אור ברסלב

דרכי תשובה - ב· רבי צבי הירש שפירא

סימן לג

סימן לב

סעיף א:

א ניטל הלחי. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שהוא בענין דליכא משום עיקור סימנים ועי' בכנפי יונה ריש סי' זה (בד"ה ומה) שעמד בזה דמה גדר וגבול יש לזה וכ' דבע"כ א"א להיות ניתר אלא בנגמם עד הסי' בענין שכולם קיימים וחיים בבשר עיי"ש וע' מ"ז ושפ"ד סק"א שכ' דהיינו שנעקר רוב הלחי עד מקום הסי' ולא עד בכלל והסי' מחוברים בבשר או שנתלש רוב הבשר ומיעוט שלם במקום א' עיי"ש ועי' בס' צמח צדק החדש בפסקים שבסוף סי' זה במהד"ק השני בסעי' א' אות א' ובקו"א שם סק"א שכ' דבהפ"מ יש להקל אפי' אם הלחי נעקר לגמרי מהבשר אם עכ"פ נשארו מעורים קצת בבשר שבלחי והמיעוט הוא במקום אחד וגם דבוקים היטב לאורך הצואר אבל שלא בהפ"מ יש להחמיר שכשניטל הלחי לגמרי מבשר או אפי' רובו לבד מהמקום שכנגד חיבורו להבשר כנגד הסימנים אם אין המיעוט מחובר במקום א' אעפ"י שכל הסי' מחובר אל הבשר שבלחי ה"ז פסולה משום עיקור סימנים אא"כ מקצתו מחובר אל הבשר כנגד הסי' במקום א' אז היא כשרה עי"ש: (ב) הלחי התחתון. כ' בימין משה ריש סי' זה מעשה בתרנגול א' שניקב לחי התחתון עד שיצא לשונו דרך הנקב והכשירו הגאון מ' שאול ז"ל אבד"ק האג עי"ש והביאו בצמח צדק החדש בפסקים במהד"ב שבסוף סי' זה סוף סעי' ב' אות ג' לדינא:

ג כשרה והוא שיכולה לחיות וכו'. עכו"פ דאף שאינה יכולה לחיות ע"י המראה והלעטה אינה טריפה רק מספק דיש בע"ח שיכולה לחיות אפי' בלא אכילה ושתי' רק ע"י ריח בלבד וכדומה ונ"מ לדין ס"ס וכדומה עי"ש. ועי' בב"א בש"ז ס"ק ג' שהניחו בצ"ע בזה אם להתיר בזה משום ס"ס כיון דעינינו רואות בחוש דבהמות וחיות שלנו אינם יכולים לחיות בלא אכילה ושתי' עי"ש ועי' במק"מ סוף סק"א שהניח ג"כ בצ"ע בזה עי"ש אמנם ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י מהגאון מ' משה ז"ל מווייסליץ שהשיג על גוף דברי הכו"פ הנ"ל כי המעיין בתשו' הרמב"ם יראה להדיא דס"ל דהוי ודאי טריפה וכן הוא משמעות כל הפוסקים עכ"ד אמנם בס' צמח צדק החדש בפסקים במהדורא בתרא שם סעי' א' אות א' ובקו"א למהד"ק השני ס"ק ד' כתב דהעיקר לדינא דלא הוי רק ספק טריפה עי"ש וכ"כ בס' דעת תורה ס"ק א' וכ' דמה"ט פשוט הוא דאם חיתה יב"ח יש להתיר עי"ש ועי' בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ס"א מה שהאריך בענין זה (וע"ל ס"ק ו' וס"ק י"ד): (ד) והוא שיכולה לחיות. עבאה"ט מ"ש מהט"ז פי' שתוחבין לה וכו' ועי' כנפי יונה מ"ש כיצד נדע לשער זאת ומה גדר וגבול יש לזה עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק א' מ"ש בזה וסיים בצ"ע ועי' פרי תואר סק"א שכ' דנראה שהכוונה היא אם ראינו שהולכת ומתמעטת א"נ כשמלעיטין אותה ממאנת ואינה חפצה בזה זה יגיד כי אינה חי' בהלעטה והמראה זו עכ"ל ועי' בס' צמח צדק החדש בפסקים במהדורא בתרא שם אות ב' שכ' דמ"ש הפר"ת שממאנת במאכל ר"ל שכשתוחבין לה מאכל למקום שיכולה להחזירה היא מחזירתו ה"ז אינה יכולה לחיות שהרי ממאנת במאכל עכ"ל. ועי' בשנות חיים סק"ב שכתב דזה פשוט הוא דלא שייך לומר שיכולה לחיות ע"י שיתחבו לה מאכל בתוך מעי' וכדאמרינן בש"ס שבת דף נ"ה גבי גמל דדוקא בגמל שמעי' רחבים ויכולין להאכילה כן היא דיכולה לחיות עי"ז משא"כ שאר בעה"ח דכשיתחוב לה לתוך מעי' א"א שלא ינקבו מעי' או הוושט עי"ש לדרכו:

ה שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה. עי' פרי תואר שם שכ' דכשאינה יכולה לחיות ע"י המראה והלעטה זה יגיד על הסי' שנעקרו ואעפ"י שחזינן שהם מעורין בבשר אפ"ה אמרינן שהבשר שבו מעורים הסימנים מת הוא ואין בו כח להחזיק הסימנים וחשוב עיקור הסימנים עכ"ל ועי' בשער המים ס"ק א' שכ' ג"כ לדרכו דטריפות זו הוא נכלל בדין עיקור סימנים והוא ממנין ותולדות עיקור עי"ש ויש בזה נ"מ גדולה לדינא עפמש"ל סי' כ"ד (ס"ק צ"ג) דבכה"ג נותנין עליו חומרי נבילות וחומרי טריפות עי"ש ואף שכ' הטור בלשונו דבאינה יכולה לחיות ע"י המראה והלעטה ה"ז טריפה ולא כ' נבילה לאו דוקא הוא שכן דרך הטוהמ"ח לכתוב טריפה אף על דבר שהוא נבילה וכמ"ש הש"ך סק"ה:

ו לחיות. עבאה"ט מ"ש בניטל הלשון עם הטלטולת ועי' כנה"ג בהגהות ב"י אות ח' ובשלחן גבוה לעיל סי' ל' מחודש ב' מ"ש בזה ועתב"ש ס"ק א' שהביא דברי הפר"ח בזה והעלה דהעיקר לדינא בזה כדעת הרוקח דהוי טריפה דכיון דניטל גם הטלטולת אינה יכולה לחיות ע"י המראה והלעטה ודינו כמו ניטל הלחי התחתון דטריפה מה"ט עי"ש ועי' מ"ז סק"ב שהסכים להתב"ש בזה עי"ש ועי' בס' צמח צדק החדש בפסקים במהד"ב שבסוף סי' זה סעי' א' אות ג' ובקו"א למהד"ק השני ס"ק ג' ועי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ב מחודש ג' שכ' בעובדא שאירע לפניו שנמצא מחט תחובה בעומק הלשון והיתה בשר הלשון שם מעופשת וסרוחה עד שאינה ראוי' לאכילה והכשירוה מטעם דאין טריפות בלשון ומחט זה מסתמא היתה טמונה תוך מאכל הבהמה ובאכילתה נתחב בלשון ולא הספיק לינקב הוושט ולא התורבץ עי"ש ופשוט הוא דדוקא בכה"ג שהי' רק בשר הלשון מעופשת הוא שהכשיר אבל אם הי' גם הטלטולת מעופשת טריפה וכמש"ל ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ט"ו מ"ש ע"ד המעשה שאירע שלאחר שנמכר כל הבשר במקולין נמצא אצל א' בתוך הלשון שלקח מבהמה זו שהי' בועא קטנה והמורה הכשיר הבהמה בפשיטות ואמר שאין זו שאלה כלל ואח"כ עמד א' וערער עליו והרעיש עליו העולם באמרו דכיון דניקב הלשון עם הטלטולת טריפה לכ"ע א"כ ה"נ י"ל שמא הי' הבועא במקום הלשון והטלטולת ויש חשש שמא הי' נימוק גם הטלטולת והשיב דיפה הורה המורה בזה שאין להחמיר כלל וא"צ לחוש לשמא נימק גם הטלטולת ואף מי שאינו אוכל משאלת חכם מותר לאכול מזה כי אין זה בגדר שאלה כלל ועי"ש עוד בסי' שאח"ז בתרנגולת שבלעה חוט מצמר גפן ונשאר ראש א' מן החוט תלוי מפי' לחוץ ודרסה ברגלה על החוט ונתלש מפי' הלשון עם העצמות שהם א' מצד זה וא' מצד זה וכמעט בלא טפה דם והתרנגולת לא חלי ולא מרגיש ואוכלת כדרכה אך השתי' אינה כ"כ כראוי כמקדם והלחיים הם שלימים והיא בריא' כשאר תרנגולת והשיב שהיא טריפה דאף שאוכלת כדרכה והיא בריאה ושלימה אפ"ה אין להכשיר דהלא ידוע דטריפה ודאי אף דחיתה יב"ח לא מהני דתלינן דהוי דרך גם וכיון דכ' הרוקח בלשונו דנימוק הלשון עם הטלטולת טריפה משמע דהוי ודאי טריפה ולא ספק ולכן גם שהיית יב"ח לא מהני בזה עיי"ש. ולפענ"ד היא חומרא יתירה דמסתברא דעכ"פ בכה"ג יש לסמוך על הפר"ח שהשיג על הרוקח וס"ל שאין זה טרפה דכיון שיכולה לאכול כדרכה מהיכי תיתי לומר שהיא בכלל אינה יכולה לחיות וא"ל דמשום שלא היתה יכולה לשתות כדרכה אוסרה דגם זה לא יתכן כיון דעכ"פ היתה יכולה לשתות ע"י איזה אופן ומה שהיא שותה שלא כדרכה מה איכפת לן ועכ"פ הו"ל להכשירה ע"י שהיי' והטלת ביצים דכיון דאין לזה מקור נאמן בש"ס רק הרוקח הוא הי' הממציא הראשון בזה והפר"ח חולק עליו ואם שאין בידינו להקל נגד הרוקח מ"מ עכ"פ בכה"ג שאנו רואין שאוכלת ובריאה כשאר עופות הבריאים שפיר מסתבר לומר דעכ"פ אינו רק ספק טריפה דמהני שיהוי ולידה ובפרט די"ל דגם להרוקח לא הוי רק ספק טריפה דעיקר היסוד שהעמיד דלדברי הרוקח הוי ניטל הטלטולת ודאי טריפה מדכתב סתם טריפה אינו נכון: דכמה פעמים נמצא בש"ע ובפוסקים לשון טריפה אף שאינו באמת רק ספק טריפה כנודע (ועי' בפרי תואר לעיל סי' כ"ו ס"ק כ' ובמ"ז לעיל סי' ל"א ס"ק א') ועוד דהא גוף האיסור דניטל הטלטולת הוא משום שאינו יכול לחיות ע"י המראה והלעטה (וכמ"ש התב"ש והביאו הטוטו"ד בעצמו בתשו' שלפ"ז) והרי גם בניטל הלחי שכ' במחבר נודע דעת גדולי האחרונים דלא הוי רק ספק טריפה משום דטריפות דאינו יכול לחיות על ידי המראה והלעטה לא הוי ודאי טריפה (וכמש"ל ס"ק ג') שוב ראיתי בדעת תורה ומי הדעת סק"ב שכ' ג"כ לדינא כמ"ש דנימק או ניטל הלשון עם הטלטולת וחיתה יב"ח או הטילה ביצים יש להקל וכן אם רואין שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה ואינה מתנוולת והולכת יש להקל בכל גווני עיי"ש ועי' בס' גנזי חיים (מהגאון מ' חיים פלאגי ז"ל) מערכת אות ט' ערך טריפות בד"ה לשון שכ' שהי' עובדא לפניו באווזא שהי' לשונה מדלדלת ונעקרה ממקומה בפנים ונמשכת לפנים למטה בגרון ונבלעת לתוך הגוף ויוצאת ונכנסת והטריף משום דאין ספק דבכה"ג יש בה משום עיקור סימנים עיי"ש ובכן צריכין ליזהר גם בנידון של הטוטו"ד הנ"ל לראות אחר זה דאם נראה שיש חשש עיקור סימנים חלילה להקל בשום קולא בענין זה דהוי חשש נבילה דאין שחיטה מועלת בו וע"ל סי' כ"ד סעי' ט"ו ובש"ך ושפ"ד שם ובדברינו שם באורך:

ומ"ש הבאה"ט דהטלטולת היא ערלת הגרון עבשו"ת טוטו"ד שם שכ' אגב גררא באמצע התשו' ע"ד שנשאל מהו הטלטולת. דבמקום העב שבלשון שהוא סוף הלשון נקרא טלטולת עיי"ש ולפ"ז משמע דאם נימוק או ניטל כל הלשון דהיינו צד העב עם צד הדק טריפה ועי' בשו"ת עמודי אש בקונטרס או"ה סי' י"א שהביא דברי הטוטו"ד הנ"ל והשיג עליו וכ' דמלשון הרוקח משמע דאף דנימק כל הלשון אפי' גם העב שבלשון כשר אא"כ נימק גם ערלת הגרון עיי"ש ועי' בדעת תורה שם שהשיג ג"כ על הטוטו"ד בזה והוכיח בראיות דמ"ש ניטל הלשון עם הטלטולת היינו שניטל עם העור החופה על פי הקנה המשפע בראשו ומכסה שם בעור כמו ערלה כדי שלא יקדים קנה לוושט וזהו ערלת הגרון אז טריפה אבל בלא"ה אף שניטל כל הלשון כשר עיי"ש:

ועיין בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ב' אות י"ד שכ' מתשו' פרי הארץ סי' ו' דאם יש לו ב' לשונות טריפה אם לא שיש להם שורש א' עיי"ש וכ"כ בבית אברהם בא"ז סק"ב לדינא עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בשלחן גבוה שם בעובדא כזו שבא לפניו בבהמה שהי' בלשונה ג' פיצולים והי' נראה כג' אצבעות ונסתפקו אם דיינינן כותרת ויתר כנטול ורבני דמתא הוכיחו דלא מקרי יתרת הואיל ויש לה שורש א' עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד שם שהביא דין זה מהעקרי הד"ט הנ"ל והשיג עליו וכ' דהן אמת דקיי"ל דיתר כנטול דמי אבל הנה זה דוקא בדבר שהיא טריפה מחמת עצמו אבל במה דאינו טריפה רק משום דאינו יכול לחיות ע"י המראה והלעטה לא שייך לאסור רק בניטל ממש אבל ביתר לשון אין לאסור די"ל שיכול לחיות ע"י המראה והלעטה עיי"ש וכ"כ בדעת תורה שם לדינא עיי"ש ועי' בשו"ת עמודי אש שם מ"ש בענין זה:

ז ע"י המראה והלעטה. עבאה"ט ועי' בס' צמח צדק החדש בפסקים במהד"ק לסי' ל"ג השני סעי' זה אות ב' ובקו"א שם ס"ק ב' שכ' דמלשון הבל"י נראה דלא בעינן דוקא שתקבל המאכל ע"י המראה וגם ע"י הלעטה דבחדא סגי וכל שיכולה לקבל המאכל עכ"פ ע"י המראה לבד אף שאינה יכולה לקבל גם ע"י הלעטה מהני אבל מלשון הפוסקים משמע דבעינן תרווייהו שתהא יכולה לקבל המאכל ע"י המראה וגם ע"י הלעטה ואם אינה יכולה לקבל ע"י הלעטה אעפ"י שיכולה לקבל ע"י המראה טריפה עיי"ש (ועי' בס"ק שאח"ז):

ח המראה והלעטה. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות א' שהביא בשם הדמש"א דהמראה היא אכילה והלעטה היא שתי' והשיג עליו דזה אינו דהלעטה היא ג"כ אכילה עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק ג' שהשיג ג"כ על הדמש"א בזה והביא ראיות לסתור דבריו עיי"ש אך לדינא הסכים הכנה"ג בעצמו בהגהת ב"י אות ו' לדברי הדמש"א בזה דבעינן שתוכל לקבל גם שתי' ואם אינה יכולה לשתות אע"פ שיכולה לאכול יש להטריף דאינה יכולה לחיות בלא שתי' עיי"ש וכ"כ במ"ז ושפ"ד סק"ב לדינא עיי"ש ועי' בשנות חיים ס"ק ב' ובש"ע התניא סק"ב ובשו"ת מהר"מ שיק חאו"ח סי' רע"ו:

ט והלעטה. עבאה"ט ועי' בכנפי יונה שכ' דפשוט הוא דכ"ז הוא בניטל או נימק הלחי והלשון עד שאינה יכולה לקבל מאכל ע"י המראה והלעטה אבל אם עלתה לה נפיחה בגרונה אע"פ שאינה יכולה לאכול ולשתות אפי' ע"י המראה והלעטה כשרה עיי"ש (וע"ל ס"ק קמ"ח) ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' מ"ד:

י חרטומו. עבאה"ט מ"ש מהדמש"א דניטל חרטום עליון דעוף טריפה ועתב"ש סק"ב שכ' ג"כ הכי דמ"ש הרמ"א להכשיר בניטל חרטומו של עוף דוקא בניטל חרטום התחתון אבל חרטום העליון אע"פ שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה טריפה דהוי ניטל לחי העליון דסעי' שאח"ז עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק א' ושפ"ד ס"ק ג' עיי"ש אמנם ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י על הל' שחיטה וטריפות מהגאון מ' משה מייזעלס ז"ל אבד"ק ווייסליץ בחידושיו לסי' זה שהשיג על התב"ש בזה והביא ראי' מלשון הרוקח סי' ת"ו דבעוף אף דניטל גם החרטום העליון כל שיכול לחיות ע"י המראה והלעטה כשר וכ' דכן הוא מסתבר דדוקא בבהמה טריפה בניטל הלחי העליון מטעם שבו קבועים החוטם והחיך עם הענבים המכסים לפי הקנה משא"כ בחרטומו של עוף העשוי מעצם ובסוף כלות העצם ולמעלה שמתחיל הנחירים של חוטם העוף שהם בתוך הבשר מלמטה נשאר שלם ומכסה לפי הקנה וא"כ מה בכך אם נטלו העצמות של מעלה ושל מטה כיון דהנחירים של החוטם קבועים בבשר שאצל הגלגולת וגם בחיך נשאר שלם שלא יקרה שום נזק עי"ז לקנה או לריאה ע"כ אם יכול לחיות ע"י המראה והלעטה כשר עכת"ד והאריך בזה בכמה ראיות ועי' בס' צמח צדק החדש במהד"ב שבסוף סי' זה סעי' ב' אות ב' ס"ק ד' מ"ש בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ס"א מ"ש בענין זה וכ' ע"ד שנשאל בעוף שנחתך מחרטום העליון רוב עצם הלבן ולא נשאר רק כל שהוא מהעצם וחי יב"ח והרב השואל הכשיר משום דאף דהתב"ש אוסר בעוף שניטל החרטום העליון מ"מ הא עכ"פ לא הוי רק ספק טריפה ומהני יב"ח כמו בכל ספק טריפה והאריך בזה ולדינא העלה דבחי יב"ח יפה הורה בזה להתיר עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ד):

סעיף ב

יא ניטל הלחי וכו'. ולענין אם נברא כן חסר לחי עי' בבית מאיר שצוה לעיין לקמן בש"ע סי' נ' והנה בש"ע שם יש ב' דעות בדבר שאם ניטל טריפה אם גם נברא חסר טריפה והרמ"א הכריע לסמוך בהפ"מ על המכשירין עיי"ש ועי' בדעת תורה סק"ג שכ' דבנ"ד יש להתיר בנברא חסר לחי בפשיטות אפי' שלא בהפ"מ כיון דבלא"ה יש מתירין אפי' בניטל עיי"ש:

יב להרמב"ם טריפה. פי' אעפ"י שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה. ש"ע התניא סק"ד ועי' בהגהות החת"ס על היו"ד במהד"ק (הנדפס מחדש ביו"ד דפוס לבוב) שהניח דין זה בצ"ע מהא דלקמן סי' ע"ט סעי' א' מצא בהמה שפי' חתוך וסיים בצ"ע עיי"ש:

יג טריפה. עבאה"ג מ"ש הטעם שאין כמוה חי' ועבשו"ת טוטו"ד תניינא סי' י"ב ובס' צ"צ החדש בפסקים שבסוף סי' זה במהד"ק לסי' ל"ג השני בקו"א סק"ד ובס' דעת תורה סק"ג:

יד וראוי לחוש לדבריו. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ה' ועי' בשלחן גבוה ס"ק ד' וכ' בכו"פ דאף דמחמירים בזה מ"מ אינו אלא ספק טריפה דאיכא בע"ח דאפשר שטבעם חזק ואפשר לחיות לבל יזיק להם הרוח עיי"ש ועי' בחידושי מהרא"ל צינץ שכ' שדברי הכו"פ אינם מוכרחים בזה עיי"ש אמנם בדעת תורה סק"ג הביא ראי' לדברי הכו"פ וע"כ אם שהה י"ב חודש יש להקל והנה מ"ש שם עוד בדע"ת דהמקיל גם בלא שהיית יב"ח יש לו על מה לסמוך עיי"ש לא נהירא לפענ"ד כי בכנה"ג שם מביא כמה פוסקים שהחליטו לדינא לאסור ומי הוא שיקיל ראש נגדם:

טו לדבריו. עש"ך סק"ג הטעם משים שמא יכניס נשימת הרוח ויקרר הריאה ועי' בשו"ת צמח צדק סי' ע"ו באמצע התשובה מ"ש בענין זה ועי' בדעת תורה שם שכ' אבל אם ניטל השפה העליונה כשר בפשיטות אף שניטל כולו דאינו בכלל לחי העליון דדוקא מה שלמעלה מן הקנה שבו החוטם סמוך לגלגולת הוי לחי העליון משא"כ סביבות הפה עיי"ש:

סעיף ג

טז וושט או תורבץ הוושט. ע"ל סי' כ' סעי' ב' מהו תורבץ ועי' בשו"ת שבו"י חלק ג' סי' נ"ט ועי' בשו"ת כנים מאירות חלק א' סי' א' שכ' גבול לידע בחתיכה של צד הראש איזה היא בכלל וושט ואיזה היא בכלל חיך שאין נקב משהו פוסל בו דמקום החיך ידוע שאין לו אלא עור א' והוא בהיר ונמוך קצת עיי"ש ועי' בס' בית יצחק חלק ג' בעמודי זהב ס"ק ט' שהביא דבריו וכ' דמקיצור לשון הפמ"א א"א להבין על נכון עדיין איזה הוא החיך והיכן מתחיל הוושט ועד היכן מגעת מקום התורבץ עד ששאל להרב מ' שמעון ז"ל והראה לו באצבע מה שיש לו בקבלה מגדולי בעלי הוראה שהתורבץ הוא עד תחת השיפוי כובע הוא העשוי למעלה כמו בערשטי"ל וכשמונח בשוה מתוח וכל מה שלמטה מן הבערשטי"ל הוא בכלל תורבץ הוושט ונקיבתו במשהו וכל מה שלמעלה ממקום זה הוא בכלל החיך ואין הנקב פוסל בו עיי"ש וכ"כ בס' כרם שלמה בסי' זה בדיני וושט ובשו"ת יהודא יעלה חיו"ד סי' ע"ב ובשו"ת מהר"ם שיק חוי"ד סוף סי' מ"ו עיי"ש ועי' בס' מנחת הזבח בהל' שחיטה כלל י"ב בעשרון סוף ס"ק ח' ובדעת תורה סוף סק"ח ועי' בס' דברי יוסף סי' קע"ז שהביא דברי הבית יצחק הנ"ל והשיג עליו והעלה בראיות דגם למעלה מן הבערשטי"ל הוי בכלל תורבץ עיי"ש באריכות ועי' בס' תורת זבח הספרדי מערכת אות ו' סי' נ"ב סעי' כ"ה וכ"ו שכ' שהי' עובדא בבהמה שהי' לה בצוארה מכה מלא מוגלא סרוחה למעלה ממקום שחיטה וכ' דאם היא למטה מחצי שיפוי כובע יש לאסור כי בדק הרבה פעמים וראה שהוושט מתחיל מחצי שיפוי כובע ולמטה ויש חשש לנקיבת הוושט וכו' זולת אם הוא למעלה מחצי שיפוי כובע אין לחוש דעד אותו מקום כבר כלה הוושט עיי"ש ועי' בתב"ש לעיל סי' כ' ס"ק י"ב שכ' דהואיל ויש פוסקים דס"ל דלא מקרי תורבץ כ"א משהו בעלמא ואנן לא ידעינן שיעורו ע"כ יש ליתן עליו חומרי נבילות וחומרי טריפות בכל מקום עד הלחי דדילמא פחות הוא עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' כ' ס"ק כ"א) ועי' בס' צמח צדק החדש בפסקים במהד"ב שבסוף סי' זה סעיף ג' סק"ב וס"ק י"א אות ה' מ"ש בזה ופסק לדינא דאין להחמיר בזה כ"כ דעכ"פ ברוחב אצבע מן הלחי השוו רוב הפוסקים דהוא תורבץ כמבואר בב"י לעיל סי' כ' וזהו בין בגסה בין בדקה ובעוף לפי גדלו וקטנו עיי"ש:

יז או תורבץ הוושט. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דנקיבת תורבץ הוושט הוי רק טריפה ולא נבילה ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ז' מ"ש בזה ועי' בשו"ת פני משה חלק ב' סי' קכ"ז וקכ"ט ועי' בשלחן גבוה סק"ו מ"ש ע"ד הפני משה בזה עיי"ש ועשפ"ד סק"ה שכ' דאפי' נפסק רוב התורבץ אפ"ה לא הוי נבילה רק טריפה עיי"ש ועמ"ז לקמן סי' ל"ד ס"ק א' ועי' בש"ע התניא ס"ק ז' שכ' שזה תלוי בפלוגתא דלעיל סי' כ"ו בטור בנפסק רוב הסי' אי הוי כמאן דמונח בדיקולא ע"ש ועד"ק סוף ס"ק ו' שכ' דמה"ט כיון דקיי"ל כהש"ך דניקב התורבץ לא הוי רק טריפה ואין בו חזקת איסור ע"כ אם יש נקב ויש לתלות שנעשה ע"י משמוש ידא דטבחא תולין עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כ"א אות ח' ובדעת תורה סק"ז:

יח תורבץ הוושט שניקב. ואם ניטל תורבץ הוושט טריפה. שער המים סק"ה בד"ה אם עיי"ש (וע"ל סי' נ' סעיף ב'):

יט הוושט שניקב. עי' בש"ע התניא סוף סק"ז ובשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ד שכ' דאפי' שחט שלא במקום נקב הוי נבילה ודלא כדעת המקילין בזה עיי"ש ועי' בשו"ת הר המור (מהגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל) סי' ח' מה שהאריך בזה וכ' דלדעת הש"ך דס"ל דניקב הוושט הוי ודאי טריפה מחיים אלא דאין השחיטה מועלת בו (וע"ל ס"ק כ"ג) י"ל בעוף ששחט הקנה לבדו יצא מידי נבילה עיי"ש ועי' במק"מ סק"ד מ"ש בזה ועי' בשו"ת בית שמואל אחרון חיו"ד סי' כ"ה (ועי' במקומות שציינתי לעיל סי' כ"ו סק"ג):

כ שניקב. עפת"ש מ"ש מהנו"ב ועתב"ש לקמן סי' מ"ו סק"ב דפסק ג"כ להחמיר בזה דבשר אינו סותם עיי"ש וכ"כ בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' א' דין ט"ו עיי"ש אך בשו"ת שבות יעקב חלק ג' סוף סי' נ"ט כ' דאם ניקב תורבץ הוושט במקום דבוקו בלחי כשר שבשר הלחי הוא סותם עיי"ש ועי' ביד אפרים שהביא דבריו בזה וסיים דבמקום התורבץ גם הנו"ב מודה דמהני סתימה עכ"ל ועי' במק"מ סק"ב שהביא דבריהם בזה ומפרש דברי היד אפרים בזה דר"ל דמש"ה גם הנו"ב מודה בזה משום דודאי לא ינתק מהלחי בשביל עה דגמד ופשט וסיים אמנם להתב"ש אף בזה אסור עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כ"א אות ז' ואות ח' מ"ש ע"ד הנו"ב בזה ועי' בס' בית יצחק חלק ג' בתבה"ב סק"ג שהביא בזה בשם הרב מהר"ש ראבד"ק פעסט שנו"נ בזה עם הגאון ר' משה מינץ ז"ל אבד"ק אובן והסכים עמו להתיר בתורבץ שהבשר סותם בו וסותר כל ראיות של התב"ש עיי"ש ועי' מזה בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' מ"ו ועבשו"ת יהודא יעלה (למהר"י אוסאד ז"ל) חיו"ד סי' ע"א אות ב' שנשאל ג"כ אודות זה ורצה השואל לומר דנהי דלא מהני גם בחלק הוושט שבצד הראש סתימת בשר אם ניקב שם כמ"ש התב"ש והנו"ב מיהת קרום שעלה מחמת מכה י"ל דגם לדידהו מהני בי' כיון שהבשר סותם ומגין על הקרום והוא ז"ל דחה דברי השואל בשתי ידים והביא ראיות דלא מהני סתימת בשר אפי' ביש קרום מחמת מכה עיי"ש ועי' בדבריו בתשו' שאח"ז ועי' בס' דעת תורה סק"ח מה שהאריך בזה והעלה דגם בניקב הוושט למעלה סמוך לראש ודבוק בבשר לשיטת רוב האחרונים לא מהני סתימה גם בתורבץ אך המקיל גם בתורבץ אם דבוק היטב סביב וסריך בבשר יש לו על מה שיסמוך וע"ש עוד בס"ק שאח"ז מה שהאריך לענין אם ניקב הוושט או שיש בו מכה וקלקול מעבלע"ב ויש שומן דבוק היטב אם הוא סותם והביא מכמה מקומות והעלה לדינא דהיכא שיש עוד סניף בלא"ה להקל המקיל בהפ"מ יש לו על מה שיסמוך עיי"ש (וע"ל ס"ק כ"ד ולהלן סי' מ"ו ס"ק י"א):

כא לחללו. עי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' מ"ג בפרה שאכלה חתיכה גדולה של תפוחי אדמה וחנקה בגרונה וכשראו שאין יכולין לעזרה שחטוה והכשירה השוחט ואמר שבדק הוושט מבחוץ ולא הי' שום ריעותא והמורה רצה להטריפה יען נסתם חלל הוושט ואין הוושט יכול לפעול פעולתו כמ"ש לקמן סוף סי' מ"ו בבועות שבדקין והשיב שזה חומרא יתירה דאין זה דמיון להא דבועות שבדקין הנ"ל דהתם הוי הבועות ענין חולי וא"א שתתרפא כמו רגע והוי סופה למות משא"כ בזה דהוי דרך מקרה א"כ י"ל דבין לילה יעבור וירד למטה כאשר יתעכל קצת בשעה חדא ולא תמות וכו' ובנ"ד לא הי' צריך לבדוק הוושט ובפרט כשבדקו ולא נמצא שום ריעותא שיש להתיר בכל ענין עיי"ש:

כב בכל שהוא. עי' בס' שער המים סק"ה שכ' דמ"ש המחבר וכל הפוסקים כאן ניקב לאו דוקא הוא דה"ה אפי' לא ניקב רק שהבשר רע מעבלע"ב כמו מוגלא טריפה אך בענין שיהיה דוקא הבשר רע משני הצדדים אבל אם מצד א' הוי הבשר בריא וטוב רק מצד הב' נתקלקל באופן הנ"ל ודאי כשרה דלא גרע מניקב א' מהם דלקמן בסעי' שאח"ז עיי"ש (וע"ל סי' מ"ו סק"ו):

כג נבילה. עבאה"ט ועפת"ש סק"א ועי' שפ"ד סק"ה ובשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סי' י"א ובשו"ת טוטו"ד תניינא סי' י"ג מזה ועי' בפר"ח וכו"פ שכ' לדינא דמחיים הוי טריפה אלא שאין השחיטה מועלת בו והוי כמו שנתנבלה בשחיטה עיי"ש אולם בדגול מרבבה ובס' תפארת למשה על היו"ד כאן העלו לדינא דמחיים חל עלה איסור נבילה עיי"ש וכ"כ בש"ע התניא סק"ז עיי"ש ועי' בגה"ק אות א' מ"ש בביאור דבריהם בזה באורך ועי' בתב"ש ס"ק ה' שפסק דהוי ספיקא דדינא וצריך לתת עליו מחיים חומר נבילות וחומר טריפות ונ"מ לענין או"ב וחלב וביצים עיי"ש וכ"כ בשפ"ד סק"ד עיי"ש ועי' בשו"ת צמח צדק, החדשות חיו"ד סי' כ"ג מ"ש בזה והעלה דאם דלדינא צריך להחמיר ולתת עלי' חומרא דנבילה וחומרא דטריפה ולחוש בכ"מ לחומרא מ"מ בהפ"מ יש לסמוך באו"ב להקל ולומר דהוי נבילה עיי"ש (ועי' בס' נחל אשכול שעל ס' האשכול בהל' שחיטה סי' י"ג) ועי' מזה עוד בספרו צמח צדק החדש בפסקים שבסוף סי' זה במהד"ב סעי' ג' ס"ק א' ובקו"א שם סק"ה ועי' בגה"ק אות א' ובשו"ת אמרי נועם (מהגאון מ' יואב ז"ל) סי' י"ז ובשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כ"א ובשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' א' ובשו"ת בית שמואל אחרון חיו"ד סי' כ"ה ובס' מי נפתוח פרפר ג' ועבשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ב' סי' מ"ו וחלק ד' סי' ק"ח מ"ש ע"ד הס' מי נפתוח בזה ועי' בשו"ת תועפות ראם חאו"ח סי' ה' ובס' דעת תורה בפתיחתו לה"ש אות כ"ה ובסי' זה אות ו'

סעיף ד

כד שני עורות יש לוושט. עי' בס' ערוגות הבושם לקמן סי' ל"ה אות ז' (בד"ה ולכאורה) שנתעורר אגב אורחי' מה יהי' אם נמצא שלשה עורות בוושט אם נימא כל יתר כנטול דמי והוי כאלו אין לו עור החיצון וממילא דאם עור הב' ניקב לבד טריפה לדינא כ' דאין להחמיר דהא קיי"ל בכ"מ דסתימת בשר מהני א"כ ממילא דבנ"ד לא שייך לומר כל יתר כנטול דהא כל שיש סתימה יותר עדיף טפי ולא שייך בכה"ג לומר כל יתר כנטול דאדרבה הקרום הנוסף הוא מתקן שהוא סותם לפנינו עיי"ש אבל לפמש"ל (ס"ק כ') דסתימת בשר אי מהני הוא פלוגתת האחרונים לכאורה צ"ע ועי' בס' תפארת למשה שכ' בטעמא דשניהם לבנים טריפה משום שיש ב' עורות פנימיים ויתר כנטול דמי עיי"ש הרי מבואר מדבריו ג"כ דביתר עור בוושט שייך לומר יתכ"נ אמנם יעוין בדע"ת ס"ק כ"ג שכ' דכל הפוסקים לא ס"ל כטעם זה ועיי"ש עוד להלן בסי' מ"ט ס"ק ג' שכ' להדיא דביתר עור בוושט לא שייך יתכ"נ דהוי כיתר חצי אבר לבד ולא אמרינן יתכ"נ דלא הוי יתרת רק כעין דלדול עיי"ש (וע"ל סי' מ"ט ס"ק ג'):

כה ניקב אחד מהם כשרה. אפי' לא עלה בו שום סתימת קרום. כנה"ג בהגהות הטור אות י"ב ושלחן גבוה ס"ק ט':

כו אחד מהם. עט"ז ס"ק ט' שכ' דבניטל עור א' לגמרי הי' אפשר להתיר אבל למעשה אין לסמוך להקל עיי"ש ועי' ש"ך ס"ק ט' שכ' דהיכא דלקוי רוב עור החיצון טריפה עיי"ש ועתב"ש ס"ק ט' שכ' דכשנגלד עור א' במקצת כשרה אבל ברובו טריפה עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק ט' ובש"ע התניא ס"ק ט"ו ועי' במק"מ סוף ס"ק י"ח שכ' דה"ה כשיש בועות רצופות בעור א' ברובו הוי כלקוי רובו וטריפה עיי"ש ובד"ק ס"ק א' במוסגר שם ועמ"ז ס"ק ח' שכ' דבניקב עור א' ועור הב' נשתנה קצתו אין בידו להטריף עיי"ש. ומ"ש הט"ז דכשהוא לפנינו והוא לקוי גרע טפי עיין בשאלות ותשובות פנים מאירות חלק א' סי' א' דין ג' שכ' כן לדינא דאם נלקה רוב עור הפנימי טריפה לכ"ע אפי' להמכשירין נקבו זבל"ז בכ"מ עיי"ש ועי' בס' שבילי דוד על היו"ד בסי' זה אות ו' בד"ה וכתב עוד שכ' דפשוט דאין חילוק בין פנימי לחיצון לענין זה עיי"ש:

כז מהם. עי' כנה"ג לעיל סי' כ' בהגהות ב"י אות י"א שכ' דבתרנגולים שלנו אי אפשר להבחין ולידע שיש בהוושט ב' עורות שא"א לקלוף זה מזה עיי"ש ועי' בדעת תורה סוף ס"ק כ' (וע"ל ס"ק נ"ד וס"ק ע"א): (כח) כשרה. כ' בפרי תואר סק"ד דאפי' נסדק א' מהם מתחלתו לסופו לארכו או לרחבו כשר עיי"ש (ובדקדוק כ' נסדק דהיינו בלי חסרון כמש"ל סי' ל"ד סעיף ז' אבל אם יש חסרון בהסדק בודאי טריפה כשהוא ברובו וכמש"ל ס"ק כ"ו):

כט ניקבו שניהם. עד"ק סק"א שכתב דאם אירע שהיה נקב בקרום א' דהוושט ושחטוהו במקום הנקב אסור דיש לחוש שהיה הנקב גם בעור הב' ובמקום נקב שחטוה ועיי"ש עוד בד"ה בא לפני שכ' דכשיש בועות בעור הוושט ושחט במקום הבועות חיישינן שמא במקום השחיטה היה הבועא מפולש גם בקרום הב' עיי"ש ועי' במק"מ סק"ו וס"ק י"ג וי"ד:

ל ואפי' עלה בו קרום. ואפי' עלתה בו סתימה עבה לא מהני דאינו מתקיים. דכיון דאין יסודו דבר המתקיים סופו להתפרק. רש"י. ועי' בפר"ח סק"ו ובשער המים סק"ו ועי' בס' האשכול בה"ט סי' י"ז שכ' דקרום שעלה מחמ"כ אע"ג דמתקיים ימים רבים סופו לסתור וכנסתר מעיקרא דמי וכו' ועיי"ש בנחל אשכול ועי' בס' דעת תורה בפתיחה לה"ט אות כ' ועי' בס' צמח צדק החדש במהד"ק לסי' ל"ג השני סעיף ד' סק"ב מ"ש מדברי הפלתי דלקמן סי' ל"ו סק"ד ותב"ש ס"ק י"ד ובס' דעת תורה ס"ק י"א ועי' בתורת יקותיאל לקמן סי' מ"ד סק"ו (וע"ל סי' ל"ו ס"ק ס"א וסי' מ"ז סק"ה) ועי' בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' א' אות י"ב שכ' דלפעמים רואין בוושט כשקולפין שנשאר בעור א' כמין צלקת ולפעמים נמצא כמו גידין לבנים וקשים הם יותר מבשר הוושט ונראה לעין כל שהיה קרע רק שהבריא ונתרפא והוי קרום שעלה מחמ"כ בוושט שאינו חשוב קרום עכ"ל וכ"כ בס' בית יצחק חלק ג' סעיף ח' ובעמודי זהב שם ס"ק י"א לדינא שיש להטריף בנמצא צלקת דכל שנמצא בו קמט (ובל"א העפ"ט) או שנמצא בו גידין לבנים טריפה כיון דדרך הוושט להיות שוה בכל מקום וזה שאנו רואין שנקמט במקום א' או שיש כעין גידין ודאי שהיה קרע במקום הזה ונתרפא עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' קע"ה מה שפלפל בענין זה וכ' דלדעתו אין להטריף בצלקת בוושט דאין הכרע שהיה נקב במקום זה די"ל דמעולם לא היה שום נקב מעבלע"ב רק שהיה בועא במקום זה וע"י המכה נעשה זה הקמט אבל לא היה מכה המטרפת וע"כ כ' דאף אם אנו רואין שנכנס הקמט בעומק העור ואינו עובר ע"י גירור אין לאסור דאין ראיה מהקמט שהיה נקב מעבלע"ב בקרום והביא ראיה מדין קמט המבואר להלן סי' ל"ז סעיף ג' ברמ"א דקמט בריאה לא הוי ריעותא המטרפת והרי נודע דקרומי הריאה דקין מאד יותר מקרומי שאר אברים וכמ"ש הש"ך לקמן סי' מ"ת ס"ק ל"ב ואם בקרומים דקין שבריאה לא הוי הקמט סי' שהי' שם נקב מכל שכן בקרומי הוושט שהם עבים ביותר דאין להחזיק ריעותא לומר שניקבו והאריך להביא עוד ראיות וסברות לדבריו אך כ' דכיון דהפנים מאירות אוסר להדיא בזה וכל המורים מחמירים אחריו ע"כ אין לסמוך להקל לענין מעשה ואין להכשיר אלא אם גוררין הצלקת ועובר ואינו מעבלע"ב והבשר תחתיו שלם וכן הוא נוהג עיי"ש ולפענ"ד יפה עשה שלא סמך על דבריו להורות קולא בזה כי כל ראיותיו שהביא מדין קמט בריאה דמכשירין אינו ראיה להקל בצלקת דקמט לא דמי לצלקת ומ"ש דאין לומר דקמט לחוד וצלקת לחוד עי' בדברינו להלן (סי' ל"ו ס"ק נ"ט) שדחיתי ראיותיו והעליתי דבע"כ העיקר הוא דקמט לחוד וצלקת וגידים לבנים לחוד דהוא קרום מחמת מכה עיי"ש (ועיי"ש עוד בדברינו בס"ק רכ"ב וס"ק רמ"ו) שוב ראיתי בכנפי יונה בחידושיו לסי' זה על ש"ך ס"ק כ"א בד"ה והנה שכ' כן להדיא לדינא דכל שנראה בעור הפנימי כמין צלקת עד שיש לחוש שמא הוא קרום מחמת מכה י"ל דכ"ע מודים לאסור ודלא כדעת המקילין בכך עיי"ש באורך וכן הוא המנהג בכל גלילותינו להחמיר בזה בלי שום צד נטי' לקולא:

לא עלה בו קרום עי' בשו"ת פנים מאירות ריש חלק א' שחקר בניקב זה שלא כנגד זה ועלה קרום בא' מהם אי מהני דאפשר דכיון שיש כאן סתימת השני גם קרום שעלה מחמת מכה מהני אפי' לאחר דאיתרמי אהדדי עיי"ש ועי' במ"ז ס"ק ד' שהביא דבריו וכ' דפשיטא דלא מהני עיי"ש ועי' שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כ"א שהביא ראיה לדברי הפרמ"ג להחמיר עיי"ש. ועי' עוד במ"ז שם שכ' דכשעלה קרום בא' מהם עד שלא ניקב השני י"ל דמועיל הסתימה דכיון שבשעה שניקב עדיין לא נטרף לא הוי קרום שעלה מחמת מכה וגם לא שייך בזה דטריפות חוזר לכשרות דהא כשעלה בו קרום לא נטרף עדיין וכ' דלפ"ז בניקב זה (שלא) כנגד זה ובא' יש קרום מחמ"כ לא הוי רק ספק טריפה דשמא עלה הקרום בטרם ניקב בפילוש וכ' דלפ"ז אם היו הנקבים מרוחקים הרבה זה מזה יש להקל משום דזה לא הוי רק איסור דרבנן ומועיל ס"ס כזו דשמא לא איתרמי אהדדי עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ז) ועי' בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' בהגהות הט"ז סק"ד שהשיג על הפרמ"ג וכ' שהוא קולא גדולה עיי"ש ועי' בגה"ק כאן אות ב' ובספר ערך השלחן אות ג' מ"ש על דברי הפנים מאירות הנ"ל והעלו דאפי' נקבו זה שלא כנגד זה ובא' עלה קרום מחמ"כ הוי ודאי טריפה דהסתימה לא מהני כלל בזה ושכן נראה מלשון הטור עיי"ש ועד"ק סוף סי' מ"ח שהשיג ג"כ על קולא זו ופסק להחמיר עיי"ש ועי' במק"מ סק"ט שכ' שכן עיקר להחמיר עיי"ש ועי' מזה בשו"ת כתב סיפר שם אות ט' ועי' בס' דעת תורה בפתיחה לה"ט אות ל"ג ול"ד מ"ש בענין זה והעלה דהעיקר כדעת המ"ז בזה דאם נמצא בפנימי גידין וצלקת והחיצון ניקב הוי רק ספק טריפה וכדעת המ"ז ודלא כהחולקים עליו עיי"ש ועי' בס' צמח צדק החדש בביאורו לש"ע שבסי' זה ובקיצור דינים שלו שבסוף סי' זה סק"ג ובמהר"ק לסי' ל"ג השני סעיף ד' סק"ב מ"ש בזה וכ' דאם לא היה ריחוק מקום ביניהם אף שהיה זה שלכנ"ז יש להחמיר דאף שיש ליתן מקים לדברי הפמ"א בזה מ"מ לענין הלכה יש להחמיר מטעם אחר משום דאפשר דאין הסתימה דמקרום מחמת מכה הגנה כ"כ דכיון דאוכלת וצועקת ואין הקרומים נוחים במקום א' י"ל אין זה סתימה כ"כ אך אם היה ריחוק מקום ביניהם כגון שא' למעלה והב' למטה או אפי' החצי וושט מפסיק ביניהם יש להקל עיי"ש:

לב ונסתם. עי' במ"ז שם שנסתפק בעלה קרום מחמ"כ אם מהני שהיי' י"ב חודש עיי"ש ועי' בס' נחל אשכול שעל ס' האשכול בה"ט סי' י"ז שהוכיח מלשון האשכול דאפילו חי יב"ח לא מהני בקרום שעלה מחמ"כ עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר שם סוף אות ט' מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה ועי' בס' דברי יוסף סוף סי' רי"ב ובספר דעת תורה בפתיחה להלכות טריפות אות כ' וכ"א מה שכ' בזה והעלו שניהם דכשתי:

י"ב חודש מהני הסתימה עיי"ש:

לג ואפי' ניקבו זה שלכנ"ז. עי' תבואות שור ס"ק ו' דאפילו נקב א' בוושט והב' בתורבץ אסור עיי"ש ועי' מק"מ סוף סק"ח שהביא דבריו בזה וכ' שצ"ע אי' הוי נבילה עיי"ש (ועי' בס"ק שאח"ז):

לד אסורה. עי' פלתי סק"ב אות ו' בד"ה וגם שכ' דלא יתכן לומר דניקבו זה שלא כנגד זה יהיה נבילה דהא באמת מגין א' על חבירו רק דהואיל דמתרמין אהדדי אסורה א"כ לא שייך לומר דיהא נבילה דהא כל זמן שלא יזדמן אין כאן תכלית החולשא שנקרא נבילה וכאלו מתה דאם יתקיים כך ולא יזדמנו הרי הוא כשר לגמרי ובשביל שהתורה אסרה מחמת שסופה להזדמן בשביל כך אין כאן תכלית החולשא שיהא נבילה ודי שיהא טריפה עיי"ש לדרכו וכ"כ במ"ז סק"ד דהוא רק טריפה עיי"ש ועי' בס' צמח צדק החדש במהד"ב לסי' זה סעיף ד' סק"א ובקו"א אות ו' וביד אברהם בגליון היו"ד כאן ובמק"מ סק"ח שהוכיחו מלשון הרמב"ם דהוי נבילה מדאורייתא עיי"ש ועי' בקונטרס נועם מגדים על הפרמ"ג (מהגאון מלבוב ז"ל) שכ' דמדברי הט"ז נראה דס"ל ג"כ כמ"ש הכו"פ והפרמ"ג דלא הוי רק טריפה ולא נבילה ומתרץ דבריהם שלא יקשה מלשון הרמב"ם הנ"ל עיי"ש ועי' בישועות יעקב סק"ג מ"ש בזה והעלה דהוא ודאי טריפה וספק נבילה עיי"ש (וע"ל ס"ק כ"ג):

לה שניהם מרוח א'. עי' פרי תואר סק"ד ועתב"ש סק"ז מ"ש בזה וכ' דכיון דמלשון הפוסקים שכתבו סתמא לא משמע לחלק בין ניקב מרוח א' או משתי רוחות, ומשמע דס"ל להטריף בזה שלא כנגד זה אפי' משתי רוחות ולא חלקו בין אורך לרוחב אך מ"מ הואיל והאחרונים חלקו בדבר ומקילין בניקבו בב' רוחות זה שלכנ"ז נקטינן כוותייהו ובלבד שיהא נקב זה ברוח זה וזה ברוח שכנגדו עכ"פ אבל ברוח שבצדו יש להחמיר דאכתי אפשר דליתרמי אהדדי כשמחזרת ראשה עיי"ש ועי' בשער המים סק"ז והנה בס' שנות חיים ס"ק ח' השיג על התב"ש בזה והעלה בראיות דבשני רוחות אין חילוק בין רחוקים או קרובים ואפי' קרובים זה לזה מותר עיי"ש אבל בש"ע התניא ס"ק י' ובס' צמח צדק החדש בפסקים שם כ' לדינא כהתב"ש להחמיר דבעינן שיהא בשתי רוחות ממש אבל בלא"ה אף שהוא בצדו אסור עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"ג:

לו דאפשר דמתרמי אהדדי. כ' במ"ז סק"ד דע דיש לחקור בניקבו זה שלא כנגד זה אם הוא ודאי טריפה או ספק וכתב דהוי ספיקא דאורייתא ולא ודאי ומלשון המחבר שכ' אפשר דמתרמי אהדדי משמע דהוי רק ספק טריפה עיי"ש (ועי' עוד בדבריו בס"ק ה') ועי' במק"מ סק"ח שהפליא על דברי הפרמ"ג בזה דלדבריו כשנקבו לפנינו זה שלא כנגד זה ישחוט מיד בטרם דמתרמי אהדדי ויהיה כשר ובאמת דעת הכו"פ דטריפה מיד אפי' אי לא איתרמי עדיין אפ"ה אסור מיד ע"ש סופו כיון שלא ימלט שלא יתרמי כן לאחר הימים וא"כ ממילא דהוי ודאי טריפה עיי"ש ועי' בישועות יעקב סק"ג מה שהאריך בזה והביא ג"כ דברי הכו"פ הנ"ל ועי' בקונטרס נועם מגדים (מהגאון מלבוב ז"ל) על הפרמ"ג מ"ש ליישב דעת המ"ז בזה ועי' עוד בדבריו בתשו' שואל ומשיב רביעאה חלק ג' סי' נ"ז מ"ש בזה ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ח' באמצע התשובה שהעלה ג"כ דהוי ודאי טריפה עי"ש ועי' בשו"ת נחלת אבות סי' ו' ובשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כ"א אות ח' ובדעת תורה סק"ו ובס' צמח צדק החדש בפסקים במהד"ב שבסוף סי' זה סעי' ד' סק"א ובקו"א שם סק"י (וע"ל ס"ק ל"ד):

לז דמתרמי אהדדי. עבאה"ט מ"ש מהט"ז בשם המהרש"ל ועי' במהרשד"ם חיו"ד בקיצור ה"ט שלו שכ' דאם ניקב קרום א' למעלה וקרום א' למטה דא"א לפגוש זה בזה כשר עי"ש ועי' בשער המים סק"ז שכ' שדברי המהרשד"ם הם מרפסין איגרא שהוא היפוך ממ"ש הוא בעצמו לעיל בדעת רש"י וכל הפוסקים דברוח א' אפי' רחוקים הרבה ואפי' א' למעלה וא' למטה טריפה עי"ש באריכות וכ"כ בתב"ש ובמ"ז סק"ד לדינא לאסור בזה ועי' בפרי תואר סק"ד שכ' ג"כ דאף כשהנקבים רחוקים זה מזה הרבה אפ"ה אסור לעולם עי"ש ועי' במ"ז שם שכ' דמ"מ דכשמרוחקים הרבה זמ"ז, עד שלפי דעתנו א"א דמתרמי להדדי לא אסור רק מדרבנן משום לא פלוג עי"ש. והנה השיעור בזה דנימא דא"א דגמדא ופשטא עי' בפרי תואר שם שכ' דכשיש ביניהם כחצי אורך הוושט מפסיק ביניהם מסתברא דלא אפשר דאיתרמי אהדדי עי"ש ועי' בס' צמח צדק החדש, בפסקים שבסוף סי' זה במהד"ב סוף סעי' ד' ובקו"א סק"ז מ"ש בזה:

לח וכ"ז לא מיירי וכו'. עט"ז סק"ו שכתב דאף דניכר שהנקב בא מחמת חולי אין להתיר אלא היכא דבחיצון אין ניכר שום חולי ועי' בדבריו להלן ס"ק י"ח דר"ל בכולו אבל אם ניכר רק במקצתו כשר עי"ש ועי' בפר"ח ס"ק כ"ג שכ' שהט"ז יפה כתב בזה עי"ש. ועמ"ז שכ' דעכ"פ בדיקה בודאי בעינן אם לא שלט מעבר לעבר עי"ש ועתב"ש ס"ק ט"ו וכו"פ שפסקו דאף שראינו שלא פשטה החולי רק במקצת עובי החיצון ולא בפילוש אפ"ה טריפה עי"ש וכ"כ בתורת יקותיאל לקמן סי' מ"ט סק"ג וכ' דכשלא ראו יפה שבחיצון לא שלט שום ריעותא נגד הנקב שבפנימי טריפה עי"ש ועי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' מ"ב שכ' דאם יש קורט דם על החיצון מבחוץ נגד נקב שע"י חולי שבפנימי טריפה כמו בחתך בעומק הלב ומצא ק"ד דלקמן סי' מ' עי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט"ו שהביאו וכ' דמ"מ אין להחמיר בזה אא"כ הקורט דם שבחיצון הוא מושרש היטב בעור החיצון והיא ממש כנגד המכה והנקב שבפנימי אבל אם חסר א' משתי אלה שאינו כנגדו ממש רק קצת בצדו או אפי' הוא כנגדו ממש רק שאינו מושרש וצרור בגוף העור שם באופן שיש לתלות שהקו"ד נתהוה שם ע"י השחיטה יש להקל עי"ש וכ"ז הוא בסתם אווזות שאינם נלעטות אמנם לענין אווזות הנלעטות עי' בדברינו להלן (ס"ק קכ"ה):

ועיין עוד בתב"ב שם דמבואר מדבריו דכל זה הוא כששלטה הלקותא בפנימי כולו ובמקצת החיצון אבל אם הי' להיפוך שלקה החיצון כולו אעפ"י ששלט גם בקצת עובי הפנימי מ"מ כל שבדק וראה שלא שלט הריעותא בפילוש בזה יש להכשיר דהא גם לדידן יש בדיקה לוושט בפנימי במקום ידוע ולשמא נתרפא לא חיישינן בחולי, עי"ש ועי' בגה"ק סק"ג וכ"כ בס' צמח צדק החדש בפסקים שבסוף סי' זה במהד"ק לסי' ל"ג השני סעי' ד' סק"ג ובמק"מ ס"ק י"א לדינא עי"ש ועי' בד"ק סוף סק"א בעובדא שהי' קרע בעור החיצון ובדק הפנימי והיו בו בועות לבנות מכוון נגד הקרע דעור החיצון וגרר הבועות ונשאר רושם והטריף ואפי' הי' יכול לתלות הקרע שבעור החיצון במשמוש ידא דטבחא אפ"ה החמיר עי"ש ועי' מק"מ ס"ק י"ב מ"ש בזה: (לט) לא מיירי אלא בניכר וכו'. עט"ז שכתב דמיירי ג"כ דבחיצון אינו ניכר שום חולי ועי' בשנות חיים סק"ט שצ"ל עוד שניכר שלא הי' המכה שבפנים אדומה ואין בה נקודה אדומה דאל"כ יש לחוש שמא גם החיצון נלקה ואינו ניכר לפי שכלו אדום עי"ש אבל מסתימת כל הפוסקים לא משמע לחלק בכך ועי' בתב"ש ס"ק ט"ו שכ' דאם אין בפנים נקב או קוץ כ"א לקותא בשינוי מראה ואין ניכר בהחיצון שום חולי בכה"ג לא מחזקינן ריעותא מפנימי אל החיצון וגם כ' שם בס"ק ההוא דסתם לקותא היא אדומה דהיינו שנצרר הדם מחמת מכה עי"ש הרי דאפי' כשיש בהפנימי לקותא דמראה אדומה אפ"ה לא מחזקינן עי"ז ריעותא לעור החיצון:

מ מיירי אלא בניכר שהנקב בא מחמת חולי. עי' תב"ש ס"ק ט"ו דלא מחזקינן חולי לעור הפנימי ע"י חולי שבחיצון ואין צריך בדיקה להפנימי אף שרואין שהחיצון ניקב ע"י חולי אם לא שניכר לעינים שגם בהפנימי יש חולי עי"ש אבל בתשובת אמונת שמואל סי' ל"ד כ' דבוושט מחזקינן ריעותא מעור א' לחבירו ואפי' בניקב עור הפנימי מחמת חולי צריך לבדוק בעור החיצון אם לא שלטה החולי גם בו עי"ש וכ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"א ס"א והתורת יקותיאל סי' מ"ט ס"ק ג' עי"ש ועי' מזה בס' ראש אפרים בקוה"ר לסי' ל"ו אות ד' ובס' צמח צדק החדש בפסקים במהד"ק לסי' ל"ג השני בקו"א סק"ט:

מא אלא בניכר וכו'. עפת"ש סק"ג ותב"ש לקמן סוף סי' מ"ט ועשפ"ד סק"ז מ"ש לענין ניקב עור החיצון דהוושט במקום ידוע וספק מחמת חולי או ע"י קוץ דפליגי בזה הש"ך והט"ז דלדעת הש"ך כשר משום ס"ס שמא חולי ואת"ל קוץ שמא מ"מ לא ניקב הפנימי ולהט"ז לא מהני ס"ס כזה עי"ש ועי' בס' צמח צדק החדש שם סעי' ד' סק"ה שמבאר בזה תמצית הדברים העולים מדברי הפוסקים לדינא כך דאם יש ספק אם נעשה הנקב בעור החיצון ע"י חולי או ע"י קוץ אם הספק הוא ספק השקול כגון שנמצא עור החיצון נקוב לפנינו ולא ידענו במה ניקב אם בחולי או בקוץ ואין עור צואר הבהמה: או העוף לפנינו לבדקו אם הי' שלם או לאו דאלו הי' לפנינו וראינו שהי' שלם בודאי תלינן שע"י חולי ניקב העור החיצון דאל"כ הי' ניכר ג"כ בעור הצואר ואם הוא לפנינו וראינו שהוא נקוב רגלים לדבר שנעשה ע"י קוץ דקוצים שכיחי טפי אא"כ יש ידים מוכיחות קצת שנעשה ע"י חולי אבל אם אין עור הצואר לפנינו ועור החיצון נמצא נקוב ה"ז ספק השקול ובדין זה יש פלוגתת הפוסקים י"א שהיא כשרה דאף דאין בקיאין בבדיקה גם בעור הפנימי ויש חשש שמא ניקב עור הפנימי ונתרפא מ"מ בספק קוץ ספק חולי יש להקל משום דהוי ס"ס ס' חולי ס' קוץ ואת"ל קוץ שמא לא ניקב הפנימי כלל ויש חולקין ע"ז ואומרים דלא הוי ס"ס משום דאינו מתהפך וגם הספק הב' אינו ספק השקול וכו' והעיקר כדעה הראשונה להקל דבכה"ג לא בעינן מתהפך כלל וגם משום שהספק השני אינו ספק השקול אין לחוש וכו' עי"ש באריכות ועי' בבית יצחק ח"א בעקה"ב סעי' ז' ובעמודי זהב ס"ק י"ד וט"ו שכ' דאף אם עור הצואר הוא לפנינו וראינו שהוא שלם אין להכשיר כי אם בהפ"מ דוקא ואם אין עור הצואר לפנינו לבודקו אין להתיר אפי' בהפ"מ עי"ש ועי' מזה בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כ"א אות כ' ועי' במק"מ ס"ק י"ב מה שפלפל בזה והעלה דהיכא שנמצא עור החיצון דוושט נקוב אף שיש לתלות שנעשה ע"י חולי אין להקל ע"י בדיקת עור הפנימי שהוא שלם רק בהפ"מ דוקא אבל שלא בהפ"מ יש לחוש לדעת הט"ז וכמ"ש בשפ"ד סק"ז דיש לתלות יותר בקוץ כיון דשכיח הוא ויש לחוש שמא ע"י קוץ ניקב ומבפנים הוא בא וניקב גם הפנימי וחזר והבריא אמנם בהפ"מ יש לסמוך על הד"ק וש"ע התניא שפסקו שאין לחוש לשמא הבריא בכה"ג ועי"ש עוד בד"ה ואם שכ' דזה דוקא היכא שיש קרע בעור החיצון אבל כשאין שם קרע רק נקב בעור החיצון אין להחמיר כלל די"ל דבזה גם להט"ז כשר דבמקום ידוע יש בדיקה בעור הפנימי ואין חוששין לנתרפא עי"ש וכ' שם עוד דאם נאבד עור הצואר ואין ידוע אם הי' בו איזה ריעותא או לאו ונמצא נקב בחיצון והוא ספק חולי ספק קוץ יש ג"כ להתיר אמנם אם עור הצואר לפנינו ויש בו נקב ומכה וניקב עור החיצון דהוושט אעפ"י שהוא ספק שמא ע"י חולי ושמא ע"י קוץ יש לחוש לאסור דכיון דהנקב שבצואר מורה שבא מחמת קוץ כמ"ש התב"ש לקמן סי' נ"א ממילא שיש לחוש שהנקב שבעור החיצון פילש גם בעור הפנימי וחזר הקוץ לאחוריו לחוץ ויצא מקודם מהפנימי לכן הי' שהות להפנימי להבריא אך אם ידוע שהי' תוך ג' ימים משנעשה הריעותא בעור הצואר יש לסמוך בהפ"מ להקל בעוף שישחוט רק הקנה לבד ויבדוק כל הפנימי דוושט עי"ש:

מב בניכר. עי' בשו"ת מראה יחזקאל סי' מ"ב שנסתפק בדין ניקב הוושט במקום שיש לתלות במשמוש ידא דטבחא כי דרך להעביר היד וסכין במקום הוושט שם וא"א להכיר אם הנקב נעשה ע"י הסכין או שהי' מחיים ועי"ש מ"ש בזה באריכות ועי' מענין זה בשו"ת יהודא יעלה (למהר"י אוסאד ז"ל) חיו"ד סי' ע"א שנשאל ג"כ אם יש לתלות בנקב שבוושט שנעשה ע"י משמוש יד הנשים או יד המורה במקום זה כמו גבי ריאה והאריך בראיות להקל בזה דתלינן הנקב שבוושט כמו בריאה עי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בשו"ת מחנה חיים חלק ב' חיו"ד סי' י"ז שנשאל ממקום א' שדרכם להלעיט האווזות בקוקרי"ץ. ויש בהקוקרי"ץ קוצים חדים. ורוב פעמים נמצא הוושט מלא קוקרי"ץ והנשים המוציאות את הוושט להביא אל המורה לבדוק דוחקים בידם על הוושט כדי שיפול הקוקרי"ץ מהוושט ונמצא כמה פעמים בהוושט נקב א' או ב' אם יש לתלות שאותן הנקבים נעשים לאחר שחיטה מן הקוצים של הקוקרי"ץ ע"י שדוחקה האשה בכח על הוושט כנ"ל או לאו והשיב דאם רואין שכל הוושט הוא כלו יפה ולא נמצאו בו רק נקב א' או ב' וניכר שהוא נקב חדש אז שפיר יכולים לתלות שנעשה לאח"ש ע"י כח דחיקת האשה בידה בתבואה חדה ובפרט כיון דרוב נשים דורכים ברגליהם על הצואר לאח"ש כדי שיצא הדם וא"כ קרוב לודאי הוא שאז נכנסו עוקצי הקוקרי"ץ בעור הוושט ותלינן להקל אך בתנאי כפול שלא יהא נראה בסביבות הנקבים שום שחין או אדמומית או שום ריעותא כל דהו וגם יהי' באופן האמור שיהא הוושט מלא קוקרי"ץ כנ"ל אבל אם לא הי' קוקרי"ץ הרבה שם בתוך הוושט ולא דחקה האשה עליו כנ"ל א"כ אין כאן דבר קרוב לודאי לתלות בו דאף שהי' מונח בוושט איזה גרגרים קוקרי"ץ עכ"פ לא הי' דוחק בוושט דנימא דעי"ז נעשה נקב אין להקל כלל ואסור בכ"מ עי"ש באריכות ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' ו' שנשאל ג"כ ע"ד הוושטין שבאים כמה פעמים לפני המורה שהם נקובים שלא במקום הריעותא שלא נראה שם שום שחין ולא קמט ונראה בעליל שנעשה במשמוש היד ע"י התלישה שתולשין אותו בכח וכן נופל לפעמים נקב חדש שלא במקום הריעותא בשעה שמפרידין הב' עורות זה מזה ולא ניכר שום אודם בעור הפנימי וקרוב הדבר לומר שנעשה במשמוש היד אי תלינן להקל בוושט כמו בריאה והשיב להתיר מכמה טעמים אך סיים דאין להקל בכל נקב לתלות במשמוש היד דהא אפשר להכיר בנקב אם נעשה לאח"ש דהא יש חילוק בנקב בין אם הוא משוך או עגול או פתוח כדלקמן סי' ל"ו עי"ש אמנם דע שאנחנו הב"ד דפה"ק נסינו כמה פעמים ועמדנו על המבחן שא"א להכיר לעמוד על הבדיקה בזה לידע בנקב הבא לפנינו בוושט אם הוא עגול או פתוח או לאו כשהוושט נפוח ומתוח כמו שנוהגין במדינה זו שאין בודקין שום וושט רק כשהוא נפוח ומתוח הרבה (ע"ל ס"ק קל"ג) כי אף אם נעשה לפנינו בוושט בסכין נקב משוך שאינו פתוח מ"מ אם מותחין העור אח"כ כמו שנוהגין למתחו בשעת בדיקה הנה נראה שהנקב הוא עגול ופתוח ע"כ אם אירע נקב כזה לפני המורה צריך המורה לבדוק זאת כשהוושט אינו נפוח ואינו מתוח ואז יוכל להבחין וגם צריך לבדוק אם אין שם רושם אדמומית סביב הנקב כמש"ל סי' ל"ו ועי' בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' מ"ב באמצע החשובה שכ' שדרכו להורות בזה דאף שיש לתלות הנקב במשמוש היד אפ"ה לא התיר אא"כ רואה בעור החיצון דוושט אם אין שם כנגד אותו מקום הנקב שבפנימי איזה מכה בהחיצון עי"ש:

מג בא מחמת חולי. עבאה"ט סוף סק"ה שכ' שאין להתיר עד שידוע בודאי שניקב ע"י חולי ועי' בס' צמח צדק החדש בביאורו לש"ע סק"ו שכ' דמ"ש המחבר דבניכר שהנקב בא מחמת חולי כשר מיירי בניכר שיש חולי בעור הפנימי אצל הנקב דאם אין ניכר החולי שם אצל הנקב אז יש לספק שמא ניקב ע"י קוץ ושמא ע"י חולי ומה שאין ניכר החולי הוא משום שחלף והלך לו ונתרפא רק הנקב נשאר אכן אם ניכר שיש חולי שם אצל הנקב מסתמא תלינן הנקב בחולי אמנם לדינא כ' שצ"ע מדברי הד"מ לקמן סי' מ"ט אות ב' עי"ש ועי' בד"ק סק"ב בד"ה כנגד במוסגר ובמק"מ ס"ק ט"ו שכ' דא"א להבחין שהוא ע"י חולי בשביל שיש שם מכה כי גם ע"י קוץ כששוהה כמה ימים יש נפוח ומכה ובועא כמו ע"י חולי ועי"ש עוד בד"ק סוף סק"א שכ' דאם נמצא מכה אצל הוושט והדופן הי' שם שלם כברייתו ועור החיצון דהוושט הי' קרוע שם אם עכ"פ עור הפנימי שלם כשר דכיון דהדופן הי' שלם נוטה שע"י חולי הוא עי"ש ועי' במק"מ ס"ק י"ב שכ' דאין לסמוך על הד"ק להקל בזה היכא דעור החיצון הי' קרוע אף שבדק הפנימי והי' שלם אלא בהפ"מ אבל שלא בהפ"מ יש לחוש דגם זה נעשה ע"י קוץ ומבפנים בא הקוץ וניקב הפנימי וחזר והבריא עי"ש:

מד מחמת חולי עבאה"ט של מהרי"ט ס"ק כ"ב שכ' מתשו' חב"י סי' מ"ז בנמצא בוושט בין עור חיצון לפנימי ג' בועות קטנות טריפה ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' י"א באמצע התשו' שהביא דברי החב"י בזה ותמה עליו דכיון דרואין שעור הפנימי שלם הרי בנקב מחמת חולי אנו בקיאין בבדיקה עי"ש ועי' בד"ק סק"א ד"ה בא לפני ובמק"מ ס"ק י"ד דכשיש בועות רצופות רבים בעור א' דוושט יש להחמיר דא"א לבדוק כל הבועות לדקות הקרומים וגם שא"א להכיר בין מראות הבועות ובין מראה עור הוושט עצמו אכן בהפ"מ ושעהד"ח כ' במק"מ שיש לסמוך להקל ע"י בדיקה שיגרור כל הבועות עד שיהי' נשאר בשר בריא אחר העיון היטב שבכל השטח שהיו הבועות לא נשאר רק עור בריא וכל זה אם לא נשחט העוף במקום הבועות אכן אם נשחט במקום הבועות א"א להקל עי"ש ועי' בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' א' אות ד' שכ' דלפעמים נמצא:

כשמפרידין שני העורות זה מזה ומצא בין שני העורות אבעבועות קטנות ודקות מאד כמו גרגרי חרדל ולבנים ולאחר שגוררין אותן רואין שהם מלאים ליחה ואין נמצא שום ריעותא בעור שתחתיו יש להכשיר עי"ש ועי' בד"ק שם בדברי הרב המסדר במוסגר שם שכ' די"ל דמ"ש הפנים מאירות להקל בזה מיירי כשלא היו אלו הבועות כנגד הביה"ש א"נ י"ל דבועות כאלו שאין בהם ליחה אין דרכם לעשות נקב ולגרום מסמוס אין חשש אפי' בנאבדה בלי בדיקה ע"כ י"ל אף שנשחט במקום הזה אין לחוש עי"ש ועי' בשו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' ג' אות א' מ"ש בענין זה ועי' בשו"ת זרע אמת הספרדי חלק ב' סי' מ"ט ועי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ד' סי' כ"ח בעובדא שהיו מרגישין שבין ב' העורות יש קצת מקומות קשות וכשהפשיטוהו לא נראה שום ריעותא ואף לא שום אבעבועות קטנות רק שהי' ניכר מעט קשה ולחות קצת אבל לא הי' רקבון מים כלל וגם לא היו לחים הרבה רק מעט וניכר שהי' מחמת חולי מפני שהיתה גונחת (שקורין חראפי"ן) וע"כ שחטוה וכ' דבזה יש להכשיר בפשיטות שזה פשוט יותר מדין של הפנים מאירות הנ"ל עי"ש:

מה אם יש לחוש. עבאה"ט סוף ס"ק ה' מ"ש דאפי' רק שיש לחוש שניקב ע"י קוץ טריפה ועי' בפת"ש סק"י באמצע הס"ק מ"ש מהח"ס דלקות ההלעטה הוא מחמת חולי ומ"ש בשמו מענין ההלעטה בחיטי תוגרמה ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' מ"ב שנשאל באווזות המלעיטין עם טערקיש"י ווייצי"ן (קוקרי"ץ) שאינם מבושלין כיון שיש עוקצין בהתבואה ההיא אם נמצא ריעותא בפנימי אי מהני בדיקה שלא שלטה החולי מעבלע"ב די"ל שדינו כאלו יש לחוש שניקב ע"י קוץ דקיי"ל דלא מהני בדיקה והעלה דאין לחוש בזה כ"כ לחושבו כמו ספק קוץ ממש וכל שלא נמצא קוץ של הקוקרי"ץ תחוב בהוושט יש להקל ע"י בדיקה זולת כשנמצא ריעותא גם בהחיצון אז טריפה עי"ש באריכות וכן ראיתי בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' מ"ב שכ' שיש בקבלה איש מפי איש מהגאון הח"ס ז"ל דאווזות הלעוטות אף שיש ספק בהמכות שנמצאים בעור הפנימי אם מחמת חולי או קוץ אפ"ה נוהגין להקל לסמוך אבדיקה ונוהגין לקלוף עור החיצון ולוקחין עור הפנימי לבד והופכין אותו וכשנמצא בו איזה ריעותא גוררין בסכין עד שימצא נקי באותו מקום בלי שום נקודה ובלי שום הרגש באותו מקום עי"ש ועי' בס' אמרי דוד על חולין דף מ"ג ע"ב בסוגיא דוושט אות ח' שכ' טעם נכון למנהג זה עי"ש ועי' בשו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' ג' אות ב' ובשו"ת פאת השדה סי' כ"ז ובשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' מ"ט (וע"ל ס"ק פ"א וס"ק קמ"ה): (מו) לחוש שניקב ע"י קוץ. עתב"ש סי' מ"ט סק"ד דמיירי כשהס' הוא ספק חסרון ידיעה ואולי החכם יכיר שהוא ע"י קוץ והוי ספק חכמה עי"ש ועי' מק"מ כאן ס"ק ט"ז שהביאו וכ' דלפ"ז בנאבד מיד הו"ל להקל כדמקילינן בספק קוץ בסוף סי' מ"ט ונ"א אבל מהכו"פ והח"ס משמע דאסור אפי' כשנאבד מיד ועי"ש בגה"ק באריכות בזה ועי' בשו"ת מהר"מ שיק שם: (מז) שניקב ע"י קוץ. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דכשניקב החיצון ע"י קוץ או מחט במקום ידוע מהני בדיקה לעור הפנימי משום דבמקום ידוע מהני בדיקה גם לדידן והנה ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י מהגאון מ' משה מייזעלס ז"ל מווייסליטץ בחידושיו לסי' זה שכ' דמסתברא להחמיר בזה דאפי' תחוב קוץ לפנינו ובדקנו וראינו שלא ניקב רק החיצון לבדו ע"י קוץ ג"כ טריפה דאף דבעלמא נכונים דברי הש"ך דבמקום ידוע מהני בדיקה גם לדידן מ"מ בנ"ד י"ל דבוושט חמור לענין זה משום שיש לחוש דילמא בשעה שניקב החיצון ניקב גם הפנימי והא דלא חזינן ריעותא מבפנים משום דלגבי הפנימי הוי אין המקום ידוע די"ל דלא אינקב הפנימי כנגד הנקב שבחיצון דאילו אינקב הפנימי למעלה או למטה מזה הנקב שבחיצון דבוושט י"ל דכיון דאכלה גמדא ופשטה ואיתרמי שעור הפנימי ניתק למעלה או למטה בשעה שניקב הקוץ ואפי' הקוץ תחוב לפנינו בעור החיצון וכנגד מקום זה מבפנים, ליכא ריעותא יש לחוש דדלמא עכשיו ניתק הנקב הפנימי למעלה או למטה והי' צריך מדינא בדיקה בכל אורך הוושט וזה מקרי שלא במקום ידוע דלא בקיאין האידנא עכת"ד ועי' בס' תפארת למשה על היו"ד בחידושיו לסי' זה שהקשה ג"כ כזה ועי"ש במ"ש בזה אמנם לדינא הנה התב"ש והפרי תואר ושאר גדולי אחרונים נקטו כולם בהחלט כדעת הש"ך להקל לסמוך אבדיקתנו בכה"ג והוא בע"כ כמ"ש במק"מ ס"ק כ"ו דלחוש שב' עורות הוושט היו משוכים זה מזה בשעה שנתחב הקוץ בא' מהם לא מסתברא כלל עי"ש לדרכו שוב ראיתי בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ח' באמצע התשובה שנתעורר בזה ועי"ש במ"ש ליישב בזה וכן ראיתי בדעת תורה ס"ק י"ד שכ' ג"כ ליישב זאת וכ' ג"כ דהעיקר לדינא דבנתחב הקוץ בחיצון לפנינו מהני בדיקה להפנימי עי"ש (וע"ל ס"ק צ"ה). וכ"ז הוא כשניקב הקוץ לפנינו אבל אי תחוב שלא בפנינו עי' בס"ק שאח"ז:

מח ע"י קוץ עבאה"ט ועתב"ש ס"ק ח' ופרי תואר ס"ק ה' שכ' דמיירי רק שנתחב המחט בפנינו בפעם א' להוושט וראינו שלא פגע בשום מקום כ"א במקום הזה בעור החיצון דבכה"ג הוא דמהני בדיקה בפנים עי"ש ועשפ"ד ס"ק ז' מ"ש בזה באריכות ועי' בדעת תורה ס"ק י"ד ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' מ"ו באמצע התשו' שכ' דאפי' לפמ"ש הש"ך דבקוץ תחוב הוי מקום ידוע היינו בתחוב בגוף הוושט דלא שייך בזה לומר גמדא ליה ופשטא ליה אבל אם נתחב בעור הצואר מודה הש"ך דאין אנו בקיאין דזה לא הוי מקום ידוע כיון דגמדא לי' ופשטא ליה וכו' עיי"ש:

מט קוץ. ע"ל (בס"ק הקודם) שכ' מהש"ך דבתחב קוץ לפנינו מהני בדיקה ועי' תב"ש ופרי תואר שם שכ' דכל זה דוקא כשהיה העוף לפנינו לבדוק בתוך הג' ימים מתחיבת הקוץ שלא היה זמן ושיעור שיעלה ארוכה וקרום על הנקב אבל כששהה יותר אפי' בתחב הקוץ לפנינו אסור בכל גווני דחיישינן שמא הבריא ודלא כהפר"ח סק"י שכ' דלא שייך החשש דשמא נתרפא בזה עיי"ש ועי' בש"ע התניא ס"ק י"ג ובשו"ת נוב"י קמא חיו"ד סי' ח' ובגה"ק סק"ג ומק"מ ס"ק י"ב ועי' בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' ו' שנשאל בבהמה שבלעה ירק עב ולא יכלה להכניסו לתוך המעיים ולקחו מקל עגול בראשו וכרכו עליו פשתן ודחפו בו את הירק לתוך בית הבליעה ואומרים הבקיאים שכן הוא רגיל להזדמן כמה פעמים ושחטו הבהמה תוך ג' ימים ומצאו צד הפנימי של עור הוושט קרוע קצת לתוך עביו אמנם צד החיצון של הפנימי היה שלם בלי נקב רק שהיה נצרר כולו או רובו בדם והיה שלם לגמרי והשיב דאין לאסור הבהמה דלנתרפא א"א למיחש בכה"ג כיון דא"א שיגליד פי המכה בתוך ג' ימים ובפרט בנ"ד דלא ניכר מבחוץ שום צלקת ואם היה נקב היה ניכר ובכה"ג לכ"ע מותר דאף אנן בקיאין בבדיקה לבדוק צד הב' של עור זה אם אין בו נקב ומה שנצרר הדם בעור החיצון לא איכפת לן בכה"ג ובפרט די"ל דנצרר הדם מחמת הדחק שהיה דוחק גדול עיי"ש באריכות (נ) אפי' לא ניקב רק הפנימי. כתב בט"ז ס"ק ז' וכ"ש אם ניקב החיצון לבד שהיא טריפה ועי' בבאה"ט של מהרי"ט סק"י שכ' שרבים תמהו על הכ"ש שכ' הט"ז וסיים בצ"ע ועי' במ"ז ס"ק ז' שמתרץ לשון כ"ש שכ' הט"ז שוב ראיתי בס' מחצית השקל כת"י על הל' טריפות שעמד על דברי הבאה"ט בזה וכ' דאישתמיט מהבאה"ט דברי הב"ח שכ' ג"כ בלשון כ"ש. ולדינא עי' בס' צמח צדק החדש במהד"ק לסי' ל"ג השני סעי' ה' סק"ו שכ' דאפי' להמ"ד דס"ל להקל בנמצא החיצון נקוב בספק קוץ ספק חולי מ"מ בנמצא הפנימי נקוב וס' קוץ ס' חולי אף שבחיצון לא ניכר שום נקב אין מקום להקל מחמת ס"ס דלא הוי בזה ס"ס כלל עיי"ש באורך ועי' בדעת תורה ס"ק י"ד:

נא טריפה עשפ"ד סק"ד שכ' דהביצים אפי' מספק נקיבת הוושט אסורים ולא הוי ס"ס עיי"ש ועי' בש"ע התניא סק"ז ובס' צמח צדק החדש בפסקים שבסוף סי' זה במהד"ב סעי' ג' סק"א ובמהד"ק לסי' ל"ג השני סעי' ד' סק"ה ועי' בגה"ק ובמק"מ ריש סי' זה שכ' דלדעת התב"ש נראה דביצה שנגמרה בתוך העוף מחיים לאחר שניקב הוושט דינה כדין ביצת טריפה דמחמרינן בספיקא אבל אם נשחט העוף תיכף לאחר שניקב הוושט ולא היה שהות לאחר נקיבת הוושט לגמור ביצתה והוציאו ממנה הביצה לאח"ש לכ"ע הוי רק כביצת נבילה דספיקא לקולא עיי"ש ועי' בשו"ת אמרי נועם (מהגאון מ' יואב ז"ל בעהמח"ס שערי בינה על השערי שבועות) סי' י"ז שנשאל באווזא פטומה שמתה מעצמה שלא יכולה לעכל המזון מה דין הביצים שנמצא בתוכה וכ' דלכאורה כיון שמתה האווזא מחמת שלא היתה יכולה לסבול ההלעטה ולעכל הפיטום החוש מעיד שהיה בה איזה ריעותא ולקותא בוושט וכיון שנאבד בלא בדיקה יש לאסור הביצים אבל לדינא ז"א דיש להתיר הביצים הללו מכח ס"ס מכמה טעמים עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד ריש סי' כ"א:

נב אין לו בדיקה מבחוץ. עי' פר"ח סק"י שהקשה על מ"ש הרמ"א דוושט א"ל בדיקה מבחוץ דמשמע אבל מבפנים יש לו בדיקה דהא הרמ"א כ' בעצמו להלן סעיף ח' דבכל ענין: אא"ב בבדיקת הוושט וכ"כ לעיל סי' כ"ג וסי' כ"ד ועיי"ש מ"ש לתרץ בזה ועי' בפרי תואר סק"ה שכ' דכאן לא כתב הרמ"א זאת אלא מעיקר הדין ולא מצד שאא"ב בזמה"ז עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק י"ז ובגה"ק אות ו' שכתב דבמכוון כ' הרמ"א כאן זאת להורות דאף דבודאי קוץ הדין אמת כמש"ל סעיף ח' דאפי' בניקב רק מקצת עור הפנימי ע"י קוץ טריפה דחיישינן שמא היה בפילוש רק שנתרפא אך כאן כיון דלא מיירי בודאי ניקב ע"י קוץ רק בספק קוץ וס' חולי בזה ס"ל דבניקב רק מקצת עובי פנימי אין לחוש לנתרפא ובודק אם נתפלש וכשר עיי"ש ועי' בשו"ת חוט השני סי' מ"ח שכ' כן לדינא באלו הנתקין והקליפות שנמצא בוושט בעור הפנימי ולא ידענו אם נעשו ע"י קוץ או ע"י חולי יש להתיר ע"י בדיקה לקלוף ב' העורות מהדדי ואם הפנימי שלם ולא נתפלש החולי מעבלע"ב יש להתיר דכיון שאנו רואין דעכ"פ עור הפנימי קיים לפנינו אך אם עור הפנימי מפולש חיישינן שמא ניקב גם החיצון ואין הנקב ניכר בו כי אין לוושט בדיקה מבחוץ עיי"ש וכן מצאתי בגליון היו"ד של הגאון מ' חיים צבי מאנהיימער ז"ל אבד"ק אינגוואהר כת"י שכ' שכן הוא המנהג בגלילות אלו להורות כמ"ש בתשו' חוט השני וסיים ופוק חזי מה עמא דבר עכת"ד (וע"ל ס"ק קמ"ו):

נג בדיקה מבחוץ. עבאה"ט ועי' בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' א' אות י"ב שכ' דלפעמים כשקולפין ומפרידין עורות הוושט זה מזה נמצא על עור א' של הוושט כמין צלקת וכו' ונראה לעין כל שהיה קרע בהוושט רק שהבריא ונתרפא וטריפה דהוי כקרום שעלה מחמת מכה שאינו חשוב קרום עיי"ש ומבואר מדבריו דאף כשהיה כן בעור החיצון הדין כן וכ"כ במ"ז ס"ק ז' דאם עור הצואר שלם מבחוץ וניקב עור החיצון וספק ע"י קוץ או חולי אסור דממ"נ אם מוושט בא הלקותא הרי ניקבו ב' העורות ונתרפא פנימי ואם מבפנים הרי ניקב א' מאברים הפנימיים עיי"ש ובשפ"ד סק"ז אבל בש"ע התניא ס"ק י"ב כ' להקל בדין זה והביא מדברי התב"ש סוף סי' מ"ט ותשו' צ"צ סי' ט' דאם העור שלם מבחוץ ולא ניכר שום ריעותא יש להקל ולתלות בחולי עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' נ' שנשאל לבאר דעת הפמ"א שהחמיר בזה דהא כ' הש"ך דאף בניקב החיצון אף שיש לחוש לקוץ כשירה בבדיקות עור הפנימי ובנ"ד אם רואין דבפנימי ליכא ריעותא כלל מדוע נטריף והוא ז"ל כ' לתרץ דעתו והעלה שכן עיקר לדינא דאפילו לא נמצא שום ריעותא בעור הפנימי ולא בעור הצואר מבחוץ טריפה בזה מדינו עיי"ש באורך ועי' בס' דברי יוסף סי' קע"ה מ"ש בענין זה באריכות אמנם בד"ק סק"א ובמק"מ ס"ק י"ב כ' להקל בזה עיי"ש טעמו ועי' בדעת תורה ס"ק י"ח שכ' שכן עיקר לדינא להקל בזה ולתלות בחולי עיי"ש:

סעיף ה

נד עורות אלו וכו'. עי' בכנה"ג לעיל סי' כ' בהגהות ב"י אות י"א שכ' דתרנגולים שלנו א"א להבחין זאת כיון שכל הוושט לבן הוא עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק כ' שכ' כן בשם היש"ש חולין פרק א"ט סוף סי' ו' דבתרנגולים שלנו כל הוושט לבן הוא אך כ' דהחוש מעיד כי הגם שאין החיצון אדום אבל מ"מ הפרש יש בין עור פנימי שהוא לבן ממש משא"כ החיצון נוטה קצת לאדום ועיי"ש עוד שכ' שהוא בדק גם באווזות וראה שהחיצון נוטה ללובן ואינו אדום ממש עיי"ש:

נה ואם נתחלפו וכו' טריפה. עי' בש"ע התניא ס"ק י"ד שכ' בשם הרמב"ם דזה לא הוי רק טריפה ולא נבילה עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק י"ט שמתמה עליו בזה עפמ"ש הלב"ש בחידושי דינים דאף מה שסופו לינקב וליטרף בסימנים הוי נבילה מחיים וה"נ מדוע לא הוי נבילה מחיים ותירצו דכיון שכתבו הפוסקים הטעם דניקב הוושט נבילה משום דהוי כמתחיל בו שחיטה וזה שייך רק בניקב משא"כ בחלוף דכתב הרמב"ם דהוי כאלו אינם ואין כאן התחלת שחיטה עיי"ש והנה עדיין צ"ע לפענ"ד דהא זה לא יתכן רק להרמב"ם והרשב"א שכ' דהוי כאלו אינם משום שסופו לינקוב אבל ללשון רש"י שכ' שכיון דשניהם נטולים ממקום שהם ראויים להיות אין לך נקיבה גדולה מזה (ועי' פרי תואר סק"ו) מדוע לא הוי נבילה מחיים וכדברי הלב"ש הנ"ל והמעיין ישפוט בזה. כי יש בזה כמה נ"מ לדינא כנודע:

נו שהחיצון לבן וכו'. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הפת"ש מהתב"ש שהחמיר דבנתחלף ממש טריפה אפי' בכ"ש עי' בתב"ש סק"ט שפסק דאפילו היה החילוף זה שלא כנגד זה דהיינו שנתהפך החיצון ללבן בצד א' והפנימי לאודם בצד ב' אפ"ה טריפה עיי"ש ועי' במ"ז סק"ח ושפ"ד, סק"ט שכ' שיש לצדד להכשיר בזה עיי"ש ועי' בש"ע התניא ס"ק ט"ו שכ' להכריע דבהפ"מ אין להחמיר בזה לאחרים דיש לסמוך על הפוסקים דס"ל דאינו נחשב בלובן לקוי רק כשכולו לקוי או עכ"פ רובו אבל מקצתו אפשר דאורחא היא לפעמים בתולדה אבל כל בע"נ יחמיר לעצמו בספק דאורייתא עיי"ש וכ"כ נכדו הגה"ק בס' צמר צדק החדש בפסקים במהד"ק לסי' ל"ג השני סעיף ה' סק"ב לדינא עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ד מ"ש בזה:

נז ופנימי אדום. עי' בס' עורה שחר מערכת אות ו' סוף סי' ב' שכ' וז"ל פעם א' הביאו לפני עור הפנימי של וושט מאווזא לעוטה שהיו בו איזה ריעותות וגם היה אדום ונפחו אותו וכשנתמלא כל הוושט אויר נהפך ללובן וגם שאר הריעותות הלכו והטרפתי מפני שהוא אדום דדוקא מילי דריאה כשהיא נפוחה משערין משום דבחיי הבהמה הריאה נפוחה משא"כ בזה הוי לקותא וטריפה עכ"ל ולפענ"ד פשוט דאין לאסור בזה אלא אם לאחר שנתרוקן הוושט מהאויר וחזר מנפיחתו חזרה המראה אדומה למקומה כבראשונה דבזה שפיר שייך לומר כדבריו אבל אם גם לאחר שנתרוקן הוושט מאויר וחזר מנפיחתו לא חזרה המראה אדומה בודאי דאין לאסור דבודאי לא גרע מאילו גרר הוושט בסכין עד שהלכה לה המראה אדומה ונשאר העור שלם ובריא דקיי"ל להתיר בלי שום פקפוק:

נח טריפה. עבאה"ט ועי' מק"מ ס"ק י"ח שכתב בניקב חיצון ופנימי האדים קצתו אין להקל ואפשר אפי' איפכא שניקב הפנימי ושם ממש קצתו של החיצון הפך לבן דטריפה דהנקב שבפנימי מעיד שהלובן שבחיצון בא מחמת לקותא עיי"ש ומ"ש הבאה"ט בניטל עור א' מהוושט וכו' עי' בס' לב ארי' על חולין דף מ"ג ע"א ובס' חגורת שמואל על הלבוש ס"ק י"ב (וע"ל ס"ק כ"ו):

נט שניהם אדומים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז להקל כשהפנימי אדום במקצת ועתב"ש סק"ט שהסכים ג"כ להט"ז בזה ועמ"ז שם שהניח בצ"ע לדינא ועי' בבית אל חלק ב' חדר נ"ז מ"ש בזה ועי' בדעת תורה ס"ק כ"א מה שהשיב על דברי הב"א בזה ועי' בבית יצחק בעקרת הבית חלק א' סעי' ט' ועמ"ז ס"ק כ"א שכ' להכריע דבהפ"מ יש לסמוך להתיר בזה אבל שלא בהפ"מ אין להכשיר כיון שהב"ח מטריף והפרמ"ג הניח בצ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כ"א אות י"א (ס) אדומים. עי' פרי תואר סק"ו שכ' דפשיטא דאם נתחלף לשאר גוונין דטריפה עיי"ש ועמ"ז סק"י שחולק עליו בזה דמנ"ל להוסיף על הטריפות דבשאר מראות תלינן בשינוי הטבע ודוקא בלובן ואודם קים לן דטריפה אבל בשאר גוונין אין לאסור והניח בצ"ע עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ז' ועי' בשו"ת זרע אמת הספרדי חלק ג' סי' פ"ג שהאריך בזה והעלה דהעיקר לדינא כדעת הפרמ"ג דשאר גוונין אין לאסור אפי' נשתנו כל הב' עורות עיי"ש וכ"כ בס' מסגרת השלחן הספרדי לדינא עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק י"ח שכ' דמדברי התב"ש לקמן סי' מ"ג ס"ק ד' משמע כדעת הפרי תואר עיי"ש ועי' בערוגות הבושם אות ו' שכ' להוכיח מדברי התוס' והרא"ש דס"ל כהפר"ת דשאר גוונין אוסר עיי"ש ומדבריהם משמע לאסור אפי' בנשתנה רק עור א' לשאר גוונין כמבואר להמעיין שם ועי' בשנות חיים ס"ק י"ב ובשערי דעה ס"ק ב' ד"ה ואמנם מה שהאריכו בזה והעלו לחלק בין נשתנה רק עור א' דכשר אבל כשנשתנו שני העורות אסור עיי"ש ועי' בס' צמח צדק החדש בפסקים במהד"ק לסי' ל"ג השני סעי' ה' סק"א וס"ק ב' מ"ש בזה ופסק לדינא דבנתחלפו שניהם לשאר גוונים אין להקל כלל דכיון שנשתנו לגוון אחר שאינו ממין הוושט פשיטא דהוי לקותא אכן אם לא נשתנו שניהם לגמרי רק שנשתנו מקצת ב' העורות לגוונים אחרים בזה יש להקל בהפ"מ לאחרים ובעל נפש יחמיר על עצמו אפי' בכה"ג עיי"ש ועי' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ל"ז ובס' דעת תורה ס"ק כ"ד:

סא או לבנים. עפת"ש מ"ש דבשניהם לבנים טריפה אפילו בכ"ש ועתב"ש שם ועי' בחגורת שמואל סק"ט שכ' דבהפ"מ או לכבוד שבת יש להקל בשניהם לבנים עי"ש ועי' בבית יצחק שם בעמ"ז ס"ק כ"ה שכ' דאם נתלבן החיצון רק במקצת נוהגין להכשיר אפי' באין הפ"מ דדוקא במקצת אודם חיישינן לאסור שלא בהפ"מ דחוששין לדרוסה משא"כ במקצת לבן ליכא שום מטריף לכן אין להחמיר עיי"ש וכ"כ בדעת תורה ומי הדעת ס"ק כ"ג לדינא עיי"ש אמנם יעיין בחידושי מהרא"ל צינץ בסי' זה סק"ד בד"ה שניהם וביד אברהם שבגליון היו"ד שהאריכו בדברי הט"ז במ"ש לחלק בין שניהם אדומים לשניהם לבנים והעלו לדינא דאין שום חילוק ביניהם ולהמחמירים בשניהם אדומים ה"ה שניהם לבנים עיי"ש ועי' בש"ע התניא ס"ק ט"ו ובס' צ"צ החדש במהד"ק לסי' ל"ג השני סעי' ה' ס"ק ג' שכ' ג"כ דלמעשה יש להחמיר בשל תורה לאסור אף בשניהם לבנים עיי"ש ועי' בשו"ת פנים מאירות ת"א סי' א' ובחגורת שמואל ס"ק ט' שכ' דבהני אווזות שמלעיטין פשיטא דשניהם לבנים כשר דמחמת רוב השמנונית מצוי בהם ששניהם לבנים בתכלית הליבון ולא הוי מחמת חולי הלקותא עיי"ש וכ"כ בצמח צדק שם לדינא עיי"ש (וע"ל ס"ק פ"ג):

סב טריפה. עבאה"ט ופת"ש:

ולענין גוף הדין דשניהם אדומים טריפה עיין בפרי תואר ס"ק ו' שפסק להתיר בשניהם אדומים וכ' שכן הסכים עמו יחיד בדורו מהר"ש בן אלבא"ז ז"ל עיי"ש ועי' בס' תורת חיים בחידושיו לחולין דף מ"ו שהשיג ג"כ על האוסרים בזה וסיים דהמקיל בהפ"מ לא הפסיד עיי"ש ועי' בדעת תורה ומי הדעת ס"ק כ"ב שהביא דבריהם וסיים בצ"ע למעשה אך המקיל בשעהד"ח יש לו על מה לסמוך ועכ"פ יש לצרף דעת המקילין הנ"ל אם יש עוד ספק עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט מהש"ך דרובו הוי ככולו כמו בכל התורה עי' בס' ערוגות הבושם סי' ל"ד אות א' ובשו"ת שם ארי' חיו"ד סי' י"ג מה שפלפל בכלל זה אי אמרינן בטריפות רובו ככולו עיי"ש באורך (וע"ל סי' ל"ו ס"ק שס"ג):

סג אם יש לו ב' וושטים. אף שאין נוגעים זה בזה. שפ"ד ס"ק י':

סד ב' וושטים. עבאה"ט מ"ש דהפר"ח מתיר היכא שהם מחוברים מתחלה וחוזרים ומתחברים יחד ואינם מחולקים רק באמצע ועתב"ש סק"י וכו"פ שכ' לדינא דהדין עם הרמ"א בזה דבקנה וושט דחיותא תלוי בהו כל שישנו ב' באיזה אופן שיהי' יש להטריף ולא דמי לבני מעיים ודלא כהפר"ח עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק כ"א ובחידושי מהרא"ל צינץ סק"ה שהעלו דהעיקר להקל כהפר"ח עיי"ש אבל בשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' ע"ד כ' דהעיקר לדינא כדעת התב"ש והפלתי להחמיר בכל ענין בזה ודלא כהפר"ח עיי"ש באורך וכ"כ בש"ע התניא ס"ק ט"ז ובס' צמח צדק החדש שם ס"ק ד' וה' ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ה מ"ש בענין זה והעלה לדינא כך דאם יש לו ב' קנים ומחוברים אפי' רק בצד א' לבד באורך אצבע יש להקל ואם יש לו ב' וושטין אין להקל רק אם הם מחוברים בתחלתן וגם בסופן עיי"ש:

סה וושטים עי' בשו"ת בנין ציון קמא סי' מ"ז שנשאל בבהמה או עוף שיש לו ב' וושטין ואחד מנוקב אם נימא דהנקוב היתר כמאן דליתא דמי והשיב דבזה לכל השיטות טריפה עיי"ש ודבריו פשוטים:

סו או ב' קנים. שבאה"ט מ"ש לענין בר אווזא שהקנה נתפרד בהם לב' ועתב"ש ס"ק יו"ד שכ' דזה דוקא בידע שמנהגן להכשיר בכה"ג אבל מן הסתם אין לסמוך להקל בספק דאוריי' עיי"ש ועי' בשער המים ס"ק י"ג שהביא עובדא שהי' בעיה"ק ירושלים והכשירוה רבני דמתא דהכי רביתייהו עיי"ש ועי' בש"ע התניא ס"ק ט"ז ובס' צמח צדק החדש שם ס"ק ז' שהביאו דברי השבו"י שהביא הבאה"ט להלכה להכשיר אפי' בב"א נקבה ועי' במק"מ ס"ק כ"א שסיים דמעשים בכל יום להכשיר בכל גווני בזה ואין מפקפקין בזה כלל עיי"ש:

ועיין בדעת תורה ס"ק כ"ו שכ' שהוא בדק ומצא דלאו דוקא בבר אווזא כן אלא גם באווזות מתפצל הקנה בסופו בלא כפתור ונכנס כל א' לחלק א' של הריאה והכי רביתייהו עיי"ש ועי' מענין זה בשו"ת ריב"א (מהרב מפאקש) סי' צ"ח שנשאל בעובדא שאירע בגרגרת של אווזא שהי' בה ענין כזה שנתפרד הקנה והי' לב' פצולים אמנם לאחר שפרדו מעט למטה הימנו חזרו ונדבקו ויש חלון כמו נקב קטן בין התחלת הפצולים ובין המקום שנדבקו יחד מבחוץ וכ' דאין ספק דהאווזא טריפה דאם כי כ' האחרונים להקל בזה בבר אווזא ואף בבר אווזא נקבה אבל באווזא לא נמצא להקל בזה ואווזא ובר אווזא שני מינים הם ואין ללמוד מא' על חבירו ואם לא הי' חוזר ונתערב כנ"ל הי' מקום לתלות לקולא כי באמת בכל גרגרת מתפצל בסופו וראש א' יורדת לריאה וראש א' לכבד וכמש"ל סוף סי' ל"ד ויש לתלות שא' הוא מהריאה וא' מהכבד ושלא בהשגחה כאשר נתקו הקנה הוציאו גם הסמפון של הכבד אבל בנ"ד דאנו רואין שחזרו ונדבקו אין מקום להקל כלל ואף הכלים שבשלו בהם צריך הגעלה עיי"ש ועי' מענין זה בשו"ת שאילת שלום קמא סי' מ"ח שנשאל בא' ששחט י"ב אווזות ונתפשטו עורם ונמלח כל השומן יחד ונחתך לחתיכות קטנות והתיכן במחבת אחת ג' פעמים ובכל פעם נשפך השומן לקדירה והגריבי"ן לקדירה אחרת ואח"כ נמצא בקנה של אווזא אחת שהיו ב' קנים אך לא הי' הפירוד מתחלה עד סוף רק שמתחלתו הי' אחד ונתפצל אח"כ לשנים וכ' דאף דמדברי הכו"פ והתב"ש משמע דדוקא בבר אווזות מקילין בזה משום דהכי רביתייהו ולא בשאר עופות מ"מ עכ"פ לא הוי בשאר עופות רק ספק טריפות וקיי"ל להתיר בהפ"מ בספק טריפה שנתערב מין במינו ברוב בלא נודע עד לאחר התערובות לכן הדבר פשוט להתיר השומן כיון שהוא הפסד רב עיי"ש ועי' מזה בשו"ת תולדות יצחק (מהרב מסטאניסלוב) בדיני טריפות כלל מ'. ודע דכל מ"ש האחרונים להקל בנמצא ב' קנים משום דהכי רביתייהו הוא רק כשנתפצל והי' לב' קנים זה אצל זה אבל אם נמצא ב' קנים זה בתוך זה לא נמצא בדבריהם להקל ולא שמענו שיהי' הכי רביתייהו וצ"ע ועי' מה שכתבתי לעיל (ס"ק כ"ד) מהס' ערוגות הבושם לענין ג' עורות בוושט וצ"ע והמעיין ישפוט בזה. ומ"ש הבאה"ט שיש כמין כפתור בסוף הקנה עי' בדברינו לקמן בסי' שאח"ז (ס"ק א'):

סז ב' קנים. עי' בש"ע התניא ס"ק ט"ז שכ' דאם יוצא מהקנה תלתלים שלא בחוליות דקנה יש לסמוך להכשיר בכ"מ עיי"ש ועי' במק"מ ס"ק כ"א שכ' דזה פשוט דאין להקל בזה כ"א כשתלתל הזה אין מקומו נשרש ברוב היקפו של הקנה אז כשר אבל במושרש ברוב היקפו אין להקל עיי"ש ועי' במ"ז לקמן ריש סי' ל"ה סק"א:

סח דטריפה. עבאה"ט ועשפ"ד סק"י שכ' דהוי נבילה משום יתר כנטול דמי עיי"ש ועי' מק"מ סק"כ ובערוגות הבושם אות ז' שהאריכו להפליא ע"ד הפרמ"ג בזה עפ"ד הנו"ב קמא חיו"ד סי' נ"ה שהעלה דטריפות דמשום יתר כנטול דמי לא הוי נבילה רק טריפה וכמ"ש ג"כ הלב"ש בריש הלכות טריפות עצמות סי' א' סעיף ח' דבנולד כן לא שייך נבילה אלא טריפה ושכן משמע מהש"ס עיי"ש:

סעיף ו:

סט אצל דרוסה. לאו דוקא ודאי דרוסה אלא אפי רק בספק דרוסה אין לו בדיקה מבחוץ. עי' כנה"ג בהגהת הטור אות י"ז ופרי תואר סק"ט ושלחן גבוה ס"ק י"ד:

ע שצריכה בדיקה. כגון שראינו חתול רודף אחריו ואין אנו יודעים אם דרסה או לאו אע"ג שאינו מלוכלך בדם או שצוארו מלוכלך בדם אע"פ שלא ראינו חתול רודף אחריו שכה"ג צריך בדיקה מדינא. זקיני הלבוש סעיף ז' וע"ל סי' נ"ז סעיף י"ג ועי' בספר צמח צדק החדש סעי' ז':

עא שכיון שהוא אדום. עי' בדברינו לעיל (ס"ק נ"ד) מ"ש מהכנה"ג ועי' בס' זכור לאברהם (להרב מהר"א אלקלאי ז"ל) חלק ג' אות ט' סי' ק"ב שהביא דברי הכנה"ג הנ"ל וכ' דלפ"ז יש לראות אם מועיל בתרנגולים שלנו בדיקה אף בעור החיצון כיון דכל הטעם דלא מהני בדיקה הוא מפני שהוא אדום וכיון דבתרנגולים שלנו גם החיצון לבן י"ל דמהני לי' בדיקה עיי"ש ועי' בדעת תורה סק"כ שהביא דברי הזכל"א בזה וכ' דלדינא אין להקל לסמוך אבדיקת חיצון גם בתרנגולים כי החוש מעיד דהחיצון שלו אע"פ שאינו לבן אבל עכ"פ הוא נוטה לאדום עיי"ש:

עב בודק הקנה. עי' באר הגולה מ"ש מהט"ז פי' קורע מקצת העור תחלה וכו' ועי' בשלחן גבוה ס"ק ט"ז שהקשה ע"ז מדברי הרמ"א לעיל סוף סי' כ"ג דאם תלש הנוצות מן העוף ויצא מהם דם או חתך העור בבהמה ויצא דם יש להטריף דחיישינן לנקובת הוושט וכ' דהט"ז לא כתב זאת רק לשיטת המחבר דס"ל דמהני בדיקת הוושט בחתך מקצת העור ויצא דם אבל למעשה אה"נ נקטינן כדעת הרמ"א דלא מהני לקרוע מקצת העור כנ"ל משום דחיישינן לנקובת הוושט עיי"ש ונלפענ"ד די"ל דגם לדידן יכולים לעשות תקנה זו לקרוע העור דהא כבר כ' לעיל סי' כ"ג שם (ס"ק צ"ט) דבקורע או חותך עור הצואר ואפי' יצא דם אם תפס הקנה לבדו מהני באומר ברי לי שלא נגעתי בסי' עיי"ש אך עולה מזה עכ"פ שצריך לומר דמיירי שתפס הקנה לבדו ואומר ברי לי כנ"ל:

עג הקנה. עי' באה"ג ועי' במ"ז ס"ק י"א שכ' פי' שיקרע העור מהצואר ויבדוק הקנה עיי"ש ומשמע מדבריו שצריך לבדוק כל הקנה קודם שחיטה וכ' עליו השנות חיים ס"ק י"ז שאין הלשון מדוייק כי א"צ לבדוק כל הקנה קודם שחיטה דוקא דקודם שחיטה סגי לבדוק רק במקום השחיטה לבד וכמ"ש הט"ז עיי"ש ועי' מק"מ ס"ק כ"ב שכ' שיש איסור בדבר אם רוצה לקרוע קודם שחיטה כל אורך הצואר כדי שיוכל לבדוק כל אורך הקנה כי יש בזה משום צער בעה"ח חנם אבל לאח"ש צריך לבדוק כל אורך הקנה מבחוץ עיי"ש: (עד) הקנה וכו' ואח"כ וכו'. ור"ל ולאח"ש בודק בדיקת דרוסה מכף הירך ועד קדקדו כדלקמן סי' נ"ז סעי' ט"ז והא דלא הזכירו המחבר כאן משום דכאן לא נתן לב לכתוב רק דיני הוושט ע"כ כ' ג"כ דין בדיקת הוושט שבדרוסה אבל אה"נ דאיכא בדרוסה שאר בדיקות. שלחן גבוה ריש ס"ק ט"ז: (עה) מהפך הושט. הנה לכאורה נראה מזה דוושט לא בעי בדיקה מבחוץ כלל רק מבפנים ובבדיקה זו די אמנם יעיין בפר"ח ס"ק י"ד ובחידושי הגאון רעק"א ז"ל ובתב"ש ס"ק י"א ובערך השלחן אות ו' ובתורת יקותיאל סק"ג ובערוגות הבושם אות ח' ובשער המים ס"ק י"ד שזה תלוי בפלוגתת הר"ן והרא"ש והרשב"א דלדעת הרשב"א שאם ראה אודם דרוסה על הקנה או על הוושט מבחוץ ישחוט בריחוק מקום משם ולאח"ש יבדוק נגד שם מבפנים ואם הוא נקי כשר דדרוסה שבחוץ לא מזיק אבל לדעת הר"ן והרא"ש אם יש טפת דם דרוסה בחיצון דוושט טריפה משום דסופו לחלחל גם לפנימי ובתב"ש שם כ' דלדינא יש לפסוק להחמיר כהר"ן וכהרא"ש עיי"ש ועי' בש"ע התניא ס"ק י"א שלאחר שהביא דברי הרשב"א סיים דמסתימת לשון הטור והאחרונים לקמן סי' מ"ז משמע דלא ס"ל כהרשב"א וכ' טעם מדוע דחו דבריו מההלכה בזה עיי"ש אולם במק"מ ס"ק כ"ב העלה דהעיקר לדינא שהוא ספק פלוגתא וכמ"ש התב"ש שם סק"ג בוושט וה"ה בקנה עיי"ש ועי' בכו"פ שכ' דא"צ להאריך בפלוגתת הפוסקים בענין זה כיון דלדידן בלא"ה אא"ב בבדיקה עיי"ש וכ"כ בס' צמח צדק החדש במהד"ק לסי' ל"ג השני סעי' ו' אמנם במק"מ שם כ' דאף דבלא"ה אנן אין בקיאין בבדיקת דרוסה כמ"ש הרמ"א מ"מ הא יש נ"מ גם לדידן בראה אודם דרוסה בקנה או בוושט מבחוץ דלהרשב"א ודעימי' מהני כשחי יב"ח ולהרא"ש לא מהני והוי לענין זה ספק פלוגתא עיי"ש ועי' מזה בשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' ס"ב ס"ג ס"ד וס"ה ובשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כ"א אות י"ב י"ג וי"ד:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה