דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן כה
סעיף א:
א השוחט צריך שיבדוק וכו'. כל הדינים שבסעי' זה הוא, אפי' בשוחט זהיר וזריז הרבה. שמ"ח סעי' ב' ועי' במנחת אהרן סק"ב (וע"ל ס"ק ח'): (ב) שיבדוק. הנה נסתפקתי אם לא בדק השוחט הסי' לאח"ש ונאבדו והטריפו עי"ז הבהמה אי חייב השוחט לשלם לבעלים דמי הבהמה והנה אין זה דומה למש"ל סי' י"ח בבאה"ט ס"ק י"ח בשוחט בלא בדיקת הסכין דחייב לשלם דהתם שאני משום שעשה מעשה בידים דבשעה ששחט ולא בדק הסכין תחלה עושה ההיזק משא"כ בנ"ד דבשעת שחיטה לא הזיק כלל רק לאחר שחיטה הזיק לחבירו בשוא"ת שלא הלך לבדוק וי"ל שזה דומה לעד הכובש עדותו דקיי"ל דפטור מדיני אדם משום שלא עשה מעשה בידים להזיק לחבירו רק. בשוא"ת כמ"ש בטוש"ע חו"מ ריש סי' כ"ח (ועי' בס' העמק שאלה על השאלתות פרשת ויקרא שאילתא ס"ט ובס' בית אברהם הספרדי על החו"מ חלק א' ריש סי' ש"ו ובשו"ת משאת משה סי' ס"ג ובשו"ת חוות יאיר סי' מ"ד ובשו"ת שמן רוקה ח"א סי' פ' ובשו"ת בית שמואל אחרון סי' יו"ד) וה"נ הרי לא עשה השוחט מעשה בידים רק בשוא"ת שמנע מלבדוק וההיזק נעשה ממילא אולם באמת הא ליתא דלא דמי לכובש עדותו דבנ"ד הוא עצמו עושה מעשה לשחוט הבהמה ובשעה שנתו לו חבירו לשחוט הי' בדעתו שיתירנה ע"י הבדיקה ובלתי הבדיקה לא הי' מניחו לשחוט ונמצא שעיקר ההיזק עשה בידים במה ששחט הבהמה שוב מצאתי בישועות יעקב לעיל סי' ב' ס"ק ד' שנסתפק בכעין זה ופושט שם כסברא זו עי"ש ועי' בט"ז לעיל סי' י"ח סק"ח מ"ש בשם זקיני הלבוש דבשוחט לאחרים ולא בדק הסכין בין כל שחיטה של עוף או בהמה ונמצא אח"כ פגום דחייב לשלם דהוי כמזיק בידים והתם נמי אף שהי' רק שוא"ת במה שלא בדק הסכין בין שחיטה לשחיטה מ"מ חייב לשלם לדעת הלבוש כמו, מזיק בידים וראי' לנידון דידן וצ"ע:
ג אם בשחטו רובן. עי' בשו"ת לחם רב (מהגאון בעל לחם משנה) סי' רכ"ט בשוחט שאמר ברי לי ששחט רוב ב' והעומדים עליו אומרים שלא הי' באפשרי לבדוק מחמת קילוח הדם מהימנינן לי' להשוחט ואמרינן דהעומדים מרחוק לא ראו והבודק ראה אבל אם אומרים שהקלוח הי' חזק כ"כ שאפי' בקרוב לא הי' יכול לראות לא מהימן השוחט להכשיר עי"ש:
ד או שיראה. עד"ק ס"ק א' שכ' דהיכא דהעוף שוהה למות והוא ספק אם נשחט רוב הסי' יכול לקרוע עור הצואר להבחין אם נשחט רוב הסי' כדי שלא יצטרך לשמור העוף בשעת פירכוס שלא יקרע וישלים רוב הקנה ע"י קרע ואין בזה חשש צער בעה"ח מכמה טעמים וכ' שם עוד דזה עדיף טפי מלהכות על ראשו להמיתו אך צריך ליזהר שימעט בקריעה בכל מה דאפשר ולא יקרע רק לפי צורך ההבחנה ולא יותר וגם יזהר שלא יהא חשש שע"י המשמוש יבא לידי הרחבת חיתוך בסימנים עי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' כ"ב סק"ו וסי' כ"ג ס"ק קי"ב וסי' כ"ד ס"ק נ"ט):
ה שיראה בשעת שחיטה וכו'. עבאה"ט מ"ש דאין לסמוך על הראי' רק שצריך למשמש בידו דוקא וכ"כ בבל"י סק"א ובש"ע התניא ס"ק א' בשם הכנה"ג אבל בשמ"ח סעי' א' כ' דא"צ למשמש בידו רק שרי לבדוק ע"י ראי' עי"ש ועי' במנהז"ב כלל כ' בעשרון סק"ב וד"ק סק"ב ובזבחי רצון סי' י"ב במוספין סק"א ובשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י"ד מ"ש בדברי התב"ש בזה עי"ש ולדינא הנה במורה לזובחים סי' ד' כ' לדינא דכתרוייהו בעינן שיראה בעיניו וגם יבדוק במשמוש היד עי"ש ועי' בד"ק ס"ק ב' ועי' במנהז"ב שם ובבית אברהם בש"ז סק"א ובמנח"י סעי' א' וביאורים שם סק"א ובלק"י ס"ק ב' שכ' לדינא לחלק דאם לא נשחטו כל הסי' רק רובן אז אין לסמוך על ראיית עין לבד כי בקל יוכל לטעות בדמיונו מחמת קילוח הדם וצריך ג"כ להושיט ידו לביה"ש להרגיש ע"י משמוש היד אם יש רוב אבל בנשחט כל הסי' סגי בבדיקת ראי' וכל שרואה בעיניו שנשחטו כל הסי' די בכך וא"צ להעביר ידו עי"ש:
ו שחוטין רובן. עבאה"ט מ"ש שהשוחט צריך להרגיש במשמוש ששחט כראוי ועד"ק שם שכ' דהא ודאי דבדיקה על ידי משמוש היד היינו להעביר ידו על הסי' ממש ומה"ט פסק בשוחט שהי' דרכו תמיד שלא בדק בראיי' רק שהי' נהוג תמיד לבדוק בסי' דבהמה ע"י שהעביר ידו לביה"ש והרגיש במפרקת ומזה הבין שבודאי נשחטו כל הסי' דאל"כ לא הי' מגיע בידו למפרקת דלא יפה עשה דלא הוי בדיקה כלל וצ"ע גם אודות הכלים שבישלו בהם משחיטתו שיש לחוש שהסי' היו מן הצד ולכן הגיע בידו במפרקת וכיון שלא נגע בידו בסימנים ממש חיישינן שהסי' לא נשחטו כדת עי"ש:
ז רובן. עבאה"ט מ"ש שהשוחט יעבור ידו תוך החתך ועי' בתואר משה פרק ס"ח ס"ק א' שכ' שהשוחט צריך ליזהר שלא יעביר ידו לתוך החתך עד שיראה מקודם שיש רוב אבל בלא"ה יש לחוש דע"י הכנסת היד יקרע ויהי' רוב עי"ש אבל במח"כ הפריז על המדה דהא דעת הרבה פוסקים דלא בעינן רוב הנראה לעינים רק ברוב ע"י מדידה ג"כ סגי וכמש"ל סי' כ"א סעי' א' עי"ש וא"כ איך אפשר למדוד כל שלא ראה מקודם שיש רוב ונפל כל פלוגתת הפוסקים דשם בבירא לפי דבריו דאסור למדוד כל שלא ראה מקודם רוב הנראה לעינים אך זאת הי' לו לומר שצריך השו"ב ליזהר להעביר ידו בנחת שלא יקרע דשמא ישלים הרוב ע"י הקרע ועי' במנהז"ב כלל כ' סעי' ב' שכ' תוכחת מגולה לאיזה שוחטים אשר לפעמים נדמה להם בהשקפה ראשונה שאין נשחט רוב ורוצים להעלים מעיני בעל הבהמה שלא יכעוס עליו וממציא לו טריפות ממקום אחר בחנם לגנוב דעת הבעל הבהמה וכמה רעות בידו לאסור בע"ח חנם וגורם היזק לבעליו וגונב דעת בעה"ב וזה גורם לו ע"י שלא בדק רק בראי' וע"י קילוח הדם לא ראה היטב ואם הי' ממשמש בידו הי' מוצא שהרוב שחוט ועי"ש בעשרון סק"ג:
ח ואם לא ראה. עי' בש"ע התניא ז"ל סק"ב שכ' מהרשב"א דאפי' ידוע שהשוחט החזיר הסכין על כל הצדדים אפ"ה אין להכשיר ואין אומרים דבכה"ג הוי חזקה שנשחטו כי לפעמים הסי' נשמטים אילך ואילך וסבור הוא שנשחטו ולא נשחטו עי"ש (וע"ל ס"ק א'):
ט לא ראה שרובן שחוטין עי' בהגת יד אברהם שבגליון היו"ד מ"ש לענין אם השוחט נסתפק אם בדק הסי' לאח"ש אם צריך כיסוי עי"ש ועי' בשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' ל"ט מה שהאריך בענין זה והעלה דאף שהשו"ב הוא לפנינו ונסתפק אם בדק או לא יש להכשיר ומבואר מדבריו דאף גוף הבהמה או העוף כשר לכ"ע ומכ"ש שצריך כיסוי (וע"ל ס"ק י"א):
י שרובן שחוטין אסור. עי' בחידושי הגאון רעק"א ז"ל שהעלה דאף שיש לאסור הבהמה מ"מ החלב מותר לחלוב מבהמה זו לאחר שחיטה ולשתותה ולא הוי תרתי דסותרין שדי להחמיר לענין גוף הבהמה אבל לא לענין החלב עי"ש:
יא אסור. עבאה"ט ופת"ש ועי' בכרתי שכ' דהוי רק ספק נבילה אך בכנה"ג ריש סי' זה כ' בשם הגהות הרי"ק דהוי נבילה ודאית והאוכל ממנה לוקה משום אוכל נבילה עי"ש ועי' בפרי תואר סק"א שהשיג על הכנה"ג בזה והעלה דלא הוי רק ספק נבילה מדרבנן עי"ש באורך ועי' בס' מעשה רוקח הספרדי על הרמב"ם פרק א' מהלכות שחיטה הלכה י"ב שסיים בצ"ע עי"ש ועי' בשמ"ח סעי' ב' ותב"ש סק"ג שהביא פלוגתת הפוסקים בזה די"א דהוי ספק נבילה דאורייתא וי"א דאינה אסורה אלא מדרבנן וכ' שיש להחמיר לענין כיסוי וכן לענין או"ב עי"ש ועי' בפרמ"ג בשפ"ד ס"ק א' ובפתיחתו לה"ש שורש ד' שכ' דמ"ש השמ"ח דהוי ספק נבילה הוא ט"ס וצ"ל נבילה ודאית רק שיש עוד דעה א' שאינה אסורה רק מדרבנן אבל על ספק נבילה ליכא שום מ"ד ועי' עוד שם מ"ש ע"ד הרמב"ם דבלא בדק בסימנים אח"ש דהוי ודאי נבילה עי"ש ועי' מזה בהליכות עולם ריש סי' זה ועי' בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' ב' וסי' י' ובשו"ת הגרעק"א ז"ל סי' קס"ב ובשו"ת טוטו"ד תליתאי סי': פ"ט ובס' קונטרס החזקות הנקרא זכרון אהרן (מהגאון בעל שמן הרוקח ז"ל) סוף סי' ו' ובשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק א' סי' מ' ובדעת תורה סק"א:
יב ואו יכול לראות וכו'. עבשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' ט"ז שכ' דבדיקה זו לא מהני רק כשנשחטו ונחתכו שני הסי' אבל כשלא נחתך רק סי' א' לא יצא לחוץ רק הנשחט והשלם ישאר במקומו וא"כ לא הוי בדיקה מחשש שמוטה וכ' די"ל דאם שחט הקנה לבד והוושט נשאר אין לחוש כיון דשמוטה שכיח יותר בקנה מבוושט אבל אם שחט הוושט והקנה נשאר יש לחוש שמא נשמט הקנה העלה דאף בשחט הקנה לבד טוב ונכון לבדוק במשמוש היד אם לא נשמט דכיון דאפשר לבדוק ולברר למה לנו לסמוך על סברתנו עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ב' שהביא דברי הכ"ס הנזכר וסיים וכפי ששמעתי מהשו"ב ע"פ רוב וכמעט תמיד כשנשמט נשמטין ב' הסי' יחד הואיל שקשורים ודבוקים יחד זה בזה בראשון א"כ אין לחוש לזה עכ"ל:
יג כי אם לא יכנסו וכו'. היינו רק בסתם כשלא בדק אם הי' שמוטה או לאו אבל כשבדק וראה שהסי' הם מעורים היטב בודאי אף אם לא נכנסו הסי' לפנים כשר לכ"ע. ד"ק ס"ק ד':
יד לא יכנסו. עד"ק שם שכ' דלפעמים כשביה"ש הוא קצר אף שנדחקים לחוץ ע"י הדחק דתקופת אגודל מ"מ א"א להחזיר מאליהם לפנים כי צר להם המקום לחזור מעצמן אם לא עזור להם קצת באצבעו שיעברו את פי הנקב ואין חשש בזה עי"ש ועי' במנהז"ב כלל כ' בקומץ סעי' ב' שכ' דכשנתעכבו הסי' לחזור לפנים ע"י שחתך השחיטה הוא קטן מאד נכון יותר שיקרע מעט את העור כדי שיחזרו מעצמם עי"ש וע"ל סי' כ"ב ס"ק ו'):
טו לפנים. כ' בשמ"ח סעי' א' דלפעמים הסי' וצא דרך פיו וכשר דמזה נראה שלא הי' שמוט בשעת שחיטה עי"ש ועי' בשו"ת דבר שמואל סי' רמ"ד שכ' בשוחט ששחט עוף ולאחר שבדק בעוד שהי' העוף מפרפר בתקופת אגודל על שיפוי כובע נפל השיפוי כובע דרך פיו יש להכשיר אמרינן דבודאי נעשה לאחר שחיטה אכן אם נופלת דרך ביה"ש אף לאחר הפירכוס אז בודאי קודם שחיטה נעשה וטריפה אם לא כשבדק תיכף לאח"ש בתקופת אגודל וראה שחזרו הסי' כמ"ש ברמ"א אז אף שנפלו הסי' דרך בית השחיטה לא חיישינן שוב ותלינן דמחמת הפירכוס נעקרו עי"ש (והביאו הבל"י והברכ"י והיד אפרים) ועי' בס' תוספת ירושלים בקיצור הוראות איסור סוף סי' זה שכ' דבע"כ מ"ש הדבר שמואל דאם לאחר שבדק בתקופת אצבע אגודל על השיפוי כובע נפל השיפוי כובע דרך פיו כשר לא בא לשלול דאם לא בדק קודם ויצא השיפוי כובע מפיו טריפה דז"א דזה פשוט בפי כל השוחטים וכ"כ בס' אהל יצחק דכל שיצא דרך פיו אף שאין ידוע שנעשה לאח"ש ואף שלא בדק קודם בתקופת אגודל כשר וגם הדב"ש מודה לזה עי"ש ועי' בזבחי רצון סי' ט' ובמנח"י ובלק"י סק"ו מ"ש בזה:
טז הוי שמוטה. עש"ך סק"ב מ"ש דבהמה בחיי' לאו בחזקת שנעקרו סי' קיימא וע"כ כשר בדיעבד אם לא בדק אחר שמוטה ועי' מזה בעצי לבונה ועי' בשו"ת עולת יצחק סי' ק"ה בעובדא ששוחט א' בא לפניו ואמר איך שהביאו לו תרנגולת לשחוט והבין שהסימנים שלה נשמטו כי הרגיש במשמוש היד שהשיפוי כובע ירדה למטה ושלח התרנגולת להשו"ב הב' ושחט התרנגולת ואח"כ בא השו"ב הא' לפני הרב בקובלנא על השו"ב הב' איך ששחט והכשיר תרנגולת שנעקרו סימנים ושלח הרב להביא התרנגולת וראה שהן אמת שהסי' נעקרו אבל האשה המשרתת כבר התחילה לנקרה ולתקן את התרנגולת ויכולין לתלות שעשתה זאת בסכין או במשמוש ידים ושלח אחר השו"ב הב' ששחט אותה ואמר שבדק קודם שחיטה וגם לאח"ש וראה שלא נשמטו הסי' וגם תקף אגודל וראה שנכנסו הסי' לפנים וכ' דבהפ"מ יש להקל דאין זה דומה למה שכ' לעיל סי' א' דאם עד א' מעיד ששחט שלא כהוגן שהחמירו האחרונים ואסרו הבהמה דהתם שפיר הא דהחמירו משום דשם מיירי דהע"א מעיד על חבירו ששחט שלא כהוגן דהיינו ששהה או דרס דלזה אין להבהמה חזקת היתר ע"כ מעמידין הבהמה בחזקת של נה זבות וטריפה משא"כ בשמוטה שכ' הש"ך דבחיי' לאו בחזקת שנעקרו סי' קיימא ובפרט די"ל דאין כאן הכחשה די"ל דכשהביאו התרנגולת להשו"ב הב' חזרו הסי' למקומם ומתחלה לא הי' שמוטה רק שירדו למטה אך באין הפ"מ צ"ע עי"ש באורך:
יז וטריפה. ר"ל ספק טריפה וכדלעיל סי' כ"ד סעי' י"ז ועי"ש בש"ך ובשפ"ד ס"ק כ"ז:
יח מיהו אין צריך לבדוק. עי' בתואר משה פרק ס"ח סעי' א' שכתב שא"צ לבדוק שמא נמצא גמי עי"ש ולפענ"ד פשוט ג"כ דא"צ לבדוק אם לא שחט בב' או בג' מקומות באופן שנתבאר לעיל (סי' כ"א ס"ק כ"ז) לאסור דזה ג"כ מלתא דלא שכיחא כמ"ש בט"ז ס"ק ו':
יט כמו בשאר טריפות. עבאה"ט ופת"ש ועי' מ"ש בזה בתב"ש סק"א ושפ"ד סק"ב ובלב ארי' על חולין דף ט' ע"א בד"ה כולהו תנינהו ובשערי דעה סק"א ובס' מקור מים חיים על היו"ד בחידושיו לסי' זה וברביד הזהב ס"ק ב' ובשנות חיים סק"ב ובתורת יקותיאל סק"א באריכות ועד"ק סק"ג שכ' דכעת אנו רואין דלא שייך לחוש אף א' מני אלף לשמוטה כי ע"י תפיסת הסי' בהילוך הסכין בקלות וע"י חריפות הסכין לא יארע שישמוט הסי' עי"ש אך בש"ע התניא כ' לדינא כהב"ח דבעופות דשכיח בהו שמוטה צריך לבדוק אח"ז עי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י"ד מ"ש בדבר השוחטים שאינם בודקים לאח"ש אחר שמוטת הסי' בבהמות שהוא נגד דברי הש"ך ופר"ח ותב"ש ופרמ"ג וכ' דיש ללמד זכות עפ"ד הדגמ"ר דבתופס הסי' עם העור ודאי לא נעשה שמוטה בשחיטה ובפרט לפי מה שראה שמשרתי הקצבים אוחזים השור הנשחט בין הקרנים בחוזק יד וקשור בחבלים שלא יזיז זיז כל שהוא בצירוף שניהם יחד כמו שעושין השו"ב לא שייך שיעשה שמוטה וכ' דכל זה הוא בבהמה גסה אבל בדקה אינו כן אם לא שהשו"ב אוחז בסי' ובעור בחוזק יד וסיים ובכ"ז אצוה לשו"ב שיבדקו לאח"ש גם אחר שמוטת הסי' דמהיות טוב וכו' עי"ש ועי' בדגול מרבבה שכ' דכל מה דמקילין ולא חיישינן לעיקור הוא דוקא כשאין ריעותא לפנינו אבל ביש ריעותא לפנינו אין להקל בשום ענין ומקרי ספק בשחיטה עי"ש ועי' בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' ל"ג:
כ שהם שחוטים במקום שחיטה. כ' באהל יצחק סי' י' בזב"ת סק"ט ובבית אברהם בא"ז סק"ג שצריך השו"ב ליזהר בשחיטת העופות ובפרט בתרנגול זכר שלפעמים בעת השחיטה הוא מוריד את הקנה לצד הגוף למטה ממקום השחיטה וכשאינו משגיח ע"ז הוא שוחט רק הקרום המדבק שיפוי הכובע ללחי ועושה הגרמה ונעשה שמוטה ממילא וגורם היזק בחנם אלא ימתין עד שיחזרו הסי' למקומן אמנם לפעמים יצטרך להמתין כמה שעות ואינם חוזרין כי כבר נשמטו ממקומם ואעפ"כ יכול לחיות ואז אינה ראויה לשחיטה רק תצא ותרעה בעדר עד שיחזרו הסי' למקומם והעצה לזה שיתפוס העור והמפרקת בפעם א' היטב ואז לא יוכל כ"כ לבלוע הסי' אמנם כיון שיארע לפעמים דאף שתופס היטב בסי' אפ"ה נשמטים ממקומם והוא לא ידע ע"כ צריך ליזהר בכל פעם שיסתכל וימשמש אחריו כי הוא ניכר מעבלע"ב כמו גבשושית וישחוט למטה ממנה ואם לא ירגיש ידע שהסי' ירדו למטה ויעשה הגרמה ועיקור עי"ש ועד"ק סוף סי' א' ובסי' כ"ד ס"ק י"ב מ"ש בזה ועי' בבית אברהם שם שהוא נהג למשמש בקנה כי העור דק וניכרת הקנה ע"י משמוש היד עי"ש ועי' בדעת תורה סק"ב שכ' ג"כ דענין שמוטה השכיח בעופות בא ע"י שאינו תופס יפה בסימנים והתרנגול בולע ופושט הסימנים למטה ולפעמים כשהשו"ב מרגיש בזה קודם שחיטה בשעת תפיסתו אזי מניחו מלשחוט ולפעמים מכה בראשו קצת וחוזרים הסימנים למקומם אך כ' שצ"ע אם נימא דענין בליעת הסי' למטה הוא ענין שמוטה שנעקרים הסי' משורשם א"כ מה מועיל מה שמניחו שחוזרים אח"כ עי"ז למקומן ובע"כ דאינו עוקר רק ע"י שפושט הסי' למטה בא התורבץ נגד מקום השחיטה ושוחט למעלה ממקום שחיטה והוי הגרמה ולא עיקור עי"ש:
כא במקום שחיטה. כתב בשמ"ח סעיף א' ותב"ש סק"ב דאם שחט באמצע הצואר ולאו דוקא באמצע אלא אף בסמוך לאמצע שהוא מקום שאין לחוש בו להגרמה א"צ לבדוק אחר הגרמה דחשש רחוקה היא לומר שבא למקום שאינו ראוי לשחיטה אבל אם שחט למעלה או למטה פשיטא דצריך בדיקה עי"ש וכ"כ בכרתי סק"ג ובפרי תואר סק"ב ובמ"ז סק"ב עי"ש ועי' בדעת תורה סק"ה מ"ש בענין זה והביא מכמה מקומות ובסוף מסיים דאף דמוכח מדברי התשב"ץ דבעוף א"צ לבדוק אחר הגרמה ועכ"פ בדיעבד כשלא בדק יש להקל מ"מ בתרנגולים דשכיח בהו בליעת סימנים ועי"ז נשחט שלא במקומו קשה להקל והכל כפי ענין תפיסת הסימנים עי"ש ועי' בשו"ת ר"ח כהן ראפופורט ז"ל חיו"ד סי' ג' בשוחט שלא בדק אחר הגרמה ואח"כ נודע שעשה הגרמה והוא לא שם אל לבו ופסק שאין להעבירו דלא רמיא אנפשי' לבדוק אחר הגרמה כל עיקר ואף הב' עופות שישנם עדיין בעין משחיטתו כשרים די"ל דלא איתרע ודלא כהמורה ששגג ואסר שחיטתו דיש כמה ספיקות ובפרט שיש ספק שמא נשחט הקנה תחלה עי"ש ועי' בשו"ת צפיחת בדבש הספרדי סי' מ"א שנשאל בתלמיד ששחט לפני רבו שו"ב המוסמך ורבו היה עע"ג ויצא העוף בהכשר מתח"י ואח"כ נמצא שהי' הגרמה והשיב שיש להעביר השו"ב המוסמך הנ"ל עד שיקבל עליו ד"ח דמ"ש האחרונים דבשחט באמצע הצואר א"צ לבדוק אחר הגרמה זה דוקא בשו"ב מומחה ואומן משא"כ בנ"ד כיון שידע השו"ב שתלמידו לא איתמחי עדיין באומנות הראוי הו"ל לשום לב לבדוק גם אם לא הגרים עי"ש באורך: (כב) בלא הגרמה. כ' בשמ"ח סעי' ב' וז"ל ולענין הגרמה היכא דצריך בדיקה לאח"ש כמ"ש בסעיף שלפ"ז נ"ל דלכ"ע הוי ספק נבילה דאורייתא דהוי ספק השוה עכ"ל ועי"ש בתב"ש סק"ג ועמ"ז סק"ב שעמד ע"ד השמ"ח במ"ש דלא הוי רק ספק נבילה משום דהוי ספק השקול ואיכא חזקת איסור דלפ"ז הו"ל ודאי נבילה עי"ש ועי' בבינת אדם ריש שער רוב וחזקה ובגידולי הקדש בכללים שבסוף ה"ש כלל ג' באורך:
כג קודם שיזרוק העוף. עט"ז סק"ג שכ' הטעם דחיישינן שמא ישכח מלבדוק ועשפ"ד סק"ג שכתב דמהש"ך משמע הטעם דמש"ה צריך לבדוק תיכף מחשש שמא יתרחב החתך ע"י הפירכוס והנ"מ שבין הטעמים דלטעם הש"ך לא חיישינן רק בעוף דוקא הואיל ודרכו לקפוץ ולדלג בפרכוסו וחומרא יש דיש לחוש אף אם אומר לאחר שיזכיר אותו לבדוק משא"כ לטעם הט"ז יש קולא דבאומר לחבירו שיזכיר אותו אין לחוש וחומרא יש שאין חילוק בין בהמה לעוף ועי"ש עוד בס"ק שאח"ז ובמ"ז סק"ג ובתב"ש סק"ד ומשמע מדבריהם דזה ודאי דהיכא דלא שייך שום טעם לאסור כגון בשוחט בהמה ואומר לחבירו שיזכיר אותו אין לחוש אף לכתחלה אמנם הא פשוט לפענ"ד דאף באופן דמהני בזה שיאמר לחבירו שיזכיר אותו מ"מ אין להקל גם באופן שישחטו שני בני אדם יחד ולא יבדקו לאחר שחיטה תיכף ולסמוך שבודאי א' יזכיר חבירו דזה לא דמי למה שכתב באו"ח סי' ער"ה סעיף ג' דשנים קורין לאור הנר בשבת דא' יזכיר לחבירו שלא יטה דהתם שפיר יש להתיר ואין לחוש שא' יראה שחבירו עושה איסור להטות הנר בידיו וישתוק דאף אם א' שכח מ"מ בודאי השני לא ישכח מלשים על לבו כשיראה עושה איסור בידים ולא יזכירנו שלא יעשה משא"כ בנ"ד שההזכרה צ"ל לעשות מעשה והשכחה הוא שלא יעשה שום מעשה בזה י"ל דאף בשני ב"א חיישינן שישכחו שניהם לבדוק [ובפרט לפמ"ש המ"א שם ס"ק ה' בודאי דלא דמי התם לנ"ד ע"ש] ועי' בס' גנזי חיים הספרדי מערכת אות ה' סי' מ"ו שכ' שהוא גזר במקומו שהחיוב מוטל על השוחט שתיכף לאח"ש מחויב לראות אם נשחטו הסי' כראוי ואח"כ יבדוק הסכין או יראהו לאחרים ואין לו רשות לילך משם ולהניח העוף והבהמה בלתי בדיקת הסי' וכו' ואין להשוחט לסמוך על העומדים שם ולא להיות מאמין להם אף אם יבטיחו לו שהם יבדקו רק שהוא בעצמו בעיניו יראה וכל העובר ע"ז וכו' עי"ש באורך ועי' מזה בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' כ"ח באריכות:
כד שיזרוק העוף. עתב"ש ס"ק ד' והנה מדבריו משמע דמה דחיישינן שמא יתרחק החתך ע"י הפירכוס הוא רק כשרואין שהעוף קופץ ומדלג לאחר השחיטה וגם יש לחוש שע"י, זריקת העוף יתרחב החתך אבל במקומות שנהגו השוחטים שאין זורקין אותו לארץ כלל רק שתולין אותו על כלונס המוכן לתלות העופות לאחר השחיטה ותולין כך כל זמן פירכוסו בזה יש לומר דהוי כמו בהמה דאין חוששין שמא על ידי הפירכוס יתרחב החתך אמנם מלשון הד"ק ס"ק ו' משמע דלא מהני זה רק כשהשוחט אוחז העוף בידו והכנפים תפוסים ג"כ בידו בכל שעת פירכוסו אבל כשאין הכנפים תפוסים בידו בכל זמן שהוא מפרכס חמור מפירכוס דבהמה עי"ש (ועי' בס"ק שאח"ז):
כה בודק אח"כ וכו'. עבאה"ט ועשמ"ח סעי' ג' ותב"ש סק"ה שכ' בזה לדינא לענין דיעבד דבהמה אף שבדק לאחר זמן כשרה אבל בעוף יש חילוק דאם מצא שחוט כל הסי' כשר דאז אין לחוש כולי האי שנקרע ע"י הפירכוס ממיעוט הסי' עד הכל אבל אם נמצא רק הרוב אין להקל דשמא ע"י הפירכוס נשלם לרוב ובהפ"מ יש להקל ברוב גדול כמו ב' שלישים דווקא דמסתבר דכולי האי לא נעשה ע"י הפירכוס ממילא ואין חילוק בכל זה בין קנה לוושט עי"ש וכ"כ בפרי תואר סק"ג וכ' שם דמ"מ צריך לזה דעת חכם להבחין בזה ולא יסמוך השו"ב על ידיעתו בעצמו עי"ש ועתב"ש שם וד"ק סק"ו שכ' דזה שצריך להיות ב' שלישים נחתך לפנינו זה דווקא היכא שהפירכוס של העוף היה ע"ג הארץ שיש טלטולים וזריקות גדולות ועי"ז יש לחוש להרחבת החתך ממיעוט על הרוב אבל כשלא הוציא השוחט העוף מידו והכנפים תפוסות בידו וגם אינו יכול לסמוך צפרני רגליו לשום דבר יש להקל ועי"ש בס"ק ה' שכ' דאף בגווני דליכא למיחש שנתרחב החתך ע"י הפירכוס כגון באופן הנזכר אפ"ה אם רואין שהקנה במקום שחיטה הוא עולה ויורד יש לחוש שמא נתרחב החתך ע"י הנשימה ועי"ז הוא עולה ויורד וצריך ב' שלישים דוקא עי"ש (ועי' במנח"י בלק"י ס"ק כ"ד מ"ש בזה) ועי"ש עוד בד"ק סק"ו שכתב דמה דמקילינן בנמצא נחתך ב' שלישים זה דוקא כשהוא במקום א' אבל כשהשני שלישים הם בשני מקומות י"ל דאין להקל דב' קולות לא מקילין בהפ"מ וה"נ הרי יש ב' קולות דבשחט בב' וג' מקומות ג"כ לא מכשרינן אלא בהפ"מ מחשש שהיי' כמ"ש בתב"ש לעיל סי' כ"ג ועי"ש בסק"ה בד"ה חיתוך שכ' דבמקום דאוסרין מחשש נתרחב הקרע ע"י הפירכוס לא מהני מה שראה חיתוך במפרקת להציל מחשש קרע דשמא הי' הסימן מהצד עי"ש:
כו ולא חיישינן. עד"ק ס"ק ה' שכ' דאם לא בדק תיכף בבהמה ואח"כ נמצא הקנה שרובו נשחט ומעט מהקנה מכירין שנקרע ומכירין שאינו כתבנית חתך שע"י סכין רק קרע מחמת פירכוס שיש להקל ע"י שמכירין שהמקום שאינו נקרע רק נחתך בסכין הוא רוב הנראה לעינים ואין לחוש שמא גם מה שנראה לנו שנחתך הוא ג"כ נקרע דאין להחזיק איסור דהיכר הנ"ל הוא אומדנא גדולה ולאו דווקא בבהמה אלא דה"ה גם בעוף אם אירע כנ"ל ויש בצירוף המקום שמכירין שנקרע שני שלישים ויש רוב הנראה לעינים שנחתך דכשר דגם במקום הקרע עולה לחשבון ב' שלישים עי"ש:
סעיף ב:
כז הבודקים בנוצה. אותם שבודקים בנוצה סוברים דכל שלא נחתך רוב הסי' הנוצה אינה יוצאת ממקום חתך הסי' לצד חוץ והאחרונים קללו למי שבודק כן כי אין זה הוכחה. פרי תואר ס"ק ד' עי"ש:
כח אם נשחט הרוב. עי' ש"ך ס"ק ה' שכתב ב' פירושים ועשפ"ד שכתב דפירוש השני מחמיר יותר דאפי' אם נמצא אח"כ שיש רוב אסור דשמא הנוצה קרעה ונעשה רוב ואסור עי"ש ועי' במנח"י בביאורים ס"ק כ"ה מזה באורך ועי' בדעת תורה לעיל סי' כ"א ס"ק ב':
כט הרוב. עד"ק ס"ק ב' שכ' דאם בודק הקנה אם הוא נשחט ברובו אף שנראה לעינים שיש רוב אפ"ה לא יסמוך להתיר עד שיבחין מקודם ע"י קש אם לא נתקפל העור הפנימי של הקנה מבפנים ויתחוב הקש באמצע בחלל ואז יוכל להבחין דשמא נתכפל ושכשיפשיטו מקיפולו יהי' נשאר רוב בפנים שלא נשחט ושוב לא מהני מה שהסחוסים נשחטו רוב בהיקף מסביב אף דלא שכיח מ"מ אולי ע"י דוחק הסכין נפרד העור בפנים עי"ש (ובמנח"י בלק"י ס"ק כ"ד):
ל טועים הם. ותיפח רוחם שמאכילים טריפות לישראל ואסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות שמ"ח סעיף ד' (וע"ל סי' א' ס"ק פ"ב) ועי' מזה בדרכי משה לקמן סי' ס"ד אות י"ז:
סעיף ג:
לא נשחטה כראוי. עי' בשו"ת מהר"מ לובלין סי' ס"ו ובשו"ת בית יעקב סי' פ"ד וע' בשו"ת די השב חיו"ד סי' א'. (לב) ובא ואב. כ' בכו"פ דזה דוקא בנטלו זאב דלא פשע דמה הו"ל למיעבד אבל אם הניחו במקום הפקר ונאבד טריפה כיון דפשעו דלא הניחו במקום המשומר עי"ש ועי' בתורת יקותיאל מה שהאריך בענין זה כמה דפים באריכות וכ' כמה חדושים בענינים אלו עי"ש ועמ"ז סק"ד ועי' לקמן סי' ל"ו סעי' ה' ובסי' ל"ט סעי' ב' בנושאי כלי הש"ע (ובדברינו שם) מ"ש מדינים אלו באריכות (לג) כשרה. עפרמ"ג בפתיחה לה"ש שכ' דאף דקיי"ל להקל בס' טריפות משום דנשחטה הותרה מ"מ בספק פלוגתא לא מהני חזקה דנשחטה הותרה דע"י החזקה לא נשתנה הדין עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סוף סי' קצ"ה שכ' דזה דוקא אם פלוגתייהו הוא בדין דס' בשחיטה ומחמת חזקת שאינו זבוח לא נשתנה הדין או דפליגי בענין טריפות היאך הוא ההלכה כגון למשל דפליגי בענין יתרת בריאה חד אמר שטד"א הוא כצפורן של אגודל וחד אמר שהוא כפרק אמצעי הנזכר להלן סי' ל"ה דבזה איכא למימר דע"י החזקה דמעיקרא לא נשתנה הדין משא"כ כשהפלוגתא הוא שפוסק א' רוצה לחדש ענין טריפות א' ואומר שזה לקותא וטריפה ופוסק הב' פליג עליו ואמר דאין זה לקותא ואין ראיות האוסר מכריע יותר מהמתיר בזה מהני חזקה דנשחטה הותרה שיכריע רוב בהמות כשרות ואיכא חזקה דאתיא מכח רובא ולא לקותא הוא עיי"ש ועי' בס' שב שמעתתא שמעתתא א' פרק כ"ב ובשו"ת הגאון רעק"א ז"ל סי' ל"ז ובס' דעת תורה על היו"ד בראשית דעת בפתיחה לה' שחיטה אות ל"ג (וע"ל סי' כ"ט ס"ק י"ד):
לד ולא חיישינן. אפי' להמחמירים בנאבדה הריאה. בל"י סק"ו ותב"ש לקמן סי' ל"ו ס"ק כ"ב עיי"ש:
לה במקום נקב ניקב. עבאה"ט מ"ש אם יש נקבים שלא במקום שיניו ועשפ"ד סק"ו מ"ש בזה ועי' בדברי שאול ויוסף דעת (מהגאון מלבוב ז"ל) בסי' זה שהביא שהי' אצלו הרב האבד"ק מאסט וסיפר לו שהי' פעם א' מעשה כעין זה והורה לאיסור והסכים עמו הרב הצדיק רבן ומאורן של ישראל מ' שלום מבעלזא זצ"ל עיי"ש (וע"ל סי' ל"ו סעי' ה' ובדברינו שם ס"ק ק"ב וס"ק קי"א):
לו שידעינן שנשחטה כראוי. אבל על אומדנא לא סמכינן בשחיטה דכל ספק שאירע בשחיטה אפי' יש כמה אומדנות לא תלינן להקל שפ"ד סי' ל"ד ס"ק ט"ז בשם מהריק"ש עיי"ש:
לז בחוקת איסור וכו' עשפ"ד סק"ו שכ' שהי' לו ויכוח עם חכם א' שרצה לומר דכל שיצא פ"א בהיתר יצאה מחזקת איסור והוא דחה דבריו וכ' שכן מצא בתשו' מהרי"ק שורש קמ"ז להדיא דאף שיצאה בהיתר מ"מ אם נולד אח"כ ריעותא בשחיטה הוי ספק בחזקת איסור עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"מ מלובלין סי' ס"ו ובשו"ת בית יעקב סי' פ"ד ועי' בקונטרס נועם מגדים (מהגאון מלבוב ז"ל) על הפרמ"ג כאן שהביא בענין זה תשו' מהרי"ט בראשונות סי' ל"ז שהאריך להתיר כשיצאה פ"א בהיתר וסיים ע"ז ואף שיש לי פלפול גדול בדבריו אבל מהרי"ט רב גוברי' עכ"ל אך בספרו דברי שאול ויוסף דעת סי' כ"ד הביא מה שנשאל ממורה א' אם לסמוך על מה שכבר יצא בהיתר והשיב להחמיר עיי"ש ועי' בשו"ת די השב הספרדי חיו"ד סי' א' ובשו"ת דבר משה קמא סי' א':
לח עומדת. עשפ"ד סי' כ"ד ס"ק כ"ז שצידד בדין ספק אם שהה או דרס דמדאורייתא, אסור אע"ג דרוב אין שוהין ודורסין מ"מ כאן שנולד לו ספק א"כ איתרע רובא וכו' ועיי"ש בפתיחתו לה"ש שורש ד' מ"ש בענין זה ועי' בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' ב' מ"ש בזה ובקונטרס הכללים לה"ש לבעל גדולי הקדש שבסוף ה"ש להס' דעת קדושים מכלל ג' ואילך באריכות מענין זה:
לט וכל ספק שאירע כ' בד"מ וז"ל וכל ספק בשחיטה ובדיקה שאינו יודע המנהג ילך אחר המחמיר ואם שעת הדחק הוא כגון בע"ש וכה"ג אז יש להקל ולפי שיקול הדעת עכ"ל ועי' בס' מנהז"ב בההקדמה בהמודעה רבה שבסוף הפתיחות אות ו' שהביא דברי הד"מ אלו וסיים וז"ל וצ"ל דבדרבנן מיירי דאל"כ הא קיי"ל דבדבר תורה הולכין אחר המחמיר עכ"ל ועי' בב"ח בקונטרס פסק הנהגות הוראות או"ה שנדפס בסוף חלק א' מטור יו"ד (ועי' בדברינו להלן סוף סי' כ"ט):
מ ספק שאירע בשחיטה. ולענין ספק ספיקא בשחיטה עט"ז ומ"ז לקמן סי' ק"ו ס"ק ט"ו ובשפ"ד ס"ק כ"ח ובט"ז ומ"ז לעיל סי' כ"ד ס"ק י"ז ועי' במה שהאריך בענין זה בס' מראות הצובאות על תק"ע (מהגאון מ' משה זאב ז"ל מביאליסטאק) סעי' כ"ד אות צ"ב וסעי' כ"ט אות קט"ז ובספרו שו"ת אגודה אזוב חיו"ד סי' ב' באמצע התשובה באריכות (ועי' מ"ז לקמן סי' כ"ח ס"ק ט"ז) ועי' בס' שב שמעתתא (מהגאון בעל קצוה"ח) שמעתתא א' פרק כ"ב ובחוו"ד בבית הספק שבסי' ק"י בס"ס להש"ך אות כ"ז ובתשו' שבסוף הרא"פ בכללו' החזקה ועד"ק סוף סי' כ"א שכ' דעכ"פ כשיש ג' ספיקות מהני אף במקום חזקת איסור עיי"ש אך בגה"ק שם אות ב' הוכיח בראיות דאפי' ג' ספיקות לא מהני בספק בשחיטה עיי"ש ועי' בס' דעת תורה בראשית דעת בפתיחה לה"ש אות ל"ד (וע"ל סי' כ"ט ס"ק י"ד):
מא ספק שאירע בשחיטה. עי' בשו"ת נודע ביהודה קמא חלק אה"ע סי' מ"ג שכ' דבכל ספק בשחיטה יש ב' חזקות המתנגדות זו לזו דלבהמה יש חזקה דאינה זבוחה ונגד זה יש לה חזקת טהרה שהרי בחיי' טהורה היתה וכו' עיי"ש ועי' בס' מראות הצובאות על האהע"ז סי' י"ז סעי' כ"ט אות קט"ז מ"ש ע"ד תשו' הנו"ב בזה ועי' בקונטרס כלל גדול שבריש הס' דרך החיים על היו"ד מה שהתווכח הגאון בעל מראות הצובאות עם הגאון בעל דרך החיים בענין זה באריכות עיי"ש ועי' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' י"ח ובשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' נ"ה מ"ש בדברי הנו"ב בזה:
מב שאירע בשחיטה. עי' בפרי תואר לעיל סי' ח' סוף ס"ק א' בדין סכין קטן כל שהוא שכ' דכיון דבדיעבד שרי ובדין לכתחלה נחלקו הפוסקים יש להקל וסיים וז"ל ותו דכל דדיעבד שרי ספיקו שרי גם לכתחלה עיי"ש אבל בסי' כ"א סק"ג כ' בעצמו דאפילו בס' דפלוגתא הוא מחמיר לכתחלה לחוש לסברת יחידאה לענין שחיטת ב' הסי' בעוף עיי"ש הרי אף היכא דבדיעבד מותר לכ"ע החמיר לכתחלה בספיקו ועי' בס' דעת תורה בראשית דעת בפתיחה לה"ש אות ל"ו שהרחיב הדיבור בזה וכ' לחלק בזה בין ספיקא דחיוב דאורייתא או בחיוב דרבנן דהיכא דהחיוב הוי לכתחלה מדאורייתא אף דבדיעבד שרי צריך ליזהר לכתחלה אף בספיקו עיי"ש באריכות:
ועיין בשו"ת מנחת משה מסי' י' עד סי' י"ג מה שפלפל בדין אם נעשה בדבר א' דבר שהוא אסור לכתחלה ומותר בדיעבד ויש בו עוד איסור א' שמותר רק בדיעבד ואסור לכתחלה אם יש לאסרו אף בדיעבד דהוי תרתי לריעותא והביא מכמה מקומות ופלפל בזה עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת בית יצחק (מהגאון מפרעמישלא) חיו"ד סוף סי' ס"ה שהביאו ופלפל בדבריו וסיים דהרבה ראיות יתנו עדיהן דתרתי דיעבד מותר ולא קים לן דין תרתי לריעותא רק בריאה או היכא דאיתחזק איסורא עיי"ש ועי' בדעת תורה שם בפתיחה אות ל"ח מה שפלפל בענין זה והעלה לדינא דיש להחמיר בזה ועי' בתפארת ישראל על משניות פ"ד דחולין משנה ו':
מג בשחיטה. עפרמ"ג בפתיחתו לה"ש שורש ד' שפלפל בספק דתרי ותרי אי הוי ודאי טריפה מדרבנן משום דסמוך מיעוט לחזקה לא הוי רק מדרבנן או דלא הוי רק ספיקא דרבנן דתרי ותרי דרבנן הוי שוב כ' די"ל דהוי דאורייתא ועיי"ש מה שפלפל בדין ספק אם שהה משהו או לאו או בספק דתרי ותרי ב' אומרים כך וב' אומרים כך וגם מ"ש שם לענין ב' סכינים פגום ושאינו פגום ואינו יודע באיזה מהם שחט וכן בשחט רוב מצומצם הוי ודאי נבילה ומלקי נמי לקי וכן אם ב' אומרים ישראל שחט בהמה זו וב' אומרים נכרי שחטה או מתה מאלי' הוי ודאי נבילה דכל תרי ותרי אף דהוי ס' דרבנן אוקמה אחזקה ואם שנים אומרים קודם ששהה או דרס ואח"כ אומרים ב' ששחט בהכשר י"ל דהוי דאורייתא דאיתרע רובא ומכ"ש אם ב' אומרים קודם שלא שחט כשיעור ואח"כ אומרים ב' ששחט כשיעור שיצא מהרוב דהוי דאורייתא ואם שנים אומרים פשע ושנים אומרים לא פשע ושחט כראוי הוי ספיקא דאורייתא ב' נגד ב' וגברא בחזקת כשרות ובהמה בחזקת איסור ואם ע"א אומר פשע ועד א' אומר לא פשע יש לעיין ואם נעשה חשוד על השחיטה ואתמול שחט בהמה ושנים אומרים שחט כראוי ושנים אומרים לא שחט כראוי הוי ספיקא עיי"ש ועי' בגדולי הקדש בכללים שבסוף ה"ש כלל ג' אות ו' ובכלל ד' ובד"ק לעיל סי' כ"א סק"ב ובגה"ק שם באורך מזה לדינא ועי' מזה בשו"ת שבו"י חלק א' סי' מ"ו ובשו"ת אמרי אש:
חיו"ד סי' ב' וביד אפרים סי' כ"ד סעי' י"ד ולהלן סי' ל"ט סעי' ט"ו ט"ז וי"ז (ובדברינו שם) ובסי' ל"ז סעי' ד' בהגה (ובדברינו שם) ועי' מזה בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' י"ז מ"ש בשו"ב ששחט פר א' והיו ב' עדים שאמרו שלא נשחט הוושט ומה שרואין כעת שהוושט נחתך רוב ל"ה משעת שחיטה רק שנתתך אח"כ בחתיכת הוורידין והשו"ב עם עוד איש א' שעמו אומרים שנשחט הוושט ברובו בשעת שחיטה והשו"ב לא שת לבו לזאת ואכל בעצמו וגם האכיל לאחרים מבשר פר זה ועתה איכא ב' נגד ב' השו"ב ודעימי' אומרים שנשחט כהוגן וב' עדים אומרים שלא נשחט ברובו והשיב וז"ל והנה אמת אומר דאי קמא דידי הוה אתי הייתי מחמיר הרבה על השו"ב והייתי מענישו שישלם דמי הכלים שבישלו בהם הבשר הנ"ל וגם הייתי אומר שלעת עתה לא ישחוט בלי אעע"ג עד שיתברר היטב או יעמוד לפני ב"ד ויקבל ד"ח להחזיקו שנית כדת כי מעיקרא דדינא פירכא מאחר שראה מערערים שלא נשחט כראוי אף לפי דבריו שראה שנשחט כראוי בכל ענין שאלה גדולה היא ומי שם אותו לדיין ומורה למיעבד דינא לנפשי' קודם שיבא השאלה לפני רב ומורה וכו' וכיון שעבר השו"ב ע"ז והורה לנפשו לאכול ולהאכיל יש בזה ריעותא גדולה וכו' ולדינא אין להקל כלל בזה וכו' עיי"ש באורך (מד) טריפה. עפרמ"ג בפתיחה שם שכ' דלישנא דטריפה לאו דוקא אלא ר"ל פסולה ונ"מ למודר הנאה מטריפה דאינו אסור בהא וכן אי אתרו בי' משום נבילה לוקה ואי אתרו בי' משום טריפה אינו לוקה עיי"ש ועתב"ש כאן סק"ג ובס' הליכות עולם בנתיבות ההוראה בסוף סי' שלפני זה ובמנחת אהרן סוף סי' זה (וע"ל סי' כ' סוס"ק כ' וסי' כ"ט סק"ג בד"ה ועי' רמב"ם פ"ג):