אור ברסלב

דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא

סימן כ

סימן יט

סעיף א:

א מקום השחיטה. איתא בש"ס גיטין דף נ"ז ע"ב דאסור לת"ח להראות הלכות שחיטה בעצמו ופירש"י שם שמא יתחבנו בגרונו עיי"ש ומזה נראה דדוקא כשמראה עם הסכין אבל להראות בידו מקום השחיטה בצוארו בלא סכין אין קפידא כיון דלא שייך האי חששא דשמא יתחב בגרונו אבל לפמ"ש המהרש"א בח"א שם הטעם כדי שלא יפתח פיו לשטן משמע דאפי' בידו לבדו בלא הסכין אסור וצ"ע (וע"ל סי' כ"ט סק"ה מענין זה):

ב השחיטה בצואר. שחיטה מן הצואר ובסימנים הללמ"מ דלא כל מקום בסי' הוא מקום השחיטה רק נמסר למשה המקומות כמו שיתבאר להלן. שמ"ח סעי' א'. וכ' בפרמ"ג בפתיחה לה"ש וז"ל טעם מצוה זו של שחיטה מן הצואר הביא הא"ר בשם ס' החינוך דרוב דם יוצא מצוואר כדי שיצא הדם וכו' אמנם כבר כ' הפוסקים שאין ליתן טעם על שום מצוה וכן הוא בהלכות שחיטה ואף שבקצת ספרים נמצאים טעמים אין להשגיח עליהם עכ"ל (וע"ל סי' י"ח ס"ק י"ב וס"ק כ"ה וכ"ו ולקמן סי' כ"ג ס"ק ה'):

ג בתוך טבעת. עתב"ש ס"ק ד' ושמ"ח סעי' ב' שכ' דמ"ש בש"ע בתוך הוא לאו דוקא אלא דר"ל שלמעלה בקנה יש טבעת גדולה ולמעלה ממנה יש שני גרגרים כעין חטים ובסיום החטין למעלה מתחיל הקנה לשפע ולהתקצר ככובע על הראש ואם שחט והשאיר משהו מהחטין ולמעלה ה"ז למטה משיפוי כובע אבל אינו ר"ל דהחטין הן בתוך הטבעת הגדולה עיי"ש ועי' בהגהות אמרי ברוך על הש"ך ס"ק א' שכ' דמ"ש במחבר טבעת הגדולה היינו העצם שלמעלה מן הקנה ונקרא ג"כ טבעת הגדולה אבל אין זה הטבעת הגדולה שבקנה כי הוא למעלה ממנו עיי"ש ועי' בס' בית דוד על המשניות ובס' שושנים לדוד על המשניות חולין פרק א' משנה ג' מה שכתבו באריכות בזה (וע"ל בס"ק שאח"ז):

ד הגדולה. כ' בבית אברהם בש"ז ס"ק א' דמש"ה נקראת גדולה על שם שהיא עליונה לכל הטבעות שאין טבעת למעלה הימנה וגם נשתנה מכל הטבעות שכולן אינם שלימות רק שיש להם קצת בשר בסופן אצל הוושט המחבר ראשי הטבעות וזאת היא שלימה ותם ומקיף את חלל הקנה עיי"ש (ועי' פירש"י חולין דף י"ח ע"ב בד"ה השוחט ובד"ה ר' יוסי) וע' מנהז"ב כלל י"ב בעשרון ס"ק ב' מ"ש בזה וכ' שיש עוד כמה שינויים בין טבעת זו לשאר הטבעות וכ' שם בס"ק ח' דכל זה הוא רק בבהמה וחי' אבל העוף אין לו טבעת הגדולה דכל הטבעות שוין הן שמקיפין את כל הקנה עיי"ש: (ה) שני גרגרים. עי' בשו"ת זקן אהרן סי' קצ"ד שנסתפק אם החטין שאמרו הם כדמות שני שקדים קטנים שבראש הקנה והם הנראין בחוץ או אם הם חטים אחרים בתוך הקנה חוץ מאלו הב' הנראים בפי הטבעת עיי"ש ועי' במ"ז ס"ק א' שכ' מהכנה"ג דענין חטין הללו אין אנו בקיאים וחפשנו וחקרנו מבודקים בקיאים ואמרו שלא הגיעו עד תכליתן עכ"ל ועי' בס' ערך השלחן הנדפס מחדש בחידושיו לסי' זה שכ' בזה וז"ל ולבאר הענין תדע דבראש הקנה והוא השיפוע כובע אשר ממעל לטבעת הגדולה נמצאים ג' חלקים תנוביים קטנים דהיינו ב' תנובים יוצאים מפנימיותה של הטבעת הגדולה מב' צדי' למעלה לצד הלשון מחוברים ע"י עור וטבעת הגדולה בפנימיותה ונמצאים בהם וורידין שונים והם ב' הגרגרים שזכר המחבר הנקראים חטים [ארי"ט האנא"י דע"ש] או [גוטטאלע"ש] ועליהם מלמעלה קבוע עור כמו תנוב בסוף הלשון סמוך לתורבץ הוושט רחב בצד חיבורו לטבעת הגדולה ובצדו השני הולך וחד ככף והיא עלה של הדם שזכר הט"ז עכ"ל. ועי' בדעת תורה ס"ק א' שכ' להבין ביאור ענין החטים דע כי הקנה עשוי טבעות טבעות וכל טבעת הוא עב קצת בצד הסמוך לעור בית השחיטה אבל בצד הב' דהיינו בצד הסמוך לוושט המונח תחת הקנה והוא ג"כ צד המפרקת הטבעת היא דק והוא כעור ובשר בעלמא אבל הטבעת הגדולה שבסוף הקנה הסמוך לראש הטבעת עגול בעצם סביב וזה הטבעת היא להיפוך משאר הטבעות כיצד הטבעת הסמוך לעור ביה"ש הגם שהוא עב יותר משאר טבעות מ"מ הוא דק יותר מצד טבעת הזה שבצד הוושט ומפרקת הנ"ל כי שם הטבעת הגדולה עב יותר הרבה מהצד הסמוך לעור ביה"ש ויש עוד הפרש כי צד הטבעת ההוא בצד עור ביה"ש אינו רחב הרבה ובכללות רחבו בצד הסמוך לראש יש שם מעט בשר ואח"ז סמוך לראש ממש מתחיל עצם משופע ועגול קצת כעין כובע והולך ומשפע למעלה לצד הראש ובסופו סמוך להלשון בולט כמין תנוך אוזן רחב ועגול והיא המכסה פי הקנה לעכב הקול והיא עצם רך כמין סחוס (קנארפי"ל) ומחובר בבשר הלחי ובסוף הלשון ואם הבהמה אוכלת המאכל הולך מסוף הלשון ע"ג שיפוי כובע הנ"ל ומשם לוושט אבל צד הטבעת הגדולה הנ"ל שבצד הוושט ומפרקת הוא רחב הרבה עד שבולט קצתו גם תחת הטבעת השני' שאחריו לצד הגוף והבליטה הזאת שבולט מטבעת הגדולה תחת טבעת שני' איננו עב כמו שהוא עב תחתית טבעת הגדולה עצמה כי סמוך לקצה שלצד הגוף נעשה דק וצד הטבעת שבצד הוושט והמפרקת הנ"ל כלפי הראש הוא עב יותר ושם מכללות רוחב הטבעת יוצאים משם ב' בליטות של עצם סחוס ובתחתיתו בצד הדבוק לחלק הטבעת הגדולה בצד הסמוך להוושט ומפרקת הנ"ל הבליטות רחבים קצת וסובבים והולכים בעיקום קצת כלפי מעלה דהיינו לצד הטבעות הסמוך לעור ביה"פ ושם מתקצרין מרחבן ונעשים כעין קנוקנות והם נקראים חוטי הגרגרת והם משמשין לסגור פי הקנה שלא יפול המאכל לקנה מפני שקצה החוטי הנ"ל הם נדחקים ומתקרבין זל"ז בסופן ועי"ז נסגר פי הקנה ומחמת שצד הטבעת הגדולה בצד הסמוך לוושט ומפרקת הוא רחב יותר וכמש"ל ולכן החוטי הנ"ל הן תכופין ודבוקין שם ממש בהטבעת אבל כשסובבים והולכים בעיקום לצד מעלה דהיינו לצד הטבעת שסמוך לעור ביה"ש מחמת שמתקצרים שם החוטי וגם הטבעת מתקצר בצד זה ולכן החוטי הנ"ל מרוחקים שם מהטבעת ויש בשר בינתיים ועי' בכרתי ס"ק א' שהעלה וכ' דהבהמה כשהיא אוכלת והולכת החוטי הם בתוך הטבעת הגדולה ונכפפים לתוכן אבל כשפושטת צוארה לשחיטה מושכת החוטין למעלה ואז הם למעלה מהטבעות עי"ש אבל בקונטרס יוסף (מהשו"ב מלונדן) לסי' זה העלה שבצד הסמוך לעור ביה"ש שמרוחקים החוטי הנ"ל מן הטבעת הם למעלה מטבעת ובצד הטבעת הסמוך לוושט ומפרקת הם בטבעת ממש עכ"ל ועי' במנהז"ב שם שכ' שהוא עסק בענין זה בעיון היטב כמה ימים והי' מונח לפניו חתיכת הקנה עם כל בנינו כל ימי עיונו בזה עד שעמד על תוכן הענין באר היטב ומבאר שם מה שעלתה בידו לבאר ולצייר מהות החטין הללו ואיכותן באופן אחר קצת וכדי שלא להאריך בענין זה יותר מהראוי לא העתקתי דבריו: (ו) ושייר מהם. עי' במנהז"ב שם בקומץ סעי' א' דא"א לידע אם שייר בחיטי או לאו אם לא שיעקור את הקנה ממקום חיבורו בלחי ואז יכול לבדוק ועי' לקמן סי' כ"ה סעי' א' מענין הבדיקה בזה:

ז כשרה. עבאה"ט ס"ק א' ועי' פר"ח סק"א וב' שכ' לדינא כהמחבר דאפי' שלא בהפ"מ מותר עי"ש אכן בתב"ש ס"ק ה' ו' ושמ"ח שם החמיר בזה וכ' דכששחט למעלה מטבעת הגדולה אעפ"י שלא נגע בחטין דהיינו ששחט בין החטין ובין הטבעת אין להכשיר כ"א בהפ"מ דוקא ואם שחט בסחוס הטבעת ושייר מלא חוט ע"פ כל הטבעות לצד הראש יש להכשיר בדיעבד אפי' שלא בהפ"מ ואם שחט בתוך החטין אע"פ ששייר מהן למעלה אפ"ה יש לאסור אף בהפ"ט אם לא שהוא הפ"מ וג"כ צורך גדול אז יש להקל ובעל נפש: לא יאכל ממנה עי"ש ועי' בב"א בש"ז ס"ק ב' שכ' דאם שחט בסחיס בעינן שישייר דוקא כמלא חוט אבל אם שייר פחות מכחוט אפי' הוא כמלא שער אסור בכל ענין עי"ש:

ח כלום. עי' מנהז"ב שם סעי' א' שכ' שאין להשוחט בעצמו לסמוך על בדיקתו בזה ולהורות בעצמו הוראה זו כ"א ע"פ חכם העיר עי"ש:

ט ולכתחלה ישחוט. עי' כו"פ שכ' דיפה הורה מהרי"ו ומהרי"ל לבל לשחוט לכתחלה למעלה מטבעת הגדולה ואם עבר השוחט ושחט למעלה יש להעבירו כי הוא מקלי הדעת ופורץ גדר של הראשונים רבותינו בעלי ההוראה ובלא"ה יש להחמיר בזמנינו כי אין אנו בקיאים כלל בנגע בחוטי וכדומה ואשתקד שאלו אותו כגון זה בשו"ב א' שהעלילו עליו שהגרים למעלה מטבעת הגדולה והי' דעתו להעבירו לולי שהיו סניפים הרבה להתירו עי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז):

י למטה מטבעת הגדולה. עי' רמ"א לקמן סעי' ב' שכ' שצריך לשחוט באמצע הצואר ועתב"ש ס"ק א' שמתרץ הסתירה בזה דבסעי' זה קאי אפי' לבקיאים בשיעור מקום השחיטה בסי' וע"ז קאמר דאפ"ה חייבין ליזהר עכ"פ בזה דחייב אדם להרחיק א"ע מן העבירה אבל בסעי' ב' קאי לדידן היום שאין אנו בקיאין בשיעור מקום השחיטה עי"ש ועי' במ"ז ס"ק ב' מזה:

יא עד ראש כנף האונא. עי' מנהז"ב שם ועשרון ס"ק ה' שכ' דמשמע מכל הפוסקים שצ"ל החתך בקנה דוקא למעלה מחוד ראש האונא העליונה ואף כ"ש למעלה מהני אבל כשאינו למעלה כלל רק שהיא שוה בשוה ה"ז הגרמה עי"ש:

יב כשנופחין אותה. עבאה"ט והנה לשונו מעורבב ועי' בהליכות עולם בנתיבות ההוראה שעמד על דבריו בזה וכ' שבודאי יש חסרון בלשונו וניכר שסיומו הוא מהפר"ח עי"ש:

יג ועולה למעלה. עי' בפרי תואר ס"ק ב' שכ' דבשעת המדידה בזה לא ימשוך הקנה בכח למעלה שהקנה הוא בטבעו נקמט קצת ואם ימשכנו יתרחב לצד מעלה עי"ש ועי' מנהז"ב שם בקומץ סעי' ב' ועשרון ס"ק ד' מה שכ' בענין זה וכ' דודאי אין להחמיר ביותר בענין זה ולמדוד ע"י נפיחת הריאה בזה כשהריאה מונחת על איזה דבר ונופחין אותה כמנהגינו בכל נפיחות הריאה דז"א דהא ידוע הוא שטבע הקנה להתכווץ ולהתקרב טבעותיו זא"ז לצד גוף הריאה ולפ"ז לפעמים כששחט למעלה מחוד האונא כדינה רק שאחר השחיטה ע"י כיווץ הקנה יעמוד למטה מהחוד ויטריף בחנם וגם אינו ר"ל שימשוך הקנה קצת בכח אדם דודאי א"א לומר כן דהא אין שיעור לכח אדם שאפשר שימשיך בידו בכח גם מה שלא היתה בכח הבהמה עצמה בחיי' כשהיתה רועה כדרכה ומבואר בגמ' דאנסה אדם ודאי פסולה ובע"כ דהכוונה היא דהיינו למדוד רק כשאוחזין בקנה והריאה תלוי למטה בעצמה בלי הכרח ונופחין אותה כך ועולין האונות למעלה וכו' עי"ש. אך במנח"י בביאורים ס"ק י"ח השיג עליו בזה ודחה דבריו וכ' דמ"ש שלא למדוד רק כשיחזיק הקנה בידו והריאה תלוי' למטה ונופח לא אריך למיעבד הכי כיון דעכ"פ קצת כובד מהריאה יש וא"כ יש לחוש שיתפשטו הטבעות והקמטים יותר מהרגילות ומ"ש במנהז"ב דמה שמכביד הריאה למטה אין חשש בזה דהמשכת הטבע הוא ז"א דמי הגיד לו זה דאדרבה בדרך טבעה אינה מכבדת על הקנה שהיא דבוקה לשדרה בשומן הלב והולכת ברגלי' אלא דבע"כ צריך להניח הריאה על דבר מה וכדומה באופן שלא תכביד הריאה עיי"ש:

יד בלי שתאנוס וכו'. ובלבד שלא ימשכו הסי' מלמטה בשעת שחיטה לנגד מקום הצואר שרועה כדרכה לא ע"י אדם ולא ע"י בהמה עצמה. ש"ך ס"ק ג' ותב"ש ס"ק ז' ומ"ז ס"ק ג'. ועי' בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' קמ"א וסי' קמ"ה:

טו למטה בקנה. עי' ש"ך ושפ"ד ס"ק ד' ותב"ש ס"ק ד':

טז בקנה כמו בוושט. עבאה"ט סק"ב מ"ש מהבה"י בשיעור דלמעלה בקנה העוף ועי' בב"י לקמן סי' כ"ד מ"ש מהכל בו דבעוף ליכא שיפוי כובע ועי' תב"ש ס"ק ג' כאן ומנהז"ב כלל י"ב בעשרון ס"ק ח' ובבית יצחק סי' ל"ג חלק ג' ובמנח"י סעי' ב' ובביאורים ס"ק י"ג שכ' דהא ודאי דגם בעוף יש שיפוי כובע רק שאינו כמו בבהמה והסי' שיש שם בתחלת השיפוי כובע כמו ציצים ופרחים דקים מאד זה למעלה מזה ונראים כשהופך פנימיות הוושט לחוץ ואם שחט בתוכם ה"ז הגרמה. אך השיעור דב' החיטין ליתא בעוף דלא שייך השיעור שכ' במחבר לעיל דהא החטין מונחים בעוף אחר התחלת שיפוי כובע שלו עי"ש וכ"כ עוד במנהז"ב שם ובעשרון סק"ח דהשוחט צריך להיות נזהר שכששוחט עוף ותקף באגודל כמנהג השוחטים ורואה שלא נשאר דבק לשיפוי הכובע אף טבעת א' שלם אז החיוב לבדוק בתחלת השיפוי מצד שאצל הוושט שיש שם כמין ציצים ופרחים דקים מאד זה למעלה מזה בחצי עיגול ואם שחט בפיצל של התחתונה אפי' כל שהוא ה"ז הגרמה משום דשם מתחיל השיפוי כובע לשפע ולעלות והפרחים הנ"ל אינם נראין אלא כשהפך פנימיות הוושט לחוץ דשם מקומן עי"ש:

סעיף ב

יז שכשחותכין אותו מתכויץ. עבאה"ט ס"ק ג' (ובטעות מצויין על תיבת ככרס וצ"ל כאן על תיבת שכשחותכין וכו'. הליכות עולם בנתיבות ההוראה) ומ"ש שנעשה קמטים והחלל מתכסה ר"ל שנכנס פי ראשו לתוכו ונחסר מרוחב חללו. פרי תואר ס"ק ד'. וכ' במנח"י בלק"י ס"ק כ"ח וז"ל ושמעתי שזה השיעור של מתכויץ היינו שסביב החתך של הוושט יש שם כמין קמטים וקוים זהו נקרא מתכויץ. אבל במה שנשאר פתוח ע"פ הרוב הוא כאשר נפתח פ"א שוב אינו סוגר וגם לפעמים נתפס שם הוושט בהקרומים שסביבו וממילא נשאר שם פתוח. ובפרט אם נשחט באלכסון מעט והמובחן הוא שיחתוך אותו המקום לגמרי וגם במקום אחר בוושט ויראה ששוים בדמיונם בענין הכיווץ וכן בא מעשה לידי עכ"ל:

יח עד מקום שישעיר. כ' בדעת תורה סוף ס"ק ו' וז"ל ודע דשיעור זה דלמטה שהוא עד מקום שישעיר הועד לפני דבכבשים שכיח שאין שם שער כלל ולא פירצי עד הכרס ממש וכפי הנראה דיש להקל עד המקום ההוא וצ"ע עכ"ל:

יט שחיטתו פסולה. עי' בס' בית אל חלק ב' חדר נ"ז שהעלה בראיות דבע"כ לא הוי פסול רק מדרבנן דמה"ת כל הוושט מקום שחיטה וחכמים נתנו בו שיעור והוא רק מדרבנן וסיים בצ"ע עי"ש והביאו בדעת תורה אמנם מלשון הכ"מ פ"א מה"ש הלכה ו' מבואר דאם שחט בושט למעלה או למטה משיעור זה ה"ז נבילה ואם אכל ממנה כזית לוקה מה"ת עי"ש וכן מבואר בש"ך ס"ק ה' ועי' בשמ"ח ריש סי' זה שכ' שהוא מהללמ"מ:

כ פסולה. עבאה"ט מ"ש דהוי נבילה ועי' פר"ח ס"ק ה' ובתורת יקותיאל ס"ק א' ובכו"פ ובשמ"ח סעי' ו' שכ' דדוקא אם מתה מאותה השחיטה הוא דהוי נבילה אבל אם קודם שמתה שחטה במקום שחיטה הו"ל טריפה שחוטה ואף אם מתה מהאי שחיטה לא הו"ל נבילה ודאי אלא דוקא בכה"ג כגון ששחט בקנה משיפוי כובע ולמעלה ולמטה שחט במקום שאפי' ע"י אונס הוא למטה מכנגד האונא ובוושט בתוך המקום שישעיר אבל אם שחט בוושט למעלה אפי' עד מקום חיבורו בלחי או ששחט בקנה למעלה כשאנס בסי' או שאנסה עצמה אינה כ"א ספק נבילה ועתב"ש ס"ק ז' שכ' דאפי' אנסה א"ע ליטול ירק בבור אפ"ה לא הוי רק ספק נבילה עי"ש באורך ועי' בב"א בא"ז ס"ק ח'. ומ"ש הבאה"ט דנ"מ בין נבילה לטריפה לענין או"ב עשמ"ח שם שכ' שיש עוד נ"מ לענין ביצה שנמצא בה דלקמן סי' פ"ו ולענין חשוד שבסי' קי"ט ולנודר הנאה מדבר שאסור משום נבילה או משום טריפה עי"ש ועי' מזה בפרמ"ג בפתיחה לה"ש שורש ג' בד"ה אמנם שהביא עוד כמה נ"מ בזה וע' בש"ע התניא ז"ל לקמן סי' ל"ג ס"ק ז' (וע"ל סי' כ"ה ס"ק מ"ד וסי' כ"ט ס"ק ג' בד"ה ועי' רמב"ם פ"ג) (כא) תורבץ הוושט. עפת"ש שציין לתשו' פנים מאירות ועי' בגוף דברי תשו' הפמ"א שם שנשאל בא' ששחט עגל והתחיל סמוך לראש ממש מן הקנה ושחט באלכסון עד שהגיע האלכסון סמוך לראש ממש ובאותו אלכסון שחט גם לוושט והביאו את הראש פתוח ונחתך לשנים וניכר ששחט הוושט עד עצם הראש ממש ולא הי' אפשר לבדוק אם מתכווץ והשיב דהמקום תורבץ מתחיל מיד במקום בית הבליעה סמוך לפי הקנה ואם שייר ב' אצבעות או ד' הוי מקום שחיטה ובנ"ד כיון דלאחר שחתכו הראש לשנים ראו שחתיכת הוושט שהי' מונח בו הי' ארוך יותר מכדי תפיסת יד בריוח יש להכשיר עי"ש (והביאו ביד אפרים) ועי' בשו"ת שבסוף ס' בל"י שהביא ג"כ דברי התשו' פמ"א הנ"ל והשיב על דבריו ודעתו דתורבץ מתחיל במקום הדבוק בלחיים ממש ואם נראה, לעינים משהו יותר שרי ואם הוא שוה בהלחיים הוי ספק דא"א לצמצם ודלא כחכם א' שרצה לומר שמודדין הד"א ממקום שיוצא מבין הלחיים וגם לא כהפמ"א שהכשיר בכדי תפיסת יד מבית הבליעה אע"פ שנחתך במקום דביקות הלחיים עי"ש וכ"כ בפנים הס' ס"ק ב' ובשמ"ח סעי' ד' שמודדין ממקום חיבורו בלחי עי"ש ועתב"ש ס"ק י"ב ובשבו"י חלק ג' סי' נ"ט ועי' במ"ז ס"ק ב' וס"ק ד' מ"ש בדברי הפנים מאירות בזה ועי' בדעת תורה ס"ק ד' מ"ש ג"כ להשיג ע"ד הפמ"א והשבו"י הנ"ל באורך (וע"ל סי' ל"ג ס"ק ט"ז):

כב כדי שיאחוז. עשמ"ח סעי' ד' ותב"ש ס"ק ט' שכ' דבזמה"ז אין אנו בקיאים בסי' זה דכווץ מ"מ אף דאא"ב בסי' זה מ"מ עכ"פ לחומרא אנו בקיאים ואף בריחוק ד' גודלין אם רואין שלא נתכווץ הו"ל תורבץ דתרתי בעינן מתכויץ וגם שיעור מדידה כדי תפיסת יד לכל מר כדאית לי' ואם רואין שלא נתכויץ אפי' יש שיעור ד' אצבעות לא מהני וכן אף אם מתכויץ בעינן שיעור מדידה לכל מר כדאית לי' כדי תפיסת יד עי"ש ובמנהז"ב שם בקומץ סעי' ג' ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ל"ג שנשאל בעוף שנשחט רק הוושט והקנה לא נשחט כלום וראו שלא נתכווץ בחללו רק כמו שנתרחב כן נשאר והי' שיעור גדול לפי גדלו וקטנו רק שלא נתכווץ כמו התורבץ ונסתפק השואל אם השיעור כיווץ הוא העיקר ושיעור של האצבעות הוא רק על הרוב או לאו והשיב דשניהם עיקר דכל שיעורי חכמים על הרוב הם ובודאי דהמיעוט יוצא מן הכלל אך כיון דמהפוסקים משמע דעיקר הוא השיעור של האצבעות ע"כ בהפ"מ יש להתיר ובאין הפ"מ אם אירע כן יבחין בוושט למטה אם יראה דגם בוושט ממש אינו מתכווץ א"כ חזינן דבזה יצא מן הרוב הוי ספק וטריפה אך בהפ"מ גם בכה"ג יש להתיר עי"ש ועי' בס' דעת תורה סק"ה שהביאו והשיג על כל דבריו והעלה בראיות שדברי השואל שבטוטו"ד שם הם עיקר לדינא שיש להחמיר לחוש לתרווייהו אבל היכא דהוי להיפוך שהסי' גורם חומרא א"א להקל ואמרי' דמסתמא טעה בשיעור המדה כפי ערך הגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו וכן מבואר מדברי הפוסקים דבעוף העיקר תלוי בכיווץ ולכן אם עומד בלי שום כיווץ אין להקל אפי' בהפ"מ עי"ש ועי' מזה בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' י' שנשאל בעוף שנשחט אחר תפיסת היד כדינו אמנם מקום החתך עמד וראו שלא הי' מתכווץ והאריך בראיות מפוסקים דכל שיש השיעור תפיסה כדינא אף אם אירע דמקום התפיסה עומד במקומו לל"ב ותלינן דסי' של עומד עשוי להשתנות מסיבת חולשא או לאח"ש מקרירות או מחמימות של אויר אך אם בא עובדא כזו לידי לא הייתי מקיל כנגד התב"ש עי"ש ועי' במנהז"ב שם סעי' ד' ועשרון ס"ק ט' שכ' כן לדינא דבע"כ בעינן תרווייהו דהיינו השיעור במדידה לפי קטנו וגדלו ובעינן כיווץ ואם שחט למעלה מגבול שיעור שחיטה מדידה אף אם כווץ פסולה וכשאינה כווץ אף למטה מגבול שיעור השחיטה דמדידה ה"ז הגרמה עיי"ש:

כג בשתי אצבעותיו. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועי' בס' לב ארי' על חולין דף מ"ד ע"א בד"ה כדי תפיסת יד מ"ש ע"ד הש"ך בזה ועי' בדעת תורה ס"ק ו' מ"ש בזה:

כד וי"א. עבאה"ט מ"ש דכל בהמות וכו' בין גדול בין קטן ועשמ"ח סעי' ד' ותב"ש סק"ט וי' שכ' דלדינא יש לפסוק בזה כך דבמדינות אלו שנוהגין ע"פ מנהג מהרי"ו יש להחמיר דבגסה צריך רוחב ד"א ממקום חיבורו בלחי ולפי שיעור זה יש לשער בחי' ובבהמה דקה לפי גדלו וקטנו וכן יש לנהוג בכל מקום בדליכא הפ"מ אבל בשאר מקומות ואיכא הפ"מ אין לאסור כ"א כששחט בתוך רוחב אגודל א' מן החיבור בין בגסה ובין בדקה ובין בחי' וכל שיש עכ"פ אצבע אפי' הוא רק אצבע מצומצם מהני להקל בהפ"מ במקומות הנ"ל עיי"ש ועי' במנהז"ב בעשרון ס"ק ז' והנה במ"ז ס"ק ב' העתיק מהתב"ש דבהפ"מ יש להתיר בדיעבד בגודל א' עיי"ש ובודאי ט"ס הוא וצ"ל דבשאר מקומות כן הוא דהא במדינתנו כ' השמ"ח ותב"ש שם להדיא דאפי' בהפ"מ אין להקל עיי"ש וכבר עמד בזה במנהז"ב בעשרון שם עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק ג' שנשאל בשו"ב ששחט בהמה גסה למטה קצת מטבעת הגדולה ובדק הוושט ונשאר למעלה מקום וושט המחובר בלחי והיוצא והי' ס"ה ב' אצבעות ושליש אצבע ונשאל אם יסמוך ע"ד המ"ז שכ' דבהפ"מ סגי בגודל א' או לחוש למ"ש בתב"ש דבמדינות אלו גם בהפ"מ אסור בפחות מד' גודלין והשיב דכיון דכ' בתשו' עבודת הגרשוני סי' מ"ו באמצע התשובה דגם היכא דהביא הרמ"א בשם י"א אין כוונתו לחלוק על הש"ע ע"כ בדיעבד או בשעת הדחק יש להקל ואף שהפרמ"ג בכלל או"ה ליו"ד אות ד' הניח זה בצ"ע אמנם בכללי או"ה שבאו"ח שבסוף סדר הנהגת השואל אות כ' ואות כ"ה הביא דברי העבוה"ג הנ"ל והעלה כן בעצמו ע"כ בנ"ד שהיו ב' אצבעות ושליש בודאי יש להקל דהא בתוס' כ' דשיעור ד' אצבעות הוא בראמים גדולים וא"כ בשורים שבמדינותינו בודאי הם פחות ממחצה מראמים גדולים וסגי בב' אצבעות ובפרט שהיו ב' אצבעות ושליש בודאי יש להקל עיי"ש:

כה אצבעות. היינו אגודלין שהוא סתם אצבעות. שמ"ח שם ותב"ש סק"ח ועי' בס' מורה לזובחים בתוס' הלכה ס"ק ט"ז ובהלכה סדורה שכ' שיש למדוד במקום הרחב שבאצבע אגודל עיי"ש (ועי' מזה בשערי תשובה באו"ח סי' י"א ס"ק ד' וס"ק י"ב) והנה בס' דעת תורה סוף ס"ק הנ"ל כ' דשיעור כל אצבע אגודל הוא שני צענט"י מעט"ר שבזמנינו אולם לפמ"ש בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קפ"א באמצע התשובה דכל שיעור אצבע אגודל במקום הרחב הנזכר בפוסקים הוא כשיעור צא"ל שהוא א' מכ"ד באמת הבנין שלנו עיי"ש ממילא שהוא כשיעור שני צענט"י מעט"ר עם ששה מיל"י מעט"ר ולפ"ז הוי השיעור ד' אצבעות ד' צא"ל שהוא כשיעור עשרה צענט"י מעט"ר עם חמשה מיל"י מעט"ר (וע"ל סי' מ"ו ס"ק ע"א וסי' נ"ו ס"ק י"ז ובסי' י"ט ס"ק כ"ז ובסי' ל' ס"ק כ"א וסי' נ"ג ס"ק ל"ב וסי' נ"ח ס"ק ה'):

כו כשכופפין אותה. ומ"מ אם אינו למטה מד' אצבעות מתחלת חיבור הוושט בשור הגדול אפי' הוא למטה מכפיפת האוזן אסור אף בדיעבד וה"ה בשאר מדינות אם הוא למטה מהשיעור שלהם. תב"ש ס"ק ח':

כז ובעוף. כ' בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"א דאם אינו יודע לשער בוושט דעוף לפי גדלו וקטנו ישער נגד מקום השחיטה בקנה עיי"ש ועי' בבית אברהם בש"ז סק"ט שכ' דאפשר דגם בבהמה דקה יוכל לשער כן לאינו יודע עיי"ש:

כח עד הזפק. עבאה"ט ועי' ט"ז ומ"ז ס"ק ו' שיש שני סימנים א' אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו לפי שלעולם האדום מצוי יותר מהלבן מבחוץ ואם הלבן נראה מבחוץ יותר ארוך מן האדום אז בודאי נגע בגגו של זפק וסי' השני הוא אם יש ב' עורות בידוע שלא נגע ואם אין שם רק עור א' בידוע שנגע בזפק ועי' בשנות חיים ס"ק י' שכ' דלאו בכל מקום צריכין לשני הסימנים דאי בדק בסי' תיכף לאח"ש אז שפיר מהני הסי' הא' כיון דאז נראה הלובן מבחוץ ולא הטריחוהו לבדוק בעורות אם נפרדו לב' אבל אם נשתהה הדבר ואפשר שנתייבש הדם על הלובן ואינו ניכר או שע"י פירכוס יצא הלובן לחוץ ולא הוי סימן הא' שום הוכחה אז צריך להסי' השני לבדוק בעורות אם נתפרדו לב' עיי"ש:

כט שאין לו זפק. עי' באה"ג מ"ש כגון אווזא ור"ל דאווזא אין לו זפק הניכר מבחוץ ככיס תלוי למטה וא"א לסמן בו מקום שחיטה אבל פשיטא דגם בוושט של אווזא יש זפק בסופו במקום חיבורו בחלל הגוף להקורקבן וזהו הסי' טהרה שלה כמבואר להלן סי' פ"ב. זבחי רצון בתמידים סי' ז' ס"ק כ' (וע"ל סי' ל"ג ס"ק קנ"ה):

ל עד בין האגפים. ר"ל עד נגד התחלת חיבור הגפיים לגוף. שמ"ח שם. ועי' בשחיטות מהרי"ו שכתב ששיעור זה הוא עד חלל הגוף והכל חד שיעורא הוא עיי"ש ועי' בס' תואר משה פרק נ"ה אות ד' מ"ש בזה:

לא באמצע הצואר. זה קאי אכולהו בין בקנה ובין בוושט ולכל בעל חי בין בבהמה ובין בחי' ובין בעוף תב"ש. ס"ק א' עיי"ש. ועי' בישועות יעקב בפי' הקצר בסוף סי' זה מ"ש על שוחטי זמנינו שלא יפה עושים שאין מדקדקין בזה כ"כ וכל א' קבלה בידו מרבו ורבו מרבו דאנו אין לנו אלא מ"ש בהגהות רמ"א ולבוש לשחוט באמצע הצואר דוקא עי"ש:

סעיף ג

לב שישחוט באמצע הצואר. ר"ל מבפנים הצואר נגד הגרון שמ"ח סעי' ז':

לג ואם שחט מן הצדדין. עפר"ח סק"ח שמקיל אף לכתחלה להחזיר הסי' לצדדים ולשוחטם עיי"ש אך בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ג השיג עליו וכ' דעיקר לדינא כדעת המחבר וש"פ דלכתחלה יש לשחוט בפנים הצואר באמצע נגד הגרון עיי"ש ועי' במנהז"ב בעשרון שם ס"ק י"א וקומץ סעי' ה' שכ' דמ"מ היכא דא"א לשחוט באמצע הצוואר כגון שהמחזיק הבע"ח עקם קצת הראש לצדדים ומפני זה באו הסי' מן הצד וא"א לתקן הדבר מפאת ההכרח דמהירות השחיטה או שיש איזה גרר יבש בתחתיות הגרון וההכרח:

לשחוט מן הצד אז אף לכתחלה יש לסמוך על הפר"ח הנ"ל ולשחוט מן הצדדין עיי"ש:

לד שהחזיר הסימנים וידע וכו'. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דלא בעינן תרווייהו החזיר וגם ידע דבחד סגי ועי' פר"ח סק"ח שהשיג על הש"ך ז"ל דדוקא ידיעה בלא חזרה הוא דמהני אבל חזרה בלא ידיעה לא מהני עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ח שכ' דכל דין זה לא מיירי אלא בלכתחלה אבל בדיעבד אפי' לא החזיר ולא ידע אין לאסור וכל הקפידא בזה הוא לענין לכתחלה דלכתחלה צריך לחזור הסי' ואם לא החזיר צריך לכתחלה למירמי אנפשי' למידע שלא נגע במפרקת אבל בדיעבד לא חיישינן לזה כלל עיי"ש באריכות ועי' בלב ארי' על חולין דף י"ט ע"ב בתוס' ד"ה השוחט וכו' אך בכו"פ ובשמ"ח ותב"ש ס"ק י"ד ובשפ"ד סוף סי' זה ושאר ספרי האחרונים כתבו כולם כאחד דאפי' בדיעבד בעינן תרתי ידע והחזיר ואם לא הי' רק א' אסור אפי' הי' ידיעה מ"מ אם לא הי' גם חזרה אסור עיי"ש ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה והעלה דמן הצדדים כשר בדיעבד אפי' לא ידע אבל מן העורף פסול בלא ידע גם בדיעבד עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט דלדידן אין נ"מ דבכ"מ אסור עי' שם עוד בשמ"ח שכ' דמ"מ יש נ"מ דאם לא הניד הסי' כלל ממקומם ונמצא הסי' שחוטים והמפרקת עם החוט שבו נחתך יש להטריף מדאורייתא דקרוב טפי לומר שהמפרקת נחתך קודם הסי' שהסי' רכין ונדחים מהסכין ואם החזיר הסי' והניחם מתוחים בטוב והניחם על צדדי המפרקת כמו במקומם אף שיש להטריף גם בזה לדידן כמש"ל סי' כ"ד מ"מ לא הוי עכ"פ רק ספק טריפה דאף שנמצא שגם המפרקת חתוך מ"מ י"ל שחתך אותם קודם למפרקת עיי"ש:

לה וידע. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דכל שלא הגביה הסכין שרי ועט"ז סק"ו שכ' דאם לא החזיר הסי' רק שנתקם לסוף הפנים והחזיקם בטוב עד שיודע בודאי שנשחטו כדינא קודם שבא להחוט השדרה יש להכשיר אך בשמ"ח ותב"ש ס"ק ט"ז השיג על הט"ז בזה וכ' דגם בכה"ג יש לאסור דחתיכת עצם שוהה טפי מחתיכת הסי' וכיון שנחתכו כאחת יש לחוש לשהיי' בסי' עיי"ש וכ"כ במ"ז סוף סי' זה ועי' במנהז"ב בקומץ ובעשרון סוף כלל י"ב מ"ש בדין זה:

לו המפרקת. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דבחתך בבשר הצואר מותר אף שחתך הבשר קודם הסי' עשמ"ח שם דלא הקיל אלא בסתמא בלא ידע אם חתך הבשר קודם אין להחמיר ולחוש שמא הפסיק בחתיכת הסי' ע"י שחתך בבשר ומשמע אבל בודאי חתך הבשר מקודם אסור עיי"ש (ועי' מנח"י בביאורים ס"ק ל"ז) ועי' מ"ז לקמן סי' כ"ד ס"ק ב':

לז מן העורף. עי' חידוש הגרעק"א ז"ל בהשמטות לסי' זה שנסתפק בזה בשוחט מן העורף ובלא החזירם ושחט המפרקת וסי' בלא בשר אם הוי טריפה או דהוי נבילה משום חלדה עיי"ש באריכות:

סעיף ד

לח טוב ליזהר. ר"ל אפי' בשוחט בפני הצואר ובאמצע כדינו טוב ליזהר למשמש וכו'. שמ"ח סעי' ח':

לט למשמש בסי' כ' בפרי תואר סק"י שצריך ליתן לב לבל ידחק בתפיסה זו דחיישינן לעיקור סימנים ובעוף קטן יש ליזהר טפי כי בדחיקה כל דהו בסי' הוא נחנק לגמרי עיי"ש ועי' ד"ק ס"ק א' שכ' דמה"ט אם נמשך הרבה התפיסה קודם שחיטה יש להצריך פירכוס לאח"ש כדין מסוכנת ואם לא הי' פירכוס כדינא אף שראו קודם שהי' בריא אפ"ה יש לחוש שמא נחנק קודם שחיטה ע"י חוזק התפיסה עיי"ש ועי' שם עוד לעיל סי' י"ז (ועי' בדברינו להלן סי' כ"ד ס"ק קכ"ה):

מ ולתפשם. ובעת שתופס הסימנים יראה להעמיד הקנה במקומו ולא יורד הקנה קודם התפיסה ובתרנגול יהדר אם לא בלע הסי'. ד"ק סוף סי' א' בדיני תשלומי השו"ב. ועי' בדברינו להלן סי' כ"ד (ס"ק קכ"ו) מ"ש עוד בענין תפיסת הסימנים קודם שחיטה:

מא וביונים. כ' בשחיטת מהר"ץ ובזבח שמואל בדרישת הזאב סי' א' ס"ק ב' דבעופות שקורין שפורקי"ן נמצאים ג"כ הסי' בצדדים אלא שביונים מונחים הסי' בצד שמאל הצואר ובשפורקי"ן מונחים הסי' בצד ימין עיי"ש והנה בס' מנח"י סעי' ז' ציון מ"ד העתיק להיפוך והוא טעות כי המעיין בז"ש יראה שהוא כמו שהעתקתי:

מב וצריך אימון ידים. כ' בש"ך לעיל סי' א' ס"ק ו' בשם המהרש"ל וז"ל ראיתי אפי' מומחים גדולים היו מדקדקים שמתי שבא לידם עוף קטן שהיו שוחטים אותו עם תרנגול כדי להסתלק מחשש ברכה לבטלה וכ' ע"ז הש"ך ז"ל אעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגין לשחוט שתי צפרים או יונים קטנים יחד ותו לא משום דלכולי האי לא חיישי' שיתנבלו שניהם עכ"ל וכ' באוהל יצחק בזב"ת סי' א' סעי' ב' שטוב שלא ישחוט יונים ושפורקי"ן כ"א בראות הסי' מעבר לעור כי העור שלהן דק מאד ויוכל לראות הסי' מעבר לעור כי אינו דומה יונה ושפורקי"ן לשאר עופות עיי"ש וכ"כ בבית אברהם כאן בא"ז ס"ק ט"ו:

מג קרוב הדבר. כ' בשמ"ח סעי' ח' ותב"ש ס"ק י"ז דמה"ט אם לא הזמינם ביונים ושחט סתם וחתך הסי' עם המפרקת יש להטריף אפי' בדיעבד מדינא דהו"ל ספק מה נשחט תחלה עיי"ש ועי' בספר נחפה בכסף בקונטרס פרי מפרי בסי' זה מ"ש בדברי השמ"ח בזה והעלה דבשעת הדחק והפ"מ יש לצדד להקל בדיעבד כי לא נמצא כן בלשון הפוסקים ואדרבה מדברי הש"ע והכל בו שכ' קרוב הדבר משמע דאינו אלא אזהרה לכתחלה אבל בדיעבד לא מחזקינן ריעותא ותלינן ששחט הסימנים קודם וכ"ש אם השוחט אומר ברי לי ששחט הסי' קודם דיש להכשיר כיון דידע והכל לפי יראת שמים של השו"ב עיי"ש:כ

תוכן העניינים

דרכי תשובה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה