דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן כא
סעיף א:
א השחיטה המעולה. עתב"ש סק"א שהביא פלוגתת הפוסקים אי בעינן מדאורייתא לכתחלה כל ב' הסימנים בין בבהמה ובין בעוף או רק מדרבנן והעלה דעיקר כהפוסקים דהיא רק מדרבנן עיי"ש וכ"כ בפרי תואר סק"א דבע"כ לא הוי הקפידא לכתחלה רק מדרבנן עיי"ש ועי' במ"ז סק"א שהניח זה בצ"ע ועי' בתורת יקותיאל ס"ק א' מה שהאריך בדין זה וסיים דהירא את דבר ה' יחוש לכתחלה לדעת הסוברים שהוא מצוה דאורייתא לשחוט כל הסי' אף בעוף עיי"ש ועי' במנהז"ב כלל י"ג בעשרון סק"א מ"ש בזה ועי' מ"ז להלן סי' כ"ג סוף ס"ק ה' ועי' בהגהות יד אברהם שכ' דמפורש בחידושי הרשב"א דמדאורייתא סגי בעוף בסי' א' עיי"ש:
ב שיחתכו שניהם. כ' בכרתי סק"א דאף שצריך לכתחלה לשחוט ב' סי' אף בעוף מ"מ באווזא דממסמס קועי' דמא לכ"ע מותר לשחוט הקנה ולבדוק הוושט כמש"ל סי' ל"ג עיי"ש ועמ"ז סק"א ובד"ק לקמן סי' כ"ג ס"ק כ"ו בד"ה קרע ובישועות יעקב כאן בפיה"א ועי' בפת"ש להלן סי' כ"ג סק"ד (ובדברינו שם סק"מ ולהלן סי' ל"ג ס"ק קל"ו) מ"ש מענין זה עוד ועי' במנהז"ב שם מה ששפך תמרורים על השו"ב שרוצים להראות חריפות בעצמם לשחוט מהר ואינם שוחטים רק סי' א' ועוברים בשאט נפש על דין המוסכם מרוב הפוסקים ועתידים ליתן דין ע"ז עיי"ש ועי' במ"ז סוף סי' כ"ב: (ג) ולוה יתכוין השוחט. עי' בדרך החיים שכ' דכל הקפידא בזה לא הוי רק שיעשה השוחט כן לכתחלה אבל אם לא נשחט כן כל ששחט רוב ב' בבהמה ורוב א' בעוף א"צ מדינא לחזור אחריהן ולגמרן אף בדליכא שיעור שהיי' ודלא כמ"ש בספר א' שצריך מדינא לכתחלה לגמור כשלא שהה שיעור שהיי' עיי"ש:
ד יתכוין השוחט. עי' באה"ט ועי' מזה להלן סי' כ"ג סעי' ד' (ובדברינו שם):
ה ואם שחט רוב א' וכו'. עד"ק סק"א שכ' דאם נשחט הרוב מותר אף לכתחלה לאכול ממנה אף להמחמיר ממדת חסידות דהכוונה הי' רק שיכוין כן לכתחלה ובפרט בנשחט סי' א' שלם דממ"נ דלהרמב"ם דהוא מה"ת לשחוט לכתחלה כל הסי' הרי לדידי' די בסי' א' ולאינך דהוי רק מדרבנן ודאי דאין להחמיר לענין האכילה דלכ"ע אין בזה דררא דאיסורא בדיעבד אף להשוחט לעצמו וכ' דהוא עצמו אכל מעוף כזה עיי"ש:
ו א' מהם בעוף. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועי' שמ"ח סעי' ב' ותב"ש ס"ק ג' שכ' דה"ה כששחט רוב החלל ולא רוב עיבוי הגרגרת דהיינו שנתהפך הסי' לצד העור נמי פסולה מספק דבעינן תרתי רוב חלל ורוב הגרגרת עיי"ש ועי' שפ"ד סק"א שהשיג על התב"ש במה שנראה מדבריו דאף אם נפסק רוב החלל ולא רוב עובי' ג"כ הוי ספק טריפה כי מסתימת הפוסקים משמע דנפסק רוב מחלל הקנה הוי טריפה ודאי ורוב עובי' לחוד הוי ודאי כשרה עיי"ש וכ' שם עוד בשפ"ד שדברי הש"ך לא קאי רק אשאר טבעות אבל בטבעת הגדולה שהוא שוה מכל צד אי הוי רוב הטבעת שפיר נמי הוי רוב החלל עיי"ש וכ"כ בזבח שמואל בדרישת הזאב סי' ג' סק"ב (ועי' מזה להלן בדברינו סי' ל"ד סק"ד) ועיי"ש בדרישת הזאב בסוף הס"ק הנ"ל דבעופות שכל הטבעות מקיפין את כל הקנה אזי יוכל לשער גם בשאר הטבעות דאם שחט רוב הגרגרת הו"ל רוב הקנה עיי"ש ועי' באהל יצחק בלקי"ץ סי' ב' ס"ק ד' שכ' שכן ראה הרבה מקילין בעוף וסומכין על זה עיי"ש (ז) אחד מהם עי' בס' כרם שלמה על היו"ד שמסופק בנמצא בה ב' וושטין או ב' קנים (עי' לקמן סי' ל"ג סעי' ה' בהג"ה ובפר"ח שם ס"ק ג' ובכרתי שם ס"ק י"א) אם השוחט צריך לשחוט שניהם וסיים ששאל לגאוני הזמן ולא השיב א' מהם דבר ברור אי בעי לשחוט רוב שניהם או סגי ברוב א' עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' ע"ד באמצע התשובה מ"ש בזה והוכיח בראיות דא"צ לשחוט שניהם עיי"ש אמנם בס' זבח שמואל בדרישת הזאב סי' ב' ס"ק ב' ובס' זכור לאברהם (מהשו"ב מלונדן) בויוסף אברהם כתבו בפשיטות דבבר אווזות הזכרים שהקנה שלהם נפרד לב' חלקים אם שחט למטה מהקנה במקום שנפצל צריך לשחוט ב' הקנים דוקא ואם שחט רק קנה א' טריפה עיי"ש ועי' ד"ק סוף סק"ב ובמקדש מעט להלן סו' ל"ג ס"ק כ"א ובבית אברהם כאן בש"ז ס"ק א' ובויוסף אברהם שם שעמדו על הספק בזה מה יהי' אם קנה א' עב ביותר מהשני ושחט העב לבדו אם יש להכשיר עכ"פ בכה"ג כיון דאם היו הב' קנים ביחד הי' רוב מהקנה הנשחט וגם בכה"ג כיון דהעב הוא רוב מהשני הדק כשר והניחו בצ"ע עיי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק ל"ט שכ' בפשיטות להחמיר בזה עיי"ש (וע"ל סי' כ"ג ס"ק פ"ט וסי' ל"ד ס"ק ג'): (ח) ורוב ב' בבהמה. עבאה"ט מ"ש מהמהרש"ל וב"ח ועי' בשו"ת קרן אור סי' י"ב באמצע התשו' מ"ש בענין זה ועי' תב"ש סק"ד מ"ש בענין זה וכ' דהוי נבילה כיון דבעינן רוב חלל הוושט מבפנים עיי"ש ועי' בכו"פ סק"מ ובשפ"ד סק"ב (ועי' בשנות חיים סק"ג ובמנהז"ב שם בעשרון ס"ק ז' מ"ש בביאור דברי הפרמ"ג ושניהם דבר א' נתכוונו) עיי"ש ועבשו"ת שערי דעה תניינא סי' פ"ח שנשאל בבהמה שנשחט הקנה כולו וגם עור החיצון של הוושט נשחט יותר מרובו אך העור הפנימי לא נשחט רק מחצה אך כנגד המעט מעור החיצון שנשאר שלם נגד זה נשחט גם מעט מעור הפנימי רק שלא הי' מפולש לחלל כי המעט מעור החיצון שנשאר שלם חופה על המעט מעור הפנימי והשיב שלא ידע מקום הספק בזה דכיון שעכ"פ כל א' מהב' עורות נשחטו רובן בהיקף א' אף שהי' זה שלא כנגד זה מ"מ בודאי הוי שחיטה כשרה וכו' דלא מצינו שיצטרך שיהי' רוב החלל מגולה רק שיהי' רוב נשחט וכו' עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' פ"ב שנשאל ג"כ בעובדא כזו והשיב לאסור משום דאף לדידן דלא בעינן שחיטה מפורעת אבל עכ"פ בעינן שבצירוף החתיכים יהי' מפורעת ועוד דבכה"ג דעור החיצון מגין עליו לא הוי נקב וא"כ לא הוי שחיטה כלל עיי"ש ודבריו יתייחדו עם דברי הד"ק סק"ב שהעלה בראיות דאפי' אם שחט כל עור החיצון וגם רוב עור הפנימי רק שבחללו אינו מפולש ברובו שחיטתו פסולה מדאורייתא ועיי"ש במוסגר אמנם יעיין בדעת תורה ס"ק ג' שהביא דברי הטוטו"ד הנזכר והשיג עליו והעלה להכשיר דכיון דנחתך שם הפנימי מסתמא הי' מגולה לסכין בשעת שחיטה דאל"כ איך שלט בו הסכין ובע"כ דרק לאח"ש נגמד ונפשט תחת מקום השלם שבחיצון וכיון דבשעת שחיטה הי' מפורעת כהוגן אין חשש כלל עיי"ש:
ט ובחי'. עי' בשלחן גבוה סק"ג ועי' בס' הליכות עולם בביאורו להמהרש"א חולין דף פ"ד ע"א ובנתיבות ההוראה כאן:
י כשימדדו. ואופן המדידה בוושט עי' במחזיק ברכה אות ב' שכ' בשם הס' זרע אנשים שהביא עדות מחכם א' שראה מעשה מרבותיו המומחים שתחבו הסכין של שחיטה בתוך הסי' (ר"ל לתוך החלל לאורך הסי') ושמו השלם מצד א' והשחוט מצד הב' ובזה האופן נבדק יפה מפני שהסכין קצה הא' עב וקצה א' חד ע"כ אם קצה העב מגולה כבר נשחט הרוב ואם לאו עדיין לא נשחט הרוב עיי"ש ועי' מנח"י בלק"י ס"ק י' שכ' שבסביבותיו נהגו השוחטים הבקיאים לבדוק בוושט אם נשחט רובו ע"י ב' קנים שתוחבין לאורך הוושט כידוע דבזה אין חשש שימתיח בצד א' יותר מחבירו ובקנה הוי אופן המדידה לדחוק ב' צדדיו זה על זה ויוכל להכיר בטוב איך יהי' רוב חללו והקיפו עיי"ש (וע"ל ס"ק ט"ו):
יא ימצאו שהנשחט הוא רוב. עי' במנח"י בלק"י ס"ק י' שכ' שצריך ליזהר במדידה:
הוושט שלא ישאר מאומה אף מעט מקרומי דוושט שרגיל להשאר לפעמים מסביב ודלא כמו שמורגל בפומייהו דהשוחטים ובודקים שאומרים שאין זה מהוושט דזהו מהקרומים המחברים הקנה לוושט ואף אם זה לא נחתך לל"ב דליתא דהכל הוא בכלל סימנים וכתב שכן שמע מהגאון אבד"ק בריסק עי"ש: (יב) יותר מחצי אפילו כחוט השערה. עי' באר היטב ועי' במהרשד"ם בקיצורי דינים ליו"ד בסי' זה שמבואר מדבריו דכל שנראה לעינים שהנשחט הוא יותר מהחצי הנשאר אף רק בכ"ש סגי עי"ש והנה מלשון השמ"ח סעי' א' שכ' בלשונו דבעינן רוב גמור הנראה לעינים משמע קצת דלא סגי במה שמכירין שיש משהו יותר רק בעינן שיהא נראה לעינים לרוב גמור אכן יעויין בשערי דעה סק"ב שהעלה דאפי' ניכר רק למקצת בני אדם שיש רוב מותר לכ"ע ואפי' בלא הפ"מ וא"צ שיהא ניכר לכל וכ' דמ"ש בשמ"ח רוב גמור הניכר לכל לאו דוקא קאמר עי"ש באורך ולדעתי יש סמוכין לדבריו מדברי המהרשד"ם הנ"ל:
יג אפילו כחוט השערה. כ' בכו"פ סק"ד דודאי דאף להש"ע וש"פ דס"ל דסגי ברוב כל דהו מ"מ אין לסמוך ע"ז אלא דוקא אם בדק תיכף ומיד לאחר שחיטה בלי הפסק אבל אם המתין אף מעט ומצא רק כדי חוט שער יותר ודאי טריפה לכ"ע דמשהו כזה יכול לבא בקל ע"י פירכוס והוא שכיח ותלינן בדבר המצוי עי"ש ועי' בשערי דעה ס"ק ב' מ"ש בזה וע"ל סי' כ"ד סעיף י"ז ועד"ק ס"ק ב' שכ' דאם היו ב' חתיכות בקירוב בהיקף ועתה נעשה חיתוך אחד דבע"כ נקרע מעט השלם שביניהם דאין לסמוך אח"ז על רוב מצומצם ובעינן רוב מעליא להוציא מידי ספק שנעשה ע"י הקרע עיי"ש: (יד) כחוט השערה דיו. עי' באה"ט מ"ש דהרבה פוסקים ס"ל דלא מהני מדידה ועי' במ"ז ס"ק ב' וביריעות שלמה אית ג' שכ' דהא ודאי בהא כ"ע מודים דמה"ת ברוב משהו סגי ואף המחמירים דסבירא להו דבעינן רוב הנראה לעינים לא בעי רק מדרבנן אבל מה"ת לכ"ע סגי ברוב ע"י מדידה עי"ש:
טו השערה. עי' באר היטב ומ"ש מהפר"ח דאף בהפ"מ החמיר כשאין רוב הנראה לעינים הנה בפרי תואר סק"ב האריך לסתור דברי הפר"ח והעלה דהעיקר דדי במשהו יותר מהחצי ע"פ מדידה שמצוה לשמוע דברי הש"ע להקל בזה ע"ש באורך ועי' מ"ז שם שהסכים להפר"ח להחמיר עי"ש וכ"כ במהרשד"ם בקיצור הדינים ליו"ד בסי' זה דבעינן רוב הניכר לעינים עי"ש וכ"כ בכנה"ג בהגהת ב"י אות ז' ובשלחן גבוה סוף ס"ק ד' לדינא עיי"ש ועי' שמ"ח סעיף א' ותב"ש ס"ק ב' שפסק שזה תלוי במנהג המקומות ובמדינות אלו המנהג להחמיר להצריך דוקא רוב גמור הניכר בלא מדידה אבל אם אינו ניכר אע"פ שיש רוב ע"י מדידה ה"ז אסורה ואין לשנות מהמנהג אפי' בהפ"מ ובמקומות שאין המנהג כן יש להקל בהפ"מ אף ברוב שע"י המדידה ומ"מ כל בעל נפש יחוש לדברי המחמירים ולא יאכל ממנה עי"ש ועי' בתורת הזבח בהעלה שלמה סי' ז' ס"ק ב' שכ' דכיון דהפרי תואר כ' שמצוה לשמוע לדברי הש"ע בזה על כן אף במדינות אלו במקומות שאין המנהג ברור יש להקל בהפ"מ ברוב ע"י מדידה עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק א' וב' ועי' במחזיק ברכה שם שכ' בשם הס' זרע אנשים כת"י מחובר מפסקי רבוותא קמאי ובחתימת ידם של הרבנים בעצמם שהעיד חכם א' שראה מעשה מרבותיו המומחים שסמכו על הרוב שע"י המדידה וחכם א' שוחט וירא אלהים כ' דאין לסמוך על המדידה בשום דבר אם לא שהרב דמקום ההוא יצוה לעשות כן אבל מעצמו לא הכשיר אלא ברוב הנראה לעינים עי"ש ועי' במנהז"ב בקומץ סעיף ג' ועשרון ס"ק ג' שכ' דרך הכרעה דבוושט יש להחמיר שלא לסמוך על המדידה שא"א למדוד, על בורי' כיון דדבר הנמשך הוא וברצותו מרחיב וברצותו מקצר ע"כ אף בהפ"מ אין לסמוך כלל על המדידה דבקל יוכל להכשיר נבילה דאוריי' אבל בקנה יש לסמוך בהפ"מ על המדידה ומ"מ כל בעל נפש יחוש להחמיר אף בהנה עי"ש ולפענ"ד פשוט דזה דוקא במקום שאין מנהג מבורר בזה אבל במקום שיש מנהג להצריך רובא דמינכר לעינים בודאי אף בקנה אין להקל בשום ענין כיון שכבר יצא מהתב"ש דבמקום שנהגו להחמיר אין לזוז מן המנהג להקל כלל אפי' בהפ"מ ועי' במנח"י בלק"י סק"י שכ' דהמנהג בסביבותיו דסומכין השוחטים הבקיאים על המדידה בין בקנה ובין בוושט ומה שחשש המנהז"ב דבוושט אין לסמוך על המדידה מחמת שהוא נמתח אין לחוש דלפי האומנות של הבקיאים דשם שבודקין ע"י ב' קנים שתוחבין לאורך הוושט כידוע אין שום חשש דנמתח דבזה נמתחו הב' חתיכים בשוה (ע"ל ס"ק י') ואדרבה יש להעמיד עליו יותר ממדידות הקנה עי"ש ועי' מזה בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י"ד באמצע התשובה באריכות: (טז) דיו. עבאה"ט ועי' בשו"ת שערי דעה תניינא סי' פ"ת בהג"ה שכתב מבנו הגאון ז"ל שנסתפק אף להמחמירים כדעת הפר"ח והפרמ"ג דלא מהני רוב ע"י מדידה רק שיהי' רוב הנראה לעינים אם אירע ששחט בעוף רוב השני סימנים מצומצמים במדידה אם כשרה כיון דאף להמחמירים דלא מהני רוב שע"י מדידה ובעינן רוב הניכר הוא רק מדרבנן מחמת ספק שלא יזדמן פחות מזה וא"כ בעוף דסגי בסי' א' יש מקום לצדד להיתר דהוי כשני צדדים להיתר דאמרינן אפשר לצמצם עיי"ש:
סעיף ב:
יז וחצי וכו' פסולה. ר"ל פסול ודאי מדאורייתא דהכי אגמרי' רחמנא למשה דבשחיטה לא הוי מחצה כרוב. עי' ב"י ועי' הב"ש ס"ק ג' ועשפ"ד להלן סי' כ"ג ס"ק י"א שהאריך בשחט מחצית הסי' אי הוה שחיטה עכ"פ להחמיר לענין או"ב והאריך בדברי התב"ש לעיל סי' ט"ז סק"ב שכ' מהרמב"ם דבידי אדם א"א לצמצם עי"ש אמנם לפמ"ש בס' יראים עמוד מאכלות אסורות סי' קל"ז דלהכי פסול בשחיטה במחצה על מחצה דאף דמחצה על מחצה הוי כרוב אפ"ה אסור משום דחיישינן שמא הוא פחות ממחצה דא"א לצמצם עי"ש (ובערך השלחן אות ה' ובתואר משה פרק נ"ו אות ב') ממילא דלענין או"ב יש להחמיר לאידך גיסא דכיון דא"א לצמצם שמא נשחט הרוב וכן לפמ"ש הש"ך לקמן סי' כ"ח ס"ק כ"ז דכל ספק בשחיטה לא הוי רק ספק נבילה ולא ודאי נבילה לכאורה אסור לשחוט בנו או אביו אחר שחיטה דמחצה על מחצה ביום א' ועי' תב"ש לקמן סי' כ"ה ס"ק ג' ובפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה ובקונטרס התשובות שבסוף הרא"פ בפתח הבית כללי חזקה ובגה"ק סוף ה' שחיטה בכללים ה"ש כלל ב' אות ב' שכתבו כולם לדעת הרמב"ם דבשחט ולא בדק בסי' הוי ודאי נבילה אבל בשאר ספיקות בשחיטות הוי רק ספק נבילה עי"ש ולפ"ז גם בנ"ד בשחט המחצה י"ל דהוי כשחט ולא בדק אם נשחטו רובן או עכ"פ מחציתן כיון דא"א לצמצם ממילא דהוי ודאי נבילה וממילא דמותר לשחוט בנו או אביו אחריו בו ביום וצ"ע ועי' בס' חידושי יעב"ץ על מס' חולין דף כ"ז ע"א (ועי' לקמן סי' כ"ג ס"ק י"ח וסי' ל' ס"ק ג'):
סעיף ג:
יח כשרה. עי' במנהז"ב שם בקומץ סעיף ו' ועשרון ס"ק ו' שסיים דמ"מ אין להכשיר בכה"ג כ"א לאחר עיון היטב שיש רוב הנראה לעינים בהשקפה ראשונה שיהיו המקומות המעורין שבה מיעוט קטן מאד כי בכה"ג יש להחמיר יותר שלא יבוא לידי טעות עי"ש ועד"ק סק"ב שכ' כיוצא בזה:
יט בין בוושט. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דמיירי בלא שהה אפי' כ"ש ועי' שפ"ד ס"ק ג' מ"ש על דברי הש"ך בזה ועי' בשנות חיים ס"ק ה' מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה (וע"ל בס"ק שאח"ז):
כ לא מבעיא וכו' אלא אפילו וכו'. ר"ל לא מיבעיא אם שני החתכים שוים בהיקף א' כלומר כחצי גורן העגולה דכשרה כיון שהחתכים סמוכים זה לזה ואין הפסק ביניהם שלא נשחט אלא מעט מזעיר אלא אפילו הא' לצד הראש כלומר למעלה לצד העור כלפי הטבח והשני לצד מטה כלומר מה שהוא כלפי הצואר דאיכא למימר כיון שמרוחקים השחיטות זה מזה סד"א דפסולה אע"פ דאיכא רוב קמ"ל דכשרה כיון שהם בהיקף אחד. שלחן גבוה ס"ק ו': (כא) הא' לצד הראש והב' לצד מטה. והיינו שנדחף הסכין ממקום למקום ולא הגביה הסכין. שפ"ד ס"ק ג':
ושנות חיים סק"ה עי"ש:
כב כשר. מה שנרשם הס"ק ו' כאן על הבאה"ט הוא ט"ס וצ"ל נרשם להלן בסעיף ה' על תיבת כשר כאשר יביט הרואה:
כג בב' או בג' מקומות. כ' בשמ"ח סעיף ז' ותב"ש סק"י דכ"ש אם שחט בבהמה הקנה למעלה ברובו והוושט הרוב למטה או איפכא או שב' בני אדם שחטו כך דשחיטתו כשרה בדיעבד אבל מ"מ לכתחלה אסור לעשות כן ואפילו בדיעבד המחמיר תע"ב כיון שיש לחוש להאוסרין שחיטה שאינה מפורעת עי"ש:
כד מקומות. כ' בשמ"ח סעי' ג' ותב"ש סי' כ"ג ס"ק ב' דכ"ז דוקא בבהמה אבל בעוף יש להטריף בכל גווני כיון דשיעור שהיי' שלו מועטת עיי"ש ועי' מנח"י סוף סעי' ה' מ"ש לענין הפ"מ בעוף ועי' בדברינו להלן (ס"ק כ"ז) מ"ש עוד בענין זה:
כה ששחטו ב'. ע"ל סי' כ"ד סעיף ד' ובדברינו שם:
כו בב' סכינים. כ' בשמ"ח סעיף ז' דכששחטו ב' וכל א' סכינו בידו ושוחט שלא במקום שחבירו שוחט אם שחט א' מהם הרוב דינו כא' ששחט בב' מקומות ויש רוב במקום א' ואם ע"י צירוף שניהם יש רוב דינו כא' ששחט בב' מקומות ויש רוב ע"י צירוף ולכתחלה אין לעשות כן ואפי' בדיעבד אין להתיר כ"א לצורך גדול והפ"מ ובעל נפש לא יאכל ממנה עי"ש (ועי' ס"ק שאח"ז):
כז הניח זה המקום. עבאה"ט סק"ה מ"ש מהבה"י דבזמה"ז נוהגין להטריף בזה אפי' לא הגביה ידו והפר"ח חולק עליו ועי' בשמ"ח סעי' ג' ותב"ש ס"ק ה' ו' שכ' וז"ל השוחט בשנים וג' מקומות כגון שהתחיל לשחוט ונדחף ידו קצת למעלה או למטה והתחיל לשחוט שם ושוב נדחף ידו למקום אחר ובכל זאת לא הגביה סכינו ולא שהה ושחט רוב במקום א' אפילו באחרונה שחיטתו כשרה אע"פ שאינה שחיטה מפורעת וגלוי דדרך ביה"ש להתרווח והחתכים נמשכים למעלה ולמטה וכאן מה שכנגד החתך הראשון א נו נמשך ממקום שחיטה דקי"ל דלא בעינן שחיטה מפורעת ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן ואפי' בדיעבד נ"ל דהמחמיר תע"ב ואם יארע כן לאחד בשעת שחיטה יכוין ויחתוך במקום הב' כל הסי' דאז כשר לכ"ע ובעוף יש להטריף בכל גוונא משום שהיי' עכ"ל. ועי' מזה בט"ז סי' כ"ג סוף סק"ב ובש"ך כאן סק"ג ותב"ש סי' כ"ג סק"ב אמנם להפרמ"ג לעיל סי' כ' במ"ז ס"ק ז' נראה דאין להחמיר בעוף בכה"ג משום שהיי' יותר מבהמה שכ' דגם בעוף לא הוי שהיי' רק במגביה קצת הסכין אבל כשעוסק בשחיטה אף כששחט בצדדים כל שלא הגביה הסכין לית לן בה עי"ש וכן נראה מדבריו להדיא כאן במ"ז ס"ק ג' ובשפ"ד סק"ג עי"ש. אמנם במ"ז להלן סי' כ"ג ס"ק ב' הביא דעת התב"ש בסוף דבריו וכנראה שאינו רוצה להקל נגד דעת התב"ש עי"ש ועי' מ"ש בזה בס' מורה לזובחים בתוס' ההלכה סי' ד' ס"ק ט' ועי' במנהז"ב כלל י"ג בעשרון סק"ו שכ' מהפרמ"ג להתיר אף בעוף בזה ודלא כהתב"ש ומה"ט פסק לדינא בקומץ ס"ה וז"ל התחיל לשחוט במקום א' וע"י תנועות ופירכוס הבעה"ח נדחף ידו קצת ממקום זה למקום אחר למעלה או למטה אם עדיין לא חתך כ"א העור בעוף או מקצת העור בבהמה שבאופן זה אפשר הוא שלא יגביה סכינו כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום ע"י סחיפה וגרירה על העור ממש בלי שום הגבהה אף כ"ש וגם שלא שהה כ"ש בלי עסק הגרירה ושחט במקום הב' כהוגן שחיטתו כשרה אפילו בעוף אבל אם ירד קצת בחתיכתו לעומק העור עד סמוך לסימנים דבכזה א"א שידחוף הסכין ע"י גרירה לחוד אם לא שיגביה קצת להסכין לעלות משם בזה נ"ל דאף אם אמר השוחט ברי לי שלא שהיתי כלל יש להטריף דודאי שהה כ"ש ולאו אדעתי' לגודל המהירות אם לא שתפס הקנה לבדו בידו דלזה יש לו דין אחר וכו' עי"ש והנה בד"ק ס"ק ג' כ' דאין להקל כלל לדינא מצד מה שנראה כאן מלשון הפרמ"ג דלא ס"ל לדינא כהתב"ש בזה כי הפרמ"ג סמך עצמו על מ"ש להלן סי' כ"ג שם בשם התב"ש להחמיר לדינא בעוף בזה ומה"ט נוטה להחמיר בהתחיל לחתוך בעוף בעור חיצון ולא נגע בסי' עדיין ונדחה ידו ע"ג עור החיצון למקום אחר וגמר השחיטה במקום האחר עי"ש אמנם בגה"ק הניחו בצ"ע כיון דמדברי התב"ש לא משמע לאסור בכה"ג רק בהתחיל לשחוט הסי' ונדחף ידו וכו' אבל כשלא חתך בסי' עדיין ונדחה ידו ע"ג עור החיצון וגמר שם השחיטה אין ראי' מהתב"ש לאסור עי"ש ועי' במנח"י בלק"ו ס"ק כ"ד מה שמצדד בדבריהם בזה והכריע דאם לא פילש העור החיצון יש להקל כשלא הגביה סכינו אבל בפילש העור החיצון אין להקל אף כשלא הגביה ואפילו לא הגיע עדיין למקום הסימנים עי"ש ועי' בדעת תורה לקמן סי' כ"ג ס"ק ו' ז' מ"ש בדברי הד"ק והגה"ק באורך ועי"ש במ"ש בזה לדינא ועי' בש"ת שואל ומשיב תליתאי חלק א' סי' קע"ז ועי' עוד בד"ק שם מ"ש בהרגיש בשעת שחיטה בעוף שהי' נטי' בהסכין ממקום למקום ובדק לאח"ש וראה כעין רצועה דקה מהעור במקום שחיטה וה"ז כעין ב' חתיכין רק שלא היה מחובר דביני ביני רק מצד אחד וזה מורה שאף אם הי' נטי' בהסכין היה זה רק מצד א' מהסכין וצד הב' לא זז ממקומו מתחלה והכשיר לבני ביתו אבל לעצמו החמיר ולא אכל ממנה מחשש שמא הי' נטי' בהסכין בשיפוע אבל כשנמצא ב' חתיכין בהעור והעור שבין החתיכין הי' מחובר מב' הצדדים דזה מורה שהגביה הסכין ממקום חתך הא' לחתך הב' יש להטריף ועי"ש עוד כמה עובדות וכמה חדשות בדינים אלו ועי' בדברי הרב המגיה שם שכתב דהמורה צריך להתיישב בדבריו למעשה כיון שקיצר בביאורו בזה עי"ש ועי' מענין זה בשו"ת דעת חכמים (הנספח לס' תיקוני הזבח) סי' ח' וסי' יו"ד מ"ש בענין אם שחט עוף ולאחר שחיטה נמצא בעור הצואר עוד חתך אחר אצל החתך ביה"ש ולא ידע מתי עשה החתך אם לפני השחיטה או לאחר גמר השחיטה ורצה להכשירו כיון שיש ג' ספיקות והגאון מהרש"ק ז"ל השיב לאסור בזה מחמת ב' טעמים עי"ש ועי' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ג' באמצע התשובה מענין זה באורך (ועי' בדברינו לקמן סי' כ"ג ס"ק ל"ז מ"ש עוד בענין זה): (כח) ואע"פ שאין השחיטה מפורעת. עי' מזה בשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' ח' ועי' במנהז"ב כלל מ"ג בקומץ סעיף ח' ועשרון ס"ק ח' שכ' בשם העולת יצחק והמכתב מאלי' דמי שמעקם החתך בשעת שחיטה כדי שיוכל לראות הסימנים בטוב ולקיים בזה מצות שחיטה מפורעת זה איסור גמור הוא משום שיכול לבוא עי"ז לידי שהיי' גמורה ועוד שעושה הטפל לעיקר דשחיטה מפורעת לא בעינן כלל עי"ש ועי' בד"ק סי' כ"ג ס"ק א' (ובדברינו להלן סי' כ"ב סק"ה ובסי' כ"ג ס"ק י"א):
סעיף ד:
כט שחיטה העשויה כקולמוס. עי' פר"ח סק"ד שכ' פי' שהוא עשוי באלכסון במדרון עכ"ל ובס' מחצית השקל כת"י ראיתי שכ' דשחיטה העשוי' כקולמוס ר"ל כצורת חי"ת מושיטא כזה ח עכ"ל וע' בשמ"ח סעי' ה' שכ' וז"ל שחיטה העשויה כקולמוס דהיינו שהניח על הצואר מעוקם קצה א' לצד הראש והקצה הב' לצד הגוף ושחט כך או הניח הסכין ישר רק שעיקם וירד למטה או למעלה עכ"ל ועי' מ"ז ריש ס"ק ג':
ל העשויה. עי' שמ"ח שם שכ' דאפי' לכתחלה יכול לשחוט כקולמוס עי"ש ועי' בבל"י ס"ק ג' שכ' וז"ל מ"מ נ"ל שיש להזהיר להשוחטים שלא ישחטו לכתחלה כקולמוס היינו שהתחיל מלמטה ומעקם הסכין למעלה דאע"פ שאין מגביהין הסכין מ"מ פעמים שהסכין אינו חד ומעקר הסי' בע"כ וכן ראיתי בעיני עכ"ל (ועי' בדברינו להלן סי' כ"ג ס"ק ל"ז) ועי' בדברינו להלן (סי' כ"ד ס"ק ק"ח) שכ' מספרי השו"ב דלפעמים צריך השוחט לעקם סכינו קצת בעת שחיטה כגון באווזא ובר אווזא בבוא הסכין על הטבעת הקשה אז מותר לכתחלה לעקם קצת הסכין ולשחוט בשיפוע לירד בסכינו בין העורות המחברים בין הטבעות שבקנה:
לא או כשיני המסרק. הנה בס' מחצית השקל כת"י כ' דשיני המסרק הוא כצורת מ"ם פתוחה דכתב מושיטא כזה עכ"ד אבל בשמ"ח סעי' ו' כ' וז"ל שחיטה העשוי כשיני המסרק כגון שנכנס בסכינו למעלה בעיקום וחזר ועיקם למטה א"נ שלא: נכנס בסכינו כלל לתוך החלל רק שחט עורות דהסי' סביב סביב עד שנתגלה החלל ובאותה שחיטה עיקם ועלה ועיקם וירד אפ"ה כשרה רק אם נזהר בכל זה שלא שהה ולא עקר ועי"ש בתב"ש ס"ק ז':
לב כשיני המסרק כשרה. עט"ז סק"ג שכ' דלדידן אין היתר כלל בשיני המסרק דהא צריך להוציא הסכין וכו' ועי' בלחם הפנים ס"ק ג' לדינא עי"ש אבל בתב"ש שם כ' שדבריו תמוהין דבין בקנה ובין בוושט יכול לנטות הסכין קצת בלי עיקור ובלי שיהוי ולא יוציא הסכין כלל עי"ש ועי' מ"ז ס"ק ג' מ"ש בזה וסיים דהנכון כהט"ז עי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק ד' שכ' וז"ל ועכשיו ראוי ונכון שלא לשחוט כשיני המסרק כלל והשוחטים בקיאים הם לשחוט שחיטה הגונה עכ"ל (לג) כשרה. עי' בשמ"ח שם ותורת הזבח במזבח העולה סוף סעי' ז' ובמנח"י סעיף ח' דכל מה שנתבאר להכשיר בין בכקולמוס ובין בכשיני המסרק צריך שיהא רוב הסי' שחוט כאלו הי' ביושר ולא באלכסון עי"ש:
סעיף ה
לד היה חצי הקנה חתוך. עי' בס' תוספת ירושלים בסעי' זה שכ' דכל זה הוא רק בדיעבד אבל לכתחלה צריך שיהא הקנה שלם ומה"ט כ' בעובדא שאירע בבהמה שהי' לה מכה בצוארה והיה צריך הרופא לחתוך העור שצריך ליזהר שלא יגע בקנה אף שיכול ליזהר שלא יחתוך עד הרוב דלכתחלה צריך שיהי' הקנה שלם ואם אירע שנגע ישחוט לכתחלה במקום אחר עי"ש:
לה ושחט בו. פי' אפי' במשהו דהגם שאינו שוחט אלא משהו מקרי שחיטה. ועי' פרי תואר ס"ק ה':
לו ויודע שלא ניקב הוושט. כל מה שנרשם בבאר הגולה על המחבר בסוף הסי' באות פ' הוא ט"ס וצ"ל נרשם על דברי הרמ"א ויודע שלא ניקב הוושט:
לז כשר. עבאה"ט ס"ק ו' מ"ש בפלוגתת הש"ך והט"ז ועי' כו"פ סק"ו שמחלק דדוקא כשעשה חצי הקנה פגום ביד הוא שיש לחוש לדידן וכמ"ש הט"ז אבל אם הוא פגום ע"י חולי אין להחזיק ריעותא לוושט וכשר אף לדידן עי"ש. ועי' שמ"ח סעיף ט' ותב"ש ס"ק י"א שכ' שיש להתיר כשידוע או ניכר שנעשה הפגם מחמת חולי וראה שלא שלטה החולי בוושט. א"נ נעשה מחמת אדם יש להתיר כשאחז הקנה בידו ויודע שלא הגיע לוושט כלל. אבל מן הסתם יש להסתפק בוושט ואנן לא בקיאין בבדיקת הוושט וטריפה מספק עי"ש ועי' שפ"ד סוף סי' זה שסיים לדינא כדברי התב"ש עי"ש:
לח ופגע בחתך. כ' בשפ"ד סוף סי' זה וז"ל יראה לי ה"ה אם היה הקנה נקוב ע"י חולי מצד פנים לצד המפרקת והוא שחט משהו מצד הצואר אף שלא נפסק רוב הגרגרת במקום א' כיון דע"י צירוף נפסק רוב בהיקף א' כשר הוא ומה לי ע"י שחיטה שחט בהיקף או חצי קנה פגום מצד א' והוא הוסיף כ"ש מצד א' דכשר וכו' עכ"ל ועי' ב"א בשפ"ז ובמנח"י בלק"י סוף סי' זה שהניחו להפרמ"ג בצ"ע שכ' בפשיטות כ"כ להקל והלא התב"ש ס"ק י"א החמיר בדין זה עי"ש:
סעיף א