כ"ז שהשיג ע"ז וכ' דנראה דאפי' בכה"ג לא הוי רק ספק טריפה כיון שיש הרבה פוסקים דשינוי מראה לא מטריף וסיים בצ"ע עיי"ש:

עט וכל שינוי מראה עבאה"ט מ"ש לענין אם אין השינוי מראה הגיע עד הלובן ועתב"ש סוף ס"ק י"ג שפסק להקל בזה דלא גרע מראה מלקותא וכל שלא הגיע ללובן כשר עיי"ש וכ"כ במחב"ר אות כ"ח ובד"ק שם לדינא עיי"ש:

פ שינוי מראה. עבאה"ט מ"ש לענין מראה גרי"ן געה"ל ובלא"ה ועי' בתב"ש ס"ק י"ג ובפרי תואר ס"ק ז' שפסקו כהפר"ח דכל מראה ירוק בין געה"ל ובין בלא"ה ובין גרי"ן בכ"מ טריפה מספק עיי"ש אבל בחגורת שמואל ס"ק י"ט פסק להקל בירוק גרי"ן אף כשהגיע לתוך החריץ עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ו שכתב שכן עיקר לדינא עיי"ש:

פא מראה. עבאה"ט מ"ש מהפר"ח במראה שחור שהיה רק בהקרום ולא שלט בבשר ובלובן ועי' בתורת יקותיאל ס"ק ח' שחוכך להחמיר בזה עיי"ש אמנם בבל"י ס"ק י"ד כ' כהפר"ח ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ז שהעלה שכן עיקר לדינא ודלא כהתוי"ק ועיי"ש עוד שכ' דאפי' אם היה המראה קבוע בהבשר וגם הגיע ללובן אינו אסור אא"כ היה שחור ממש כדיו כמ"ש בשמ"ח סי' ל"ח סעי' ה' עיי"ש ועי' בפרי תואר ס"ק י"ג דבנמצא שינוי מראה על הקרום דק שעל הלובן הנזכר אין להכשיר אא"כ נמצאת כל בשר הכוליא שלימה בלא שינוי מראה אבל אם גם בבשר הכוליא נמצא שינוי מראה כזו אין להכשיר דחיישינן דלמא נגע בלובן ולא מנכר כיון דמבשר הכוליא יצא המראה הזו לאותו עור הדבוק על הלובן מלמעלה עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק כ"ח:

פב פוסל בה. עי' בשו"ת אהל יוסף (מבעל שלחן גבוה) ז"ל חיו"ד סי' י"ד שכ' דבכוליא שנשתנה מראיתה נהגו בשאלוניקי לשלקה אם חזרה למראיתה כשרה כי לפעמים בא השחרות להכוליא מחמת עייפות ואין זה לקותא עיי"ש (והביאו במחב"ר אות כ"ז) ועי' במק"מ שם מ"ש ע"ז. ועיי"ש עוד בתשו' אהל יוסף שכ' דאם אין הכוליא כעת לפנינו וישראל אמר שראה בהרת שחורה בכוליא יש להכשיר מטעם ס"ס ספק שמא אם היו שולקין אותה הי' חזרה למראה כשרה ואת"ל שלא היה חוזר למראה כשרה שמא לא הגיע המראה למקום חריץ עיי"ש (והביאו במחזיק ברכה אות כ"ט בקצרה) ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ה:

פג בה. עי' בדעת תורה ס"ק כ"ד שהעלה שאם יש בכוליא שינוי מראה הפוסלת אף שנכנס גם ללובן אם לא נתפשט ברוב הלובן וגם אינו ברוב בשר הכוליא הוי רק ספק טריפה עיי"ש:

סעיף ט:

פד כוליא שהאדימה. עי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ב שכ' דמ"ש בפוסקים כוליא שהאדימה כשרה הלשון אינו מדוקדק דהא כל כוליא היא אדומה בעצמותה אלא דר"ל שנשתנה אדמימות זה ממראיתה דרגיל להיות והא קמ"ל דאע"פ ששאר שינוי מראה פוסל בכוליא שאני אדומה ביותר או בפחות ממה שרגיל להיות שכיון שנוטה לאדמימות שהיא מראיתה כשרה וכן אנו רואים מעשים בכל יום כשבא מקצת הכוליא בשינוי מראה דנוטה לאדמימות אע"פ שאינו דומה לאדמימות שאר הכוליא ונוהגין להכשיר כיון שאינו דבר רע בכוליא יכו' ולפעמים רואין בכוליא שנעשית קמטים כדרך שנשאר בבהמה שנשכה הזאב בחייה דאף לאחר שהבריא אותו מקום נשאר קמטים קמטים וכן הוא בא לפעמים בכוליא שנעשית קמטים קמטים ואין ליחה תחתיהן וכשרה כיון שנוטה למראיתה קצת עיי"ש:

פה כולה או מקצתה, עתב"ש ס"ק י"ד ובפרי תואר ס"ק י"ד וביד אפרים דכ"ז דוקא בהאדים שלא בחריץ אבל אם גם החריץ האדים טריפה ועיי"ש בפרי תואר דלאו דוקא אדום ממש אלא אף אם הוא נוטה רק לאדמימות וכל מין אדום פוסל ועכ"פ ספק טריפה עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק כ"ט שהביא ראיה מהתב"ש דאינו אסור אלא דוקא במקום חריץ ממש אבל אם לא היה ממש על החריץ רק שנוגע בסמוך להחריץ יש להכשיר עיי"ש ועי' בס' צמח צדק החדש בפסקים ס"ק י"ג שמקיל בהפ"מ אפי' בהאדים הלובן עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ח:

פו כשרה. עי' במחזיק ברכה אות כ"ו שהביא תשובת הר"י ן' מגאש ז"ל בכוליא שנמצא בה מכה ונפסק הבשר והאדים הלובן שבתוכה יש לאסור דכיון דהאדים הלובן יש לחוש שמא מחמת המכה נעשה לקותא ולפיכך האדים הלובן שבתוכה ועל כל פנים ספק טריפה הוי דהא איתיליד ריעותא עיי"ש ועיין בשאלות ותשובות מהר"ח א"ז סי' ס' בדין טלה שהכה על מתניה ונתאדם הבשר מאד ונמצאת הכוליא שכנגדה אדומה אדמימות שחורות ומטי למקום חריץ ונסתפק אם מ"ש הבה"ג דמלאה דם כשרה הוא רק כשבא הדם ממילא ומחמת ברייתה אבל הכא דמחמת לקותא היא נעשית דאין לקותא גדולה מזו יש להטריף או דילמא דכיון דע"י מכה נעשה כשר שהמכה חוזרת להתרפא ה"נ הכוליא הדרי בריא עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"ג שהביא דבריהם והעלה לדינא כך דאם אין שם לקותא אחרת רק שנצרר הדם אפי' אם הכה במתניה והבשר של הדופן ג"כ אדום יש להקל אבל אם שלטה המכה בבשר הכוליא עד שנפסק בשר הכוליא או אפי' לא נפסק הבשר כנ"ל רק שרואין שיש בו קלקול ומסמוס אף שהמסמוס לא הגיע ללובן אלא שהאודם לבד הגיע ללובן יש להטריף עיי"ש:

סעיף י:

פז אין טריפות בכוליא של עוף. עבאה"ט ומ"ש דאפי' היא נפוחה כשר עט"ז דאפי' היא גדולה כביצת התרנגולת כשר ועי' תב"ש ופר"ח סוף סי' זה דאפי' למאן דמטריף בטחול של עוף מ"מ בכוליא של עוף הוא מכשיר עיי"ש ועי' בשנות חיים ס"ק כ"ג שכ' דאפי' נתמסמס כשר עיי"ש: (פח) טריפות בכוליא של עוף. עד"ק לקמן ריש סי' מ"ו ובמשמרת הקודש בהשמטות הד"ק שכ' דבנמצא תולעים במקום כליות דעוף יש להקל בהפ"מ ולא חיישינן שמא, יצאו התולעים דרך הדקין ובאו לשם משום דהוי ס"ס עיי"ש: (פט) בכוליא של עוף. עד"ק לקמן סי' מ"ו ס"ק ח' ובדברי אברהם ס"ק י"ט שכ' דאף בתרנגול מסורס שנמצא מכה בכליות סמוך למעי התחתון או אף סמוך לכנתא י"ל דאין להחמיר ואין מצטרף הריעותא דסירוס להריעותא דכליות עיי"ש:

צ של עוף. עי' בשו"ת זרע אמת הספרדי ח"ב בנימוקי הרב מהר"י בריאל ז"ל סי' י"ח סעי' ט"ו ובהגהות הגאון בעל זרע אברהם שם שכ' דלפעמים נמצא יוצא מן הכליות של עוף כמין שק מלא ליחה ירוקה כחלמון ביצה וכדומה קפוי והריאה נדבקת ולא הכשיר אלא בהסכמת מורים שראו שלא נדבקה הריאה עצמה או קרומי הריאה רק קרום זר חוץ מהריאה הוא שנדבק שם אז הכשיר ולא זולת עיי"ש:

צא עוף. עבאה"ט מ"ש הטעם משום שהם סגורים בעצם ועד"ק סוף סי' זה שכ' מה"ט דאם העצם הוא שם מעוכל ומפולש יש להחמיר שלא בהפ"מ עיי"ש ועי' בשנות חיים ס"ק כ"ג שכ' דבניקב בקוץ שלא בפנינו טריפה דחיישינן שמא ניקב הקוץ דרך העצם שאר האברים או שבא מבפנים ואח"כ נכנס לתוך הכוליא דרך העצם וא"כ הרי נקב א' מהאברים הפנימיים עיי"ש ופשוט הוא לפענ"ד דאם ניקבו בקוץ שלא בפנינו ונתעכל העצם ומפולש שיש להחמיר דשמא ניקב א' מאברים הפנימיים:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה