דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן כג
סעיף א:
א כל טבח שא"י הלכות שחיטה. ואפי' בא מומחה אחר שחיטתו ומצאה שחוטה כהוגן וגם מצא שהסכין בדוק כהוגן אפ"ה אסור לאכול משחיטתו דשמא קלקל בשעת שחיטה באיזה מהלכות. שמ"ח סעי' א':
ב טבח שא"י הלכות שחיטה. עי' בפרי תואר סק"ב שכ' דאין לאסור בלא ידע ה"ש רק כשלא ידע דיני שהיי' ודרסה כיון דא"א לעמוד על הבירור בזה כיון דלא מינכר אח"כ אבל בלא ידע דיני חלדה ועיקור סי' והגרמה דאפשר להכיר אח"כ דבודקין ורואין שלא החליד ולא הגרים ולא נעקרו הסי' יש להתיר בדיעבד ע"י בדיקת הסכין לאח"ש אם הוא יפה כי ג' הלכות הללו ישנו בבדיקה בבהמה לאח"ש עיי"ש ועי' שפ"ד סק"א שכ' שכל זה הוא רק לענין בדיעבד אבל לכתחלה ודאי שלא ליתן קבלה עד שידע כל הדינים וכמש"ל סי' א' וגם לענין בדיעבד כ' שם דגם בלא ידע דין חלדה ג"כ אין להכשיר אפי' בדיעבד דגם זה א"א לעמוד על הבירור לאח"ש דדילמא החליד בשעת ההולכה ובהבאה חתך הנוצה וא"א להכיר כ"ז לאח"ש עיי"ש ולפמש"ל (ס"ק נ"ז) דבחתך הנוצות של עוף באמצע שחיטת הסימנים יש לאסור מטעם שהיי' א"כ י"ל דאם ידע עכ"פ דיני שהיי' סגי דהא אם יארע לו כזה בלא"ה יטריף מטעם שהיי' וצ"ע ועי' בס' דרך החיים שהפליא על הפרמ"ג במה שהחליט דעכ"פ בלא ידע דין הגרמה ועיקור כשר בדיעבד כיון דאפשר להכיר לאח"ש דמהרמב"ם משמע דאף שאפשר להכיר לאח"ש אסור שמא יטעו פ"א עיי"ש. ועי' במנהז"ב כלל ט"ו בקומץ סעיף א' ועשרון ס"ק ב' מה שהאריך בענין זה וכ' דבע"כ גם בלא ידע עיקור סי' והגרמה יש לאסור מחשש דא"א לברר לאח"ש דבעיקור יש לחוש שמא שחט בדחיפת הסכין עד שעקר כל שהוא בסי' בשעת שחיטה וזה לא ניכר לאח"ש כלל וגם בהגרמה יש לחוש שמא התחיל לשחוט במקום הגרמה ולא עשה שם רק נקב כ"ש ושוב נדחה ידו משם אל מקים השחיטה ולא שהה כלל ולא הגביה סכינו באופן שכשר מטעם שהיי' ופסולה מטעם הגרמה דשמא ניקב שם א' מהסי' במשהו דשלא במקום שחיטה אף בקנה נקיבתו במשהו ולא יהי' ניכר כ"כ מצד חוץ חתיכת המשהו הלזו אף כשיבדוק אח"ז בקנה ובוושט עיי"ש (וע"ל סי' א' סעי' א' וב' מ"ש בדינים אלו באריכות להלכה):
ג שא"י ה"ש. עי' בש"ע התניא סי' א' בקו"א ס"ק ח' שכ' דאף שהשו"ב יודע ה"ש בספרי שו"ב שלפניו ואף שכל דיני שחיטה מבוארים היטב בספרי שו"ב האחרונים מ"מ השו"ב שבזמה"ז ע"פ רוב לא הגיעו להוראה ע"כ אם אירע איזה שאלה שצריך הוראה באיזה חשש וריעותא יביא הכל לפני המורה הקבוע בעיר ע"ש (ועי' לעיל סי' י"ח סעי' י"ז):
ד יודע ה"ש. פי' שאנו יודעים בו שאינו יודע ולכך שחיטתו ספק נבילה דאילו אין אנו יודעים בו הרי קיי"ל לעיל סי' א' דבדיעבד שחיטתו כשרה. מעשה רקח הספרדי על הרמב"ם פרק ד' מהל' שחיטה הלכה א': (ה) הלכות שחיטה. כ' בשמ"ח סעי' א' ותב"ש סק"א דאין לשאול טעם ההלכות אלו דכולן הללמ"מ וגזירות המלך הם וגם כיון שיש בכל טעם מקום לטעות שיבואו להתיר היכא דלא שייך הטעם בזה ויפיק חורבא ח"ו ע"י נתינת הטעם עכ"ד וכ"כ בפרמ"ג בשפ"ד סק"ב ובסוף הפתיחה לה' שחיטה עיי"ש ועי' בכו"פ לעיל סי' י"ח סק"ה ובמנחת אהרן כאן ס"ק ב' ובס' מעשה רקח הספרדי על הרמב"ם פרק ג' מה' שחיטה הלכה ב' ובשו"ת זכרון יצחק סי' ק"ז מ"ש בענין זה (ועי' בדברינו לעיל סי' י"ח ס"ק י"ב וס"ק כ"ה וכ"ו ובסי' כ' ס"ק כ'):
ו אסור לאכול משחיטתו. ואפי' שחט בפנינו ד' או ה' פעמים שחיטה כשרה אפ"ה:
אסור לאכול ממנה והרי זו קרובה לספק נבילה והאוכל ממנה כזית מכין כו' רמב"ם ריש פרק ד' מהלכות שחיטה (ועי' לעיל סי' א' סעי' ג'): (ז) לאכול משחיטתו. היינו כששחט בינו לבין עצמו ואין אחרים עע"ג אבל כשאעע"ג הרי נתבאר לעיל סי' א' סעי' ג' שמותר אפי' לכתחלה ליתן לו לשחוט ולדעת הרמ"א שם עכ"פ בדיעבד מותר השחיטה כשאעע"ג. שורש מיעקב הראשון ריש סי' זה אות א' (וע' בדברינו לעיל סי' א' שם):
ח ואלו הן. עשמ"ח שם דכולן הללמ"מ הם ועי' פרמ"ג בפתיחה שם בשורש א' שכ' דכולהו דין תורה ממש יש להן וספיקו כודאי ואפי' חי' ועוף דאף די"א דבכל הללמ"מ הוי ספיקא להקל מ"מ זה דוקא בהללמ"מ שלא בא לפרש איזה פסוק בתורה משא"כ כאן דהללמ"מ בא לפרש מהו הזביחה האמורה בתורה דינם ממש כמפורש בתורה להדיא דהכי אגמרי' רחמנא בלאו דלא תאכל כל נבילה דכל דלא שחטה כראוי לוקה משום נבילה עיי"ש ועי' במנחת אהרן ס"ק י"ז ולקמן ריש סי' כ"ד מ"ש בענין זה וכ' ג"כ דאין נ"מ כלל במ"ש שהוא הללמ"מ דהוי כמו שמפורש להדיא בתורה ע"ש אולם מדברי התב"ש לעיל סי' ח' ס"ק א' נראה דס"ל דלא נחשב לגמרי כמפורש בתורה שכ' שם שיש נ"מ אי הא דחמשה ה"ש הם הללמ"מ ולא אתי מקרא לענין מ"ש באו"ח סי' תר"ח עיי"ש וכוונתו למ"ש הרמ"א שם בסעי' ב' דדבר שאינו מפורש להדיא בקרא אין להוכיח חבירו כשידע שלא ישמע לו דמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין עיי"ש ולפ"ז יש קילא בחמשה ה"ש מנבילה דכשרואה לחבירו שאוכל נבילה ממש צריך להוכיחו אף שלא ישמע לו אבל אם אוכל מבהמה שנשחטה רק שנפסלה מה' דברים המפסידים את השחיטה אין להוכיחו דמוטב שיהיו שוגגין וכו' ועי' ביד מלאכי חלק ג' אות שפ"ט בשם הריטב"א דאפי' למ"ד דגם בדאורייתא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' ה"מ באיסור עשה כתוספת יוהכ"פ אבל לא באיסור לאו ע"ש ועי' באו"ח סי' שס"ה סעי' ו' ובמ"א שם ס"ק י"ב ובפרמ"ג בפתיחה הכוללת לאו"ח חלק ד' אות ט' ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' נ"ז ואכ"מ:
סעיף ב:
ט שהיי' כיצד, עבאה"ט ס"ק א' ועי' במ"ז סק"ב דאין כל השהיות שוות אף לדידן דקיי"ל לאסור כל שהיי' במשהו מ"מ חילוק יש דבבהמה אם שהה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת רוב ב' הוי מה"ת נבילה ואם שהה רק מעט כגון שהגביה ידו קצת ודאי אין בו אפי' ספק איסור תורה כ"א איסור דרבנן שנוהגין להחמיר משום שא"א בקיאים בכל שהוא ואם שהה כשיעור שחיטת כל הסימנים בלי הגבהה והרבצה כלל נראה מדברי הכו"פ דהוי עכ"פ ספיקא דאורייתא אמנם בהפ"מ וצורך יש להקל אף לדידן דלא הוי רק איסור דרבנן ובעוף אפי' לא שהה רק כל שהוא י"ל דהוי ספיקא דאורייתא ונ"מ בכל זה לענין ספק אם שהה ועיי"ש עוד בס"ק ח' מ"ש בזה ועד"ק סק"א מ"ש שיש בשהיות ה' הדרגות. א' הגבהת הסכין לגמרי באמצע שחיטה זהו שהיי' לכ"ע. ב' לא הגביה הסכין רק ששהה בלא הולכה והבאה הוי ג"כ שהיי' גמורה לכ"ע. ג' הוליך והביא בלא חיתוך כל דהו דמחמרינן בזה. ד' חתך במפרקת ולא נגע בשעת החיתוך בסי' ע"י שהטה הסכין לצד דהו"ל שהיי' גמורה לכ"ע. ה' כששהה בשעת חיתוך שבמיעוט בתרא דקמא דמחמרינן בספק עיי"ש ואי"ה להלן יתבאר לפנינו פרטי הדברים לדינא בזה דבר דבור על אופניו כל א' במקומו:
י והגביה ידו. כ' בד"ק שם דכמו שיש שהיי' ע"י הגבהת הסכין כן כשמטה הסכין לצדדים שאין הסכין נוגע בהסי' יש בזה משום שהיי' גמורה ולזה יש ליזהר שלא יטה הסכין לצד באופן שיש חשש שאין נוגע בהסי' ואח"כ מחזירו ע"ג הסי' רק מתפיס שני הסי' לאמצע הצואר וישחטם שם בלי נטי' בין בבהמה ובין בעוף ובעוף צריכין ליזהר בזה יותר כיון ששיעור שהייתו מועטת אך בדיעבד כשהוא מסופק אם בנטי' לא נגע בהסי' ולא שהה הרבה מותר משום ס"ס ספק לא שהה כשיעור שהיי' ספק לא ריחק הסכין וכו' וכ"ש כשיש ספק שמא הי' זה אחר שחיטת הרוב ויש לו אומדנא שכבר הי' רוב דאז ליכא להחמיר אפי' מדרך חסידות עיי"ש (ועי' לעיל סי' כ"א ס"ק ח' ובסי' כ"ב ס"ק ה'):
יא בין ברצון. רצון ומזיד א' הוא. עי' פרי תואר סק"ג ותב"ש ס"ק ג':
יב או אחר. עי' ש"ך סי' ב' ס"ק כ"ז ועתב"ש כאן ס"ק י"א ובשו"ת בית יעקב סי' ל"ה ובגליון מהרש"א לעיל סי' ב' סעי' י' ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' מ"ב ובשו"ת ר"ח כהן ראפופורט ז"ל חיו"ד סי' ז' באמצע התשובה:
יג אם שהה וכו'. עי' בס' ערוגות הבושם אות א' שנסתפק אם מותר לעשות שהיי' פחות מכשיעור שהיי' ולשהות מעט בענין דלא נפסל השחיטה מי נימא כיון ששוהה רק מעט לא עביד איסורא ומותר אף לכתחלה להשהות פחות מכשיעור או דלמא י"ל דאסור דוגמת חצי שיעור דאסיר מן התורה וזה חזי לאיצטרופי דהרי אם ישהה עוד מעט יהי' כשיעור והאריך בזה וסיים בצ"ע עיי"ש [ועי' בשו"ת בית יעקב סי' כ"א באמצע התשו' במה שמפרש דברי הקובץ ישן בפי' הב' נראה דהי' פשיטא אצלו דמותר לכתחלה לשהות פחות מכשיעור שהיי' דאם נימא דאסור לכתחלה לעשות שהיי' פחות מכשיעור לא יתכן פירושו שכ' דקמ"ל דה"א דיהא רשאי להפסיק מלשחוט עד שידליק את הנר שכבה כיון דלא יפסול משום שהיי' וכמבואר להמעיין שם וצ"ע]: (יד) שיגביה הבהמה וירביצנה עי' בכנפי יונה שנסתפק במהות השיעור דהגבהה והרבצה אי שיעור ההגבהה הוא כשיעור שיגביהנה ממה שנפלה ומוטלת לארץ או כשיעור עד שיגביהנה ממה שהיא מוטלת קשורה וכפותה ומוכן לשחיטה דוקא אבל בפחות מזה לא הוי כשיעור הגבהה ובשיעור הרבצה יש להסתפק אם הוא כשיעור מה שמפילין לארץ וקושרין רגלי' אחר ההפלה ומותחין אותה שתהא מוכן לשחיטה כדמשמע לקמן סי' נ"ח בדין דשור שהרביצוהו לשחיטה וכו' דבתחלת ההרבצה יש נפילה מה שמטילין אותו לארץ ואח"כ מכינים אותו לשחיטה וקושרין רגליו ומותחו כדרך הרבצה לשחיטה זה קרי לי' הרבצה או דלמא דשיעור הרבצה שבכאן הוא רק כשיעור ההפלה שמטילין אותו לארץ ועיי"ש מה שכ' בזה:
טו וירביצנה. ברוב ש"ע הגיה כאן וירביצנה וישחוט ושיעור שהיי' בעוף ובבהמה דקה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט וכו' וכגי' זו נראה שהי' ג"כ לפני הגר"א ז"ל וכמבואר להמעיין בביאור הגר"א סק"ב במוסגר עי"ש ועי' במלואים הנדפס מחדש בגליון היו"ד שכ' דאף דנראה לשון זה מיותר וכפל ובקצת ש"ע חסר תיבות אלו מ"מ כדי לקיים הגי' הישנה י"ל שנתוספו תיבות הללו במכוון בש"ע כדי שלא נטעה דהשיעור הוא מבהמה זו שכבר נשחטה קצת ויהא שיעור שהיי' כדי שיגביה אותה הבהמה השחוטה מעט וירביצנה ויגמור אותה השחיטה עד רוב הסי' לכך בא לבאר דהשיעור הוא כדי שיגביה בהמה דקה שלא נשחטה כלל וירביצנה וישחוט אותה שחיטה שלימה העור עם רוב הסי' עי"ש:
טז וישחוט עד רוב הסי'. עתב"ש סק"ו ושמ"ח סעי' ב' דמשערין בזה באדם בינוני וסכין בינוני אבל אין להקל לשער לפי אותו הסכין ששוחט אף אם אינו חד וכן אם השוחט רפה ידים ששוהה בחתיכתו וכן אין להחמיר לשער בשוחט זריז ביותר וסכין חד ביותר רק ברוב סכינים שהם יפים לשחיטה ורוב שוחטים שהם זריזים לשחוט עי"ש אך בכו"פ החמיר לשער דוקא בשוחט איש מהיר ובסכין חריף עי"ש ועמ"ז סק"ג שהביא דברי שניהם וסיים בצ"ע עי"ש ועשפ"ד ס"ק ג' ד' וח' ובש"ע התניא ז"ל ס"ק ג' ובד"ק ס"ק ו' ובמוסגר שם ועי' מנח"י בביאורים ס"ק כ' ובדעת תורה ס"ק ג': (יז) עד רוב הסי'. עפת"ש מ"ש מהתפארת למשה דלהכי כ' הרמ"א תיבת עד דבעינן שישחוט העור ובשר ועי' בשלחן גבוה ס"ק ג' בד"ה ונראה שכ' ג"כ כדברים אלו עי"ש ועי' שמ"ח סעי' ב' שכ' ג"כ דשחיטת העור מצטרף לשיעור שהיי' עי"ש אך המעיין בתב"ש ס"ק ו' יראה שהחמיר בזה לשער כדי לשחוט הסי' בלא העור והבשר שע"ג עי"ש וכ"כ בכו"פ ס"ק ב' לדינא עי"ש וכן העתיק בשפ"ד ס"ק ג' וכ' שכן יש לפסוק לדינא להחמיר והשמיט דברי השמ"ח שכ' להקל עיי"ש ועד"ק ס"ק ד' שהביא הסתירה של התב"ש להשמ"ח בזה וכ' דעיקר לדינא כמ"ש בתב"ש להחמיר ואין להקל בזה בשום צד קולא בשום מקום ובשום אופן עיי"ש ועי' מזה בגה"ק שם וכ' דמלשון הרמ"א נראה העיקר כמ"ש הרב תפארת למשה וכמ"ש בשמ"ח עיי"ש ועי' בש"ע התניא ז"ל ס"ק ב': ובמנהז"ב כלל ט"ו בעשרון ס"ק ד' שוב ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י שכ' דהרמ"א שהגיה תיבת עד היינו לפי שיטת המחבר ובמקום שנהגו כדבריו אבל הרמ"א בעצמו ס"ל כמ"ש להלן דבגלילות הללו נוהגין להטריף שהיי' כל דהו עכ"ד:
יח רוב הסי'. עי' פרי תואר ס"ק ד' שכ' דכיון דא"א לצמצם ע"כ אף דלא הוי רוב רק כמחצה על מחצה יש לאסור מדינא דדלמא הוי משהו יותר מחצי כיון דא"א לצמצם עיי"ש ועי' שפ"ד סק"ג וס"ק י"א באורך (ועי' לעיל סי' כ"א ס"ק י"ז וסי' ל' ס"ק ג'):
יט הסימנים. עתב"ש סק"ו שכ' שאין לשער נגד שחיטת רוב ב' סי' שלימים בבהמה ורוב סי' א' שלם בעוף אלא שיש לשער בבהמה כדי שחיטת רוב הוושט וקצת קנה פגום להשלימו לרוב ובעוף הוא רק כדי השלמת חצי פגום שא"צ להוסיף אלא כל שהוא כחוט השערה שהוא רק כהרף עין עי"ש וכ"כ בפלתי ס"ק ב' עי"ש ועי' מזה בשפ"ד ס"ק ג' וס"ק ח' ועי' בש"ע התניא ז"ל שם ובמנח"י ובלק"י שם:
כ שהוא הכשר שחיטה. עשמ"ח שם שכ' אבל מריטת הנוצה שבצואר העוף או השיער בבהמה לצורך שחיטה אינו מצטרף לשיעור זה דהא אפשר לשחוט בלא מריטה ואינה בכלל שחיטה עי"ש ועי' מ"א באו"ח סי' תצ"ח ס"ק כ"ד ועי' בד"ק סק"ג ובמנח"י בלק"י ס"ק י"ז מ"ש בזה:
בא הכשר שחיטה. עכו"פ שכ' שצריך לשער כדי שחיטת הקנה והוושט בבת אחת ולא בזא"ז עי"ש ועי' שפ"ד ס"ק ג' שהניחו בצ"ע בזה וכ' דמדברי המחבר והרמ"א משמע שהוא כדי שחיטת קנה וושט בזה אחר זה עי"ש:
כב בהמה דקה. עי' בשו"ת פרי הארץ חיו"ד סי' ד' שהעלה דבחי' הוי השיעור שהיי' שלו כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחטנה עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ד' שהביאו וכתב דבמ"ז להלן סי' כ"ח ס"ק ט"ז כ' בפשיטות דחי' דמי לעוף וסיים בצ"ע עי"ש אבל האמת יורה דרכו דאין הפי' בהפרמ"ג כמו שהבין הוא דתי' שוה לעוף לענין שיעור שהיי' אלא דהפי' בדברי המ"ז שם הוא כמ"ש בס' מגד שמים על הפרמ"ג בגלת הזהב שם דר"ל דבחי' אעפ"י דשהיי' כ"ש לא הוי רק חומרא בעלמא מצד המנהג וכו' אעפ". כיון דאנו אוסרין בה שהיי' משהו אף בהפ"מ כמ"ש הש"ך בס"ק ז' ממילא לא הוי שחיטה ראוי' עי"ש:
כג ובעוף כדי שיגביה. עפת"ש שציין לתשו' משכנות יעקב ועי' בשו"ת בית הלוי חלק ב' סי' י"ב מ"ש בזה לדינא (ועי' מזה בדברינו להלן ס"ק ל"א וס"ק ל"ד):
כד סי' א' בעוף. עי' בד"ק סק"ה שכ' דנראה דמ"ש דהשיעור דשחיטות עוף לעוף ר"ל כשחיטת עוף היותר גדול שבעולם עי"ש ועי' במנח"י בלק"י סק"י מ"ש בזה:
כה בלי הגבהה והרבצה. ר"ל דגם בבהמה הוי השיעור ברוב שנים בלא הגבהה והרבצה והא דנקיט עוף הוא לרבותא דאף דכדי שחיטת רוב א' בעוף בלי הגבהה והרבצה נעשה מהר אפ"ה אסור. כ"כ בש"ע התניא סק"ה עי"ש:
כו וחתך מעט, ע"ל סי' כ"א סעי' ג' ובדברינו שם (ס"ק כ"ז) ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' י"א אות ט"ו:
כז שהדם יוצא. עבאה"ט ועי' מזה לקמן סעי' ו' בהגה ובפת"ש שם ס"ק י"ד ובדברינו להלן (ס"ק ק"ב):
כח והמנהג פשוט במדינות אלו. עי' בימין משה הספרדי ס"ק ב' דמבואר שם דגם במדינותיהם אף שנוהגין תמיד ע"פ פסקי המחבר אפ"ה בענין זה פשוט אצלם המנהג כהרמ"א לאסור כל שהיי' אפי' במשהו עי"ש ועי' בס' שלחן גבוה סק"ח שהביא חילוק מנהגים בין מקומות הספרדיים בזה עי"ש. ועי' בתורת זבח הספרדי להרב מהרחד"ח ז"ל מערכת אות שי"ן סי' צ' ס"ק ו' שכ' דבאיזמיר נוהגין להחמיר כדעת הרמ"א והכי נקטינן ואין לשנות לפי שא"א לצמצם השיעורין הנזכרים בהמחבר ואין למסור איסור תורה ביד כל אדם שהוא ישער ויכשיר דלא כל דעות בני אדם שוות ע"כ ראוי למינקט להחמיר לאסור שהיי' אף בכ"ש וכן המנהג עכ"ד ועי' בשמ"ח סוף סעי' ב' וסעי' ג' ותב"ש ס"ק ה' ו' דאם כי לא הנהיגו קדמונינו להחמיר בזה רק במדינות אלו מ"מ ראוי לנהוג כן בכל תפוצות ישראל בכל מדינות המלך מלכו של עולם להחמיר כיון שרבו הספיקות עד שנתמעטו השיעורים מאד ומי בדורות הללו שיוכל להבחין בשיעורים אלו אכן בהפ"מ וצורך גדול במדינות דלא קבילו עלייהו להחמיר לאסור שהיי' במשהו יש להם לסמוך לשער בבהמה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת רוב ב' סי' ובעוף כדי שחיטת רוב ב' בבהמה גסה עם העור בלי שום הגבהה והרבצה עי"ש:
כט להטריף כל שהיי'. בין במיעוט קמא ובין במיעוט בתרא בין בקנה ובין בוושט בין בבהמה ובין בעוף שמ"ח סעי' ד' ועי' בד"ק לעיל סי' כ"ב סוף ס"ק א' שכ' בפשיטות דגם לקרוע ביד מיעוט הסי' הנשאר יש חשש שהיי' במיעוט בתרא עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ד מ"ש בזה וכ' דאם דלענין בדיעבד יש ראי' להתיר מ"מ לכתחלה יש להחמיר גם משום חשש עיקור במ"ב דאסור לקרוע המיעוט לכתחלה וכמ"ש בשמ"ח סי' כ"ד סעי' כ' ותב"ש ס"ק כ"ט עי"ש וכ"כ בס' דברי יוסף סי' קי"א שלא יפה עושים דהיכא דשוהה העוף למות שעוקרים הסי' ביד כדי לקרב מיתתה וכ' דאף דמדברי התב"ש לקמן סי' כ"ה ס"ק כ"ט מבואר להקל בזה מ"מ לדינא אין לסמוך ע"ז ואסור לקרוע הסי' במיעוט בתרא אפי' ביד עי"ש באריכות:
ל כל שהיי' אפי' משהו. עבאה"ט ס"ק ד' מ"ש אפי' בהפ"מ ועשמ"ח שם שכ' דאפי' יש הפ"מ וגם שעת הדחק ג"כ אין להתיר אך כ' שם ובתב"ש ס"ק ט' דמ"מ אם תפס הקנה לבדו בידו וברור לו שלא נגע בוושט ושהה במיעוט קמא דקנה יש להכשיר בהפ"מ אבל במיעוט בתרא לעולם אסור אפי' בהפ"מ וכ"ז הוא במדינתנו אבל במדינות אחרות דלא קבלו עליהם לאסור שהיי' משהו (ע"ל ס"ק כ"ח) יכולין להכשיר כשתפס הקנה לבדו ויודע בבירור שלא נגע בוושט ושהה במיעוט קמא דקנה אפי' בלא הפ"מ אבל במיעוט בתרא לאחר שחיטת הסי' לא יכשירו השהיי' כ"א בהפ"מ בין בבהמה ובין בעוף עי"ש באורך (וע"ל ס"ק פ"ח) (לא) שהיי' אפי' משהו. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דאין בכלל זה נדחף הסכין וכו' ועתב"ש ס"ק ב' שהביא דעת הש"ך והפר"ח שאוסרים אף בכה"ג והוא ז"ל הכריע לדינא דבבהמה יש להתיר בנדחה ידו ממקום למקום בכה"ג אבל בעוף יש לאסור בנדחה ידו אפי' בכל שהוא עי"ש וכ"כ בשמ"ח לעיל סי' כ"א סעי' ג' ועי' בשפ"ד סי' כ"א סוף ס"ק ג' ובמ"ז סי' כ' ס"ק ז' ובש"ע התניא בסי' זה ס"ק א' ועי' בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' ח' אות ג' מ"ש בענין זה ונוטה לדינא להחמיר כדעת התב"ש ומ"מ לענין הכלים צידד להתיר לאחר מעל"ע עי"ש ועי' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ג' מ"ש בענין זה ועי' בדעת תורה ס"ק ו' מ"ש ע"ד האמרי אש בזה ועי"ש במ"ש בזה לדינא וע"ל סי' כ"א סעי' ג' (ובדברינו שם ס"ק כ"ז). ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' ע"ז שנשאל בדין שחט עוף ולאח"ש מצא בעור הצואר עוד חתך א' ולא ידע מתי נעשה החתך הזה אם לפני שחיטה או לאח"ש והעלה להטריף דבכה"ג יש לחוש שמא הגביה הסכין באמצע השחיטה עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ו' מ"ש ע"ד הטוטו"ד בזה ועי' בד"ק שם וכאן ס"ק ב' בד"ה שחטתי שכ' דאם לפי אומנות השו"ב יש אומדנא שנעשה ההגבהה אחר גמר שחיטה שע"י נדנוד הבע"ח דלאח"ש נעשה אח"כ חתך למעלה בעור אף שלא ראה השו"ב בעיניו שעשה זה החתך אז מ"מ כיון שעד אז ראה שלא נעשה שם שום חיתוך כל דהו חוץ למקום השחיטה מהני בזה האומדנא ואין שום חשש בזה והביא שם ממה שאירע לו עוד כמה עובדות מדינים אלו עי"ש באורך:
לב אפי' משהו. עמ"ז סק"ד שכ' שיש לצדד בספק אם שהה במיעוט בתרא כשיעור שהיי' אי הוי ס"ס עי"ש ולהלן ס"ק ז' כתב להקל בזה עי"ש ועי' בש"ע התניא ס"ק י"א שכ' דבספק שהיי' בבהמה כדי שחיטת רוב הסי' בלי הגבהה והרבצה יש להכשיר בהפ"מ עכ"פ מטעם ס"ס שמא לא שהה ואת"ל שהה שמא הלכה דבעינן דוקא כדי הגבהה והרבצה ואם הי' בעוף ספק שהיי' כדי רוב סימני עוף אם לא שהה בודאי כדי רוב סימני דבהמה גסה עם העור יש להקל אף בלא הפ"מ עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ה שם שכ' שכן עיקר לדינא עי"ש ועי' מזה בס' ערוגות הבושם בקונטרס התשו' סי' ג' ועי' בד"ק ס"ק ז' שכ' דבספק שהיי' במיעוט בתרא יש להקל אף באין הפ"מ דכיון דבמדינות שאין להם מנהג להחמיר בזה מותרין בהפ"מ כמ"ש בתב"ש א"כ החומרות דמדינות אלו הוא רק גדר דרבנן וכ"ש אם הי' ספק שמא הי' לאחר שחיטת הכל וע"ש בד"ה אודות שכ' ג"כ להקל בספק אם הרים ידו כלל מהסי' ואולי שע"י שבאותו הרגע לא הדחיק השכין כ"כ בידו להסי' בכח נדמה לו חשש הרמת יד ויש ס"ס ועי"ש בדברי הרב המגיה במומנר ועי' עוד בד"ק שם ובמנח"י בלק"י ס"ק כ"ה שכ' דאם שהה משהו רק שספק לו אם הי' השהיי' באמצע השחיטה או לאחר שחיטת ב' הסי' אין להקל עי"ש וכ' שם עוד בד"ק ס"ק ב' בעוף שנדמה לו באמצע השחיטה שהי' רפיון כעין הגבהת הסכין כל דהו אבל ההולכה והבאה לא נפסקה כלל והכשיר העוף כיון שיש כמה ספיקות ס' פלוגתא שמא בעינן שיעור שהיי' וס' שהרפיון בהחיתוך הי' בלי שום הגבהת הסכין כ"ד מהסי' ואף אם הי' הגבהה באמצע השחיטה שמא לא היה הגבהה רק מצד אחד ולא זז הסכין מהסי' עכ"פ בצד הב' אף במשהו ושמא היה במיעוט בתרא או שמא במיעוט קמא דקנה או שמא לא היה כשיעור שהיי' היותר קטן לפי ההלכה אליבא דכ"ע עי"ש באריכות (וע"ל ס"ק ע"ב) ועי' בש"ע הרב התניא ס"ק ב' שכתב דליכא צד להקל בספק שהיי' בשום ענין בעולם רק כשידע שנזהר בודאי מלדחוק הסכין משהו בלי הולכה והבאה והספק היא אם הגביה הסכין משהו או הוליך והביא בלי הפסק ושהיי' כלל אבל בלא"ה יש לאסור בכל ספק כיון דאורחא דמלתא הוא לדחוק הסכין קצת על הצוואר וא"כ בלא"ה אסור משום דרסה דקי"ל דאם דחק הסכין קצת בלי הולכה והבאה הו"ל דרסה ובכ"מ שדוחק קצת הסכין אין צד היתר אא"כ מוליך ומביא אבל כשפסק אפי' רגע א' יש בזה משום דרסה שפוסלת אפילו במשהו כמש"ל ריש סי' כ"ד עי"ש ועי' מזה בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ד' סי' ל"ג ובשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' ב' בעובדא שהגביה הבהמה ראשה ונתנודד ופירכס לכל צד והשוחט אמר ברי לי שלא הגביה סכינו מבית השחיטה עי"ז רק שבכל צד שפירכס הבהמה בראשה הטה הוא כן עם הסכין בצוארו ושחטו בהולכה ובהבאה בהכשר בלי שום שהיי' ובלי דרסה וכ' שניהם שיש לאסור בזה דעכ"פ לא יצא מכלל ספק שהיי' דקיי"ל להטריף דלא עדיף מאם נדחה יד השוחט או הסכין לכותל או לקרקע דקי"ל להטריף דגם כאן יש לחוש שבא השו"ב לידי בהלה מעט ולא יכול לעצור בכחו ולהזדרז בזריזות גדול הצריך לזה להטות ידו לכל צד שפירכסה הבהמה ולשחטה כהוגן בלי שהיי' או דרסה במשהו עי"ש:
לג משהו בין בעוף וכו'. עי' בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' ה' שכ' שם לענין שו"ב שעבר על שהיי' במיעוט בתרא ובפרט בשהיי' משהו דהוא רק ממנהגא פשיטא דלא עבר רק אדרבנן עי"ש לדרכו וכ"כ בשמ"ח לעיל סי' ב' סעיף ה' שכ' דאף דלדידן דלית לן שיעור שהיי' ואסורה במשהו מ"מ היינו מדרבנן אך כ' דזה דוקא בבהמה אכן בעוף איכא מ"ד דמדאורייתא שיעור שהייתו מועטת עי"ש לדרכו ועי' בס' ראש יוסף על חולין דף ט' בד"ה גמרא ובד"ה שוב מ"ש בענין זה ועי' בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ט' אות ד' וסי' כ"ז אות ג' מ"ש על דברי התב"ש בזה ועי' מ"ז סק"ב שכ' דבעוף אף שהיי' משהו הוי ספיקא דאורייתא עי"ש וכיוצא בזה כ' בישועות יעקב בפה"א סק"א עי"ש ועי' בד"ק ס"ק ז' מ"ש מזה ועי' בגה"ק אות ב' שהאריך להוכיח בראיות דהוי דבר תורה כיון שכבר נתפשט המנהג כרש"י הוי החיוב מה"ת לנהוג כן וכ' דהדעת קדושים פוסח בזה על ב' סעיפים לפעמים ס"ל דהוי מה"ת ולפעמים כ' דלא הוי כ"א דרבנן עי"ש ועי' בס' דת תורה ס"ק מ"ה שפלפל בענין זה והעיר מכמה מקומות:
ועיין בש"ך להלן סי' רצ"ב סוף ס"ק ט"ו שכ' דאף דקיי"ל לאסור שהיי' משהו בעוף זה הוא רק לחומרא לענין אכילה אבל היכא שיבא עי"ז לביטול מצות שלוח הקן לא אמרו לאסור שהיי' משהו ע"כ קי"ל לענין שלוח הקן דיכול לשלוח האם אפילו באמצע השחיטה ולא חיישינן שיבא עי"ז לידי שהיי' משהו עי"ש ועי' בדברינו להלן (ס"ק ל"ח):
לד בין בעוף. עי' בישועות יעקב שם שכ' דאין לאסור שהיי' משהו בעוף אלא במיעוט קמא אבל במיעוט בתרא לכ"ע לא אסור בעוף אלא כשהיה שיעור שהיי' מדינא דהיינו ששהה כדי שחיטת בהמה אבל אם לא שהה רק כדי שיעור שחיטת עוף לא נפסלה עי"ש באורך וכדבריו כ' גם בס' שב שמעתתא (מבעל קצות החושן ז"ל) שמעתתא א' פרק ב' ובשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' א' ובשו"ת עמק הלכה (מהה"ב מהר"ז מזיטל) חיו"ד סי' ה' עי"ש ועי' בשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' י' ותשו' בית הלוי סי' י"ב שהרחיבו בזה הביאור וכ' לדינא דכיון שהעידו השמ"ח והפרמ"ג שהמנהג להחמיר אף בעוף במשהו במיעוט בתרא ע"כ אין להקל כ"א בצירוף עוד סניפים עי"ש באורך (וע"ל ס"ק ע"א):
לה בעוף. עד"ק ס"ק ז' ובמנח"י בלק"י ס"ק כ"ה שכ' דאם היו ב' מכחישין זה את זה אם הי' שהיי' במשהו בבהמה אין להקל אך השו"ב נאמן לפי שהוא בידו עי"ש באורך ועי"ש עוד בד"ק ס"ק ב' שכ' בא' שהי' שוחט העוף ואמר שהרגיש שהגביה הסכין משהו והאחר שהי' תופס בידו העוף בשעת שחיטה אמר שגם הוא הרגיש שהיה קלות היד של השוחט באמצע השחיטה ע"י שהשוחט הגביה הסכין קצת רק שיודע שזה הי' לאחר שחיטת רוב סי' א' בעוף או אחר שחיטת כל הסימנים וכ' שיש לחוש ולא להאמין להתופס העוף בדבריו אלו להקל כיון שי"ל שזה האדם התופס העוף לא הוי השחיטה בידו ולא שייך לומר גבי' עד א' נאמן באיסורין ועי"ש עוד במ"ש באורך בענין אם זה האחר התופס העוף בידו בשעת שחיטה הוא מכחיש להשוחט ואמר שהוא הרגיש שלא היה שהיי' כלל והשוחט אמר שהרגיש שהיה שהיי' עי"ש ועוד האריך שם בכמה ענינים ודינים חדשים בענין זה ובס"ק ז' שם האריך ג"כ בענין זה עוד עי"ש ובמוסגר שם ובגה"ק שם ס"ק ב' וס"ק ג' ועי"ש עוד בס"ק ט"ז שכ' דאם נדמה להשוחט שע"י שהסי' נחתכו מהר נראו לו כאלו אין הסכין נוגע אז בההי' דבזה מהני אם אחר עע"ג ואמר שראה שלא נפסק ההולכה וההבאה ולא הגביה הסכין מצואר העוף כלים ומכ"ש אם זה העע"ג: תפס בידו העוף בשעת שחיטה דבודאי נאמן להתיר בזה עי"ש:
לו בין בבהמה. עפת"ש סק"ג מ"ש בנגע הסכין בקרקע ועי' בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' ח' ועי' מנהז"ב כלל ט"ו קומץ ס"ה ועשרון ס"ק י' שכ' בזה דאם היתה הנגיעה בסוף שחיטת הסימנים ותיכף אחר הנגיעה הפסיק מלשחוט וברי לו שלא השיב ידו עם סכינו אפילו מעט בהולכה או בהבאה יש להכשיר אפילו בעוף ובבהמה אם יודע בבירור שהי' הנגיעה אחר שחיטת כל הסי' אפילו אינו יודע בבירור שלא השיב ידו בחזרה ממקום הנגיעה אין כאן בית מיחוש כלל ואין לחוש שמא ע"י הכאת הנגיעה חזרה ידו קצת ולאו אדעתי' והו"ל שהיי' דז"א דהא יש ג' ספיקות ס' שמא לא חזרה ידו ואת"ל חזרה ידו שמא לא שהה כלל ואת"ל שהה שמא הלכה כמ"ד דבעינן כשיעור הגבהה והרבצה אבל בעוף א"א לידע דהרי הסימנים מכוסין בהן בשעת שחיטה בעורן עכ"ד והנה לכאורה צ"ע אם נסמוך להתיר מטעם ג' ספיקות הנ"ל כי אינו ברור להקל בכה"ג אף בג' ספיקות וכמ"ש בגה"ק לעיל סי' כ"א ס"ק ב' שדברי הד"ק צ"ע בכמה מקומות שדעתו להקל בג' ספיקות כעד חזקת איסור כי אין הדבר מוחלט כ"כ כמ"ש בט"ז סי' ק"י ס"ק ט"ו עי"ש ובאמת שכ"כ בתורת השלמים בקונטרס הספיקות סק"ב דהעיקר הוא כהט"ז בזה שאין להקל במקום שיש חזקת איסור אפילו בג' ספיקות ודלא כהש"ך שם בזה עי"ש אמנם המעיין בשפ"ד סי' ק"י ס"ק כ"ח יראה שדעתו להקל בזה בהחלט כי לאחר שהביא דעת כל המחמירים בזה וגם דעת המנחת יעקב הנ"ל הביא דעת הש"ך המקיל בזה עי"ש ונראה שלכך הביא דברי הש"ך באחרונה כי נראין דבריו יותר לדינא וכאן בשפ"ד ס"ק ח' כ' בפשיטות שיש להקל כשיש ג' ספיקות כדעת הש"ך שבסי' ק"י עי"ש ולא זכר לדעת המחמירים בזה כלל וע"כ גם דברי המנהז"ב הנ"ל נראים נכון לדינא לסמוך על ג' ספיקות הנ"ל להקל:
ומ"ש הפת"ש בדבר הפלוגתא שבין השו"ת מקום שמואל ושו"ת זכרון יוסף בספק אי קודם גמר שחיטה נגע בכותל או לאחר גמר שחיטה עי' במנח"י בלק"י ס"ק ע"א מ"ש בזה ובפנים סעיף י"ב כתב לדינא להקל כדברי המקום שמואל עיי"ש:
ועיין בדעת קדושים ס"ק י"ח שכ' דהיכא שיש ספק אם נגע בכותל כלל יש להתיר בהפ"מ עכ"פ בבהמה עי"ש ועי' במנהז"ב שם בקומץ ס"ז ובעשרון ס"ק י"ב שהעלה לדינא דבנפל ספק אם נדחה ידו ונגע בסכין בכותל או לאו יש להקל אף בעוף דאפי' לדעת התב"ש ודעימי' דס"ל דשהיי' בעוף במשהו יש בו לתא דאורייתא מ"מ בנ"ד שיש ג' ספיקות ס' שמא לא נגע כלל בכותל או בקרקע ואת"ל נגע שמא לא שהה אף רגע ואת"ל שהה שמא הלכה כמ"ד דבעוף בעינן נמי שיעורא עי"ש ולדבריו לא צריכין כלל שיהי' הפ"מ ואפי' שלא במקום הפ"מ יש להתיר אף בעוף ודבריו נראין לדינא כמש"ל ועי' עוד בד"ק ס"ק ט"ז שכ' דאם הגיע הקתא של הסכין אל הסימן בשעת שחיטה דינו כאילו נגע בכותל ויש בו חשש שהיי' אבל כשנסתפק אם הגיע הקתא אל הסי' יש להתיר כי יש כמה ספיקות עי"ש:
ומה שמפקפק הפת"ש שם במוסגר דאם הנהיגו כן מחמת שסברו שהדין כן לא שייך מנהג עי' במנח"י שם שהשיב ע"ז דאדרבה קי"ל דכל ספק במנהג אמרינן דמסתמא ע"פ דין הנהיגו כן כמ"ש בקונטרס התשובות שבסוף שו"ת הרמ"א מהגאון מ' שאול ז"ל ובשו"ת השיב משה סי' כ"ג עי"ש:
ועל מה שהקשה בפת"ש שם דבדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג עי' במקומות שציינתי לעיל סי' א' (ס"ק ח') ועי' מנח"י שם שהשיב ע"ז דבקהילות הגדולות ששוחטין הרבה לא הוי דבר שאינו מצוי דמצוי הוא לפעמים ובפרט במקומות שמקבלים הדם תיכף לאח"ש ע"ש:
ומ"ש בפת"ש שם מתשו' זכרון יוסף להכשיר בנגע בעץ שקורין שראגי"ן עי' בדעת תורה ס"ק י"ד מ"ש בזה לדינא וסיים בצ"ע עי"ש ועי' בגוף הלשון של השאלה בזכרון יוסף שכ' שם שהשו"ב אמר ברי לי שלא שהיתי ולא נזדעזעתי בנגיעתי וגם לא חתכתי בעץ כ"א נגיעה בעלמא וליתר שאת בדקתי בעץ ולא הי' שום חתך עכ"ל וממילא דבלא"ה לא מלאו לבו להכשיר [שוב ראיתי ביד אפרים שהעתיק ג"כ השאלה של הזכרון יוסף כמו שהעתקתי ונראה דגם הוא הבין שלא הקיל הזכרון יוסף אלא בכה"ג ולא זולת] ועי' עוד בד"ק ס"ק י"ז שכ' דלא אסרינן רק בנגע בכותל ובכל דבר קשה אבל אם נגע במלבושיו אין לחוש וכן כשנגע באצבעו במקום הרך יש להקל דאין דבר הרך מעכב ההולכה וההבאה כלל אבל בנגע בצפרנו בשעת שחיטה ואפילו לא חתך בו כלל ואפילו נגע בצפרנו של חבירו שבזה לא שייך לומר שנבהל כלל יש להחמיר אפי' בהפ"מ ולענ"ד כיון שהפוסקים כתבו סתם כשנגע בכותל או בקרקע אסור ולא חילקו בין שהי' הנגיעה באופן שעי"ז נתעכב ההולכה וההבאה באמצע או לאו משמע דבנגע בכל דבר קשה יש לחוש שמא בשעת נגיעה הי' שהיי' משהו ואין להקל בשום אופן ועי"ש בסוף הס"ק שכ' דאם א' אוחז העוף וא' שוחט ונגע הסכין ביד א' מהם חמיר ע"ש ונראה מדבריו דאין חילוק באיזה מקום בהיד כל שנגע בידו או ביד חבירו יש להחמיר והנה נשאלתי משו"ב א' בעובדא שאירע לו שנגע בראש סכינו באבן קטן המונח על הארץ וכשנגע בו בהסכין נדחף האבן ונזרק הלאה מהסכין וראה שלא היה עיכוב בההולכה והבאה בשבילו והשבתי שיש לאסור דלא עדיף זה מנגע בצפורן הקשה בידו או ביד חבירו דחמיר כנ"ל ועי' בבית אברהם סי' כ"ד בש"ז ס"ק י"ד שכ' דבנגע הסכין בראשו או בעוקצו בעור של הנשחט עצמו דינו כאלו נגע בכותל ואסיר עי"ש:
ועיין בס' דעת תורה ס"ק י"ב שנשאל בעובדא ששחטו בהמה בחורף בחוץ על השלג והיה השלג שחוץ לצואר שוה עם הצואר והלך הסכין בהולכה והבאה לתוך השלג ועשה חריץ בהשלג והשלג היה רך ולא היה הפ"מ אם יש להתיר והשיב דזה לא דמי לנגע בכותל או בקרקע דשם מתעכב הסכין עי"ז משא"כ בשלג שדמי לנמצא בוושט סובין שהקיל התב"ש (ע"ל ס"ק מ"ד) ע"כ יש להקל בזה גם בעוף ובלא הפ"מ אך כ"ז בשלג רך כנ"ל אבל אם השלג קשה ע"י קרח וכדומה אין להקל עי"ש:
לז בבהמה. עי' בס' יוסף דעת להגאון מלבוב ז"ל) סי' כ"ה בד"ה ויש לבדוק מ"ש אודות שו"ב שנמצא לאח"ש שהעור נחתך קצת בכמה מקומות אשר עי"ז ניכר שהטה הסכין בשעת שחיטה בינו ובינו ושחט בעור והי' שהיי' ועיי"ש מה שהשיב ע"ז ועי' בדבריו בשו"ת שואל ומשיב תליתאה חלק א' סי' קע"ז שנשאל עוד בכעין זה בשו"ב שעשה לאפי"ן בעור בית השחיטה דהיינו שהיה בעור עוקצין במקום החתך שנראה מזה שעיקם סכינו לצדדים בשעת שחיטה והגאון מהרש"ק ז"ל מבראד הטריף הבהמה ואסר את השוחט כי מהחתוכים שבעור נראה שהטה סכינו בשעת שחיטה לצדדים והי' שהיי' דלא גרע מנמצא גמי והוא ז"ל השיג עליו וכ' דכיון דהלאפי"ן לא היה באמצע בית השחיטה רק בסוף בית השחיטה ונראה שהסימנים נשחטו קודם והעוקצין שבעור נעשו אח"כ וא"כ מה בכך אף אם הי' שהיי' הלא הוא אחר שחיטת הסי' עי"ש באריכות ועי' בדעת תורה ס"ק י"ח שכ' ג"כ שיש להקל בזה מכמה טעמים עי"ש ועד"ק ס"ק א' ובמנח"י סעיף ז' ובביאורים שם ס"ק נ"א מ"ש בענין זה וכ' דכשם שיש שהייה ע"י הגבהת הסכין כמש"ל כן כשמטה הסכין לצדדים שאין הסכין נוגע בהסי' יש בזה שהיי' ולכן יש ליזהר שלא יטה הסכין לצד שיפול בו חשש שאינו נוגע בסי' ואח"כ יחזירו ע"ג הסי' ומכ"ש בעוף ששהייתו מועטת רק יתפוס בהסי' לאמצע הצוואר וישחוט בלי נטי' ובדיעבד בספק אם היה נטי' ולא נגע בסי' ולא שהה בודאי כשיעור שהיי' שמדינא יש להקל מטעם ס"ס וכ"ש בספק אם היה זה אחר שחיטת הרוב עי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' כ"א (ס"ק ל') מ"ש מהמנהז"ב דלפעמים צריך השו"ב לעקם סכינו קצת בעת שחיטה בשחיטת אווזא ובר אווזא כאשר בא על הטבעת הקשה וצריך ליזהר שלא יבא לידי שהיי' עי"ז (וע"ל סי' כ"ד ס"ק ק"ח מ"ש עוד מזה):
לח ואין לשנות. דחשיב כספק דאורייתא. שמ"ח סעיף ד' ותב"ש ס"ק ט'. ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט' שכ' דאם שחט בידו אחת ובשעת שחיטה נטל בידו אחרת איזה דבר שלא יפול על הסכין ויעשה חלדה וכדומה אם השוחט אומר ברי לי שלא שהה כלל יש להקל גם בזמה"ז והביא ראי' מדברי הש"ך להלן סי' רצ"ב ס"ק ט"ו עי"ש ולפענ"ד יש לעיין כי המעיין בש"ך שם יראה שכ' ב' תירוצים ותירוץ הב' הוא משום דלגבי מצות שלוח הקן לא החמירו לאסור שהייה במשהו ולתירוץ זה אין ראיה והנה מדברי הש"ס חולין ריש דף פ"ז דאמרינן דאפשר לשחוט בחד ידא ולכסות בחד ידא עי"ש נראה כדבריו שיכול לעשות מה בידו הב' אמנם הרמב"ם והטוש"ע השמיטו מימרא זו ולא נמצא דין זה דמותר לשחוט בחד ידא ולכסות בחד ידא ויש לעיין אם לדידן בזמה"ז יכולין לעשות כן מחשש שהיי' וצ"ע:
לט לשנות. עד"ק ס"ק ט"ז ובלק"י ס"ק ס"ח דאם אין הלהב מיושב בחוזק בהקתא והרגיש בשעת שחיטה שהי' תנועה בהלהב שהתנענע מהקתא בשעת שחיטה אפילו לא היה רק הזזה כל שהוא יש חשש שהיי' משהו ועוד כ' שם דאם אחז הסכין ברפיון בידו בשעת שחיטה ועי"ז הרגיש שבשעת ההולכה וההבאה הי' נטי' בין האצבעות שהסכין עלה וירד קצת בין האצבעות אין חשש שהיי' בזה ולא דמי זה לנגע בכותל כיון שלא נפסק ההולכה וההבאה ובפרט כשא' עע"ג ואומר שראה שלא נפסק ההולכה ההבאה אין לחוש בזה אף בעוף ומשמע מדבריו שם דכשלא הי' א' עע"ג והעיד כנ"ל אין להתיר בזה כ"א בבהמה אבל בעוף אין להתיר אלא כשיש א' עע"ג ואמר שראה שלא נפסק ולא נתעכב ההולכה והבאה אף במשהו ועיי"ש עוד כמה פרטי דינים בענין זה בספק אם הגיע הקתא אל הסי' בשחיטה בעוף עיי"ש ובמנח"י בלק"י שם (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ל"ה):
מ ואם נמצא. עפת"ש מ"ש בשם השבו"י ועי' בל"י סוף סי' זה שהביא דברי השבו"י בזה והשיג עליו ואוסר חדא דאין זה כיון שיכול למוכרה לנכרי כשהוא חי ועוד הא כ' הרשב"א והביאו הט"ז לקמן סי' כ"ד דאע"ג דהכשרו של עוף בסי' א' מ"מ בעינן עכ"פ שיהיו שניהם ראויים לשחיטה וכאן הא אין הוושט ראוי לשחיטה עיי"ש ועי' בבית אברהם בא"ז ס"ק י"ט מ"ש בזה ועי' במנח"י בלק"י ס"ק נ"ז מ"ש על דברי הבית אברהם בזה ועי"ש במ"ש ע"ד הבל"י בענין זה ועי' בערוגות הבושם בקונטרס התשובות סי' ג' שכ' דאין להתיר לשחוט לכתחלה רק הקנה לבד מחשש שמא ימצא קש בוושט כמו שמצוי אצל בעלי הכפרים שמוליכים האווזות בעגלות מקש ובולעים ויכשול בשהיי' כ"ש משום דמדינא צריך לשחוט ב' סי' לכתחלה ואין לחוש לחששא רחוקה דשמא לא בלעה קש כלל ואת"ל שבלעה שמא לא יהא נחתך ולכן לא מקרי דיעבד עיי"ש ועי' במ"ז לעיל סי' כ"א ס"ק א' שכ' דלא שבקינן לכתחלה דאורייתא שצריך לשחוט ב' סימנים מחשש איסור דרבנן עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' כ"א ס"ק ב' ולהלן סי' ל"ג ס"ק קל"ו):
מא נמצא לאח"ש גמי. עי' באר היטב ופתחי תשובה ס"ק ה' ועי' פר"ח ס"ק ט' וכו"פ שכ' לדינא כדעת הש"ך ודלא כהב"ח עיי"ש אבל בשמ"ח סעי' ו' ותב"ש ס"ק י"ג הכריע לדינא בזה דבין בגמי ובין בעשב אפי' דק מאד יש לאסור אבל אין להחמיר בין בגמי ובין בעשב רק בעוף אבל בבהמה יש להקל דכל דלא הוי דבר קשה שלפי האומדנא בודאי מעכב שחיטת הסי' יש להתיר במקום הפ"מ כיון דאין זה אלא ספק שהיי' משהו ובבהמה לא אסור שהיי' במשהו אלא ממנהגא ע"כ אין להחמיר בספיקו עיי"ש וכ"כ בשפ"ד סק"ח שכן נכון לדינא עיי"ש. ועי' ד"ק ס"ק י"ד שכ' דאף שכ' התב"ש והפרמ"ג להקל בבהמה בנמצא גמי בוושט במקום הפ"מ מ"מ אם הי' הרבה תבן או חתיכות קש אין להקל שיש חשש שהיי' כשיעור שהיי' דבהמה עיי"ש ועי' בפר"ת ס"ק ו' דבגמי רחב מאד שממלא רוחב החלל גם הוא מודה דאסור ומשמע דאף בבהמה יש לאסור בזה אפי' בהפ"מ עיי"ש ועי' בש"ע התניא ס"ק י"ג ובמנח"י בביאורים ס"ק נ"ה וס"ק ס' ובלק"י ס"ק נ"ה מזה ועי' מ"ש בזה בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' ג' באורך ועי' בדעת תורה ס"ק ט"ז שכ' דאף שהחמיר הד"ק גם בבהמה בנמצא הרבה תבן או חתיכות קש כנ"ל מ"מ פשוט הוא דאם ידוע שלא שהה בכל השחיטה רק כשיעור שחיטה בינונית ליכא חשש שהיי' כלל ויש להתיר להדיא מכמה טעמים עיי"ש:
מב לאח"ש גמי. עי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק א' סוף סי' ט' שכ' שהעיד לפניו שו"ב א' מסטאניסלוב שבא מעשה לפני הגאון מ' ליבוש ז"ל האבד"ק הנ"ל ששחטו אווזא ומצאו גמי בוושט ואומר דכיון דדרך אווזות שיהי' הקנה נשחט קודם לוושט כיון שהקנה סמוך להעור א"כ הרי נשחט הקנה בהכשר וממילא אף שנחתך הגמי אח"כ עם הוושט אין לחוש וע"ז פקפקו הלומדים דהא מ"מ הו"ל שהיי' במיעוט בתרא והוא ז"ל תירץ דאין לפקפק עליו בזה עיי"ש אמנם כל האחרונים שלא כ' לחלק בזה כלל משמע דגם באווזא אסור ויותר מזה ראיתי בס' ערוגות הבושם בקונטרס התשובות סי' ג' שנשאל היכא דידוע בודאי דנשחט הקנה תחלה ואח"כ הוושט ואמר ברי לי שבשעה ששחט הקנה לא נגע בוושט ונמצא גמי בוושט וכ' השואל להכשיר משום דאיכא כמה ספיקות א' אם הי' שהיי' כלל ועוד שהי' במיעוט בתרא ועוד דאף ששהה שמא לא שהה כשיעור והוי ספק פלוגתא והשיב דאף דיעבד דיפה העיר השואל בזה דאיכא כמה ספיקות מ"מ לדידן יש להחמיר דכל הני ספיקות הוי כודאי לדידן וקשה להורות היתר בזה עיי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק ס"א שהביא דבריו וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש שוב ראיתי בס' דעת תורה ס"ק י"ב שהרחיב הדיבור בזה ופלפל בדברי השו"מ והגאון מסטאניסלוב הנ"ל והעלה דלצורך עני או לצורך שבת או שעת הדחק יש מקום לסמוך על הגאונים הנ"ל ע"פ שאלת חכם ובפרט לפי המנהג כעת שנהגו לתפוס הסי' בשעת שחיטה שמושכין עור הצואר שעל הסי' לצד העורף שעי"ז נאחזים הסי' בטוב דעי"ז נקפל חצי עור הוושט העליון על עור הוושט הסמוך לצואר א"כ אין מקום להגמי לזוז ולהיות נדחה מן הסכין ונשחט בשוה עם דופני הוושט שמצדדי הגמי מכאן ומכאן וליכא חשש שהיי' כלל עיי"ש:
מג או כיוצא בו. עבאה"ט מ"ש דלאו דוקא גמי אלא אף חוט השערה שנמצא בוושט דינו כגמי וכ"כ בבל"י ובלחם הפנים ועוד כמה ספרי אחרונים והנה במנהז"ב בעשרון ס"ק ח' כ' ע"ז שהוא חומרא בלא טעם ואין להחמיר בזה עיי"ש ולפענ"ד נראה דהכל לפי מהות השער דבשער של אדם שהוא דק בודאי דיש להקל דזה הוי כמו עשב דק שכ"ל (ס"ק נ"ד) מהאחרונים להקל אך אם נמצא שער של איזה בע"ח שהיא עבה וקשה צ"ע שוב ראיתי בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ז' שנשאל בענין זה כשנמצא שער חזיר שהוא קשה ופקפק בזה וכ' שפחד לבו מלהתיר עיי"ש ועי' בדעת תורה סוף ס"ק י"א שכ' דאם נמצא חוט חתוך יש להקל בפשיטות עיי"ש ולפענ"ד גם בזה אין ליתן כלל כי גם זה תלוי בראות עיני המורה במהות החוט דאם אינו דק כ"כ יש לחוש להחמיר דזה חמיר משער חזיר כיון שאינו דבר המתוח היטב ואינו נחתך כ"כ במהירות כמו שער חזיר וכמ"ש בתשו' בנין עולם שם (וע"ל ס"ק נ"ג). ועי' בלחם הפנים לקמן סי' ל"ג ס"ק י"ח שכ' בשם הגאון מו"ה גרשון ז"ל בנמצא נמלה בוושט דאסור משום שהיי' והוא השיג עליו דאין לאסור משום שהיי' דהרי לא הי' נחתך הנמלה ולא במקום הנמלה נשחט עיי"ש ומבואר מדבריו דאם נמצא בוושט נמלה חתוכה במקום השחיטה גם הוא מודה דאסור משום שהיי' והנה מדלא נתנו שיעור להנמלה משמע אף בנמלה קטנה ודקה הדין כן אמנם יעיין בדעת תורה להלן סי' ל"ג ס"ק מ"ח שכ' דלדעת האחרונים שמקילין בנמצא עשב דק יש להקל גם בנמלה עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' ל"ג סוף ס"ק קי"ב):
מד כיוצא בו. עבאה"ט ועי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' א' אות מ"ט שכ' וז"ל ואם נמצא בוושט עיסה אפוי' שמלעיטין בה האווזות כל שלא נודע שנחתך שמעתי בשם הרב מהרש"א (מהר"ש אבוהב) מהזקנים מ"צ בעיר קאסלי שהורה להכשיר כל שלא נודע שנחתך ואם ודאי נחתך דמי לגמי ולהטריף עכ"ל וכן ראיתי בסדר השחיטה שבריש הס' זבח שמואל שכ' ובאווזות המלעיטין אותן בעיסה וכו' ואם יש עוד עיסה בוושט דהיינו שלא נתעכל העיסה וחתך בעיסה שחיטתו פסולה משום דהוי שהיי' עכ"ל ועי' בס' דעת תורה ס"ק י"ג שכ' דזה תלוי בפלוגתת התב"ש וש"ע התניא ולדעת הש"ע התניא ז"ל יש להתיר גם בנמצא עיסה וכ' דהמקיל בזה וסומך עצמו על התניא הנ"ל לצורך עני או לצורך שבת ע"פ שאלת חכם לא הפסיד כי יש לו על מה לסמוך עיי"ש אמנם בד"ק ס"ק י"א החליט בנמצא בוושט מאכל רך שהוא גוש א' כגון מה שקורין מאק"ח או לעמישק"א וממלאג"א יש לחוש לאסור שדינו כגמי עיי"ש ונראה דהכל הוא לפי מהות העיסה וכן ראיתי במנח"י בלק"י ס"ק נ"ט שכ' מס' שחיטת בית לחם באווזות המלעיטין בתבואה או בבצק אפי' מבושל יש ליזהר שלא יבא תחת הסכין ואם הבצק רך מאד אין לחוש דאין כאן שהיי' ע"ש וכ"כ במנהז"ב כלל ט"ו בקומץ סעי' ד' ועשרון ס"ק ט' דכששוחטין עופות הפטומות נשארו עדיין בהוושט שלהן הקניידלי"ך של הפטומה ואסור:
לשחוט אז דהו"ל שהיי' גמורה ע"כ צריך להעתיקן מקודם ביד לצד מטה ולהשקות אח"כ העוף במים כדי להוריד העפרורית שבוושט למטה שלא יעמדו נגד הסכין ואם שחט אותם אסור משום שהיי' דאין זה דומה לסובין דכאן עומדים דחוקים ואין ריוח להסכין משא"כ בסובין ע"ש (מה) בו. עי' באה"ט ופת"ש מ"ש הבאה"ט דגם בנמצא סובין יש לאסור עשמ"ח סעי' ו' ותב"ש שם שכ' דאם נמצא סובין אין לחוש דאפי' הי' הוושט מלא שעורים או סובין וכדומה כשר עיי"ש וכן הסכים השפ"ד סק"ח להתיר להדיא ע"ש ועד"ק ס"ק י"א ועי' בס' תואר משה פרק נ"ט שנשאל בעוף שהי' הוושט מלא חול ואבנים קטנים והטריף דכיון דאף בסובין ושעורים יש הרבה אוסרים ואף שהשמ"ח והפרמ"ג מקילין במלא סובין ושעורין לא אמרו רק בסובין ושעורים שהוא דבר רך משא"כ בחול ואבנים יש חשש שהיי' דתיכף כאשר הסכין נוגע בהם כיון דא"א לחתכם שוהה מעט עיי"ש שוב ראיתי בס' זבח שמואל בקיצור סדר שחיטה שם שכ' דכששוחט עוף שקורין ענגילישי"ן הא"ן ומצא בוושט עפר הוי שהיי' ופסולה עיי"ש ונראה ג"כ דזה דוקא בחול ואבנים כנ"ל משא"כ בעפר רך כעין סובין בודאי אין להחמיר כלל כנ"ל: ומ"ש הפת"ש לענין אם נמצא לאח"ש דוחן בוושט עבאה"ט לקמן ס"ק י"א שהביא פלוגתת האהל מועד והפר"ח לענין אם נמצא גרעין בוושט ופגע בגרעין ועי' בחכמת אדם כלל ז' סעי' ב' שכ' דמש"כ הפר"ח להכשיר בנמצא גרעין היינו לשיטת המחבר דיש שיעור לשהיי' אבל לדידן דאסרינן שהיי' אפי' בכל שהוא טריפה בזה עיי"ש ועשמ"ח שם שהתיר בנמצא שעורים בוושט עיי"ש ועי' מנהז"ב שם שכ' דאם נמצא בוושט זרע פשתן יש להקל בהפ"מ דכיון דדבר עגול הוא נשמטין ובורחין מתחת חידוד הסכין ואין חותכו כי כן טבע דבר העגול לברוח מתוך שאין לו גב ע"כ אם לא הרגיש עיכוב כלל ולא מצא חתוך אף א' מהם יש להתיר בהפ"מ ומ"מ לא יסמוך השוחט על עצמו בהוראה זו דשמא לגודל דקותן ורבויין לא השגיח בטוב על החיתוך עיי"ש ועי' במנח"י שם שהתיר בזה בפשיטות עיי"ש ובד"ק ס"ק ט"ו מזה ועי' בס' יוסף דעת (מהגאון מלבוב ז"ל) בסי' זה שנשאל על דבר מורה א' שהתיר בהפ"מ בנמצא בוושט קוקרי"ץ א' נחתך לב' עפ"ד הפת"ש שבכאן אם יפה הורה והשיב שנכון דברי המורה בזה ואף שלא נבדק הסכין לאחר שחיטה אין לחוש דשמא מחמת חיתוך הקוקרי"ץ נפגם דכל שהשו"ב לא הרגיש בשעת שחיטה בשום דבר אין חוששין שנפגם עיי"ש אולם למעשה בנמצא הגרעין חתוך נלפענ"ד שיש להחמיר כדברי החכ"א שהבאתי לעיל כי קשה לסמוך למעשה על דברי היוסף דעת שהיא קולא גדולה וכל דבריו שבתשו' ההיא צ"ע כאשר יראה המעיין:
מו מונח בוושט. עי' בגליון מהרש"א שמצדד להקל כשנמצא הגמי מונח בוושט למטה בעוף כיון דכבר הי' נשחט רוב הוושט קודם שפגע בגמי ואף דקיי"ל דאף בעוף אסור שהיי' במיעוט בתרא מ"מ י"ל דזה דוקא שהיי' ממש משא"כ בנמצא גמי דהוא גופי' חומרא עיי"ש אך בד"ק ס"ק י"ג נראה דגם בכה"ג אוסר עיי"ש והמעיין בש"ע התניא ס"ק י"ב יראה דלדעתו אדרבה בכה"ג חמיר יותר מאילו נמצא באמצע חלל הוושט שהסביר טעמו של התה"ד שאוסר בנמצא גמי לפי שהגמי הוא רך ונדחה למטה עד שבא לתחתית הסי' ממש ואינו נחתך רק כשכבר חתך כל הסי' והסכין בא לשולי תחתית הסי' ממש אז הוא פוגע בהגמי וחותך מתחלה הגמי ואח"כ הוא חותך מיעוט בתרא דתחתית הסי' דלמטה וא"כ הוא מפסיק במשהו מחתיכת הסי' כחתיכת הגמי והוי שהיי' במיעוט בתרא דפוסלין למנהגינו עיי"ש הרי דבכה"ג שיש אומדנא שנחתך הגמי בגמר השחיטה בעת חיתוך דופן התחתון של הסי' גרע טפי והבן:
ועי' ד"ק ס"ק י"ג שכ' דכל שנמצא איזה חתך בהגמי אף אם לא נחתך כל הגמי רק שנחתך בו קצת בעובי' ואף כשנמצא הוושט למטה בלי חיתוך דאעפ"י די"ל שכשהגיע הסכין לגמי עמד מלחתוך ויש בכה"ג כמה ספיקות להיתר אפ"ה נוהגין להחמיר והניח בצ"ע עיי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק נ"ו שכ' דבכה"ג שלא נחתך הגמי לגמרי רק מקצתו בעובי' ולא נחתך כל הוושט אין לחוש לדינא דבכה"ג רואין להדיא דבודאי נחתך הוושט קודם עיי"ש ונראין הדברים לפענ"ד לדינא עפ"ד המ"א באו"ח סי' תמ"ז ס"ק מ"א דאין להחמיר ג' חומרות בדבר א' לאסור כגון לאסור משהו חמץ בפסח אף כשהוא נטל"פ וריח כיון דבלא"ה יש מקילין עיי"ש (ועי' בדברינו סי' כ"ט ס"ק י"ד) וה"נ אם נחמיר בזה יהי' ג' חומרות בדבר א' כאשר יראה המעיין:
מז בוושט או בקנה. עפת"ש ס"ק ז' מה שכ' דה"ה אם נמצא הגמי בין קנה לוושט. ועי' בשו"ת טוטו"ד תניינא בקו"א סי' ה' בנמצא חתיכת עץ בין עור לסימנים והתיר ע"י בדיקת הוושט מצד פנימי וכ' דזה לא דמי לנמצא מחט בחלל הגוף דהתם לא שייך לתלות שנתחכך בכותל שהי' בה מחט משא"כ בנ"ד דעוף דרכו להתפלש בעפר ושם שכיח קוצים הרבה ושכיח לנקוב, ולשמא ינקוב הוושט לא חיישינן בזה עיי"ש שפלפל עם גאוני הדור שאסרו בעובדא זו והוא הצדיק דבריו להקל עיי"ש:
מח או בקנה. עפת"ש ס"ק ו' מ"ש מהחמודי דניאל בדין נמצא בועות בין סי' לסי' שהחמיר בבועות קשים ועי' בדעת תורה ס"ק י"ד שכ' דיש להקל בזה דאף שנחלקו הט"ז והתב"ש בחתך בעצם המפרקת בינתיים מ"מ בנ"ד י"ל דגם התב"ש מודה להקל דבועות אף היותר קשות אינם דומות לעצם המפרקת ובפרט דיש ס' אולי נזדמנו ב' הסי' יחד זה כנגד זה בשחיטה ולא שהה כלל בינתיים בחתיכת הבועות וחתך שניהם יחד ובפרט לפמש"ל דבחתך סי' א' לגמרי יש בלא"ה צד להקל עיי"ש אמנם ראיתי בפסקים של הגאון מ' ליב בערלין ז"ל אבד"ק קאסעל (אחי הגאון בעל עצי אלמוגים) כת"י סי' אלף קע"ט שכ' בעובדא כזו שאירע לפניו ששחטו יונה ומצא מכה כמו אגוז קטנה בבית השחיטה והטריפה כי מלבד שיש חשש טריפות של הוושט כי א"א לבדוק הוא קרוב לודאי אשר השחיטה בעצמה לא היתה כתיקונה עי"ז והו"ל ספק בשחיטה ע"כ הוא טריפה בלי שום פקפוק עכת"ד ועי' ד"ק ס"ק י"ב שנשאל באווזא שנמצא בתוך הקנה שלה מכה חלולה עגולה כעין גרגרת ממש אם שייך לחוש לזה כמו בנמצא גמי כיון שהמכה הפנימי נחתך לב' במקום השחיטה הו"ל כמו בנמצא גמי דקיי"ל להטריף כשנחתך לב' והשיב דכיון שהשו"ב אמר שלא שהתה השחיטה יותר מכפי הרגילות והמכה היתה עבה כעין לובן ביצה צלוי' ולא הי' בה שום קשות יש להתיר וכ' שגם חותנו הגאון בעל נטע שעשועים ז"ל נמנה עליו להתירה עיי"ש ועי' בגה"ק שכ' להתיר בזה מטעמים אחרים עיי"ש:
מט בקנה. עד"ק ס"ק י"ב באמצע הדיבור ובס"ק י"ד שדעתו להקל יותר בנמצא גמי בקנה מבנמצא בוושט אך בגה"ק אות ז' הניחו בתימה בזה כיון דברמ"א ושמ"ח מבואר להדיא דבנמצא הגמי בקנה דינו כמו בנמצא בוושט ע"כ אין להקל בשום צד קולא בנמצא בקנה יותר מבנמצא בוושט עיי"ש ועי' בשו"ת בית הלוי סי' י"ג שכ' דבנמצא בקנה יש בו צד חומרא אם נמצא בבהמה יותר מבעוף דאם נמצא גמי בקנה הבהמה יש להטריף אף בהפ"מ משא"כ בעוף אם נמצא בקנה גמי דק שיש להקל עיי"ש (ועי' במנח"י בלק"י ס"ק נ"ז) ועי' בשו"ת שבסוף ס' מנח"י בסוף חלק ב' שנשאל בנמצא בקנה העוף לאח"ש שמדובק שם עוד כמו קנה א' ממש שהלך משיפוי כובע עד סמוך לגוף והי' מחובר ממש להקנה היטב ולאחר שתקף השו"ב האגודל לאח"ש הרגיש שהולך דבר דק מצד ראשו הנחתך ומשך אותו ונמשך כמו קנה אחר עם השיפוי כובע ממש ובאמצע חלל שאיבת הרוח וכשמשש אותו בידים ראה שהוא כמו בצק שבלעה ונעשה שם כמו קנה והשואל צידד להקל דזה אינו דומה לגמי כיון שהיה מדובק היטב להקנה בכל סביביו גם אח"כ וגם הי' רכה מהקנה הרבה ובודאי לא שהה בחתיכתו יותר מבהקנה וכדוגמא שהכשיר הד"ק במכה בגרגרת כנ"ל והשיב דזה לא דמי לנידון דד"ק הנ"ל ויש להחמיר בזה עי"ש באורך קצת:
נ ונשחט עמו. עד"ק ס"ק י"ג מ"ש לענין אם נמצא גמי וראו שהוושט נשאר למטה בלי חיתוך ומצדד מתחלה להקל דאולי עמד מלחתוך תיכף כשחתך בהגמי וגם ספק דשיעור שהיי' וס' במיעוט בתרא אך בסוף דבריו נוטה להחמיר מצד לא פלוג וכ' דנהגו להחמיר גם בכה"ג משום שמצוי לאיסור והניח בצ"ע עי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק נ"ו מ"ש בזה וכ' דלדעת הש"ע התניא ז"ל כל שנשאר משהו מהסי' שלא נחתך לא שייך לאסור עי"ש ועי' בס' דעת תורה סק"י שהרחיב הדיבור בזה והשיג ג"כ על הד"ק בזה והעלה דאם לא נשחט רק רוב הוושט ונשאר תחתית הוושט שלם ונמצא בתחתיתו אפי' דבר עב כקנה של גמי יש להקל וכ"ש בנמצא רק עשב דק דיש להקל לכ"ע עי"ש:
נא עמו. עבאה"ט ופת"ש: ומ"ש דלא אסור כ"א בודאי נחתך עי' בבית אברהם בא"ז ס"ק ז' שהביא מס' מג"א דלפעמים נמצא גמי או כדומה שלא חתך בו הסכין כלל אלא הי' מונח בבית הבליעה למעלה וכשהשוחט תקיף אגודל על השיפוי כובע אז הסי' בולטין לחוץ והדבר שמונח בו בולט ג"כ לחוץ בית השחיטה ע"כ צריך השוחט ליתן הבחנה לזה שלא יגרום היזק בחנם וכיצד יעשה יבדוק ג"כ בצד השני בסי' ואם ימצא גם שם כדומה לזה שבולט חוצה אז בודאי נחתך בשעת שחיטה וטריפה ואם לאו יש להכשיר וסיים ע"ז בב"א שם שכן בא לידו כמה פעמים ובדק ולא מצא בצד השני והכשיר עי"ש ועי' בד"ק שם שכ' דאף בנמצא חתיכה א' של גמי בוושט למעלה מביה"ש וא' למטה מביה"ש אין לאסור כ"א כשניכר שהוא חתוך דאז הו"ל ודאי חתך בגמי אבל אם אין ניכר החתך אף שנמצא ב' חתיכות גמי בוושט מב' צדדי שחיטה אין לאסור די"ל דלא נחתך רק שהי' מתחלתו שתי חתיכות וא' הי' מונח למעלה מביה"ש וא' למטה דלא שייך לומר מסתמא הי' חתיכה א' ונחתך וכל ספק חיתוך יש להקל עי"ש ועי' מזה במנח"י בלק"י ס"ק נ"ו וכ' דהד"ק וכל ספרי שו"ב שהחמירו בנמצא בב' צדדי ביה"ש ב' חתיכות גמי וניכר שהם מחותכים שתולין שהיו מחוברים מתחלה ונתתכו בשעת שחיטה ואוסרין מחשש שהיי' י"ל דזה דוקא במתאימות החתוכים מהגמי וניכר שנחתכו זה מזה עי"ש אמנם בכל ספרי שו"ב לא משמע לחלק בכך וכן נהוגין להחמיר בכ"מ אם נמצא ב' חתיכות גמי א' למעלה מביה"ש וא' למטה מביה"ש וניכר שהם מחותכים אוסרין ואין בודקין כלל אם החתיכות מתאימות או לאו. אך זה ברור מכל דברי המחברים האחרונים דאם לא נמצא אף לאחר החיפוש חתיכה ב' בצד הב' של ביה"ש אף אם נראה בקצה הגמי ההוא שהוא נחתך בסכין אין חוששין שמא נחתך בשעת שחיטה והחתיכה הב' נאבדה דכל שאין החתיכה הב' לפנינו אין חשש די"ל שבלעה חתיכת גמי שהוא נחתך מצד א' כיון דקיי"ל בדין זה דכל ספק נחתך כשר ועי' מזה בשו"ת בית שמואל אחרון סי' ז' שנשאל בא' שמצא גמי באינדי"ק ולא נחתך והשו"ב אמר שדרכו לבדוק תמיד בחלק הב' של הוושט אולי נמצא עוד גמי ויהא ניכר שנחתך בשעת שחיטה רק באינדי"ק הזה לא חפש בחלק הב' של הוושט וכבר נחתך הוושט וא"א לבדוק והעלה להתיר עי"ש ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' ק"ז מ"ש ע"ד הבית שמואל אחרון בזה באורך ועי' בקונטרס התשובות שבסוף ס' ערוגות הבושם סוף סי' ג' שנשאל אם נמצא גמי מצד א' של וושט אם מחויב לראות גם מצד הב' אם נמצא שם חלק הב' של הגמי והשיב דבודאי מחויב לראות בצד הב' כיון שיש ריעותא לפנינו שנמצא בצד א' ובקל יוכל לראות ואם אינו בודק בצד הב' הוי כמעלים עין מן האיסור עי"ש ופשוט הוא דמיירי שנמצא הגמי בצד הא' מחותך בראשו דאז יש לחוש שמא נמצא חלק הב' של הגמי ג"כ מחותך בראשו אבל אם אין הגמי מחותך בראשו א"צ לחפש אחר הצד הב' דאף אם ימצאנה מ"מ כל שאינו ניכר בהב' חלקים שהם מחותכים אין לחוש וכמש"ל:
נב הוצרך להשהות. מצאתי בס' פרי עץ הדעת כת"י מהגאון מ' משה מייזילס ז"ל אבד"ק ווייסליטץ בחידושיו על הל' שחיטה סעי' זה שכ' דנראה דדינו של התה"ד והרמ"א לאסור בנמצא גמי לא נאמר רק בשחט בכמה הולכות וכמה הבאות או עכ"פ בהולכה והבאה א' אבל בשחט בהולכה א' או בהבאה א' יש להכשיר דהא לא גרע מנדחף הסכין ממקום למקום דכשר כששחט בהולכה א' או בהבאה א' לחוד וכמ"ש הט"ז סק"ב והאריך בסברות וראיות לזה אך כ' כיון שלא נמצא זה בשום אחרון לא מלאו לבו להקל בזה כ"א בהפ"מ דוקא וגם זה דוקא בנודע בבירור ששחט בהולכה א' או בהבאה א' לחוד אבל מן הסתם אפי' השוחט אומר ברי לי ששחטתי בהולכה או בהבאה א' לחוד טריפה דהוי מילתא דלא רמיא עלי' דאיניש ולאו אדעתי' והראה מקום לשו"ת עבודת הגרשוני סי' צ"ח עכת"ד:
נג להשהות מעט. עפת"ש ס"ק ה' מ"ש משו"ת בתי כהונה דדוקא בנמצא דבר רך כגמי אבל בדבר קשה כקוץ וכיוצא אין לחוש ועי' בשו"ת דבר שמואל סי' רל"ז שגרס בתה"ד אם נמצא עשב רך ודק עי"ש וכן העתיקו בשמו בלחם הפנים ס"ק ד' וביד אפרים עי"ש ומבואר להדיא דדוקא ברך הוא דחיישינן לזה ולא בקשה אמנם בשמ"ח כ' שם דבנמצא דבר קשה יש להחמיר אף בבהמה דבודאי שהה משהו עי"ש אך בש"ע התניא ס"ק י"ב כ' להקל בדבר קשה דבקשה יש מקום יותר להתיר דמחמת שהסכין דוחקו לתחתית הסי' נעשה הסי' כדפנות המקיפות לדבר הקשה ונחתך שוה בשוה עם הסי' עי"ש וכן נראה דעת הס' דרך החיים עי"ש במוסגר ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת שהסכים ג"כ להקל בדבר קשה עי"ש ובמנח"י בלק"י ס"ק נ"ח ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ז' (ובדברינו לעיל ס"ק מ"ג):
גד מעט. עי' בש"ע התניא ז"ל שם שכ' דאף דמחמרינן בנמצא גמי מ"מ אין להחמיר אלא בנמצא גמי ממש שהוא עגול ויש בו קצת גובה דאף לאחר שנכפף מ"מ יש בו כדי להגביה הסכין החותך בו מתחתיות הסי' במשהו משא"כ בעשב דק מאוד וכה"ג די"ל שתחתיות הסי' שאצל מקום הנחתו ממש נחתך עמו בבת אחת כיון שאין לו גובה כלל ולזה נתכוונו התה"ד והרמ"א שכ' גמי וכיוצא בו עי"ש וכדברים האלה כ' ג"כ בס' תיקוני זבח סי' ח' בזבחי צדק ס"ק ב' דאם נמצא גמי דק שאינו רחב עד שלא הפסיק מליגע בצדדין של וושט בשעת שחיטה כשר וסיים דמ"מ צריך שאלת חכם על דקות שלו איזה נקרא דק ואין לעשות מעשה בלי הוראת חכם כי יש לעיין בדבר עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק י"א שהחליט כן לדינא להתיר בעשב דק עי"ש וכן ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י מהגאון מ' משה מווייסליטץ ז"ל בחידושיו לסעי' זה שכ' כן לדינא והביא ראיות לזה באורך וכיוצא בזה כ' ג"כ בס' דרך החיים שיש להקל בעשב רך כיון דאין שהיי' בחתיכת עשב רך כדי שחיטת רוב א' ועכ"פ מידי ספק לא נפקא וכיון שהוא ספק אין להחמיר בו עי"ש ועי' במנח"י בביאורים ס"ק ס' שהביא כן גם מתשו' משכנות יעקב ושו"ת בית הלוי והכריע כן להלכה להקל בהפ"מ עי"ש ועי' במנהז"ב בקומץ סעי' ג' ועשרון סק"ח שהאריך בענין זה והכריע לדינא כך דעשב דק שהוא רך לגמרי כמו העשב שקולטין בקיץ מע"פ האדמה יש להתיר בהפ"מ אף בעוף אבל כל שאינו רך לגמרי אף שהוא דק מאד אין להקל עי"ש (וע"ל ס"ק מ"ג):
נה בחתיכת הדבר ההוא. עבאה"ט סק"ה מ"ש בענין אם חתך באצבעו בשעת שחיטה ועי' שמ"ח סעי' ו' ותב"ש ס"ק י"ד שכ' בזה לדינא כך דבבהמה אף שהרגיש שחתך באצבעו אם לפי דעתו לא הפסיק מלחתוך אין לחוש לשהיי' משהו דבבהמה מדינא אין שהיי' משהו פוסל אבל בעוף כשמרגיש שחתך באצבעו ונבהל אעפ"י שאמר שיודע שלא הפסיק אפ"ה יש לחוש ששהה קצת מחמת ביעתותא וטריפה אבל אם לא ראה החתך ולא הרגיש בשעת שחיטה שחתך באצבעו רק שאחר השחיטה ראה החתך באצבעו אין לחוש כל שלא הסיר הסכין מהסי' בין בעוף ובין בבהמה עכ"ד ועי' במנהז"ב שם בקומץ סעי' ו' ועשרון ס"ק י"א שכ' דמ"ש השמ"ח לחלק בין בהמה לעוף כשראה החיתוך בשעת שחיטה זה דוקא אם באמצע ההולכה והבאה גופי' חתך בסי' ובאצבעו כאחת והרגיש אז החיתוך ונבהל קצת אז יש חילוק בין בהמה לעוף כנ"ל אבל אם חתך באצבעו שלא בשעת שחיטת הסימנים כגון שהעביר כל הסכין בהולכה או בהבאה חוץ לצואר ואז חתך באצבעו ואח"כ חזר והביא או הוליך הסכין וגמר השחיטה אז ודאי שהיי' הוא ושחיטתו פסולה בין בבהמה ובין בעוף עי"ש ועי' ד"ק ס"ק י"ט מ"ש בענין זה וכ' דגם במרגיש בשעת שחיטה שחתך באצבעו אם יודע שהגביה הסכין אז מהצואר ולא הוליך יותר הסכין אח"כ על הסי' ובטרם שהגביה הי' כבר רוב שחוט יש צדדים להקל בהפ"מ אף בעוף עי"ש:
ומ"ש בבאה"ט בשם תשו' עבודת הגרשוני דלענין הכשר כלים צידד להקל הנה ראיתי בס' מחצית השקל כת"י על הל' שחיטה שכ' בשם רבו הגאון ז"ל שיש להסתפק בכוונת דברי העבודת הגרשוני שם איך הוא סיומא דפסקא דידי' ולא הכריע דעתו לדינא והניח בספק עכת"ד וכאשר עיינתי בגוף תשו' העבודת הגרשוני שם ראיתי שלא צדד בזה להקל רק אם נעשה תערובת יותר אח"כ כגון שחזרו ונשתמשו כלים אחרים באותן הכלים ומקיל שם שכלים האחרים שנשתמשו בכלים הללו א"צ הכשר אבל אותן הכלים כ' שאין להכשירם עי"ש וכבר עמד בזה ביד אפרים:
ומ"ש הבאה"ט דביש ספק באיזה אופן הי' החיתוך באמצע יש להקל עשפ"ד ס"ק ח' שכ' דאפי' בעוף יש להקל כל שאינו יודע שהי' באופן המטריף בודאי בזה עי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק ס"ה שסיים בזה ואסור לסתם שו"ב להורות קולא לעצמו באלו ענינים רק בשו"ב מופלג ויר"ש גדול שיוכל לעמוד על אומד דעתו בענין זה וגם הוא לא יורה בעצמו אף בהפסד גדול רק יבא אצל החכם המורה הראוי להכריע כי בקל יוכל לבא ח"ו לספק איסור נבילה עי"ש:
נו הדבר ההוא. עי' בדעת תורה ס"ק י"ז שכ' דכיון דבתה"ד וביש"ש ובלבוש העתיקו דין גמי המונח ארכו לאורך הוושט ונודע שהתה"ד הציע בעצמו תואר השאלה ונראה מזה דאם נמצא הגמי תחוב ארכו לרוחב הוושט וממלא חללו ונחתך בארכו עם רוחב הוושט דיש להקל כיון שלא הו"ל מקום להיות נדחה מן הסכין וגם נחתך יותר בקל לארכו כידוע בחוש עכ"ד: (נז) לאחר ששחט. עשמ"ח סעיף ו' שכתב שצריך ליזהר לסלק נוצות העוף לצדדים וכן צמר כבשים ויסיר החבל מצואר הבהמה וכל זה כדי שלא יחתוך עם השחיטה ויאסור עי"ש ועד"ק ס"ק כ' שכ' דבדיעבד אם לא סלק הנוצות לצדדים וחתך הנוצה שבחוץ אם יודע שהיה החיתוך בהנוצה אחר שהתחיל חיתוך בסי' י"ל דהוי כגמי בוושט ואסור אבל אם חתך הנוצה קודם הסימנים אין לאסור ובספק אם חתך הנוצה לאחר חיתוך הסי' אין לחוש עי"ש ועי' מנח"י בביאורים ס"ק ס"ג מ"ש בזה שוב ראיתי בפסקים כת"י של הגאון מ' ליב בערלין ז"ל אבד"ק קאסעל (אחי הגאון בעל עצי ארזים) סי' ב' אלפים כ"ט שכ' שבא לפניו עובדא בשוחט ששחט יונה אחת ולא מרט את הנוצות כדרך השוחטים בשחיטת היונים ומצא אח"כ בתוך הוושט נוצה א' נחתכה לשנים והכשיר משום דכיון שלא מרט את הנוצות תלינן יותר דבודאי מבחוץ היא באה בשעת שחיטה לתוך הוושט פנימה וקודם שחיטת הסי' נחתכה דנוצה בתוך הוושט מנין וכיון דבלא"ה כל עיקר הדין לאסור בנמצא גמי נחתך בוושט הוא חומרא יתירה והבו דלא להוסיף עלה ע"כ הכשיר היונה עכ"ד ועי' בדעת תורה סס"ק י"א שכ' דבנמצא נוצה דקה בלא"ה יש להכשיר אפי' ידוע שהי' בפנים מקודם ונחתך עם שחיטת הסי' ועי"ש עוד בס"ק י"ג שכ' להקל גם במצא נוצה רחבה עי"ש ולפענ"ד דכיון דהוא בעצמו כתב דלדעת התב"ש יש להחמיר בדבר קשה ע"כ היכא שניכר שהיה בפנים בשעת שחיטה אין להקל אלא בנמצא החתך בצד הראש של הנוצה שהיא דק וקל לחתוך אבל בנמצא בצד הקנה שהיא קשה קצת ובפרט בנוצה גדולה של כנף אפי' בצד הראש שהוא עב וקשה דבודאי יש לחוש לכ"ע לקלקול בשחיטה (ועי' בדברינו לעיל ס"ק נ"ד):
נח ששחט הסי' עתב"ש לעיל סי' כ' ס"ק ט"ז שכ' דבשחט בסי' ובעצם המפרקת יחדיו אסור דהוי כמו נמצא גמי בוושט עי"ש וכאן ס"ק י"ז כ' בזה דאין בכלל זה רק דוקא המפרקת אבל מה שחותך בהקנה אע"פ שקשה טפי לחתכו מהוושט וא"כ כששוחט מיעוט בתרא דקנה שוחט אז מיעוט קמא דוושט ויש לחוש לשהיי' משהו בוושט כמו בגמי דז"א דאין לחוש רק במפרקת שקשה טפי עי"ש ועד"ק ס"ק י"א שכ' דאין כוונת התב"ש דבכל גוונא לא שייך איסור שהיי' ע"י קושי הגרגרת דרק בסתם שחיטה הוא דקאמר דכשלא הרגיש שום שינוי בהגרגרת אין לחוש שמא מחמת קושי הקנה שהה קצת אבל כשהרגיש שום שינוי כמו שהוא מצוי בשו"ב אומנין ג"כ כשפוגע בעצם הטבעת משתהה בהסכין שם בזה י"ל דהו"ל כעצם המפרקת שדינו כנמצא גמי ומצדד בזה לכמה אנפי עי"ש באורך:
נט וטריפה. ר"ל ספק נבילה:
סעיף ג:
ס בשתצטרף. עי' בשנות חיים ס"ק ט' שכ' שצ"ע אם מצטרף העיכוב של שחיטת מיעוט האחרון של סי' ראשון לשיעור שהיי' אם נימא כיון דהנך תרי דינים שכ' המחבר בסעיף זה ולהלן בסעיף שאח"ז הן בעיות דלא איפשיטו וא"כ י"ל דהוי ס"ס שמא אין שהיות מצטרפות ואת"ל דמצטרפות שמא אין דין שהיי' במיעוט בתרא עי"ש:
סא ולפי המנהג בכל ענין טריפה. אבל מ"מ יש נ"מ גם לדידן לענין ספק וכמ"ש בשפ"ד ס"ק ט' וכן נ"מ לענין מ"ש בסעיף שאח"ז בשחט בסכין שאינו חד:
סעיף ד:
סב בסכין שאינו חד. עי' בשו"ת בית יעקב סי' פ"א שכתב דמ"ש בש"ע ובפוסקים חד ואינו חד לאו דוקא דאף בשוחט בסכין חד ושוהה בשחיטתו ומעכב במיעוט בתרא כשיעור שהיי' דמדינא דהיינו כדי הגבהה והרבצה וכו' פסול וסכין רעה אורחא דמלתא נקיט עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק ס"ה):
סג חד. עפת"ש מ"ש לעיין בתשו' בי"ע סי' פ"א לענין כמה הוא שיעור חידודו של סכין ועי"ש בגוף התשו' שהאריך וכ' דכל שחותך ע"י חידודו מיעוט בתרא דסי' ראשון ואינו מעכב כשיעור שהיי' דמדינא דהיינו כדי הרבצה והגבהה וכו' הוי סכין חד ואם הוא מעכב כשיעור שהיי' דמדינא הוי אינו חד עי"ש ועד"ק ס"ק כ"ב שכ' דגדר וגבול סכין שאינו חד הוא שכל שאינו חד כ"כ שיהא בטוח מחשש שהיי' רוב סי' בלא הגבהה בזה יש להחמיר אבל גם בזה צ"ע דיש הרבה ספיקות עי"ש (וע"ל סי' י"ח סעיף ז' ס"ק מ'):
סד ונתעכב כשיעור שהיי'. עבאה"ט ומ"ש דבזה אף לדידן בעינן שיעור שהיי' ע"ל סי' י"ח סעיף ז' ובבאה"ט שם ס"ק י"א ועי' בשמ"ח סעיף ט' ותב"ש ס"ק ט"ז וי"ז שפסק בזה דבמדינות אלו דקבלו עלייהו לאסור כל שהיי' אפי' במשהו יש לאסור בשוחט בסכין רעה בבהמה בכל ענין אפי' נתעכב רק במשהו אא"כ תפס הסי' בשעת שחיטה והזמינם זה אצל זה שעכ"פ בשעה שהתחיל מיעוט האחרון התחיל ג"כ בהתחלת שחיטת הסי' הב' עי"ש וכ"כ בש"ע התניא ובחכמת אדם כלל ג' אות י"ג עי"ש אכן בשפ"ד לעיל סי' י"ח ס"ק י"ב וכאן ס"ק י' לא הזכיר לדברי התב"ש בזה כלום רק כתב דאף לדידן אין לאסור בזה בשהיי' משהו רק בעינן כשיעור שהיי' עי"ש וכ"כ בשנות חיים לעיל סי' י"ח ס"ק ט"ו וכאן ס"ק י' דהעיקר כהש"ך שאין לאסור בזה אא"כ נתעכב כשיעור שהיי' עי"ש וכ"כ בס' דברי יוסף על היו"ד סי' ק"ח עי"ש ועי' מזה בד"ק ס"ק כ"ב באריכות ועי' במנהז"ב כלל ט"ו בקומץ סעיף ט' ועשרון ס"ק י"ג מה שהאריך בענין זה ובס"ק י"ד פסק ג"כ לדינא להקל בזה דכל שראה בכל פעם כשהוליך והביא שחתך להמיעוט קלי קלי אין לחוש עי"ש:
סה כשיעור שהיי'. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דדוקא בבהמה אבל בעוף אין לאסור דתיכף כשנשחט הרוב של סי' א' כשר ועי' בבאה"ט לעיל סי' י"ח ס"ק י"א ועשמ"ח סעיף ח' ותב"ש ס"ק ט"ו שכ' דזה דוקא בסכין שחותך תמיד מעט מעט אבל בסכין אשר לפעמים חותך ופעמים אינו חותך אע"פ שתמיד מוליך ומביא לחתוך אין להקל אף בעוף דהו"ל מה שאינו חותך שהיי' ואוסר אף בעוף עי"ש ועי' בדבריו להלן סעיף ט' אמנם בתורת יקותיאל ס"ק א' וב' האריך להשיג על התב"ש בזה והעלה לדינא דאין לאסור בעוף אף בסכין כזה רק במיעוט בתרא אבל ברוב סי' א' אפי' אם אינו חותך תמיד אין לאסור רק כל שלא הפסיק מלהוליך ולהביא הסכין על הסימן לל"ב עיי"ש וכן נראה דעת הפר"ת ס"ק ז' עי"ש וכ"כ במנהז"ב שם סעי' ח' להלכה ולמעשה עי"ש ועי' בד"ק ס"ק כ"א ובמוסגר שם ובשנות חיים לעיל סי' י"ח ס"ק ט"ו ועי' במנהז"ב שם שסיים בסוף וסתם שוחט חלילה לו להקל בכל זה אם לא ע"פ הרב דמתא עי"ש:
סו בשחיטת מיעוט אחרון. עתב"ש ס"ק ט"ו שכ' דבעינן שיחתוך תמיד בהסכין בכל הולכה ובכל הבאה אבל אם נפסק החיתוך באמצע ויש רגע בלא חיתוך אע"פ שמוליך ומביא עד שיחתוך מ"מ זה הזמן שלא חתך הוי שהיי' ואוסר עי"ש אמנם בתורת יקותיאל ס"ק א' וב' השיג עליו בהא והעלה דכל דלא הפסיק מלהוליך ולהביא הסכין על הסי' לל"ב והביא ע"ז כמה הוכחות וכמה ראיות עי"ש באריכות ועי' במנהז"ב שם ס"ק י"ג מה שהאריך בדברי התב"ש והתורת יקותיאל הנ"ל וכתב שדברי התב"ש הוא דבר שא"א לעמוד בה דלפ"ז היאך אוכלין בישרא כי אפילו בסכינים החדים המלוטשין שלנו יארע כמה פעמים שיש רגע הולכה והבאה בלי חיתוך ומצוי הוא לפעמים בעוף שמתקפלין הסי' מעצמן והשו"ב מוליך ומביא הסכין איזה פעמים בלי הפסקה וברור הוא שהסכין אינו חותך תמיד אף קלי: קלי בשחיטה זו ויש הוכחה ברורה לזה דהא בכל שחיטה שאין הסי' מתקפלין נעשה השחיטה כהרף עין ומעשים בכל יום להכשיר בזה ואין פוצה פה ומצפצף ובע"כ דהעיקר כדעת התורת יקותיאל הנ"ל דכל שמוליך ומביא תמיד אף שאינו חותך תמיד לל"ב עי"ש באריכות וכיוצא מדברים כאלו כ' גם בד"ק ס"ק כ"א דלא כהתב"ש הנ"ל דהרי אנו רואין שאם הוא שוחט במתינות יכול לעשות כמה הולכות והבאות מצד שמוליך הסכין על הצואר ברפיון מחשש דרסה וכן מצוי הוא גם בשו"ב הזריזים וסכיניהם חדים בהפלגה שצריך לפעמים לעשות כמה הולכות והבאות באווזות כשפוגע על הטבעת דגרגרת שעושה לפעמים ז' הולכות וז' הבאות קודם שיתחיל החיתוך לתוך הטבעת וגם אין שחיטה בעולם שלא יהא רגע כמימרא בלי חיתוך דלפי החשבון של ההולכות והבאות היה כל עובי הסי' נחתכים באמצע ההולכה אלא בע"כ דלא שייך חשש הפסק החיתוך כ"א בידוע שאין הסכין חד כלל משא"כ בסכין מחודד קצת אף חידוד היותר מיעוט בין סכיני שחיטה המצויים עתה בזמה"ז אפ"ה אין לחוש כלל כל שלא היה הפסק בהולכה והבאה ועי"ש בס"ק י"א עוד באריכות מזה ועי"ש במוסגר מ"ש דברי טעם בזה:
סז של סי'. עי' שמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ח ושפ"ד סי' י"ח ס"ק י"ב דלכתחלה אסור לשחוט בסכין שאינו חד בין בבהמה ובין בעוף משום דכמה קלקולים יוצאים מזה שיש חשש שהיי' וגם יש בה משום דרסה ועיקור מתוך שדוחק מאד על הסי' קודם שחותך ואפי' אם מזמין ב' הסי' לחתכם יחד אין לשחוט בסכין כזה ואם שחט בסכין כזה אף בדיעבד אין להכשיר כל שאינו יודע בבירור שלא קלקל ולא שהה עי"ש ועי' במנהז"ב שם בעשרון ס"ק י"ג באריכות מזה:
סח סי' ראשון. עשמ"ח שם שכ' דאפי' בשוחט בסתם סכין יהיה השוחט זריז כששוחט בהמה להזמין ב' הסי' ולחותכן יחד דדילמא הסכין שבידו אינו חד כדינו ואתי לידי ספק איסור דאורייתא עי"ש (ועי' בט"ז ובמ"ז לעיל ריש סי' כ"א) ועי' מ"ז כאן ס"ק ג' שכ' דגם בעוף צריך להניח ולהזמין לשחוט שני הסי' זה אצל זה עי"ש אך בשפ"ד ס"ק י' כ' שאין העולם עושין כן וכ' הטעם למה אין שוחטין ב' הסי' זה אצל זה עי"ש ועי' בבית אברהם בש"ז ס"ק ח' שכ' וז"ל ומעולם לא ראיתי מרבותי ולא שמעתי מי שנזהר בזה ולפי דעתי הוא מן הנמנע להזמין הסי' זה אצל זה ולחתכם יחד מחמת רוב עובי העור ובפרט בשורים הגדולים עכ"ל וכ"כ בד"ק ס"ק כ"ב במוסגר וכ' שכן א"ל השו"ב שלו שא"א להבחין ולהרגיש בסימנים קודם שחיטה והזמינם זא"ז עי"ש (ועי' מנח"י בלק"י ס"ק פ"ד) ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סוף סי' ק"ח מ"ש להמליץ בעד השוחטים שאינם נזהרים בזה כי יש להם על מה שיסמוכו עי"ש:
סט ה"ו פסולה. היינו מספק. שמ"ח שם. וכ' בשפ"ד סי' כ"ו ס"ק א' בד"ה ודע וז"ל ומיהו אם שחט סי' א' כולו בבהמה ואח"כ חזר וחתך בסכין רע במקום אחר באותו סי' ושהה כדי לשחוט כל הסימנים הוי ודאי נבילה ולא ספק עכ"ל:
סעיף ה
ע אין שהיי' בקנה בעוף כלל. אבל זקיני הלבוש פסק דשהיי' במיעוט קמא דקנה פסול אף דממ"נ אי עביד רובא נגמר השחיטה ואי לא נשחט רובא הו"ל כמו חצי קנה פגום מ"מ הואיל ודרך שחיטה נעשה אסרינן לה עיי"ש ועי' בתב"ש ס"ק ט' ובמ"ז ס"ק ד' מ"ש בזה וע"ל בסעי' שאח"ז מדין זה:
עא ויש מו שאומר שכל. עפת"ש מ"ש מתשו' מאיר נתיבים ועי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"א סוף סי' ט' שכ' כן בפשיטות דבעוף היכא דסי' א' כבר נשחט כהוגן שוב אין השהיי' פוסל במיעוט בתרא דסי' הב' עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק י"ב מ"ש ע"ד השו"מ בזה וכ' טעם דבריו עיי"ש ועי' מזה בשו"ת בית הלוי סי' י"א שהאריך והעלה ג"כ להקל בעוף במיעוט בתרא דסי' ב' עיי"ש באריכות ועי' מנח"י בלק"י ס"ק ל"ד (וע"ל ס"ק ל"ד):
עב שחיטת כל שני הסימנים. עי' בד"ק סוף ס"ק ע' שהעיר דכל ספק שהיי' במיעוט בתרא אף שהי' נגד חזקת איסור מ"מ היכא דכבר יצא מידו בחזקת היתר נסתלק ממנו חזקת האיסור ועיי"ש בגה"ק אות ה' ועי' בדברי הגאון שו"מ ז"ל בהסכמתו על הד"ק מ"ש ע"ד הד"ק בזה ועי' בס' דעת תורה ס"ק כ"ח מ"ש בזה ועי' בס' שב שמעתתא (להגאון קצוה"ח) שמעתתא א' פרק כ"ב שעמד על המחקר לדעת הפוסקים דהיכא דאיכא חזקת איסור לא מהני ס"ס וה"ה בספק בשחיטה לא מהני ס"ס מה יהי' אם נסתפק במיעוט בתרא מהדברים הפוסלים ואית בהו ס"ס ומסיק דהוי בחזקת היתר דאי שבק לה אחר שחיטת רוב הותרה ומביא ראי' ע"ז עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ב):
עג פוסלת שהיי'. עתב"ש סק"ט שהאריך להוכיח דלדעת י"א אלו שהוא רש"י הוי שהיי' במיעוט בתרא פסול מה"ת עיי"ש ועמ"ז סק"ד ובספרו ראש יוסף על חולין דף ל' ע"ב ובלב ארי' שם דף כ"ט ע"א ועי' בשו"ת רבינו חיים כהן ז"ל חיו"ד סי' ז' באמצע התשו' שהביא ראי' דלא הוי רק מדרבנן עיי"ש אבל בשו"ת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ב' הסכים להתב"ש דהוי מה"ת ע"ש ועי' בס' מקור מים חיים על היו"ד בחידושיו לסי' זה מ"ש בזה ועי' בשו"ת שו"מ רביעאה חלק א' סי' מ"ו באמצע ד"ה והנה הכו"פ מ"ש ע"ד המקור מים חיים בזה ועיי"ש במה שהאריך בזה ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ב מה שפלפל בדבריהם בזה:
עד המנהג להטריף. עד"ק ס"ק ז' שכ' דכיון דקיי"ל דשהיי' משהו במיעוט בתרא דעוף תלוי במנהג המקומות ובאתרא דליכא מנהג אין אוסרין אף בזמה"ז וכמ"ש בתב"ש (ע"ל ס"ק כ"ט) ע"כ אף במדינתנו דנוהגין להטריף מ"מ עכ"פ לענין זה קיל הוא גם במדינתנו דע"א נאמן בזה אפי' היכא דלא הוי בידו עיי"ש לדרכו ועי' בס' לב ארי' על חולין דף ל"ב ועי' בס' דברי יוסף סוף סי' קי"א מ"ש ע"ד הלב ארי' בזה:
עה להטריף. עפת"ש ס"ק י' ועי' בס' דעת תורה ס"ק כ"ו מ"ש בדבר שנשאל בדין בהמה שנשחטו רוב סי' ושהו בינתיים וחתכו אבר או חתיכת בשר מבית הצואר וכדומה ואח"כ חזרו וחתכו מיעוט סימנים הנשארים דקיי"ל דהבהמה אסורה משום שהיי' במיעוט בתרא אם גם האבר או הבשר שנחתך קודם אסור די"ל דכיון שנחתך טרם שחזרו וחתכו המיעוט מותר לאכלו אך שי"ל דכיון שקודם מיתת הבהמה בלא"ה אסור משום לא תאכלו על הדם ולא הותר עדיין א"כ כיון שחזרו וחתכו המיעוט גם האבר או הבשר אסור והשיב דאם מתחלה הי' בדעתו לחתוך גם מיעוט סי' דאסור משום שהיי' וכו' ממילא האבר או הבשר אסור משום אבמה"ח או בשר מה"ח דהוי כחותך באמצע השחיטה ואם מתחלה לא הי' דעתו לשחוט יותר וסילק ידיו רק שאח"כ חזר ונמלך הוא או אחר וגמרו חתיכת הסי' יש לדין ולהתיר גם הבהמה ועיי"ש עוד בס"ק שאח"ז שפלפל עוד בענין זה והביא ראיות דאין לנו להתיר האבר ולאסור הבהמה אלא דבכ"מ דהבהמה אסורה גם הבשר שנחתך ממנה אסור עיי"ש באריכות:
עו אם לאחר ששחט וכו'. עבאה"ט ס"ק ח' ועי' בתורת יקותיאל סי' ס"ז ובש"ע התניא כאן ס"ק י"ז שכ' דהעיקר כהט"ז דהרמ"א לא מיירי כאן רק לענין איסור שהיי' לכן מחלק בין נשאר עדיין מעט סי' שלא נשחט אבל העיקר כמ"ש ברמ"א לקמן סי' ס"ז דאפי' נשחטו כל הב' סימנים לגמרי אסור לקרב מיתתה בין בהכאה על הראש או שאר קירוב מיתה דתחיבת סכין בלבה משום דנבלע הדם באברים עיי"ש אך בשפ"ד סי' ס"ז ס"ק ט' כתב דהעולם נוהגין להכות על הראש כמ"ש הרמ"א כאן עיי"ש ועמ"ש בזה במנח"י בביאורים ס"ק ל"ח באורך ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' קי"א מ"ש אם יש תקנה בזה לסבב הראש של העוף עד שישבר מפרקתו וימות מהר אם יש לחוש לחשש דנבלע דם באברים עיי"ש ועי' מנהז"ב בקומץ שם סעי' ט' ועשרון ס"ק ט"ו וד"ק סי' כ"ב ס"ק א' שכ' עצה למהר מיתתו בלי חשש הנ"ל שיראה שמא לא נחתכו הוורידין דע"פ רוב מתעכב בה החיות עי"ז וכשיחתוך אותם תמות מהר ואז יצא ידי כל החששות וכ' שם בד"ק. דאין בזה משום צער בעה"ח דאדרבה עי"ז ממעט בצערו שמקרב מיתתו ולא יצער בפירכוסו עיי"ש וכ' עוד במנהז"ב שם דאם רואה שכבר נפסקו הוורידין ואפ"ה שוהה למות אזי מוטב יותר לדחוק את ראשה בדבר כבד ולקרב מיתתה שעי"ז לא שייך כ"כ החשש דהבלעת דם באברים עיי"ש ועי' תב"ש ס"ק י' שכ' לקרב מיתתה ע"י, דחיקה על הצואר עיי"ש ועי' בשנות חיים ס"ק י"ד (וע"ל ס"ק ע"ח):
עז לאחר ששחט וכו' שוהה וכו'. כ' בלחה"פ ס"ק ח' בשם העו"י שבאה לידו מעשה שחיתה אווזא יום שלם אח"ש ושתתה מים ויצאו המשקים דרך בית השחיטה מן הוושט והכשירה ע"פ הדין אבל הוא לא אכל ממנה מטעם אחר ולא מן הדין עכ"ל ועי' בשו"ת רב טובך חלק ב' סי' י"ד שנשאל בעוף שנשחט רוב הקנה ואח"כ נתרפא אי צריך שחיטה שנית משום מראית העין והעלה דאין לשחטו דיש חשש איסור דבנקל יחול עליו איסור שהיי' במיעוט בתרא וא"ל דלשחטו במקום אחר גם זה אסור דהו"ל שחיטה מוגרמת אך סיים דלדעתו א"א בשום אופן שבעולם שיתרפא הקנה לאחר שנשחט רובו עיי"ש שוב מצאתי בשו"ת מכתם לדוד (מהה"ג מו"ה דוד פארדא ז"ל) חיו"ד סי' י' שנשאל בעובדא כזו בא' ששחט עוף ונסתפק אם נשחט רובו והניחו מידו וחיתה המכה וכמשלש חדשים הטילה ביצים וישבה עליהם וגידלה אפרוחים וחזרה להטיל ביצים ונשאר רק רושם בצוארה והשיב שיש להכשיר דכיון דכלל בידינו הוא דטריפה אינה חי' ואינה יולדת וזהו שחיתה וילדה בודאי דהשו"ב טעה בין קנה לוושט דבודאי לא נשחט הוושט כלל רק הקנה ע"כ יבדקו הוושט בפנים כנגד מקום הרושם שהי' השחיטה בצואר ואם יש שם ריעותא אסור ואם אין שם שום ריעותא יש להכשיר לאחרים זולת להשו"ב עצמו אסורה בכ"מ דשאחד"א עיי"ש ועי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' א' סעי' נ"ב שהשיג עליו וכ' שלא יפה הורה בזה וכ' דאין להקל כלל בזה דכיון דיש מיעוט טריפות דחיות יב"ח ומטילות ביצים אף בודאי טריפות ולא נאמר הכלל דטריפה אינה חי' רק על הרוב ע"כ יש לחוש שמא זהו מן המיעוט ואין לסמוך על האומדנא דטעה השו"ב דמומחה אינו טועה עיי"ש [ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' קע"ט מ"ש בענין זה] ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת על היו"ד בסי' זה בד"ה התב"ש באמצע הדיבור שם שכ' שבא לפניו עובדא שבר אווזא נשחטה כדינא ושהה למות לאח"ש ולא הכו אותה על ראשה רק שהניחוה בחיים ולאחר זמן נתרפאת ואכלה ושתתה והלכה לרחוץ בנהר כאחת הבריאות ושאל השואל אם י"ל דאף שנתרפאת ושהתה זמן רב כזה אפ"ה י"ל דדמי לבע"ח שאינם צריכים שחיטה אף שחיות הנה או שדמי לב"פ שהפריס ע"ג הקרקע שטעון שחיטה משום מראית העין והורה לשוחטה בסכין פגום דבכה"ג חשוב כדיעבד ועי"ש עוד מ"ש לענין המליחה מאיזה זמן לחשוב הג' ימים לענין שהיי' ג' ימים בלא מליחה וכ' שיש להקל בזה דכיון שלא מתה מתנענע הדם בתוכה ואינו מתקשה ע"כ יש לחשוב הג"י משעה שמתה עיי"ש: