אור ברסלב

דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא

סימן כז

סימן כו

א חתך. עש"ך ס"ק א' שכ' דלאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפי' מה שחתך קודם שמתה עי"ש ועשפ"ד סק"א ומ"ז סק"א בד"ה קשיא לי שהניח זה בצ"ע (ופשוט דכל זה הוא לאחר בדיקת הריאה אבל קודם בדיקת הריאה לדידן בל"ז אסור לאכול ממנה כמש"ל ריש סי' ל"ט) (ב) מבהמה. עי' בס' תיבת גמא (מהפרמ"ג) פ' בראשית שנסתפק אי אבר מה"ח מבן פקועה שרי לב"נ עי"ש ועי' בדבריו כאן בשפ"ד ס"ק ב' מ"ש בזה וכ' עוד שם דבן פקועה הבא על בהמה דעלמא והוליד אם שחט הולד לחולה אסור להושיט הבני מעים או לחתוך בשר ממפרכסת לב"נ דהוי כמו נתנבלה בשחיטה כיון דלא מהני האי שחיטה לישראל עי"ש:

ג לאחר שנשחטה כ' בשמ"ח סעי' א' וז"ל מותר לחתוך בשר מבית השחיטה בעוד הנשחט מפרכס ומדיח יפה יפה ומולחו יפה יפה יותר מבשר אחר מפני שהדם בלוע בתוכו ביותר וחוזר ומדיחו ואוכלו בין מבושל בין צלי ועי' סי' ס"ז ס"ג ובלבד שימתין לאכול עד שימות הנשחט עכ"ל. והנה במ"ש ומולחו יפה יפה יותר מבשר אחר יש לעיין לפענ"ד מה יהי' הדין בחתיכה עבה אי צריך לחותכה לשנים דאף שכ' הש"ך לקמן סי' ס"ט ס"ק י"ט דבעלמא א"צ לחתכה לשנים (כהרשב"א ודלא כהמרדכי) עיי"ש מ"מ בנ"ד י"ל דגם הרשב"א מודה דכיון שהדם בלוע בתוכו ביותר יש לחוש שמא לא יפעל המלח להוציא הדם מאמצע החתיכה מרחוק וצ"ע ואכ"מ:

ד שנשחטה. עי' בס' תיבת גמא פ' נח שנסתפק בספק אבר מה"ח אי שרי להושיט לב"נ עיי"ש ועי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' י"ט שהאריך בזה והעלה דלא אסור לב"נ רק ודאי אבר מה"ח אבל ספיקא שרי עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת מנחת משה חיו"ד סי' ד' מ"ש בענין זה ועי' בד"ק ריש סי' זה שהחמיר להושיט לב"נ אף בספיקות עיי"ש מענין זה כמה פרטי דינים ועיי"ש בסוף ד"ה סכין שכ' דאף ס"ס חמור בזה עיי"ש ועי' מזה בשו"ת הר המור סי' ח' ובשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' ג' ובס' תורת זבח בהע"ש סי' ח' ובמנח"י בלק"י ס"ק ט"ו באריכות ועי' עוד שם בתיבת גמא פ' נח אות ג' ופ' שמות אות א' שנסתפק בב"נ מסוכן אי שרי להושיט לו אבמה"ח לרפאותו עיי"ש ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ו':

ה כראוי. עי' בס' תיבת גמא שם מ"ש לענין אבר מה"ח שנתבטל ברוב חד בתרי אי שרי להושיט לב"נ די"ל דדוקא לישראל בא בקבלה דאחרי רבים להטות דבטל ברוב משא"כ בב"נ עיי"ש באורך ועי' בחתם סופר חיו"ד סי' ע' שכ' דגם אצל ב"נ אזלינן בתר רובא אך לעיל שם סי' י"ט כ' דלא אזלינן לבתר רובא בב"נ עיי"ש ועי' מזה בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' כ"ו באורך ועי' בשו"ת מנחת משה ובשו"ת חסד לאברהם שם:

ו ועודה מפרכסת. ואפי' נמצאת טריפה אף דאסורה לישראל מטעם טריפה מ"מ כיון שלא אסורה מטעם חיות הואיל ואהני האי שחיטה לישראל להוציא מידי איסור נבילה אהני נמי לנכרי להוציאה מידי אבמה"ח ואסור להושיט לנכרי בעודה מפרכסת והבני מעים אף לאחר מיתה. שמ"ח סעי' ב' ותב"ש סק"ג. ועי' בשו"ת שואל ומשיב שתיתאה חלק א' סי' ל"ז מה שהאריך בדברי השמ"ח בזה וגם מבאר שם במה שנשאל ע"ד השמ"ח דמה חדשות מגיד השמ"ח בזה הלא היא ש"ס מפורשת בחולין דף ק"ב וכ' דמדברי הגמ' י"ל דמיירי רק בעוף אבל בבהמה אסור והוסיף השמ"ח דגם בבהמה מותר והאריך טובא בזה עיי"ש ועי' ד"ק ס"ק א' ובמנח"י בביאורים ס"ק ט"ו:

ז מפרכסת. עפת"ש מ"ש מהדגמ"ר דמותר למכור להם דם וכו' ועי' בס' תיבת גמא מהפרמ"ג פ' בראשית שנסתפק בחלב מן הטריפה אי שרי לב"נ דלא שייך מי איכא מידי כיון דבל"ז אסור א"ד דזה איסור אחר ועי"ש בפ' ראה אות ב' מזה:

ח אסור לאכול ממנה. י"א מדאורייתא מקרא דלא תאכלו על הדם וה"ז בל"ת אלא שאין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות וי"א דאינו כ"א מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ויש להחמיר שמ"ח שם. ועמ"ש בזה בערך השלחן אות ג' ועי' מ"ז ס"ק א' בד"ה ולענין דינא שכ' שיש נ"מ בדבר אי הוי מה"ת או מדרבנן לנודר הנאה מדבר האסור באכילה מה"ת וגם יש נ"מ לענין חשוד לדבר החמור חשוד לדבר הקל דלקמן סי' קי"ט וצריך להחמיר דהוי מה"ת אבל לענין ספק כגון בנפל בשר ממפרכסת לתבשיל וספק אי יש ס' או לאו או שיש ספק אי נפל כלל או לאו אין נ"מ כלל דאפי' לא הוי רק מדרבנן אסור לאכול התבשיל עד שתמות הבהמה דהוי דבר שיל"מ להמתין כמעט רגע וכן לענין עדות לפסול לעדות מי שאכל מהנשחט בטרם תצא נפשה ג"כ אין נ"מ דהא בעינן דוקא עבירה שיש בה מלקות וזה אפי' להרמב"ם אין בו מלקות דהוא לאו שבכללות עכ"ד:

ט לאכול ממנה. עבאה"ט מ"ש אם נתנבלה אסור ליתן לב"נ הבני מעים ועי' בשו"ת זקיני הפני יהושע חלק ב' חיו"ד סי' י"ח ובס' ערוגות הבושם לקמן סי' נ"ה אות ב' ובשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ב' סי' ס"ז ועי' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' י"ט ועי' בשו"ת מנחת משה חיו"ד סי' ד' בעובדא שהי' ספק נקיבת הוושט בבהמה א' ונתערבו בני מעי' עם בני מעים מבהמה אחרת ועי"ש מ"ש בזה לדינא ועי' בט"ז סק"א בד"ה ויצא שהעלה דאם שחט הקנה לבד אם מתה אח"כ יש לאסור ליתן הריאה לנכרי ואם שחט הוושט לא יתן הבני מעים לנכרי וכ"ש שאסור ליתן הסימנים גופי' לנכרי בכה"ג עיי"ש ועבשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' י"ח דדוקא בנשחטו כל הסימנים ונתנבלה איכא איסור דאבמה"ח אבל אם מעורה עכ"פ במיעוט בתרא של הסי' הו"ל אבר המדולדל דלדידן נמי ליתא אלא מצות פרוש בעלמא לדעת רוב הפוסקים נמצא בשחט סי' א' יש לסמוך על הרשב"א דחיותא דב' סימנים ינקי אהדדי וכן בנשחטו ב' הסי' רובן ולא כולן יש להתיר לב"נ ועיי"ש עוד בתשו' שאח"ז ועי' מזה בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י"ד ובשו"ת הר המור סי' ח' ועי' בתורת זבח בהעלה שלמה סי' ח' שהאריך בדברי הפרמ"ג שכ' דהסי' עצמן אסורים לב"נ שזה אינו מוכח דהסי' עצמן להוי אבמה"ח עיי"ש ועי' מזה בד"ק ס"ק א' ועי' בס' שערי שמחה (מהגאון דק"ק קעמפנא) שער ו' באריכות מענינים אלו. ומ"ש הבאה"ט מהמהרש"ל דבהמה של נכרי אפי' שחטה ישראל לא הותר לו בשחיטה ואסור להושיט לב"נ עי' בהגהת הח"ס במהד"ת (הנדפס ביו"ד דפוס לבוב) שכ' ע"ז וז"ל והמעיין בלשון היש"ש שם יראה דאז גם לישראל אסור לאכול כל זמן שמפרכסת ונ"ל דמ"מ הבני מעים שריא דכיון דתלי' עדיין במיעוט הו"ל אבר המדולדל דשחיטה אינו עושה ניפול עיי"ש וכו' ולקמן סי' ס"ב וש"ך סק"ח עכ"ל:

י ממנה. עבאה"ט ופת"ש מ"ש היכא דנתנבלה בשחיטה באופן דהוי נבילה לענין להושיט לב"נ ועמ"ז סק"א בד"ה ויצא שכ' דיש נ"מ לענין הבני מעים היכא דנתנבלה בשחיטה גם לישראל ונתערבו הבני מעים יבש ביבש דאי הוי נבילה הוי הבמ"ע ברי' ואפי' באלף לא בטיל ואי הוי טריפה בטלי עי"ש ועי' עוד בשפ"ד סק"ב בד"ה כתב ובד"ה עוד מה שכ' בענין זה עוד לענין איסורין מבטלין זא"ז כגון שנפל כזית בשר טריפה וזית בשר מן החי עי"ש:

יא עד שתמות הבהמה. עפת"ש מ"ש מהח"ס להתיר אף בבהמה להושיט לב"נ ועי' מזה בתשב"ץ ח"ג סי' רצ"ו ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ו' מה שהאריך בענין זה טובא ועי' בחידושי הגרעק"א ז"ל שנשאל באווזא פטומה שניקב הוושט לחללו והשיב דאסור למכור הב"מ לנכרי כיון דהוי נבילה ולא מהני לה השחיטה לטהרה ואין לחלק בין עוף לבהמה עי"ש וכ"כ בפרמ"ג בפתיחה לה"ש שורש ג' בנ"מ הז' שבין נבילה לטריפה עי"ש אך בד"ק החמיר בבהמה ועי' בגה"ק מ"ש בזה ועי' בתורת זבח סי' ח' בהעלה שלמה סק"ג מ"ש בדברי הח"ס בזה באורך וסיים דמ"מ כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאפי' לקולא אמרינן כמאן דמונח בדיקולא אם קרוב לו לומר דהוי ודאי נבילה יש לו להחמיר שלא ליתן לב"נ אם אפשר והמחמיר תע"ב עי"ש:

יב שתמות הבהמה. עש"ך סק"ב מ"ש דפשיטא דהיכא דלא נשחטה כראוי דאסור לישראל להושיט לב"נ ועי' בתורת זבח שם שכ' שדין זה שייך גם בשחיטה הגונה שנשחטו שני הסימנים כהלכתן בולד שבתוך ז' מעל"ע דקיי"ל דשחיטה לא הועילה לה כלל והוי' נבילה וא"כ הב"מ אסורין גם לב"נ משום אבמה"ח. והנה בסתמא היכא דלא ידעינן אי כלו לו חדשיו או לאו יש צדדים להקל כיון דאיכא ס"ס ספק א' שמא אינו נפל ומותר אפי' לישראל ואת"ל נפל שמא אין הלכה כמאן דס"ל דהוי כמאן דמ"ב אבל היכא דידעינן שלא כלו לו חדשיו והוא בודאי בן ח' לגסה או בן ד' לדקה יש להחמיר עיי"ש. ויתר פרטי דינים אלו יתבאר להלן אי"ה סי' ס"ב כי שם מקומו: (יג) הבהמה. עבאה"ט ופת"ש מ"ש לענין נשברה המפרקת ועי' בית לחם יהודה סק"א ותב"ש סק"ו ובכו"פ שהסכימו להט"ז ועי' מזה בשו"ת חכם צבי סי' כ"ח ובלב ארי' על חולין דף כ' ע"ב בד"ה בגמ' אמר זעירי ובשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' ע' ועי' במ"ז סוף שי' ה' כ' וז"ל ולענין דינא נשברה המפרקת לחוד כשרה אפי' בלא הפ"מ ואם נשברה המפרקת וגם רוב בשר עמה אין להתיר אלא בהפ"מ דוקא עכ"ד ועי' בלב"ש בדיני טריפות עצמות סי' ט"ו שהביא פלוגתת האחרונים בזה והעלה לדינא דאין להקל בזה נגד גדולי המחברים המחמירים בזה ולכן אפי' לא נשבר רק רוב המפרקת עם רוב בשר והחוט קיים ה"ז ספק נבילה וספק טריפה ואפי' בהפ"מ אסור אבל נשבר המפרקת לבדו והבשר שעליו וגם החוט קיים כשר אבל עכ"פ צריך לבדוק החוט וכל זמן שלא בדק החוט הו"ל ספק דאורייתא וצריך לבדוק החוט אם אין בו שום ריעותא אפי' כל דהו ואם יש בו אפי' רק איזה ריעותא כל דהו טריפה וכ"ז כשבודק החוט זמן מה לאחר השבירה אבל אם בודק החוט אחר השבירה מיד אין להחמיר בריעותא כל דהו ואף אם רואה שנפסק קצת מהחוט כל שלא נפסק רובו אם עכ"פ אותו הנשאר הוא שלם ואין בו שום ריעותא ולא שינוי מראה באופן שברור לו שלא קלקל השבירה רק אותו המקצת שנפסק כשר דפסיקת חוט השדרה אינו אוסר אלא ברובו. וה"ה אם לא נפסק כלל רק שיש ריעותא במקצתו כל שרואין היטב שהרוב הוא שלם ויפה בלי שום לקותא כשר משום דאמרינן דהשבר לא קלקל רק אותו מקצת וכשר אבל אם אינו בודק מיד אחר השבירה דאיכא שהות שתתרפא בינתיים כל שרואין קלקול אפי' כל שהוא או שיש איזה משינוי מראה מעט טריפה דחיישינן שמא הי' הקלקול ברובו ונתרפא בינתיים והשיעור לזה למיחש שמא נתרפא הוא עד ג' ימים כהאי דאיגלד פי המכה ועי"ש עוד שכ' דכל מה שאנו מתירין כשבודק אחר ג' ימים כשאין בו שום ריעותא אפי' במקצתו לא לעולם אנו מתירין דאיכא גווני דאפי' אין נראה שום ריעותא בחוט אפ"ה חיישינן לנתרפא ואסור דהיינו היכא שידוע שהי' השבר בכח רב או שניכר לעיני המורה שהי' השבר בכח רב עד שנטה שבר הא' מהשני נטי' רבה דאז שכיח טובא שנפסק חוט השדרה אז לא מהני בדיקה בחוט אף שרואין אותו שלם ויפה דחיישינן שמא נפסק רק שנתרפא היטב ואינו ניכר וכ' שם עוד דבכ"מ שצריך בדיקת החוט בזה צריך לדקדק להוציא החוט מהחוליות בבקיאות באופן שיהי' החוט נגד עיניו בשלימות גמור אולם אם בפתחו המפרקת לראות החוט נפסק החוט ולא ראוהו בשלימות שוב אין לו בדיקה וטריפה בכל ענין. וכ' שם עוד דכל מה דמחלקינן בין נפסק החוט או לאו או בין נשבר המפרקת לבדו או עם רוב בשר עמו הוא רק בסתם נשבר אבל אם ניטל חוליא שלימה מהמפרקת אפי' כל הבשר שעליו קיים וגם רואין היטב שהחוט קיים הו"ל נבילה בין בבהמה בין בעוף בין אם נפלה החוליא לגמרי על הארץ בין אם לא נפלה לארץ רק שנפרדה מחיבורה משני קצותי' אף שתלוי' עדיין ומעורה במקצת ותלוי' על חוט השדרה וכה"ג בכ"מ טריפה דכ"ז מקרי ניטל החוליא וטריפה מדאורייתא דהוי גיסטרא כמו בניטל חוליא מהשדרה עי"ש:

ועיין עוד בלב"ש שם מ"ש לענין עוף הבא לפנינו במפרקת עקום והביא מהכו"פ ופרמ"ג שם לבדוק החוט אם הוא שלם כשר והוא העלה דאם הוא עקום הרבה שניכר שהיה שבר בכח לא מהני בדיקת החוט דחיישינן שמא נתרפא עיי"ש ועי' מזה בד"ק להלן סי' ל"ב ס"ק ב' באורך ועי' בזכור לאברהם הספרדי ח"ג ביו"ד אות ט' סוף ס"ק ק"ד שכ' מעשה בתרנגולת שבא לפניו בצואר עקומה והעצם היה עולה ויורד באופן דנראה קצת שהיו בו שברים שחזרו ונתקשרו אבל לא שאשי"י וכ' דכיון דקשה לבדוק אחר החוט ע"כ גמרתי בדעתי להטריף משום חשש פסיקת החוט ובפרט דלא היה הפ"מ אמנם אם היה בא לפנינו עובדא כזו במפרקת עקום באופן דלא היה הוכחה דנשברה המפרקת והיינו יכולין לתלות שכך היה מתחלת ברייתו הייתי מכשיר גם בלא הפ"מ וכו' משום דהיינו רביתייהו בטבע או בשביל חולי ולא תלינן בשבירה וכו' עי"ש ועי' בדעת תורה סק"ז מ"ש בענין זה והעלה לדינא דהכל הוא לפי ראות העין דאם העיקום הוא רק קצת באופן דיש לתלות בתולדה אחזוקי ריעותא לא מחזקינן וא"צ בדיקה כלל ואם הוא עקום הרבה באופן דעכ"פ יש להסתפק בו אם היא מתולדה או בחולי מהני בדיקת החוט ויש ליזהר לבשל מקודם המפרקת ואח"כ יפרק החוליות ויבדוק החוט שעי"ז הוא מתחזק שלא יתקרע בשעת פירוד החוליות זה מזה כנודע לבקיאים והיכא דא"א לעשות ספק כלל שנעשה מתולדה יש להחמיר כהלב"ש ומ"מ אם כבר שהה י"ב חודש או בתרנגולת ששהה כ"א יום והטילה ביצים אין לחוש עוד מספק שמא נתרפא ותלינן דלא נפסק החוט כלל וכשר וכ' עוד דהדבר פשוט דהיכא דא"צ בזה בדיקה מדינא אם בדק ונמצא החוט קרוע דיש לתלות שנקרע בשעת פירוק החוליות בסכין וכדומה וכשר אבל היכא דהבדיקה מעכבת לא תלינן בזה וטריפה עי"ש (ועי' להלן סי' ל"ב ס"ק י"א):

ועיין בס' בית אברהם סוף סי' ל"ב בא"ז שכ' בדרך כלל ודע עד כמה הוא נקרא מפרקת ובאיזה מקום מתחיל השדרה שהוא חשב בהמות רבות ומצא כדי מדתו לידע השיעור בזה (כיון שיש נ"מ לידע זאת דהא בהרבה דברים נחלקו המפרקת והשדרה בדיניהם כמש"ל סי' ל"ג) וכ' שמצא שיש ז' חוליות מהראש עד אותו חוליא שהגיע בה שני הצלעות הקטנות הנחשבות עם החזה והחוליא הזו שתקוע עם הב' צלעות קטנות הנזכר הם נחשבות לאותן הי"ח חוליות של השדרה המבוארים לקמן סי' נ"ד וממילא שהז' חוליות שמהראש עד אותו החוליא שתקועים בה הב' צלעות קטנות הוא בכלל מפרקת ומהחוליא והצלעות הקטנות הללו שממנה ואילך הוא בכלל השדרה עי"ש:

ועיין עוד בדעת תורה שם בסוף הס"ק שכ' דאם נשבר המפרקת ויש עוקץ ויצא דרך הבשר לפנים כלפי הסימנים נראה דיש לבדוק הסימנים כנגדו וכמש"ל סימן נ"ד בדין עוקץ כנגד הריאה של עוף וכו' ובנ"ד נראה דלכ"ע מהני בדיקה במקום ידוע דאין הבדיקה חיובית כ"כ כמש"ל סי' נ"ד עי"ש:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה