דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן כח
סעיף א:
א השוחט. עיין בס' הון עשיר על המשניות חולין פרק ב' משנה ב' שנסתפק בשנים ששחטו בסכין א' ואחד היה אוחז בקתא והב' בהלהב וזה שהיה אוחז בהלהב היה מברך על השחיטה מי הוא בעל כיסוי הדם האוחז בהקתא או המברך על השחיטה וכ' דמי שהשחיטה נקראת על שמו הוא יכסה עי"ש ועי' בס' רוח חיים הספרדי סי' זה אות ב' מ"ש בזה (וע"ל ס"ק נ"ז):
ב חיה. עשפ"ד ס"ק כ"ח שכ' דהשוחט בן פקועה דחיה אף שא"צ שחיטה כ"א מדרבנן אפ"ה צריך כיסוי ומכסה בברכה אך אם יש בו ב' תמיהי א"צ כיסוי ועי"ש לעיל סי' י"ג ס"ק ד' ובד"ק סי' ט' ובמנח"י בלק"י ס"ק פ"ז מ"ש מהד"ק בזה ומ"ש על דבריו:
ג צריך לכסות. עפת"ש סק"ב דעיקר מצות כיסוי הוא תיכף וכו' ועי' בכו"פ שכ' כן לדינא דעיקר מצות כיסוי הוא לכסות תיכף כשיצא הדם מהנשחט ולא יאחר מלכסותו כלל ואם איחר ביטל מצות כיסוי עי"ש ועי' בשו"ת נחלת שבעה סי' מ"ז מה שכתב לענין אם שהה כ"ש אם יש לכסות בברכה עי"ש אבל במ"ז ס"ק י"ב וס"ק י"ז ובשפ"ד ס"ק כ"ט כ' לדינא דמצות כיסוי הוא כל זמן שירצה יכסה ולאו דוקא מיד ומיהו לכתחלה ודאי נכון לכסות מיד דחביבה מצוה בשעתא ושמא ישכח וכו' ע"ש ועי' במחזיק ברכה סק"א מ"ש בזה ועי' בס' מסגרת השלחן הספרדי ריש סי' זה מה שסיים בצ"ע על דברי המחזיק ברכה שם עי"ש ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' קל"ד מה שהתרעם על השוחטים שמקילין בענין זה שאין מכסין אחר כל שחיטה אלא בערב מכסין כל הדם בב"א דלא שפיר עבדי עי"ש באריכות ועי' בספר יריעות שלמה על היו"ד סי' זה אות א' בד"ה מתוך כך שכ' דאם אינו מכסה מיד לאחר השחיטה עובר על איסור דרבנן שמחויב מדרבנן לכסות מיד אחר השחיטה עי"ש ועי' מזה בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' כ"ז באריכות (ד) לכסות דמו. עפת"ש מ"ש דמצות כיסוי הוא חל תיכף כשיצא מהנשחט ועי' פרי תואר ס"ק ט"ז שכ' דהתחלת חלות החיוב דמצות כיסוי הוא רק כשנפל לארץ אבל קודם שנפל לארץ לא חל החיוב עדיין עי"ש אולם במ"ז סק"ט מדחה דבריו וכ' דמיד ביציאתו מצואר העוף חל חיוב הכיסוי עי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק קל"ח וס"ק קמ"ט):
ה דמו. עד"ק ס"ק ז' דמשמע מדבריו שצריך ליתן כ"כ עפר על הדם עד שלא יהא נראה רושם לחלוחית ואדמימות עי"ש ודבריו מסתברים שאם הוא נותן רק מעט עפר ה"ז נבלע בתוך הדם ונבלל העפר עם הדם ואין זה כיסוי וכמש"ל סעיף י' דכ"ז שרישומו ניכר בקרקע לא בטל החיוב דמצות כיסוי (וע"ל סעיף כ"א גבי מבליע דם בכסותו) וכן מבואר לפענ"ד להדיא בפי' רש"י חולין דף פ"ג ע"ב בד"ה וכסהו שצריך שיהא הדם עטוף בעפר תיחוח וזה לא שייך אלא אם נותן הרבה עפר עד שלא יהא ניכר לחלוחית אדמימות על העפר מלמעלה דבכי האי גוונא נתקיים זאת שהעפר מונח למעלה על הדם ואין העפר נבלע בתוך הדם וכן נראה משטח לשון הרא"ה בס' החינוך מצוה קפ"ז שכ' וז"ל ולכן ראוי לכסות דם הנפש ולהסתירו מעין רואיו עכ"ל ומשמע דאם רואין לחלוחית אדמימות על העפר למעלה לא קיים המצוה דהא צריך להסתירו שלא יהא נראה וק"ל:
ו בין. ומצות כיסוי נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. משנה ר"פ כיסוי הדם ועי' כנה"ג בהגהות הטור אות ג':
שנינו בתוס' השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כיסוי להקדש ע"כ וכ' הרמב"ם וה"ה נמי אם הקדיש את החי' ואת העוף והוא פשוט דכיון דההקדש הוא אחר ששחט לא נפטר הדם מכיסוי. כנה"ג שם אות ה': (ז) מזומנים בידו. עט"ז סק"א שלמדה תורה ד"א שלא יאכל בשר תדיר ועשמ"ח סעיף א' שכ' דאע"ג דמסקינן דזה דוקא לבריאים אבל בדורות אלו שאינן בריאים כ"כ צריכים להשמר שלא יסגף עצמו כלל אבל מ"מ שמעינן מהאי קרא שעכ"פ לא יעדן עצמו בתפנוקים שהרי אין זה משמירת הבריאות עכ"ל ועי' בתוס' כתובות דף ק"ד ע"א בד"ה לא נהניתי שכ' מהמדרש עד שאדם מתפלל שיכנסו ד"ת לתוך גופו יתפלל שלא יכנוס מעדנים לתוך גופו עי"ש ועי' בס' התשב"ץ לתלמיד מהר"מ סי' תקל"ה שכ' וז"ל בתשובות הגאונים יש עד שיבקש אדם שיכנוס התורה לתוך מעיו יבקש שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיו כי מחמת שאדם מרבה במעדנים בכל יום בא לידי עבירה עכ"ל ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ה' ועי' במ"ז ריש סי' זה מ"ש עוד ע"ז דברי מוסר והשכל ועי' בס' תואר משה פרק ע"ב ס"ק א' מזה ועי' בס' מעבר יבק בשפת אמת מאמר ב' פרק ט"ז. אמנם עיקרו של דברים שאין ליתן כלל בענין זה וכמ"ש הב"י בבד"ה לקמן סי' רכ"ח מהרשב"א דהכל הוא לפי טבעו של אדם יש אוכלים פת במלח ומתענגים ומתעדנין כדניאל וחביריו שאמרו ויתנו לנו מן הזרעונים ונהי' טובים ויש מתמוגגין כשאין יושבין על סיר בשר וע"י הסיגוף אינו יכול לעמוד על דברי תורה וכ"א יעשה לפי שימצא בטבעו עי"ש והביאו הש"ך שם סק"ו בקצרה עי"ש וכיוצא בזה כ' בט"ז אבן העזר סי' כ"ה סק"א עי"ש ועי' בשערי תשובה או"ח סי' תקנ"א ס"ק ל"ו על הש"ע סעיף ט"ו עי"ש ועי' בס' מדרש תלפיות אות א' ענף אכילה שמאסף דברים שונים בענינים אלו ועי' במחזיק ברכה ובברכי יוסף או"ת ריש סי' קנ"ז ובספרו דברים אחדים דרוש ג':
ח השחיטה כשרה. עש"ך ס"ק ג' דהיכא שהעם פרוצים במצות כיסוי שאינם מכסים כדין או שאינם מברכין על הכיסוי או על השחיטה יש לקנוס ולהעניש כדין העובר על מצות ל"ת וגם יש לאסור השחיטה להעובר ועשמ"ח סעיף ב' שהוסיף דלאו דוקא דהעם פרוצים אלא ה"ה אם אותו השוחט לחוד הוא פרוץ ואינו מברך על השחיטה וכיסוי יש לאסור ולקנוס ולהעניש עי"ש וכ"כ בשפ"ד ס"ק ג' ועי' בזה בס' משתא דרבותא בחידושיו לסי' זה ובס' מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' י' ובס' יריעות שלמה על היו"ד ריש סי' זה אות ג' (וע"ל סי' י"ט סק"ח) ועי' בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סוף סי' כ"ז שנשאל מעיר א' שרצו להעביר השו"ב שלהם ע"פ הגב"ע שלא נזהר לכסות הדם כל היום רק לעת ערב שנתיבש הדם וזה ראו עדים כמה פעמים וכ' שם דאף שהיה הגב"ע ע"ז כדינא מ"מ י"ל דפרוץ לא שייך רק בדבר ברור לכל וא"א לדונו לכף זכות משא"כ בנ"ד שאפשר לדונו לכף זכות די"ל שסבר שלא תנגב הדם עד לעת ערב ולא שייך להעבירו וכו' ע"כ די לו בקבלת ד"ח עי"ש באורך ועי' מזה בס' דעת תורה לעיל סי' ב' ס"ק מ"ט באריכות (וע"ל, ס"ק ג'):
ט ולא כיסה. עבאה"ט ועשפ"ד לקמן ס"ק כ"ט שכ' דאין שום איסור לאכול העוף קודם הכיסוי עי"ש ועבשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' ל"ז שכ' דמלשון הפוסקים שכ' להתיר הבשר אף שלא כיסה משמע אף שהדם אינו בעולם וא"א עוד לעולם שיבא לידי כיסוי אפ"ה אין לאסור הבשר שאין סברא לומר דלא שייך להתיר אלא כשהדם הוא בעולם דהוי ראוי לבילה עי"ש באריכות (וע"ל ס"ק קנ"ח):
סעיף ב:
י חייב לברך. ויקח הכלי עם העפר בימינו ויברך כמ"ש באו"ח סי' ר"ו סעיף ד'. יפה ללב חלק ג' אות ה'. ולענין אם צריך לברך מעומד ולכסות מעומד דוקא עי' בגליון מהרש"א כאן ולהלן סי' שכ"ח סעי' א' ועי' בס' שורש מיעקב הראשון לעיל סי' י"ט אות א' מ"ש בענין זה וכ' דאף שכ' הפוסקים דברכת השחיטה יכול לברך מיושב (ע"ל סי' י"ט ס"ק ג') משום דהוי כברכת הנהנין אבל מצות כיסוי הדם וברכת הכיסוי נראה שצ"ל מעומד דוקא שזה דומה לציצית ומילה וסיים בצ"ע עי"ש:
ולענין הפסק בדיבור בין הברכה לכיסוי עי' לעיל סי' י"ט סעיף א' ברמ"א וסעיף ה' ובדברינו שם ותלמדנו לכאן:
יא לברך קודם שיכסה. ואם לא בירך קודם שכיסה דעת הפר"ח ס"ק ב' שיברך אח"כ עי"ש אולם השמ"ח סעי' ג' ותב"ש ס"ק ג' השיג עליו והעלה דאין לברך אחר הכיסוי דהוי ברכה לבטלה וכ"כ במ"ז ס"ק ג' עי"ש ועי' בדברינו לעיל (סי' י"ט ס"ק ז') שהבאתי דעת הרבה אחרונים לדינא דבתוך כ"ד יכול לברך אח"כ ואין זה ברכה:
לבטלה עי"ש ועי' במהז"ב כאן כלל כ"ב בקומץ סעיף ב' ועשרון ס"ק ה' שכ' שכן עיקר לדינא שיכול לברך אח"כ בתוך כ"ד דהכיסוי עי"ש ועי' במנח"י בביאורים ובלק"י סק"ז מ"ש בזה. ואם שכח לברך קודם הכיסוי ונזכר באמצע הכיסוי אם יברך באמצע עתב"ש לעיל סי' י"ט ט"ק ט"ו ובדברינו שם ועי' בס' ערוגות הבושם כאן אות כ' מ"ש בזה באריכות ועי' בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' ל"ו:
יב קודם שיכסה. ר"ל קודם שנותן העפר דלמעלה על הדם אבל א"ל דעדיף טפי שיברך קודם שישפוך הדם על העפר דלמטה הואיל וקי"ל בכל המצות שמברך עליהם עובר לעשייתן והתחלת המצוה היא נתינת הדם על העפר דלמטה דז"א דהא השחיטה הוי הפסק בין ברכה לכיסוי ובע"כ דגם כשמברך קודם נתינת העפר דלמעלה הוי עובר לעשייתן משום שמברך קודם גמר המצוה. פנים יפות עה"ת פ' אחרי בפ' ושפך וכיסה. ומה"ט כ' שם עוד דגם בדין דסעיף ז' דשחט ולא היה לו עפר דלמטה דצריך לגרור הדם וליתנו בעפר תחוח דלמטה וכו' דא"ל דכדי שיהא עובר לעשייתן יברך קודם שנתנו העפר תיחוח דלמטה כיון דליכא הפסק דז"א דגם בכה"ג הוי עובר לעשייתן עיי"ש לדרכו:
יג שיכסה. עי' באה"ט לעיל סי' י"ט סק"ז שכ' שלא יפסיק השו"ב באמצע השחיטה ועי' בס' בית אברהם בתיקונים והגהות שבריש הס' סי' כ"ח אות ל"ט שכ' וז"ל נסתפקתי היכא שיש לחוש לברכה לבטלה כמו במדינות פולין שהשוחטים שם רובם אין להם מקום מיוחד לשחוט העופות כ"א ברחוב ועל הרוב אין המקום שם נקי מטינופות וצריכין לברך הן על השחיטה והן על הכיסוי בבית אמנם כן יארע כמה פעמים שאחר שחיטה כשילך להבית לברך שם ברכת הכיסוי נתכסה הדם מאליו מדריסת רגלי האדם או מהעגלות העוברים שמה ובפרט בעת הקור והרעש (שקורין זאווראח"ע) שנתכסה הדם מהשלג טרם שיחזור לכסות לכן אני שואל בכה"ג מהו אם יכולים לסמוך אבה"ג וסייעתו דיכסה מיד אח"ש בלא ברכה ואח"כ ילך מיד להבית ויברך שם או לא סמכינן עלייהו כלל ואין כאן ספק ברכה לבטלה מטעם דקי"ל העמד על חזקתו שהיה בשעה שהניחו וכו' וצ"ע עכ"ל. ועי' במנח"י בלק"י ס"ק נ"א מ"ש ע"ד בזה ונוטה שיכסה תיכף בלא ברכה ומ"מ אם הבית סמוך למקום השחיטה נראה שיתחיל תיבת ברוך אתה תיכף תכ"ד להכיסוי וילך להבית וישלים שם ברכת כיסוי אם א"א בענין אחר וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש ועי' בשו"ת ציוני חלק ב' ביו"ד סי' מ"ח שנשאל ג"כ שאלה כזו ממש והעלה דאם הריעותא דרוח סערה או מעבר העגלות הוא בשעת השחיטה ויש לחוש דעד שילך למרחק ד"א ממקום הריח הרע או עד שילך לבית לברך יכסה מחמת הרוח או מחמת העגלות תיכף ומיד אזי יכסה תיכף לאחר שחיטה ולא יברך מקודם ואח"כ ירחיק ד' אמות או ילך לבית ויברך על הכיסוי אבל אם בשעת השחיטה אין ריעותא לפניו אין לו לחוש שמא יבא רוח סערה פתאום או שמא יבואו עגלות וצריך לילך ולברך מקודם עיי"ש באריכות:
יד אקב"ו. עד"ק סק"ה בד"ה קצת דאם אחר נותן העפר למטה והשוחט נותן העפר מלמעלה ראוי שהשוחט יברך ומי שנותן העפר מלמטה ישמע הברכה ויכוין לצאת י"ח בהשמיעה הואיל וגם הוא עושה חלק מהמצוה ודמי להפורע דמילה שצריך שישמע הברכה מהחותך עיי"ש:
טו על כיסוי דם. עמ"ז ס"ק י"ג ועי' בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' כ"ב וכ"ג וסי' כ"ז באריכות:
טז כיסוי דם. עי' בס' תורת זבח סי' י"ד בהעלה שלמה ס"ק א' שכ' דכיון דבתוספתא ובירושלמי וברמב"ם וש"פ הראשונים איתא הנוסחא הד"ם בה"א הידיעה ע"כ צ"ל כן ולא כמ"ש במחבר ושאר פוסקים האחרונים ד"ם בלא ה"א וראוי להחזיר הנוסחא ליושנה ולומר הד"ם כי כן מסתבר כי לא כל דם צריך לכסות רק הדם משחיטת חיה ועוף עיי"ש והנה ירדתי לעיין קצת בזה כי הוא לפלא איך ישנו המחבר והש"פ האחרונים להשמיט הה"א ולשנות מנוסח הברכה שכ' בדברי חז"ל והרמב"ם וש"פ הראשונים וכאשר דקדקתי בדבר ראיתי בלשונות האחרונים דבמקום שכ' הנוסחא על כיסוי הד"ם בלא תיבת בעפ"ר כ' הד"ם בה"א ובמקום שכ' על כיסוי ד"ם בעפ"ר כ' ד"ם בלא ה"א וע' בפר"ח סק"ד שהביא כמה פעמים הב' נוסחאות הנ"ל ובכ"מ הוא מדקדק והעתיק כמ"ש ומזה נראה דמ"ש בירושלמי ותוספתא וברמב"ם הד"ם בה"א הוא לפי הנוסחא שלהם דגרסי בלא תיבת בעפ"ר אבל הטור שהעתיק לומר על כיסוי ד"ם בעפ"ר (וע"ל ס"ק י"ח שכ' שכן עיקר לדינא ושכן נוהגין) והוא בע"כ כמ"ש הב"ח דמן הסתם מצא הטור נוסחא זו בספרים בהוספת תי' בעפ"ר וא"ר בודאי י"ל דגם במקום שמצא הטור שכ' תיבת בעפ"ר שם לא היה כתוב תיבת הד"ם בה"א רק ד"ם בלא ה"א וא"כ ממ"נ אם נאמר הנוסחא הד"ם בעפ"ר לא יהי' ע"פ שום מטבע שטבעו לנו קדמונינו דע"פ נוסח הרמב"ם שהוא מהתוס' והירושלמי שכ' בה"א הלא לא כתב בעפ"ר ולפי הנוסח שהביא הטור הלא לא כ' תיבת הד"ם בה"א הידיעה רק ד"ם בלא ה"א ומ"ש התורת זבח שם דמוכרח לומר הד"ם כי רק הד"ם הידוע צריך לכסות עיין להלן סי' ק"כ דמבואר שם דסגי לברך על טבילת כלי ואצ"ל כלי מתכות (ועי' בב"י שם שאצ"ל הטבילה) והנה לפי דבריו עכ"פ הו"ל לתקן לומר על טבילת הכל"י ג"כ בה"א הידיעה כיון דלאו כל כלי צריך טבילה רק כלי מתכות ושל סעודה ובע"כ כמ"ש הט"ז שם סק"ה ולהלן סי' שכ"ח סק"א דלא צריך לפרש בהברכה פרטי פירושי המצוה עי"ש ולכן בנ"ד חלילה לנו לשנות הנוסחא המקובלת לנו מהטוהמ"ח ושאר אחרונים רק יאמר על כיסוי ד"ם בעפ"ר ובלא ה"א שוב ראיתי בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סוף סי' נ' שמתרץ הדיוק של התורת זבת הנ"ל שאין אומרים הד"ם בה"א באופן אחר עי"ש באורך ומה שכתבתי נראה לפענ"ד עיקר:
יז דם. עי' בס' מורה לזובחים סוף ה"ש שמנקד תיבת דם בקמ"ץ תחת הדלי"ת ושמעתי מחכם ומדקדק א' שאמר שכן הוא מוכרח ע"פ הדקדוק כי תיבת ד"ם הוא בכל מקום בתורה מנוקד בקמ"ץ כגון דם יחשב לאיש ההוא דם שפך שהדלי"ת קמוצה אף בזולת טעם מפסיק. ובמקום שנמצא בתורה דם בפת"ח תחת הדלי"ת הוא כשהוא נמשך לתיבה שלאחרי'. וכאן בברכה זו הרי תיבת ד"ם אינו סמוך לתיבת בעפ"ר ולפי הנחת הטעמים יהי' תיבת כיסו"י דם במרכא טפחא ותיבת בעפ"ר בס"פ ומשפטו לינקד בקמ"ץ כשאינו נסמך עכ"ד: (יח) בעפר. עבאה"ט סק"ב מ"ש מהט"ז ועפר"ח שחולק שא"ל תיבת בעפ"ר אבל בשמ"ח סעי' א' ובמנחת אהרן ס"ק ו' השיגו עליו וכ' דהעיקר לומר בעפ"ר ושכן נוהגין ע"ש ועי' בס' דינא דחיי (מהכנה"ג) על הסמ"ג עשין ס"ד בהלכות כיסוי הדם דף ע"ו סוף ע"ד שכ' ג"כ טעם למנהג זה עיי"ש וכ"כ בפרי תואר שצ"ל תיבת בעפ"ר ומ"מ כ' דבדיעבד אפי' לא אמר תיבת בעפ"ר נמי יצא ע"ש וכ"כ בחכמת אדם כלל ח' סעי' ד' עיי"ש (וע"ל ס"ק ט"ז) ועמ"ז סק"ג שכ' דאף דלפי הטעם שכ' הט"ז לומר תיבת בעפ"ר משום שנותנין עפר למטה ועפר למעלה משמע לכאורה דהיכא דשחט ונבלע הדם בקרקע שהדין שיכסה מלמעלה לבדו אין לומר תיבת בעפ"ר אבל לדינא אף אם נבלע הדם ונשאר רק מה שניכר הרושם דלית לי' עפר רק למעלה לבד אפ"ה נוסח הברכה חד הוא עיי"ש ועי' בד"ק בדברי הרב המסדר ס"ק ג' מ"ש בזה ועכו"פ שכ' דאפי' מכסה בשאר דברים שמכסין בהם אפ"ה צ"ל תיבת בעפ"ר דהכל תולדה דעפר הוא ושב אל עפר עכת"ד. וכ"כ התב"ש סק"ב עיי"ש ועתב"ש ס"ק י"ג ומ"ז ס"ק ג' שכ' מדברי זקינו הלבוש ז"ל שצ"ל בעפר בסגו"ל תחת הבי"ת ולא בשו"א (יט) מי ששחט פעם הראשון ולענין מי ששחט וכיסה בפעם הא' כשהוא אבל ב"מ אם יברך שהחיינו עי' מ"א סי' תקנ"א ס"ק מ"ב דמבואר מדבריו דאפי' מי שהוא אבל ב"מ יכול לברך שהחיינו דלא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו עיי"ש ועי' ביד אפרים בגליון האו"ח שם ועי' בדיני אבלות מהיד אפרים שנדפס בסוף היו"ד בחידושים וביאורים סעי' ד' ועי' פרמ"ג או"ח שם שכ' דמשמע דבתענית ציבור יכול לברך שהחיינו עיי"ש:
כ ששחט פעם הראשון. עי' במטה אפרים הל' יוהכ"פ סי' תר"ה סעי' ח' שכ' בפשיטות שמי שמכבד אותו השו"ב פעם א' במצות כיסוי מברך שהחיינו עיי"ש. אמנם בד"ק ס"ק ב' כ' דמי שמכסה בפעם ראשון ע"י שליחות מהשוחט אע"פ שהעוף הוא לצורך אכילת המכסה אפ"ה מודה גם התב"ש שלא יברך שהחיינו כיון שהוא רק מצד שליחות מהשוחט והשוחט בעצמו הוא כבר כיסה הרבה פעמים עיי"ש וכן ראיתי בס' חקר הלכה בערך אות ב' בעניני ברכות דין י"ט שהעלה ג"כ הכי לדינא עיי"ש באריכות ועי' עוד בד"ק שם שנראה מדבריו דאם השוחט בעצמו לא כיסה עדיין כגון בשוחט שנתחנך לשחוט בפעם ראשון ומכבד לאיש אחר לכסות הדם וזה האיש אחר ג"כ לא כיסה מעולם דבזה ס"ל להתב"ש שיברך המכסה בפעם ראשון אע"ג שהוא לא שחט בעצמו עיי"ש שוב ראיתי במנהז"ב בעשרון סק"ו שהעלה דמדכתב הרמ"א בלשון מי ששחט וכו' ולא כ' מי שכיסה בפעם ראשון וכו' משמע דדוקא על השוחט קאי אבל באדם אחר שלא שחט בעצמו אע"פ שמכסה בפעם ראשון אין לו לברך שהחיינו לכ"ע וסברתו הוא דבאדם אחר כיון דאינו מוכרח לכסות דהא אפשר לו שלא יכסה כיון שהוא בעצמו לא שחט וא"כ איזה שמחה יש לו דהא אפשר בלא זה וגם אינו בכלל החיוב כי שמא השוחט לא יתן לו לכסות עיי"ש ולפענ"ד להסביר:
דבריו עפ"ד התב"ש ס"ק ד' שכ' דהוי שמחה בהכיסוי כיון דאם אין לו במה לכסות אסור לו לשחוט עיי"ש הרי דעיקר מה שמברכין שהחיינו על הכיסוי אע"ג דאין בהכיסוי בפ"ע ענין שמחה מ"מ כיון שיש בהשחיטה שמחה וא"א לשחוט בלתי אם יש לו במה לכסות לכך מברך על הכיסוי שהחיינו ועי' מה שהבאתי בס"ק שאח"ז מהד"ק דמ"ש התב"ש שצריך לברך שהחיינו על הכיסוי זה הוא רק כששחט לעצמו או במקבל שכר על השחיטה אבל בלא"ה גם התב"ש מודה שאין לברך וזה לא יתכן אלא אם השוחט בעצמו הוא המכסה משא"כ אם המכסה לא שחט לא שייך אצלו ענין שמחה כלל במה שחבירו שחט וא"ל שמברך על השמחה שיש לחבירו ששחט דבברכת הנהנין ל"ש כלל לחלק שא' יברך במה שחבירו נהנה ועי' בט"ז לעיל סי' א' ס"ק י"ז [ומובן בזה לפענ"ד לשון הרמ"א בסעי' זה שכ' דמי ששחט בפעם א' מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לברי' ומדוע המתין הרמ"א בזה שלא יברך עד כאן ולא הודיע לנו זה עוד לעיל סי' י"ט בדיני ברכת השחיטה והמתין עד עתה אבל לפי דברי התב"ש הנ"ל י"ל דכוונת הרמ"א בזה כך הוא דמה שמברכין שהחיינו על הכיסוי עיקר הברכה שייך על השחיטה שיש לו שמחה בהכסוי בפעם הא' שע"י הכיסוי יכול לשחוט וכמש"ל מהתב"ש א"כ כיון דעיקר הברכה במברך הוא רק על השחיטה לכן הדין נותן דמי ששחט בפעם ראשון יברך שהחיינו על הכיסוי כיון דמה ששחט בפעם ראשון הוא עיקר השמחה ששייך לברך עלי' ברכת שהחיינו אבל מי שכבר שחט רק שלא כיסה עדיין לא יברך ומ"ש הרמ"א בלשונו אבל על השחיטה אין לברך ר"ל היכא דליכא מצות כיסוי אחר השחיטה כגון בשחיטת בהמה דאז א"א לברך רק בשעת שחיטה וזה א"א כיון דמזיק לברי' לא יברך על השחיטה אבל בחי' ועוף שיש כיסוי שפיר מברך שהחיינו על השחיטה דהיינו שברכת שהחיינו שמברך בשעת כיסוי קאי על השחיטה כנ"ל מדברי התב"ש ולפ"ז שפיר יתכן מה שלא כ' הרמ"א לעיל סי' י"ט בדיני ברכת השחיטה שלא יברך שהחיינו על השחיטה פ"א דהא באמת מברכין רק שמוכרח להמתין עד הכיסוי וכאמור] שוב ראיתי בס' תפארת למשה על היו"ד בש"ך סק"ה שהעלה דכל עיקר שמברך שהחיינו על הכיסוי הוא רק על האומנות של השחיטה כיון דלאו כל אדם יכול לשחוט והעלה דלפ"ז אם כבר שחט פ"א דבר שאינו צריך כיסוי כגון בהמה ואח"כ שחט חי' או עוף א"צ לברך דכבר נתחנך עיי"ש באורך ולפ"ז בודאי כנים דברי המנהז"ב הנ"ל לדינא והנה ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י שכ' בפשיטות דמי שלא שחט יכול לברך שהחיינו בפעם הא' היכא שאינו מכסה בתורת שליחות מהשוחט רק ראה ששחט אחר ולא כיסה דקיי"ל לקמן סעי' ח' דהמצוה רמי' עלי' דהרואה שחייב לכסות אז שפיר מברך ברכת שהחיינו אם מכסה בפעם א' הואיל וזכה בפעם ראשון עיי"ש אבל לפמש"ל מבואר דגם בכה"ג אין לו לברך שהחיינו כנ"ל:
כא מברך שהחיינו. עש"ך סק"ה ועפר"ח סק"ה שפסק שלא לברך עיי"ש אולם הכו"פ והשמ"ח סעי' ג' ותב"ש ס"ק ד' כ' לדינא שיברך עיי"ש ועי' שפ"ד שהעלה לדינא שאין להכניס עצמו בספק ברכה בזה עיי"ש ועי' בשו"ת בעי חיי חיו"ד סי' כ"ב מה שפלפל בזה וכ' דמנהג העולם הוא שלא לברך עיי"ש ועי' בס' מסגרת השלחן הספרדי מה שכ' בענין זה והכריע שם דעתו דיותר טוב שלא לברך וכמנהג העולם שאין מברכין עיי"ש וכ"כ בשו"ת בנין עולם חיו"ד סוף סי' ט' לדינא עיי"ש ועי' מנהז"ב כלל כ"ב בעשרון סק"ז וקומץ ס"ג ובמורה לזובחים סוף סי' ז' שכ' שכדי להוציא א"ע מספק פלוגתא יראה להדר אחר כלי או פרי חדשה או בגד חדש ולברך עליו ולכוין גם על הכיסוי עיי"ש. ויש לעיין בזה לפענ"ד במי שאכל ענבים וכבר בירך עליהם שהחיינו ואח"כ הביאו לו תירוש סמוך למצות כיסוי שבפעם ראשון אם יש לצרף השני ספיקות שיש בו הא' הוא ספק פלוגתת הפוסקים שבברכת שהחיינו על כיסוי הראשון שבכאן והב' הוא מה שמבואר באו"ח סי' רכ"ה פלוגתת הפוסקים לענין שהחיינו דתירוש באופן הנ"ל והרי כבר כ' הפרמ"ג באו"ח בפתיחתו להלכות ברכות דבכל ס"ס בברכות יכול לברך עיי"ש וכעין מ"ש השערי תשובה באו"ח סי' ת"ר סק"א בשם השבו"י לענין שהחיינו דליל ב' דר"ה אם יש לסמוך על התירוש עיי"ש ואף שהשבו"י כ' שם לסניף כיון דבלא"ה אם אין לו פרי חדשה מברך שהחיינו והכא הרי אסיקנא להלכתא שלא יברך שהחיינו מ"מ י"ל דמסתבר דכדאי הרמ"א והכו"פ והתב"ש לסמוך עליהם לברך עכ"פ כשיש לו עוד ספק אחר אולם לדינא צ"ע כיון שהפרמ"ג בעצמו כ' כאן במ"ז סקט"ז דלא מהני ס"ס לענין חשש ברכה לבטלה עיי"ש וכנראה שחזר כאן ממ"ש בפתיחתו באו"ח שם (ועי' בערוגות הבושם סוף ס"ק ב' מ"ש בדברי הפרמ"ג בזה) וצ"ע לדינא. ועד"ק סק"ב שכ' שאף האומרים שיברך שהחיינו מי שמכסה בפעם ראשון לא אמרו רק בשוחט לצורך עצמו או אפילו לצורך אחרים רק שמקבל שכר שנהנה מה מהשחיטה משא"כ כששוחט בחנם ולצורך אחרים והוא לא יאכל מהנשחט ולא אף א' מבני ביתו בזה לכ"ע דלא יברך ועיי"ש עוד שכ' דאעפ"י שכשנהנה בלקיחת שכר ס"ל שיברך אע"פ שלא אכל מהנשחט עצמו מ"מ אם כבר שחט וכיסה בחנם לאחרים ולא בירך מטעם הנזכר ואח"כ נעשה שו"ב דמתא והתחיל לקבל שכר לא יברך שהחיינו כשכיסה אז בפעם הראשון על השמחה שנהנה בלקיחת השבר וכן אף אם ע"ע לא אכל הוא משחיטתו ועתה התחיל לאכול משחיטתו דלא יברך על הכיסוי על שמחתו בזה כיון דסוף כל סוף הא כבר כיסה הרבה פעמים וגוף הכיסוי אינו דבר חידוש אצלו עיי"ש:
כב על הכיסוי. עי' בס' חקר הלכה מערכת אות ב' דין י"ט שנסתפק לדעת התב"ש שהכריע דיברך שהחיינו על הכיסוי בפעם א' משום שנתחנך לעבודה איך הדין אם כיסה בפעם ראשון דבר שהוא ספק כגון כוי ואח"כ כיסה חי' או עוף אם צריך לברך שהחיינו דלכאורה י"ל דבכה"ג אמרינן להיפוך ספק ברכות להקל ודילמא מעיקרא הי' חייב בכיסוי והי' כיסוי מעליא ולא נתחנך עתה אמנם יש סברא להיפוך וכו' ולדינא העלה דלא יברך כיון שיש לצרף לזה גם דעת הש"ך דאינו מברך שהחיינו על הכיסוי עיי"ש: (כג) אבל לא על השחיטה דמזיק לברי'. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועתב"ש ס"ק ה' מ"ש בזה ועי' בס' תקוני הזבח בדיני שחיטה סי' ט"ז בזבחי צדק סק"א מ"ש בזה וסיים דמה"ט אין לשחוט בפעם ראשון מסוכנת דשמא זה נקרא תיקון ולא הוי מזיק לברי' ויש חשש שיצטרך לברך שהחיינו עיי"ש ועי' ברמ"א באו"ח סוף סי' רנ"ג ובפרמ"ג או"ח סי' תל"ב במ"ז סוף סק"ב ובשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' נ"ה ובשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' צ"ג. ומ"ש הבאה"ט בענין החילוקים בברכת שהחיינו דחינוך מצוה חדשה עי' פרי תואר סק"ד שכ' ג' חילוקים בדבר ועתב"ש סק"ד מ"ש באורך בזה ויען כי אכ"מ ע"כ לא העתקתי דבריהם ושאר דברי האחרונים בזה:
כד דמזיק לברי'. עי' ביפה תואר על מדרש רבה פרשת נח פרק ל"ג ובנזר הקודש שם ובשל"ה הק' דף ר"מ ובמדרש תלפיות אות ז' ענף זיווג ובילקוט ראובני פרשת שמיני דף קי"ח בשם שערי אורה ועי' בס' פלא יועץ אות ר' ערך רחמנות מ"ש בענין זה ועי' ביפה ללב חלק ג' ביו"ד סי' א' אות ב' ועי' בשו"ת מהר"י אוסאד חאו"ח סי' קס"ד ובשו"ת שערי צדק חאו"ח סי' קכ"א ועי' בבית אברהם לעיל סי' י"ח בשפ"ז ס"ק ל"ד עיי"ש (וע"ל סי' א' סוף ס"ק א'):
סעיף ג:
כה הבא מבהמה. עי' בס' תואר משה פרק ע"ג סק"א שכ' דאף כשיש עוד ספק כגון שבא על התיישה תיש וגם צבי ואינו יודע מי בא עלי' קודם וממי נתעברה וא"כ הו"ל ס"ס א' דילמא אין חוששין לזרע האב ואת"ל חוששין דלמא לא מן הצבי נתעברה רק מתייש אעפ"כ צריך לכסות מספיקא אבל לא יברך דדלמא מתיש נתעברה (וע"ל בדברינו ס"ק כ"א מ"ש לענין ס"ס בחשש ברכה לבטלה):
כו מבהמה וחי'. עי' בשי"ת שואל ומשיב רביעאה חלק א' סי' כ"א שהביא קושיא מחכם א' דהא הרא"ש כ' בפ"ק דבכורות אות ו' דקיי"ל כריב"ל דאין חי' מתעברת מן הבהמה וא"כ לא משכחת לה שיהא ולד מבהמה וחי' וכ' שהיא פליאה גדולה והאריך בזה וסיים בצ"ע עי"ש:
כז ואינו מברך. עי' בס', תוספת ירושלים שכ' שצ"ע איך יכול לכתחלה לשחוט על דעת שיכסה בלא ברכה שמכניס עצמו בספק ברכה עי"ש:
כח ואין שוחטין אותן ביו"ט. אבל בחול אע"פ שמכסה הדם לא חיישינן לחלבו דאמרינן אפי' מספיקא נמי טרחינן לכסות ומ"מ אם אפשר ישחוט עוף אצלו וכמבואר בסעי' שאח"ז. שמ"ח סעי' ד':
כט שוחטין אותם ביו"ט. עבאה"ט ועשפ"ד סק"ח דאפי' יש לו עוף אחר אפ"ה כיון דזה על זה אסור משום דמבטל דם העוף מכיסוי אלא זה אצל זה כדלקמן סעי' שאח"ז וכיון דבחד זימנא לא יכול לכסות שניהם הו"ל טירחא ושייך משום התרת חלבו עי"ש וכ"כ במ"ז סק"ה וסיים וה"ה חי' עם כוי אסור עי"ש:
ל אותם. עבאה"ט סק"ג מ"ש מהט"ז והש"ך ועשמ"ח סעי' ה' ותב"ש סק"ז שכ' דגם בנולד מתיש הבא על הצבי' אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו מכסין דמו מיהו בין בחול בין ביו"ט לא יברך על הכיסוי דלענין ברכות דרבנן שפיר יש לסמוך למדחינהו מחשש התרת חלבו עי"ש וכ"כ בשפ"ד סק"ז (ועמ"ז סק"ד וס"ק ט"ז):
לא ביו"ט. עי' בס' יריעות שלמה סק"ב שהקשה דאמאי סתם כאן דאסור לשחטו ביו"ט דהא בע"כ כל האיסור בזה הוא רק אם רוצה לשחטו בקרן זוית וכה"ג אבל אם רוצה לשחטו באמצע החצר דאפי' דם בהמה יכול לכסות אם יש לו עפר מוכן דהו"ל כגרף של ריעי וכ"ש דיכול לכסות דם כוי כמ"ש הרמ"א באו"ח סי' תצ"ח סעי' י"ת עי"ש (ועי' בל"י כאן סק"ב ובמ"א באו"ח שם ס"ק ל"ה מ"ש בזה ועי"ש במחצית השקל ובפרמ"ג בא"א שם) ועי' בס' דברי יוסף סוף סי' קל"ג מ"ש לתרץ קושייתו בזה עי"ש:
לב אינו מכסה דמן. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועשמ"ח ס"ד ותב"ש סק"ז דפליג על הש"ך בהא והעלה דלא הותרה ליתן הדם לתוך הכלי שבו מעט עפר או מים עכורים כדי לכסותו בערב דכל מקפיד ביו"ט על הכיסוי גזרו חז"ל משום התרת חלבו ואם אירע ששחט מניח הדם ובמוצאי יו"ט אם רישומו ניכר יכסנו עי"ש וכ"כ הכו"פ והבל"י עי"ש ועשפ"ד סק"ט שכתב דמ"ש הש"ך אפי' יש לו עפר מוכן ר"ל אפי' הוא מוכן לכל ספיקותיו אפ"ה אסור משום התרת חלבו עי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' צ"ג:
סעיף ד:
לג הבופל"ו. (הוא מה שקורין בלשוננו ביפי"ל אק"ס) ועשמ"ח סעי' ד' דכוי וכן מה שקורין פיפל"י או מה שקורין טו"ר או דובי"א כולם דינם שוה עי"ש ועי' פרי תואר סק"ו שכ' דבופל"י הוא מסתבר יותר שלא לברך דדלמא אין זה בופל"י האמור בדברי הגאונים ובערי מערב אין מכירין זה הבופל"י ולא נשמע ממנו לעולם ומשכחת לה שימצאו שור גדול ויחשבו שהוא בופל"י עי"ש וע' בשפ"ד לקמן סוף סי' פ' מ"ש מתוס' זבחים דף קי"ט וצ"ע ועי' תב"ש סק"ו ומנהז"ב בעשרון סק"ז מ"ש בזה:
לד ויש מסתפקים עכו"פ ושמ"ח סעי' ד' ותב"ש סק"ו ובמ"ז סק"ה ושפ"ד סק"ח שכ' כולם בהחלט שאסור לשחוט הבופלי"ם ביו"ט אפי' בצירוף עם החי' עי"ש ועי' בשפ"ד עוד בס"ק י"א מזה:
לה שמא חי' הוא. עבאה"ט סק"י מ"ש שהוא צ"ע מלקמן סי' רצ"ו ועי' בחידושי רז"ה (מהגאון ר' זאב אלעסקר ז"ל מבראד) בהגהותיו על היו"ד שהפליא ג"כ על הרמ"א וש"פ בזה וכ' דנראה פשוט שאין מכסין את דמו דכל הפטור מן הדבר ועשאו נקרא הדיוט וסיום בצע"ג עי"ש ועבתב"ש כאן ס"ק ו' מ"ש בביאור דברי הרמ"א בזה ועשפ"ד סק"ח וס"ק י"ז מזה ועי' במחזיק ברכה להלן סי' ס"א אות ט"ז שהרחיב הדיבור והביא מכמה מקומות בענין זה דפטור מן הדבר ועשאו נקרא הדיוט ועי"ש במה שמחלק בזה אמנם לדינא עשמ"ח סעי' ד' שפסק כהרמ"א שמכסה מספק ואינו מברך עי"ש וכן נתפשט המנהג:
לו לשחוט עוף ג"כ. עי' בבית הילל ס"ק ג' שכ' דר"ל לשחוט העוף לבסוף אחר הבופל"י דהא קיי"ל לעיל סוף סי' י"ט דבשחט חי' ורוצה לשחוט בהמה יכסה דם החי' תחלה ואח"כ שוחט הבהמה וא"כ הרי נפל העצה בבירא שיצטרך לכסות דם העוף קודם שחיטת הבופל"א עי"ש באורך ועי' בערך השלחן אות ח' שהביא דברי הבה"י הנ"ל וסותר דבריו דהא יכול מקודם לכסות דם העוף ואח"כ שוחט הבופל"י ומכסה דמו והברכה של העוף מהני ג"כ לכיסוי הבופל"י דהשחיטה לא הוי הפסק עי"ש באורך:
לז משום העוף. עבאה"ט ומ"ש שיהי' בטל בתוכה עתב"ש סק"ח. ולענין בדיעבד אם שחט עליו ולא בצדו ע"ל סעי' י"ד:
סעיף ה:
לח צריך שיהי' למטה עפר תיחוח. עי' בס' דברי יוסף סי' קל"ד שכ' שצ"ע בשחט וכסה בעפר למעלה אם יכול לשחוט עליו ולסמוך בעוף הב' על העפר שלמטה שנתן תחת העוף הא' ולומר שהדם והכיסוי שלמעלה של העוף הא' אינו חוצץ בינתיים וכ' לא מיבעיא אם הכיסוי שלמעלה עם העפר שלמטה הי' מין בשאינו מינו כגון שנתן למטה עפר ולמעלה אפר די"ל דבודאי חוצץ אלא אפי' הי' מין במינו ג"כ י"ל דחוצץ וא"ל דהעפר שלמעלה שעל דם השחיטה הראשונה יהא עולה לעפר דלמטה דשחיטה השני' כיון דקיי"ל דאין לשחוט על עפר שמונח מכבר (ע"ל ס"ק מ"ד) א"כ י"ל דכיון שנתן זה העפר בתורת עפר דלמעלה הו"ל לענין עפר דלמטה כמצא עפר מונח כיון דלא הזמינו לעפר דלמטה רק דלמעלה והאריך בראיות וסברות והניח כל זה בצ"ע עי"ש אכן יעיין בשו"ת דעת הזבח (הנספח לס' תקוני הזבח) סי' כ"ג שנשאל ג"כ במי ששחט עופות וכסה דמם למעלה אם יכול לשחוט ע"ז בלי הזמנה בפה שהעפר שהי' לדם הראשון עפר דלמעלה יהי' עתה לדם זה עפר דלמטה או דא"צ להזמין כלל ויכול לשחוט על סמך עפר דלמטה של שחיטה הראשונה וכן אם כיסהו וחזר ונתגלה שפטור מלכסות אם בא לשחוט עוד במקום הזה אם יכול לסמוך על עפר הראשון ולומר שהדם שהוא מין במינו אינו חוצץ או כיון שהוא פטור מכיסוי הוי כדם בהמה שחוצץ והביא לזה תשובות הגאונים בעהמ"ח שו"ת מהר"י הכהן ותשו' נפש חי' שהשיבו שניהם דא"צ להזמין העפר דלמטה בפה (ע"ל בס"ק שאח"ז ובס"ק מ"ד) ויכול לשחוט על סמך העפר דלמטה של שחיטה הא' דהדם והעפר דלמעלה אינו חוצץ בינתיים עי"ש באורך (וע"ל ס"ק קפ"ט):
לט למטה. עי' מנהז"ב כלל כ"ב בעשרון סק"ב שכ' דפשוט הוא דאסור לברך על השחיטה עד שיראה מקודם שיש לו עפר במה לכסות וכו' ואף אם יש לו עפר רק שאינו לפניו ויביאו לו לא יברך על סמך זה ברכת השחיטה דשמא יצטרך להמתין הרבה בין ברכת השחיטה להשחיטה ויפסיק בדברים אחרים ויצטרך לברך שנית לבטלה עי"ש:
מ עפר תיחוח. ועפר דלמטה צריך שיהי' כמו עפר דלמעלה בכל הלכותיו דבר שמצמיח או שיהי' נקרא עפר. מ"ז סק"ו ועי' מנחת אהרן סוף ס"ק ט"ז:
מא תיחוח. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דבדיעבד כשר אפי' לא נתן עפר גם למעלה ועי' בשפ"ד ס"ק י"ב מ"ש בביאור לשון הש"ך בזה ועי' בס' פנים יפות עה"ת פ' אחרי בפסוק ושפך את דמו מ"ש ע"ד הש"ך בזה עי"ש ועי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' תקס"ג ועי' בפרי תואר סק"ח ובדעת תורה סק"ו. ומ"ש הבאה"ט מהבה"י עי' בבה"י סק"ד שכ' וז"ל ועכשיו נוהגין שאין מכסין בשום עפר תחוח רק לוקחין אפר כירה וכו' עכ"ל ומשמע מזה דאפי' אם יש לפניו עפר תחוח אפ"ה נוהגין שאין מכסין בו רק באפר כירה ולפ"ז צ"ע אם אין לו רק עפר תחוח אם יכול לשחוט אי הוי כמו דברים המותרין ואחרים נוהגין בו איסור המבואר להלן סי' רי"ד ואכ"מ ודע דבמדינותינו נהגו השוחטים דלכתחלה מהדרין להיות להם אפר כירה וכשאין להם כ"כ בנקל אפר כירה ה"ז מכסין בחול או בעפר תחוח. ומ"ש הבאה"ט שעושין בו גומא עי' בדברינו לעיל סי' י"ב (ס"ק ד') מ"ש בזה: מב) וצריך להזמינו בפה. עשפ"ד שם שכ' דדוקא בעפר דלמטה שהי' מונח: מכבר הוא דצריך להזמינו בפה אבל אם מזמין העפר דלמטה בידו וכן העפר דלמעלה שנטל בידו אין צריך לומר בפה שעושה לשם כיסוי דהעשי' הוא הוא הזימון עי"ש. ועי' בשו"ת דעת הזבח (הנספח להס' תיקוני הזבח) סי' ג' באמצע התשו' שכ' דהיכא שהניח עפר ע"מ לשחוט על העפר הזה ונמלך ולא שחט אם אח"כ רוצה לשחוט על העפר הזה אפשר שאינו צריך תו להזמינו בפה כיון שהניחו ע"מ לשחוט עליו מה לי עתה ומה לי לאחר זמן אבל אם כבר שחט שם וכיסה למעלה וגמר המצוה אם בא לשחוט אח"כ במקום הזה צריך להתחיל המצוה בתחלה עי"ש ונראה דאף אם נשאר עדיין מעפר דלמטה שלא נשפך עליו דם שחיטה הראשונה ולא כיסה עליו אפר למעלה אפ"ה כשרוצה לשחוט עוד הפעם צריך לחזור ולהזמין העפר ההוא עוד הפעם דכיון שנתן העפר ההוא שם לצורך השחיטה הראשונה ולאחר שכבר שחט אף שלא ירד עליו הדם מ"מ כבר אזדי למצותה וצריך להתחיל המצוה מחדש:
מג להזמינו בפה שיאמר קודם שחיטה עפר זה יהי' לצורך כיסוי הדם. שמ"ח סעי' ו'. ועי' בהגהות צבי לצדיק שבגליון היו"ד שכ' דאפי' למ"ד דס"ל בעלמא דמצות א"צ כוונה הכא חוץ מההזמנה צריך נמי כוונה כיון שלא עשה מעשה עי"ש (ועי' בס' לימודי ה' להמהר"י נגאר ז"ל סי' ק"ח ובס' טורי אבן ר"ה דף כ"ח בסוגיא דמצות צריכות כוונה ובשו"ת שמש צדקה חאו"ח סי' כ"ט ובשו"ת חסד לאברהם חאו"ח סי' ז'):
מד וי"א. עשמ"ח שם ותב"ש סק"י וי"א שהעלה דכיון דמדאורייתא הוא צריכין לחוש לדעת האומרים שצריך להזמינו בפה לכתחלה ואפי' בדיעבד אם שחט ע"ג העפר המונח כבר ולא הזמינו בפה ועדיין לא כיסה מלמעלה יש להחמיר היכא דאפשר לגרר הדם וליתנו לתוך עפר שהזמין ולכסותו בברכה אבל אם כבר כיסה מלמעלה פטור עי"ש ומ"ש דאם כבר כיסה מלמעלה פטור עי' במנהז"ב בקומץ ס"ז ועשרון סק"ט שיש בזה חילוק דהיכא שנבלע דמו נפטר בהכי אבל כשלא נבלע צריך לגלותו ולגררו וליתן עפר למטה ולמעלה ואינו מברך ועי"ש בעשרון סק"י באורך מזה:
סעיף ו:
מה מכסה בידו. עי' בס' מעשה אברהם הספרדי ביו"ד סי' י"א שכ' דאם הי' יד השוחט מלוכלכת בדם שחיטה צריך לרחוץ ידיו כדי לעשות מצות כיסוי ולברך עלי' בידים נקיות עי"ש באורך:
מו בידו. עי' בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות ריש סי' מ"ח מ"ש לענין אי הוי החיוב לכסות באותו היד ששחט בה דוקא או דלא הוי הקפידא רק שלא יכסה ברגל אבל כל שמכסה בידו אין נ"מ באיזה יד הוא מכסה (וע"ש במ"ש דאין ראי' לנ"ד מש"ס דאפשר דשחט בחד ידא ומכסה בחד ידא עי"ש):
מז או בסכין כ' בשמ"ח סעי' ז' דלכתחלה יכסה בקתא של סכין ששחט בו שאסמכוהו אקרא ושפך וכיסה במה ששפך יכסה עכ"ל ועי' בס' נחפה בכסף בקונטרס פרי מפרי שכ' דהעולם אין נזהרים לכסות בקתא עי"ש ועי' בפרי תואר ס"ק ט' ועי' במנח"י בלק"י ס"ק ל"ה שכ' הטעם שאין נזהרים בזה מס' הפרדס לרש"י ועי"ש בביאורים ס"ק ל"ה עוד טעם לזה:
מח אבל לא ברגלו. כתב בספר דינא דחיי (מהכנה"ג) על הסמ"ג עשין ס"ד דף ע"ח ע"א דה"ה דאין מכסין ברגל ע"י קיסם או בסכין אי בכלי אחר דתולדותיהם כיוצא בהם עי"ש ועי' בל"י סק"ז ומנח"י בלק"י ס"ק ל"ד מזה:
מט לא ברגלו. עד"ק סק"ד שכ' דכ"ז הוא רק בשעת הכיסוי אבל אחר הכיסוי ליכא איסור לרמוס ברגליו שם דלאחר הכיסוי כבר אזדא לי' מצותו עי"ש ועי' בס' חסידים סי' תתכ"ה שכ' דא' הי' רוצה מיד לאחר שכיסה הדם להשתין שם ולא הניחו כי לא יתכן להיות משתין או רוקק שם והדם מכוסה שם ופי' שם המפרש וז"ל ר"ל מיד בעת כיסוי הדם לא רצה להניח להשתין כי מיד בשעת ברכה יש קדושת הברכה וגם מיד בשעת כיסוי אם ישתין יש ביזוי מצוה עיי"ש ועי' בס' ראש יוסף (להפרמ"ג) על מס' מגילה דף כ"ז ע"ב בד"ה שם וז"ל ובא"ר בשם ס"ח שאין להשתין או לרקוק על דם המכוסה בעפר שבירך עלי' בעוד הדם מכוסה והטעם שלא יהיו מצות בזויות עליו ומשמע דוקא בירך הא לא בירך כגון דם הבופל"י וכדומה רשאי וצריך טעם מ"מ מצוה הוא עכ"ל. ועי' בד"ק שם עוד שכ' דאף דלאחר הכיסוי ליכא איסור להטיל מים שם מצד הדין אולם קודם שמכסה צריך לבחור המקום להכיסוי שיהא נקי ממ"ר ואעפ"י שמכסה הלחלוחות אפ"ה לא מהני ויבחור לו מקום נקי לגמרי עי"ש (ועי' במ"א סי' צ"ב סק"ו): (נ) ברגלו. עי' פר"ח ס"ק ל"ג שכ' דכ"ש שאסור לכסות בסנדל אפי' כשאינו על רגלו עי"ש ועי' בתב"ש ס"ק ל"ו שמשמע מדבריו דה"ה כשא"א לו לכסות כ"א ברגלו לית בי' משום ביזוי מצוה ועי' בד"ק סק"י באורך מזה (ועי' בדברינו להלן ס"ק קס"ד). (נא) שלא יהיו מצות בזויות עליו. דע שיש מבוכה גדולה בענין זה אי הילכתא דביזוי מצוה הוי דאורייתא או רק דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא והנה מדברי הר"ן בביצה פרק המביא על ש"ס שם דף ל' נראה להדיא דלא הוי רק מדרבנן וכן ביש"ש שם ועיין בב"י או"ח סי' תרל"ח. אמנם בס' קובץ על יד על הרמב"ם בפ"ד מה' חנוכה הלכה ח' כתב בשם המבי"ט בקרית ספר דדעת הרמב"ם דביזוי מצוה הוא מדאורייתא עי"ש וכ"כ השאגת ארי' סי' מ' בתוך המשך דבריו לתרץ שיטת רש"י שם דאסור לישן בתפילין שינת קבע שמא יפיח בהם שהוא ביזוי מצוה דהוי איסור תורה עי"ש וכ"כ בחיי אדם בה' ברכות כלל ס"ח אות ב' דבכ"מ הוי ב"מ איסור תורה משום דילפינן מדם דהוי דרשא גמורה מדאורייתא עי"ש ועי' בשו"ת הרמ"ץ חלק או"ח סי' ח' ועיין בטור או"ח סי' כ"א שכ' די"ל דלא אסור ביזוי מצוה רק שלא לעשות גוף המצוה בבזיון כגון שלא יכסה הדם ברגל משום שנתקיים גוף המצוה בבזיון אבל ביזוי למצוה שכבר נעשה לא נשמע בהקרא ועי"ש בש"ע והמפרשים ואכ"מ (ועיין מדין ביזוי מצוה בטוש"ע או"ח סי' כ"א וסי' תרע"ד וביו"ד להלן סי' רע"ד סעי' ה' בהגה ובמפרשים שם):
סעיף ז:
נב ולא הי' עפר למטה. כגון ששחט ע"ג קרקע קשה שאינה עפר נפרד או ששחט ע"ג נסרים והדם לא נבלע בקרקע. שמ"ח סעי' ח'. ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ח שכ' דאם שחט על קרקעות נסרים א"צ לגררו דא"א שלא יהי' בה מעט מעפר הבית וכ"ש בקרקע הארץ וכ' שכן נוהגין עיי"ש ועי' במנהז"ב בקומץ סעי' ח' שכ' בפשיטות דבשחט ע"ג נסרים שברצפת הבית בלא נתינת עפר חייב לגרר את דמו וליתן בעפר תיחוח עיי"ש ופשוט דהכל הוא לפי מהות הרצפה אם ידוע שדרכו להיות עלי' עפר הבית או לאו:
נג צריך לגרור הדם. כ' בבית הילל סק"ה דמ"ש כאן צריך לגרור הדם פירושו דם הניתז ושעל הסכין עיי"ש אך בס' פרי עץ הדעת כת"י מהגאון מ' משה מייזעלס אבד"ק ווייסליץ בחידושיו לסעי' זה השיג על הבה"י בזה וכ' על הבה"י שארי לי' מארי' שיצא חוץ לשיטה בזה ודחה ראיותיו והעלה בראיות דבע"כ רצה לומר שמחויב לגרור הדם שבתוך הקרקע ואין הכוונה על הדם שע"ג הסכין עכת"ד והאריך בזה וכ"כ בשמ"ח סעי' ו' ותב"ש סק"י וי"א דאם שחט ע"ג עפר המונח כבר ולא הזמינו בפה ועדיין לא כיסה למעלה יש להחמיר היכא דאפשר לגרור הדם שעל הקרקע וליתנו לתוך העפר שהזמין ולכסותו בברכה עיי"ש וכ"כ בפר"ת סק"י דאם לא כיסה עדיין הדם מלמעלה א"צ לגרור הדם שע"ג הסכין רק הדם שע"ג הקרקע עיי"ש וכ"כ במנהז"ב שם לדינא דהיכא דלא נבלע הדם בקרקע חייב לגרר את דמו וליתנו בעפר תיחוח ולברך והיכא דאפשר יש להחמיר דאף אם נבלע בקרקע אם רשומו ניכר שיגררנו משם עם מעט קרקע וליתנו בעפר תיחוח ולברך עיי"ש. (ועי' מזה להלן ס"ק ע'):
נד לגרור הדם. עי' שמ"ח שם שכ' דכל זה הוא רק כשלא כיסה עדיין מלמעלה אבל אם כבר כיסה מלמעלה פטור עיי"ש ועי' בפרי תואר שם שכ' דאם כבר כיסה מלמעלה יהדר עכ"פ לגרר הדם שע"ג הסכין ולכסותו ואם אין לו דם שעל הסכין כגון שנאבדה הסכין ואח"כ מצא הסכין צריך לחזור ולגרור וליתן עפר וכו' אלא שאין לברך כיון שכבר בירך פעם א' ועיי"ש עוד בס"ק י"ט מ"ש בזה באורך ועי' בישועות יעקב ס"ק ג':
נה ולכסות. ואם כבר נבלע הדם בקרקע ע"ל סעי' י' ועי' במנהז"ב כלל כ"ב בעשרון סק"י באמצע הס"ק:
סעיף ח
נו מי ששחט. עי' בשו"ת דעת חכמים (הנספח לס' תקוני הזבח) סי' ל"ב וסי' ל"ד שהעתיק מה ששאל להגאון מהרש"ק ז"ל מבראד אם י"ל דמ"ש בש"ע דמי ששחט הוא יכסה הוא רק כששוחט עוף שלו אבל מי שנותן לו אחר עוף לשחוט ומכ"ש כשהשוחט מקבל שכר שחיטה מהני אם יתנה אתו בעל העוף דבאופן זה הוא נותן לו לשחוט ע"מ שלא יזכה במצות כיסוי כ"א אני אכסנו והגאון מהרש"ק ז"ל השיב לו דז"א דהוי מתנה עמש"ב ותנאו בטל עיי"ש:
נז ששחט. עי' בתואר משה פרק ע"ד סוף אות ב' שכ' דאם היו ב' שוחטים חי' אחת בזה אחר זה והאחרון גמר השחיטה אע"ג דהראשון לא גמר השחיטה ואם לא הי' האחרון גומר הי' טריפה אפ"ה הואיל וגם הראשון חתך וגרם לשפיכת הדם קרינן גם בהראשון מי ששפך יכסה דעכ"פ שפך ויכול גם הראשון לכסות עיי"ש ועי' בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות באמצע סי' כ"ט שכ' דאם שנים שחטו כל א' עוף א' במקום א' ונתערבו הדמים דאז צריך רק א' לכסות כל הדם ואין נכון שיכסו שניהם דילמא יכסה כל א' דם שחיטת השני ונמצא שאין א' מהם מקיים המצוה כראוי עיי"ש:
נח הוא יכסה וכו'. כ' בפרי תואר ס"ק י"א דהפי' דהוא חייב לכסות ור"ל דבדיני דחיובא משתעי דהחיוב מוטל על השוחט ואם לא כיסה השוחט אז תלוי העון על צואר השוחט והשי"ת הטיל החיוב על הרואה. ועוד ר"ל שמי ששחט הוא יכסה דהיינו שהוא זכה בהמצוה שאין אחר יכול לכסות זולתו עיי"ש (ועי' מנהז"ב שם בעשרון סוף ס"ק י"ג מ"ש בשם התוה"ב הקצר בזה). ופשוט הוא לפענ"ד דאע"ג דהטילה התורה חיוב הכיסוי על הרואה שמונח דם שחיטה ששחט חבירו ולא כיסה מ"מ הא ודאי דאם הי' לו לכסות דם שחיטה ששחט הוא בעצמו וגם ראה שמונח דם זה ששחט אחר ולא כיסה ואין לו עפר תיחוח רק כדי לכסות דם א' שיכסה בעפר ההוא מה ששחט הוא בעצמו ויניח הדם ששחט חבירו וכדאשכחן כה"ג בש"ס קידושין דף כ"ט ע"א וע"ב הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו משום דמצוה דגופו עדיף עיי"ש וכ"כ בטוש"ע להלן סי' ש"ה סעיף ט"ו עיי"ש, וה"נ היינו הך וה"ב:
נט יכסה. עשמ"ח סעי' ט' ותב"ש ס"ק י"ג דה"ה העפר דלמטה מוטל על השוחט שיתן בעצמו או יזמינו בפה דעל השוחט מוטל החיוב ליתן העפר בין דלמעלה ובין דלמטה עיי"ש ועי' מה שצדד בזה בד"ק סק"ה וכ' די"ל דגם כשעושה קצת מצוה ג"כ סגי כמו האי דמלח שיבוטא לכבוד שבת כן י"ל בכיסוי דכיון שמכסה למעלה יכול לעשות שליח על העפר דלמטה אך מ"מ לדינא נכון לעשות כמ"ש התב"ש עיי"ש ועי' מנח"י בלק"י ס"ק נ"ג מזה:
ס ואם. עד"ק סוף ס"ק ו' שחקר בשוחט ששחט עוף ובירך על הכיסוי וכיסה דמו ובשעת הברכה הי' בדעתו לשחוט עוד עוף ולכסות על סמך ברכה זו ואירע ששוחט שחט עוד עוף וכיבדו לכסות אם צריך לברך דאולי כיון דהחיוב הוא שכל א' יכסה דם שחיטתו א"כ לא קאי הברכה על כיסוי דם עוף ששחט חבירו אך כתב די"ל דמ"מ אסיק אדעתי' שיכבדו כשרגיל לכבדו עי"ש:
סא לא כיסה וכו'. כ' בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ד דאם אחד שאינו שוחט מהדר לקיים המצוה זו יכול השוחט להרשותו דרך כיבוד לפרקים לכסות אבל למכור בדמים או לעשות שליח בשביל שלא לטרוח א"ע אסור עי"ש (ועי' בש"ך חו"מ סי' שפ"ד ובד"מ ביו"ד סי' רס"ד) אכן בכו"פ ובבינת אדם שער או"ה אות י' כתבו לדינא להיפוך דבדרך כיבוד אסור אבל ע"י שליחות מותר דשלוחו של אדם כמותו עי"ש וכן העלה בס' מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' י"ג לדינא עי"ש באריכות אבל במ"ז ס"ק ח' הסכים לדינא להשמ"ח דרשאי לכבד לאחר דרך כיבוד כמו במילה עי"ש ועי' במנהז"ב בעשרון ס"ק י"ג שכ' דדברי התב"ש והפרמ"ג מוכרחין שכן מבואר בתוה"ב הקצר עי"ש ועי' בס' המקנה על קידושין דף כ"ט מ"ש בענין זה והביא דברי התב"ש הנ"ל והעלה דלא דמי מצות כיסוי לשאר מצות דמצות כיסוי כיון דהמצוה הוא דמי ששחט הוא יכסה א"כ המצוה מוטלת על השוחט דוקא שיכסה ולא שיתעסק שיתכסה הדם ע"כ אסור להשוחט להרשות לשום אדם שיכסה בשום גווני עי"ש ועי' מזה בשו"ת עטרת חכמים חאו"ח סוף סי' ד' ועי' בשו"ת מגדל השן סי' ל"ט ובדעת תורה ס"ק ז' שכ' לדינא כמ"ש התב"ש עי"ש ועי' בס' זכרון יהודא שהוא מהנהגת הגאון הצדיק בעל שו"ת אמרי אש דף מ"א ע"ב שכתב שהגאון הנ"ל לא הי' דעתו נוחה במה שמכבדין השוחטים במצות כיסוי לאחר שיש חשש אולי השוחט הוא מכבד רק מחמת בושה וזולת בעיוה"כ שהיו שוחטים הרבה עופות בבית אז כששחטו התרנגול שלו נתן הוא עפר למטה קודם השחיטה וכיסה אח"כ והשוחטים קיימו מצות כיסוי בהעופות של שאר בני בית עי"ש (וע"ל ס"ק ס"ט) ועי' בישועות יעקב ס"ק א' ובתואר משה פרק ע"ד באורך:
ועיין במחזיק ברכה אות ט' שכ' דאם כי לכתחלה מצוה שהשוחט בעצמו יכסה דמצוה בו יותר מבשלוחו מיהו אם השוחט מכבד לאחר שיכסה אף שהשוחט אבד שכרו מגוף המצוה מ"מ הוא בא בשכרו על שזיכה לאחר לעשות המצוה עי"ש. ומ"ש דהשוחט אבד שכר גוף המצוה כשלא כיסה בעצמו ולכתחלה מצוה בו יותר מבשלוחו עי' בס' ישמח משה סוף פ' עקב בדרוש על ההפטרה שכ' דאף דקיי"ל דמצוה בו יותר מבשלוחו מ"מ בעושה מצוה ע"י שליח בשכר לא הוי מצוה בו יותר מבשלוחו רק הוי ממש כעושה מעצמו דמה שמבזבז ממונו ליתן להשליח הוי כמו טירחא דגופא והביא ראי' מש"ס פסחים דף ד' ע"ב דיש רבותא יותר לעשות המצוה בחסרון כיס מלטרוח בעצמו עי"ש נמצא לפי דבריו אם השוחט עושה שליח בשכר מקבל שכר כאלו כיסה בעצמו ואף לכתחלה יאות למיעבד הכי. ועיין ש"ך חו"מ סי' ק"ה ס"ק א':
ועי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' י"ד שנסתפק בהא דקיי"ל דיכול אדם לעשות שליח לכסות הדם אם יכול האב השוחט לצוות לבן להיות שליח במצות כיסוי מי נימא מה לי בנו מה לי שליח אחר או דילמא דלא מצי משוי לבנו שליח משום דעושה הבן ב' מצות כא' מצות כיבוד אב ומצות כיסוי הדם ויש בו משום אין עושין מצות חבילות חבילות והעלה דלא שייך בזה האי לתא דאין עושין מח"ח מכמה טעמים עי"ש באריכות:
סב כיסה. עי' בשו"ת בשמים ראש סי' י"ח באמצע התשובה שכ' דהדבר פשוט דאם כסהו קטן מהני ולא דמי לכסהו הרוח ואפי' לכתחלה אומר לקטן לכסות עי"ש, ובתב"ש ס"ק ד' דנראה ג"כ מדבריו לכאורה דקטן יכול לכסות עי"ש אך בד"ק סק"ו בד"ה ונראה כ' שאין לכבד במצות כיסוי רק למי שהוא גדול ודאי דהיינו אחר י"ג שנים וגם יש לו סימנים ברורים ע"פ שערות כהלכה או ע"פ בנים ולא מהני בזה חזקה דרבא לומר שמשהגיע לשנים חזקה שהביא סי' עי"ש וכ' שם. עוד שצ"ע גם בהא דבנים הוי סי' אי שייך לסמוך ע"ז מיד כשידוע שנתעברה אשתו או שיש לחוש למיעוט נפלים ואולי אמרינן דדוקא זרע של קיימא הם כסימנים עי"ש ועי' מזה בתפארת ישראל על המשניות חולין פרק ו' משנה ג' ס"ק י"ז ועי' בערוגות הבושם אות ו' מ"ש לענין אם כיסה נכרי או קטן או חרש ושוטה מהו הדין ואם אירע שכבר כיסהו ואח"כ נתגלה אי הוי דינם ככיסהו הרוח וחזר ונתגלה דחייב לחזור ולכסותו או לאו עי"ש באריכות ועי' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ל"ז שהאריך בדין זה והעלה לדינא דקטן שכיסה דמי לגמרי לכיסהו הרוח ואם חזר ונתגלה חייבים לכסות עי"ש ועי' בדעת תורה סק"ט מ"ש ע"ד המהר"ם שיק מזה:
סג וראהו אחר חייב לכסות. בברכה ואפי' ביו"ט שמ"ח שם ועט"ז סק"ח:
סד אחר הנה יש לעיין לפענ"ד אם הי' עפר מונח מקודם למטה במקום שחיטה שכ' לעיל בסעי' ה' שצריך לומר בפיו שמזמינו לצורך כיסוי (ע"ל ס"ק מ"ד) אם מהני עפ"י דין שליחות לזה שיעשה שליח לומר שמזמינו לצורך כיסוי והנה זה ברור אצלי דאם עשה שליח להזמין העפר המוכן לומר שיהא לצורך כיסוי דאין שליח א' יכול לעשות שליח ב' לומר זה. דהא הוי מילי ומילי לא ממסרי לשליח וכמ"ש רש"י בגיטין דף כ"ט ע"א בד"ה רבא אמר דאין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לשליח אחר עי"ש אולם אפי' בשליח קמא יש לעיין אם מהני שליחות לזה עפ"ד המהרי"ט הידוע שכ' בחלק א' סי' קכ"ז דבכל מקום דלא הוי רק מילי לבד ואין לשליח לעשות שום מעשה רק לומר דברים בעלמא לא מהני השליחות והוא בכלל מילי לא ממסרי לשליח עי"ש וה"נ י"ל דלא מהני השליחות ועי' ש"ס בבא מציעא דף צ"ו ע"א דהאומר לאפוטרופוס וכו' וברמב"ם פי"ג מה' נדרים הלכה ט' ועי' ביד אפרים באו"ח סי' קצ"ו ובמ"א שם סק"ב וצ"ע ואכ"מ:
סה חייב לכסות. עד"ק ס"ק ז' שנסתפק אם כיסה השוחט במקום העשוי להגלות ונתגלה וראה אחר אם חייב לכסות עי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק נ"א וס"ק נ"ז שכ' דפשיטא דחייב האחר לכסות והביא סמוכין לדבריו מתשו' בית יעקב סי' ל"ב עי"ש:
סו לכסות. עבאה"ט שצוה לעיין בחו"מ סי' שפ"ב לענין תשלומין ועי' בסמ"ע שם סק"ה שכ' דדוקא בכיסוי הדם הדין כן כיון דהחיוב רמיא על השוחט אבל אם הי' עומד לשחוט ובא אחר וקדם ושחט אינו חייב כלום שאין מוטל עליו לשחוט עי"ש וכ"כ בכנה"ג שם בהגהת הטור אות ס' ובשלחן גבוה כאן מחודש ב' ועי"ש עוד בכנה"ג אות ס"א ובשלחן גבוה כאן אות י"ט מחודש ג' דהא דחייב זה לשלם דוקא כשמודה המכסה שכיסה שלא מדעת השוחט אבל אם המכסה טוען שהשוחט אמר לו שיכסה ובשליחותו כיסה נאמן ופטור וכו' וה"ה בכל המצות אם טוען ברשותך עשיתי עי"ש:
והנה יש לעיין לפענ"ד מה יהי' הדין היכא דהשוחט עבר ולא כיסה וראה אחר ורצה לכסות וכאשר ראה השני הקדים השני וכיסה אם צריך השני לשלם הקנס להא' דכיון דהראשון ראה קידם וזכה הוא תחלה והשני ירד שלא ברשות והנה בש"ס ריש פ"ק דב"מ אמרינן דבראי' בעלמא לא קנה וכ"כ בטוש"ע חו"מ ריש סי' רס"ח אמנם בנ"ד י"ל דכיון דאמרו חז"ל וראה אחר חייב לכסות משמע דבראי' תלי' מילתא דמי שראה תחלה נתחייב בהכיסוי וכיון שנתחייב הוא תחלה ממילא דחבירו שלא כדין חטף ממנו המצוה וחייב לשלם כדין חוטף מצוה השייכה לחבירו. והנה אם נחלקו בזה שני ב"א זה אומר אני ראיתי' קודם והמצוה שייך לי וזה אומר אני ראיתי' תחלה ואני זכיתי בה י"ל לפענ"ד מדין דש"ס גיטין דף ע"ח ולחזי הי מינייהו קדים עי"ש ובטוש"ע אהע"ז סי' ל' סעי' ה' ובבית שמואל שם וברמ"א בחו"מ סי' רס"ח ובקצות החושן שם ותלמדנו לכאן:
ועיין בס' מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' י"ב שעמד על המחקר אם שחט הבעל וקדמה האשה וכיסתה בלא נטילת רשות מבעלה אם היא חייבת לבעלה שכר מצוה והברכה עשרה זהובים כדין חוטף מצוה מחבירו ויוכל הבעל לנכות מכתובתה או מנכסי מלוג שלה וכדין שכ' המחזיק ברכה באו"ח סי' רס"ג אות ג' דאם קדם הבעל והפריש חלה מחויב לתת לאשתו שכר מצוה וברכה י' זהו' כדין חוטף מצוה מחבירו והעלה דלדעתו א"צ לשלם העשרה זהו' כיון דהבעל והאשה דין שותפות יש להם וא"צ ליטול רשות זה מזה בין לענין כיסוי וכן להיפוך לענין חלה עי"ש באורך:
ועי' בס' תואר משה פרק ע"ז אות ב' שכ' דאף מי שלא הי' לו כ"א עפר תיחוח דאיסורי הנאה לכסות בו וקדם אחר וכיסה בעפר ההוא אפ"ה צריך ליתן לו העשרה זהו' דמה שבא לו התשלומין ע"י איסורי הנאה לא איכפת דהא גם בהכיסוי גופא בא לו הנאה שע"י שיש לו במה לכסות מותר לו לשחוט ואם לא יהא רשאי לכסות בו לא יהי' לו במה לכסות ולסברא זו הי' הדין שלא יהא רשאי לשחוט ובאמת קיי"ל דמותר לכסות באיסורי הנאה כמ"ש בסוף סי' זה ובע"כ דאין זה נחשב נהנה מאיסורי הנאה וממילא כיון דסוף סוף הוא הי' יכול לכסות ולקח ממנו המצוה צריך לשלם לו עי"ש:
וכתב במ"ז סק"ח דא"צ לשלם עשרה זהובים אלא כשבירך בלחש הא לא"ה הא שמע השוחט הברכה וענה אמן דהוי שכרו יותר מן המברך ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשי' ומ"מ אף שהיה יכול לענות אמן צריך עכ"פ לפייסו וה"ה בספיקות כמו ספק טריפות וכדומה שמכסה בלא ברכה דמ"מ צריך לפייסו שמבטל לחבירו מספק מצוה:
ועיין שם עוד שכתב דאף בזמן הזה דאין גובין קנסות אפ"ה אם תפס השוחט לא מפקינן מיני' עי"ש אכן בעטרת צבי על חו"מ סי' שפ"ב ובס' מקראי קודש על ה' קריאת התורה שער ה' אות א' כ' דעתה בזמנינו אפי' תפס מפקינן מיני' דהא חזינן דעתה בעוה"ר אין המצות חשובות כ"כ בעיני ב"א עי"ש ועי' בשו"ת מהר"מ שיק חלק או"ח סי' ל':
סעיף ט
סז חיה ועוף. וה"ה מאה חיות ומאה עופות ביחד כיסוי אחד לכולם. פרי תואר ס"ק י"ב:
סח במקום א'. עשפ"ד ס"ק ט"ו שציין לתשו' מהר"מ מלובלין ועי' בערך השלחן אות י"א ובחדושי הגרעק"א בגליון מ"ש בדברי המהר"מ מלובלין בזה ועי' בשנות חיים ס"ק ט"ו מזה:
סט כיסוי א' לכולם. עי' בבינת אדם שער או"ה סוף ס"ק י' שכ' דאסור לחלק לכסות באמצע ולברך ואח"כ יגמור שחיטות שאר הנשחטים ויכסה ויברך שנית כמו שיש נוהגים בשעת שחיטת הכפרות שיש בזה משום ברכה לבטלה כמ"ש במ"א סי' רט"ו דאסור לחלק סעודתו ולברך עי"ש ועי' בשו"ת דעת חכמים הנספח לס' תקוני הזבח) סי' ל"ב ול"ד מ"ש בענין זה במה שהמנהג בערב יוה"כ שוחטים אצל בעה"ב ולפעמים יש בבית א' כמה בעלי בתים וכל א' נותן עפר למטה והשוחט שוחט עוף שלו והוא מכסה אי אריך למיעבד הכי שיש בו חשש ברכה שא"צ כיון דקי"ל דכיסוי א' לכולם ופלפל בזה ושאל להגאון מהרש"ק ז"ל מבראד והשיב להפך בזכותם וכ' דאם ירצו לצאת כל הדעות יכסה א' בברכה והב' ישמע ויענה אמן וגדול העונה אך בלא זה אין בזה חשש ברכה שא"צ דברכה שא"צ לא שייך אלא במקום שאין שום תוספת מצוה אבל בנ"ד שיש כאן תוספת מצוה דאם השוחט יכסה יהיה א' עושה מצוה משא"כ כשמכבד לאחרים ב' או ג' עושים מצות כיסוי וכל או"א מקיים המצוה בפ"ע וכבר אמרו חז"ל אינו אחד העושה מצוה לרבים עיי"ש (וע"ל ס"ק ס"א מה שכתבתי שם בשם הי מהר"מ א"ש מאינגוואהר ז"ל):
סעיף י
ע ונבלע הדם בקרקע. עי' שמ"ח סעי' י"א ותב"ש ס"ק ט"ו דסעיף זה מיירי בנתן עפר תחוח מלמטה אבל אם לא נתן עפר תחוח מלמטה אם עדיין לא כסה למעלה יש לגוררו עם קרקעו ולכסותו כנ"ל סעיף ז' וזה דוקא בדליכא למיחש שע"י הגרירה יבוטל ויאבד מראית הדם אבל בדאיכא למיחש לזה אף כשלא נתן עפר תחוח מלמטה יכסנו במקומו עי"ש ועי' במה שהאריך בזה במנהז"ב בעשרון ס"ק י' ועי' לעיל סעי' ז' (ובדברינו ס"ק נ"ג):
עא רשומו ניכר. פי' אם ניכר מראה דם אדום או שחור. פרי תואר ס"ק י"ד (ואולי י"ל דה"ה בשאר מראות המבואר להלן סי' קפ"ח להחמיר בענין נדה גם בנ"ד יש להחמיר לומר דהוי מראה דם וכל דטמא התם חייב הכא לכסות וכן כל מה שכתבתי לקמן סי' ל"ח דמראות שהם בכלל אודם ושחור שייך גם הכא) והנה בשפ"ד סוף ס"ק כ' עמד על הענין אי מראה דיהה הוא מראה דו לענין לחייב לכסות בברכה או דבעינן מראה גמור עיי"ש:
עב חייב לכסות. בברכה. שמ"ח שם:
סעיף יא
עג כסהו הרוח. עד שאין רישומו ניכר אבל אם ניכר רישומו חייב לכסות. פרי תואר ס"ק ט"ו:
עד הרוח. כ' בשמ"ח סעיף י"ד ותב"ש ס"ק ט"ז דדוקא כשכסהו הרוח בדברים שמכסין בו וכן למטה היה כמו כן דברים שמכסין בו או שלמטה נבלע בקרקע אבל אם כסהו הרוח בדברים שאין מכסין בהן או שלא היה למטה עפר תחוח או שאר דברים שמכסין בהם יש לגלותו ולגררו וליתן עפר למטה ומלמעלה ובלא ברכה עיי"ש ועי' בפרי תואר ס"ק ט"ז ושפ"ד ס"ק י"ט וס"ק ל"ז בד"ה תנן:
עה פטור מלכסות. כ' בפרי תואר בריש הס"ק ואם רצה לגלותו ולחזור ולכסותו מצוה קעביד עכ"ל:
עו מלכסות. עי' בישועות יעקב ס"ק ג' שהעלה דמ"מ אם נשאר דם הניתז מדם שעל הסכין שלא כסהו הרוח חייב לקיים מצות כיסוי עכ"פ בדם ההוא עיי"ש (וע"ל ס"ק נ"ג) ועי' בד"ק ס"ק ט' שכ' ששחט עוף ונדנד בכנפיו וע"י הרוח נתכסה הדם שיצא ממנו תיכף לאח"ש ואח"כ יצא ממנו דם הרבה וכיסהו בברכה ועי' בהשמטות מהד"ק בדברי המגי' שם שכ' על דין זה שצ"ע דהא די בכיסוי משהו ויש חשש לברך שוב אח"כ כשמכסה עי"ש אך במנח"י בלק"י ס"ק פ"ז הביא דבריו וכ' ששגה בזה והד"ק הצדק אתו דמה שנתכסה מקודם שלא מכח אדם אם לא נתכסה כל הדם לגמרי כיון שלא נדחה מכיסוי יש לכסותו בברכה עיי"ש:
עז ואם חזר ונתגלה. בין ע"י עצמו ובין ע"י אדם ובין שנעשה ע"י הנדנוד ואפי' כסהו הרוח מעיקרא בדברים שמכסה בהם אפ"ה בחזר ונתגלה חייב לכסותו כדינו. שמ"ח שם:
עח חזר ונתגלה חייב לכסות. יש לעיין אם נימא דאף שנשאר דם על הסכין ודם הניתז שלא כיסה הרוח וכיסהו הוא כדינא אפ"ה אם זה הדם חזר ונתגלה חייב לכסות ומקיים אז מצות כיסוי וצ"ע (וע"ל ס"ק ע"ו):
עט ונתגלה. עי' בגליון הגרעק"א שכ' דמ"מ אם אירע בכוי בכה"ג י"ל דא"צ לכסות דהוי ס"ס ואח"כ מדחה זה דלא הוי ס"ס מעליא כיון שלא נולד הב' ס' יחד דתיכף כששחט נתחייב בכיסוי ואח"כ כשכסהו הרוח נולד הס' הב' אם יש דיחוי עיי"ש:
פ חייב לכסות. כ' בשלחן גבוה ס"ק כ"ב וז"ל ונראה לי דמיירי שהדם כבר נקרש ונתיבש קודם שכיסהו הרוח אבל אם כיסהו הרוח בעוד הדם לח אי אפשר לרוח לחזור ולהתגלות דבחוש הראות אנו רואין שעל דבר לח שנותנין עליו עפר תחוח הלחות תופס אותו ומכסה עצמו והעד לזה היא הכתיבה דבעוד לחלוחית הדיו קיימת שנותנין עליו עפרות זהב שתופס אותו ואפי' כל רוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו עכ"ל ודבריו תמוהים כי נראה מדבריו שהבין דמ"ש חזר ונתגלה היינו שנתגלה מאליו ע"י הרוח ובאמת ז"א וכמש"ל (ס"ק ע"ז) מהשמ"ח דמיירי שנתגלה גם ע"י אדם ובפרט לפמש"ל (ס"ק ע"ה) מהפרי תואר דמצוה לכתחלה לגלות ולחזור ולכסות וא"כ מאן מוכח דמיירי כשכבר נתיבש הדם די"ל אף כשכסהו הרוח בעודו לח ואדם גררהו אח"כ שהאדם יכול לגרר ולגלות הדם אף שנדבק עלי העפר מלמעלה וכמו שאנו רואין בהכתיבה שהעפרות שנותנין על הדיו בעוד הוא לח שכשגוררין אותו בידים נשאר שחרורית הדיו נקי ולא נשאר מהעפרורית עליו כלום וה"פ:
פא לכסות. עפת"ש מ"ש לענין הברכה (ועי' בט"ז באו"ח סי' תרמ"ו סק"ו ובס' חמד משה על האו"ח סי' תקפ"א ס"ק ז' ובתואר משה פרק ע"ה אות ד') ועי' בבית מאיר על היו"ד כאן ובשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' ל"ז שהעלו דחייב לכסות בברכה אבל בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ז ובפרי תואר ס"ק ט"ז ובהגרעק"א כ' לדינא כהפר"ח שלא יברך עיי"ש ועי' בפרי תואר שם שכ' דהא דבחזר ונתגלה לא יברך דוקא כשכסהו הרוח כשכבר היה הדם מונח על הארץ אבל אם כסהו הרוח עוד בטרם נפל לארץ דלא נתחייב עוד בכיסוי קודם שכיסהו לא הוי נראה ונדחה רק דיחוי מעיקרא וצריך לברך על הכיסוי עיי"ש אכן במ"ז ס"ק ט' השיג עליו בזה והעלה דאף בכה"ג לא יברך עיי"ש וכ"כ בשו"ת דברי מנחם סי' ע"ב עיי"ש ועי' מזה בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' כ"ג ובדעת תורה ס"ק י' באריכות:
פב אבל אם הוא עצמו כסהו. עי' בס' תואר משה פרק ע"ה אות א' שכ' דה"ה בשחט נגד הרוח וידע שיש שם דברים שמכסין בו והרוח בודאי ינשבם על הדם דאפי' חזר ונתגלה פטור מלכסות דהוי כמדחה בידים ומ"ש לעיל כסהו הרוח פטור מלכסות מיירי בכסהו הרוח ממילא שלא מדעת השוחט ע"ש:
פג ונתגלה. ע"ל בדברינו ס"ק ע"ז:
פד אינו חייב לכסותו. אבל מ"מ אין לכסות במקום התורפה שעשוי להגלות רק דא"צ לשומרו גם מותר לנקר חצירו ואם נתגלה נתגלה. שמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ח אולם בכו"פ מקיל ומתיר לכסות אפי' במקום שעשוי להגלות וכ' שנוהגין לכסות ברחובות ומקומות שרבים שכיחים ודשים שם ואינו מתקיים הכיסוי כלל ואינו חייב להשגיח כלל אם יהיה נתגלה אח"כ או לאו כי תיכף כשכיסה הדם כבר קיים מצותו עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק י"ט בד"ה בכל ובשפ"ד ס"ק כ"א בד"ה כתב עיי"ש ועי' במנהז"ב בקומץ סעי' י' שכ' דרך פשר דכשכיסה במקום התורפה שעשוי להתגלות ע"י הרוח וכדומה במקום אשר לא ישאר שם מכוסה אף רגע בזה הוי ברכתו לבטלה ולא קיים המצוה אבל אם עכ"פ לפי רגע יהיה מכוסה אין כאן בית מיחוש כלל עיי"ש וכעין דבריו כתב ג"כ בס' כרם שלמה על היו"ד עיי"ש ועי' בד"ק סוף ס"ק ח' שכ' דהיכא שלא נתגלה הכל וישאר עכ"פ מקצת מכוסה סגי בהכי ע"ש ובדעת תורה ס"ק י"א:
פה חייב לכסותו. עד"ק ס"ק ז' שכ' דהמחמיר לכסות תמיד כשנתגלה אף אם כיסהו מתחלה כדינא עושה ע"צ היותר טוב (ועי' מ"א באו"ח סוף סי' תרע"ג ועי' מזה בזבחי רצון במוספין סק"ז ובמנח"י בלק"י ס"ק נ"א מ"ש בזה) ועיי"ש עוד ובס"ק שאח"ז שכ' שכל צד החומרא בזה הוא רק כשנתגלה לגמרי משא"כ כשלא נתגלה לגמרי רק שנראה הלחלוחית לבד ואף שנראה רושם האדמימות מ"מ כיון שכבר נבלע כל הדם ונבלל עם העפר אין קפידא עוד אף להתב"ש עי"ש:
פו לכסותו. עשמ"ח ותב"ש שם שכ' דמ"מ לכתחלה אין לגלותו לצורך הדם עיי"ש אבל בפר"ח כ' דלאחר שכבר כיסה אף הוא עצמו רשאי לגלותו אם צריך לדם עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק כ"א בד"ה כתב שהביא תחלה דברי התב"ש הנ"ל ולבסוף הביא דברי הפר"ח שמיקל עי"ש:
פז פעם אחרת. עי' בשמ"ח ותב"ש סוף סי' זה שכ' דאם עבר וכיסה בדברים שאין מכסין בהן צריך לגלות ולכסות פעם אחרת כדינו ובלא ברכה ועיי"ש עוד בתב"ש ס"ק ט"ו ועי' מזה בשפ"ד ס"ק ל"ז בד"ה תנן ועי' בלב ארי' על חולין דף פ"ג ע"ב בד"ה ואולם מ"ש בזה והשיג על התב"ש והעלה דאם דחה בידים שעבר וכיסה בעצמו בדבר שאין מכסין בו לכ"ע אינו חוזר ונראה ופטור מלכסות עי"ש ועי' במנהז"ב בקומץ סעיף ט' ועשרון סק"ט וס"ק י"ג וס"ק ט"ז שהאריך בענין זה והעלה לדינא דצריך לכסות בברכה עיי"ש ועי' בתורת הזבח סי' י"ד בהעלה שלמה סק"ד ועי' במנח"י בביאורים ס"ק מ"ז מ"ש ע"ד המנהז"ב בזה וסיים דלדינא אין לעשות עובדא נגד השמ"ח עיי"ש:
סעיף יב
פח דם שנפל לתוך המים. עי' בקונטרס התשובות שבס' משמרת הקודש סי' כ"ח אות ד' שכ' השואל בשם הגאון בעל הטוטו"ד ז"ל דבע"כ מיירי בנפל בפחות מס' דאי יש ס' במים נגד הדם ודאי מבטל לי' והוא השיג על זה דמעולם לא נאמר ביטול בס' אלא לגבי איסורין כיון דבטפי מס' לא נרגש הטעם אבל לענין חיוב כיסוי אין תלוי בטעם אלא במראה וכל שיש במים מראית דם הרי ניכר הדם וחייב לכסות עיי"ש ועי' בשו"ת חקרי לב הספרי חלק א' מיו"ד סי' ק"ח:
פט חייב לכסות. עי' באה"ט ועשפ"ד ס"ק ט"ז שכ' דאם יש לו עוף אחר ישחוט זה אצל זה ויכסה ויברך על שתיהן וכן יש להורות בכל הספיקות עיי"ש ועי' בתואר משה פרק ע"ה אות ה' שכ' דהיכא שיש לו ספק בברכה בענין הכיסוי באופן הנ"ל יש לו להדר אם יש מדם הניתז יכסנו ויברך עליו שעל דם הניתז יכול לברך דבודאי חייב בכיסוי עיי"ש ועי' מנח"י בלק"י ס"ק ס"ד שהביא דבריו והתנה דמכל מקום צריך לידע שהוא דם הנפש וכמה שכתב בשמ"ח סעיף י"ט עיי"ש:
צ ואם לאו. עשמ"ח סעיף י"ד ותבואת שור ס"ק כ' שמחלק בזה דאם נפל הדם בפעם א' למים ויש בו מראה דם מכסה בברכה אבל אם נפל הדם טיף טיף מכסה בלא ברכה אע"פ שכשניתוסף חזר למראה דם ואפי' מכסה הכל והרי יש כאן טיפין האחרונים שלא נדחה מראיהן כלל אפ"ה אינו מברך דהאחרונים שנפלו הו"ל כנפלו לתוך דם בהמה ומיהו אם נפלו האחרונים בשפע בפעם א' עד שאפי' נראה שנפלו לתוך המים לא ידחה מראיהם יש לברך אפי' אם מכסה מקצת דקי"ל יש בילה ויש מן האחרונים בכל טפה עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ט ועי' מ"ז ס"ק ט' מ"ש ע"ד הפר"ח בזה וכ' דכל החילוקים של התב"ש הוא רק בדם שנפל למים אבל במים שנפל לדם מכסה לעולם בברכה עיי"ש ועי' מזה בתואר משה פרק ע"ה אות א':
סעיף יג
צא נתערב. כ' בפרי תואר ס"ק י"ח דמשערין כפי דרך הנפילה אם דם חיה למטה צריך לשער כשיעור שיתן מראיתו כשיתן מים למעלה ואם דם חיה למעלה צריך שיעור גדול כדי שיתן מראיתו היכא דנפל מים לתוך דם דבעי טובא כי היכא דליצבע מיני' והיכא דנתערב במשקים צבועים שאר גוונין ירוקין או אדומים וכדומה אפי' דם חיה למטה ומרובים ושאר משקים למעלה ומועטים מ"מ כל דליכא מראה דם פטור מלכסות דהא מכוסים המה ולא דמי לתערובת דם במים או דם בדם שמראה הדם ניכר עכ"ד:
צב בדם בהמה. עיין ש"ך ס"ק י"ז דה"ה בדם חי' טמאה או בדם הקזה של חיה ועשפ"ד שכ' דה"ה בדם חי' שנתנבלה או שנטרפה עיי"ש:
צג חייב לכסות. עפר"ח ס"ק י' וס"ק י"ט שכ' שצריך לכסות בלא ברכה עי"ש והסכים עמו בשלחן גבוה סוף ס"ק כ"ב אבל בשמ"ח סעיף ט"ו כ' שצריך לכסות בברכה עיי"ש ועי' בבית אברהם בש"ז ס"ק כ"ב דלדעת התב"ש מיירי הכא בע"כ כשנפל בפעם א' וה"פ (ולענין אי שרי לכסות ביו"ט בכה"ג עי' טוש"ע או"ח סי' תצ"ח סעיף י"ט):
צד לכסות. עפת"ש ועי' שמ"ח סעיף ט"ו ותב"ש ס"ק כ"א שכתב דאם נתערב בדם שחיטת חיה שכבר כיסה מקצת דמו שדמו הנשאר פטור מכיסוי אם היה מראיתו ניכר אם נתערב בכל כך מים יכסה בברכה ואם לאו יכסה בלא ברכה עיי"ש ועשפ"ד ס"ק י"ז ומצאתי בס' פרי עץ הדעת כת"י שהשיג על התב"ש בזה והעלה בראיית דאף אם לא היה מראיתו ניכר חייב משורת הדין לכסות בברכה אך הואיל והשמ"ח מפקפק בזה יש לשחוט עוף אחר ולברך על כיסוי דמו ואח"כ יכסה גם דם התערובות עכת"ד:
סעיף יד
צה ושחט עלי'. מיירי ששחט עליה הבהמה תיכף בטרם נקרש דם החיה או העוף. אבל כשכבר היה נקרש ושבזה הוא מובדל בפ"ע גם אחר ששחט עלי' דם הבהמה חייב לגוררו ולכסותו בעפר למעלה ולמטה דכל שבידו לתקן חייב לעשות. פרי תואר ס"ק י"ט בדינים היוצאים סוף אות א'. וכ"כ בכו"פ ובתב"ש ס"ק כ"ה בשם הרשב"א עיי"ש ועי' בשמ"ח סעיף י"ז ותב"ש ס"ק כ"ו שכ' דכשגוררו ומכסה לא יברך עיי"ש ועי' במנהז"ב בקומץ סי"ד ועשרון ס"ק ט"ז:
צו בהמה. עתב"ש ס"ק כ"א דהא לא מיבעיא דמותר לשחוט עוף לתוך חיה או חיה לתוך דם עוף שלא כיסה עדיין ואע"ג דדם הנשחט אח"כ הוא הרבה יותר ואם היה מים היה מבטל מראית הדם הנשחט ולא אמרינן דדם הנשחט מקודם אין לו כיסוי כיון שנתבטל דמצות אין מבטלות זו את זו עיי"ש:
צו פטור מלכסות. עמ"ז סק"י שהניח בזה בצ"ע הא יוכל לערב דם החיה והבהמה יחד וליבעי' עכ"פ כיסוי בלא ברכה (ועיי"ש עוד בס"ק י"א וי"ב מ"ש בענין זה) ועי' בפרי תואר ס"ק י"ט בדינים היוצאים אות ב' שנראה דעתו כן באמת לדינא שיערבם יחד ויכסה בלא ברכה עיי"ש ותבין ועי' בס' שבילי דוד אות ב' ובשפ"ד ס"ק כ' וס"ק כ"א מזה ועי' בשמ"ח סעיף י"ז שכ' וז"ל ואם אפשר בגרירה או לערבן וכו' כמ"ש סעי' ט"ו וכו' עכ"ל ונראה שהבין שהש"ע מיירי באופן שא"א לערבן ואולי ר"ל כגון שנתיבש הדם באופן שא"א לגררו ולערב ועי' בתב"ש ס"ק כ"ה וכ"ו:
צח מלכסות. כתב בשמ"ח סעיף ט"ז ותב"ש ס"ק כ"ב דזה דוקא שיודע שנתכסה כל הדם דלמטה ע"י הדם שלמעלה וכדעת הרמ"א ואע"ג דהט"ז והש"ך כ' דקושיות הרמ"א לק"מ מ"מ גם הש"ך והט"ז ס"ל דלדינא פסקו של הרמ"א אמת דאיך יבטל המצוה מספיקא דמנא ידע מסתמא שהיה כ"כ דם באחרון כבראשון וגם שכיסה בשוה על מקום א' מקצה אל הקצה אם לא שראה בבירור עיי"ש וכ"כ בס' פרי עץ הדעת כת"י בחידושיו לה"ש בסעיף זה לדינא וכ' שם דאין חילוק בזה בין אם שחט קודם העוף ואח"כ הבהמה ובין שחט בהמה ואח"כ עוף ובין ששחט עוף על דם בהמה ממש ובין ששחט בצד דם בהמה בכל אופן שיש ספק אם נתכסה לגמרי דם העוף מדם הבהמה מכסה בלא ברכה עכ"ד:
צט אם שחט בהמה וכו'. פשוט הוא דכל סעיף זה לא מיירי רק לענין דיעבד שכבר שחט בהמה על עוף או על חיה או שכבר שחט חיה או עוף על בהמה אבל לענין לכתחלה אפילו חיה או עוף על בהמה לא ישחוט דהא לא נתן עפר למטה ואפי' נתן עפר למטה תחת הבהמה הרי דם בהמה מפסיק בין העפר לדם חיה או עוף. ועי' ש"ך ושפ"ד ס"ק כ"א ובמ"ז ס"ק ה' וס"ק י"א. ועי' מנהז"ב שם סעיף י"ד שכ' שיש ליזהר לכתחלה שלא לשחוט בהמה סמוך אצל דם חיה או עוף שלא נתכסה דמו דשמא יכסה דם הבהמה כל דם העוף או החיה ויבטל מצות כיסוי עי"ש (וע"ל בדברינו ס"ק צ"א) ועשפ"ד סק"כ שכ' דמיהו ודאי דאם שחט בהמה ופיזר עפר הרבה על הדם דרשאי לשחוט אח"כ חיה עליו דהא יש עפר למטה עכ"ד ואולי כוונתו אפי' אם נצבע העפר מדם הבהמה אפ"ה רשאי לשחוט אח"כ עליו כל שעכ"פ בשעה שנתנו שם העפר נתכסה כל הדם דאל"כ מה אתא לאשמעינן וצ"ע לפמש"ל (ס"ק צ"ח):
ק חייב לכסות. עבאה"ט ס"ק י"ב ועי' בס' שבילי דוד אות א' ועי' כו"פ שמצדד בעד הב"ח והעלה דעכ"פ יכסה בלא ברכה בעוף ע"ג בהמה עיי"ש אולם בשמ"ח סעי' י"ז ותב"ש ס"ק כ"ד כתב דדברי האחרונים החולקים על הב"ח הוא העיקר דאין לחלק בין עוף לחיה דהעיקר תלוי באם יודע בודאי שלא נתערב ונתבטל מכסה בברכה אבל אם אינו יודע אם נתערב או לאו יכסה בלא ברכה ואם דם בהמה כנוס הרבה בגומא ושחט לתוכו דם מיעוט שמסתמא נשתקע לתוכו פטור מלכסות ואם ספק יכסה בלא ברכה עי"ש ועי' מנהז"ב בעשרון ס"ק י"ז י"ח וקומץ סעי' ט"ו:
קא לכסות. עבאה"ט מ"ש דלמה לא יגרר אותו ועשמ"ח סי"ז ותב"ש ס"ק כ"ה וס"ק כ"ו שכ' דהעיקר לדינא כתי' הב' של הש"ך דמסתמא א"א בגרירה ולא חייבוהו חכמים לגרור היכא שהדמים דבוקים זה בזה אבל היכא דאפשר בגרירה כגון אם נתיבש דם בהמה דלמטה קודם ששחט עליו דם חי' באופן שאפשר בגרירה או לערבן באופן שחייב בכיסוי יגרור דם החי' או העוף ויכסה מלמטה ומלמעלה בברכה עיי"ש (ועי' מנהז"ב בקומץ שם) ועי' בתורת הזבח סי' י"ד במזבח העולה סעיף י"ב ובהעלה שלמה סק"ו מ"ש בזה והעלה שאף בכה"ג יכסה בלא ברכה ועיי"ש בדבריו לעיל סק"ד באורך (וע"ל ס"ק צ"ה ולהלן ס"ק ק"ה):
קב שחט עוף. ומה"ט צריך ליזהר כששוחט ספק טריפה עם אחר שישחטנו במקום אחר משום הכיסוי. תורת זבח ביסוד המזבח סי' י"ד ס"ק כ"ז (וע"ל סימן י"ט ס"ק ט"ז) ועי' מזה בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' צ"ד באורך:
קג ונתנבלה. פשוט הוא דנתנבלה לאו דוקא דה"ה בטריפה כדלקמן סעיף י"ז זבחי רצין תמידים סי' י"ט ס"ק נ"א ועשפ"ד ס"ק י"ז:
קד אם יודע. ואפי' הי' למטה הרבה חיות ועופות כשרים ושחט עליו חי' או עוף א' נבילה או טריפה אם יודע שכיסה זה הא' לכל הדם מלמעלה ה"ז פטור מלכסות ועי' מנהז"ב בקומץ סעיף ט"ז שכ' שיצוייר הדבר שדם זה העוף יכסה דם כל הנשחטים דלמטה כגון ששהה בזה העוף בעת אוחזו לאח"ש ולא זרקו מידו תיכף עד שבדק אם נשחט רובו או לאו דמתוך כך ירד כל דמה ואז אפשר שכסה כל דם הראשונה עיי"ש אבל לפענ"ד חלילה לסמוך ע"ז דהא איך ידע עי"ז שהדי הראשון לא נתפשט יותר מהדם האחרון ובודאי דאין לסמוך ע"ז ולמנוע מלכסות עד שידע בבירור שנתכסה כל הדם דלמטה לגמרי וא"א לצייר לפע"ד אא"כ שהה ולא כיסה תיכף דם הנשחטים מקודם עד שנקרש ואח"כ שחט עליהם זה העוף ואז שפיר יכול להכיר אם נתפשט הדם הראשון הנקרש יותר מדם האחרון (ע"ל ס"ק צ"ה) ועי' בתורת הזבח ביסוד המזבח שם ס"ק כ"ט דמה שנתפשט הדם הראשון יותר מהדם הב' אפי' אינו ברור לו שהוא מדם הנפש חייב לכסות ועיי"ש בהעלה שלמה ס"ק ה':
קה פטור מלכסות. היינו בשלא נתייבש הדם של הכשרה בשעה ששחט עלי' הנבילה או הטריפה אבל כשכבר הי' נתייבש הרי אפשר בהגרירה כמש"ל (ס"ק צ"ה) מהפרי תואר:
קו אבל מסתמא חייב לכסות. עבאה"ט ועפר"ח ס"ק כ"ד שהשיג ג"כ על הרמ"א בזה והביא ראיה מש"ס דכל מסתמא פטור מלכסות זולת כשנודע שהאחרון לא כיסה הראשון עיי"ש אך בס' פרי עץ הדעת כת"י מהגאון מ' משה מייזעלס ז"ל אבד"ק ווייסליץ השיג על הפר"ח ודחה ראיותיו וכ' דהעיקר כהרמ"א עכ"ד ועי' בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק כ"ה שכ' דכל שאינו יודע שנכסה כל הדם דלמטה יכסה בלא ברכה עיי"ש וראיתי עוד בס' פרי עץ הדעת שם שכ' דאע"פ שכ"ל דבשחט עוף ואח"כ שחט בהמה ואינו יודע אם נתכסה דם העוף מדם הבהמה שמכסה בלא ברכה היינו משום דדם בהמה רבה נגד דם העוף וקרוב יותר לומר שדם העוף נתכסה מדם הבהמה אבל בשחט עוף ואצ"ל חיה ואח"כ שחט עוף אחר ונתנבלה כל שלא שחטו על דם הכשר ממש מכסה בברכה דכיון דדמן שוה ממש לא מסתבר כלל לומר דכיסה דם האחרון, את הראשון כולו כ"א היכא דשחט זה על זה ממש עכ"ד:
קז חייב לכסות. דע דכל הדינים שבסעיף זה מיירי כשהדם שלמעלה הוא עומד בפ"ע אבל היכא שיודע שאינו עומד בפ"ע ונתערב יחד עם הדם שלמטה מבואר דינו בסעי' שלפ"ז. ועשמ"ח סוף סעי' ט"ז ותב"ש ס"ק כ"ד (ובדברינו לעיל ס"ק צ"א):
סעיף טו:
קח חייב לכסות. בברכה שמ"ח סי"ח (קט) וגורר אותו עפת"ש סוף סק"ו מ"ש מתשו' משכי"ע דא"צ לגוררו הנה כל ספרי פוסקים האחרונים כתבו בפשיטות כהמחבר דצריך לגוררו אך בפרי תואר סק"כ כתב דהא דצריך לגוררו זה דוקא אם שכשגוררו ניכר בו מראית דם אבל אם אין ניכר בו מראית דם ממש יותר נכון לכסותו במקומו שניתז לקיים מצות כיסוי בדם הניכר מלגוררו דאז מכסה דבר שאינו אלא ספק אם הוא חייב לכסות אכן זה דוקא בדם הניתז אבל בדם שעל הסכין בכ"מ בעי גרירה דהא אין לו דבר שיתערב שיאבד מראיתו ועוד הא בלא"ה כיסוי הדם שעל הסכין לא חשיב כיסוי עי"ש ועי' בשמ"ח סעי' י"ח ותב"ש ס"ק כ"ז שכ' דבדם שעל הסכין יכול לרחצו במעט מים רק שלא יהיו המים מרובים שיבטלו מראית הדם ואם א"א להפריש הדם אזי הדם הניתז יכסנו במקומו בברכה שהרי יניחנו כך אבל דם שעל הסכין אם אין כאן דם הניתז ולא דם אחר יכסנו עם הסכין בלא ברכה שהרי אפשר שאינו כיסוי הואיל ועשוי להגלות כשירצה להשתמש בסכין אלא אם כן רוצה לבטל שם הסכין שלא ישתמש בו עוד לעולם וכן כשניתז על דבר שלא יניח שם מכוסה בעפר וא"א לגוררו עיי"ש ועי' בערך השלחן אות י"ד מ"ש בדברי התבואת שור בזה ובסוף מסיים דמ"ש התב"ש דאם רוצה לבטל הסכין מודה הרא"ה דהוי כיסוי ליתא דהא א"א לתת עפר למטה והסכין הוי חציצה בין העפר דלמטה לדם וכל שאינו ראוי לבילה וכו' וכ' דאף דאם רוצה לבטל הסכין אפ"ה לא יברך על הכיסוי עי"ש והנה א"ל דיכול להניח הסכין על חודו דהיינו שיהי' החוד למעלה והגב למטה או להיפוך ואז לא יהי' הסכין מפסיק בין העפר דלמעלה או דלמטה דז"א דהא ע"כ יהי' מפסיק בין העפר שבצדדים ואנן בעינן שיהי' הדם מעוטף ומתכסה מהעפר בכל הצדדים וכמש"ל (סק"ו) ואם מן הצד אינו מכוסה בעפר הרי אינו עטוף בהעפר וכמובן:
קי שאין צריך לכסות. עד"ק סק"ח שכ' דאף לדידן דמחמירים לחוש לכסות גם הדם הנפש מ"מ אין לחוש בדם הניתז שמא הוא מדם הנפש דאזלינן בתר רובא ובודאי כבר יצא אך אם רואה שהדם הניתז למרחוק הוא מרובה קצת בענין שיש לחוש שיש שם כל הדם שהנפש יוצא בה והוא כערך רביעית משור הגדול המחמיר לכסות עושה עצהיו"ט ע"ש:
ונלפע"ד דאף דהא ודאי דאסור להפסיק בשיחה באמצע מצות כסוי הדם וכמ"ש בתב"ש לעיל סי' י"ט ס"ק י"ד ובמ"ז סק"ה דאסור להפסיק באמצע המצוה וא"כ בודאי דאסור להפסיק בשיחה גם באמצע מצות כיסוי הדם עד שיגמור ויכסה כל הדם וכמ"ש באו"ח סי' תקצ"ב דאסור להפסיק בשיחה באמצע התקיעות עד סוף גמר התקיעות עיי"ש (ועי' ט"ז באו"ח סי' תל"ב ס"ק ג') מ"מ נראה שאין לאסור רק בשעת כיסוי הדם של עיקר השחיטה שהיא דם הנפש והטיפין אבל במה שנוהגין לכסות יותר משום חומרא אין להחמיר גם לענין ההפסק בשיחה וכמ"ש בט"ז בסי' תל"ב שם בלשונו דהוי איסור להפסיק בקיום המצוה בכל ההכרח לה ומשמע דוקא מה דהוי מהחיוב אבל מה שהוא רק לחומרא ולזריזות בעלמא לא שמענו שיהא אסור להפסיק (וע"ל סי' י"ט ס"ק כ"ט):