דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן כד
א דרסה כיצד. עי' מנהז"ב כלל י"ג ס"א ששפך תמרורים על השוחטים שמראים חריפות ושוחטים במהירות וחפזון יותר מהצורך ובאים עי"ז לחשש דרסה שמחמת הבהילות אינו יכול לשים לב שלא יעשה דרסה במשהו עיי"ש ועד"ק סק"א בד"ה אני שוחט שכ' על עצמו שהוא שוחט במתינות מחשש דרסה דסכין שאינה חדה והוא ממילי דחסידי אך בסכין חד כראוי הוי הצד היותר טוב לשחוט במהירות בקלות היד עיי"ש:
ב על הצואר. עי' ד"ק סק"א מה שהאריך בענין אם נענע בעוף בגופו בשעת שחיטה אם יש בזה משום דרסה דשמא נפסקה ההולכה וההבאה כרגע אך בסוף העלה דאם לפי ההרגש לא נפסק ההוה"ב אין לחוש אבל ביש חשש שמא ע"י הנדנוד בהעוף הי' טעות בהרגש רגע שמא נפסק ההולכה והבאה יש חשש עיי"ש (ועי' מה שהבאתי מדבריו לעיל סי' א' ס"ק רל"ט) ועי' בדעת תורה סוף ס"ק א' שכ' דכיון דהד"ק בעצמו מעיד שם שהשו"ב אין חוששין לזה גם בנדנוד באמצע השחיטה וגם הוא צידד אח"כ להקל בזה ע"כ יש להקל לדינא דאם השו"ב יוד ברי שלא נדנד במקום השחיטה דבמקום שאוחז בידו לא הי' נדנוד כלל כשר עיי"ש ועי' בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' ב' בשוחט עגל וקודם שחיטת רוב סי' תקף העגל על האוחז בו והגביה ראשו וצוארו בתחלה בשוה ואח"כ פירכס עצמו לכל צד ואומר השוחט שבכל צד שפירכס העגל הזה הטה הוא כן עם הסכין בצוארו ושחטו בהולכה והבאה בהכשר והטריף דהוא כמעט מהנמנע להטות הסכין לכל צד שהטה העגל ראשו בפירכוסו ולשחוט בלי שהיי' ודרסה וגם כיון דבתחלה כשהגבי' העגל ראשו למעלה לא ידע השוחט מזה לאמוד נפשו ודאי הי' דרסה עיי"ש באורך (וע"ל ס"ק מ"ט):
ג ודחק וחתך. עי' בשו"ת גנת וורדים בגן המלך סי' נ"ח שכ' שלפעמים עושה השוחט סכינו חלקה כדי שלא תהא נוחה ליפגם מיד ואעפ"י שיש חשש כיון דא"א לשחוט בו אא"כ מכביד ידו בהולכה והבאה אפ"ה אין חשש בזה אפי' לכתחילה עיי"ש והביאו במנח"י בלק"י סק"ב אך בס' נחפה בכסף חלק ב' בקונטרס פרי מפרי לעיל סי' י"ח סעי' ז' כ' דאם אינה חדה אף שיכולה לחתוך ע"י דחיקה קצת וגם חותך בכל פעם מעט שלא יהא שהיי' מ"מ אסור לכתחלה לשחוט בה דמיקרי סכין רע ויש חשש בבהמה עיי"ש אך בש"ע התניא ריש סי' כ"ג וכאן ס"ק א' כ' דאורחא דמלתא לדחוק הסכין קצת על הצואר כשאינה חדה מאד דכל שהוא דרך הולכה והבאה אין בכך כלום ואף שדוחק הסכין כלפי מטה ואינה יורדת למטה בשוה אלא באלכסון מ"מ כל שמוליך ומביא בלי הפסק לל"ב אבל כשפסק בהולכה והבאה אפי' רגע א' יש בזה משום דרסה עיי"ש ועי' בדבריו בשו"ת שבסוף הש"ע שלו סי' ז' (ובדברינו לעיל סי' י"ח ס"ק מ') ועי' בשו"ת משיבת נפש סי' מ"ה שכ' ג"כ דדוקא כשדחק הסכין למטה וחתך בלי הולכה או הבאה כלל אז יש בו משום דרסה אבל כל שהוא בדרך הולכה והבאה אף אם שוחט ודוחק בכח קצת בשעה שמוליך ומביא אם יש בסכין כשיעור הראוי אין חשש דרסה עיי"ש ועי' בס' דרך החיים ובמנהז"ב ריש כלל ט"ז ועשרון ס"ק ג' ובמנח"י סעי' א' שכ' דאף כששוחט דרך הולכה והבאה אין להקל כששחט בכח אלא כל שלא נדחק הרבה דאם הוא דוחק הרבה יש בו חשש דרסה אף אם הי' דרך הולכה והבאה עיי"ש ועי' בשו"ת דעת הזבח סי' י"ז ועי' בדעת תורה סק"א מ"ש מזה וסיים ומ"מ בודאי דלכתחלה יש ליזהר לשחוט בלי שום דחק והשו"ב האומנים נזהרים בזה ותע"ב עיי"ש:
ד וחתך למטה. עי' דרך החיים ומנהז"ב שם שכ' דבשוחט בסכין שאינה חד כ"כ צריך ליזהר שלא יוסיף תת כח באמצע השחיטה דאם הוא מוסיף תת כת באמצע השחיטה הו"ל האי תנועה דרסה כל שהוא ופסולה אלא כמו שהתחיל לשחוט בכח קצת כן יגמור בתנועה אחת עיי"ש וכדבריו נוטין ג"כ דברי הד"ק סק"א אך כ' דאם השוחט שוחט כדרכו בלי כובד ונותן לב שלא יהא הכבדת ידיו אף אם יש פקפוק בלבו שמא הי' באמצע שחיטה ההוה"ב בסגנון כח ביותר והי' הכבדה כל דהו אין לחוש דלא ניתנה תורה למלה"ש ומי שקל בפלס הרמת יד בכמה מתינות תהי' עיי"ש:
ה ה"ז פסולה. כל זה היא נבילה דאורייתא. שמ"ח ס"א ועי' מזה בתב"ש סי' י"ח ס"ק א' ובשפ"ד סי' זה ס"ק י"ח:
ו על הצואר, עד"ק סק"א בד"ה קודם שכ' שקודם שמקרבין הסכין להצואר לשחוט צ"ל הולכות והבאות כדי שברגע שיגיע הסכין אל הצואר יהי' דרך הולכה והבאה דאל"כ יש חשש שבהגעה הראשונה לצואר חתך כ"ש מהוושט דרך דרסה עיי"ש ועי' במנח"י בלק"י סק"א שכ' שלא ראה נוהגין כן ומדינא אין חשש בזה רק בסכין חדה ביותר ובעוף שעורו רך ודק שברגע שבא הסכין על הצואר מגיע לסי' וסיים ומ"מ המחמיר בכל ענין בזה תע"ב והכל לפי הענין עיי"ש:
ז בבת אחת. כ' בש"ע התניא דהאי בב"א לאו דוקא דהא אפי' במשהו מהוושט או במשהו מהקנה פוסל דרסה כדלקמן סעי' ו' אלא ר"ל בבת אחת דהיינו שלא ע"י משיכת הסכין לאורכה אלא ע"י דוחק הסכין במקום א' ממנה על הסי' כי כל משהו מהסי' צ"ל נחתך ע"י משיכת הסכין שנמשך לארכה עלי' וחותכו כדרך משיכתה ולא ע"י דוחק שדוחקה במקום א' ממנה לבד עכ"ד:
סעיף ב
ח שחט. כל זה הוא רק בדיעבד אבל לכתחלה צריך השוחט לכוין לשחוט בהולכה והבאה אעפ"י שסכין ארוך בידו בין בבהמה ובין בעוף שמ"ח סי' ח' סעי' ג' ותב"ש שם סק"ה עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' ח' סק"ז) ועי' במנהז"ב כלל ט"ז בעשרון סק"ח שכ' בשם המכתב אלי' שסיים דהנוהג כן לעבור על דבריהם ושוחט בהולכה או בהבאה לחוד כדי להראות חריפותו נוח לו שלא נברא עיי"ש באורך ועי' מזה בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י"ג וכ' שם בדבר שנשאל בשו"ב שרגיל לשחוט בהולכה לבד מפני שהורגל באומנתו כך וגם ברצותו לצמצם השחיטה לא יוכל לשנות הרגלו והעלה דכיון דשוחט בסכין גדול ואנו רואין שרוצה לשנות אלא שהרגלו ואומנתו גורם דבר זה אין לחוש שמא ידרוס ומותר לו לשחוט כך אף לכתחלה עיי"ש ועי' בס' דעת תורה לעיל סי' ח' סק"א שכ' סמוכין לדבריו ובכל כיוצא בזה דאם נימא שאסור לשחוט כן לכתחלה נצטרך להעביר השו"ב ההוא כיון שאומנתו בכך וא"א לו לשנות ושו"ב שכבר נתמנה להיות שו"ב גם בשוחט לכתחלה דינו כמו דיעבד ומותר לו לשחוט לכתחלה במקום שמותר בדיעבד אא"כ רואין שפשע במעשיו יכולין להעבירו גם בדבר הכשר בדיעבד וכמ"ש השבו"י חלק א' סי' מ"ח ולכן בנ"ד כיון שאנו רואין שאין בו פשיעה אין להעבירו עיי"ש ולפענ"ד צריך להתיישב בדבר כזה וכיוצא בזה אם לחשבו כדיעבד דהא בוודאי יוכל ללמוד מעתה לשחוט בהולכה והבאה כראוי ובכל אופן שכשר לכתחלה ובפרט שבזה נותנים יד להשו"ב הקלים שבזמה"ז בעוה"ר שיעשו בעסק השו"ב מה שלבם חפץ ואם יערער עליהם הרב וירצה שייטיבו מעשיהם ויעשו כראוי יאמרו שא"א להם לשנות אומנתם וכמובן שוב ראיתי בשו"ת השיב משה סי' כ"ג שכ' דשו"ב שרגיל לחתוך כל המפרקת אף שכשר בדיעבד אפ"ה ראוי להעבירו דיש רגלים לדבר שדורס עיי"ש ולדבריו נראה דגם בנ"ד אם אינו משנה ההרגל הרע שלו לשחוט בהוה"ב כראוי יש להעבירו דיש רגלים לדבר ששוחט בכח יותר משאר שו"ב ויש חשש דרסה והכל הוא לפי ראות עיני המורה:
ט בהולכה או בהבאה לבד. עי' בשמ"ח סי' ח' סעי' ה' שכ' דבדין זה דשחט בהולכה או בהבאה לבד כשהסכין מלא ב' צוארים יש להכשיר אפי' כשנשחטו הסי' קודם שעבר כל אורך הסכין דכיון דבשעה שהתחיל לשחוט יש בידו סכין כדי שחיטה בלי דרסה ולא כוון לדרוס וחידוד הסכין הוא שמיהר לשחוט עיי"ש אך בש"ע התניא כאן סק"ט השיג על זה ומחמיר עיי"ש ועי' במנח"י סוף סעי' ג' שכתב שכ"ז דוקא כשהסכין חד כראוי אבל כשהסכין אינו חד כראוי ושחט בכח בהולכה לבד ע"י דחיקה קצת ונחתכו הסי' קודם שמוליך ב' צוארים מהסכין כ"ע מודים דאסור מדינא אף במתכוין להוליך ולהביא ויש ליזהר בזה ביותר בעת נענוע הבע"ח בעת השחיטה עיי"ש וכן ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י מהגאון מ' משה ז"ל אבד"ק ווייסליץ בחידושיו לסי' זה שהאריך להשיג על השמ"ח במה שמקיל בזה כיון שדרכו תמיד לחפש דעות הפוסקים המחמירים ולחוש לדבריהם וכאן שינה ממנהגו והעלה בטענות ובראיות דשלא בהפ"מ יש לחוש להחמיר באיסור דאורייתא אך בהפ"מ יש לסמוך על סברת כמה פוסקים המקילין בזה עכת"ד: (י) כמלא צואר של אותו הנשחט. רמ"א לעיל סי' ח' (ועי' בדברינו לעיל שם ס"ק י"ב):
יא כשרה. עשמ"ח סעי' ב' ותב"ש סק"א ב' ג' שכתב דאף כשיש בסכין כמלא ב' צוארים אינו מותר כששחט בהולכה או בהבאה לחוד אלא כשהתחיל מראש הסכין וכוונתו להוליך או להביא כל אורך הסכין ואז אע"פ שמחמת חידוד הסכין נשחט במלא צואר א' כשר אבל אם התחיל במקצת הסכין צריך שיהי' כשיעור ב' צוארים משם ואילך וכן אם לא נתכוין להוליך או להביא כל הסכין כ"א עד איזה מקום במקצתו צריך שיהא השיעור ממקום התחלתו עד אותו מקום ומי שמתכוין לכתחלה שלא לשחוט רק בהולכה או הבאה לחוד צריך שיניח ראש הסכין באותו צד הצואר שרוצה להתחיל לשחוט ולא על הצואר ויכוין להעביר כל הסכין עד שיהי' כלו בצד השני ולא ישאיר ממנו תוך הצואר כלום אם אין בסכין כ"א מלא ב' צוארים עיי"ש ועי' מ"ז סק"א מ"ש בענין זה וכ' שיש בזה ג' ציורים. ציור א' הוא שהסכים עלי' השמ"ח דבעינן שיתחיל מראש הסכין ממש מצד הפנימי של הצואר הנשחט ויעביר כל הב' צוארים של סכין עד חוץ לצואר לגמרי ולא ישאר בתוך הצואר כלום מן הסכין והוא חומרא גדולה. ציור הב' שיתחיל מן ראש הסכין בצד הפנימי של הצואר ויוציא מלא צואר מהסכין לצד חיצוני דצואר ומלא צואר הב' של סכין יהי' בתוך הצואר דהנשחט והוא שיטת הט"ז. וציור הג' הוא שיניח מלא צואר דסכין על מלא צואר דהנשחט ויוציא אותו מלא צואר דסכין לחוץ לצואר דהנשחט ומלא צואר הב' דהסכין יהא נשאר בתוך הצואר דהנשחט והוא קולא גדולה והוא כשיטת הש"ך בס"ק ג'. וכ' דמדברי הש"ס והפוסקים משמע כב' הציורים האחרונים ודלא כהציור הא' של השמ"ח עיי"ש ועי' במנהז"ב כלל ט"ז בעשרון סק"ט ובקומץ סעי' ד' שבחר לו ציור הב' לעיקר לדינא שהוא הדרך הממוצע בין הציורים שהוא כדעת הט"ז וכ' דמ"מ אע"ג שלציור הזה מבואר ג"כ דצריך דוקא להתחיל בראש הסכין מצד הפנימי מ"מ אין לעשות כן דקרוב לבא עי"ז לידי חלדה כשיתחיל בחודו מצד הפנימי ולכן מוטב להניח הסכין שיהא ראשו שוה ממש לצד החיצון דהנשחט או שיהא הקתא סמוך ממש לצד הפנימי ולהעביר כל אורך הסכין עד שיצא מעל הצואר מכל וכל שלא ישאיר אף מקצת ממנו וכו' עיי"ש:
יב ואם לאו פסולה עי' שמ"ח לעיל סי' ח' סעי' ג' ותב"ש סק"ו שכ' דאף אם הסכין חד וחריף הרבה והוא מתכוין להניח ראש הסכין באותו צד הצואר שרוצה להתחיל לשחוט ומכוין להעביר כל הסכין עד שיהי' כולו בצד השני ולא נשאר ממנו תוך הצואר כלום מ"מ אם אין בסכין כמלא ב' צוארים ושחט בהולכה או בהבאה לבד ואף שאומר ברי לי שלא דרסתי לא מהני כל זה דקי"ל לחז"ל דאע"ג שלפעמים הסכין מרוב חריפותו שוחט בהולכה לבד אף דלית בי' שיעור ב"צ מ"מ הרוצה לשחוט בסכין כזה בהולכה או בהבאה לבד אינו סומך אחריפות הסכין ודורס ולאו אדעתי' עיי"ש. ועי' בפר"ח סק"ב שכ' דהיכא דהסכין הוא חריף והשוחט אומר ברי לי לא הוי רק איסור דרבנן עיי"ש ועי' בתב"ש ושמ"ח שם שהשיג עליו בזה וכ' דאפי' אמר ברי לי שלא דרסתי כנ"ל פסולה מדאורייתא עיי"ש ועשפ"ד ס"ק א' שהביא דעת שניהם וסיים דלדינא צ"ע ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ולא הוי ודאי מן התורה עיי"ש שוב ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י הנ"ל שהאריך בפלפולו להשיג על הפר"ח בזה והעלה ג"כ דאפי' בכה"ג הוי פסולו מדאורייתא עכ"ד (ועי' בדברינו לעיל סי' ח' ס"ק ח'):
יג פסולה. עי' שמ"ח לעיל סי' ח' סעי' ה' שכ' דמ"מ אף באין הסכין רק כמלא צואר א' דהנשחט אם נתכוין לשחוט בהולכה והבאה רק שחידוד הסכין מיהר לשחוט ונשחט רק בהולכה או בהבאה אחת לחוד כשר דלמה ידרוס כיון דרצונו הי' להוליך ולהביא עד שישחוט עיי"ש אמנם ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י הנ"ל שהרבה להשיב על השמ"ח בזה וכתב כמה השגות ותשובות על דבריו והעלה לדינא דחלילה להתיר בזה דמה לנו בדעתו של השוחט בזה כל שאין בסכין כמלא ב"צ קים להו לחז"ל דא"א לשחוט בלא דרסה כששוחט בהולכה או בהבאה לחוד והביא כמה ראיות לזה מש"ס ופוסקים ועל מ"ש בשמ"ח שכ"כ המהר"י בן חביב כתב הוא ז"ל שאין הפירוש בדברי המרלב"ח כהבנת השמ"ח עכת"ד:
יד אי אפשר לשחוט בלא דרסה. עי' בערוגות הבושם אות א' שתמה בזה הא תינח בהמה אבל עוף מדוע יפסול בפחות מב' צוארים כיון דא"צ בעוף רק רוב סי' א' א"כ הרי יש לפי האומדנא בשיעור צואר א' כדי לשחוט ב' סי' דבהמה וכיון דחז"ל אמרו השיעור דב' צוארים בבהמה ממילא דבעוף די מן התורה בשיעור צואר א' ועיי"ש מה שהאריך בזה:
טו באיזמל. ע"ל סי' ח' (ס"ק ד' וה'):
טז בבהמה. עתב"ש לעיל סי' ח' סק"ב שכ' דחי' שוה לבהמה לענין זה עיי"ש:
יז והמנהג בגלילות אלו. עשמ"ח סי' ח' סעי' ד' ותב"ש שם סק"ז וח' שכ' שנוהגין במדינות אלו להחמיר אף בשחט בעוף ע"י הולכה והבאה אם אין הסכין כמלא צואר עם העור דהנשחט וחוץ לצואר משהו וכן יש לפסוק בכל מקום דכל שאין בו כ"כ מסתמא דורס הוא רק בהפ"מ יש לסמוך בדיעבד באווזים ותרנגולים על הפוסקים דס"ל להכשיר אפי' בפחות מכדי צואר קצת רק שלא יהא הסכין דק ביותר אבל בעופות הקטנים כגון תורין ובני יונה אעפ"י שהסכין הוא כמלא צואר יש לחוש שאינו בגדר סכין ונוקב הוא ואין להכשיר אפי' בהפ"מ ודיעבד כ"א במלא ב' צוארים דהנשחט הדק ולא מהני בזה אפי' אומר ברי לי שלא דרסתי עיי"ש ועי' בש"ע התניא כאן סק"ד שדעתו להקל בדיעבד אף בבהמה בהפ"מ כשאין בו רק כמלא צואר לבד עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' ח' סק"ו):
יח וחוץ לצואר משהו. עי' בס' בית מאיר על היו"ד בסי' זה שכ' דמ"ש הרמ"א שצ"ל משהו יותר מהצואר הוא משום דכל שאינו משהו יותר מהצואר יש ספק שמא הוא בכלל סכין כל שהוא האמור במתני' משא"כ כשהוא משהו חוץ לצואר ה"ז יצא מכלל סכין כ"ש עיי"ש ומשמע מדבריו דאם אין בו רק כמלא צואר מצמצם: לא הוי רק ספק איסור דשמא הוא בכלל סכין כ"ש אך בשמ"ח לעיל סי' ח' סעי' ד' כ' דאם חסר האי משהו דחוץ לצואר פסולה מדאורייתא ועיי"ש בתב"ש ס"ק ז' וח' באורך. ועי' מזה בערך השלחן סי' ח':
סעיף ג
יט ב' ראשים. וה"ה לד' או ה' בהמות ויותר די אם יוצא מהסכין כשיעור צואר א' חוץ לצוארן כשרה. ד"מ ושמ"ח סעי' ד' וש"ע התניא סק"ה:
כ כאחד. דהיינו שמניחים ביחד בצמצום שאין א' גבוה מחבירו כלל ומעביר הסכין בפעם א' על כולן ומוליך ומביא עד שישחטו ובלבד שיזהר שלא יסיר הסכין מא' מהם בשעת הולכה ויחזור עליו בשעת הבאה דהוי שהיי' לאותו נשחט. שמ"ח שם:
כא כדי ג' צוארים כשרה. עבאה"ט מ"ש אפי' לכתחלה ועי' פרי תואר ס"ק ה' ובישועות יעקב מ"ש בזה אולם בבית אברהם בש"ז ס"ק ד' כ' וז"ל ומ"מ מעולם לא ראיתי ולא שמעתי זאת ואפי' בדיעבד נ"ל דצ"ע כי א"א ליזהר בכל הנ"ל וכ"כ במנח"י בביאורים ס"ק י"ב שדין זה אינו מצוי כלל בזמה"ז:
כב ואם לאו. עי' שלחן גבוה סק"ה ועשפ"ד סק"ד שכ' שצ"ע בסכין חד וחריף וראה שתיכף כשהעביר מלא הצואר לחתך הראשונה נשחטו רוב הסי' ואח"כ כשהעביר מלא הצואר לשני' דעתו הי' להפסיק שם אם נימא דגם הראשונה פסולה מדרבנן מטעם דרסה ועיי"ש מ"ש בזה:
כג יש לחוש וכו'. כ' בשמ"ח שם ותב"ש סק"ה דאפי' הא' דחיישינן בה לדרסה לא נשחטה רובה מ"מ האחרת פסולה דאנן סהדי דכוון לדרוס עכ"ל:
כד לחוש ולאסור שתיהן. עבאה"ט ומ"ש בסוף דאם התחיל בקצה הסכין ועבר הסכין בצד האחר בענין שעל שתיהם עבר כל הסכין כשרות לכ"ע עי' בס' הליכות עולם בנתיבות ההוראה שכ' שהבאה"ט לא העתיק יפה בזה דהא מדברים אלו משמע דבעינן דוקא אם העביר הסכין לחוץ מכל וכל אבל בש"ך מבואר דאם התחיל בקצה הסכין והעביר מלא הצואר לצד החיצוני דחיצונית אף שלא העביר הסכין מכל וכל שניהם כשרות לכ"ע עיי"ש. ולדינא עשמ"ח שם שכ' בזה כך דאם יש בסכין מלא ג' צוארים ושוחט יחד דהיינו שמתחיל בשפת הצואר החיצון דחיצונית שמניח שם הקתא דהסכין ומביא אצלו עד שבשעה שיוצא כל הסכין מצואר החיצון שזה גמר שחיטת החיצון נגמר גם שחיטת הפנימי כשרה שהרי העביר על הפנימי מלא ב' צוארים מצד הצואר זה לצד זה אבל אם אין בסכין כשיעור זה פסולים שניהם עכ"ל וכ"כ בשפ"ד סוף סק"ד דינא עיי"ש ועמ"ז סק"א:
סעיף ד
כה שנים אוחזין. דהיינו זה אוחז בקתא וזה הראש של הסכין שמ"ח סי' כ"א סעי' ז':
כו ושוחטין. יש לעיין לענ"ד דאף דמקילינן לעיל סעי' ב' בשחט בהולכה או בהבאה לבד ונשחטו הסי' קודם שהגיע לשיעור צואר א' דהסכין היכא דכוון לשחוט בכל אורך הסכין כנ"ל מ"מ בנידון זה אם ב' אוחזין בסכין בעל ב' צוארים ושחטו בהולכה או בהבאה לבד ולא הגיעו רק לשיעור צואר א' דהסכין ונשחטו הסי' אין להתיר אף שכיוונו שניהם לשחוט בכל אורך הסכין בכה"ג אולי י"ל דחיישינן שמא ע"י כח דב' בני אדם מיהרה הסכין לשחוט והו"ל דרסה וצ"ע:
כז כשרה. עי' פר"ח סק"ו שכ' דבשנים אוחזין בקתא שרי אף לכתחלה ובזה למעלה וזה למטה לא שרי רק בדיעבד עיי"ש ועי' תב"ש לעיל סי' כ"א ס"ק ח' שהשיג עליו והעלה דאפי' בזה למעלה וזה למטה שרי לכתחלה אך סיים שם ובשמ"ח שם דהאידנא דלא בקיאי כולי האי יש ליזהר בזה למעלה וזה למטה דלכתחלה לא יעשו כן כ"א לצורך גדול ויזהרו שלא יעשו דרסה אבל לאחוז שניהם בקתא שרי לכתחלה עכ"ל ועי' עוד בס' לב ארי' על חולין דף ל' ע"ב שהשיג ע"ד התב"ש בזה והביא מכמה מקומות דהעיקר כדברי הפר"ח הנ"ל עיי"ש ועי' בש"ע התניא סק"ח ועבשו"ת מור ואהלות באהל ברכות והודאות סי' כ"ט שכ' באמצע התשובה דאפשר שלא כ' האחרונים ההיתר הזה לאחוז שניהם בקתא אף לכתחלה רק בבהמה דוקא משא"כ בעוף דחיישינן לדרסה עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ט):
סעיף ה
כח והמנהג להטריף. עבאה"ט ופת"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י סוף אות י"ז שכתב דחומרא יתירה הוא ולא נהגינן הכי דכמה עופות נשחטין רוב המפרקת ואין פוסלין אותו עי"ש וכ"כ בשלחן גבוה סק"ז שמנהגם להכשיר אפי' נחתך כל הראש וכמ"ש הפר"ח עי"ש באורך וראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י על הלכות שחיטה שהרחיב הדיבור בזה והעלה בראיות דהעיקר לדינא כדעת הרמ"א דאפי' בהפ"מ יש להטריף עכ"ד אמנם בתורת יקותיאל סק"א העלה להקל בזה עי"ש ועשמ"ח סעי' ה' ותב"ש סק"ז שכ' דבמדינתנו אין להקל בזה אפי' בהפ"מ ואפי' לא נתכוין לכך ובמדינות דלא נתברר המנהג אם נתכוין לכך בשחיטתו אין להקל כ"א בהפ"מ אבל אם לא נתכוין לכך ואירע שנחתך גם המפרקת אין לאסור כלל עי"ש וכ"כ בפלתי ס"ק כ"ד עי"ש ועי' מזה בש"ע התניא ס"ק ט"ו ועי' בפר"ח ס"ק א' שכ' שיש להחמיר בזה אף אם הי' בסכין כמלא צואר חוץ לצואר עי"ש ועי' כנפי יונה שהשיג על הפר"ח בזה והעלה דכל שיש בסכין כשיעור ב' צוארים אף אם התיז הראש מ"מ כיון שנתן דעתו לשחוט יפה רק שאירע לו כן שלא במתכוין אין לחוש עי"ש ועי' שמ"ח לעיל סוף סי' ח' ובתב"ש שם ס"ק י"א שכ' דבבהמה או חי' יש להחמיר בזה בשחט בהולכה או בהבאה לחוד אף בסכין בעל ב' צוארים כיון דהעצם קשה יש חשש שנעשה בדרסה עי"ש ועבשו"ת השיב משה סי' כ"ג שהאריך בזה והעלה דאף להמחמירים בזה אין להם מקור בש"ס להחמיר רק בבהמה אבל בעוף אין מקים לאסור כלל ואפי' במקום שנוהגין לאסור הוא מנהג בטעות דקיי"ל דהיכא דנהוג כמאן דאוסר ואח"כ נתוודע שהאוסר טעה בדבר משנה אין זה מנהג כלל אבל בבהמה אין להקל אפי' בהפ"מ כיון שכן הוקבע המנהג כמ"ש התב"ש עי"ש ועי' בדרך החיים בתורה אור שהעלה להקל בזה אף בבהמה אם שחט ע"י הולכה והבאה ואף בשחט ע"י הולכה או הבאה לחוד אם לא כוון לחתוך המפרקת המקיל אף במדינתנו בהפ"מ לא הפסיד עי"ש אך במנהז"ב בעשרון ס"ק י"ב שם וקומץ סעי' ז' כ' שקשה להקל נגד המנהג ומ"מ בהפ"מ מצדד להקל עי"ש ועי' בתשו' מקום שמואל בחידושי דינים ליו"ד שכ' ע"ד הש"ך שאסף דברי המתירין ואני אומר רבותא למיחשב גברי לא יהא אלא דברים המותרין ואחרים נוהגין בו איסור וכו' הלכך אין אחר המנהג כלום שהעידו המהרי"ו והרמ"א והט"ז להטריף ולא חלקו בין הפ"מ או לא עי"ש (ועי' במנח"י שם בלק"י ס"ק כ"ו) ועי' בראש יוסף על חולין דף כ"ז ע"א מ"ש ע"ד המקום שמואל בזה ועי' בדעת תורה ס"ק ד' שהעלה דהעיקר כדעת הש"ך דיש להתיר גם בבהמה בהפ"מ ובעוף יש להקל גם בלא הפ"מ וסיים דמ"מ כל ההתירים הנ"ל הוא רק אם תפס הסימנים בשעת שחיטה באופן שהוא יודע ששחט הסי' קודם המפרקת דאל"כ איכא חשש שהיי' לשיטת השמ"ח סי' כ' סעי' ז' ותב"ש שם ס"ק ט"ו עי"ש ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' קי"ג:
כט ואין לשנות עי' בשו"ת השיב משה שם שכ' דאף במקום שמתירין בין בעוף ובין בבהמה אין להתיר עד שישאלו להשוחט ויאמר ברי לי שלא דרסתי דאל"כ אסור אף שמוחזק לאומן כיון שיש ריעותא לפנינו שאין דרך שום שוחט אומן להתיז הראש ע"כ אין להתיר בשתק ולא אמר ברי לי ויזהירו מכאן ולהבא והרגיל בכך יש להעבירו דודאי לכתחלה אסור משום דמבליע דם באברים וכל זה בלא נתכוין אבל במתכוין דהיינו שאומר שהתיז הראש כדי להכשירה עי"ז יש לאסור שחיטתו בכל ענין אף בעוף עי"ש ועי' בתואר משה פרק ס"ב אות ו' שכ' דשו"ב שהעידו עליו ששחט המפרקת ואח"כ הכשיר העוף אין לפסלו בשביל זה כיון שכמעט רוב הפוסקים מתירין בהא ואף שבאמת שלא כדין עשה השוחט הזה שלא הי' לו להורות להתיר בזה מ"מ אין להורידו מאומנתו מה"ט ובלבד שיקבל עליו שיהא זהיר וזריז מכאן ולהבא שבדבר שצריך שאלת חכם אל יורה עי"ש:
ל סוברין כן. עבאה"ט ומ"ש שלא ישחוט עוף בסכין של בהמות ע"ל סי' ח' (ס"ק י"ג) מ"ש בזה:
לא כן. עבאה"ט מ"ש בפלוגתת הכנה"ג והפר"ח לענין שחיטה בישיבה ועי' בס' נחפה בכסף חלק ב' בקונטרס פרי מפרי בחידושיו לסי' זה שהביא דברי הכנה"ג בזה וכ' שבעה"ק ירושלים ת"ו וגם באיזמיר נוהגין לשחוט מיושב ולא חיישינן לדרסה ופוק חזי מאי עמא דבר עי"ש וכ"כ בשלחן גבוה ס"ק ח' ובס' תורת זבח הספרדי (להרב מהרחד"ח ז"ל מאיזמיר) ערך שחיטה סוף סי' צ"א עי"ש אך במדינתנו נוהגין להחמיר שלא לשחוט בישיבה וכ"כ בשפ"ד סק"ה אך כ' דמ"מ בדיעבד אם עבר ושחט מיושב אין להחמיר בהפ"מ והיכא שידוע לו שלא דרס יש לצדד להתיר גם בלא הפ"מ עי"ש ועי' בד"ק לעיל סי' א' סוף ס"ק ח' ובגה"ק שם אות ז' מ"ש בזה ועי' במה שהאריך בזה בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' נ"א באמצע הסי' עי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' פ"ז מ"ש בזה וכ' שיש חילוק בזה בין בהמה לעוף דדוקא בבהמה חמיר כיון שמונח על הארץ קשה להיות שוחט בישיבה בלי דרסה אבל בעוף שאוחזו בידו מה לי עומד ומה לי יושב וכ' שם דבשעת הדחק כגון בנידון שנשאל שם בשוחט שחלה על רגלו ולא הי' יכול לעמוד דיכול לשחוט אפי' לכתחלה בישיבה והוי כדיעבד וגם כ' שם דאף כשמחמרינן שלא לשחוט בישיבה מ"מ אין להחמיר עוד ולהוסיף גם סמיכה דאף דקי"ל דסמיכה היא כישיבה מ"מ בנידון זה אין להחמיר כיון דהוא רק חומרא בעלמא עי"ש. ומ"ש הבאה"ט לענין הנחת אצבע עי' בסעי' שאח"ז. ומ"ש הבאה"ט דמי שא"י ה"ש שצריך לעמוד עליו מתחלה ועד סוף עי' בדברינו לעיל סי' א' (ס"ק קכ"ה):
סעיף ו:
לב צריך שיאחוז אותם יפה. אך יש ליזהר שלא יבא לידי חינוק וצריך להשגיח על זה אחר תפיסת הסימנים בכל עוף כי לפעמים יכול לחנקו ע"י התפיסה. ד"ק לעיל סי' י"ז ס"ק ד' (ועי' בדברינו שם סוף ס"ק ל"ב): (לג) יפה. עי' בבית אברהם בא"ז ס"ק י"ג שכ' שמעולם לא תפס הסי' בידו לשחוט אם לא ע"י דחיקת העור מבית השחיטה מאחוריו ועי"ז הי' שחיטת הסי' על הצואר ממש עי"ש:
לד ויבא לידי דרסה. אך אם אומר ברי לי שלא נשמטו ולא באו לידי דרסה מותר בדיעבד. בית הילל סק"ג ומנח"י סעי' ו':
לה לא יניח האצבע על הסכין. עבאה"ט באמצע ס"ק ג' שכ' דחכמי ווילנא התירו בדיעבד מחמת הפ"מ ועי' שמ"ח סעי' ח' ושפ"ר סק"ה דבעינן דוקא שיאמר ברי לי שלא דרס אבל בלא"ה אפי' בהפ"מ אסור וכ' בשמ"ח שם דבמדינות אלו אף שנהגו להחמיר גם בדיעבד בזה מ"מ בהפ"מ ואומר ברי לי יש להקל עי"ש ועי' במנחת אהרן ס"ק י"ג ובמנהז"ב כלל ט"ז בקומץ ס"ק י"ג:
לו האצבע. עי' שנות חיים ס"ק ז' שכ' דה"ה אם מונח טלית על צד העב של הסכין דפסול מטעם דרסה כמו אצבע המונח על הסכין והשיג על התב"ש ס"ק ט"ו במה שמפלפל בענין זה אי יש בו משום חלדה דהא בלא"ה יש בו משום דרסה כמו אצבע המונח על הסכין עי"ש ולא ידעתי לפ"ז איך יפרנס הדין הנ"ל בסי' ו' דכורכין מטלית על הסכין דנהי דאין בו משום חלדה כמ"ש בתב"ש ס"ק ט"ו (ועי' במ"ז סק"ג) הא עכ"פ עדיין יש בו משום דרסה ובע"כ דאין שייך לחוש לדריסה רק אם כרוך מטלית עב וכבד קצת שיש בו חשש הכבדה כמו באצבע שדוחק ומכביד על הסכין משא"כ בכרוך מטלית דק וקל אין חשש בזה דכיון דאף בהניח אצבע שיש בו ענין הכבדה יש הרבה מקילין ואף לדידן מתירין בדיעבד בהפ"מ (כנ"ל בס"ק הקודם) מכ"ש במטלית דק וקל דמותר ואין לחוש כלל אפי' לכתחלה ומעתה אין שום תפיסה על התב"ש דהוא מיירי בפרוס סדין דקה וקלה דלא שייך ענין הכבדה ודחיקה על הסכין וה"פ (ועי' בדברינו לעיל סי' ו' ס"ק כ"ח וס"ק ל"א ול"ב):
לז על הסכין. עד"ק ס"ק ד' מ"ש לענין אם הקפידא הוא דוקא שלא יאחוז האצבע על הלהב או אף אם אוחז הלהב בב' אצבעות בב' צדדי הלהב יש בו ג"כ חשש דרסה כי גם בזה מכביד על הסכין ע"י אחיזתו בלהב טפי מאחיזתו בהקתא ויש נ"מ בענין מה שנהגו השוחטים לאחוז בידם סוף הלהב כדי שלא יגיע השחיטה לשם מחשש עוקץ והאריך בזה ומצדד לכאן ולכאן עי"ש ולפענ"ד ראי' ברורה דבזה אין קפידא מהא דסעי' הקודם דב' אוחזין בסכין א' בהקתא וא' בהלהב דכשר מדינא ולא חיישינן לדרסה במה שא' אוחז בראש הסכין בגוף הלהב הרי דכל שאינו מניח האצבע על הלהב מלמעלה אין שוב ראיתי בסוף הס"ק שם שהוא עצמו חזר וכ' בפשיטות דלא שייך משום דרסה במה שמחזיק באצבעותיו בצדדי הלהב עי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק ל"א שעמד ג"כ ע"ז וכ' שדי להחמיר בהנחת האצבע ע"ג הסכין ואין להחמיר גם מהצד ולכן שפיר יתכן מנהג השוחטים שאוחזין סוף הלהב בידם כיון שיש בזה משמרת מחשש איסור דאורייתא דעיקור שע"י העוקץ עי"ש (וע"ל סי' ח' ס"ק ד'):
לח אלא יחזיק אותו בקתא. עד"ק שם שכ' דגם באחיזת הקתא צריכין ליזהר שלא יניח האצבע על הקתא סמוך יותר ללהב דחשש דרסה שייך גם בסמוך לאצבע ולא בתחתיו ממש עי"ש:
לט יחזיק אותו. עי' בשו"ת שבות יעקב חלק ג' סי' ס' שכ' דמותר לאחוז הסכין בשתי ידיו ואין כאן משום חשש דרסה ואדרבה י"ל דביד א' יש יותר חשש דרסה עי"ש (והנה בשבו"י שם לא איתפרש אם גם בעוף מותר לאחוז הסכין בשתי ידיו ולפמש"ל (ס"ק כ"ז) בשם השו"ת מור ואהלות נראה דבעוף יש להחמיר וצ"ע):
מ אותו. עד"ק לעיל סי' ל' סק"ו שכ' מהס' זבח שמואל שלא לשחוט בשמאל ואטר יד ישחוט בימין דידי' וכ' הד"ק דרק לזהירות בעלמא אמר כן אבל לצורך קצת מותר לכל אדם לשחוט בשמאלו ולאיטר בימין דעלמא כל שיודע בעצמו שאין כובד בידו וכ"ש כששולט בב' ידיו שאין קפידא בזה לכ"ע עי"ש ועי' בס' דעת תורה לעיל סי' ז' סק"ב ובסי' י"א סעי' ב' ובס' משמרת הקודש בקונטרס התשובות סי' כ"ח אות א' מ"ש בזה ועבשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' מ"ח מ"ש בענין זה באריכות (וע"ל סי' א' ס"ק יו"ד וס"ק קי"ד):
מא שלא יבא לידי דרסה. עי' בס' זבחי רצון סי' ה' בתמידים ס"ק י"ג שכ' בפשיטות דמשום חלדה לא שייך בזה אף כשמכסה המקום ששוחט כנגדו למטה דחלדה לא הוי אלא בדבר אחר ולא ביד עי"ש ועי' מנח"י בלק"י ס"ק ל"א שהשיג עליו דמנ"ל הא שיש לחלק בין היד ובין ד"א עי"ש ועי' במנהז"ב שם בעשרון ס"ק י"ג שכ' ג"כ דלא הוי בזה איסור חלדה דביד הוי כבגד דעלמא שאינו דבוק על הצואר דאין לאסור בדיעבד וכ' שלזה כוון הפרמ"ג במ"ז ס"ק ג' עי"ש אך אין בדבריו בנותן טעם רק לענין דיעבד אבל דברי הרמ"א שכ' שלא יבא לידי דרסה צריך ביאור לפ"ז דאמר רק משום דרסה ולא אמר גם משום חלדה דאסור לכתחלה אמנם יעיין בד"ק ס"ק ד' שעמד בזה וכ' דמש"ה נקיט הרמ"א רק משום דרסה כי יש אופן שיש בו משום דרסה ואין בו משום חלדה כגון: אם שחט שלא כנגד האצבע ממש רק בסמוך לו דמשום דרסה יש אבל משום חלדה ליתא אא"כ שחט תחת האצבע ממש עי"ש ולפענ"ד נראה בפשיטות דמש"ה כ' הרמ"א רק משום דרסה דיש בו נ"מ לענין בדיעבד ולא אמר ברי לי דמשום חלדה לא שייך לאסור בדיעבד כיון שאינו דבוק על הצואר אבל משום דרסה אם לא אמר ברי לי שלא דרסתי יש לאסור אפי' בדיעבד ואפי' בהפ"מ (וכמש"ל ס"ק ל"ה) וה"פ:
מב להטריף כל דרסה. עי' מנהז"ב שם בקומץ סעי' י' ועשרון ס"ק י"ד שקרא תגר על מקצת שוחטים שמראים חריפות ואוחזין הכבש לבדו בידו ושוחטין ואוחזין דקה על ברכיו בלי סיוע אדם אחר ומכ"ש שאסור לשחוט גסה בלי אחיזה וסיוע דאדם אחר שבאים לידי דרסה ומכש"כ שאסור לרכוב על הבהמה ולשחוט הסי' ממטה למעלה דזהו דרסה גמורה שהצואר מכביד על הסכין אם לא ע"י קשירת ראש הבהמה למעלה לדבר מה ע"י חבל כדלעיל סי' ו' וכן אסור לשחוט עוף גדול כמו אינדי"ק או אווז לאחוז בידו אחת ולשחוט בידו השנית כמנהג בעופות הקטנים מפני שמכביד על היד וגורם עייפות ובא לידי דרסה ושהיי' אלא דלפחות צריך לאוחזן בין ברכיו ולתפוס הצואר היטב בידו אחת ולשחוט בידו השנית דבזה ודאי לא יבא לידי דרסה ואם אפשר ע"י סיוע אחר שהאחר יאחז האווז או האינדי"ק מה טוב ומ"מ בדיעבד כשאומר ברי לי שלא דרסתי יש להכשיר בכל הנזכר ובהפ"מ דוקא עי"ש ועי' בדברינו להלן (ס"ק קכ"ט) שכ' דגם בבר אווזא אסור לעשות כן משום עיקור:
מג בין במיעוט קמא וכו'. עשמ"ח סעי' ז' שכ' דכל הדינים וכל המנהגים שכ' לעיל סי' כ"ג לענין שהיי' שייכים ג"כ לענין דרסה עי"ש ולפ"ז משמע דגם לפמש"ל שם סעי' ה' דאף בחתך מקצת העור ועשה שהיי' יש חשש שהיי' דלפ"ז גם דרסה שייך בהא היכא שהגיע בהסכין להעור דרך דחיקה וחתך מקצת העור החיצון שלא כדרך הולכה והבאה אסור משום דרסה שמא הגיע בסי' ונ"מ היכא שאין בו משום שהיי' כגון אם תיכף לאחר שנעשה החתך בהעור גמר השחיטה דמשום שהיי' ליתא כיון דלא שהה ומשום דרסה איכא אך יעיין בד"ק ס"ק ג' שכ' דאף להמחמירים דרסה במיעוט קמא דקנה מ"מ י"ל דאולי כשאין נקב מפולש בקנה יודו דהוי כחותך בשר בעלמא וסיים בצ"ע עי"ש ולפ"ז גם בזה צ"ע דלפי סברת הד"ק ממילא דאין לחוש לדרסה בחתך מקצת העור כ"כ דאף שהגיע בסי' מ"מ כל שלא ניקב בפילוש לל"ב וצ"ע:
מד בין בקנה. כ' בשמ"ח שם דאף דקיי"ל דדרסה שוה לשהיי' לכל הדינים דלעיל סי' כ"ג מ"מ בהא חמיר דרסה משהיי' בשאר מדינות היכא דתפס הקנה לבדו בידו בשעת שחיטה ודרס במיעוט קמא דידי' דאף דבשאר מדינות מקילין בשהיי' בכה"ג מ"מ לענין דרסה חמיר בכל מקום ודינו כבמיעוט בתרא כיון דבשחיטה א' נעשה עי"ש וכ"כ בישועות יעקב בפ"ה סק"ד לדינא ועי' בפר"ח סק"ט ובפרי תואר ס"ק י"ג מ"ש בזה ועי' בש"ע התניא ס"ק י"ח שכ' שקשה להקל בזה אף בהפ"מ עי"ש אך בשפ"ד ס"ק י"ג צדד להקל בזה בתפס הקנה לבדו בידו ודרס במיעוט קמא במקום הפ"מ עי"ש ועי' בס"ק י"ח שם שכ' בפשיטות דדרסה אינו פוסל במיעוט קמא עי"ש ומשמע דאפי' שלא בהפ"מ דעתו להכשיר בתפס הקנה לבדי ועי' בד"ק סק"ח שהניח דבריו בצ"ע בזה עי"ש ועי' במנהז"ב כלל י"ח בעשרון סק"ב מ"ש על דבר סתירת הפרמ"ג בזה ועי' בדבריו בכלל ט"ז סעי' י"א ועשרון ס"ק ט"ז שפסק לדינא להקל בהפ"מ או לסעודת מצוה כשיודע בודאי שלא נגע בוושט וכ' די"ל דגם השמ"ח שאוסר אינו אוסר כ"א שלא בהפ"מ ומ"מ אין לסמוך להקל בזה כ"א באווזא או בר אווזא ששייך בהם ההיתר דתפס הקנה לבדו אבל באינדי"ק ותרנגולים דלא שייך בהם ההיתר דתפס הקנה לבדו (כמש"ל סי' כ"ג ס"ק פ"ו) לא שייך להקל בזה בשום ענין עי"ש ובמנח"י סעי' ט' ובביאורים ס"ק ל"ח. וכ' במנהז"ב ובמנח"י שם דסתם שוחט לא יורה בעצמו בענין זה בלי שאלת חכם העיר עי"ש:
סעיף ז
מה חלדה כיצד. עתב"ש ס"ק ט"ו שחקר מהו החלדה שאסרה תורה אם הוי הקפידא מה"ת שיהיו צדדי ביה"ש מגולה או שיהי' הסכין מגולה ונ"מ אם כיסה מטלית על צד העב של הסכין והמקום השחיטה נראית מצדדי הסכין והביא ראיות לכל צד וכתב דלדינא יש להחמיר לכל גווני עי"ש ועמ"ז סק"ג שהביא דבריו בזה והניח בצ"ע עי"ש (ועי' בשנות חיים ס"ק ז' מ"ש בזה) ועד"ק סק"ה שחקר עוד בזה אי צ"ל גם צדדי הסכין מגולה לגבי ביה"ש וכ' דכיון דלא איתפריש זאת דהתב"ש לא חקר אלא על הסכין ולא על הצדדים ולא נמצא בפוסקים משמעות כלל להחמיר ע"כ אין להחמיר ויש להתיר בזה עכ"פ בדיעבד ועי"ש עוד להלן ס"ק י"א (וע"ל ס"ק ס"ז) ועי' בדעת תורה סק"ו באמצע הס"ק שהוכיח מלשון הד"מ והרמ"א ותב"ש שכ' שלא יניח על הסכין וכו' דמשמע דדוקא אם מונח ע"ג הסכין הוי חלדה אבל מן הצד ליכא חששא כלל ועי"ש עוד שהוכיח דאף שמונח איזה דבר על גב הסכין ג"כ לא הוי חלדה אא"כ הוא מכסה ג"כ על צדדי הסכין אבל אם מונח איזה דבר על גב הסכין לבד וצדדי הסכין שבמקום החוד והחוד נראין היטב ומקום השחיטה הוא גלוי אעפ"י שמוליך ומביא תחתיו אין זה ענין חלדה עי"ש:
מו ממטה למעלה. עבאה"ט ס"ק ה' ועמ"ז סק"א שנסתפק אם אחז הסי' והוציאן חוץ למפרקת וחתך ממטה למעלה אי הוי חלדה אף שמגולה השחיטה והסכין מ"מ י"ל דאסור דהכי אגמרי' רחמנא למשה דדוקא מלמעלה למטה שחוט ואף בהצדדים ולא ממטה למעלה והניח בצ"ע עי"ש ועי' מזה בס' דברי יוסף סי' קט"ו (ועי' לעיל סי' ו' סעי' ד'):
מז פסולה. עבאה"ט מה שסיים וכולן הוי ספק נבילה ועי' בהליכות עולם בנתיבות ההוראה שכ' שט"ס נפל בבאה"ט כי רק בדינים שבסעי' שאח"ז הוי ספק נבילה כמ"ש הש"ך דאין פסולין אלא משום דהוי איבעיא דלא איפשטא אבל הא דנזכר בסעי' זה לכ"ע הוי נבילה דאורייתא עכ"ד ודבריו ברורים לכל רואה דדוקא כשהוא מכוסה בדבר שאינו בכלל שחיטה כגון תחת העור וכיוצא הוא דמספקא לן אבל במכוסה בסי' עצמן שהם בכלל שחיטה הוי חלדה ודאי שאסרה התורה. וכ"כ בשמ"ח סעי' ז' ובש"ע התניא ס"ק י"ב (ולא יפה עשו הבית אברהם בש"ז ס"ק י"א ומנחת יוסף סעי' יו"ד ציון מ"ב והחקי דעת שכ' דגם הדינים שבסעי' זה הוי רק ספק חלדה וכנראה שהעתיקו מלשון הבאה"ט ולא עיינו בש"ס ובש"ך וש"פ דלא כן הוא):
סעיף ח
מח צמר מסובך. כ' בשמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק י"ב דלאו דוקא מסובך אוסר בדיעבד אלא אף כשאינו מסובך רק כל שיש לו צמר מגודל בצוארו שהסכין נכסה קצת מהם וכן בעופות שהנוצות גדולים בצוארן יש לאסור אפילו בדיעבד עי"ש ועשפ"ד ס"ק ח' שהסכים לדבריו עי"ש ועד"ק סק"ו שנוטה להחמיר בזה אע"פ שאין השער או הנוצה נוגע ע"ג הסכין רק שפרוס ע"ג הסכין מלמעלה אסור ג"כ דבחלדה לא בעינן דוקא שיהא מכוסה בלי הפסק בין המכסה להסכין וסיים בצ"ע עי"ש אמנם להלן ס"ק י"א כ' כמה פעמים דבע"כ אף שפרוס עליו מלמעלה מ"מ כל ששלטה העין בין המכסה דלמעלה לבין הסכין והביה"ש לא איכפת דאל"כ יקשה איך מותר לשחוט בבית מקורה עי"ש ועי' במנחת יוסף בקו"א אות ל"ג מ"ש בזה:
מט בצוארה. עד"ק ס"ק ו' שכ' דאם כפף העוף ראשו אל ביה"ש וספק אם הגיע כפיפתו ע"ג הסכין ועמד שם א' שאינו יודע ההלכה בדין זה ואומר שראה שלא הגיע כפיפת הראש ע"ג הסכין אין להאמינו כיון דהוא לא ידע הדין הו"ל מילתא דלא רמיא עליה וכו' ולגבי חשש חלדה משהו לאו אדעתי' עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ו' מ"ש ע"ד הד"ק בזה (וע"ל ס"ק ב'):
נ מדובק. וה"ה כרוך. פר"ח ס"ק י"ב ושמ"ח סעי' י' ותב"ש ס"ק י'. ועי' כו"פ שכ' ג"כ דכרוך דינו כמו מדובק רק שכ' שצריך שיהיה באופן שהכריכה מהדקת המטלית בצוארה שלא יפול מעצמו מצוארה אבל אם המטלית כרוך באופן שיכול ליפול מעל הצואר אין זה חלדה דהוא רק כיסוי בעלמא עכ"ד ועי' בשפ"ד סק"ז שכ' דכל שהוא מסובב וא"א ליטלו בפעם א' הוי חלדה מספק עכ"ל ועי' בפרי תואר ס"ק י"א שכ' בלשונו וה"ה כרוך כל שפושט ידו ליטלו ואינו נוטל בתפיסת יד תיכף ומיד עד שיצטרך לסבבו מעל הצואר וכו' עכ"ל ועי' בדעת תורה ס"ק ז':
נא שחיטתו פסולה. עי' שמ"ח סעי' י"ג שכ' דבעינן שיהא כל מקום השחיטה והסכין שכנגדו מגולה וכ' דכיון דלא מצינו שיעור לדבר ע"כ יש לאסור אף אם רק חוט השערה כסה קצת מהסכין במקום שחיטה עי"ש ובתב"ש ס"ק נ"ד ועי' בשו"ת צ"צ החדשות חיו"ד סי' י"ח מה שהרבה להשיב ע"ד השמ"ח בזה במה שמחמיר לאסור אף אם רק כחוט השערה כסה קצת מהסכין במקום שחיטה והעלה דאין להחמיר בזה בדיעבד כ"כ עי"ש באריכות ועי' בדעת תורה סק"ח שהשיב ג"כ ע"ד התב"ש בזה והעלה ג"כ דהמקיל בדיעבד בזה לא הפסיד עי"ש באורך:
גב גם בזה. עבאה"ט מ"ש מהט"ז שהקשה ע"ז ועי' בפרי תואר סוף ס"ק י"ב שתירץ קושית הט"ז בזה דשאני התם דנהי דאינו יכול להביט לתוך בטן הבהמה לראות השחיטה מ"מ הוי רק כשוחט במקום אפל שאם היה אפשר לו להכניס בין כותלי ביה"ר היה מביט בשחיטה ולא דמי לנפל טליתו על הצואר דליכא הפרש אפי' כ"ש להביט בשחיטה והיינו חלדה עי"ש ומבואר מדבריו דדוקא בדליכא הפסק אפי' כ"ש יש בה משום חלדה משא"כ אם הכיסוי הוא רחוק קצת לא הוי בכלל חלדה ועי' בד"ק סק"ו מ"ש בענין זה ומתחלה מצדד דכל שאין הכיסוי נוגע בהסכין אין בו איסור חלדה אך אח"כ מצדד להחמיר גם בכה"ג עי"ש ועי' בגה"ק שהביא קצת ראיה לדברי הד"ק האחרונים להחמיר בזה עי"ש אך בדעת תורה סק"ו השיג עליו וכ' דהעיקר הוא כמ"ש הד"ק שם מתחלה להקל בזה כמ"ש הפרי תואר שם דכל שהוא יכול לראות ורואה תחת הכיסוי הרחוק מהסכין ליכא חשש חלדה עי"ש:
נג ולכתחלה יש לחוש לדבריו ר"ל אפילו פרוש שם לפי שעה כגון שבא לשחוט ונפל טליתו ממנו על מקום שחיטה וכדומה. שמ"ח סעיף י"א. ועי' בס' בית אל חלק ב' חדר כ' מ"ש בדין ב' עדים מכחישים זה את זה אם היה טליתו של השו"ב פרוס וצידד דהוי ג' ספיקות דמהני גם נגד חזקת איסור וכ' דעכ"פ אין להעביר את השו"ב עי"ז עי"ש באריכות ועי' בדעת תורה ס"ק ז' שהביאו וכ' ולא הבנתי דהא בדיעבד קי"ל דלא כהרמב"ם ואפילו אם היה בודאי טליתו פרוס הבהמה כשרה עכ"ל אבל לפמש"ל סי' ב' (ס"ק מ"ג) דברי הבית אל הנ"ל נכונים:
נד יש ליזהר וכו' כ' בתב"ש ס"ק י"ג דכוונת הרמ"א הוא דאע"פ ששחט שלא במקום צמר המסובך וכן אפילו כשאינו מסובך ואפילו כששוחט חוץ למקום צמר המגודל א"נ ששוחט וחותך מלמעלה תוך הצמר וחותך הצמר עד שמגיע לעור אע"פ שנראה דאין זה חלדה אפ"ה צריך ליזהר בכל זה ויתלוש הצמר או הנוצה דשמא יארע פעם א' שיבא הסכין תחת הצמר או הנוצה עי"ש וכ"כ בשפ"ד סק"ח עי"ש ועי' בבית אברהם בש"ז ס"ק י"ג שסיים בזה אע"פ שהסכין רחב מאד אפ"ה לא מהני עי"ש ועי' בדעת תורה סק"ח מ"ש ע"ד התב"ש הנזכר ומ"ש בזה לדינא עי"ש:
נה שיש להם צמר. עבאה"ט סק"ח מ"ש דאם אי אפשר לשחוט בלי מריטת נוצות ימרוט שלא יבא לידי חלדה ועמ"א באו"ח סי' תצ"ח ס"ק כ"ד לענין אם מותר לתלוש ביו"ט ועד"ק סק"י ולעיל סי' א' ס"ק כ"ט בד"ה שו"ב אומר מ"ש בזה ועי' בפרמ"ג באו"ח בא"א שם ועי' בחיי אדם כלל פ"ט סעי' ג' שסיים בזה וז"ל מ"מ נהגו עכשיו השוחטים למרוט מפני שא"א לשחוט בלא זה ויש להם על מי שיסמוכו ומ"מ בודאי אם אפשר לשחוט בלא מריטה רק שיפנה בידו יש להחמיר עכ"ל וכ"כ בתורת זבח סי' ט"ו סעיף ג' ובמנהז"ב כלל כ"ג בעשרון סק"ה ובמנח"י בסוף ה"ש בלק"י ס"ק מ"ו ובביאורים ס"ק מ"ו עי"ש באורך (ועי' בדברינו לעיל ס"ס כ"ג):
נו מסובך בצואריהם. כ' בבית אברהם בא"ז ס"ק י"ג דלפעמים נמצא בכבשים שיש בצואריהם כמו גלעקלי"ך וצריך ליטלן קודם שחיטה וכן בעוף שקורין אינהי"ק צריך לאחוז הקרעלי"ן בידו שלא יבא לידי חלדה וכתב שהוא נוהג לאחוז הקרעלי"ן בידו מתחת הצואר מאחוריו וע"י הדוחק יתפשטו הקרעלי"ן מלמעלה ואינו ניכר כלל כ"א העור כמו באווזא עי"ש ועי' מנהז"ב כלל י"ז בקומץ סעי' ב' שכ' דגם הזקן של התרנגולים צריך לאחוז בידו משום חשש חלדה עי"ש:
גז בצואריהם. עד"ק סק"ט שכ' שצריך ליזהר אף מנוצה תלושה שנופל לפעמים ע"ג הסכין משום שמתקיימת שם כשהיא לחה או שהסכין לח שם ועי"ש עוד בס"ק ח' מזה ועי' בדעת תורה ס"ק ו' מ"ש בזה והעלה דכל שהנוצה הולך ובא עם הסכין יש להקל עי"ש (וע"ל ס"ק ס"ד וס"ק ס"ז):
נח המסובך. עבאה"ט ועפת"ש מה שמתמה על הבאה"ט וכבר קדמו בס' פני משה ומראה פנים על האהע"ז סוף סי' ה' שמתמה על הבאה"ט בזה עי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק מ"ט מ"ש לתרץ דברי הבאה"ט ועי' מזה בס' אפי זוטרא על האהע"ז שם. ומ"ש הבאה"ט דלמרוט נוצות מחיים שלא לצורך שחיטה אסור עי' במ"ז לקמן סי' נ"ג ס"ק ט' שכ' דאין צער גדול כמו מריטת הנוצות עי"ש ועי' בד"ק שם שכ' דאף דמקילין במריטת נוצה לצורך שחיטה ולא חיישינן לצער בעה"ח מ"מ מזהיר לשו"ב שלא ימרוט בעוד הבעה"ח מפרכס כנהוג כדי לקנח הסכין וידו רק ימרוט לאחר הפירכוס עי"ש ועי' במנח"י שם שסיים וכן יש להזהיר במקום שהשו"ב לוקחים הנוצות מכנפי האווזות כיון דאפשר להמתין עד לאחר הפירכוס עי"ש באריכות (וע"ל סי' י"ט ס"ק מ"ד):
גט שלא יבא. עפת"ש סק"ב מ"ש לענין צער בע"ח ועי' בשפ"ד סק"ח ובד"ק ס"ק ח' ובגה"ק אות ה' ועי' בס' חסידים סי' מ"ד וסי' תרס"ו ובסי' תרס"ח ובשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב ובתשו' התשב"ץ חלק ב' סי' נ"ח ובשו"ת חוות יאיר סי' קצ"א ובשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' ס' ובשו"ת בית יעקב סי' מ"ב ובשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' י"ח וב"ח או"ח סי' ש"ה ובשו"ת נוב"י קמא חיו"ד סי' פ"ב ובשו"ת שאילת יעב"ץ חלק א' סי' י"ז וסי' כ"ב ובשו"ת בנין ציון סי' ק"ח (ועי' מזה בדברינו לעיל סי' י"ד ס"ק כ"ה וסי' כ"ג ס"ק קי"ב ולקמן סי' כ"ה ס"ק ה') ובטוש"ע חו"מ סי' ער"ב סעיף ט' ובסמ"ע שם ס"ק י"ג ובס' מחנה יהודא על החו"מ שם ובאו"ח סי' רס"ו סוף סעי' ט' ובמ"א ובמחה"ש שם ס"ק י"א וי"ב עי"ש ועי' בפרי הדר ענף ד' פרח ד' ועי' בס' דברים אחדים (מהגאון חיד"א ז"ל) דרוש י"ח:
ס יבא לידי חלדה. כ' בשמ"ח שם דאם באו הנוצות על הסכין בשעת שחיטה אסור אף בדיעבד עי"ש ועי' בד"ק סק"ח שכ' דאפי' אירע זאת בשחיטת מיעוט בתרא אין להקל ומ"מ צידד שם להקל בצירוף ספיקות כגון בספק אם עלתה הנוצה ע"ג הסכין או אולי לאחר שחיטת הסימנים עי"ש ועי' בגה"ק אות ו' מ"ש ע"ד הד"ק בזה ועי' עוד בד"ק להלן ס"ק י"א (ובמנח"י בביאורים ס"ק מ"ז):
סא לידי חלדה. עד"ק סק"ט שכ' דברוחב הסכין אין בו סגנון חלדה ומש"ה כ' דכשצואר העוף זקוף ושוחט מן הצד ויש למעלה מן הסכין נוצות אך אינם נוגעים ע"ג הסכין וכו' רק הם על רוחב הסכין אם הסכין אינו בשיפוע כלל אין בזה סגנון חלדה אך כשהסכין בשיפוע והנוצות שע"ג רוחב הסכין הם כנגד חוד הסכין מצד השיפוע אולי יש חשש ובפרט מצד המכוון נגד מקום השחיטה וצל"ע עכ"ד וכ"כ בס"ק י"א בריש הס"ק אך בסוף הס"ק שם מצדד להקל דאולי הוא חומרא יתירה להחמיר כשאינן נוגעים ע"ג הסכין אפי' כשהסכין הוא בשיפוע עי"ש (וע"ל ס"ק נ"ב מ"ש מזה):
סעיף ט
סב צריך ליזהר. כ' בפרישה שלשון זה אינו מדוקדק שאמר ושוחט ומתכסה משמע שכך רגילין לעשות ששוחטין באופן שודאי מתכסה ומאי אמר שצריך ליזהר במה יהא נזהר אלא דר"ל כשהוא שוחט בראש הסכין עצמו ר"ל בשליש הראשונה של הסכין לצד החוד רוב פעמים הוא מתכסה לגמרי ואסור משום חלדה לכך אמר דצריך ליזהר הנוהגין לשחוט בראש הסכין שיכוונו שמקום הסכין ששוחטין בו יהא מגולה וזה מותר אף כשראשו ועוקצו של סכין הוא מכוסה וכזה נוהגין לעשות אלא שצריכין ליזהר שלא יבא לידי מכשול בקלות כיון שגם מקום השחיטה הוא בחלק ראש הסכין אבל כששוחט באמצע הסכין א"צ ליזהר דודאי מקום השחיטה מגולה עכ"ד ועי' בהגהות מהרל"ח שם:
סג ומתכסה מהעור. וה"ז פסולה מספק. ש"ע מהרש"ז זצ"ל ס"ק ט"ו: (סד) מהעור. כ' בשמ"ח סעיף י"ג ותב"ש ס"ק י"ד וז"ל צריך ליזהר ליטול החבל מצואר הבהמה שלא יבא קצת ממנו נגד הסכין במקום שחיטה ויש לאסור אפי' אם חוט השערה ממנו כסה קצת מהסכין במקום שחיטה ולכן יש ליזהר כשצריך לכרוך מטלית על הסכין כמבואר סי' ו' שלא יהיה כרוך צד העב דהסכין יותר מצד החוד דשמא ישחוט בהחוד במקום שכנגדו כרוך למעלה וכיון דאינו מהסכין הו"ל כיסוי עכ"ל. ועי' מנהז"ב כלל י"ז בעשרון ס"ק א' שהאריך והעלה דמ"ש השמ"ח שהסכין שכנגדו צ"ל מגולה לא אתי לאפוקי רק הקצוות הבולטות באורך הסכין מזה ומזה אבל לא בצדדי הרוחב עי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק מ"ה מ"ש מהד"ק ס"ק ה') ועי' בדעת תורה סק"ו מה שהאריך בענין זה והעלה דאף שכרוך צד העב, של הסכין יותר מצד החוד יש להקל בדיעבד עי"ש (וע"ל ס"ק ס"ז):
סה לחוש. עש"ך ושפ"ד סק"ט שכ' מהיש"ש דמ"מ אם במזיד מכוין לעשות נקב בעור באופן שיכוסה ראש הסכין מהעור אף שלא כנגד הסי' יש לקנסו ולאסור שחיטתו זאת אף בדיעבד עי"ש:
סו ויש לחוש לדבריו. עתב"ש ס"ק ט"ו שמתרץ הא דלעיל סי' ו' סעיף א' בהגה וסי' י"ח סעי' י' דכורכין מטלית על מקום הפגימה ושוחטין בו לכתחלה הא לפי דברי המחבר כאן יש לאסור כיון שצריך שלא יהא נכסה אף כל שהוא אף שלא במקום שחיטה ועי"ש מה שתירץ בזה ומדבריו אלו משמע דאף כשיש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא שום כיסוי רק לאחר השיעור דב' צוארים של הסכין נכסה מעט ג"כ אסור להמחבר דהא לעיל סי' ו' מיירי דיש מסכין מלא צואר חוץ לצואר וכמ"ש הש"ך שם סק"ה וע"ש בשפ"ד והבן ועי' מ"ז כאן סק"ג ובד"ק ס"ק י"א באמצע ד"ה חלודת:
סעיף י:
סז להטריף כל חלדה. עד"ק ס"ק י"א שהחמיר גם כשהסכין מכוסה במעט שעוה ועי"ש במה שחוכך בעובדא שלו ששכח מעט שעוה דבוק בהצד והתיר בצירוף כמה ספיקות דכל חלדה שאינה תחת הסי' הוי בעיא דלא איפשטא ועוד כמה ספיקות וגם התחלת השעוה היה רחוק מהחוד ערך חטה וכל דשלטא עינא במקום שחיטה אין חשש וכ' דמה"ט אין חוששין השו"ב על חלודה (ראס"ט) שבצדדי הסכין משום דסמוך לחוד נזהרים משום פגם אך עכ"פ היה צריך ליזהר מחלודה שבגב הסכין וי"ל דמש"ה לא חוששין משום דהוא כקביעות קצת והוי כמו ביטלו לגבי הסכין וכן י"ל בדם שאחורי הסכין ונתייבש ואין דעתו להקפיד להסירו וכן הוא המנהג שאין חוששין לחלודות וכן בדם המתייבש לפעמים בגב ובצדדיו ויש שם רושמים קבועים אך אם דעתו להסיר הדם מסתברא דחמיר ממטלית כיון דהסרת הדם שנתייבש צ"ל בכח ובשפשוף ולכן צריך השו"ב ליזהר לקנח הסכין בין שחיטה לשחיטה כי מדובק בו הדם משחיטה של פני' ואין ללמוד זכות רק בדם של אותה השחיטה עצמה דאע"פ שמכסה צדדי השחיטה והסכין אפ"ה לא חיישינן אבל דם של שחיטה אחרת שפיר מזיק בזה כיון שצריך שהסכין והביה"ש יהיה מגולה ולא יהי' שום משהו מכוסה ועי"ש עוד בד"ה קדם מ"ש בענין זה וכ' דדוקא שעוה חמור אבל אם מכוסה הסכין במים ורוק אינו אוסר כי מצד צלילותו מתחזי שחיטתו והסכין אולם בחורף שנקרש המים והרוק חמור גם במים זכים עי"ש וקשה לפענ"ד להבין טעמו במה שמחמיר בגלוד דהרי אנחנו רואין דכשנעשה גליד ממים זכים אזי הגליד הוא צלול עד שנראה מה שתחתיו והרי בחלדה הוי עיקר הקפידא במה שהיא טמונה ומתכסה ואינו נראה (וכמ"ש במ"ז סק"ג בכוונת הט"ז עי"ש) וכיון שנראה מתוכה הסכין והביה"ש מדוע יהיה זה בכלל חלדה דהא אין הביה"ש והסכין טמון ומכוסה (ועי' באו"ח סי' ע"ו במ"א סק"ט ובלב"ש שם) וכן יש לעיין גם במה שהחמיר הד"ק כשהסכין מכוסה בשעוה דאם השעוה הוא צלול ונראה מע"ג השעוה הסכין והביה"ש אם יש לדמותו למה שכתב בבאה"ט או"ח סי' קמ"ג ס"ק ט' דבנטף שעוה על אות מס"ת אם האות נראה דרך השעוה כשר עי"ש וה"נ דכותי' אולם לפמ"ש בגט פשוט על הל' גיטין סוף סי' כ"ד דבנטף שעוה על אות מס"ת אע"פ שרואין האות דרך השעוה פסולה עי"ש ממילא בנ"ד בין בגליד בין בשעוה פסול מטעם חלדה אמנם בגוף דברי הד"ק שחוכך להחמיר בענינים אלו עי' בדעת תורה סק"ו שהרחיב הדיבור בזה וכ' דכל מה שחוכך הד"ק להחמיר בין בשעוה הדבוק לסכין ובין בחלדה ובין בדם שנתייבש ודעתו להסירו וכן במה שנפל דם הרבה על הסכין בשעת שחיטה ובין בנפל רוק או מים בחורף על הסכין ונקרש מעט ע"י הקור כל זה הוא חומרא יתירה דאין בזה חשש כלל כיון שהם הולכים ובאים עם הסכין בהליכתו והבאתי ואין זה בגדר חלדה כלל והביא ראיה לזה עי"ש באריכות (סח) כל חלדה. דע דכל הדינים שכתבתי לעיל סי' כ"ג לענין מנהג המקומות בשהיי' משהו שייכים ג"כ לענין חלדה עבשמ"ח סעי' י"א ותב"ש ס"ק י"ב ובמנהז"ב כלל י"ז בקומץ סעיף ג' ועשרון סק"ד (וע"ל ס"ק ע"ט):
סט בין במיעוט קמא. עתב"ש לעיל סי' כ"ג ס"ק ט' ועבשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ט' אות ה' מה שפלפל בזה:
ע בין בקנה. ואם תפס הקנה לבדו בידו והחליד במיעוט קמא בקנה דינו כמש"ל (ס"ק מ"ד) לענין דרסה שדרסה וחלדה דין א' להם לענין זה עש"ך ושפ"ד ס"ק י"ג ובס"ק י"ח ובד"ק ס"ק ח' ובש"ע התניא ס"ק י"ז וס"ק כ"ה ובמנח"י בביאורים ס"ק ל"ח:
סעיף יא:
עא אם החליד. כל הדינים שבסעיף זה הם ספק נבילה דהוי איבעיא דלא איפשטא. ש"ך ושפ"ד ס"ק י' עיי"ש:
עב ממטה למעלה. עי' בהגהת יד אברהם בסעיף שלפ"ז מ"ש בזה: (עג) וכן אם שחט מיעוט. ר"ל תחת העור. ט"ז סק"ו ובביאור הגר"א ס"ק י"ב:
עד ה"ז פסולה. עבאה"ט מ"ש דבקנה לא נאסר במיעוט קמא עשפ"ד ס"ק י"ג שכ' דבתפס הקנה לבדו בידו יש להתיר בזה בהפ"מ (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ע'). ומ"ש הבאה"ט דדוקא נקיט בהמה אבל עוף וכו' עשפ"ד ס"ק י"ב שכ' דהש"ך לא כ' זאת רק להמחבר אבל לדידן אף בעוף פסול עיי"ש: סעיף יב:
עה השוחט בקנה. כ' בד"ק ס"ק י"ב וז"ל לפעמים ע"י הורדת הקנה אף כשאינו שחוט צריך להבחין כששוחט אז אם אינו הגרמה כי ע"י הורדת הקנה החיטי הם לפעמים בהשיפוי כובע עכ"ל ועיי"ש עוד לעיל סוף סי' א' בדיני תשלומי השו"ב:
עו במקום שאינו ראוי לשחיטה. ע"ל סי' כ' דשם מבואר איזה נקרא מקום השחיטה ואיזהו מקומן: של זבחים בין מלמעלה בין מלמטה:
עז רוב חלל הקנה. ולא סגי ברוב עוביו דקיי"ל דלא נפיק חיותא ברוב עביו. שנות חיים ס"ק ט"ו:
עח והמנהג להטריף. כ' בשמ"ח סעיף י"ד ותב"ש ס"ק י"ז דמנהג מדינתנו אלו להטריף בין במיעוט קמא ובין במיעוט בתרא וכ"ש באמצע בין בקנה ובין בושט ואין לשנות ודינו כמו בדרסה וכו' רק דבהא חמור הגרמה מדרסה דבדרסה מקילין התם בהפ"מ בין במדינות אלו ובין בשאר מדינות אי תפס הקנה לבדו בידו ודרס במיעוט קמא ובהגרמה דוקא אי אחר שהגרים שחט רוב הסי' במקומו דהוי רובא בשחיטה אז יש להקל בהפ"מ וכו' אבל אם הוסיף על המיעוט שהגרים והשלים לרוב סי' ופסק מלשחוט הוי טריפה מדינא דמה שהגרים אינו מצטרף כמו חצי הקנה פגום דהתם במקום שחיטה והכא לאו מקום שחיטה עכ"ד ועי' מנהז"ב כלל י"ח בקומץ סעיף א' ועשרון ס"ק ב' מה שהאריך בענין זה והעלה לדינא דאין להכשיר בהפ"מ בתפס הקנה לבדו באופן שהכשיר התב"ש רק כשהגרים ושחט מיעוטו בקנה למעלה לצד הראש והניח אותו המקום ושחט במקום הראוי לשחוט כל הקנה דוקא בלי שיור כלל ואז אפי' בעוף יש להכשיר:
עט בין בדרסה בין בהגרמה. עמ"ז סק"ז שכ' דמ"מ יש הבדל דבשהיי' דרסה חלדה יש חשש דררא דאורייתא וכו' ולפירוש הרשב"א עכ"פ מדרבנן משא"כ בהגרמה דלא הוי רק מצד מנהג לחוד עי"ש. ועי' בש"ע הוא ס"ק כ"ג ועשפ"ד סוף ס"ק כ' שהניח בצ"ע בהגרמה דמיעוט בתרא אם נטרפה לדידן מדינא או מחמת מנהג ונ"מ לענין תערובות וס"ס עיי"ש ועי' במ"ז סק"ז מ"ש עוד מזה ועי' בפרי תואר בדינים היוצאים אות ג':
פ במיעוט בתרא. עי' בתורת יקותיאל לעיל סי' כ"ג ס"ק ג' ולדבריו אם לא נתכוין לשחוט מיעוט בתרא יש לצדד להקל בזה בצירוף עוד צדדים עיי"ש והביאו בדעת תורה כאן סק"י ועי' בדבריו לעיל סי' כ"ג ס"ק כ"ג מה שהאריך בדברי התורת יקותיאל בזה:. (פא) בין בושט. עי' בס' אשל אברהם (מהגאון ר' אברהם ברודא ז"ל) בחולין סי' ט"ו אות ח':
סעיף יג
פב בתחלת. צ"ל בתחלה בה"א ש"ע התניא ועי' בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' רנ"ג מ"ש בדינים אלו באורך:
פג וחזר והגריס עש"ך ס"ק ט"ז וי"ז ועי' שפ"ד שם שכ' דה"ה הגרים שליש ושחט שליש ופסק מלשחוט פסול והא דנקיט וחזר והגרים לרבותא אף דפסק כל הקנה מ"מ כיון שלא נפסק במקום שחיטה פסול ועיי"ש במה שפלפל בהגרים שליש ושחט שליש ושהה והשלים השחיטה אי הוי נבילה דאורייתא וסיים וז"ל שוב ראיתי שטריפה הוי כה"ג ולא נבילה וכו' עכ"ל:
פד ה"ז פסולה. עי' שפ"ד ס"ק י"ח שכ' וז"ל ראוי שתדע שכל זה הוא שהגרים והלך באלכסון למקום שחיטה אבל הגרים מתחלה והניח זה המקום ואח"כ התחיל מחדש במקום שחיטה והחליד שליש א' ושחט שליש ב' בקנה והניח כשר מידי דהוה אחצי קנה פגום דמה שחתך למעלה בהגרמה אין ענינו לכאן כלל ואף לדידן יש נפקותא בכל אלה עכ"ל:
פה דרס או החליד וכו'. עי' שפ"ד סי' כ"ו סק"א בד"ה ודע שכ' וז"ל ודע שיש להסתפק היכא דשחט סי' א' בבהמה כולו ואח"כ דרס והחליד באותו סי' החיתוך במקום אחר מהו לפי' הריב"ש סי' קפ"ז דאם החליד במיעוט בתרא דקמא פסולה לפי שזקוק לשחוט עוד ה"ה אם החליד בסי' החתך במקום אחר א"ד לא פסולה כה"ג ונ"מ לדידן בשנים אוחזין ובלא שהה דאז משכחת להאי דינא גם לדידן עיי"ש:
פו ה"ו פסולה. עבאה"ט ועשמ"ח סעיף ט"ו שכ' וז"ל במדינות דלא נהגו בחומרות שבמדינות אלו נ"ל דיש לאסור בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ובין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש אפי' בהפ"מ ואם הגרים שליש ושחט שני שלישים בין שאותו חתך שהגרים גמר שחיטת הב' שלישים שממקום הגרמה ירד למקום שחיטה ובין הניח מקום שהגרים ושחט במקום אחר במקום שחיטה הב' שלישים אין להכשיר כ"א בהפ"מ אבל אם שחט רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה והגרים במיעוט בתרא יש להכשיר בדיעבד אפי' שלא בהפ"מ עכ"ד ועיי"ש בתב"ש ס"ק י"ח וי"ט:
סעיף יד
פז ה"ו פסולה עי' ש"ך ס"ק י"ט וס"ק כ' שכ' דהוי ודאי פסולה ועשפ"ד ס"ק י"ט שכ' דלא הוי נבילה רק טריפה דזה הכלל כל שלא במקום שחיטה הוי טריפה ולא נבילה עכ"ל ועיי"ש עוד בס"ק כ' מ"ש לענין אם שחט הקנה תחלה ולאחר רוב הגרים למעלה והניח בצ"ע עיי"ש באורך:
פח והמנהג ע"ל סי' כ' ושם נתבאר יתר דיני הגרמה:
סעיף טו
פט עיקור כיצד. עט"ז סק"ט מ"ש לחלק בין עיקור לשמוטה ועשמ"ח סעיף י"ז ותב"ש ס"ק כ"א שהעלה דאין חילוק ביניהם דעיקור היינו שמוטה ואין נ"מ לדינא כלל בין עיקור לשמוטה עיי"ש ועי' בתורת יקותיאל מ"ש בזה באורך ועי' מנהז"ב כלל י"ט בעשרון סק"א מה שהאריך בזה והביא דעת האחרונים שחולקים על השמ"ח בזה וכ' שיש חילוק בין עיקור לשמוטה ויש נ"מ גדולה לדינא ביניהם עיי"ש:
צ כיצד. עד"ק לעיל סוף סי' א' בדיני תשלומי השו"ב בד"ה גם שכ' בדבר שמוטה השכיח בתרנגולים יכול השו"ב ליזהר שלא יבא לידו כי בעת שתופס הסימנים אין לו להוריד הקנה ומקודם תפיסה יכול להעמיד הקנה במקומו וע"כ כשקלקל השו"ב בזה אם הוא שוחט בשכר צריך לשלם עיי"ש:
צא כגון שנעקר הקנה. ואם שחט בסכין פגום הוי ג"כ בכלל עיקור וכ"ש אם עקר קצת הסי' בידים או נעקר מאליו. שמ"ח סעיף י"ז. ועי' בתב"ש שם ס"ק כ' ושפ"ד ס"ק כ"ג:
צב שנעקר הקנה בין ע"י מעשה בין מאליו. שמ"ח שם:
צג או הושט. עבשו"ת זקן אהרן סי' ח' וסי' ט':
צד מהלחי ומהבשר. עבאה"ט ועשמ"ח סעיף י"ח שכ' דכיון שיש מחלוקת גדולה בין רבותינו ז"ל ולהיות שהוא איסור דאורייתא יש לחוש ולאסור אם נפרד רוב תורבץ הושט מהבשר שבינו ובין הלחי בין שנשאר המיעוט מדולדל כאן מעט וכאן מעט שניכר שנעשה בכח ובין שנשאר המיעוט במקום א' שנעשה בנחת ואפי' מאליו וכן אם נפרד הבשר שעל התורבץ כולו מהלחי או רובו ונשאר המיעוט מדולדל בב' וג' מקומות שניכר שנעשה בכח וסופו ליפסק הכל וכן יש לאסור בקנה שנפרד מהבשר שבינו ובין הלחי או הבשר שעליו נפרד מהלחי הכל כמו בושט וכן סימנים שנפרדו זה מזה ברוב אורכן או ברוב אורך מקום שחיטתן ואם נפרד אפי' א' מהם ממקום חיבורו באורך הצואר ברוב אורכו או ברוב מקום שחיטתו ואפי' רק נקלף סביב התורבץ רוב מקום חיבורו בצואר כל זה יש לאסור בין נעשה בשעת שחיטה בין נעשה קודם שחיטה ונשחט אח"כ יש ליתן עליו חומרי נבילות וחומרי טריפות עיי"ש והביאו במ"ז סק"ח (ועי' לקמן סי' ל"ג ס"ק ה'):
צה ונשמט ואעפ"י שהקרום מחובר עדיין במקום חיבורו בלתי רק שנתקלף הסי' מקרומו וירד למטה הו"ל עיקור שהקרום שנשאר מחובר דלדול הוא ואינו מחובר. ש"ע התניא ס"ק ל"ג:
צו קודם גמר שחיטה. ואפי' נשמט א' מהם קודם גמר שחיטת השני דהיינו קודם שחיטת רוב שנים בבהמה אע"פ שהסי' שנשמט נשחט פסולה. ש"ע התניא ס"ק ל"ד:
צז נשמט א' מהם. עבאה"ט דבעינן שיהיו שניהם ראויים לשחיטה ועשפ"ד ס"ק כ"ב שכן הוא מהללמ"מ עי"ש והנה נסתפקתי היכא דסי' א' אינו ראוי לשחיטה ע"י פסול דרבנן אם נקרא מן התורה ראוי לשחיטה או דלמא כיון שמ"מ אינו ראוי מדרבנן שחיטתו פסולה אף מה"ת דהוי אינו ראוי לשחיטה וכעין ספק זה נסתפק המשנה למלך פרק ז' מה' תרומות הלכה א' ועיי"ש ועי' פרמ"ג באו"ח בפתיחה הכוללת חלק ד' אות י"א ובשער המלך פרק ח' מה' לולב הלכה י' באריכות בענין זה דאינו ראוי מדרבנן אי מקרי ראוי מדאורייתא אמנם לפי דברי המלא הרועים בערך איסור דרבנן וכו' נראה דבנ"ד היכא שאין סי' אחד ראוי מדרבנן לשחוט הוי מה"ת ראוי שכ' שם באות א' לחלק בהא דאינו ראוי מדרבנן אי מקרי אינו ראוי גם מה"ת שיש חילוק בין אם הקפידה התורה על עבירה ועון אזי אפילו עבירה דרבנן הוי עבירה מה"ת אבל היכא דהקפידה תורה על ראוי אז כשאינו ראוי מדרבנן מקרי ראוי מה"ת עי"ש וא"כ ממילא דבנ"ד כיון דהקפידה התורה על ראוי ע"כ לא מיפסל מה"ת אלא דוקא כשאינו ראוי מה"ת אבל אם אינו ראוי רק מדרבנן מקרי ראוי מה"ת ועיי"ש עוד במלא הרועים באות ב' ותלמוד ג"כ משם לנ"ד ואכ"מ:
צח שחיטתו פסולה. ונבילה היא מדאורייתא.. שמ"ח סעיף י"ז: (צט) ואנו נוהגין. עפת"ש מ"ש מהגבעת שאול לאסור אפי' בתפס הקנה לבדו ועי' בנימוקי הגרי"ב בהגהות רמ"א כאן שרוצה להכשיר בתפס הקנה לבדו ונעקר המיעוט האחרון והשיג על הגאון גבעת שאול עיי"ש ועי' בס' שאול בן הלוי על היו"ד בחידושיו לסי' זה שהשיב על כל דברי הגרי"ב והעלה דהעיקר כדעת הגבעת שאול להחמיר בזה עיי"ש ועשמ"ח סעיף כ' שכ' דבמקום הפ"מ יש להכשיר בדיעבד אם תפס הקנה לבדו בגוונא דליכא למיחש לושט ועקר בידו מיעוט קמא דקנה ושחטו כן או אפי' שחטו בסכין פגום ועי"ש בתב"ש סוף ס"ק כ"ט ובסי' כ"ג סק"ט עיי"ש ועי' בש"ע התניא ס"ק ל"ח שכ' דמ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו ולא יאכל מזה עי"ש. (ק) נוהגין להטריף כל עיקור. עי' ש"ך ס"ק כ"ג ועי' בש"ע התניא ס"ק ל"ו שפי' דבריו בזה דר"ל שאנו נוהגין דלא כדעת המחבר דלדעת המחבר אם שחט א' בעוף או רובו ואח"כ נשמט הב' ואפי' אם שחט גם הסי' הב' אחר שנשמט כיון שנשמט אחר שחיטת רוב סי' א' בעוף שהכשרו בסי' א' שחיטתו כשרה ואנו נוהגין להטריף כל עיקור שנשחט אחר שנעקר אפי' לא נשחט אלא מיעוט בתרא אחר שנעקר כל הסי' במקום חיבורו אחר שחיטת רובו בין בקנה ובין בושט ואפי' בעוף אם נעקר כל הושט ממקום חיבורו אחר שחיטת רוב ואח"כ גמר שחיטתו שנמצא ששחט מיעוט בתרא דושט בעיקור סי' נוהגין להטריף וכו' וכ"ש במיעוט קמא שנשחט בעיקור כל הסי' ממקום חיבורו שנמצאת שחיטת כל הסי' הוא בעיקור וכו' עי"ש באריכות:
קא כל עיקור. בין נעשה קודם שחיטה ונשחט אח"כ בין נעשה בשעת שחיטה. שמ"ח שם ותב"ש ס"ק כ"ד עי"ש:
קב עיקור. וגם בעיקור דסכין פגום נוהגין להחמיר ולאסור בכל מקום שמ"ח סעיף כ' ותב"ש ס"ק כ"ט ועי' בש"ע התניא שם באורך מזה: (קג) במיעוט קמא. עי' ש"ע התניא שם שכ' דאף בעוף שהכשרו בסי' א' אם לאחר ששחט רוב הקנה נעקר המיעוט מחיבורו בלחי ואח"כ שחט להמיעוט פסול אבל אם שחט הרוב ועקר הנשאר בידו או עקרן מחוברין ולא שחט אח"כ כלל כיון דלאו דרך שחיטה היא יש להכשיר בהפ"מ עי"ש:
קד במיעוט בתרא. עד"ק ס"ק י"ד שכ' דאם לא נודע שנקרע המיעוט במ"ב אין לחוש בסתם דיש לתלות שכשקרע הוורידין להוציא דם נקרע משהו מהסי' וכן במשך הושט לראות אם נשחט כולו ויש ספק קרע במיעוט בתרא אין להחמיר אף שלא בהפ"מ עיי"ש:
קה בין בקנה. עד"ק סי' י"ח סוף סק"י שכ' דאין שום צד קולא בקנה מצד מיעוט קמא דידי' דעיקור שליש ושחט שליש כיון שהשלמת הרוב הוא ע"י הצטרפות עיקור ע"כ אף בקנה טריפה ואינו דומה להגריס שליש ושחט שליש וכו' שאין שם מקום שחיטה עי"ש ועי' במנח"י בלק"י כאן ס"ק ק"ו שהביא דבריו וכ' ומפלפל עליו שדבריו צ"ע עיי"ש:
קו בקנה. עי' ש"ס חולין דף ל"ב דמבואר שם דאף דקיי"ל דפסיקת הגרגרת ברובו מ"מ זה דוקא שלא בשעת שחיטה אבל בשעת שחיטה בכל שהוא פוסל משום עיקור ועיי"ש בפירש"י והנה בתורת יקותיאל סק"ו בדינים היוצאים אות ד' ה' ולקמן סי' כ"ו סק"א העלה לדינא דאין חילוק בפסיקת הגרגרת בין בשעת שחיטה לשלא בשעת שחיטה דבכ"מ אין פוסל אלא ברובו עיי"ש אבל כל הפוסקים לא ס"ל כוותיה ואסרו פסיקת הגרגרת בשעת שחיטה אפי' במשהו מטעם עיקור ועי' במנהז"ב כלל י"ט בעשרון וקומץ סעיף ו': (קז) ודוקא. עט"ז ס"ק י"א ובש"ך ס"ק כ"ג ובנקה"כ ובפר"ח ועשמ"ח סעיף י"ט ותב"ש ס"ק כ"ג שהעלה לדינא כהט"ז ודלא כהב"ח והש"ך ועיי"ש בפרמ"ג מ"ש במ"ז ושפ"ד שם ועי' בתורת יקותיאל סק"ו באריכות גדול מזה אמנם בחכמת אדם כלל ז' סעיף י"ד פסק לדינא כהש"ך וכ"כ בבית אברהם בש"ז ס"ק כ"ט ובס' זבחי רצון סי' ח' בתמידין סק"ו ובס' מורה לזובחים בתוספות הלכה סי' ד' אות כ' דנוהגין להחמיר כהש"ך ודלא כהט"ז עי"ש וכ"כ במנהז"ב כלל י"ט בקומץ סעיף ג' ועשרון סק"א וס"ק ו' לדינא דאם נעשה בשעת שחיטה עצמה מנהגינו לאסור בכ"מ אפילו במשהו ועי"ש עוד בקומץ סעיף ה' ועשרון סק"ט שכ' דלפי מנהגינו לאסור כל עיקור כל שהוא בשעת שחיטה אם הרגיש בשעת שחיטה ממש שנעקר מעט ע"י נדנוד הבעה"ח או מגודל מתיחת הסי' שמתחן יותר מדאי והעד לזה ששמע קול כעין קול שקורין קנא"ק בל"א שזה מורה על עיקור כ"ש מחיבורן שבלחי יש להטריף שאין לזה שום בדיקה ועיי"ש עוד להלן כלל כ' בקומץ סעיף ג' מזה אך במנח"י בלק"י ס"ק פ"ד השיג על המנהז"ב בזה וכ' דבדיעבד יש לצדד להקל די"ל דהוי ס"ס שמא לא נשמט כלל ומה ששמע הקול י"ל שהוא כעין הקול שנשמע כשאדם מפרק אצבעותיו שקורין אוי"ס קנאקי"ן כן נפסקו הקנים שבפנים זה מזה ונתפשטו וגם י"ל שהקול היא משבירת הקנים שבגרגרת שאין לאסור בדיעבד ועי"ש עוד שכ' כמה סניפים להתירא בזה באורך:
קח שנשחט. עתב"ש סי' כ"א סק"ז שכ' דכשנכנס בסכינו לבין הטבעות קצת יכול לנטות קצת:
בלי עיקור אך בשמ"ח שם כ' שלא יעשה כן לכתחלה שאפשר לבא לידי מכשול עיי"ש ועמ"ז סי' כ"א סק"ג ובשפ"ד שם סק"ד ועד"ק ס"ק י"ג שנראה מדבריו דאף לכתחלה יכול להטות הסכין כאשר בא בסכינו על הטבעת הקשה עיי"ש ועי' בס' בית אברהם בא"ז ס"ק כ"ט שכ' להדיא דלפעמים יארע שאף אם תופס הסי' בידו לא יוכל הסכין לחתוך כשהוא פוגע בטבעת קשה והעצה לזה כשיראה שפגע להטבעת אזי תיכף ומיד יטה הסכין על הצד מעט ועי"כ יורד הסכין מהר מהטבעת לבין הטבעתיים וחותך עי"ש ועי' מנהז"ב כלל י"ג בקומץ סעיף ז' ועשרון סק"ז וח' מה שהאריך בענין זה והעלה לדינא דשפיר למיעבד הכי לפעמים אף לכתחלה לעקם סכינו קצת בעת השחיטה כגון באווזא ובר אווזא בבא הסכין על הטבעת הקשה שלהן ומותר אף לכתחלה לעקם הסכין קצת ולשחוט כך בהטייתו זאת בשיפוע לירד בסכינו בין העורות המחברים בין הטבעות שבקנה ויתר מכן כ' שם דאף לעקם קצת סכינו בתנועה קלה לכאן ולכאן שירד לבין הטבעות ג"כ מותר כשלא הגביה סכינו ולא שהה אף כל שהוא אבל לאחר שירד לעומק הטבעת עצמו קצת אז איסור גמור הוא לעקם הסכין אפי' במקצת דודאי יעשה עיקור כ"ש בהסי' וכו' וגם מגודל קישוי הטבעת לחתכו דרך רחבו שלא כדרכו בע"כ צריך לשהות מעט וכל הנוהג כן מאכיל נבילות לישראל וכ"ז דוקא בשוחט ובא על הטבעת עצמו אבל בהתחיל תיכף בין הטבעות דדבר רך הוא אף מתחלה אסור לעקם הסכין לכאן ולכאן ומ"מ בדיעבד אין לפסול בזה כל שיודע שהי' בתנועה קלה ולא עקר ולא שהה כלל וסיים כן נ"ל בענין זה להלכה ולא למעשה עכ"ל (ועי' מזה במנח"י סי' כ"א בביאורים ס"ק ל"ד ולק"י ס"ק ל"ב וס"ק ל"ד ובדברינו שם ס"ק ל' וע"ל סי' כ"ג ס"ק ל"ז ובסי' זה להלן ס"ק קכ"ה) (קט) אבל בחייו כשר. עש"ך ס"ק כ"ד ועשפ"ד שהניח להש"ך בצ"ע (ועי' בדברינו להלן סי' כ"ה סק"ב) ועמ"ש בזה בלב ארי' על חולין דף ט' ע"א בד"ה כלהו תנינהו עיי"ש:
קי שאין שחיטה מועלת בו עשמ"ח סעיף כ' שכ' דבשחט הרוב ועקר הנשאר ביד או עקרו מחיבורו ולא שחט אח"כ כלל יש להכשיר בהפ"מ דוקא ולכתחלה לא יעשה כן לעקור במיעוט בתרא בעודו חי ואם נעקרו כה"ג מעצמן פשיטא דכשר אפי' בלא הפ"מ עי"ש ועי' מנהז"ב שם בעשרון כלל י"ט סק"ח: (קיא) לענין הלב או ביצים עבאה"ט סוף ס"ק י"ד ופת"ש סק"ה ועי' בס' תפארת למשה מ"ש בזה על דברי הש"ך ס"ק כ"ג והניח בצ"ע לדינא ועשמ"ח סעיף י"ח ותב"ש ס"ק כ"ה וכ"ו מה שהאריך בענין זה והעלה שיש להחמיר לכל צד ובין שנעשה בשעת שחיטה ובין שנעשה קודם שחיטה ונשחט אח"כ יש ליתן עליו חומרי נבילות וחומרי טריפות ואסורים הביצים וחלב שלהם אפי' חי יב"ח עיי"ש ועי' בש"ע התניא ס"ק ל"ח שהביא דברי הפר"ח והתב"ש והעלה לדינא דמ"מ במקום הפ"מ אין להחמיר בזה לאחרים נגד הרמ"א ושאר אחרונים אלא דכל בעל נפש יחמיר לעצמו עיי"ש ועי' במ"ז סק"ח שהביא דברי התב"ש לדינא וסיים דמ"ש השמ"ח דנותנין עליו חומרי נבילות וטריפות ר"ל דלענין או"ב וה"ה לענין כיסוי הדם הוי ספק טריפה ומכסה בלא ברכה וכו' עכ"ל ודבריו תמוהין מאד דמה חילוק יש בין נבילה לטריפה דהא בין נבילה ובין טריפה פטור מלכסות כמש"ל סי', כ"ח סעיף י"ז (וע"ל סי' כ"ח ס"ק קמ"ד). ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה והעלה דמ"מ אם חזר ונתרפא יש להקל עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"א שהניחו בצ"ע בזה עיי"ש:
סעיף טז:
קיב כשנעקר כולו. עבאה"ט ועתב"ש ס"ק כ"ב מ"ש בזה ועי' בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' רל"ט מ"ש בזה ועי' בש"ע התניא ס"ק ל"ב שכ' דבהפ"מ יש להקל בזה ועי"ש עוד בס"ק ל"ו מ"ש עוד מזה וכ' דאם חתך המיעוט סימנים במגל שכולו פגום יש להקל בהפ"מ גם לדידן עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"ב מ"ש בזה וכ' דבעוף כיון דדעת הרבה פוסקים דכל דין עיקור סימנים בעוף הוי ספיקא דפלוגתא א"כ יש לצרף דעתם לענין זה להקל כשלא נעקר כולו בעוף בהפ"מ על"פ עיי"ש:
סעיף יז:
קיג ואין ידוע. וה"ה אם נמצא הסי' השחוט שמוט ואין ידוע אם קודם גמר השחיטה נשמט או לאחר גמר השחיטה. שמ"ח סעיף כ"ב:
קיד ה"ז פסולה. עבאה"ט מ"ש דפסול מספק ועפרמ"ג בפתיחה לה"ט ובשפ"ד ס"ק כ"ז שפלפל הרבה בזה ומצדד כיון דרוב סימנים אינם שמוטים אלא דאנו אוסרים משום סמוך מיעוטא לחזקה הוי רק ספק נבילה ומדרבנן עיי"ש ועי' ברביד הזהב ס"ק י"א שהשיג עליו בזה וכ' דהוי ספק דאורייתא עיי"ש ועי' בדברי שאול ויוסף דעת בסי' זה שנשאל ממורה א' שמצא שמוטה ונשחטו ב' סי' ברובן וספק שמא היה השמוטה לאחר שחיטת ב' סי' ורצה המורה להתיר מכח ס"ס שמא לאחר שחיטת רוב ב' סי' ושמא עכ"פ לאחר רוב סי' א' וכ' שכן מצא בס' ערך לחם למהריק"ש והוא ז"ל השיב לאסור דאין זה ס"ס כיון שאינו מתהפך עיי"ש וכ"כ בדעת תורה ס"ק י"ג עי"ש ועי' מזה בשו"ת רבינו חיים כהן ראפיפורט חיו"ד סי' ג' באורך ועי' עוד בדעת תורה בס"ק שאח"ז שכ' דמ"מ אם נולד בה עיקור שהוא ספק פלוגתא דרבוותא ויש בה גם ספק זה דשמא קודם שחיטה או לאח"ש יש להקל מטעם ס"ס דספק פלוגתא דרבוותא מהני לצירוף לס' בשחיטה שיהיה. ס"ס ובפרט בצירוף דעת הפוסקים דס"ל דדין עיקור בעוף הוי ספיקא עיי"ש: (קטו) דמחמת זריקה. עשמ"ח שם ותב"ש ס"ק ל"א שכ' דאפי' אם משמשו ודחקו בכח בהסי' אחר שחיטה שאפשר להשמט אחר השחיטה ע"י המשמוש הזה אפ"ה אין תולין בו לומר שנעשה לאח"ש דכל זמן שאין בירור גמור שנעשה לאחר שחיטה אע"ג דמסתבר למיתלי לקולא לא תלינן עיי"ש ועי' מזה בס' רביד הזהב לעיל סי' י"ז בהשו"ת שבסוף הסי' שם בד"ה ולענין הלכה ועי' בדעת תורה בפתיחתו לה"ש אות ל' ול"א וכאן ס"ק ט"ו שמצדד להקל בזה בהפ"מ עכ"פ אם היה המשמוש בחוזק הרבה עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' פ"ח שנשאל בדין ראש של עוף שהי' הגרגרת חתוך לשנים וחלק הגרגרת שלצד הראש היה דבוק עם הושט כדרכו רק שהיו עקורין ממקומן בראש ולא נודע אם נעשה קודם שחיטה ושאלו להשו"ב ואמר כי הוא נזהר תמיד לבדוק ע"י תקיפת אגודל ומסתמא עשה כן אבל אינו זוכר בבירור מפני ששחט אז הרבה עופות וכ' דאף שהט"ז כ' בסי' ס"ט ס"ק כ"ד דסרכי' נקיט ואתא מ"מ י"ל דדוקא התם שכבר עשתה מעשה הבישול שאח"כ אבל כאן דלא עשה שום מעשה אח"כ י"ל דחיישינן לשכחה וגם לא שייך חזקה שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן דהא בדיעבד כשר אף שלא תקף אגודל ובפרט דאיכא ריעותא לפניך לכן העוף אסור עיי"ש ועי' בדעת תורה בסי' שאח"ז ס"ק ד' שהביא ראיות לדבריו בזה וסיים שיפה הורה לאסור העוף אם לא שמשמשו בה לאח"ש בחוזק הרבה שאפשר לתלות בו לאח"ש שנעשה אז יש להקל עיי"ש:
קטז נשמט. עשפ"ד ס"ק כ"ח שכ' דאין סברא לחלק בין נשמט הושט או הקנה ע"י הזריקה לתלות בקנה שנשמט לאח"ש ע"י הזריקה יותר מבושט ולא דמי למ"ש בש"ך סי' כ"ה ס"ק ד' עיי"ש:
קיז לומר שלא הי' שמוט. עשמ"ח שם שכ' דגם השוחט אינו נאמן לומר הרגשתי בשעת שחיטה שלא היה שמוטה שא"א לעמוד ע"ז אא"כ אומר בדקתי אחר שחיטה ומצאתי שלא היה שמוט שאז נאמן אפי' יחידי כמו שנאמן על השחיטה: עכ"ל. ועי' מזה במנהז"ב בעשרון שם ס"ק י"ד:
קיח בשעת שחיטה. עבאה"ט ועשמ"ח שם שכ' לדינא דאף אם אומר השוחט שראה לאח"ש שינוי שנתהפך הסי' ובא לכאן מקום העיקור לא מהני דשמא כבר היה שמוט וע"י הפירכוס בא לכאן אא"כ אומר השו"ב בדקתי בתקיפת אגודל לאח"ש (כמש"ל סי' כ"ה) ולא היה שמוט דאז נאמן עיי"ש ועי' מזה בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' פ"ח באורך:
סעיף יח
קיט פסולה הראשונה. עבאה"ט מ"ש בשם המהרש"ל ועמ"ז ס"ק ט"ו שתמה על הט"ז מה הוסיף בדברי המהרש"ל בזה דהא המחבר בעצמו אומר בפירוש כן דהאידנא אפי' לא תפס [לא[ מהני בדיקה עיי"ש ועי' בשנות חיים ס"ק ל"ז מ"ש בביאור דברי הט"ז בזה דר"ל דאפי' הבדיקה שהזכיר הש"ך שיביא בהמה אחרת ויקרענה וישחוט לראות אם הראשונה מאדים יותר ג"כ לא מהני דה"א דהא דלא סמיך המחבר על הקפה להכשיר הוא רק בענין הקפה אם דומה שמא יטעה לחשוב שהוא דומה ובאמת אינו דומה אבל לא חיישינן שיטעה לומר דהראשון אדום טפי וה"א שיהא מהני ההקפה באופן זה. ולזה כ' הט"ז בשם המהרש"ל דגם בכה"ג לא מהני בדיקה עיי"ש: (קכ) אסור. עבאה"ט מ"ש להקל בתפס הסי' בידו משום ס"ס ועשמ"ח סעי' כ"ג שכ' לדינא דאף בתפס הסימנים בידו אין להכשיר ובכל גווני אסור עיי"ש ועי' בבית אברהם בש"ז ס"ק י"ז מ"ש בזה:
סעיף יט
קכא טבעת מהגרגרת. עי' בס' כרם שלמה על היו"ד בסי' זה שכ' שבא מעשה לידו שנמצא רצועה עגולה מהוושט על הסכין לאחר שחיטה והטריף דהמתירין לא אמרו להקל רק בגרגרת ולא בוושט והסכימו עמו הגאון מ' מרדכי בנעט ז"ל ועוד שני גדולי ישראל עיי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק ק' מ"ש בזה (ועי' ש"ך לקמן סי' כ"ה סק"ד ובתב"ש סי' כ"ה סק"ד ובס' תואר משה פרק ס"ח אות ב' בד"ה ובענין ובפרק ס"ט אות ב' מ"ש בדברי הש"ך בזה ודו"ק):
קכב ויש מטריפין. עי' בהשמטות הד"ק בעוף שנמצא ב' חיתוכים בקנה חתך א' הי' בשיפוע ונחתך בו טבעת א' מהקנה לב' וחתך הב' הי' ביושר בין הטבעות והטריף ואף שהשו"ב אמר שהחיתוך שבשיפוע הי' עיקר השחיטה ובין הטבעות הי' רק קרע אפ"ה א"א להקל עיי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק ק"ו שהביאו ועיי"ש מ"ש עליו בזה:
קכג מטריפין. עי' בס' תואר משה פרק ס"ז אות ד' שנשאל בעובדא שמצא השוחט על מנעלו אדוק טבעת אחת ולא נודע אם הוא מאווזא ששחט באחרונה או שהוא מאווזות הקודמות שכבר הלכו להם ואין נזכרים אצלו מי היו והאריך להתיר כל האווזות הן מה שכבר הלכו להם והן אותה האווזא ששחט באחרונה כיון שכבר יצאו הנשים באווזות שלהן בהיתר עיי"ש וכן נראה מדברי הבל"י ס"ק י"ג עיי"ש:
קכד וכן עיקר ואין לשנות. עבאה"ט מה שציין לתשו' חינוך ב"י סי' כ"ה כ"ו כ"ז כ"ח הנה בסי' כ"ה הרחיב הדיבור לענין אם נמצא מחובר הטבעת בצואר ותלוי בעור שאחורי הקנה במקום דיבוקו בצואר ואותו הטבעת התלוי הי' חתוך במקום אחר ונסתפק אם יש לדמותו לנמצא על הסכין או על הארץ או נימא כיון שמדובק עדיין בעור הקנה נראין הדברים שלא נפסק ונתפרק בכח ע"י התזה וקריעה רק דרך חתיכה ושחיטה ע"י גלגול הקנה בב' וג' מקומות דזהו גופא חומרא גדולה בנמצא על הסכין שלא נתלה במצוי ושכיח שבסכין נעשה והבו דלא להוסיף עלה לאסור אף בנשאר במקומו וכ' דלמעשה צריך תלמוד וכ' שם עוד ברם אתה צריך למידע שאם ניכר שאין הקרע מן הטבעת חלק כדרך דבר הנחתך בשחיטה רק שנשאר מן העור עובי הטבעת בגרגרת שניכר שניתז ונקרע ממקומו ודאי יש להחמיר שמא נקרע ונטרף קודם גמר הכשר שחיטתו עיי"ש:
ובסי' כ"ו כ' לענין מעשה שהי' לפניו שנמצא חצי טבעת על הסכין כחצי גורן עגולה ולא הי' בו שום פנימי רק עצם לחוד דנראה מזה שודאי ניתז ונקרע דאילו נחתך הי' בו גם עור הפנימי והביא שם בשם אביו ז"ל דיש לחלק בזה בין אם שחט בהולכה או בהבאה לחוד שאז ודאי התיז אבל היכא שהאריך הרבה בהולכות והבאות י"ל שלא התיז רק נעשה דרך חתיכה ושחיטה ובנד"ז כיון שאמר השו"ב שעשה רק הולכה א' ע"כ נכון להטריף כי גם בשו"ת עבודת הגרשוני סי' קכ"ב כ' להחמיר בכה"ג עיי"ש (ועי' בס"ק שאח"ז מ"ש בדברי העבודת הגרשוני בזה):
ובסי' כ"ז כ' במעשה באווזא שנשחט כל הקנה ובאותו חלק קנה המחובר לגוף הי' נפרד קצת כמו חלק רביע מן העיגול וחוש הראות הי' מעיד שנחתך כך בחתיכת גלגול הגרגרת שבאותו טבעת עצמו שנשחט נחתך עוד קצת להלאה לצד מטה והכל בחתיכה א' שלא הוגבה הסכין בינתיים וגם לא הי' שום דבר מפריד בין חיתוך לחיתוך אלא הכל נעשה בפעם א' דהיינו כקולף את התפוח בעגול סביב ב"פ סביבו והכשיר עפ"ד הט"ז שכ' להכשיר בנמצא על שתי צדדי הסכין עיי"ש:
ובסי' כ"ח איתא שם שאלה במצא טבעת על האפר של הכיסוי ואומר שביום העבר ראה טבעת על הכירה דיש לתלות שמשם נלקח הטבעת עם האפר והשיב דבזה לכ"ע מותר דאין זה ספק בשחיטה כלל ובסוף התשובה כ' שבא מעשה כזה לידו ולבסוף נגלה שאשה א' השליכה צפרנים על הכירה ובאו באפר והי' נראה בחוש שהי' רק חתיכת הצפורן עיי"ש ועי' בבל"י ס"ק י"ג שהביא דברי תשו' התב"י בנמצא טבעת על האפר הנזכר וכ' על דבריו ולי נראה אפי' לא ראה ביום העבר יש להתיר דכיון שיצא בהיתר מיד השוחט ע"כ כדאי הט"ז ומ"ב ופר"ח שמקילין בענין זה עיי"ש וכן ראיתי בפסקים של הגאון מ' ליב בערלין ז"ל אבד"ק קאסעל כת"י סי' שפ"א שבא עובדא כזו לידו בנמצא טבעת בתוך אפר הכיסוי שכיסה בה דם חמש אווזות והשיב שכל האווזות מותרים לכ"ע משום ס"ס עכ"ד: