דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא
סימן לח
סעיף א:
א ריאה שנמצא בה וכו'. עי' ט"ז סוף סי' זה שכ' שזה דבר פשוט שגם בעוף פוסלין המראות כמו בבהמה (ומובא בבאה"ט סק"ה) ועי' בשמ"ח סעי' י"ט שכ' וז"ל כל דיני מראות הנזכר בסי' זה נוהגין גם בחי' ועוף רק שא"צ לבדוק אחריהם בעוף עכ"ל (ועשפ"ד סק"ט בד"ה ודע) ועבלב"ש בהג"ה שכ' מיהו שכיח בעופות צרירת דם ונראה אדום או שחור והוא בא מבית השחיטה ואין זה צריך בדיקה כי ניכר הוא למי שהוא בקי בתרנגולים שאינו רק מחמת צרירות הדם מבית השחיטה וכשר עכ"ד וכ"כ בס' מנחת אהרן סוף סי' זה עיי"ש ועי' ראש יוסף בהגה"ה שבשמ"ח שם שכ' ע"ז וז"ל ונ"ל דאנו שאין בקיאין בזה צריך להסיר הקרום ולראות אם אין צרירות דם רק בבשר הריאה והקרומים נקיים בודאי כשר או אם קרום העליון נקי עכ"פ כשר לצורך עיי"ש ועד"ק סק"ב ובמק"מ סק"ה שכ' דכשנמצא כן בריאה של אווז וא"א לקלוף העור מחמת דקותו וא"א להבחין אם הוא רק צרירות דם יש להחמיר וכ"ז כשיש שם צרירות דם שחור אבל אם הוא רק אודם הנוטה לשחור אין לחוש ועיי"ש בס"ק י"א שכ' דאודם בריאה דעוף בעור ויש שם קרישה מביצים בכנתא אולי הו"ל כמכה בדופן כנגד האודם דקלקול בבצים רבים מגיע גם אל הריאה אך באודם סתם שכיח בריאה דעוף ע"י הדם ואין להחזיק ריעותא בריאה עיי"ש:
ב שנמצא בה וכו'. כ' בשמ"ח סעי' י"א ובפרת"ב סעי' ל"ח דהבודק צריך שיהי' לו הבחנה הרבה בענין המראות וראוי שלא יורה שום בודק בשום מראה רק יביא לפני חכם מורה הוראה ויעיינו כולם במתון זולת במראה שכבר הורגל בהם הבודק ועלה בידו כמה פעמים להיתר ע"פ מורה אזי יוכל להורות בעצמו ובלבד שידקדק ויעיין היטב ובמתון אם אין בהם שום צד נטי' למראה האסור שאז מוטל עליו לעשות שאלת חכם עכ"ד ועי' מזה במנהז"ב כלל כ"ז בעשרון ס"ק י"ט ובמנח"י ענף א' בלק"י ס"ק ט': (ג) בה. כתב בשמ"ח סוף סי' זה וז"ל בבהמה וחי' כשבודק הריאה תוך הבהמה אם הוא מומחה הוא מרגיש ע"י משמוש אם יש בה מראה שמקום המראה משתנה משאר מקים הריאה לחום או לקור או חלקה כמו ריר או נגובה ואז מוציא הריאה לראות עכ"ל ועי' בשו"ת מטה יוסף חלק ב' דף ל"ז ע"א שכ' שאמר לו הבודק שיש ד' סימנים להרגיש המראות בפנים. א' שמקום המראה קר. ב' שאינו חלק כשאר הריאה רק מסתבך באצבע. ג' שקשה קצת משאר הריאה. ד' שהוא נפוח יותר משאר הריאה עיי"ש ועי' בשלחן גבוה לקמן סי' ל"ט ס"ק ג' מה שהאריך בדברי הבודק הלזה וכ' ישתקע הדבר ולא יאמר כי נבחן אצלו שזה אינו כי הוא בודק בכל יום כמה בהמות שיש להם מראה פסולה ואינו מרגיש מבפנים כלום זולת כשהי' המראה פסולה גדולה ורחבה יותר מסלע אבל כשיהי' המראה פסולה קטנה דק כאיסר האיטלקי או כעדשה איך יתכן שבתוך חום הבהמה והריאה ירגיש כ"כ מקום קר ואין בדברי הבודק שום טעם וממש עיי"ש ועי' ברא"פ ס"ק ס"ב ובפרת"ב סעי' מ' ומ"א מ"ש בזה וכ' דמ"מ טוב ליזהר בשעת הכנסת היד לבדוק שיכוין דעתו לזה. אבל אין לסמוך ע"ז להקל דהיינו אפי' אם לא הרגיש בפנים שום סי' אעפ"כ צריך להסתכל היטב בריאה אחר שמוציאה לחוץ ולעיין בה מכל צד ואצ"ל אם ימצא איזה מראה הנוטה למראה אסורה שחלילה לסמוך להקל מחמת זה שלא הרגיש בסי' בפנים ומ"מ להחמיר חיישינן לסי' דהיינו אם הרגיש באיזה סי' בפנים ונתעצל ולא עיין בה בחוץ אם יש בה איזה מראה מטריחין אך אם נאבדה הריאה בשוגג קודם שהספיק לבדוק בחוץ אחר מראות יש להקל דהוי כעין ס"ס ספק שמא לא הי' בה מראה כלל ואת"ל שהי' שמא כשרה הי' עיי"ש ועיין במאירת עינים שורש ה' ענף ב' סעי' ו' ס"ק י"ד שהשיגו על הרא"פ בזה וכ' שכבר נהגו להוציא הריאה ואין סומכין על ההיכרים לא להחמיר ולא להקל דסי' אלו לאו סי' מובהקים הם ולא מעלין ולא מורידין ומ"ש בפרת"ב דאם הרגיש בפנים ולא בדק אח"כ במזיד טריפה לא נהירא עיי"ש ועי' במנהז"ב כלל כ"ו בעשרון ס"ק י"ז ובקומץ סעי' ח' שכ' שנכון דבריהם מאד בזה כי מי מאתנו יודע להכיר עיי"ש אך בתורת זבח ביסוד המזבח ריש סי' ל"ה ובמנח"י בזבחי שלמה ענף א' סעי' ט"ו כ' לדינא כהרא"פ עיי"ש (וע"ל סי' ל"ט סק"כ וס"ק ל"ב):
ד אפי'. כ' בפרת"ב סעי' ל"ט אין להורות במראות בלילה לפי שא"א להבחין לאור הנר בין מראה כשרה לפסולה ועיי"ש ברא"פ ס"ק ס"א ועי' במאירת עינים סוף שורש ה' שהביאו דבריו בזה וסיימו דמ"מ בשעת הדחק יש להקל ועי' בדבריהם בביאורים שם ס"ק ט"ו שכתבו דפשיטא שיש להקל לראות המראה בלילה וכן עמא דבר ובפרט שהריאה נשתנית בזמן מועט ומה"ט כ' אחרונים שאין להשהות הריאה עיי"ש ומשמע מדבריהם דאף לכתחלה ושלא בשעת הדחק אין להשהות הריאה עד הבוקר: עיי"ש (וע"ל סי' ל"ט ס"ק ל"א) והנה בראש יוסף סעי' י"א בהג"ה כ' דהעיקר כהפרת"ב בזה ודלא כהמאירת עינים ובפרט במראה געה"ל שא"א להכיר בלילה כלל עיי"ש אולם במנהז"ב סוף כלל כ"ז כ' דהעיקר כהמאירת עינים להקל בזה לדינא עיי"ש וכ"כ בס' טוב לישראל אות מ"ח שכן נהגו שם לשחוט ולבדוק בלילה בנרות ע"פ הסכמות גאוני עולם ודלא כהרא"פ עיי"ש ועי' במנח"י בזבחי שלמה סוף ע"א ובקו"א אות ג' שכ' דבשעת הדחק וכן בקהלות גדולות שהשחיטה רבה וע"פ הרוב הוי השחיטה רק בלילה חשיב כשעת הדחק סומכין על הבדיקה דלאור הנר אך אם לא הוי שעת הדחק אין להקל נגד הרא"פ בזה ואם צריכין להבחין במראה געה"ל בכ"ע צריך להמתין עד הבוקר אור וכן אם יפול איזה צד ספק בהבחנה בשאר מראות שממתינים עד הבוקר אור עיי"ש ומדברי כל המקילין נשמע דעכ"פ אין להקל כ"א לאור הנר אבל לאור הלבנה והכוכבים פשוט דאסור בכל גווני ואף דלעיל סי' י"א מבואר דיש מתירין השחיטה דלאור הלבנה וכוכבים מ"מ כאן נראה דכ"ע מודים דבהבחנה למראה צריך אור יותר וה"פ ועי' בס' תורת זבח הספרדי (להרב מהרחד"ח ז"ל) בדיני הריאה אות מ' סי' פ"ז סעי' י"ד שכ' לחלק בזה דבמקומות דשכיח מראות פסולות יש להם להחמיר שלא לבדוק בלילה אבל במדינתנו דלא שכיח כלל מראות פסולות נוהגין בכ"מ לבדוק בלילה בנרות ע"פ רבני גאוני עולם כי זה קרוב לארבעים שנה שהוא משמש במלאכת הבדיקה ולא ראה שום מראה פסולה וכ' שכן שמע מפי מורו מהר"א מודעי ששימש במלאכה זאת יותר מחמשים שנה וגם הוא לא ראה מראה פסולה מימיו בודאי יכולין לבדוק בלילה לאור הנר בלי שום פקפוק עיי"ש ועי' בדעת תורה סק"ג שהעלה דבשאר מראות יש להקל להדיא אך במראה געה"ל ואדום אין להורות בלילה לאור הנר זולת בשעהד"ח שא"א להמתין עד אור היום עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' כ"ט סק"ד מ"ש בזה מהירושלמי ומ"ש שם ע"ז וע"ל סי' א' ס"ק קצ"ב וסי' י"א סק"ט):
ה כל שהוא. כתב השמ"ח סעי' א' וז"ל דקי"ל לחז"ל דכל שנראה בעורה מראה זו כבר נתקלקל העור ועתידה לינקב ומטעם זה אפי' רק משהו נשתנה למראה זו הו"ל כנקב משהו וטריפה עכ"ל ועי' ראש יוסף במקורי הדינים סק"ב ובמאירת עינים שורש ה' ריש ענף א' ועי' רא"פ ס"ק ע"ג בשם תשו' התשב"ץ דאין להקל בזה ולסמוך על הראב"ד אפי' לחשבו לספק ולעשות ממנו ס"ס אבל לסניף בעלמא חזי לאיצטרופי עיי"ש ועי' בדעת תורה סק"ב מ"ש בענין זה והעלה דכל מראות הפוסלות אם אינם ברוב הריאה הוי רק ספק טריפה ע"כ אם יש שם עוד ספק יש לצרף ס' זה לס"ס וכשר עיי"ש ועי' בפרמ"ג בפתיחתו לסי' ל"ט שכ' דאף שהי' סירכא כסדרן על המראה פסולה וכיסה כל המראה טריפה דלא גרע מנקב בפועל עיי"ש ועי' בס' טוב לישראל סי' מ"ח מ"ש בזה:
ו שחור כדיו. עי' בשמ"ח סעי' ה' ותב"ש סק"ז שכ' דוקא כקורט דיו שהוא כשחרות דיו יבש שהיא תחתיות של הדיו שנשאר ונתייבש בשולי הכלי ששם הוא שחור מאד מפני שהשחרות יורד למטה אבל אם הוא רק כעליונו של הדיו שהיא דיו לחה שאינה שחורה כ"כ כשר עיי"ש אבל בפרת"ב סעי' ו' ורא"פ ס"ק י"ג כ' שאף אם המראה שחור רק כדיו לחה ג"כ יש להטריף לפי שגם הוא בכלל שתורה כדיו עיי"ש ועי' מנהז"ב כלל כ"ו בעשרון ס"ק י"ג שכ' דיש להחמיר בזה אפי' בהפ"מ כיון דאין אנו בקיאין להבחין בין לחה ליבשה עיי"ש:
ז כדיו עי' בשו"ת עמק הלכה חיו"ד סי' ט' מ"ש בדין זה באורך ועשמ"ח סעי' ה' והב"ש שם שכ' דאין להטריף כ"א כדיו ממש אבל אם הוא רק נוטה קצת לשחור יש להכשיר משום דאין אנו בקיאין איך שחרירות דיו שלהם לכן נ"ל דבהפ"מ כל שאינו שחור כזפת לא מקרי שחור כדיו וכשרה ובדליכא הפ"מ יחמיר יותר עכ"ל וכ"כ בפרת"ב שם ורא"פ ס"ק י"ד עיי"ש ועי' מנהז"ב שם שכ' דמ"ש התב"ש וכל האחרונים כמנה זפת היינו זפת מבושל שקורין פי"ק בל"א והיינו מין זפת שמזפתים בהם הסנדלרים חוטי התפר שלהם דאם בזפת הנוטף מעצמו מהאילנות אינו שחור כלל אלא נוטה למראה לבנונית עיי"ש ועי' בבינת אדם שער או"ה סי' י"ב שכ' דלכאורה יש לאסור בכל המראות הנוטה לשחור קצת דאפי' דיהה אסורים וחשיב שם ע"פ בקיאות שלו הרבה מיני מראות שיש בכ"א דיהה והי' לכאורה לאסור בהן אף באינו שחור כזפת אך לדינא הסכים להתיר בהפ"מ ושעת הדחק כל שאינו שחור כזפת וכ' די"ל דאפי' ריעותא לא הוי לענין תרלר"ע עיי"ש וכ"כ במאירת עינים שורש ה' ענף א'. ועי' בראש אפרים שם מ"ש בשם הסדרי טהרה שיש להחמיר בריאה אף בשחור מעט שכל שאנו מטמאין בנדה משום שחרירות טריפה בריאה ומשיג על התב"ש במה שמחלק בין איסור כרת דנדה לאיסור לאו דטריפה אבל הרא"פ השיג על הס"ט בזה והסכים לדברי התב"ש בזה עיי"ש [ודברים אלו הם יתד גדול בדינים אלו במה שיש ללמוד א' מחבירו בענינים אלו] ועי' במשנה למלך פרק א' מהלכות יו"ט הלכה י"ז ובנו"ב קמא חאו"ח סי' כ"א ובראש יוסף בחידושים סק"ז ועי' בדעת תורה סק"ו מ"ש בזה והעלה דאם הי' המראה רק במעט הריאה כיון דמראה פסולה במיעוט הריאה לא הוי רק ספק טריפה (ע"ל סק"ה) ע"כ יש להקל במראה שחור שאינו כזפת אפי' שלא בהפ"מ עיי"ש:
ח או שהוא דומה למראה הבשר או שהוא ירוק. כ' בשמ"ח סעיף ד' ותב"ש סק"ה כמראה בשר כיצד יש בשר שנוטה לאודם ויש שנוטה לירוק גע"ל הכל לפי שומן הבהמה וכחישותה או לפי שנותי' וצריך להבחין שלא יהא המראה נוטה לשום מין בשר ואע"ג דאדום ממראות הכשרות הוא כמש"ל מ"מ צריך להבחין אם אין אדמימות זו נוטה למין בשר עיי"ש וכ"כ בפרת"ב סעיף ה' וברא"פ סק"ט וכ' שם בתב"ש דכיון שיש משמעות בש"ס דהיינו כמראה בשר עגל ויש משמעות דהיינו כצבע כבד ויש שכ' שהוא כשומן דבהמה כחושה שהוא ירוק געה"ל לכן צריך לחוש לכל מיני מראות הנוטים אפי' קצת לאיזה מראה מאיזה מין בשר עיי"ש ועי' במנהז"ב בעשרון כלל ו' סק"י שכ' דבמראות הבשר מבחוץ לא כל הבשר שוין הם דבהמה ילדה ושמנה מראית בשרה מבחוץ על מקום השומן שלה לבן קצת ונוטה לגעה"ל ובזקנה מראיתה געה"ל לחוד ובבהמה כחושה מראיתה אדום עיי"ש אמנם מה שהעלה שם לדינא דמ"ש בש"ס ופוסקים כמראה בשר היינו ר"ל כמראה חתיכת בשר בפנים במקום החתך שהוא מראה אדום עב שקורין טינקי"ל רוי"ט ולא אדומה שקורין קלאה"ר רוי"ט ופסק כן להלכה דעיקר הוא שאין להשגיח רק אם אין לו כמראה עצמיות הבשר שבפנים ולא מראה בשר שבחוץ ובזה כולן שוין הן בלא שינוי והעמיס דבריו בלשון התב"ש עיי"ש אין דבריו מחוורין לפענ"ד לבטל עפ"ז דברי השמ"ח והתב"ש שכ' להדיא שיש לחוש לכמה מיני בשר בין של ילדה בין של זקינה וכו' ואם כדבריו הרי כל המינים שוים בפנים כמ"ש שם בדבריו והשמ"ח שכ' שיש להחמיר למראות כל המינים בע"כ דר"ל לכל מראיתן שבחוץ שנשתנה מראיתן זה מזה וצ"ע ועי' בחכמת אדם ריש כלל י"ב שכ' דמראה בשר הוא הצבע הידוע לסוחרים שקורין פליי"ש פאר"ב עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ב):
ט שהוא דומה למראה הבשר. עשמ"ח ותב"ש שכתב דאין לאסור רק כמראה בשר חי קודם שנתבשל אבל במראה דלאחר בישולה אין איסור עיי"ש וכ"כ בפרת"ב שם וברא"פ ס"ק י"א עיי"ש אולם במאירת עינים שורש ה' ענף א' סק"ח כ' שיש להחמיר אף בבשר מבושל עיי"ש ועי' בראש יוסף בחידושים סק"ה ובביאורים סק"ג מה שהאריך ג"כ להשיב על דברי התב"ש בזה והעלה דחלילה להקל בבשר מבושל דפשוט להטריף במראה בשר בין חי ובין מבושל ועכ"פ הוי בשר מבושל ס' דאורייתא להחמיר בזה ככל ס' דאורייתא עיי"ש:
י דומה למראה הבשר. עבאה"ט מ"ש אם אינו דומה לבשר במראיתה רק דומה לבשר במשמושה וכו' ועי' תב"ש שם שכ' לדינא דאע"פ שיש בו קצת קישוי במשמושה כמו בבשר אין לחוש רק בקשה כעץ אבל קשה קצת במשמוש בשר אין להטריף רק חיישינן בה לאטום עיי"ש וכ"כ בלב"ש בהג"ה שם ובביאורו סק"ח עיי"ש ועי' בנב"ש לקמן בהג"ה סעיף י' וס"ק כ"ב שכתב דעכ"פ כיון שיש גדולי הפוסקים שאוסרין בזה ע"כ הוי ריעותא עיי"ש וכ"כ בראש יוסף סעיף ד' בהג"ה עיי"ש:
יא למראה הבשר. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דמראה וויינקסי"ל כשרה אבל בשמ"ח שם ובתב"ש ס"ק י"ג פסק דמראה וויינקסי"ל שנגמר בישולם הוא בכלל מראה בשר וטריפה עיי"ש וכן נראה דעת המ"ז ס"ק א' וכ"כ מק"מ ס"ק ג' ובמנהז"ב בעשרון שם סק"י עיי"ש וכן פסק בפרת"ב שם וברא"פ ס"ק י"ב לדינא עיי"ש אמנם בלב"ש סק"ז כ' דכיון שהמהרש"ל והט"ז מכשירין בזה בפשיטות לכן אין להטריף בכל מראה וויינקסי"ל אלא דוקא אם נוטה קצת למראה בשר טריפה ואם לאו כשר עיי"ש ועי' ראש יוסף בחידושים סק"ו מ"ש בענין זה והעלה דכיון שעינינו רואות שיש כמה מיני וויינקס"ל אשר אינם שוים במראיתם ואין אתנו יודע באיזה מין וויינקסי"ל דברו הם ע"כ אין ליתן כלל בזה אלא דהכל לפי ראות עיני המורה שאם אין לה נטי' לשום מראה בישרא יש להכשיר בפשיטות ואם יש נטיה לשום מראה בשר אסור ויעשה הכל ע"פ שאלת חכם וכו' עיי"ש:
יב הבשר. עי' לב"ש סק"ו דבמראה בישרא אפי' נוטה רק קצת למראה זו טריפה ולא דמי למראה שחור שמקילין עד שיהיה לו ממש מראה שחור דזה חמור כיון שאין אנו בקיאים במראות בשר עיי"ש וכ"כ במאירת עינים שם סק"ח עיי"ש ועי' מנהז"ב שם בעשרון סק"י:
יג או שהוא ירוק. עפת"ש מ"ש לעיין בנו"ב ובס' ח"א ועי' בספר אדרת אלי' בתרלרי"ע אות צ"ח מ"ש ע"ד הח"א בזה ועי' בראש יוסף בביאורים ס"ק ה' ובגוף דברי הנו"ב עי' בלב"ש ס"ק י"ב וברא"פ בתרלרי"ע ס"ק ס"ה שהשיגו על הנו"ב עיי"ש ועי' במנהז"ב בתרלרי"ע אות מ' בעשרון ס"ק י"ד ובמנח"י בתרלרי"ע אות מ' בביאורים ס"ק כ"ד מ"ש בזה (ועי' בדברינו להלן ס"ק פ"ו מ"ש בענין זה לדינא):
יד שהוא ירוק. ולענין בהמה או עוף שנפל לאור או לרותחין ונמצא הריאה ירוקה עי' להלן סי' נ"ב ובדברינו שם (ס"ק כ"ד):
טו ירוק. עבאה"ט ומ"ש דגרי"ן ובלא"ה כשר וגע"ל טריפה עי' בדברינו להלן סעיף ד' ועי' פרת"ב סעיף ל"א דגם בעוף יש חילוק זה וה"פ (ועי' בדברינו לעיל ס"ק א') ועי' בשו"ת בית יצחק חלק יו"ד סי' ס"ה אות ח' (בד"ה והנה) שכ' שקרה לפניו כמה פעמים באווזות בימי הקיץ שהריאה היתה קצת ירוק גע"ל אך נראה שהוא מחמת מוגלא וקולפין הקרום דק והולכת המראה מהקרום ומכשירין וכתב דהגם שיש לעיין אם יש לסמוך על זה בעופות כיון שהקרום דק וקשה הבדיקה מ"מ כיון שנראה שהמראה באה מחמת מוגלא ולפרקים הדבר שכיח הרבה ויש הפסד גדול מורין להקל בבקיאות שוחטים מובהקים שאומרים שמכירין שבא ממוגלא. אמנם אם לקחו וקלפו העור ולא נמצא שם מוגלא או דבר אחר לתלות בו המראה אע"פ שהלך המראה מהעור יש להטריף כיון דאף בבהמה החמיר התב"ש ואף שהרא"פ מתיר בהפ"מ מ"מ בעוף דחמיר יותר כיון שהעור דק מאוד, וקשה לסמוך על הבדיקה אין להקל כלל עיי"ש:
טז קורין לו גע"ל. עתב"ש סק"ג ובשפ"ד סק"ב ובלב"ש בהג"ה סעי' ב' ובבאורו סק"ג דבמראה געה"ל יש להטריף אפי' בנוטה רק קצת למראה זו ואין להקל בשום ירוק געה"ל דמי הוא בקי להבחין ולחלק בין ירוק לירוק ואין לנו אלא כלל א' דכל הנוטה לצבע ירוק געה"ל טריפה עיי"ש ועי' מנהז"ב בקומץ שם סעי' ד' דבכלל זה דכל הנוטה לגעה"ל טריפה כולל הן מראה ליכ"ט גע"ל והן טינקי"ל געה"ל עיי"ש ועי' פרמ"ג ובלב"ש שם וברא"פ ס"ק י"ב ומבואר מדבריהם דיש להחמיר בענין זה בין במראה אשר הוא בעצם אודם רק שנוטה קצת לירוק גע"ל ובין במראה אשר הוא בעצם גע"ל אף שנוטה לאדמימות עיי"ש ותבין. ועי' לב"ש סק"ד שהעלה דכל שנוטה למראה גע"ל דנין אותה לודאי טריפה ואין דנין אותה כספק כיון שא"א לעמוד על כמה מינים וכו' וא"כ הוי ספק חסרון חכמה דלא נחשב זאת לספק כיון דלא הוי ספק ח"ח לכל העולם דשמא יש איזה בקיאים בזה ולכן דיינינן ליה לחומרא כודאי טריפה עיי"ש ועי' מנהז"ב שם בעשרון סק"ב שהעמיס בכוונת הש"ס והפוסקים שנקטו ב' וג' דברים שכולן מין מראה אחת דהא כשותא ומוריקא שתיהן מראה גע"ל ויש מפרשים דכגון ביעותא דר"ל חלמון ביצה דג"כ מראה געה"ל והיינו כדי להורות לנו דכל הנוטה למראה גע"ל אסורה בין שהמראה זהיר ובהיר במראיתו כמו חלמון ביצה ובין דיהה ממנו כעין כשותא ובין שהמראה פתיך ומעורב אדום וגעה"ל כמו כרכום כ"ז הוא בכלל טריפה דמראה געה"ל עיי"ש ולפ"ז מבואר ממילא דאף הנוטה רק קצת לגע"ל הוי טריפה מדינא אולם יעיין ברא"פ סק"ח מה שהאריך בענין זה והעלה דכל שהוא בקי להבחין שעכ"פ לא הגיע מראיתו לאחת ממראות געה"ל הנחשבים בסעיף זה ורואה בבירור שאינו גע"ל כ"כ כי הני דנחשבים בש"ס ופוסקים בפרטי מראה גע"ל לא הוי רק ספק טריפה ואם יש עוד איזה ספק שפיר יש להכשיר מטעם ס"ס עיי"ש ועי' בראש יוסף בחידושים באמצע סק"ד שהביא דעת הראש אפרים בזה וכ' דדעתו נראה שאין להקל בזה ויש לחשבו לודאי טריפה כדעת השמ"ח והלב"ש עיי"ש ולדינא נלפע"ד דבצירוף עוד סניפים או בהפ"מ ושעהד"ח יחד יש לסמוך על הרא"פ בזה לחשבו לספק כי דבריו דברי טעם הם:
יז כמראה כרכום. בין שהוא כזאפערי"ן עצמו ובין שהוא כדברים הנצבעים ממנו. ש"ך סק"א. ועי' רא"פ סק"ב ומבואר מדבריו שזה תלוי לפי ענין דברים הנצבעים וקבלת הצבע אם מראיתו נוטה לירקות גע"ל עיי"ש ותבין:
יח כרכום. עתב"ש סק"ב שכ' דבע"כ אין זה הכרכום שלנו שקורין זאפרי"ן דהא אנחנו רואין שזאפרי"ן שלנו הניתן לתוך המאכל מראיתו נוטה למראה אדום ומראה אדום לכ"ע כשירה ובע"כ שהוא מין כרכום יערי שנוטה לירוק גע"ל עיי"ש אולם יעיין ברא"פ ס"ק י"ב שהביא בשם הגאון בעל נו"ב ז"ל שכתב להדיא דאף בכרכום שלנו אוסרים אף שנוטה לאדמימות עיי"ש אולם בס"ק א' כתב לדינא כדברי השמ"ח דבזאפרי"ן שלנו אין לאסור רק במין זאפרי"ן יערי הוא שיש לאסור וגם בזה יש מין שאין בו שום ירקות גע"ל ע"כ אין לאסור כ"א בהמין שיש בו ירקות גע"ל עיי"ש ועי' במנהז"ב בעשרון סק"ג מזה:
יט בין שהוא כמראה כשותא. עי' ש"ך סק"ב שהראה מקום לקמן סי' מ"ד דשם איתא כרכומי כמראה הדבש והיינו מראה גע"ל כמבואר שם. וכתב ע"ז שנראה דהיינו דבש חי עיי"ש ועי' שפת אמת שהביא דבריו בזה וסיים ע"ז וז"ל ובאמת שענינים אלו הכל תלוי בראות עיני המורה אם נוטה לגע"ל טריפה עכ"ל (ולפמש"ל ס"ק ט"ז יש גם בזה נ"מ גם לדידן):
כ שהוא. עי' בשמ"ח שם ותב"ש סק"ד שכ' שהוא מה שקורין האפי"ן שנותנין לתוך השכר עיי"ש ועי' מנהז"ב שם בקומץ סעי' ג' ועשרון סק"ה דר"ל כמראה האפי"ן לאחר שנתבשל שנעשה גע"ל דהא קודם שנתבשל מראה ההאפי"ן הוא גרי"ן שהיא מראה כשירה עיי"ש ועי' כו"פ לקמן סי' נ"ב בפלתי סק"א שפי' כשותא שהוא מה שקורין נעגעלי"ך והם נוטים לשחרירות עיי"ש ועי' בפרת"ב סעיף ג' ורא"פ סק"ז שבמראה כשות כולל ג"כ החוטים שעל הקישות או דלעת. וגם הפרח שעל ההאפי"ן וגם הפרח של דלעת דהיינו מה שנקרא בל"א אוגירקו"ס וגם כולל השערות הקטנות והדקות הגדילים על הדלעת שקורין אוגירקו"ס כשהם קטנים שמראיהן אז גע"ל עיי"ש:
כא כמראה כשותא. עי' לב"ש סק"ג וברא"פ שם שכ' כמה פעמים דלדידן אין נ"מ בכל מ"ש בפוסקים ובש"ע בפרטי דינים מה שיש במראות גע"ל כיון דאנן אוסרים כל מה שנוטה אפי' קצת לגע"ל ואחריהם כ' גם במאירת עינים שורש ה' ענף א' סק"ג דמה"ט לא העתיקו בפנים עניני אלו המראות משום דאין נ"מ לדידן עיי"ש וכ"כ במנהז"ב שם כמה פעמים ושאר ספרי שו"ב האחרונים אבל בלב"ש בהג"ה סוף סעי' ג' כ' דאף למה דמחמירין בעניני המראות מחמת מיעוט הכרה וחשבינן כודאי גע"ל משום דהוי כספק חסרון ידיעה ליחיד היינו לחומרא לאסור הבהמה עי"ז. אבל אם נזדמן לפעמים שע"י שדנין לודאי נמשך קולא לא דיינינן ליה לודאי עיי"ש ולפ"ז נלפענ"ד שיש נ"מ גם לדידן לדינא בידוע מהות המראות הנזכרים בש"ס ופוסקים לענין זה דאם רואין שהוא דומה להדיא לא' מהמראות הכשרות הנחשבים בסעי' זה בלי שום השתנות דבודאי יש להקל כי מדברי התב"ש ושאר אחרונים נראה להדיא דלא אמרו רק במראה הנוטה לגע"ל שאין אתנו יודע עד היכן הוא השיעור וה"פ (ולפי דברי הרא"פ שהבאתי לעיל ס"ק ט"ז בלא"ה יש נ"מ בכל זה לענין ס"ם וק"ל):
כב טריפה. עי' במנחת יוסף בתרלרי"ע אות מ' סעי' כ"ג בהג"ה שכ' דאף כשהמראה פסולה יוצא מקמט טריפה לכ"ע דאפי' לדעת הר"ץ דס"ל דמראה לובן אף שהוא טריפה מ"מ אם הוא בתוך הקמט כשר דאמרינן דהקמט גרם המראה מ"מ בשאר מראות גם הוא מודה דאין לתלות דמחמת הקמט נעשו ולכן טריפה וה"פ (וע"ל ס"ק כ"ט):
כג וכן אם הוא כמראה הבקעת. עשמ"ח סעי' ו' ותב"ש ס"ק ח' שכ' דכל הנוטה ללובן יש להטריף דאין אנו יודעים באיזה עץ שיעורו עיי"ש ועיין במנהז"ב בעשרון שם ס"ק י"ד בביאור ענין זה ועי' לב"ש בהג"ה שם שכ' ע"ז דאפי' הוא נוטה רק קצת ללובן טריפה ועיי"ש בביארו סק"ו וכיוצא בזה כ' בפרת"ב סעי' ז' ורא"פ ס"ק ט"ו דאם המראה הוא לא שחור ממש ולא לבן ממש אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו אף שאין להטריף מטעם מראה שחור הואיל ולא הגיע לשחרירות הזפת אבל יש להטריפו מטעם מראה לבן אך כ' שם דאם יש שם עוד ספק אחר יש להקל בצירוף ספק זה עיי"ש ועי' מק"מ סק"ד מ"ש בזה ועי' מזה בס' דעת תורה סק"ז שהעלה דמראה שאינו לובן ממש ואינה כמו קליפה הקשה של הביצה או כחלבון אחר בישול אם דינה ברוב הריאה רק במקצתה יש להקל בזה בהפ"מ ובפרט אם שהו קצת לבדוק הריאה ושלט בה האויר שיש לתלות שעי"ז נשתנה מראיתה קצת דבודאי יש להקל בזה וכ' שם במה שנשאל ממורה א' שאירע כמה פעמים בגליל שלו בהמות המשתינות דם שהריאה לבנה קצת והשו"ב לא עשו שום שאלה ועתה הובא לפניו ריאה א' וקלף הקרומים והיה באיזה מקומות מראות נוטות ללובן הטריף והשו"ב מתמיהים עליו באמרם כי כן הוא הטבע דבמשתנת דם הריאה לבנה ונשאל אם יש לסמוך להקל ולתלות שאין זה ריעותא בריאה רק דכן הוא טבעו להתלבן ע"י רוב דם היוצא בהשתן וכו' וגם קשה הבדיקה בזה צריך לקלוף כל קרומי הריאה שנראה בהם הלובן וזה הוא דבר קשה וגם מה לעשות עם הכלים שנשתמשו בהם עד עתה בבשר בהמות כאלו בלא שאלה השיב דכיון דלא היה מראה לבן ממש רק נוטה ללבן דלא הוי רק ספק מראה לבן וגם לא היה ברובה של ריאה רק במיעוטה דג"כ לא הוי רק ס"ט וא"כ הרי הו"ל ס"ס ובפרט שיש בזה עוד כמה סניפים וצדדי היתר ובפרט שבדק זאת מהמראות הללו וקלפו הקרומים והלכה מהם המראה אף שנשאר כמה הם שלא נבדקו יש להקל וכן יש להקל גם לענין הכלים אם הוא כפי דברי שו"ב שהיה הלובן תמיד רק באופן הנ"ל עיי"ש באריכות:
כד אם הוא מראה הבקעת. עד"ק סק"ד שכ' דאף אם אחר שקלפו עורות הריאה נתייבשו סר המראה לובן אחר היבוש לא מהני עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ח):
כה הוא כמראה הבקעת. עד"ק סק"ג שכ' דעור לבן שהיה בקרום הריאה ספק אם הוא מעור הריאה או שהוא קרום זר הפרוס עליה ומעין קרום רייני"ס גם לאחר הקילוף שלא בכח בצבץ אין להקל כלל בשום אופן דממ"נ אם הוא יום הריאה הרי היה בו לובן ואם הוא קרום רייני"ס הרי בצבץ תחתיו ואף יש ספק אם היה המראה קבוע בהעור בפילוש יש להחמיר ועיי"ש בד"ה מראה כ' דגם אם קלף בכח וגם יש ספק שמא היה גוף עור הריאה נקי רק שע"י זה שקלף בכח ונקרעו הקרומים א"א להבחין אף שי"ל דהוי ס"ס להקל אפ"ה אין להקל כיון שיש ג"כ ב' ספיקות להחמיר עיי"ש באורך ועי' בדבריו עוד ז"ק שאח"ז ועי' מזה בגה"ק אות ב' (וע"ל ס"ק ס"ד וס"ק קל"ז): (כו) כמראה הבקעת. עי' בפרת"ב סעי' י"ג ורא"פ ס"ק כ"ה שהעלה דכל שלא הגיע ללובן הזה אף שהיא לבנה כבקעת עץ לא הוי רק ספק טריפה ועיי"ש בקוה"ר אות כ מזה אבל דעת הלב"ש בהג"ה סעי' ו' וביאורו סק"י הוא דלבנה כבקעת ודאי טריפה וכ' שם דאם נמצא מראה הנוטה ללובן יש להעמיד בצדו בקעת ואם דומה ממש להבקעת הוי ודאי טריפה ואם אינו לובן כ"כ כהבקעת לא רק ספק טריפה עיי"ש ועי' ראש יוסף בביאורים סק"ד ובחידושים סק"ט עלה דהעיקר כהרא"פ בזה דמי יודע באיזה עץ שיערו חז"ל שיוכל להעמיד תו עץ אצל הריאה לראות אם לא הגיע לבנוניתו לבקעת עץ כי יש הרבה אם אשר הלבנונית הוא מעט מעט בהם וחוץ לזה הוכיח בראיות ברורות עיקר כהפרת"ב דאף אם הוי ידעינן באיזה עץ שיערו חז"ל ורואין שהמראה לא כזה הבקעת ממש אפ"ה לא הוי רק ספק טריפה עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק ו' ועי' מזה בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ל"ד:
כתב עוד בפרת"ב שם דכיון דכבקעת לא הוי רק ספק טריפה ע"כ אם יש שם עוד איזה ספק אחר כגון ע"י תערובות יש להכשיר עיי"ש אך ק"מ שם הניח זה בצ"ע עפ"ד השפ"ד לקמן סי' ק"י בכללי הס"ס אות א' ספק א' בגופו וספק ב' בתערובות אין מצטרף לס"ס עיי"ש ועי' בשו"ת מרן דברי חיים חלק ב' חיו"ד סי' ל"ב:
כז שהיא לבנה. כתב בפרת"ב סעי' רא"פ ס"ק כ"ב דאם נמצא שהריאה היא לבנה כצמר גפן וגם הכבד היא נפוחה ולבנה כצמר גפן יש להטריף אף שהריאה חזרה למראיתה ע"י משמוש אבל אם אין הכבד לבנה כצמר גפן אע"פ שהיא נפוחה מ"מ כשהריאה חזרה למראיתה ע"י משמוש כשרה ועיי"ש עוד בסעי' וס"ק שאח"ז שכ' דאם נמצאת הכבד נפוחה ולבנה כצמר גפן אע"פ שהריאה היא כתיקונה אין להקל כ"א בהפ"מ אבל אם לא בדק הריאה יש להחמיר ולהטריף אפי' בהפ"מ ואם נמצאת הכבד נפוחה אע"פ שאינה לבנה יש ליזהר עכ"פ לכתחלה לבדוק בריאה אם אינה לבנה ואין חילוק בזה בין בבהמה ובין בעוף אבל בדיעבד אם לא בדק הריאה בזה כשר עיי"ש ועי' בראש יוסף בחידושים סק"ט שכ' שהוא אינו אומר בזה לא איסור ולא היתר עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' מ"א ס"ק מ' מה שכ' בענין זה): (כח) לבנה בבקעת. עפת"ש מ"ש מהחתם סופר אודות הריאות של כבשים שנמצא עליהם כעין זהרורית מראה לבן ועי' ד"ק סק"ג שהחמיר בזה אך בגה"ק אות ב' השיג עליו וגם הביא דברי הח"ס בזה והשיג גם עליו עיי"ש ועי' בשו"ת דברי חיים לאמו"ר ז"ל חלק ב' יו"ד סי' ל"ב שנשאל בענין הזהרורית שנמצא בריאה של כבשים שכאשר נופחין הריאה ניתוסף הלבנונית ואחר קריעת הקרומים נראה הלובן שהוא בבשר הריאה ושנראה כן דרך הקרומים והבקיאים אומרים שהוא מחמת מרעה לא טובה והשיב דאין לתלות המראה בבשר דהא המראות הללו אינם שכיחים כלל ורק שבאו מהעשבים ומים שבמקום ההוא ולכן בודאי המאכל והמים שבמקום ההוא גרמו לכלות את העור כמו שגרמו לכלות בשר הריאה דכמו ששלט הלקותא בבשר כן ישלוט בהעור וטריפה מספק ואין לעשות ס"ס ע"י ספק דמראה לובן דאין לצרף ספק זה לספק דפלוגתא עיי"ש ועי' בד"ק בתרלרי"ע אות מר"א ואות מר"ס מ"ש במראה לבן שאינו בהקרומים רק בבשר שתחתיו ועיי"ש במוסגר. ועי' במנח"י ענף א' בלק"י ס"ק ל"ד מזה ועי' בס' ברכת משה בקונטרס יפה לבדיקה שער ד' נתיב א' אות ב' מ"ש בדברי מרן הדברי חיים בזה והעלה דעכ"פ בהפ"מ יש להקל בעובדא זו עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ט וס"ק מ"ב): (כט) כבקעת. עי' ד"ק בתרלרי"ע אות מר"א שכ' דאף אם נמצא המראה לובן על הקמט טריפה ודלא כהר"ץ דמתיר בזה מטעם דמראה לבן בא מהקמט דז"א דנהי דלא הוי תרלרי"ע מ"מ הרי המראה לובן בעצמו הוי מראה טריפה והרי נלקו הקרומים במראה טריפה ואסור ועיי"ש שכ' דאף אם הלובן אינו בהקרומים רק בבשר שתחת הקרומים חמיר אך להלן באות מר"ם חזר מזה והכשיר אם אין המראה לובן קבוע בהקרומים רק בבשר עיי"ש ועי' ד"ק סק"ג בד"ה גם שכ' דבריאה דגסה שיש בה קמטים שכיח שיהיה מראה לבנונית בהקמטים ויש להקל והוי ככל חיוי ברייתא וכו' אבל אם היא משונה מעט מהשכיח יש להחמיר עיי"ש וכ' במק"מ סק"ח ע"ז דאף כשאינו משונה מהשכיח אין לסמוך להקל אלא במראה לובן דהוי פלוגתא דרבוותא אבל במראה לובן האסורה ודאי אין להקל כלל אפי' כשהוא שכיח כן עיי"ש (ועי' בשמ"ח לעיל סי' ל"ז סעי' ה' ובדברינו לעיל סי' ל"ו סוף ס"ק רמ"ה) ועי', בשו"ת שבסוף הספר פורת יוסף (דפוס לבוב דף פ"ז ע"ב) מ"ש בזה: (ל) אסורה. עי' מ"ז סוף סי' ל"ט סק"א בד"ה כ' הב"ח ובלב"ש סוף סי' זה שכתבו שכל הטריפות שנתבארו בסי' זה מחמת המראות אין לאסור החלב למפרע כלל עיי"ש וכל זה כשאין מכה בדופן אבל אם יש מכה בדופן כנגדו עי' בדברינו להלן (ס"ק קי"ב) (לא) ויש מי שאומר דהיינו שהיא כעין חריות של דקל. כ' בשמ"ח סעי' ג' דמראה חריות של דקל הוי ספק טריפה כיון דנסתפקו בזה בגמ' ונ"מ לענין ס"ס עיי"ש וכ"כ במ"ז סק"א אולם בלב"ש סק"ה חולק ע"ז וכ' דדעת המחבר להכשיר חריות של דקל לגמרי לפי הכלל המסור בידינו שכל מקום שכ' בש"ע לשון יש מי שאומר דעתו להלכה כדעה הא' ולא הביא דעה ב' רק כדי לחלוק כבוד להרמב"ם ומסיק מתוך כך שאין למחות בהמקילין בזה בהפ"מ עיי"ש והנה במאירת עינים שם סק"ו מחזיקים מאד בפסק השמ"ח והעלו בראיות דלא יצא מכלל ס' טריפה וחלילה להקל בזה ודחו ראיות הלב"ש בשתי ידים עיי"ש ועי' בב"א בקוה"ר אות ו' וברא"פ סק"ח שהאריך באותן הסברות והראיות שפלפל הלב"ש ומסיק דהרמב"ם שכ' לאסור בחריות של דקל לא אמר רק בעיקר חריות של דקל שהוא השורש של הדקל ומבואר מדבריו:
דדוקא בעיקר החריות של דקל שהוא נוטה יותר לגעה"ל מחריות עצמו אבל בחריות עצמן גם הרמב"ם מודה דאין לאסור כיון שהוא גרי"ן עיי"ש ועי' מנהז"ב שם בעשרון סק"ח מה שהאריך בדבריו בזה (ומ"ש שם דמ"ש הב"א השורש של דקל היינו השורש אשר בארץ עי' בדברינו לעיל (סי' ל"ו ס"ק ש"מ) שהבאתי דבריו והנחתיו בצ"ע כי הבאתי דברי רש"י דמשמע דר"ל עיקר הדקל אשר הוא סמוך לארץ קודם שהתחיל להתפרד ממנו הענפים לכאן ולכאן עיי"ש] ומה שפלפל בגוף דברי הלב"ש והרא"פ בזה וכתב שלדברי הבית אפרים יש לשמוע יותר כי דבריו מכריעים לכל הדעות עיי"ש ועי' בראש יוסף בביאורים סק"ב ובחידושים סק"ד מה שהאריך בענין זה ובמה שכ' בזה לדינא עיי"ש. ועי' לב"ש להלן בהג"ה סעיף י' ובביאורו ס"ק כ"א ובראש יוסף שם שכ' דאף שמקילין בזה לדינא מ"מ עכ"פ מידי ריעותא גדולה לא נפק ואם נצטרף עליה עוד אפילו רק ריעותא כ"ד הוי תרלרי"ע עיי"ש: (לב) דהיינו שהיא כעין חריות של דקל. עי' ברא"פ סק"ח שכ' דכל שיודע בבירור שעדיין לא הגיע למראות הפסולות בודאי אף שאינו יודע בבירור שהוא ממש כחריות של דקל חשבינן בכלל החריות של דקל ולא הוי רק ספק עיי"ש ועי' בראש יוסף בחידושים סק"ד מה שכ' בביאור דבריו והעלה שכן הוא גם דעת השמ"ח והלב"ש עיי"ש. ועי' בלב"ש סק"ד שכתב דדעת השמ"ח דבחריות של דקל אף אנן בקיאין דדוקא במראה הנוטה לגעה"ל הוא שיש לאסור היינו משום שא"א לעמוד על כמה מינים וכו' משא"כ בזה שכשהוא בקי ומעמידו אצל חריות של דקל ורואה שמראיתן שוה אין כאן חסרון ידיעה כלל אלא ספיקא דדינא ולכן לא מטרפינן ליה אלא מספק עיי"ש: ועיין בשמ"ח שם שהתנה דאין לחשוב לחריות של דקל לספק כנ"ל אלא דוקא מי שהוא בקי ויודע שמראה זו ממש כחריות של דקל אבל למי שאינו בקי לא נחשב לספק דכל ספק מחמת מיעוט הכרה הו"ל כודאי עכ"ד ועי' מ"ז ס"ק א' שהביא דבריו בזה וסיים דאין להקל כלל ואין לחשבו לס"ס לדידן משום דהוי ספק חסרון ידיעה שאין אנו בקיאים עיי"ש ועי' לב"ש ס"ק ה' שהפליא עליו בזה דהא דעת השמ"ח דאף לדידן אין כאן חסרון ידיעה במראה חריות ש"ד עיי"ש ועי' ראש יוסף בחידושים סק"ד שהרבה לבאר ולהביא ראיות לדברי הלב"ש בזה לדינא עיי"ש ועי' פרת"ב סעיף ד' דאפי' אם הוא בקי להבחין שאין זה מראה געה"ל רק שהוא מראה חריות של דקל שהוא גרי"ן ונוטה לגעה"ל אין לחשבו לספק ולצרפו לספק אחר שיהי' ס"ס רק בהפ"מ דוקא עיי"ש ועי' במק"מ סק"ב שהבין שדברי הפרת"ב הוא דרך הכרעה בין השמ"ח והפרמ"ג בזה ושלא בהפ"מ חשש לדעת הפרמ"ג להחמיר דאף בחריות של דקל אין אנו בקיאים עיי"ש וכן פסק במנהז"ב שם ובקומץ סעי' ד':
לג שהיא כעין חריות של דקל. עי' רא"פ לעיל סי' ל"ו ס"ק קפ"ד שכתב דאם נפל חתיכה א' מבהמה שמראה ריאה שלה לבנה כבקעת וחתיכה א' מבהמה שמראה שלה כמראה חריות של דקל דיש להצריך ס' נגד שתיהן דדילמא העיקר הוא דאופתא היינו בקעת ויש להטריף מראה לבן מה"ט ומראה חריות יש להטריף מטעם אחר כיון שהוא נוטה לגע"ל ואנן מטריפין כל הנוטה לגע"ל לפי שאין אנו בקיאין עיי"ש אולם יעיין בראש יוסף כאן בחידושים סק"ד שכתב שדבריו תמוהים דכל שרואין שמראה זו ממש כחריות של דקל ה"ז יצא מכלל נוטה לגע"ל וכמ"ש בשמ"ח ובפרת"ב בכאן וממילא דכל שהוא רואה שהוא ממש כמראה חריות של דקל יש להקל וא"צ רק ס' נגד החתיכה הגדולה לבד עיי"ש ולפי דברינו הנ"ל (בס"ק הקודם) פשוט הוא דשלא בהפ"מ בודאי נכון להחמיר ולהצריך ב' פעמים ס' וכמש"ל בשם הפרת"ב דשלא בהפ"מ גם בחריות של דקל חוששין שמא הוא מראה גע"ל וכנזכר למעלה (וע"ל סי' ל"ו ס"ק שד"מ):
לד כעין חריות ש"ד. ע"ל (ס"ק ל"ב) שכ' מהפרת"ב דחריות הוא עיקרו גרי"ן ונוטה קצת למראה גע"ל:
לה חריות של דקל. עי' שלחן גבוה סק"ו דחריות של דקל היינו לולב בעודו לח עיי"ש וכ"כ במנהז"ב שם בעשרון סק"ח שהוא ידוע שחריות ש"ד היינו לולב כי על כפות תמרים מתרגם לולבין עיי"ש (ועי' ש"ס סוכה דף ל"ב ע"א דקאמר אימא חרותא וכו' ואימא אופתא וכו' ובפירש"י שם בד"ה חרותא מבואר דחריות של דקל הם ענפי דקל משנתקשו ב' שנים וג' יוצאין מהם לולבין הרבה שנשרו עליהם ונתקשו גם הם ונעשו עץ זה פונה לכאן וזה פונה לכאן כענפי שאר אילנות עיי"ש ולהלן דף מ"ה ע"ב בד"ה כפות שנים וברש"י בד"ה אין לו אלא לב אחד ובהגהות הגאון מהרש"ש ע"ז עיי"ש ועי' במדרש רבה בראשית פ' מ"א ובתנחומא שם סי' ה' וברבה במדבר סי' ט"ו ובילקוט שם רמז תר"צ ובתהלים רמז תתמ"ה ונסתר הערות הגאון הנ"ל ודו"ק כי קצרתי יען שאין כאן מקומו:
לו ויש אומרים וכו', הנה בכרתי סק"ד כ' ע"ד הרמ"א שכ' ויש אומרים כלובן ביצה וז"ל אבל לא חלמון וכו' עיי"ש ומשמע מדבריו דכמראה חלמון לא לכ"ע אסור רק מספיקא אולם ברא"פ ס"ק י"ט כתב שהוא טעות דמוכח דכחלמון אדרבה לכ"ע טריפה אף קודם בישול עיי"ש וכטעות הזה יש גם בתורת זבח סי' ל"ה סעי' א' שכתב וז"ל ביעותא יש מפרשים כחלמון וי"מ כחלבון עכ"ל דמשמע דלמ"ד כחלבון לא אסור כחלמון די"ל דהוא בכלל אדום (וכמ"ש התב"ש סק"ב בכרכום שלנו שקורין זאפרי"ן) אבל הוא טעות גמור וכן צ"ל וי"א אף כחלבון דהא להמ"ד דס"ל כחלבון בודאי דגם כחלמון אסור וה"פ:
לז אומרים. כתב בפרת"ב סעי' י"ב דאם נפחו להריאה יותר מדרך הנופחין ומצאה בה מראה לבן יש להכשיר משום שדרך הריאה להתלבן מראיתה ע"י הנפיחה יותר מכדרכה ותולין לומר שאילו נפחוה כדרכה לא היה בה מראה ועיי"ש ברא"פ ס"ק כ"ד דמבואר מדבריו דע"כ לא כתב להכשיר בזה כ"א שכשחוזר לנפחה כדרך שנופחין שאר ריאות אינה מתלבנת עיי"ש ועי' במק"מ סק"ז מ"ש ע"ד הפרת"ב בזה והניחו בצ"ע ועי' בראש יוסף בחידושים סק"ח מ"ש בענין זה וכ' דמה"ט יש להזהיר הבודקים שתיכף שינפחו הריאה יבדקנה אחר מראות דאם ישהה וינפחנה הרבה יותר מהצורך ישתנה אח"כ ללובן ועיי"ש עוד שהביא מנהג השו"ב שנוהגין בזה עוד קולא יותר דאם נשתנה ללובן ע"י נפיחה יתירה אז אף אם נפחוה אח"כ כדרכה ולא אזלא המראה לבנה מכשירין אותה דתולין שמחמת שנפחוה הרבה מקודם נתייבשו הקרומים קצת עד שפני' מלבין ונשאר בה מראה לבנה. וכ' ע"ז שיש להורות בזה הכל לפי ראות עיני המורה בענין המראה לבנה דאם אינה לבנה כ"כ ודרך להעשות בה מראה כזו ע"י נפיחה הרבה או אפי' אם לא היה נפיחה הרבה כ"כ רק שהיתה עומדת מלנפח קצת שעה מחמת איזה ריעותא ועי"ז נעשה עלי' המראה לבנה יש להקל עיי"ש ועי' מנהז"ב כלל כ"ו בקומץ סעי' י"ב ועשרון ס"ק כ"ד דכל מה דמקילינן בנעשה מראה לובן לאחר הנפיחה יתירה לא אמרן אלא בנפיחה שאינה חיובית אבל אם צריך לנפחה משום איזה ריעותא אחרת שהי' בה כגון לעלות חוט מקיף לבועא בשיפולי וכדומה והריעותא ההיא לא הלכה כ"א ע"י נפיחה שיותר מדאי ועי"ז נולד בה זה המראה לבנה טריפה ממ"נ עיי"ש ועי' בדברינו להלן (ס"ק נ"ה) דכ"ז הוא רק במראה לבנה אבל אם נולד מראה אסורה אחרת ממראות האסורות חמיר טפי לדעת הבית אפרים עיי"ש (וע"ל ס"ק נ'):
לח דאף אם היא כלובן ביצה. כתב בפרת"ב סעי' ט' דמראה לבן אסור בין שיש בה לחלוחית ואינה יבשה ועי' ד"ק ס"ק ד' דמבואר מדבריו לענין זה דאם אירע שקלפו הקרומים מהריאה ולא ראו בהם מראה לבנונית רק אחר שנתייבשו הקרומים נראה מראה לובן דאין לחוש שיש לשער כמו שהיא בחיי הבהמה בלי יובש ולא איכפת מה שנשתנה לאחר היובש עיי"ש:
לט אם היא כלובן ביצה. עי' פרת"ב סעיף ט' ורא"פ ס"ק כ"ה דכלובן ביצה הוי ודאי טריפה עיי"ש אבל הלב"ש סק"י כתב להיפוך דכלובן ביצה אפי' לאחר בישולו לא הוי רק ספק טריפה דכל שלא הגיע ללובן בקעת עץ לא הוי ודאי טריפה עיי"ש ועי' בקוה"ר אות י"ב אך במק"מ סק"ו ובראש יוסף בביאורים סק"ד וחידושים סק"ט כתב שדברי הלב"ש תמוהים מאד שס"ל שבקעת עץ יהיה יותר לובן מלובן ביצה ובע"כ העיקר כהרא"פ בזה דלובן ביצה הוי ודאי טריפה עיי"ש ועי' שנות חיים סק"ג שכ' דאפשר דבלובן ביצה שנתבשל גם המחבר מודה דאסור דהמחבר לא ס"ל להתיר רק בלובן ביצה שלא נתבשלה עיי"ש וכ' בפרת"ב סעי' י"ג דאם נמצא בריאה מראה הנוטה ללבן אלא שלא הגיע לבנוניתו למראה לובן ביצה או קרום שלה ויש עוד איזה ספק אחר בדבר כגון שנתערב וכיוצא יש להקל ולהכשיר עיי"ש ועי' בגה"ק אות ב' ובמק"מ שם שהניחו בצ"ע דהשפ"ד כ' בסי' ק"י בכללי ס"ס א' דספק א' פלוגתא וספק ב' ע"י תערובות לא הוי ס"ס עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק כ"ח):
מ היא. כתב בפרת"ב סעיף ט' ורא"ש:
ס"ק י"ט כ' וכ"א דכלובן ביצה הוא החלבון שלה או כמראה קרום ביצה שהוא הקליפה הקשה החיצונה שעלי' או כמראה קרום הפנימית הדק שבין החלבון והקליפה החיצונה עיי"ש:
מא כלובן. עט"ז לקמן סי' ל"ט ס"ק כ"ד דכמראה חלב (בציר"י) מראה לבן הוא וטריפה ועי' ברא"פ ס"ק כ"א שם שכ' ע"ז דכמראה חלב לבן הוי ודאי טריפה ואם היא כמראה חלב הנוטה לגע"ל גם היא מראה אסור עיי"ש (וע"ל ס"ק ח'):
מב ביצה. עבאה"ט מ"ש דהיינו אחר שנתבשלה וכו' ועי' תב"ש סק"ח דהוא פלוגתת אחרונים בזה עיי"ש ועי' בפרת"ב שם וברא"פ ס"ק י"ט שפסק לדינא דאפי' כחלבון ביצה קודם בישול טריפה עי"ש ועי' ראש יוסף בביאורים סק"ד וחידושים סק"ח שהעלה להכריע בזה דכחלבון ביצה קודם בישולה אם יש עוד צד כל דהו להקל יש להכשיר כדעת הש"ך ודעימי' דאין זה בכלל לבנה כ"א זהרורית עיי"ש ועי' מנהז"ב בעשרון שם ס"ק י"ד שכתב דלדעתו ברור שלמראה הדומה ללובן ביצה קודם בישולה שהיא ממש כמראה זכוכית אין לחוש דאם באנו לחוש למראה זו לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המטבחיים וכ' דגם דעת התב"ש כן הוא לדינא עיי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק ל"ד שהשיג על המנהז"ב בזה וכ' שנעלם ממנו דברי החתם סופר המובא בפת"ש סק"ב ועיי"ש מ"ש בזה לדינא (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ל"ט): (מג) והכי נהוג. עבאה"ט ומ"ש ירוק כזהב וכשעוה ואתרוג ערא"פ סק"ד וס"ק ה'. ומ"ש הבאה"ט ככנף של פאוו"א עי' שמ"ח סעי' ב' ופרת"ב סעי' ג' דהיינו כהירוק גע"ל שבה. ומ"ש הבאה"ט כהורקת פני אדם החולה וכו' עי' בלחם הפנים סק"ד שכ' לדינא כהפר"ח להקל בזה עיי"ש אמנם יעיין בתב"ש סק"ג שהשיג על הפר"ח בזה וכ' לאסור בזה עיי"ש וכ"כ החגורת שמואל סק"א ובל"י סק"ג שיש להחמיר ולאסור עיי"ש ועי' בכנפי יונה מ"ש בענין זה ועי' רא"פ ס"ק ז' שנתן פנים מסבירות לדברי הפר"ח והלחה"פ בזה עיי"ש והנה אף שהרא"פ סיים בזה דלדידן אין נ"מ בזה כיון דאוסרין כל הנוטה לגע"ל עיי"ש אבל לפמש"ל (ס"ק ט"ז) מבואר דיש נ"מ גם בזה אף לדידן ועי' בדעת תורה סק"ה שכ' דהעיקר לדינא להחמיר בכל מיני גע"ל וכן בירקון פני אדם החולה אין להתיר אפי' בהפ"מ עיי"ש ועי' בשפ"ד סק"ב שכ' דמשמע מהפוסקים דאין להחמיר בהורקת פני אדם אלא דוקא דחולי הנקרא גע"ל זוכ"ט אבל דפני אדם החולה סתם כשרה לכ"ע עיי"ש: סעיף ב:
מד כל אלו המראות וכו'. כ' בשמ"ח סעי' י"ב ורא"פ ס"ק ע"ז דאם רואין השתנות במראה ריאה אף שקודם הנפיחה היא מראה המותר צריך לנפחה דכיון דחזינן ריעותא צריך בדיקה לכתחלה בנפיחה ואם לא נפחוה יש להכשיר בהפ"מ עיי"ש ועי' מ"ז סק"א ומבואר מדבריו דמ"ש השמ"ח בזה שצריך נפיחה היינו רק לראות אם עולה בנפיחה אבל אינו מחוייב להשגיח אם חזרה למראה האסור עיי"ש וכ"כ בפרת"ב סעי' נ"ד עיי"ש ועי' תב"ש ס"ק י"ד ועי' לב"ש ס"ק כ"ח ובהג"ה שהביא דברי המ"ז הנ"ל וכ' דבודאי דלכתחלה צריך להשגיח גם אם חזרה למראה ריאה אבל בדיעבד אף שלא בהפ"מ אין לאסור אלא דוקא בשלא נפחוה לראות אם היא עולה בנפיחה אבל אם נפחוה וראה שעלתה בנפיחה רק שלא השגיחו לראות אם נשתנה למראה אסורה יש להתיר אף בלי הפ"מ עיי"ש ועי' מזה בראש יוסף בחידושים ס"ק ט"ו וט"ז ועי' מק"מ ס"ק י"ח וס"ק י"ד מה שפלפל בדברי הלב"ש בזה. והנה במאירת עינים שורש ה' ענף ב' ס"ק ג' חולקים על דברי הכל והעלו דאפי' לא נפחוה לראות אם תעלה היטב בנפיחה ג"כ כשר בדיעבד אפי' בלא הפ"מ וכ"כ בפנים סעי' ב' שם להלכה עיי"ש אך בתורת זבח ריש סי' ל"ה השיג עליהם בזה וכ' שיש להורות כדברי התב"ש והפרמ"ג והלב"ש והרא"פ ודלא כהמאירת עינים עיי"ש ועי' במנהז"ב כלל כ"ז בעשרון סק"ו שכ' דשלא בהפ"מ מצוה לשמוע דברי רבים האוסרים בדלא נפחוה כנ"ל עיי"ש ועי' מזה בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ל"ו ובס' דעת תורה ס"ק י"א וי"ב: ועיין עוד בפרת"ב סעי' ס"ה ורא"פ ס"ק צ"א שכ' דבכ"מ דמכשירין אם אין המראה קבוע בקרומים רק מחמת המוגלא כמ"ש בסעי' שאח"ז צריך ליזהר שקודם שיפתח הקרומים להוציא את המוגלא יבדוק הריאה בנפיחה לראות אם תעלה בנפיחה במקום המראה כראוי אבל בדיעבד אף אם לא בדק בנפיחה קודם יש להכשיר עיי"ש וכעין זה כתב שם בסעי' מ"ו ורא"פ סק"ע דמ"ש להתיר אם המראה הוא בקרום העליון לבד מ"מ צריך ליזהר לבדוק בבדיקה כזו שיקלוף קרום העליון באותו מקום ולבדוק בנפיחה ברוק או בפושרין לראות אם הוא עולה בנפיחה ואינו מבצבץ עיי"ש ועי' מנהז"ב שם בקומץ סעי' ט"ו ובראש יוסף בחידושים שם ס"ק ל"ג ועי' בשו"ת נו"ב קמא חיו"ד סוף סי' י"ג שכ' דבכל מקום שימצא שינוי מראה צריך לבדוק ולעיין אם אין לקותא בבשר עיי"ש ועי' מזה בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' י"ד באמצע התשו' שכ' דהא ודאי דבכל מראות כשרות צריכין לראות במקומו אם אין שם נקב או שאר לקותא בעורות של הריאה היינו שלא יהיו רכים יותר משאר מקומות של הריאה או אם אין שם דבר המטריף במקומם ומתמה על הפוסקים שלא ביארו דין זה ככל הצורך עיי"ש:
מה אלו המראות. כ' בפרת"ב סעי' ג"ח ורא"פ ס"ק פ"א ופ"ב דדוקא ע"י נפיחה ומירוס הוא דמהני אבל אם יש מראה פסולה בריאה ואחר ששלק אותה חזרה למראיתה אין להתיר מחמת זה בין בבהמה ובין בעוף. בין שיודע שנפלה לאור או לאו עיי"ש:
מו המראות. כ' בפרת"ב סעי' נ"ב שאפי' אם יודע שנפלה לאור יש להכשיר כל שחזרה למראיתה ע"י משמוש ונפיחה ועיי"ש ברא"פ סוף ס"ק ע"ה ועי' במק"מ ס"ק י"ט שהביא דבריו בזה וסיים בצ"ע אי בעינן בזה דוקא שתחזור למראה ריאה לגמרי או אף אם חזרה למראה כשרה מהני ג"כ בהפ"מ עכ"פ עיי"ש (וע"ל ס"ק פ' ועי' עוד להלן ס"ק קי"ז):
מז אינם פוסלות עד שנופחים אותה וכו' כ' בשמ"ח סעי' י"ב ובפרת"ב סעי' נ"ה דאם ראו קודם הנפיחה שיש בה מראה פסולה ולא נפחוה לראות אם תסיר ע"י הנפיחה טריפה. ואין תולין לומר דילמא אי הוו נפחוה היתה חוזרת עכ"ד ועי' לב"ש ס"ק כ"ו שכ' דמלשון השמ"ח משמע שאין אומרים כך אפי' לעשותו ספק לצרפו לס"ס משום דתולין במצוי וע"פ הרוב לא נשתנה ע"כ דיינינן לי' לחומרא לודאי טריפה עיי"ש אולם יעיין ברא"פ ס"ק פ"ד ובפרת"ב סעי' ס' דמבואר מדבריו דאף אם קודם הנפיחה ראה מראה פסולה מ"מ אם לא נפחוה לא הוי רק ספק טריפה ואי איכא עוד ספק א' הוי ס"ס וכשרה עיי"ש ועי' מזה במק"מ ס"ק י"ד ועי' ראש יוסף בחידושים ס"ק י"ב שהביא דברי שניהם וכ' דכדעת הב"א מסתבר לדינא דלא הוי כ"א ספק טריפה כפי אשר ראה בעיניו שרוב מראות הפסולות חזרו למראה ריאה ע"י נפיחה ומירוס היטב עיי"ש וכ"כ בדעת תורה ס"ק י"א עיי"ש (וע"ל ס"ק נ"ב): ועיין עוד בפרת"ב שם שכתב מה"ט לענין ריאה שנחתכה ונמצא בחתיכה אחת ממנה מראה פסולה דאם נשתהה הריאה אחר השחיטה זמן מה שיש לתלות שלפעמים מחמת שליטת האויר בריאה נפל בה מראה כזו יש להתיר משום ס"ס ספק שמא נפל בה השינוי אחר שחיטה ואת"ל שלא נשתנית מחמת שהות הזמן מ"מ יש להסתפק שמא לא היתה המראה נראית בחיי הבהמה לפי שהיתה נפוחה ואילו נפחוה אותה גם עתה ג"כ לא היתה המראה נראית כלל והכל לפי ראות עיני המורה לפי הזמן שנשתהה ולפי המקום שהיתה הריאה מונחת שם אם יש להסתפק שמחמת זה נפל בה המראה יש להתיר ועיי"ש ברא"פ ס"ק פ"ד (ועי' מזה במאירת עינים שם ס"ק ט"ז) ועי' בבית אברהם בלבת"ב סק"ו שכ' ע"ד הרא"פ הנ"ל דלדעתו נראה דאם אירע שנפחו החתיכה ההיא ועלתה בנפיחה כהוגן ולא חזרה למראה ריאה אסור ולא הוי ס"ס דלא חשבינן זה לספק דשמא ע"י שנחתכה לא עלתה כהוגן דהא חזינן שעלתה בנפיחה עיי"ש ועי' במנהז"ב כלל כ"ו בעשרון ס"ק כ"א שכ' שכל דברי הרא"פ שבענין זה לא נאמרו דוקא כשנמצא המראה בחתיכה מהריאה אלא אף ה"ה אם נמצא מראה פסולה בריאה שלימה רק שא"א לנפחה היטב מחמת שנשתהה זמן רב ונתייבשו הקרומים ואינה עולה בנפיחה כראוי יש לה כל הדינים הנזכרים ברא"פ בזה עיי"ש וה"פ:
מח פוסלות. כ' בפרת"ב סעי' נ"ט ורא"פ ס"ק פ"ג אם ע"י שליקה נולד בה מראה פסולה יש לדון הכל לפי הענין שאם יש לתלות השינוי מחמת הבישול פשוט להכשיר אבל אם אין שינוי כזה רגיל להיות מחמת: בישול כגון שנשתנה למראה שחור כדיו וכיוצא בזה והוא ידוע שאין הבישול משנה למראה כזו או שנתנוה למים רותחין ותיכף נראה בה מראה פסולה שאין דרך שתשתנה הריאה למראה זו מחמת הרותחין יש להחמיר ולאסור עכ"ד ועיי"ש בקוה"ר אות כ"ו:
מט עד שנופחים אותה וממרס בה בידו. עי' רא"פ ס"ק ע"ה ובד"ק סק"ח ובמק"מ ס"ק י"ג שכ' דאף אם ע"י מירוס גרידא בלי נפיחה חזרה למראה כשרה כשר וא"צ לנפחה ולא חיישינן שמא אי הי' מנפחה הי' חוזר למראה פסולה דאם איתא דלקותא הוא מראה כזה והוי כבשר המת לא הוי מצוי לחזור למראה כשרה ע"י מירוס ומשמוש וכן אפי' אם בדק בנפיחה ולא סר המראה ולאחר שפסק מלנפח מירס בה בידים היטב וסר המראה מהני רק שצ"ל עוד הפעם נפיחה לראות אם לא תחזור שוב בנפיחה למראה פסולה עיי"ש ועי' במנח"י ענף ב' בלק"י סק"ג מ"ש בזה בשם הגאון מהרי"ל אבד"ק בריסק וכתב שם שצ"ע אם מירס כ"כ עד שנקרע העור אם יש להתיר אך אם יש שם עוד איזה ספק במראה יש לצדד להקל בזה וה"ה בריעותא העומדת על מראה כשרה דאסור משום תרלרי"ע אם מירס בה עד שהלכה המראה כשרה ונשאר מראה ריאה רק שנקרעה אין להתיר כ"א בצירוף עוד ספק עיי"ש:
נ שנופחים אותה. כ' בפרת"ב סעי' נ"ו ורא"פ ס"ק ע"ט דאף אם לא הלכה המראה עד שנפחוה יותר מדרך הנופחין מ"מ כל שחזרה למראה ריאה כשר דאמרינן דבחיי' היתה נפוחה ביותר ולא הי' בה מראה כלל דכיון דאיכא למימר שלא היתה בחלקו של טורף מעולם ועומדת בחזקת היתר אבל אם גם ע"י הנפיחה היתירה הלזו לא חזרה כ"א למראה המותר יש להטריף דכיון דגם אם היתה נפוחה כך בחיי' אינה כשרה כ"א בהפ"מ לכן זו שע"י נפיחה כדרך הנופחין יש בה מראה פסולה וע"י הנפיחה יותר מדאי אנו באים להכשירה חוששין לה שמא בחיי' לא היתה נפוחה כ"כ עיי"ש וכ"כ במאירת עינים שם ס"ק י"ז ועי' בתורת זבח סי' ל"ה בהע"ש סק"ג מ"ש בזה והעלה להכשיר בהפ"מ אף כשנשתנה למראה כשרה ע"י נפיחה יתירה עיי"ש וכ"כ במק"מ ס"ק י"ב ובס' יוסף דעת בסי' ל"ו ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' י"ח אות י"ב שמצדד להחמיר בזה כדעת הראש אפרים הנ"ל עיי"ש ועי' בתב"ש לעיל סי' ל"ו ס"ק י"ב ובראש יוסף בחידושים סק"כ (וע"ל ס"ק ל"ז):
ועיין בראש יוסף בחידושים ס"ק י"ט שכ' דאף שמכשירין כשנשתנה למראה ריאה ע"י נפיחה יתירה מ"מ עכ"פ ריעותא הוי ובצירוף עוד ריעותא הו"ל הרלרי"ע ואסור דאמרינן דהריעותא הב' מעידה דגם בחיי' הי' בה המראה פסולה הלזו ולא היתה נפוחה כ"כ בחיי' עיי"ש (וע"ל ס"ק ס"א): (נא) אותה. עי' בהגהות יד שאול ובספרו יוסף דעת סי' ל"ו ובמק"מ ס"ק י"ט שכ' בשם תשו' הר הכרמל (אני לא מצאתי בתשו' הר הכרמל זאת כי בסי' ח' שדיבר בענין כזה כ' שם רק אודות בדיקת הבועות שבדקין דסגי לבדוק ג' מהם ובענין מראות שבריאה לא כ' שם) דריאה שנמצא בה חזיתא חזיתא וחזרו ג' מהם למראה כשרה ע"י נפיחה א"צ לראות אם גם שאר מקומות יחזרו וכמו שהדין גבי בועות שבדקין. אבל הם השיגו עליו וכ' שאין דברי ההר הכרמל מחוורין וגם בבועות שבדקין אין הדין כן עיי"ש וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תניינא בהשמטות סי' פ' דצריך לבדוק כלם דוקא דזה לא דמי לבדיקות הבועות שבדקין עיי"ש ועי' בדעת תורה סק"ז שכ' דהיכא שיש עוד סניפים כגון שלא היה מראה טריפה ממש רק ספק טריפה גם הטוטו"ד הנ"ל מודה להקל בבדקו קצת מהם ולא נראה המראה בעור לאחר שקלפוהו עיי"ש ועי' בס' ברכת משה בקונטרס יפה לבדיקה שער ד' נתיב א' אות ג' ובמנחת יוסף בלק"י ריש ענף ב' (ועי' בדברינו להלן סי' מ"ו ס"ק פ"ה):
גב וממרס בה בידו. עי' בלחם חמודות פרק אלו טריפות סי' מ"ז שהביא הטעם שכ' הב"י דאולי יש איזה ליחה על העור וע"י המירוס עובר וכ' ול"נ דאי משום הא בקנוח בעלמא תסגי לי' ולשון ממרס משמע מיעוך ומשמוש ולכן נ"ל משום דלפעמים אין הרוח נכנס בכל חלקי הריאה וכשממרס וממעך שם ביד עי"ז נכנס שם הרוח ועולה בנפיחה עכ"ד וכ"כ בשמ"ח סעי' י"ב ועי' בס' מעשה רוקח על הרמב"ם פרק ז' מהלכות שחיטה הלכה י"ח ועי' בפרת"ב סעי' נ"ב שכתב הטעם שאפשר שלפעמים יפול בריאה בהרות כאלו מחמת איזה סיבה ולא מחמת חולי המטריף וע"י המירוס הם חוזרים למראיתם עיי"ש ופשוט לפענ"ד שיש נ"מ בין הג' טעמים הנ"ל דלטעם הב"י העיקר הוא שישפשף בידו בדרך שטיפה להעביר הכתמים והליחה מעל הריאה ואולי טוב יותר לשפשפה בפושרין או ברוק במקום ההוא אבל א"צ לדחוק ולמרס בידו כ"כ על המראות הללו בכח ובחזקה כי מה יועיל לו הלחץ זה הדחק כיון שהמראה אינה קבוע בעצם הקרומים רק דבוק עליו מלמעלה וכמובן משא"כ לטעם הב"א מובן שהעיקר הוא מה שדוחק וממרס היטב בכח וחזקת היד עד שע"י הלחץ והדחק והמירוס בידו בכח נשתנה עצם המראה הקבוע בהקרומים ויחזור למראה ריאה וכמובן. ולטעם השמ"ח צריך להכות לדחוק בידו על המקום ההוא היטב וגם צריך למשמש ולמרס בידו על הריאה במקום שמתחיל הסמפון ההולך בחלק הריאה הזה להתפצל מתוך הסמפון הגדול (וכמש"ל סי' ל"ו ס"ק ש"ח) שלפעמים מונח שם איזה גלד או מוגלא שאינו מניח להרוח לבא דרך הסמפון היטב ועי"ז אינה עולה בנפיחה במקום ההוא היטב וכדרך שעושין השוחטים המומחים כשרוצים שתעלה הריאה בנפיחה היטב באיזה מקומן ופשוט לפענ"ד דאם כדי שלא לאבד ממונן של ישראל בודאי השו"ב צריך לנסות בכל האופנים הנזכרים דאולי אם לא תעלה באופן א' תעלה באופן ב' וכמובן מ"מ לענין בדיעבד דאם לא בחן כ"כ בכל הג' האופנים הנ"ל רק בא' או בב' מהם ולא עלתה בידו שתחזור עי"ז למראה כשרה אין להקל ואין לתלות דאי הוי עביד לכלהו הי' עולה בידו שתחזור למראה ריאה ואפי' אם לא מרס ולא משמש בידו כלל רק שנפחה לבד וראה שלא חזרה למראה הריאה נלפענ"ד דהוי ודאי טריפה לכ"ע כיון דחזינן דאפי' אם גם לא נפח כלל דעת השמ"ח לאסור להדיא וכ' דהוי ודאי איסור (וכמש"ל ס"ק י"ז בשמו) ורק שהבית אפרים השיג עליו והעלה דהוי רק ספק טריפה וכמש"ל שם וא"כ די לפנינו אם נקיל במה שהקיל הרא"פ ודעימי' להדיא כשלא נפחה כלל אבל אם נפחה וראה דאף שעלתה בנפיחה לא סר המראה אף שלא שפשף ולא מירס בידו כלל דבודאי אין להקל כלל והוי ודאי איסור ואין שום צד להקל כלל והוא ברור:
ועיין במק"מ ס"ק מ"א שכ' דאף דלדעת הב"י נראה לכאורה חומרא דכיון שכ' הטעם שהי' ליחה על הריאה שגרמה המראה נמצא דאם השגיח וראה להדיא שאין עלי' ליחה יש להחמיר שלא יועיל הנפיחה והמירוס אבל לדינא ז"א דאף כשלא ראה ולא מצא ליחה מכשירין עיי"ש:
נג בה. עשפ"ד לקמן סי' ל"ט שכ' דבעדות מוכחשת ב' אומרים שחזרה למראה ריאה ע"י נפיחה וב' אומרים שלא חזרה יש להתיר דלא הוי ריעותא דכל מילי דריאה כשהיא נפוחה משערינן ומוקמינן לה אחזקת כשרות עיי"ש (ועי' לעיל סי' ל"ז סעי' ד'):
נד בידו. ואם ע"י שנפח בה ומירס בה בידו עד שחזרה למראה כשר נפסק עי"ז הקרום ע"ל סי' ל"ו סעי' ב':
נה אם נשתנית. כ' בשמ"ח סעי' י"ב דפשוט הוא דאף אם קודם הנפיחה אין בה שום מראה או שיש בה מראה כשרה רק שלאחר הנפיחה חזרה למראה האסור טריפה עיי"ש ועי' פרת"ב סעי' נ"ה ורא"פ ס"ק ע"ח שהוסיף בזה דאף אם לאחר שנחה מנפיחתה חוזרת לכשרותה טריפה והוכיח כן מדברי הפוסקים עיי"ש ועי' עוד בפרת"ב סעי' נ"ז שכ' דאף אם כשנופחין אותה כדרך נפיחה לא נראה בה שום ריעותא ושום שינוי ורק כשנופחין אותה הרבה יותר מדאי נראה בה המראה האסורה יש להחמיר ולהטריף עיי"ש אבל במ"ז סק"א ובלב"ש בהג"ה שם פסקו לדינא דאין לאסור אלא כשחזרה למראה האסור ע"י נפיחה כדרכה אבל אם חזרה רק ע"י נפיחה דיותר מדאי יש להכשיר דאמרינן דבחיי הבהמה לא היתה נפוחה כ"כ אם לא היכא שיש ממ"נ כגון אם קודם הנפיחה הי' בה בועא בשיפולי או מעבר לעבר או ב' בועות סמוכות או מראה פסולה וכיוצא וע"י הנפיחה היתירה הלכה הריעותא הנזכר אלא שנולד בה מראה פסולה אחרת דאז טריפה מכח ממ"נ עיי"ש וכ"כ בתורת זבח סי' ל"ה ביסהמ"ז ס"ק י"א ובהע"ש סק"ה עיי"ש ועי' במאירת עינים שורש ה' ענף א' ס"ק י"ז שכ' דהעיקר כהלב"ש בזה ודלא כהב"א וכן תמה העצי לבונה על הב"א שלא חשש לדברי המ"ז עיי"ש ועי' ראש יוסף בחידושים ס"ק י"ג שהעלה דאף לדברי המ"ז והלב"ש שכ' להקל מ"מ הא ודאי דהוי ריעותא לענין להצטרף לתרלרי"ע דהריעותא השני' מעידה עלי' שהיתה נפוחה בחיי' כ"כ עד שהי' בה מראה פסולה דלכל הפחות לענין זה מסתבר דברי הב"א עיי"ש ועי' במנהז"ב כלל כ"ו בעשרון ס"ק כ"ב שחוכך מאד להחמיר כדברי הב"א בזה דאף שיחיד הוא בדבר מ"מ יש לחוש לדבריו כי טעמו ונימוקו עמו וסתם שו"ב יעשה שאלת חכם ע"ז עיי"ש ועי' במה שהאריך בזה במק"מ ס"ק ט"ז והעלה להכריע בזה לדינא כך דאם בנפיחה כדרכה לא הי' שום מראה כלל אז יש להתיר אף שנעשה ע"י נפיחה יתירה מראה פסולה וכדעת המ"ז והלב"ש אבל אם בנפיחה דכדרכה יש עכ"פ מראה כשרה וע"י הנפיחה יתירה משתנה למראה פסולה כגון שבנפיחה כדרכה נמצא מראה שחור פחות מכזפת וע"י הנפיחה יתירה נעשה כזפת וכדיו. או שהי' גרי"ן ונעשה גע"ל אז יש לאסור דכיון דע"י הנפיחה דכדרכה נשתנה הריאה במראיתה במקום ההוא ואף שהי' מראה כשרה מ"מ עכ"פ אתחלתא דפסולה הוא ומה שנשתנה ע"י הנפיחה יתירה: מתאחד לההשתנות דמקודם ושייכי אהדדי ועיי"ש בדבריו לעיל ס"ק י"ב ועי' מזה בס' יריעות שלמה על היו"ד סי' ל"ו סעי' ב' ובס' דברי יוסף סוף סי' רי"א:
ודע דכל זה הוא רק כשחזרה לשאר מראות אבל כשחזרה למראה לבנה כבר כתבתי לעיל (ס"ק ל"ז) דלכ"ע מותר בזה עיי"ש:
נו נשתנית. כתב בשמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק י"ד ובפרת"ב סעי' נ"ה דאם חזרה ע"י נפיחה למראה ריאה אף אם לאחר שנחה מנפיחתה חזרה למראה האסורה אפ"ה כשר דכל מילי דריאה רק כשהיא נפוחה משערין עיי"ש ועי' מנח"י בלק"י ענף ב' סק"ה שסיים בזה דכשרה אפי' שלא בהפ"מ ודלא כהס' בית אברהם בלבת"ב סק"ו שלא העתיק יפה בזה (וע"ל ס"ק ס"א):
נז למראה המותר. כתב בפרת"ב סעי' מ"ב ורא"פ ס"ק ס"ד שאין להניח הריאה אחר שהוציאה מהבהמה זמן רב בלא בדיקה ועיון במראות הריאה דאפשר שע"י ששולט בה אויר איזה זמן לפעמים ישתנה ממראה כשר למראה פסול או להיפוך וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אפי' אם כשהוציאה מהבהמה ראה בה שינוי מראה ולא כוון לראות אם היא מראה כשרה או פסולה ולאחר שנשתהה הרבה בא לבודקה ורואה שהיא מראה כשרה מותרת ואין חוששין שמא נשתנה מראיתה מחמת זה ממה שהי' מתחלה עיי"ש ועי' ד"ק סק"ב שכ' במראה שחור בריאה של אווזא ויש לתלות שע"י שהי' כמה ימים לאחר שחיטה נצרר הדם אין להתיר ספק דאורייתא ולתלות בזה דאינו ברור שנעשה עי"ז עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ט"ו שהניח זה בצ"ע כיון שיש בזה כמה ספיקות להתיר עיי"ש:
נח המותר. כ' בלב"ש ס"ק ל"ד ובהג"ה שם דמראה פסולה החוזרת למראה שלא נזכר בש"ס כגון ברוי"ן או גרא"ה ודומיהן הוי ריעותא גמורה ע"כ יש להטריף מטעם תרלרי"ע דמה שהי' קודם הנפיחה מראה פסולה הוי ריעותא כ"ד ומצטרף עם הריעותא דמראה ברוי"ן או גרא"ה לתרלרי"ע וטריפה עיי"ש. אמנם בשו"ת נו"ב קמא חיו"ד סי' יו"ד כתב בסוף התשובה להקל בזה ומשמע מדבריו להתיר אפי' שלא בהפ"מ במו בנתהפכה למראה כשרה ואדרבה מבואר מדבריו שם דלדידי' קיל טפי מראות הללו משאר מראות כשרות עיי"ש ועי' ראש יוסף בחידושים ס"ק כ"א שהניח להלב"ש בצ"ע במה שהחמיר בזה כ"כ וכ' דבהפ"מ יש להקל בזה כדעת הנו"ב אך כתב דכל זה הוא רק בנשתנה למראה שלא נזכר בש"ס כנ"ל אבל בנשתנה למראה חריות של דקל חמיר טפי ומ"מ היכא שהוא הפ"מ וגם צורך שבת או יו"ט יש לצדד ולהקל גם בזה ולומר דלא הוי תרלרי"ע עיי"ש ועי' במנח"י בתרלרי"ע אות מ' בלק"י ס"ק מ"א מ"ש בדברי הראש יוסף בזה במוסגר:
נט מותרת. עפת"ש לעיל סי' ל"ז סק"ב ועי' בלב"ש שם בהג"ה ובביאורו ס"ק ל' וס"ק ל"ב ול"ג שכ' דאף דקיי"ל להקל בהפ"מ ולומר דמראה כשרה לא הוי ריעותא (ע"ל ס"ק פ"ו) מ"מ במראה פסולה החוזרת רק למראה כשרה ע"י נפיחה הוי סתם ריעותא ומצטרף עם עוד ריעותא אחרת לתרלרי"ע לאסור אפי' בהפ"מ עיי"ש ובמנהז"ב בתרלרי"ע אות מ' סעי' פ"ו ועשרון סק"כ ועי' מזה בישועות יעקב בפי' הארוך סק"ג ועי' מנח"י בתרלרי"ע אות מ' בלק"י ס"ק ל"ח שכ' דלדעת הישועות יעקב נראה דבלא חזרה רק למראה כשרה הוי ריעותא גדולה וסיים בצ"ע עיי"ש:
ועיין עוד בלב"ש שם שכתב דמראה פסולה החוזרת ע"י נפיחה למראה ריאה לא הוי רק ריעותא כל דהו ומצטרפת רק עם ריעותא גדולה לתרלרי"ע עיי"ש וכ"כ בעצי לבונה בתרלרי"ע אות קנ"ה אבל דעת הפרת"ב בתרלרי"ע סעי' ל"ו ורא"פ שם ס"ק מ"ד הוא דאפי' ריעותא כל דהו לא הוי וכ' שם דאם היה מראה פסולה ועליו סירכא שלכ"ס וע"י הנפיחה הלכה המראה ונשתנה למראה ריאה ממש והסירכא עברה ע"י מיעומ"ש יש להכשיר ואצ"ל אם היה שם רק סירכא תלויה בלבד וכן אם היה שם על המראה פסולה תרתי בועי דסמיכי וע"י הנפיחה חזרה למראה ריאה והבועות נתכסו בבשר הריאה שיש להכשיר עיי"ש יעי' בראש יוסף בהגהות השמ"ח באמצע סעי' ט"ז שכ' דיש להחמיר לדינא כהלב"ש כיון שכן הוא משמעות המהרש"ל והט"ז סק"ב עיי"ש אך במק"מ בתרלרי"ע שלו אות מר"א סק"ו כ' דבהפ"מ יש לסמוך על הראש אפרים בזה עיי"ש וכ"כ במנח"י בתרלרי"ע אות מ' סעי' י"ג לדינא ועיי"ש בביאורים ס"ק ל"ט ועיי"ש עוד בכללי התרלרי"ע בלק"י ס"ק ל"ד שכ' לחלק בזה בשם הס' טבוח והכן בין אם אזלא המראה ע"י נפיחה בחוזק הרבה בין אם אזלא ע"י נפיחה דכדרכה עיי"ש ועי' מזה בשו"ת שבסוף הספר פורת יוסף (מהגאון הקדוש מו"ה יעקב יוסף זצ"ל בעהמח"ס תולדות יעקב יוסף) דף פ"ז ע"א:
ס עמדה בעינה. כ' בפרת"ב סעי' ס' דאם נמצא מראה פסולה על הריאה ויש לתלות שנעשה ע"י שנתעסקו ומשמשו בריאה זו בידים מלוכלכות או שבמקום שהיתה הריאה מונחת שם היה מין צבע כזה באופן שיש לתלות שעי"ז נקבע בהריאה מראה ההוא יש להקל ולתלות בזה אף שאין בזה שום ספק אחר לפי שתולין במצוי אף להקל כדרך שתולין נקבים בזאב ובמשמוש היד דטבח וכן כל כיוצא בזה עכ"ד ועיי"ש ברא"פ סוף ס"ק פ"ד:
סא בעינה אסורה. עבאה"ט מ"ש בפלוגתת הט"ז והש"ך אי צריך שיחזור למראה ריאה ממש או די שיחזור רק למראה כשרה והנה בנו"ב קמא חיו"ד סי' יו"ד מכשיר בכל מראה פסולה החוזרת ע"י נפיחה למראה כשרה אפי' בלא הפ"מ עיי"ש אך בשמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק ט"ו הכריע דבהפ"מ יש לסמוך על הש"ך ודעימי' דאף כשלא חזרה למראה ריאה ממש כ"א למראה כשרה כגון שחור שנהפך לאדום וכדומה כשר עיי"ש ועי' במנחת אהרן ס"ק י"ג וס"ק ט"ו ובמאירת עינים שם ס"ק ט"ו ובתורת זבח סי' ל"ה בהע"ש סק"ד מ"ש בזה ועי' בפרת"ב סעי' ח' ורא"פ ס"ק ט"ז שכ' דאפי' שלא בהפ"מ אין לאסור אלא כשהיה מקודם שחור ממש כדיו היבש אבל אם לא היה שחור רק כזפת וחזרה לאדום ע"י נפיחה יש להקל אפי' רק בהפסד קצת עיי"ש ועי' בבית אברהם בלת"ב סק"ו מה שנסתפק בהבנת דברי הפרת"ב בזה והניח בצ"ע עיי"ש אבל נעלם ממנו שהבית אפרים בעצמו מבאר דבריו בזה בקוה"ר אות י"א שכ' שם דאף להאוסרים במראה פסולה שנתהפכה למראה כשרה מ"מ במראה שחור רק כזפת שנהפכה למראה אדומה יש להכשיר דכיון דאמרינן בכ"מ האי שחור אדום הוא אלא שלקה וכיון שע"י נפיחה חזרה למראה אדומה מזה נראה דלא באה מחמת לקותא עיי"ש וכ"כ בישועות יעקב בפיה"ק סק"א עיי"ש וכ"כ לב"ש ס"ק כ"ז דבשחור שנהפך לאודם המקיל אף באין הפ"מ לא הפסיד עיי"ש אך מדבריו משמע דה"ה בשאר מראות הפסולות שחזרו למראה כשרה הדין כן דהמקיל אף בלא הפ"מ לא הפסיד כי יש לו על מי לסמוך עיי"ש ועי' מזה בראש יוסף במקור הדינים ס"ק י"ז וי"ח ובחידושים ס"ק י"ז שמהדר בזה דעת הלב"ש להקל בכל מראה פסולה שנהפך למראה כשרה אפי' שלא בהפ"מ עיי"ש ועי' בחידושי הגאון רעק"א ז"ל שכ' דאף כשמקילין כדעת הש"ך להתיר במראה פסולה שנהפכה למראה כשרה מ"מ זה דוקא במראה א' אבל אם יש בהריאה כמה גוונים מראות פסולות בעינן שיחזרו למראה ריאה ממש עיי"ש ועי' מזה בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' י"ח אות י"ב. ועי' בפרת"ב סעי' נ"ה שכ' דמראה פסולה שחזרה למראה כשרה דקיי"ל להקל בהפ"מ כמו שנתבאר יש להתיר אף שאח"כ כשנחה מנפיחתה חוזרת למראה פסולה מ"מ אם כל זמן שהיא נפוחה אין בה מראה האסור כשרה עיי"ש (וע"ל ס"ק נ"ו):
ודע דכל זה הוא רק אם חזרה למראה כשרה ע"י נפיחה דכדרכה אבל אם לא חזרה למראה זו רק ע"י נפיחה יתירה יותר מדאי חמיר טפי אפי' בהפ"מ (כמש"ל סק"נ):
סעיף ג
סב יש מי שאומר וכו'. עי' בפרת"ב סעי' מ"ה ורא"פ ס"ק ס"ט שכ' דאם המראה האסורה היא בשני הקרומים אף שאין המראה מעבר לעבר בהב' קרומים כי בהצד השני של הקרומים לא נשתנה מראיהן והן כמראה שרגילין להיות ואפי' הוא רק במקצת מהקרומים אפ"ה אסור אפי' לצורך גדול והפ"מ כיון שיש כאן לקותא בשני הקרומים עיי"ש והנה במנהז"ב כלל כ"ו בקומץ סעי' י"ד ועשרון ס"ק כ"ו העתיק בזה דאם המראה הוא בשני הקרומים אלא שאינה מעבלע"ב דקרום השני אסור עיי"ש ומשמע דאם גם בקרום הא' אינו מעבלע"ב יש להקל וז"א כי בשמ"ח סעי' י"ד ותב"ש ס"ק י"ט ובפרת"ב סעי' מ"ד וראש אפרים ס"ק ס"ז כתב להדיא דאפי' אם גם בקרום העליון אינו מעבלע"ב אסור בלא צורך גדול עיי"ש:
סג מי שאומר. עי' בגה"ק אות א' מ"ש מהד"ק שצדד אם כשקלף העור והסירו מעל הבשר לראות אם שלטה המראה בעצם העור או שהוא מחמת הבשר או המוגלא שתחתיו ראו שסרה המראה מעל הקרומים והמראה הוא ע"י המוגלא שתחתיו רק שע"י הקילוף נקרע הקרום באמצע מקום עמידת המראה וראו העור לאחר הקילוף בהמקום שלא נקרע שהוא נקי ממש וגם בצדדי הקרע אין שום רושם ורק קודם הקילוף היה נראה המראה ע"ג הקרום מבחוץ אם יש לחוש שמא לא סרה המראה במקום הקרע ממש אף לאחר הקילוף אך אינו ניכר מחמת הקרע ומצדד להחמיר עיי"ש ועי' ד"ק ס"ק י"ג שכ' דזה דוקא כשיש מוגלא תחתיו שם הוא דחמיר אבל אם במקום המראה ליכא מוגלא כ"א שער שחור יש להקל עיי"ש ועי' במק"מ סק"ח שהוכיח מדברי תשו' הח"ס חיו"ד סי' ל"ד דאם נמצא עובדא כזו במראה לובן שחתך בקרום ההוא במראה לבן והפכה מעבר הב' לבדוק כדת וסר המראה לאחר הבדיקה בכל השטח שם לא חיישינן שמא במקום הזה שהיה החתך היה המראה קבוע גם בעור גופה וכ' דזה דוקא במראה לובן הוא דיש להקל הואיל ובלא"ה יש פלוגתא דרבוותא אם היא מראה פסולה וכן במראה גרא"ה או שאר מראות שלא נתפרשו בש"ס דהוי פלוגתת הפוסקים אם הם מראות הפוסלות אבל במראה דאיתפרש בש"ס ופוסקים להדיא לאסור ודאי אף אם ראה בכל העור כשקלף שהוא נקי מהמראה מ"מ כל שנקרע במקום הזה ולא נבדק במקום הקרע אף שיש מראה על הבשר שתחתיו שם במקום הקרע שיש לתלות שבודאי אין המראה קבוע בקרום שם כיון שהוא על הבשר שתחתיו אפ"ה אסור דחיישינן שמא במקום הזה היה המראה קבוע גם בקרום עצמו כיון שמקודם היה נראה מבחוץ המראה האסורה גם במקום הזה ומיהו במקום הפ"מ וגם שעת הדחק יחד המקיל בזה אף במראה אסורה בודאי כנ"ל לא הפסיד עיי"ש ועי' ד"ק סק"א וסק"ו וסק"ח וגה"ק אות ב' ומק"מ סק"י וס"ק כ"ו ובמנח"י ענף ב' בלק"י ס"ק מ"ב וס"ק ס"ב:
סד שאומר. עד"ק לעיל סי' ל"ז סוף סק"ה ובסי' זה סק"ג בד"ה מראה ובסק"ד מ"ש באם היה קרום זר פרוס ע"ג הריאה או קרום המדולדל המונח על הריאה או שנמצא סירכא על הריאה ונמצא עליה מראה פסולה ועל גוף קרומי הריאה לא נמצא שים מראה ומצדד אם יש לאסור בזה אפי' ע"פ דעת הט"ז (וע"ל סוף ס"ק קט"ו) ועיי"ש עוד בסק"ח שחקר אם נמצא מראה פסולה ע"ג כיס הורדא עיי"ש אך בגה"ק אות ב' ובמק"מ ס"ק ל"ג העלה דהעיקר לדינא דמראה פסולה שעל גבי קרום זר או על סירכא כסדרן אעפ"י שהוא מהודק לקרומי הריאה כשר לכ"ע וכן אם נמצא מראה פסולה על כיס הורדא כשר ואין לחוש עיי"ש (וע"ל ס"ק כ"ה ולהלן ס"ק קל"ז):
סה שאין מראות הללו פוסלות. עבאה"ט סוף סק"ה שכ' שאין אסור עד שיכנס המראה לב' הקרומים ועי' ט"ז סק"ד שכ' דאפי' לא נכנס המראה לתוך הקרומים כלל רק שהוא למעלה על קרום העליון מבחוץ אם רואין שאינו מחמת המוגלא או דבר אחר שתחתיו רק שהוא קבוע בעצם הקרום טריפה עיי"ש אך בפר"ח ס"ק י"ג כ' דלא אסור בזה אא"כ פשטה המראה גם בהתחתון אבל אם אינו רק בהעליון לבד יש להכשיר עיי"ש ועי' בחידושי מהרא"ל צינץ סוף סי' זה שהביא ראיות לדעת הט"ז להחמיר בזה כיון דהוא לתא דאיסור דאורייתא עיי"ש ועי' תב"ש סק"י ושמ"ח סעי' י"ד ובפרת"ב ורא"פ שם שכ' להכריע דאם המראה הוא רק בקרום העליון לבד והתחתון הוא במראה הראוי יש להכשיר לצורך גדול אבל שלא לצורך יש להטריף אף אם אין המראה מעבר לעבר דקרום העליון רק שהוא על צד חיצון של הקרום העליון לבד עיי"ש ועי' לב"ש סק"א ובהגה בפנים סוף סעי' י"ד שכ' דמה שאנו מכשירין במראה פסולה בקרום העליון לבד לצורך גדול אפי' אם המראה הוא ברובה של הריאה דינא הכי עיי"ש וכ"כ במאירת עינים שורש ה' ענף א' סעי' ה' ס"ק י"ח עיי"ש ועי' מ"ז כאן סק"ד ולהלן סי' נ"ב סק"ה בד"ה ודע ועי' בפרת"ב ורא"פ שם וראש יוסף בחידושים ס"ק ל"ב ובזבחי רצון בתמידים ס"ק ל"ז שכ' דכשנמצא המראה על רוב קרום העליון אין להתיר כ"א לצורך גדול וגם הפ"מ ביחד אבל בצו"ג לבד או בהפ"מ לבד אין להתיר עיי"ש והנה ראיתי במנהז"ב כלל כ"ו בקומץ סעי' י"ג ועשרון סק"ה שכ' דכיון דאין מי מאתנו יודע לאמן להפריד הקרומים זמ"ז בלי שינקב הקרומים כי הקרומים דקים הם וקלושים מאד לכן אין להתיר אף בצו"ג והפ"מ כ"א בנמצא המראה על מקצת קרום העליון אבל כשהוא על כל קרום העליון או על הרוב אין להתיר ע"י בדיקה אפי' בהפ"מ וצו"ג עיי"ש ועי' במנח"י ענף ב' בלק"י ס"ק כ"ה מה שהשיג עליו בזה ולפענ"ד לא צריכין לכל דבריו דבלא זה דברי המנהז"ב תמוהים בזה כי טעמו שכ' דאין אנו בקיאים אין בזה צד חשש שיבא לידי מכשול שיתיר האיסור ח"ו דהלא אם יארע שינקוב הקרום בודאי יאסור וא"כ מאיזה טעם נחמיר אף למי שהוא בקי ואומן יד ואומנתו עלתה בידו שיכול להפריד הקרומים זה מזה וקולע אל השערה ולא ינקוב ורואה לאחר הקילוף שאין בהתחתון שום מראה ולא שום נקב ועולה היטב בנפיחה דבודאי אין לחוש עי"ז להחמיר וה"פ. וכ' בלב"ש בהגה סעי' י"ד וביאורו ס"ק מ"ב דאפילו כשמכשירין בצו"ג והפ"מ כשהתחתון אין בו המראה כאמור מ"מ אם לא חזרה המראה מעל קרום העליון אף דאין לאסור מטעם זה עכ"פ ריעותא הוי להצטרף לתרלרי"ע אבל אם חזרה למראה כשר ע"י נפיחה יש להקל דלא הוי ריעותא אפי' הי' המראה בעליון וגם בתחתון קודם הנפיחה ומכ"ש אם קודם הנפיחה אין על הקרום העליון רק מראה כשרה דיש להקל בכ"ז אפי' באין הפ"מ לומר דאינו ריעותא עיי"ש (ועי' מזה עוד בדברינו בס"ק שאח"ז ובס"ק ס"ז):
סו מראות. עבאה"ט שם מ"ש דצריך שיכנוס המראה לב' הקרומים ועי' בדברינו בס"ק הקודם מ"ש בדין זה וכאן אבאר מה הדין אם המראה הוא בקרום התחתון לבד. הנה בלב"ש בהג"ה שם ובבאורו ס"ק מ"ד ובמאירת עינים שם סעי' ה' ס"ק י"ח כ' דאם קלפו הקרום העליון ונמצא בהתחתון מראה פסולה ולא הי' ניכר בהעליון כלל דינו כמו בנמצא בהעליון לבד שלצורך גדול יש להכשיר ושלא לצו"ג יש להטריף עיי"ש ועי' פרי תואר סק"ו שכתב ג"כ דאין חילוק בין אם נמצא המראה בקרום העליון לבד או בתחתון לבד עיי"ש ועי' ד"ק ס"ק י"ב שכתב דלענין זה קיל קרום התחתון מהעליון ונראה דעתו דכשנמצא המראה קבוע רק בקרום התחתון לבד יש להכשיר אפי' שלא בהפ"מ עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק ל"ב שכ' כן לדינא עיי"ש וכ"כ במנח"י ענף ב' בלק"י ס"ק כ"ג לדינא דשוים הם העליון והתחתון לענין זה עיי"ש ועי' מזה בשו"ת דעת הזבח סי' ה' אות ב' באורך ועי' בשו"ת צ"צ החדשות חיו"ד סי' ל"ה שכתב דכל מה שיש להקל לצורך גדול והפ"מ בנשאר המראה בקרום התחתון לבד זה דוקא כשהבשר שתחת הקרומים נקי אבל אם ניכר שהמראה קבוע בקרום הפנימי וגם בבשר הריאה יש להטריף בכל גווני עיי"ש באורך וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ע"ט באמצע התשובה שם וכ' שם דבכה"ג אף בספק אם יש מראה בתחתון יש להטריף אפי' בצורך גדול עיי"ש:
ודע דכ"ז הוא דוקא בנמצא המראה רק על מקצת קרום התחתון כאמור אבל אם הקרום התחתון נשתנה כולו או רובו למראה פסילה יש בזה חילוקי דעות בין המחברים. דעת הפרת"ב והרא"פ שם דיש להחמיר ולאסור בכל ענין בזה אפי' בהפ"מ עיי"ש אולם בפרי תואר סק"ו מבואר להקל בזה וכ' דאין לחלק בזה בין עור פנימי לעור החיצון עיי"ש וכן משמע מדברי הלב"ש שם והמאירת עינים שם דל"ש בין אם הוא במקצת של התחתון או בכולו או ברובו עיי"ש ועי' בתורת זבח סי' ל"ה בהע"ש ס"ק ו' שהעלה שכן עיקר לדינא להקל בזה עיי"ש ועי' בראש יוסף שם שכתב דהעיקר כהפרת"ב להחמיר ברובו או בכולו של התחתון אפילו בהפ"מ וצו"ג כאמור עיי"ש וכ"כ במנהז"ב שם בעשרון ס"ק כ"ז שיש לחוש לדברי הרא"פ להחמיר בזה עיי"ש אולם במנח"י ענף ב' בלק"י ס"ק כ"ג דחה כל דברי הראש יוסף בזה עיי"ש ועי' בזבחי רצון בתמידים סוף סי' י"ד שכ' ג"כ דהעיקר כהלב"ש בזה ודלא כהפרת"ב אבל בסוף דבריו סיים בצ"ע בזה עיי"ש:
סז הללו. עבאה"ט שם מ"ש שצריך שיכנס המראה לב' הקרומים ולכאורה משמע דאותו המראה עצמו צריך שיכנס לב' הקרומים אבל אם בהתחתון רק מראה כשרה אין חשש אמנם יעיין בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ט ובפרת"ב סעי' מ"ד ורא"פ ס"ק ס"ח שכ' דכל מה שכ' להקל באין המראה רק בקרום העליון (ע"ל ס"ק ס"ה) הוא רק אם התחתון הוא במראה ריאה ממש אבל אם אין התחתון במראיתו רק במראה כשרה יש לאסור אפי' בהפ"מ וצורך גדול שאנו אומרים שגם הקרום התחתון התחיל להתקלקל ועתידה להפוך לגמרי למראה פסולה וטריפה עיי"ש ועי' לב"ש ס"ק מ"ג מה שפלפל בזה וכ' דלא אסור מטעם שכ' השמ"ח אלא משום דהוי תרלרי"ע עיי"ש ועי' ראש יוסף בביאורים סק"ח שהאריך בביאור הענין בזה ועי' מק"מ ס"ק ל"ד שכ' שיש נ"מ בין הטעמים דאם העליון הוא שחור כדיו וזפת והתחתון הוא שחור פחות מכזפת אז שייך לאסור מטעם השמ"ח דחזינן דסופו לשלוט השחרות גם בעור הב' ויהי' נעשה הוא כאחיו כיון שכבר התחיל בו מראה זו קצת. ואם המראה כשרה אינה תולדה דהפסולה ולא שייכה בגווה כגון שהעליון הוא מראה לבן והתחתון הוא בלא"ה דלא שייך סברת השמ"ח הנ"ל אז לא שייך לאסור אלא משום תרלרי"ע כדברי הלב"ש עיי"ש ודבריו דברי טעם הם (והנ"מ בין אם הוא אסור משום דסופו להתקלקל או משום תרלרי"ע כבר ידוע ונשנה הרבה פעמים בסימנים אלו) והנה זה פשוט לפענ"ד אם אירע שבקרום העליון הי' מראה בשר דבודאי אם בהתחתון הוא מראה אדום דטריפה דבודאי דמראה אודם הוא תולדה ממראה בשר (ועי' בדברינו להלן ס"ק קכ"ג) אך בזה צריכין בקיאות גדול כיון דקרום התחתון בלא"ה דרכו להיות סומקא ע"כ בכל מקום שנמצא על עור העליון מראה בשר צריך עיון היטב אם קרום התחתון אינו אדום יותר מהרגילות וכמ"ש ברא"פ ס"ק ס"ז עיי"ש ותבין (וע"ל ס"ק קכ"ג מ"ש מתשו' הרי"ם ותשוב' בית שלמה):
סח פוסלות. עט"ז באמצע ס"ק ד' שנתעורר על התלמוד והפוסקים שלא זכרו במראה טריפה שנמצא על הריאה שיקלוף עור העליון ויראה בהתחתון אם נכנס בו המראה עיי"ש ועי' במאירת עינים שם ס"ק י"ח ובתורת זבח בהע"ש סי' ל"ה ס"ק ט' ועי' בפרת"ב סעי' מ"ו ורא"פ ס"ק ע' שכ' דאין להכשיר בזה בשום גווני עד שיקלוף הקרומים במקום המראה לבדוק אם לא שלטה בשתיהן כנ"ל עיי"ש. ועי' תב"ש ס"ק י"ט שכ' ג"כ דלגודל הפשיטות לא כתבו הפוסקים שצריך לקלוף הקרומים לבדיקה כנזכר דלא גרע מניקב או נגלד קרום א' (ועיי"ש בס"ק שאח"ז במ"ש שם בשם ההג"ה שהביא המהרש"ל) עיי"ש ועי' גה"ק אות א' מזה. ועי' בזכור לאברהם בקונטרס יוסף ובמנח"י בלק"י סוף ענף ב' שכ' מתשו' מטה יוסף סי' ה' ששמע מבודק מובהק בעת שנמצא מראה פסולה הי' קילף לעור שהמראה בו ונותן אותו העור על מקום אחר מבשר הריאה ואם הי' משתנה הי' מכשיר וסיים ע"ז במנח"י שם שנכון לעשות כן להוציא מחשש הדק שמחמת דקות העור אינו ניכר המראה עיי"ש:
סט אלא. עשמ"ח סעי' ט"ו שכ' דאם ניכר מבחוץ שמראה זו מראה מוגלא הוא ולא מראה העור בין בבועא ובין בטינרא מהני וא"צ בדיקה כלל עיי"ש ועי' בפרת"ב סעי' ס"א ורא"פ ס"ק פ"ה שכ' דמי שהוא חכם ומומחה ובקי שהוא ראוי לסמוך על בקיאתו שאינו מראה העור והוא רגיל בעבודה זו יכול לסמוך על בקיאתו אבל מי שאינו חכם ובקי טובא כ"כ ולבו נוקפו קצת אסור להקל וצריך בדיקה עיי"ש ועי' שמ"ח שם שכ' דכ"ז הוא במי שבקי להכיר מבחוץ שהוא מחמת המוגלא אבל אם אינו יכול להכיר ע"י אומדנא מבחוץ יש לו לפתוח ולהוציא המוגלא מתחת המראה או השער או הדם הנצרר ואח"כ יעיין בהקרומים אם חזרו למראה ריאה עיי"ש ועי' בראש יוסף בהג"ה שם ובבאורים סק"ט וחידושים ס"ק ל"ט וס"ק מ"א דאם רואה עכ"פ שיש תחתיו מוגלא או שער או דבר אחר ואף שאינו מכיר מבחוץ שאין המראה קבוע בהקרומים אפ"ה המקיל בהפ"מ שלא לבדוק הקרומים כלל אפי' כשהן לפנינו וגם אינו משגיח אם צבע המוגלא דומה למראה שבקרומים רק משליך אותו חלק הריאה עם הבועא לא הפסיד וכ"ז אם לא ראה להדיא שהמראה שבקרומים אינו דומה לצבע המוגלא אבל בלא"ה צריך לכ"ע בדיקה מדינא (ולענין בדיעבד אם לא בדק בזה עי' בדברינו להלן ס"ק ע"ד) וכ"ז הוא אם הבועא או הטינרא היא תחת המראה ממש אבל אם הבועא הוא בסמוך אצל המראה ולא תחתיו ממש עי' בדברינו להלן (ס"ק ע"ט):