דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא
סימן מב
סעיף א
א מרה שניקבה. עבאה"ט מ"ש מהרשב"א דתלינן הנקב במשמוש היד ועי' שנות חיים ס"ק א' שכ' די"ל בדעת הרשב"א דבעינן דוקא בידע שהי' משמוש היד במקום הנקב דוקא עיי"ש ועי' בשמ"ח לעיל סי' ל"ו סעי' ט' ותב"ש ס"ק י"ט שפסק דבמקום הפ"מ יש לסמוך להקל אף אם אינו יודע אם הי' משמוש במקום הנקב ממש רק כל שהי' משמוש בכח בסמוך למקום הנקב ההוא תלינן הנקב במשמוש עיי"ש ועד"ק כאן ס"ק ג' וד' ובסוף ס"ק א' במוסגר שכ' דאם נמצא הכיס של המרה נקובה וקרועה רק שנמצא טעם מר במקום ההוא אע"ג דאינו יודע בודאי שמשמש שם בכח במקום ההוא כ"כ מ"מ תלינן שנקרע ע"י המשמוש כי כיס המרה דק ומלא מי המרה ובמשמוש הקל נפקע וניקב והעד ע"ז הוא מה שעדיין טופחין מים המרים שם דאם איזה זמן מחיים ניקב כבר היו המים המרים מתמצים ונוזלים משם ולא הי' נשארים שם עד כה ותלינן במשמוש אף בלא נודע בודאי שהי' משמוש בכח במקום הנקב דמסתבר כשפותחין העוף פוגעין במרה והוי כמו במצר החזה דתלינן שם כל נקב מסתמא שנעשה ע"י המשמוש שבכח דשם וסיים שם במוסגר דכן עמא דבר להקל בזה עיי"ש. ועי' עוד בשנות חיים שם שכ' דאין חילוק בדין זה בין נמצא נקב עגול או משוך דאף בנקב עגול תלינן במשמוש היד דתלינן דעל ידי פליטת הליחה נתעגל הנקב וזה לא דמי למ"ש ברמ"א לעיל סי' ל"ו סעי' ה' עיי"ש וכ' עוד בד"ק ס"ק א' דאף שיש שינוי במראה המרה כגון שרואין שהיא לבנה אפ"ה כל שהמים שבה מרים כראוי תולין הנקב והקרע שבה במשמוש היד עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק א' ובדברי אברהם ס"ק ב' וס"ק ד':
ב שניקבה עד"ק ס"ק ג' ובמק"מ ס"ק ד' שכ' דאפי' נקב שאין בו חסרון טריפה ואפי' לא ניקב רק משהו ואפי' ראו שלא חסר מהליחה מבפנים כלום וראו שלא נטף ממנה מאומה אין זה הבחנה שאין זה נקב כי י"ל דע"י שהליחה שבפנים הוא סמיך ועב קצת אין דרכה לטוף אלא בנקב שיש בו חסרון וטריפה הוי אפי' בנקב משהו עיי"ש:
ג טריפה. אפי' כשטועם טעם מר בכבד דדוקא בחסרה כולה מהני בטעם מר בכבד ולא בניקבה. עי' בתב"ש ס"ק ג' ושפ"ד ס"ק ה':
ד ואם ניקבה. עבאה"ט ס"ק ה' מ"ש בשם האהל מועד דמרה שנמצא הכיס ריק מבלי שום מים המרים כשר והפר"ח כ' דמ"מ צריך לנפוח הכיס לראות אם אין בה נקב ועתב"ש ס"ק ג' מ"ש ע"ד הפר"ח בזה ועשפ"ד ס"ק ה' שהביא ג"כ דברי הפר"ת בזה ונסתפק בנאבדה בלי נפיחה וכ' די"ל דכשלא בדקוהו טריפה אפי' אם טעמו בכבד טעם מר והניח בצ"ע עיי"ש ועי' ביד אפרים שהביא תשו' מ"ב דכל שראה שהיא שלמה סגי בדיעבד אפי' כשלא נפחה עיי"ש ועי' בבית אברהם בשפ"ז ס"ק ה' שכ' דרך הכרעה בזה דבהפ"מ או לצורך שבת ויו"ט יש לסמוך להקל בזה בדיעבד אפי' כשלא נפחוה עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל י"ז סעי' כ"ט שכ' בזה דאם יש להלות דאפי' אולי נמצא שם נקב אינו מחיים רק שנעשה ע"י משמוש היד אפי' לכתחלה אין צריך נפיחה עיי"ש ועי' בשו"ת משכן בצלאל אות מ' סי' קפ"ג מ"ש בדין זה באריכות:
ועתב"ש ושפ"ד שם שכ' דכשבדקו הכיס בנפיחה והי' שלם א"צ לבדוק בכבד אם יש בו טעם מר עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ו' מה שכ' בענין זה וכ' דאף דלכתחלה א"צ לטעום בכבד מ"מ אם אירע שטעמו בכבד ולא נמצא טעם מר עכ"פ במקום הסמפון טריפה אע"פ שכיס המרה שלם ויפה דכשחסר המרירות מבפנים לגמרי אין להכשיר עיי"ש ועי' בד"ק ס"ק ג' בעובדא שלא מצאו מרה בעוף ואמר השואל שמסופקים אם לא מיעכו המרה ביד וצוה להשואל ללחוך בהכבד במקום מרה על הגיד היוצא ואמר שהוא מר אך לא רצה לסמוך עליו מצד שהוא קטן ואינו בר מצוה עדיין וחפש בעצמו והי' נדמה לו במקום הבטן אצל הביצים כעין כיס ריק וטעם בו ולא הי' בו טעם מר כעין מרה ואח"כ צלו הכבד וטעמו בו טעם מר והכשיר העוף וכ' דאף שכ' הפרמ"ג שכשנמצא הכיס ריק גרע וצריך נפיחה דוקא אם לא ניקב וזה הכיס לא נפחוהו ולא בדקוהו דבנ"ד קיל טפי דהפרמ"ג לא החמיר רק כשידוע שהוא בודאי כיס המרה אז חמור אם לא נפחוהו משא"כ בנ"ד שי"ל שעיקר המרה הי' שלם ויפה ונאבדה או שנבלע בכבד וזה הכיס הוא משלל של ביצים כעין ביצה קטנה מהביצים קטנים המתרוקנים וכו' עיי"ש:
ה ניקבה. עי' בבינת אדם שער או"ה סי' כ"ג שכ' דאם נמצא מרה שהיא נפוחה הרבה ועי"ז מתים הרבה בהמות יש לאסור דאין אנו בקיאים בבשר שרופא גוררו וכיון שהכיס הוא נפוח הוי כניקב וטריפה עיי"ש ועי' בדעת תורה סק"י שכ' דמ"מ אין להחמיר בזה אלא אם רואין שיש בו חשש מיסמוס אבל אם אינו נימוח במשמוש היד כשר ומ"מ אם הי' בענין שיש דבר בבהמות והם מתים מזה יש לאסור בכ"מ בזה עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב תליתאה חלק א' סי' ק"פ שנשאל ג"כ במה שנמצא לפעמים מרה נפוחה וגדולה ומלאה כל הכיס בליחה ונשתנה מראיתה ושאל לבקיאים ואמרו שהוא מין חולאת כי כשהמרה נתמלאת הרבה נפקע הכיס של המרה ומתה וע"כ הטריף המורה ונשאל אם יפה הורה בזה וכ' שגם דעתו נוטה להטריף כי לקותא גדולה היא עיי"ש ועי' בד"ק סוף ס"ק ג' בעובדא שהי' כל דופני הכיס עב ביותר ולאחר שקלפוהו בנקל נשאר הכיס בריא והכשיר דאף שהבשר הנקלף הי' רופא גוררו מ"מ כיון דלאחר שנקלף נשאר עור בריא ככיס של מרה אין חשש לכ"ע עיי"ש:
ו כנגד הכבד. עבאה"ט דבניקב הכבד ג"כ כנגדה טריפה ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קל"א שנשאל דבניקבה המרה וניקבה הכבד ג"כ כנגדה רק שלא ניקב הכבד מעבלע"ב והאריך וסיים לדינא דשלא בהפ"מ יש לאסור דהא עכ"פ לא הוי סבוך וסרוך ובמקום הפ"מ צ"ע עיי"ש אך להלן סי' קל"ג כ' להקל בזה בהפ"מ עכ"פ היכא דלא הי' הכבד מנוקב מעבלע"ב עיי"ש ועי' בדברי שאול ויוסף דעת בהשמטות לסי' זה דף נ"ג ע"ב שנשאל ג"כ בענין זה וכ' שהגידו לו שהגאון מ' נתן מראווא ז"ל הטריף בזה ושכן עיקר לדינא עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ב' מ"ש בזה והכריע דהיכא שהכבד סותם מסביב כל הנקב שבמרה מבחוץ שלא יהא בכבד אפי' נקב כ"ש לצד חוץ במקום המרה יש להקל בהפ"מ כדעת הטוטו"ד עיי"ש:
ז והכבד סותמו. עפר"ח ס"ק ב' וכו"פ ס"ק ג' שכ' דבעינן דוקא סביך וסריך שאדוק בו היטב ושיהא סתימה מעליא אבל בלא"ה בכל מקום אסור עיי"ש ועתב"ש ס"ק א' שכ' דכיון דנקיבת המרה הוי טריפות מצד עצמו ולא מהני סתימת הכבד רק כשהוא מתולדה אבל סתימת הכבד שעלתה לאחר זמן לא מהני בזה עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ב' שכ' כן לדינא דאם אינה מדובק שם מתולדה אע"פ שהכבד שוכבת שם על מקום הנקב והוא שם סבוך וסרוך לא מהני דאין אנו בקיאין מהו סבוך וסרוך וטריפה עיי"ש והנה בס' דברי שאול ויוסף דעת בהשמטות לסי' מ"א כ' בהחלט דאף אם הי' ניקב גם הכבד כנגד הנקב שבמרה מ"מ אם עלתה ארוכה להכבד במקום ההוא וסתמה הנקב שבמרה כשר עיי"ש ובמחכת"ה נעלם ממנו בעת כתבו זאת דברי התב"ש והפרמ"ג הנ"ל ועי' מק"מ ס"ק ג' ועי' בדעת תורה ס"ק א' שכ' דפשוט הוא דה"ה דלא מהני סתימה בסירכא או קרום מחמ"כ עיי"ש (ועי' מ"ש בס"ק הקודם בשם הטוטו"ד תניינא):
ח נסרכה המרה. עי' באה"ט ופת"ש מ"ש בדבר סירכא בשאר אברים ועי' במ"ז שהכריע דהעיקר כרוב הפוסקים המקילין בסירכא בשאר אברים עיי"ש ועי' בפרי תואר סוף סי' מ"ו שכ' ג"כ דאין למחות ביד המקילין עיי"ש ועי' ברא"פ סי' ל"ט ס"ק קצ"ח שכ' דבנסרכו לדופן או לשאר אבר שאין הנקב פוסל בו יש להקל בכ"מ ועיי"ש עוד בס"ק שאח"ז שכ' דה"ה אם נסרך מהדקין ללב או לקורקבן יש להקל כיון שהם עבים עיי"ש וכ"כ בדעת תורה כאן ס"ק ג' לדינא וכ' דכ"ז אם לא עברה הסירכא בקליפה אבל אם הסירכא עוברת ע"י קליפה אפי' נסרכה מאבר לאבר שעורו דק אין בזה ריעותא כלל עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' רצ"ט וסי' שי"ן (ועי' בדברינו להלן בסי' שאח"ז ס"ק ו' ולעיל סי' מ' ס"ק י"ד ובסי' מ"ו ס"ק ע"ז וע"ח):
ט המרה למקום אחר עבאה"ט ועכו"פ שכ' דאם נמצא ריעותא אחרת שם במרה יש להתיישב עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ג' ומ"ז ס"ק א' ושפ"ד לעיל סוף סי' מ"א שכ' דמ"מ יש ליזהר לכתחלה כשנמצא שנסרכה המרה לעיין אחרי' אם אין שם איזה ריעותא ואם אין שם נקב במרה או אם אין מחט ואם נמצא שם מחט אף דלא עברה מעבלע"ב טריפה אבל בדיעבד כשלא נבדקה אין לאסור עיי"ש:
י למקום אחר. עבאה"ט מ"ש מהצ"צ במרה שבולטת ועי' ביד אפרים שהביא דברי הצ"צ בזה וסיים דלדידן אין להכשיר בזה עיי"ש ועי' פר"ח ס"ק ג' שכ' דהכל תלוי אם העור הוא שלם מלמעלה או לאו דאם העור הוא שלם אז תולין שע"י חולי נעשה וכשר ואם העור הוא נקוב תולין ע"י קוץ וטריפה עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק א' ומבואר מדבריו דלאו דוקא כשבולטת המרה שם בין הצלעות כמ"ש הבאה"ט מהצ"צ אלא כל שנסרכה המרה לתוך נקב שבבשר שבין הצלעות ג"כ דינא הכי דאם העור ניקב שם טריפה ואם העור הוא שלם כשר עיי"ש ועד"ק ס"ק ב' שחושש לאסור בזה אפי' אם העור הוא שלם אך אח"כ צדד בסברא להקל בזה עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ד' מה שכ' בזה וסיים דבהפ"מ יש לסמוך להתיר כל שהעור של הבהמה הי' שלם עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' מ"א בעובדא כזו שהיתה המרה בולטת מבין הצלעות לבשר החוץ והיתה בין עור לבשר וראש המרה שהיתה בולטת מבין הצלעות היתה נסרך לעור של הבהמה והעור היתה שלימה מבחוץ ומבפנים והטבח בשעה שהפשיט הבהמה מן העור חתך בסכין כדרכו תמיד ונחתך ראש המרה שהיתה נסרך להעור ועי"ז יצא מי המרה לחוץ וכ' דאף שהבאה"ט כ' מהצ"צ להכשיר בעובדא כזו רק לאחר הבדיקה במרה בנפיחה אם אין בה נקב מ"מ המעיין בתשו' הצ"צ יראה שמכשיר להדיא בזה אפי' בלא בדיקה אמנם לדינא העלה דהעיקר הוא כמו שהעתיק הבאה"ט והחכמת אדם דאין להקל כ"א ע"י בדיקה בנפיחה דוקא ובנ"ד שנקרעה המרה וא"א לבודקה בנפיחה יש להטריף עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ג' שהביא דברי הטוטו"ד בזה ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה והעלה לדינא דבהפ"מ יש להקל בזה אף כשנחתכה וא"א לבודקה אם היתה שלימה עיי"ש:
יא כשרה. עפת"ש שהביא דעת המטריפין בזה ועי' בבית יצחק סעי' א' ובבית אברהם בש"ז ס"ק ג' שכ' דרך הכרעה דבהפסד קצת או לצורך שבת או יו"ט וכדומה יש לסמוך על המכשירין בנסרכה המרה למקום אחר עיי"ש ועד"ק ס"ק ב' ובדברי אברהם ס"ק ו'.
סעיף ב
יב נטולה. עי' פרי תואר ס"ק ב' שכ' דנטולה ביד הוי ודאי טריפה וחסר מברייתה לא הוי רק ספק טריפה עיי"ש אבל בכו"פ ובשפ"ד סק"א וסק"ד כ' דבין נטולה ובין חסרה לא הוי רק ספק טריפה דפלוגתא דרבוותא עיי"ש ועי' בשפ"ד שם שכ' דיש לצרפו לס"ס היכא דהספק השני הוי ג"כ ספק השקול עיי"ש אבל בלב"ש בחידושי דינים ס"ק כ' כתב דאין לצרף דעת המכשירין בזה לס"ס עיי"ש וכ"כ בד"ק ס"ק ד' דדעת המכשירין דעה דחויה היא ואין לצרפו לס"ס עיי"ש ובמק"מ ס"ק ה' ועי' בשו"ת דבר שמואל סי' ק"פ ובשו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' ד' שכ' כן מהרשב"א דחסרה המרה הו"ל טריפה ודאית עיי"ש (ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' מ"ב) ועי' במחזיק ברכה שהשיג על הדב"ש וזכרון יוסף הנ"ל כיון שכמה פוסקים מכשירין ע"כ שפיר יש לחשבו לס' לצרפו לספק אחר לס"ס עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ד' מ"ש בזה וכתב דאם כי לדינא עיקר כהדעת המחב"ר בזה דיש לחשבו רק לס' טריפה ויכולין לצרפו לס"ס מ"מ בודאי לא מהני בזה שהייה יב"ח או לידה עיי"ש (ועי' במשנה למלך פרק ו' מה"ש ובס' צ"צ החדש בפסקים ס"ק ה'):
יג או חסרה:
עבשו"ת דבר שמואל שם שנשאל בתרנגולת שלאח"ש נמצאת בלי מרה וחלל האם שלה טעון ביצים גמורים ובלתי גמורים וכתב שיש להטריף אף הגמורות אך הביצים שילדה כבר יש להתיר התערובת מכח ס"ס דהא רבו המכשירין ועוד כי י"ל דקודם שחיטה מעט נחסרה אבל ביצים שהם עדיין בעין יש להחמיר ודלא כתשו' חינוך בית יהודא שרוצה להחמיר אף בתערובת עיי"ש ועי' בבל"י ס"ק ד' שהביא דבריו לדינא עיי"ש ועי' ביד אפרים שהביא דברי החינוך ב"י והבל"י בזה וכ' ע"ז מתשו' מ"ב דכל זה הוא דכשלא ניכר רושם כיס ומרה כלל אבל אם ניכר רושם או שנמצא כיס ריק בכה"ג אף שלא טעמו בכבד טעם מר יש להכשיר הביצים שנולדו כבר ואח"כ הביא מהשו"ת זכרון יוסף הנ"ל (בס"ק הקודם) דהיכא דידעינן שהיה בה מרה מתולדה רק שניטלה אח"כ יש להקל דספק הוא אם ניטלה קודם שחיטה או לאח"ש ואף אם לאח"ש ניטל שמא ניטלה סמוך לשחיטה ע"כ יש להכשיר אף הביצים שילדה אחר ג' ימים סמוך לשחיטה מכח ס"ס עיי"ש ועי' בלב"ש בחידושי דינים שבסוף הס' סעיף ח' שכ' דפרה שנשחטה ונמצאת חסר המרה ונטרפה יש להורות לענין החלב כך דהחלב שנחלב ממנה קודם יב"ח יש להכשיר ומה שנחלב ממנה תוך יב"ח עד ג' ימים קודם שחיטה אסורה מספק ולכן כל הכלים שנשתמשו בהם אותו החלב אם בעת שנמצאת חסרה המרה עדיין הכלים בני יומן אסורים לעולם אבל אם אז כבר אינם בני יומן מותרים אפי' שלא במקום הפסד כלל אבל החלב מן תוך ג' ימים אסור בתורת ודאי ולכן כל הכלים שנשתמשו בהם מחלב זו אסורים אפי' אינם ב"י בעת שנמצאת חסרה וכן הדין בביצת תרנגולת שאין לה מרה רק מה שמותר בבהמה ק דם יב"ח מותר לפעמים בעוף גם תוך יב"ח כגון אם הדרה וטענה תוך יב"ח אזי הביצים מטעינה ראשונה מותרים אפי' הם בתוך יב"ח והביצים מטעינה שניי' אסורים עד ג' ימים מספק ומה שבתוך ג"י אסורים בתורת ודאי ועיי"ש בביאורו מס"ק כ' עד ס"ק כ"ו:
יד טריפה. עי' בשלחן גבוה ס"ק א' מחודש א' שכ' שבא מעשה לידו במרה של אווזא שנתייבש הכיס והליחה שבתוכה עד שנפרכת בצפורן והטריף ע"פ מ"ש לקמן סי' נ' כל אבר שנקיבתו פוסל ה"ה אם נתמסמס פוסל והכא אין לך נתמסמס גדול מזה עכ"ד ועי' בס' תורת זבח הספרדי (להרב מוהרחד"ח ז"ל מאיזמיר) מערכת אות מ' סי' ע' סעיף כ"ה שהביא ג"כ עובדא כזו וכ' לחלק בזה דאם טועמין בכבד טעם מר יש להכשיר אבל אם אין טועמין טעם מר בכבד יש להטריף עיי"ש וראיתי לחכם א' שכתב להשיג עליו שדבריו אין להם שחר כלל דהרי הש"ג מטעם נקיבת כיס המרה אתי עלה ובזה ודאי לא מהני טעימת הכבד וכמ"ש הפרמ"ג בשם הבה"ג ומעולם לא נחלק אדם בזה ולא נחלקו האחרונים אלא בחסרה המרה אי מהני טעימת הכבד אבל לא בניקבה עכ"ד ודבריו נכונים ופשוטים וכמש"ל (סק"ג):
סעיף ג:
טו אם חסרה המרה. עתב"ש ס"ק ג' שכ' דדוקא היכא שבאה לפנינו חסרה המרה ולא ידענו מה היה לו אז אמרינן דמסתמא נבראת חסר מרה והמרירות נבלע בהכבד או אפשר שהכיס נדבק כולו בהכבד עד שאינו ניכר אבל אם נבראת כדרך כל המרוח וניכר שניטל המרה אח"כ ע"י שיש רושם מכיס המרה לא מהני טעימה בכבד וטריפה עיי"ש וכ"פ בשפ"ד ס"ק ה' ועכו"פ שהניח דין זה בצ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת שבות יעקב חלק א' סוף סי' כ"ג שנראה שמקיל דמהני טעימה אף שניכר שניטלה אח"כ עיי"ש ועי' במחזיק ברפה אות י"א שמקיל בזה וכ"פ בס' תורת זבח הספרדי שם סעי' י"ב אמנם בס' צמח צדק החדש בפסקים ס"ק ו' העלה שדברי התב"ש והפרמ"ג נראה עיקר להחמיר בזה עיי"ש וכ"כ בדעת תורה ס"ק ו' לדינא עיי"ש:
טז חסרה המרה. עפת"ש מ"ש מהס' חמודי דניאל והפרמ"ג להטריף בנמצא במרה ליחה לבנה ואינה מר ועי' בפרמ"ג שם ס"ק ב' מ"ש אודות מראה הלובן שבמרה וכ' דאף שהוא אינו מחמיר בעלמא בשינוי מראה בשאר אברים אבל בנ"ד דוקא ריעותא הוי וצריך בדיקה כיון שיצאה מהרוב עיי"ש ולפי דבריו נראה דלאו עכ"פ כשהיא לבנה אלא כל שנשתנה מראיתה יצאה מן הרוב והוי ריעותא וצריך בדיקה ועי' בס' דברי יוסף סי' ד"ש מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה ועי' בס' דברי אברהם על הד"ק ס"ק ב' שהוכיח מדברי הד"ק דאם נאבדה המרה בלי טעימה יש להקל אף שהיה מראיתה לבנה ודלא כדעת הפרמ"ג שנראה לדעתו להחמיר בזה עיי"ש אך המעיין בד"ק להלן ס"ק ג' בד"ה המרה יראה שהד"ק כתב בעצמו לאסור במרה שהיתה לבנה כשזרקוה בלא טעימה ועיי"ש עוד בס"ק ד' ובמק"מ ס"ק ז' מ"ש עוד מזה וכ' לחלק בזה בין סתם מרה ובין מרה דעוף שמן דבעוף שמן יש להקל כיון שכן דרכה להיות לבנה על כן אם אירע כן בעוף שמן שהיתה המרה לבנה ונאבדה בלי טעימה כשר משא"כ בסתם מרה יש להחמיר בזה עיי"ש:
ומה שנסתפק הפת"ש אם מהני טעימת הכבד במלאה ליחה לבנה שאינה מר עד"ק ס"ק ג' שנסתפק ג"כ בזה ועי' ביד אפרים שכ' להדיא להקל בזה וכ"כ במק"מ סק"ו לדינא ועיי"ש עוד בס"ק שאח"ז ועי' מזה בשו"ת בית ישראל סי' כ"ח באריכות:
יז המרה. עפת"ש מ"ש מהמ"ז ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' כ"א באמצע התשו' שהביא ראיות דמה שהליחה שבתוך הכיס אין בה טעם מר אין איסור והעלה דאם רואין שהכיס לא נשתנה מראיתו כלל ואין ניכר שום קלקול בהכיס של המרה אף שנתהפכו המים למתוק המקיל לא הפסיד עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' ד"ש שהעלה ג"כ להקל בהפ"מ עכ"פ אף שהמים מתוקים עיי"ש. ומ"ש הפת"ש שצ"ע אם נמצא רק מקצת ליחה מרורה עי' ביד אפרים שכ' שמדברי התב"ש נראה דלא סגי במרירות מעט והוא כתב דעתו דכיון דהראשונים לא נתנו גבול ע"כ יש להחמיר עכ"פ כשאין הפ"מ אבל בהפ"מ וכיוצא יש להקל עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק י"א עיי"ש ועד"ק ס"ק ג' שכ' דכל שנמצא עכ"פ מעט מרירות כשר וכן אף אם אין הלחלוחית מר ממש כמרה רק כל שמרגישין שם עכ"פ מעט מרירות כשר אף שהוא מלא מוגלא קשה כאבן עיי"ש ומשמע מדבריו שדעתו להקל בזה אפי' באין הפ"מ עיי"ש ועי' בדברי אברהם סק"ח וס"ק י"ד (ועי' בדברינו בס"ק שאח"ז):
יח קורע הכבד. עי' פת"ש ס"ק ב' ועי' בס' חגורת שמואל ס"ק ח' שכ' דלא מהני טעימת הכבד אלא כשאין שם מכה עיי"ש ומשמע מדבריו דכשיש שם מכה לא מהני מה שמרגישין טעם מרה עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בחכמת אדם כלל י"ז סעיף ל' ובבינת אדם שם אות ט"ז דאם נתעפש הליחה בתוך הכיס או אפי' לא נתעפש רק שנתקשה הליחה בתוך הכיס ונעשה כאבן אף שהכיס הוא בריא לא מהני טעימת הכבד ואף שטעמו בכבד והרגישו טעם מר טריפה עיי"ש ועי' בשו"ת מחנה חיים חלק ג' ביו"ד סי' י"ג שכ' דבמרה שהליחה קרושה ואין בה טעם מר ולא הרגישו טעם מר בכבד יש להקל בהפ"מ ואם הרגישו טעם מר בכבד יש לאסור עיי"ש באורך ועי' בדעת תורה ס"ק י' שהשיג עליו ופסק להיפוך דאם יש טעם מר בכבד יש להקל וכמ"ש ביד אפרים ואם אין טעם מר בכבד יש לאסור דטעם מר בעינן וליתא עיי"ש ועי' מזה בס' יריעות שלמה אות א' שכ' שבא מעשה כזו לידו והיה טעם מר בהכבד ונסתפק מאד ולא רצה להקל רק ע"י כמה סניפין שנתערב השומן של אווזא זו חד בתרי והיה ספק אם כבר נתערב ביבש דכבר היה בטל חד בתרי והיה הפ"מ עיי"ש ועי' בשו"ת בית ישראל סי' כ"ח שנסתפק ג"כ בענין זה אכן ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י מהגאון מ' משה אבד"ק ווייסליץ ז"ל על היו"ד שהאריך בזה בחידושיו לסי' זה והביא ראיות שיש להקל בזה ודלא כהרב חגורת שמואל שמחמיר בזה עכ"ד וכ"כ בד"ק ס"ק ג' דאף שהי' הכיס מלא מוגלא ולא נרגש טעם מרה במוגלא כלל מכל מקום כל שמרגישין טעם מר בכבד כשר עיי"ש וכן כתב במק"מ ס"ק ו' וז' לדינא עיי"ש ועי' בס' דברי אברהם ס"ק ח' וס"ק י"ד וכ"כ בס' דברי יוסף שם ובשו"ת נחלת דוד סי' ז' שאין להחמיר בזה כלל עיי"ש:
יט הכבד. עפת"ש מ"ש בחסרה המרה ונמצא טעם מר בקורקבן ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ק"ל וסי' קל"ב שנשאל בחסרה המרה ולא טעמו בכבד מרירות ואח"כ טעמו הבני מעיים והיה טעמו מר אם מהני וכ' דזה פשוט דלא מהני טעימת הבני מעיים בזה כלל עיי"ש אמנם בשו"ת בעי חיי (מהכנה"ג) חיו"ד סי' ק"ל כ' דאפי' נמצא טעם מר בקורקבן או במקום אחר כשר והעיד מכמה גדולים שפסקו כן עיי"ש ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג בהגהותיו לסי' זה שהביא דבריו לדינא עיי"ש וכ"כ בספר שבט יהודה (להמהר"י עייא"ש ז"ל) הספרדי בשאלות ותשובות השייכים לחלק יורה דעה הנדפסים בסוף הספר בתרנגול שלא נמצא לו מרה וטעמו את הכבד ולא היה בו טעם מר ואירע שטעמו את הבני מעיים ומצאו בהם מרירות שיש להכשיר בפשיטות שיש לתלות שניתקה המרה ממקומה ונשפכה על הבני מעיים בשעה שפתחו גוף התרנגול ולא הרגישו וכ' שכן אירע שם בעירו כמה פעמים עובדא כזו והתירו עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות י"ט שהסכים עמו להלכה שאם הרגישו עכ"פ מרירות ע"ג הבני מעיים או הקורקבן:
כשר עיי"ש וכ"כ בשיורי ברכה אות ג' ועי' בשלחן גבוה ס"ק ז' שכ' ג"כ שכן נוהגין להורות שם להקל ע"י טעימה בבני מעיים עיי"ש ועבשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ב' סי' צ"ה שכ' ג"כ שנוהגין לחפש בדקין שכן דרך להמצא מרירות ובכ"מ שנמצא טעם מר מכשירין עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק ו' וז'. ועד"ק ס"ק א' מ"ש לענין אם נמצא טעם מר בזפק ועי' בס' דברי אברהם על הד"ק ס"ק א' שכ' שלא מצא לתלות בזה ולהקל בנמצא מרירות בזפק עיי"ש ועי' עוד בד"ק ס"ק ד' ובדברי אברהם ס"ק י"ט שכ' לחלק בענין זה דהיכא שיש לתלות שנקרעה המרה במשמוש היד ונשפך הליחה חוץ לכבד ולא הגיע לכבד וכ"ש אם הי' ליחות ממש מר כמרה על הדקין אז יש להקל אך אם יודע שא"א לתלות שנקרע המרה צ"ע אם יש להקל בנמצא טעם מר בשאר אברים וצריך שיהא טעם מר בכבד דוקא או עכ"פ בגידין דהכבד היוצאין מן הכבד אבל מה שנמצא מר במקום שאין לו שייכות כלל להכבד י"ל דלא מהני עיי"ש ויש לומר דאף המהר"י עייא"ש שמקיל בזה כנ"ל מיירי ג"כ רק באופן כזה שיש לתלות שנקרעה המרה במשמוש היד אכן אם פתחו התרנגולת בהשגחה ובמתינות באופן שא"א לתלות שנקרעה המרה עי"ז גם הוא מודה דאין להקל היכא שלא טעמו טעם מר בהכבד דוקא עיי"ש וכדברים אלו ראיתי בגליון היו"ד כת"י מהגאון מ' חיים צבי מאנהיימר ז"ל מאונגוואר וכ"כ בדעת תורה סק"ו עיי"ש (וע"ל ס"ק כ"א וסוף ס"ק כ"ב וס"ק כ"ט):
כ שתי. עד"ק ובדברי אברהם ס"ק י"ט דה"ה אם נמצא טעם מר בגידין דהכבד מהני רק דבעינן דוקא שיהא באותן הגידין השייכים להכבד עיי"ש ועי' בבית יצחק שכ' שברוב מצוי הוא שסמוך לטחול נמצא עורק א' שמתהפך לפעמים לשמנונית ולובן ולפעמים מראה העורק הוא כשאר עורקים וכשקורעין העורק הזה זב ממנו ליחה מר ומראי' כמראה המרה עיי"ש ובבית אברהם בא"ז ס"ק ה' אות ב':
כא וערב. עי' מק"מ ס"ק ו' וס"ק ז' שכ' בכבד הוי הדין דמהני מה שקורע וטועם בפנים טעם מר ולא מבחוץ אבל היכא דמכשירין כשנמצא טעם מר בקורקבן ושאר הבני מעיים משום דתלינן שנקרע לאת"ש (ע"ל ס"ק י"ט) אין להכשיר אלא אם עכ"פ טועם המרירות על הקורקבן או בני מעיים מבחוץ דאז שפיר יש לתלות שנשפכה עליהם המרה אבל אם לא נרגש מרירות עליהם מבחוץ רק מבפנים אין מקום להיתר זה עיי"ש וה"פ (וע"ל ס"ק כ"ה): (כב) וטועמו בלשונו. עבאה"ט מ"ש מהש"ך בהא דהתירו לטעום טעם ספק איסור ועשפ"ד ס"ק ד' שכ' בשם תשו' הריב"ש והכנה"ג דמש"ה התירו משום דטעימה לא הוי רק איסור דרבנן וספק דרבנן להקל עיי"ש ועי' מזה לקמן סי' ק"ח סעי' ה' ועט"ז לקמן סי' צ"ח ס"ק ב' שמחלק דבלשון מותר לטעום ספק איסור כה"ג אבל בפיו אסור לטעום אפי' איסור כה"ג ודקדק כן מלשון הש"ע והפוסקים דנקטו וטועמו בלשונו עיי"ש ועי' במ"ז שם מזה ועי' מזה בבית אפרים בקונטרס הראיות לסי' ל"ו אות מ"ב ובס' ערוגת הבושם לעיל סי' ל"ז אות ד' ובס' שלחן גבוה כאן ס"ק ו' ובמחזיק ברכה אות ל"ב ועבשו"ת מהר"ם שיק חלק או"ח סי' ר"נ ובס' דברי יוסף סי' ש"ג מה שכ' בענין זה (וע"ל סי' ל"ז ס"ק קמ"א) (כג) בלשונו. עפת"ש מה שכ' מתשו' זכרון יוסף שא"צ להדיח הכבד מהדם ועתב"ש ס"ק י' ובחגורת שמואל ס"ק ט' ובמנחת יערב כלל פ"ח ס"ק ג' שכ' שצריך להדיח הכבד דוקא מהדם שעליו עיי"ש ועי' בס' באר יעקב בחידושיו לסי' זה מ"ש בענין זה ועי' במחזיק ברכה אות ל"ב מה שהאריך בענין זה ועיי"ש באות ל"ח מ"ש ע"ד תשו' הזכרון יוסף בזה והעלה דהעיקר כדעת המנח"י וחגורת שמואל ותב"ש שם שכ' שצריך להדיחה מהדם שעליו עיי"ש ועי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ד' אות ג' שמקיל בזה עיי"ש אבל בשפ"ד ס"ק ל"ד כ' דהעיקר כדעת המנח"י שיש להחמיר ולהעביר הרם מעל הכבד במקום שלוחך משום איסור דם עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ט' שכ' דהעיקר לדינא לקנח הכבד ביד קצת שלא יהי' עליו דם בעין ואח"כ יטעמו בלשונו וגם כ' שם דכיון דכל עיקר האיסור דטעימת איסור הוא רק מגזירה שלא יבא לאכלן ע"כ אם א' עע"ג דאין לחוש שמא יאכל (וכמ"ש באו"ח סי' רה"ט סעי' ג' ובבאה"ט סי' תל"א ס"ק ה') א"צ לקנח מהדם ובפרט אה הרב נותן לאחר לטעום דאימת רבו עליו כדאיתא בש"ע שם סעי' ו' עדיף טפי שלא לקנח דשמא יתקנח המרירות עיי"ש ועד"ק ס"ק ד' מ"ש בזה וכ' דמ"מ אם יש תינוק מבין שיש לסמוך עליו בזה א"צ להתיר לגדול לטעום טעם איסור של דם הכבד ואפי' לאחר צליי' יש ליתנו לקטן כנ"ל כיון שיש עדיין דם עליו דא"א להדיח קודם הטעימה כי יפסיד הטעם אבל בקטן אין לחוש לזה אפי' כשכבר הגיע לחינוך עיי"ש ובדברי אברהם ס"ק י"ז:
כד אם יטעום טעם מר. עי' בבינת אדם שער או"ה אות כ"ב שהעתיק לשון הכל בו דמוצצן בכבד ואם טועם טעם מר כשר עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ה' שהוכיח מלשונו דגם אם אינו טועם בלחיכה בלשון יוכל למצוץ היטב ואם מרגיש מרירות כשר עיי"ש:
כה טעם מר. עתב"ש ס"ק ג' ומ"ז ס"ק ב' ושפ"ד ס"ק ה' ובפרי תואר סוף ס"ק ג' דדוקא כשמרגישין הטעם בפנים לאחר קריעה אבל מה שמרגישין טעם מר על הכבד מבחוץ לא מהני ואסור עיי"ש וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ק"ל דפשוט הוא דלא מהני הטעימה שבכבד מבחוץ עיי"ש וכ"כ בהגהת אמרי ברוך כאן ועיי"ש שמוסיף עוד טעם להחמיר בזה עיי"ש ועי' מזה בס' צמח צדק החדש בפסקים ס"ק ו' ועי' במחזיק ברכה מ"ש בענין זה והעלה דכיון דרוב פוסקים לא הזכירו דצריך קריעה דוקא יש לסמוך להקל אף בלא קריעה אך לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים ולקרוע הכבד ולטעום עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל י"ז סעי' כ"ג ובבינת אדם שער או"ה אות ט"ז סי' כ"ה שהביא דברי התב"ש הנ"ל והביא ראיות דלא כוותי' והעלה להלכה דאף כשטועם טעם מר על הכבד מבחוץ מהני עיי"ש והנה בשו"ת משכן בצלאל אות מ' סי' קפ"ז השיג על הח"א בזה והעלה כדעת התב"ש להחמיר בזה עיי"ש אמנם יעוין ביד אפרים שהביא כמה דעות המקילין ע"י הרגשת טעם מר על הכבד מבחוץ ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קכ"ט באמצע התשו' ועי' במק"מ ס"ק ח' שסיים בצ"ע לדינא בזה עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ה' שכ' דהעיקר לדינא כדעת הבינת אדם להקל כיון דגם המחזיק ברכה קאי כוותי' עיי"ש ועי' עוד שם במק"מ ובד"ק ס"ק א' שכ' דבע"כ כ"ז הוא רק כשא"א לתלות שנקרעה במשמוש היד אבל כל שיש לתלות שהי' משמוש היד אזי עדיף טפי מה שהי' המרירות מבחוץ ממה שאינו מבחוץ רק בפנים עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ט וס"ק כ"א) ועי' בדברי אברהם ס"ק ג' מ"ש בזה וכתב דלפ"ז ממילא הוא דכל זה הוא רק בבהמה אבל בעוף כיון דכבר כ' הד"ק לקמן כמה פעמים שמסתמא הו"ל כמו משמוש בכח ע"י שפוגעין בידים בשעת פתיחת העוף יש להקל לכ"ע תמיד בעוף אם טעמו עכ"פ מבחוץ טעם מר עיי"ש (ועיין בדברינו להלן ס"ק כ"ח):
כו מר. עבאה"ט ופת"ש מ"ש בשם המהריק"ש דאם טעמו טעם מר במקום א' ואח"כ טעמו באותו מקום ולא הי' מר וכו' ועי' במ"ז אות ב' שמקיל בזה ועי' במחזיק ברכה אות י"ד מ"ש בזה וכ' דבלשון המהריק"ש בערך לחם לא נמצא כן ועיי"ש עוד באות ט"ו וט"ז שהחמיר בזה לדינא דלא סגי במרירות מועט כזה וכמ"ש התב"ש עיי"ש ועי' ביד אפרים שהביא דברי המחזיק ברכה בזה ולדינא סיים דבהפ"מ יש להקל בזה ולסמוך דע"י הטעימה הראשונה נתקנח המרירות אבל שלא בהפ"מ יש להחמיר ולומר דמרירות מועט שנתקנח ע"י טעימה הראשונה לא מהני עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק י"א לדינא עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ז' שכ' דהעיקר לדינא דמהני אף שטועם רק מרירות קצת עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב קמא ח"ב סי' צ"ה בעובדא שחסרה מרה בעוף והאשה אמרה שראתה אתמול המרה והניחה במים ועכשיו בדקה במים ולא מצאה וגם טעמו הכבד ולא טעמו טעם מר והאשה מסופקת אם אמת הדבר שראתה אתמול המרה רק שנאבדה במשמוש היד או שמא טועה ואם נחליט שלא הי' המרה שמא הי' טעם מר בכבד ונשטף טעם המרירות שבכבד במים והכשיר מטעם ס"ס עיי"ש:
בז כשרה. עמ"ז ס"ק ב' דאף בבהמה מהני טעימת הכבד ולא תימא דוקא בעוף עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ו' מ"ש בזה ועי' בדעת תורה ס"ק ה' מ"ש ע"ד המחב"ר בזה וכ' דהעיקר לדינא כהמ"ז הנ"ל עיי"ש:
כח לא. עפת"ש סוף ס"ק ד' וס"ק ה' ומ"ש בשם השבו"י דבנאבדו הבני מעיים שהי' המרה דבוקה בב"מ ונזרקה עמהם עי' במחזיק ברכה אות כ' מ"ש בדברי:
השבו"י בזה ועי' בס' ערוגת הבושם בחידושיו לסי' זה מ"ש בענין זה וסיים שהי' לפניו עובדא בזה שחסרה המרה וא"י אם הוא מחיים או לאח"ש ונאבדו הב"מ ולא רצה לסמוך ע"ז להקל ולתלות שנאבדה עם הב"מ אא"כ גם הכבד נאבדה אבל אם היא לפנינו ואין טועמים בה שום מרירות אף שנאבדו הב"מ חלילה לסמוך להקל בזה עיי"ש ועי' עוד בספרו שו"ת שם ארי' בהוספות סי' י"ב שהביא עובדא בזה שהי' בפני הגאון הקדוש מבארדיטשוב זצ"ל שלא הי' מרה ונאבדו המעיים והתיר בצירוף המו"צ דשם והוא פקפק ע"ז דכיון דאנו רואין שחסרה ממקומה העיקר שהוא הכבד שהכבד הוא לפנינו ואין טועמים טעם מר בכבד עיי"ש ועשפ"ד ס"ק א' שכ' דבחסרה המרה ואינו יודע אם נחסרה מחיים או לאח"ש אין להתיר מכח ס"ס משום שהספק שמא לאח"ש ניטלה לאו ספק הוא כיון דליכא מידי במה לתלות עיי"ש ועי' בס' ערך לחם להרב מהריק"ש ז"ל שכ' דבאיכא מידי לתלות כשר מכח ס"ס עיי"ש וכ"כ במחזיק ברכה בשם הרבה גדולי האחרונים לדינא דאם הפרידו הכבד מהבני מעיים ולא שמו לב אם הי' שם מרה עד שהשליכו הבני מעיים והדר חזי דלא הוי מרה בכבד תלינן שנעקרה המרה מהכבד ונשארה עם הבני מעיים וכשרה עיי"ש ועי' בעקרי הד"ט סי' ד' אות ג' אולם לפי מ"ש הלב"ש בחידושי דינים ליו"ד ס"ק כ' דאין לחשוב כלל לספק שמא הלכה כמ"ד חסרה המרה כשר כי האוסרים הם רוב מנין עיי"ש א"כ ממילא דאין להקל בזה דאין כאן ס"ס ועי' בשו"ת שואל ומשיב קמא ח"ב סי' צ"ד שנשאל ג"כ בעובדא כזו ודעת הרב השואל להקל ולסמוך שנתלשה עם זריקת הדקין מטעם ס"ס והוא ז"ל השיב להטריף בזה דאין זה ס"ס מעליא עיי"ש ועי' בדברי אברהם על הד"ק ס"ק ט"ז במוסגר עיי"ש ועי' בס' בית אברהם בש"ז ס"ק ד' שסיים בצ"ע עיי"ש ועד"ק ס"ק ג' שכ' שמעתי בשם רב א' שמקיל בחסר מרה לתלות שנפלה ואין להקל אלא בנאבדו המעיים הדבוקים אצל המרה וניתק הכבד מהם בכח עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ז' מ"ש בענין זה והביא דברי האחרונים הנ"ל והעלה דהעיקר לדינא דהיכא דהשליכו הבני מעיים לחוץ בשוגג יש להקל זולת אם עשו כן במזיד יש לאסור עיי"ש ועי' עוד בד"ק שם ובמק"מ ס"ק ז' שכ' דאם כל הכבד וכל הבני מעיים הם לפנינו ולא נמצא בשום מקום טעם מר אין לתלות שע"י שפתחו התרנגולת בלילה נתמעכה המרה ונאבדה כי הוא לא שכיח שלא ישאר ממנה שום שארית טעם מר ולכן כל שלא הרגישו שום מרירות בכבד או על הבני מעיים אין לתלות שנתמעכה בלי ראות וסיים שם במק"מ מיהו כשנודע שהיה משמוש בכח שיש בו כדי לנתק המרה ויש סיבה לתלות שנאבדה יש להקל גם בכה"ג והכל לפי הענין. ועיי"ש עוד בד"ק שם ובדברי אברהם ס"ק ח' בעובדא שהי' אצל הכבד כיס ובו מוגלא וא"י אם הי' מרה בפ"ע או אם זה היא המרה ויש מקום לתלות שהי' מרה בפ"ע ונאבדה אין להחזיק ריעותא שלא היה מרה אחרת רק זהו המרה רק תלינן מסתמא שלא חסר המרה רק שנפלה במשמוש היד בשעת חילוק ופירוד אברים הפנימיים ויש להקל בזה משום ס"ס עיי"ש ועי' בדברי אברהם שם שכ' דמסתמא מיירי הד"ק אפי' לא היה טעם מר בכבד ואפ"ה כשר עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ט וס"ק כ"א וכ"ב) ועי' במק"מ ס"ק י' שכ' דבחסר המרה בבהמה יש להתיישב באיזה אופן לתלות באבודה כיון שהוא גדול ומינכר ואין פתיחת הבהמה מגיע להמרה עיי"ש:
כט יצלנו. עי' שפ"ד ס"ק ג' שכ' דאף לכתחלה יכול לסמוך אף על מה שטועם טעם מר קודם הצליי' וא"צ להחמיר לצלותה קודם הטעימה דוקא אלא יטעמנה כך ודי עיי"ש:
ל ויטעום. עי' בס' דברי שאול ויוסף דעת שמבואר מדבריו דלאו דוקא בכבד מהני מה שטועם מרירות לאחר צלייתה דגם בקורקבן ובני מעיים אף שקודם הצלייה לא הרגישו בו טעם מר רק לאחר הצליי' מהני עיי"ש אמנם יעוין בתשו' שבסוף הס' מטה יהודא (למהר"י עייאש ז"ל) ובמחזיק ברכה אות ב' שכ' דלא מהני מה שטועם טעם מרירות לאחר צלייה אלא בכבד דוקא אבל בבני מעיים אף דמקילינן ומכשירין אף כשטועם טעם מר גם בבני מעיים מ"מ עכ"פ בעינן שיטעום בהם המרירות קודם צלייה אבל אם קודם צלייה לא הרגיש המרירות אף דלאחר הצלייה הרגיש בהבני מעיים טעם מר לא מהני וטריפה עיי"ש וכ"כ ביד אפרים ובמק"מ ס"ק ז' לדינא עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ד):
לא ואם לאו טריפה. עבאה"ט ופת"ש מ"ש בנאבד הכבד קודם הטעימה עי' בכנה"ג בהגהת ב"י אות כ"ז ובשלחן גבוה ס"ק ד' מחודש ב' מ"ש בזה ועי' במחזיק ברכה אות כ"ד מה שפלפל בזה וסיים לדינא דבגלילות דשכיח ברוב דיש בהכבד טעם מר או עכ"פ מחצה על מחצה יש להקל בנאבדה אבל במקומות דברוב אין מרגישין טעם מר בהכבד אין להכשיר כשנאבדה עיי"ש ועי' בשו"ת עבודת הגרשוני סי' י"ז שכ' שהוא מורה ובא קרוב לארבעים שנה ובאו לפניו כמה פעמים כבדות שלא נראה בהם המרה וצוה לטעמם ועל הרוב לא נטעם בהם טעם מר עיי"ש ועי' כו"פ ס"ק ב' שכ' שזה כחמשים שנה שהוא מו"צ ולא מצא ממש ב' פעמים בחסרון המרה שיהיה מורגש טעם מר בכבד עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק ד' שכ' שא' מאלף ימצאו שטועם מרירות בהכבד עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קכ"ט שכתב שכל ימיו לא מצא שיהיה בא' מהם טעם מר עד שכמעט לא צוה לצלות הכבד ולטעום כי לשוא עמלו בוניו בו עיי"ש לדרכו ועי' במק"מ ס"ק ח' שסיים דבמקומותינו רוב פעמים אין מרגישין מרירות בהכבד עיי"ש ועי' מזה בבית יצחק ובבית אברהם בא"ז ס"ק ה' אות ב' ובס' דברי יוסף סי' ד"ש ועבשו"ת דברי מנחם סי' נ"ה מה שהאריך בענין זה וכ' דאין למחות ביד מי שרוצה להקל בענין זה ולסמוך על המקילין בנאבדה הכבד קודם טעימה כיון שיש לו עמודים גדולים להשען עליהם ומ"מ כ' דמנהגו מעולם דכשבא שאלה כזו לידו אם אפשר להכשירו ע"י אחר אינו רוצה להכשיר בעצמו כל שאפשר לשלוח למורה אחר עיי"ש:
לב לאו. עפת"ש להלן סי' פ"ו ס"ק ב' מ"ש ע"ד הביצים מחסרה מרה ולא טעמו בכבד טעם מר ועי' במחזיק ברכה כאן אות ל"ד שהביא מהס' בית דוד חיו"ד סי' ל"ד וגם מתשו' חינוך בית יהודא סי' פ"ו (הנרשם בפת"ש שם) דאם לא טעמו טעם מר בכבד שהיא טריפה והביצים שהטילה קודם שחיטה מותרין אבל הביצים שנמצאו בתוך התרנגולת לאח"ש אפי' גמורות שכיוצא בהן נמכרות בשוק אסורים. ומ"ש הפת"ש שם מתשו' חב"י דאם נתערבו אותן הביצים באחרות כולן אסורות עי' בבל"י כאן שכ' דהיכא דנתערבו הביצים יש להתיר התערובת אבל אותן שהן בעין יש להחמיר עיי"ש ועי' במחב"ר שם שהביא דבריהם וכ' דאם אינו ניכר שהיה כיס שזה מורה שלא היה מרה מעולם וגם הכבד לא היה בו טעם מר יש לאסור הביצים שילדה שהם בעין אכן אם הוא באופן שניכר רושם הכיס או שהיה הכיס ריקן בזה יש להתיר הביצים שילדה כבר עיי"ש והביאו ביד אפרים בקצרה ועי' בדעת תורה מ"ש בזה והעלה דהעיקר לדינא כדעת המחב"ר הנ"ל עיי"ש:
לג טריפה. עי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קכ"ח שכ' דבע"כ אין להמרה מקום קבוע דלא מצינו במרה שיהא שינוי מקום אוסר בה ובכל מקום שהיא עומדת כשירה עיי"ש ועי' כו"פ שכ' שיש לחפש אצל הטחול של עוף שסמוך לו נמצא הרבה פעמים המרה ובחנם מטריפים הרבה עופות ע"י שא"א לחפש אחרי' היטב עיי"ש ועי' בבל"י שכ' דע"פ הרוב נמצא שהמרה נדבק בשומן אצל הב"מ וצריך המורה לבדוק שם עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק ד' מחודש ג' שכ' שתרנגולת שהיא שמנה שכיח הרבה פעמים שהמרה שלה היא קטנה והיא דקה מן הדקה ומכוסה בשומן והליחה שבתוכה אינה ירוקה ככרתי כשאר מרות שבעופות אלא הוא דומה לצואת התרנגולת ומי שאינו בקי מטריף בחנם ומאבד ממונם של ישראל עיי"ש ועד"ק ס"ק ד' ובדברי אברהם ס"ק ט"ז ועי' בדעת תורה ס"ק ז' מ"ש בענין זה וכ' לחלק בין עוף לבהמה דבעוף שפיר יש להקל דהכי רביתייהו שע"פ הרוב נמצא המרה בשומן המעיים או בשומן הדבוק בתחתיות העוף סמוך לזנבו אכן אם הוא כן בבהמה:
שנמצא המרה דבוק שלא במקומו רק במקום אחר יש להטריף עיי"ש: (לד) ואף עכשיו נוכל לסמוך וכו'. עפת"ש מ"ש מתשו' שבות יעקב שמותר לצלותה ביו"ט (ועי' בשערי תשובה באו"ח סי' תצ"ח ס"ק י') ועי' בעקרי הד"ט חלק או"ח סי' כ"ב שהביא דברי השבו"י בזה ותמה עליו עיי"ש ועי' בשו"ת שערי דעה תניינא סי' ל"ח שמתרץ קושיית הד"ט הנ"ל עיי"ש ועי' בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' בהגהותיו לסי' זה שנסתפק בזה אם מותר לצלותה ביו"ט עפ"ד הכו"פ ועבודת הגרשוני דאם נאבדה הכבד בלא טעימה אסור שעפ"י הרוב אינו נרגש הטעם א"כ ממילא דאסור לצלות ביו"ט מה"ט עיי"ש ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת מ"ש בזה וסיים דמ"מ יהי' איך שיהי' זה ודאי הוא דאם אירע שנצלה הכבד ולא טעמו טעם מר אף שמבואר בס' קול בן לוי ובכנה"ג שיש לטעום בקורקבן ובדקין מ"מ ודאי דאסור לצלותן ביו"ט דזה ודאי לא שכיח שימצא בהם טעם מר אמנם לצלות ביחד הכבד והדקין והקורקבן אפשר דשרי וסיים בצ"ע עיי"ש ולפמש"ל (ס"ק ל') דהעיקר כדעת גדולי המחברים דבקורקבן וב"מ אם אין מרגישים מרירות קודם צלי' רק לאחר שנצלו לא מהני אין נ"מ בדברים אלו:
לה עכשיו. ע"ל סי' ל"ז סעי' ג' מה שכ' שם לענין טעימת טעם מרירות שבבועא דריאה דאין לטעום באצבע כי האצבע מרירה לי' עיי"ש והנה לכאורה הי' נראה דגם בזה יש לדקדק שלא יטעום באצבע ואף דלפי דעת האומרים דבעינן שיטעום טעם מרה ממש בודאי לא איכפת לן בזה שהאצבע מרירה לי' קצת דעכ"פ לא יהי' מר כ"כ שיהא עי"ז טעם מרה ממש אבל לפמש"ל (ס"ק כ"ו) להקל בהפ"מ דאפי' אינו טועם רק מעט מרירות כשר לכאורה יש לחוש דע"י האצבע יתמרר מעט ויטעום עי"ז קצת מרירות ואף שי"ל דלענין להכשיר לא חששו שיכשיר ע"י מרירות מועט ומשהו כ"כ הנעשה ע"י האצבע כי אף מש"ל להכשיר ע"י מרירות מעט אבל עכ"פ הוא מר יותר מהמרירות הנעשה ע"י האצבע מ"מ עדיין יש לחוש שמא קודם הטעימה הי' רק מרירות במשהו עד שאינו מרגיש כ"כ וע"י האצבע נתמרר עוד מעט עד שנצטרף לטעם מר המורגש היטב אמנם ממה ששתקו הפוסקים ולא כ' זה כאן בדין מרה כמו שכ' לעיל שם נראה דכאן לא חששו לחומרא זו די"ל דדוקא בדבר שאינו מר כלל בזה יכול האצבע ליתן בו טעם מרירות קצת אבל אין בו כח להוסיף מרירות על דבר שהוא כבר מר מעט כן נ"ל:
לו נוכל לסמוך. עי' נ"צ ופת"ש מ"ש מתשו' חב"י שנוכל לסמוך בזה על טעימת נשים ועי' במחזיק ברכה אות ל' ול"א שהעלה שיש להקל בזה ודלא כתשו' חינוך ב"י וכ' שם דאף שהבני בית ראו שלא נמצאת המרה והלכו להם והאשה העוסקת אומרת שטעמה טעם מר בכבד יש להאמינה ובשם הויכוח מים חיים סיים שם דכל דבר שמוטל על הנשים לעשות והם עצמם יודעות שאנו סומכים עליהם ודאי בודקים יפה ואינם חשודות וכו' עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' כ"ט) ועי' בשו"ת דבר משה קמא סי' ט"ז שהאריך בדין זה והעלה שכן עיקר לדינא דיכול לסמוך בדין דחסרה מרה על טעימת הנשים בלי שום פקפוק עיי"ש ועי' מזה בס' שורש מיעקב על היו"ד שורש הראשון בסי' זה אות ג' (ועי' בדברינו לעיל סי' ט"ו סוף ס"ק כ"ח וסוף ס"ק ל"ד). ועי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ד' אות ג' בעובדא שהי' חסר המרה ונתנו למשרתת נכרית לטעום הכבד ואמרה שטעמה בה טעם מר ועתה נאבדה הכבד וא"א עוד לטועמה ע"י ישראל והשיב שהוא אסור יען לא לא היה מסלפ"ת וגם לא קפילא ע"כ אין שום צד היתר בזה עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תיינא סי' קכ"ט שנשאל ג"כ בדין חסרה המרה ונתנה לנכרית לטעום ואמרה שיש בה טעם מר וכתב דאף שכ' הנו"ב דהיכא שיש רגלים לדבר סמכינן אנכרי אפי' באינו מסלפ"ת הכא שאני דהוי רגלים לדבר להיפוך דרוב פעמים אין בהם טעם מר כמ"ש הכו"פ וא"כ הוי רגלים לדבר דשקורי משקר לכך אין זה דומה לקפילא ע"כ אם אירע שסמכו על נכרי בטעימת הכבד הבשר וגם הכלים אסורים עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ח' מ"ש בדינים אלו והעלה דזה פשוט הוא דגם נשים נאמנות בזה וכן קטן שיש בו דעת להבחין בדבר יכולין לסמוך עליו וכן נכרי מסלפ"ת אכן אם הנכרי יודע שהוא נוגע לאו"ה אינו נאמן ואפי' בדיעבד אסור עיי"ש:
לז על טעימת הכבד. עמ"ז ס"ק ב' שכ' דאף בזמה"ז אמרינן דכל אדם בקי בזה וא"צ אומן דוקא דודאי כולי עלמא בקיאין בזה וסיים דמ"מ כשבא כבד לפני לטעום אין אני סומך על עצמי והיודע להבחין יטעום ויתיר בפשיטות עכ"ל ועי' שנות חיים ס"ק ז' שכ' הטעם הא דסומכין כאן אטעימה כ"כ הוא משום דבכ"מ דאשכחן דא"א בקיאין בטעימה בזמה"ז היינו משום דאמרינן דאפשר יש בו טעם רק שהוא אינו מרגיש מחמת חסרון בקיאות אבל לא מסתבר שמחמת חסרון בקיאות נרגש טעם ואינו טעם כלל דזה אי אפשר לומר ומש"ה כאן כשאומר שמרגיש טעם מר סמכינן לכ"ע אף בזמה"ז להכשיר עכ"ד ודבריו נכונים [וממילא יהא מתורץ מה שהשיג התב"ש בבכור שור בחי' חולין דף צ"ג על הש"ך ועי' מה שפלפל הערוגת הבושם בענין זה לעיל סי' ל"ז סעי' ג' עיי"ש ותבין]. ועי' בשלחן גבוה סוף מחודש ג' (ג') שכ' דאם מורה א' הטריף עוף יען חיפש בכל העוף ולא הרגיש טעם מר ואח"כ בא איש א' ומצא ריר א' מכוסה בשומן וקרע זה הריר ונמצא בתוכה טפת מרה וטעמו והיה מרה כלענה יש להכשיר העוף בפשיטות דאין בזה משום חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר כיון שהראשון לא אסרה רק משום שלא ידע לחפש זה הריר עיי"ש:
סעיף ד:
לח נמצאו שתי מרות., עבאה"ט ס"ק ה' מ"ש מהפר"ח דאי איכא טעם מר בכבד כשר אף בזה אבל יעיין בפרי תואר ס"ק ד' ושפ"ד ס"ק ה' ובתב"ש שתמהו עליו הרבה בזה וכ' כולם לדינא דבזה לא מהני טעימת הכבד דב' מרות טריפה אפי' נמצא טעם מר בכבד עיי"ש וכ"כ במחזיק ברכה אות ל"ט לדינא עיי"ש באריכות ועבשו"ת משכן בצלאל אות מ' סי' קפ"ה מה שכ' בדברי הפר"ח בזה עיי"ש. ועי' עוד בפרי תואר ובשפ"ד שם שכ' דפשוט הוא דאם יש רק מרה א' כדינא רק שגם בהכבד טועמין טעם מר כשר דאין זה בכלל ב' מרות עיי"ש וה"פ:
לט שתי מרות טריפה. עמ"ז ס"ק ב' ושפ"ד ס"ק ד' שכ' דב' מרות טריפה אפי' כשהן רחוקות זו מזו עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק י"ב שכ' דכ"ז הוא כשעכ"פ שניהם תלויים בכבד אבל אם המרה הב' הוא במקום שאינו ראוי לתלות המרה כלל דעת רוב הפוסקים דלא אמרינן בזה יתר כנטול ובד"ק ס"ק ו' משמע דאם המרה היתירה דבוקה בגיד הרגיל להיות ממעים למרה י"ל יתכ"נ דאולי אותו הגיד הוי כמקומו לזה עיי"ש ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' קכ"ז בעובדא שנמצא בכבד של עוף שהיה לו ב' מרות והיו מרוחקין זה מזה וקלפו המרה היתירה מן הכבד ונקלפה לגמרי ולא היה בה שום פה יוצא מהסמפון הכבד רק היתה שלימה מכל צד וכ' דיש להכשיר מכמה טעמים חדא דמוכח דלאו מרה היא רק מכה ואף שטעמה מר ומראיה ירוק מ"מ כיון שרואין שאין לה סמפונות ואינה יוצאת מהכבד חשבינן לה רק כמכה וגם הא י"א דיתר כנטול דמי לא אמרינן היכא דרחוקים זה מזה ואפי' לדידן דלא קיי"ל כן מ"מ בצירוף דעת המתירין בחסרה המרה וה"ה ביש לה שתים: יש לצרף גם הא והו"ל ס"ס להקל ועוד יש כמה טעמים להקל בזה עיי"ש: (מ) מרות. עבאה"ט ס"ק ה' מ"ש בשם מהריק"ש דאם היה כמו כיס קטן יצאה סמוך למרה ותלויה בסמפון ונקבו הבועא והיה מלא מ"ז וטעמו המים ולא נמצא בהם שום מרירות והכשירוהו דלאו מרה הוא אלא בועא ומובא בפר"ח ס"ק ט' ומ"ז ס"ק ב' ועי' בשלחן גבוה סוף ס"ק יו"ד שכ' דפשוט הוא דלאו דוקא כשנראה כבועא כשר כנ"ל אלא אף כשהוא סמוך ממש למרה ונראה כשתי מרות ולא שפכי אהדדי מ"מ אם המים של א' מהם הם זכים ומתוקים כשרה דלא אסרו אלא שתי מרות אבל הכא דא' מהם המים שבה מתוקים אין זה מרה כלל עיי"ש ועד"ק ס"ק ז' שכ' דאם נאבדה טרם שהבחינו למרה הב' אם מר הוא או לאו הוי ספק מעליא ומצטרף לספק דשמא ניטל המרה כשר והוי ס"ס וכשר עיי"ש וכתב ע"ז במק"מ ס"ק י"ב דזה דוקא כשהיתה המרה הב' לבנה אבל אם היא שוה במראיתה למרה הא' צ"ע עיי"ש (ועי' בדברינו מזה להלן ס"ק מ"ז) ועי' בתשו' כתר כהונה סי' ל"א בעוף שהיה לו כעין ב' מרות ובאחת היה טעם מר בפנים ובהב' לא היה בפנים טעם מר רק מבחוץ והטריף דמה דמכשרינן בדליכא בשניה טעם מר ה"מ היכא דליכא בשניה שום טעם מר כלל אבל בנ"ד כיון שטעמו טעם מר מבחוץ על המרה הב' אמרינן דגם המרה הב' מרה היא רק שהמרירות שבפנים נבלע בהכבד ואחר שפולטת מי המרה בולעת הלחלוחית מעלמא עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ט"ו מ"ש בדברי הכתר כהונה בזה ולדינא העלה להקל די"ל דמה שטעמו מבחוץ או אפי' מבפנים במקום מרה הב' טעם מר הוא משום שהמרה העיקרית זרקה טעם מר לכאן וכ"ז כשהיא מלאה ליחה אלא שהיא מתוקה כנ"ל אבל אם השניה היא ריקנית יש לאסור בכה"ג עיי"ש:
מא טריפה. עד"ק ס"ק ז' ובמק"מ שם דאפי' כשהמרה הב' היא לבנה מ"מ כל שיש בה מרירות טריפה עיי"ש:
מב דכנטולה דמי. עי' בשו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' ד' שנשאל בב' מרות שנמצאו בעוף ונאבדו קודם בדיקה לראות אי שפכי אהדדי והעלה לדינא להחמיר דאין לצרף לספק כלל בב' מרות לומר דהוי ספק טריפה דכיון דאיפסקא הילכתא כדעת המטריפים בב' מרות אי לא שפכי אהדדי עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ו' מ"ש בדברי תשו' הזכרון יוסף בזה ולדינא העלה דלא כוותיה דשפיר יש לחשוב זה לספק ככל פלוגתא דרבוותא דעלמא דקיי"ל לצרפו לספק אחר לס"ס וכ' שכן הורו המורים חכמי המערב דכשרה מטעם ס"ס עיי"ש אבל בד"ק ס"ק ח' כ' דאין להקל בספק אי שפכי אהדדי עיי"ש וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ל"ט עיי"ש ועשפ"ד. סוף ס"ק י"ב ועבשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' מ"ב שנשאל באשה שאמרה שראתה בכבד של תרנגולת ב' מרות ולא עלתה על דעתה לשאול ע"ז ואח"כ נודע לה שצריך לשאול ע"ז וכ' דלכאורה היה נראה לומר דהוי כס"ס דילמא היו שפכי להדדי דמותר ואת"ל דלא שפכי להדדי דילמא העיקר כהסוברים דחסרה המרה כשר אבל באמת דאין זה אלא ספק א' דהספק הב' אינו ספק כיון שכבר הכריע בש"ע וברמ"א בפשיטות דחסרה המרה טריפה ועוד י"ל דאפי' להסוברים דחסרה המרה כשרה מ"מ בנטולה המרה כ"ע מודים שהיא טריפה עיי"ש ועבשו"ת עמודי אש בקונטרס דיני או"ה סי' י"א מה שהרבה להשיג ע"ד הגאון מהרש"ק בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בדעת תורה מ"ש בענין זה והעלה לדינא להתיר מטעם ס"ס עיי"ש (וע"ל ס"ק נ"ד): (מג) אחת ונראית כשתים. היינו שיש מחיצה המפסקת בינתיים ומה"ט כשר משום דאמרינן א"כ עלה המחיצה שפ"ד ס"ק ז':
מד ונראית כשתים. כ' בפר"ח ס"ק ט' וה"ה אם הם נפרדות זו מזו ומקום חיבורן אחד הוא וכשמגביה הצד האחד שופך אל השני דרך חיבורן כשר וכ"כ הרדב"ז בתשו' סי' קכ"א עכ"ד ועי' מק"מ ס"ק י"ג שכ' דזה מיירי בע"כ דאף כדרך שכיבתן בחיי' שפכו להדדי דאי דוקא כשזוקף אותן שפכי אין להתיר אלא בבהמת ישראל כדלקמן סעי' ז' עיי"ש ועי' בתב"ש ס"ק ו' שהביא דברי הפר"ח הנ"ל וכ' דשלא לצורך גדול אין להתיר בזה אלא כשהן מחוברין למטה עכ"פ כרוחב אצבע אבל כשאינם מחוברים למטה ברוחב אצבע אין לסמוך אהא דשפכי אהדדי אלא לצורך גדול ושעת הדחק עיי"ש ועי' ביד אפרים סעי' ז' שסיים להכשיר רק בהפ"מ ושעהד"ח עיי"ש וכ"כ במק"מ שם לדינא עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ט"ו מ"ש בענין זה והעלה לדינא דגם בשתים מרוחקות זה מזה צ"ע להקל אמנם אם אירע ב' מרות בכבד עוף שמחולק לב' חלקים ונמצא יתרת בחלק הקטן או גם בבהמה ונמצאת יתרת מעבר השני של הכבד מצד גבה רחוק ממקום מרה שבצד קמא יש להקל בהפ"מ עיי"ש:
מה ואם שופכות. כלל העולה דאם הם ב' ממש ויש לכל א' כיס בפ"ע ואין מחוברים כלל אף ששופכין דרך נקב האמצעי או בסופן מה בכך וטריפה ואין היתר אלא כשיש אצבע בתחלתן או בסופן מעורב הא בלא"ה אין מתכשר וכשסמפון א' שופך אף שהם ב' ממש יש להכשיר בבהמת ישראל בהפ"מ. שפ"ד ס"ק ז' (וע"ל סקנ"א):
מו אחת היא וכשרה. עי' בכנה"ג בהגהת ב"י אות ט"ז ועי' במחזיק ברכה אות מ' מ"ש ע"ד הכנה"ג בזה:
סעיף ה:
מז כשרה. עבאה"ט ופת"ש מ"ש בעובדא שהיה בהבועא מ"ז דלאו מרה היא אלא בועא (ועי' בדברינו לעיל ס"ק מ') ועד"ק ס"ק ז' שכ' שהיה לפניו עובדא שהיה כעין בועא לבנה על המרה והיה בה טעם מר ולא שפכי אהדדי והטריף עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט וה"מ דליכא טעמא דמרירתא בכבד ע"ל (ס"ק ל"ח) ומ"ש הבאה"ט בשם האהל מועד במרה שנתרוקנה ע"ל (ס"ק ד'): סעיף ו:
מח כמו רוחב אצבע. עד"ק ס"ק ח' שכ' דדוקא אורך החיבור צ"ל כרוחב אצבע אבל רוחב החיבור סגי במשהו עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק י"ד שכ' שיש להחמיר בזה דכיון דקיי"ל דצ"ל במקום דיבוקם בכבד יהי' שניהם כא' בלי היכר מבחוץ ממילא דצ"ל חיבורם ברוחב ככל רוחבן של המרות וכללו של דבר שצ"ל מלמטה לצד הכבד כא' ממש עיי"ש:
מט רוחב אצבע. היינו אגודל. שפ"ד ס"ק ט'. ועבשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קפ"א שכל אצבע אגודל הוא כשיעור צא"ל במכוון עיי"ש ועי' בדברינו להלן (סי' נ"ג ס"ק ל"ב) מ"ש בזה. ונלפענ"ד דבזה אמרינן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו דהא אנו רואין שכל המרה של התרנגולת הוא קטן הרבה מכאצבע וא"כ אין שייך לומר שבמקום דיבוקן בכבד לבד יהיה כרוחב אצבע ובודאי דסעי' זה מיירי בבהמה ועי' בדברי השואל בפסקי מהרא"י סי' רט"ו (אשר ממנו הוציא הב"י דין זה) שכ' ראיה לדין זה מהא שנמצא ב' מעיים דמשערין בכאצבע עיי"ש וזה נודע שדין דמעי יתר לא שייך משורת הדין רק בבהמה (כדלקמן סי' מ"ז סעי' ב') ולפ"ז ממילא דאין ראיה דגם בעוף הוי השיעור כן וי"ל דדוקא בבהמה כרוחב אצבע ובעוף הוי השיעור לפי ערך בהמה לפי קטנו וגדלו:
ג אפי' אי לא שפכי אהדדי. עפר"ח ס"ק ט' דמשמע מדבריו דמה שמכשרינן כאן אפי' בלא שפכי אהדדי היינו אפי' אם גם במקום חיבורן כאצבע לא שפכי זל"ז עיי"ש אבל בתב"ש ס"ק ו' מדחה דבריו וכ' דמה דמכשרינן כשיש חיבור ברוחב אצבע היינו דוקא אם במקום חיבורן במקום יציאתן מהכבד הם שופכין זל"ז ואז אע"ג דמשם ואילך נפרדו ולא שפכי התם להדדי ע"י איזה סמפון מ"מ חדא היא וכשרה:
ובפחות מאצבע דאסרינן כאן היינו אפי' בשפכי להדדי כי כשנפרדו משם ואילך ונראו כמו ב' לא מהני מה דשפכי אהדדי דדוקא חדא ומתחזי כתרתי אמרינן דאי שפכי אהדדי חדא היא וכו' אבל כשכל א' בפני עצמו ומחוברים בפחות מאצבע לא עיי"ש ועד"ק ס"ק ח' שנוטה לדעת הפר"ח וזה דוקא כשאין שם דופן המפסיק כלל במקום האצבע רק דמיירי דמה דלא שפכי אהדדי היינו דהליחה עבה או שיש שלחופית לכל ליחה בפ"ע ועי"ז לא שפכי אהדדי אבל כשיש דופן בינתיים אסור בכל ענין עיי"ש ועי' בגה"ק אות ב' ובמק"מ ס"ק י"ד שכ' דכשיש דופן המפסיק בינתיים יש להחמיר אפילו בהפ"מ עיי"ש ועי' שנות חיים ס"ק ט' שמצדד ג"כ לדעת הפר"ח ומתרץ קושיית התב"ש עיי"ש:
סעיף ז:
נא וסמפון א' שופך עי' פר"ח ס"ק ט' שכתב דלאו דוקא סמפון א' אלא כל דשפכי אהדדי כשר עיי"ש אבל בתב"ש ס"ק ו' כ' דסמפון א' דוקא הוא אלא דלצורך גדול גם הי"א מכשירין כששפכי אהדדי אפילו בלא סמפון א' עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ז' שכ' כן לדינא דדוקא סמפון אבל אי לא שפכי דרך סמפון אף ששפכי דרך נקב באמצע או בסופו כל שהם שתים ממש ויש לכל א' כיס בפ"ע ואין מחוברים כלל אין היתר אא"כ הם מחוברים כאצבע בתחלתו או בסופו עיי"ש (וע"ל ס"ק מ"ה) ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' ש"ה מה שכתב בזה:
(נב, נג) ואי לא שפכי להדדי. כתב בלב"ש בחידושי דינים ליו"ד סעיף ט' ובביאורו ס"ק כ"ז דאם נמצאת יתר מרה אז החלב אפי' מן קודם יב"ח והביצים מכמה טעינות אסורות מספק עד ג' ימים ומן תוך ג' ימים סמוך לשחיטה ה"ז אסורין איסור ודאי עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ל"ו: (נד) טריפה. עי' בכנה"ג בהגהות אות כ"ב בעובדא שנשחטו כמה כבשים ונמכרו קצתם ואח"כ נמצא בכבד של א' מהם ב' מרות ואין ידוע מאיזה כבש הם ונקבו מרה א' ולא נשפכה עלי' השניי' ושאלו אם הפכו את המרה כלפי מעלה לראות אם שופכות זו לזו מלמעלה במקום חיבורן ואמרו שלא עשו בדיקה זו וגם שאל אם היו יוצאין הני ב' מרות ממקום א' ואמרו הן והתיר מכח ס"ס שמא היו שופכות זל"ז ע"י סמפון ושמא חסר מרה כשרה ועוד מטעם שכבר נמכרו קצתם ונאכל הבשר ואיכא למיתלי איסורא בהנך דאכלי עיי"ש ועי' בבל"י ס"ק ח' שהביא דבריו לדינא עיי"ש ועי' בשפ"ד סוף ס"ק י"ב שכ' דמשמט מהכנה"ג הנזכר דרק משום שהיו שם כמה סניפים בלא"ה מש"ה הכשיר בצירוף זה דחסר ויתיר מרה הוי פלוגתא דרבוותא עיי"ש (וע"ל ס"ק מ"ב):
סעיף ח:
נה יש מיני עופות. עפת"ש מה שכתב מהתפארת למשה והפרמ"ג ועי' במחזיק ברכה אות מ"ד מה שכ' בדברי התפארת למשה והפרמ"ג בזה ועי' בדברינו לעיל סימן מ"א:
נו שאין להם מרה. עבאה"ט מ"ש מהס' שער השמים דעי' בשנות חיים ס"ק י"ג שמתמה דהא לפי דברי השער השמים משמע כי אין חיה ועוף שאין להם מרה אלא שיש להם במקומות בלתי ידועים א"כ צ"ע דברי הש"ע שכתב דאין להם מרה וכ' דמזה משמע בע"כ דס"ל כיון שאין להם מרה במקום ידוע אין להם דין מרה אבל הצבי אף שאין לו מרה במקום הכבד אבל מ"מ יש לו מרה לעולם בזנבו ובכ"מ שהוא יש לו דין מרה עיי"ש וכבר קדמו בזה הפרי תואר ס"ק ח' בכל דבריו עיי"ש וכ"כ בתב"ש ובשפ"ד סוף ס"ק י"ב לדינא דכל דיני טריפות שבמרה שמבואר בסי' זה בבהמות ועופות הידועות שיש להם מרה במקום הכבד פוסל גם במרה של צבי שהמרה שלהם סמוך לזנבו ואם נמצא ניקבה או חסר א' מהמרות טריפה עיי"ש ומשמע דוקא צבי אבל שאר בעה"ח שאין להם מרה במקום ידוע מדברי הפוסקים אין שייך בהם דין דטריפות המרה שבכל סי' זה ועי' בשו"ת הלכות קטנות חלק א' סי' קע"ט: (גז) כמו תורים ובני יונה. עי' בס' תפארת למשה בחידושיו לסי' זה שכ' דאם נמצא מרה בתור או בבן יונה וניקבה יש להכשיר עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות מ"ו שמפקפק בדין זה עיי"ש:
נח אבל יש לו למטה. עי' במנחת יעקב שהניח צ"ע בצבי וכדומה שאין להם מרה סמוך להכבד אי ליתא להמרה ויש טעם מר בהכבד אי מהני די"ל דדוקא במקום מרה מהני טעימת הכבד או אפשר דאיזה סמפון יש ששופך להכבד עיי"ש ועי' בהגהת החתם סופר ליו"ד במהד"ק שכ' דלדידיה פשיטא ליה דכשלא נמצא להם מרה וטעם הכבד מהני ודלא כהמנח"י שנסתפק בזה עיי"ש אבל בחגורת שמואל ס"ק ו' ובמחזיק ברכה אות מ"ז כתבו לדינא דלא מהני טעימת הכבד היכא שנחסר המרה במין שאין המרה במקום הכבד עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ט ועי' בס' ברכת משה בקונטרס החשיבות סי' ז' בשאלה הב' מ"ש בענין זה ועי' בהגהות הח"ס שם שסיים אבל אצל זנבו לכ"ע לא מהני טעם מר דלא שייך כבד כועס וכו' עיי"ש:
נט שמין זה אין לו מרה. עי' במחזיק ברכה אות מ"ה שכ' דאם נמצא מרה בתור או בן יונה או בצבי אצל הכבד כשאר מינים נראה דכשר עיי"ש וכ"כ הגאון הח"ס בהגהותיו ליו"ד במהד"ק:
סעיף ט:
ס גרעין. עשפ"ד ס"ק י"ד דה"ה אם נמצא אבן בתוכה שהוא כמו גרעין של תמרה שכל צדדיו גסים אין לחוש וכשר עיי"ש:
סא אם היה כמו גרעינה של תמרה וכו'. ר"ל דאין להתיר אא"כ היה תרתי לטיבותא שהוא גדול כגרעין של תמרה ועגול דלית ליה עוקצין אבל כשהיה קטן מגרעין של תמרה אפי' כשהוא עגול וכ"ש מחט או יתד או שאר דבר טריפה אפילו אינו גדול כגרעין של תמרה תב"ש ושפ"ד סוף סי' זה: (סב) מותרת. עבה"ג דאע"פ שאינה יכולה לצאת דרך הסמפון כשרוצים להוציאה מחמת גודלה כשר דאמרינן דע"י נענוע הבהמה ימים רבים נכנסה במרה ועט"ז סוף סי' זה ועי' ביש"ש פ' אלו טריפות סי' מ"ט דאם יש היכרא שבלעה הגרעין מקרוב ראוי להטריף דהא כשלא שייך לומר שע"י הנענוע דימים רבים נכנסה למרה יש לחוש שבא לשם דרך נקב עיי"ש וכן פסק בהלכות עולם לדינא:
סג ואם ראשה חד. עפר"ח סוף סי' זה שכ' דאם אינו תחוב רק נמצא בחללו אז יש להקל בהפ"מ ע"י נפיחה אף אם ראשה א' חד כגרעינה של זית עיי"ש אבל בתב"ש ושפ"ד סוף סי' זה כ' דכל שהיה ראשו א' חד או שהוא קטן מגרעינה של תמרה טריפה בכ"מ אפי' לא היה תחוב ולא מהני נפיחה במרה:
כלל אפי' בהפ"מ ודלא כהפר"ח עיי"ש:
סד נמצא מחט. עבאה"ט דאין חילוק בין קופא לגיו או לבר ועי' בשנות חיים ס"ק ט"ז בביאור הדבר דאם נמצא קופא לגיו אז חיישינן שדרך הוושט נכנס ואם נמצא קופא לבר דהיינו לצד הסמפון הוי החשש דשמא עם דרך כניסתה ניקבה המרה עיי"ש ולפ"ז נלפענ"ד דחילוק גדול יש בין קופא לבר או לגיו דבקופא לגיו דהוי החשש שניקב הוושט הוי חשש נבילה כמ"ש בש"ך לעיל סי' ל"ג ס"ק ד' דנקיבת הוושט הוי נבילה מחיים ואם נמצא בקופא לבר הוי רק חשש טריפה והנ"מ ידוע אמנם לדידן אין נ"מ לדינא דמחטין שלנו אף גסין דין קטינתא יש להן דחיישינן בכולן שמא ניקבו דרך הקופ"א (כמ"ש לעיל סי' מ"א ס"ק נ"ד עיי"ש):