אור ברסלב

דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא

סימן יט

סימן יח

סעיף א:

א השוחט צריך שיברך. פשוט לפענ"ד דכמו דקיי"ל באו"ח סי' תרמ"ט לענין לולב הגזול דאע"ג דקנאו בשינוי לא יברך דלענין ברכה ראוי להחמיר דלהוי גם בכה"ג דין מצוה הבאה בעבירה כן גם בנידון ברכת שחיטה דאם גזל בהמה אע"ג דקניא בשינוי כגון שגזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור דקנאה בשינוי השם כמ"ש בתו"מ סי' שנ"ג סעי' א' אפ"ה לא יברך על שחיטתו אבל כשהי' גם יאוש להשינוי נ"ל דיש לברך כיון שהיו ב' דברים יאוש ושינוי ובכה"ג כ' במ"א שם ס"ק ב' ובמחה"ש ובפרמ"ג בא"א שם דדוקא בקנין א' לא מהני לענין הברכה לאפוקי' ממצוה הבאה בעבירה אבל כשהיו ב' קנינים יאוש ושינוי יכול לברך עי"ש וה"ה כאן וכ"ז דוקא כשהשוחט בעצמו גזל הבהמה אבל אם אחר גזל הבהמה יכול השוחט לברך על השחיטה בכל גווני אפי' לא הי' לא יאוש ולא שינוי כלל דלאחרים לא שייך החשש דמהבב"ע אפי' לענין הברכה כמ"ש בפרמ"ג שם ס"ק ג' לדינא עי"ש שוב ראיתי בשו"ת מהר"י הכהן תניינא חאו"ח סי' ל"ח שנשאל בדבר זה ועי"ש בדברי השואל שכ' דפשוט דאם הביאו עוף לפני השו"ב והוא ידע שהוא גנוב מעם המביאו אסור לשוחט לשוחטו כדי שלא יהא לסעד לתמכו לגזלן שיקנהו בשינוי עי"ש ודבריו מסתברין:

ב צריך שיברך. עט"ז לעיל סי' א' ס"ק י"ז שכ' דעיקר הכוונה של ברכת השחיטה הוא לתת שבח להמקום ב"ה על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה עי"ש אמנם בשלחן גבוה ריש סי' זה הביא בשם הרב מגלת ספר עשין מ"ח שכ' דאין הברכה על מה ששוחטין ואין אוכלין אבר מה"ח אלא דעיקר הברכה היא על מה ששוחטין בסכין יפה ולא בדרסה עי"ש ועי' בספרי השו"ב במה שמזהירים שהברכה צריכה שתהי' באימה ויראה ובכוונה רצוי' וצריך שישמיע הברכה לאזניו ודלא כנהוג בעוה"ר שנעשה כמו מצות אנשים מלומדה עד שלא ירגיש כלל באומרו הברכה מפני רוב הרגילו בה וטרדתו באחיזת הסכין והנשחט ועי' בס' שבט מוסר פרק ל"ו:

ג שיברך. עי' מ"א באו"ח סי' ח' סק"ב שכ' דברכת שחיטה היא דומה לברכת חלה דלהלן ריש סי' שכ"ח דא"צ לעמוד בשעת הברכה עי"ש ועי' בס' האשכול בהל' ברכת הודאה סי' כ"ג ועי' פרמ"ג באו"ח בפתיחה הכוללת בפתיחה להלכות ברכות אות י"ח וסי' תל"ב במ"ז סק"ג מה שהאריך בביאור ענין זה באיזה דברים הוי החיוב לעמוד בשעת ברכתן עי"ש (ועי' בס' שורש מיעקב הראשון אות א') אמנם בס' בית אברהם בא"ז סק"א ושאר ספרי שו"ב שאחריו כתבו דמנהג השוחטים לעמוד בשעת הברכה עי"ש ועבשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות סו' נ"א מה שהאריך טובא בענין זה וכ' ג"כ דמנהגינו לברך על השחיטה בעמידה דוקא עי"ש (וע"ל סי' כ"ח סק"י): (ד) קודם. ראיתי לבאר בשו"ב המדקדק במצות ורוצה ליטול ידיו קודם הברכה משום כבוד הברכה והזכרת ה' הקדוש אי יאות למיעבד כן. והנה באו"ח סי' קנ"ח סעי' ה' איתא דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח וכ' שם המ"א ס"ק ט' וז"ל ואע"ג שצריך לברך סתם ידים כשרות לברכה אא"כ יודע שנגע במקום מטונף עכ"ל משמע להדיא דאפי' משום ברכה אין ליטול ידיו כשאינו יודע שנגע במקום מטונף וכן משמע מדברי הגאון בעל עצי אלמוגים על הל' נט"י שם ס"ק י"ב עיי"ש אמנם הגאון בעל התניא בש"ע שלו באו"ח שם סעיף י"א כתב וז"ל ולא אסור אלא כשנוטל בתורת נטילת ידים כדרך נטילה לפת אבל אם נוטל דרך נקיות שרוצה להחמיר על עצמו לנקות ידיו לכבוד הברכה אע"פ שאינו יודע להם שום טומאה מותר עכ"ל (ובמ"מ שם על הגליון ציין מקורו מהרמ"א עיי"ש) הרי מדבריו דאם השו"ב רוצה להחמיר וליטול ידיו דרך נקיות ולא בדרך נט"י אין חשש. וכ"ז הוא בשאר ימות השנה אבל בשוחט קודם הרגל נראה דאפי' דרך נט"י מותר וכמ"ש במ"א ריש סי' תל"ב שצריך ליטול ידיו בדיקת חמץ ומבואר שם במחצית השקל בשם תשו' מהרש"ל סי' פ"ו דהא:

דנוטלין לידים קודם בדיקת החמץ ולא חיישינן להא דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח משום שעושה לטהרת הרגל עיי"ש ובודאי פשוט הוא דר"ל דרך נט"י דאם כוונתו דרך נקיות הלא גם בשאר ימות השנה אין בו משום יוהרא ויכול ליטול כמש"ל ולפ"ז בודאי מסתבר דה"ה בשוחט לצורך הרגל הדין כן דמנ"ל לחלק והנה אף שהמחצית השקל העתיק שם מדברי המהרש"ל שסיים לדינא דנכון להסך רגליו או לשפשף וכיוצא שיצטרך הנטילה מצד הדין כדי שלא יהא מחזי כיוהרא עי"ש הרי דאפי' משום כבוד הרגל וגם משום כבוד הברכה אין ליטול משום יוהרא אא"כ סך רגליו אמנם הנה מדברי המ"א שהשמיט דברי המהרש"ל הנ"ל וכ' סתם יטול ידיו משמע דלא ס"ל כוותי' לדינא אלא דאפילו לא סך רגליו יכול ליטול ידיו ואין חשש יוהרא וכנראה דאף שהמהרש"ל לא החליט דהיכא שהוא לכבוד הרגל אין חשש יוהרא המ"א החליט וכן נראה ג"כ מדברי הפרמ"ג באו"ח שם להלן סי' תע"ג ס"ק י"ז במ"ז בשם זקיני הלבוש ז"ל דהטעם שתיקנו ליטול הידים לטיבול הראשון אע"פ שיש בזה איסור דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כי בפסח וכן בכל יו"ט דכל ישראל מטהרין עצמן ברגל ונזהרים טפי לא שייך החשש יוהרא עיי"ש הרי דלדינא סמכינן אטעם דכבוד הרגל להנצל מחשש יוהרא. ועוד נלפענ"ד דלאו דוקא המברך בעצמו יכול ליטול ידיו אלא אף דהשוחט בעיו"ט אינו מברך לעצמו רק שומע ברכת השחיטה מאחר ומכוין לצאת יכול ג"כ ליטול ידיו קודם שמיעת הברכה ועניית אמן וכמו שכ' הפרמ"ג שם בא"א סי' תל"ב דהשומע ברכת בדיקת חמץ יטול ג"כ ידיו קודם עיי"ש. שוב ראיתי בס' מטה יהודה על האו"ח למהר"י עייאש ז"ל בסי' קנ"ח שם שהאריך בדברי הרמ"א הנ"ל והעלה דאם היו ידיו מלוכלכות באבק או בעפר או פחמין לכ"ע מותר ליטול ידיו לפירות משום כבוד הברכה שלא לברך בידים מלוכלכות עיי"ש ולפ"ז ה"נ בנ"ד אם ידיו מלוכלכות בדם וכיוצא אף אם לא הוי ערב יו"ט יכול ליטול ידיו ולרחצו משום כבוד הברכה ועי' ביד אפרים בסי' קנ"ח שם שהביא מהתוס' דידו אחת בכל ענין מותר ליטול משום כבוד הברכה עיי"ש וצ"ע כיון שבעלי הש"ע השמיטו דין זה:

ה אקב"ו. עי' בבית אברהם בא"ז ס"ק ז' שכ' דאסור לבדוק הסכין או למרוט הנוצות ושערות מצואר הבהמות והעופות בשעת הברכה וכן אסור להחזיק הסכין בפיו בשעת הברכה דכתיב ימלא פי תהלתך והוא מאו"ח סי' קע"ב וקפ"ג וקצ"א בט"ז ומ"א שם עיי"ש ועי' בחיי אדם כלל ה' סעיף כ"ה דאסור לברך אם צריך לרוק דכתיב ימלא פי תהלתך רק שירוק ואח"כ יברך עיי"ש:

ו על השחיטה. עבאה"ט מ"ש לענין אם אין שם בקי בבדיקה ועי' שמ"ח סעי' א' שכ' בזה לדינא כך דאם אין שם בודק ולא תבא לידי אכילה לא יברך דאע"ג דמטהרה מידי נבילה מ"מ כיון שלא יאכל ישראל ממנה לא יברך אבל בשוחט כשרה ויש שם בודק אע"פ ששוחט לנכרי וכדומה יברך כיון דאם ימלך יאכל ממנה עיי"ש ועי' מנח"י סעי' ב' ומנהז"ב כלל י"א בקומץ סעיף ב' ועשרון ס"ק ג' שכ' דכיון דכמה אחרונים מחמירים בזה ע"כ אם שוחט לצורך א"י ראוי להשתדל שיטול ממנה דבר מה לאכול כדי לאפוקי נפשי' מחשש ברכה לבטלה או שיהדר אחר בע"ח אחר לשחטו קודם ולברך עליו לצאת גם את זה עיי"ש (וכ"ז בשוחט לנכרי אבל בשוחט לישראל אף ששוחט לאחרים והוא לא יאכל ממנה כלום צריך לברך דכל ישראל ערבים זל"ז עתב"ש סי' א' ס"ק נ"ט ומ"א סי' תל"ב ס"ק ו' ועי' זבחי רצון סי' י"ח במוספין ס"ק א') (ז) ואם שחט. עבאה"ט ופת"ש מ"ש לענין אם שכח לברך קודם השחיטה אם יכול לברך אח"כ בתוך כדי דיבור ועי' שמ"ח סעיף א' ותב"ש ס"ק ב' שהשיג על הפר"ח ופוסק לדינא דאפי' בתוך כדי דיבור לא יברך לאחר שחיטה עיי"ש וכ"כ בכו"פ ס"ק ג' ובהגהות הגאון רעק"א ז"ל עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק ג' מ"ש בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בישועות יעקב כאן ובשאגת ארי' סי' כ"ו ובס' קובץ על יד על הרמב"ם בה' שחיטה ובס' דרך החיים שכ' כולם דיכול לברך לאח"ש בתוך כדי דיבור עכ"פ עיי"ש ועי' במנהז"ב כלל י"א בעשרון סק"א וקומץ סעי' א' ובמנח"י סעיף א' וביאורים ס"ק ח' שכ' כן להלכה עיי"ש ועי' מזה בס' עצי ארזים על הא"ע סי' ד' ס"ק ו':

וכתב בשמ"ח שם ומ"ז ס"ק ב' ומנהז"ב ומנח"י שם שכ' דכל זה כשאי אפשר לו לשחוט תיכף דבר אחר הטעון שחיטה אבל אם יוכל להדר תיכף אחר בע"ח אחר שישחוט בברכה ויכוין בברכה לצאת גם מה שכבר נשחט עדיף טפי דבזה יוצא ידי כל הדעות כי יהי' הברכה גם עובר לעשייתן ואי לית ליה אחר והוא לאחר כדי דיבור לכ"ע לא יברך עי"ש:

והנה בס' יריעות שלמה על היו"ד בסי' זה כ' דכל זה הוא אם כבר נזכר לאחר גמר כל השחיטה אבל אם נזכר באמצע השחיטה אף שכבר שחט רוב שפיר גם הרמב"ם מודה דיכול לברך כיון דלכתחלה מצוה לשחוט כל הב' סימנים ובלא זה לא נגמרה המצוה בשלימות עדיין עיי"ש אבל יעיין בתב"ש ס"ק ט"ו שכ' דבשלא בירך מקודם ונזכר באמצע השחיטה לא יברך באמצע שחיטתו דאין יכול לכוין דעתו באמצע השחיטה לברכה ולשחיטה עיי"ש ועי' במה שהאריך בזה בס' ערוגות הבושם סי' כ"ח אות ב' ועי' בשפ"ד שם שהביא פלוגתת הפר"ח והתב"ש בזה ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ועי' בדבריו במ"ז סוף ס"ק ד' שכ' דאם תפס הקנה לבדו בעוף ושחט ולא בירך ונזכר קידם ששחט הרוב יברך הואיל ולא התחיל במצוה דאי בעי שביק לה ולא מטרפה בחצי קנה פגום ועיקר המצוה הוא רק משהו ולכ"ע שפיר דמי עי"ש אך בס"ק שאח"ז הניח זה בצ"ע עי"ש ועי' בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' מ"ג (וע"ל סי' כ"ח ס"ק י"א):

ח שחט ולא בירך. עפת"ש מ"ש מהנוב"י לענין אם לא בירך ועי' בס' חקר הלכה (מהרב מסטרעליסק) מערכת אות ב' מעניני ברכות דין א' מ"ש ע"ד הנו"ב בזה ולענין דינא עשמ"ח סעי' א' ותב"ש ס"ק ג' שכ' דאפי' הזיד ולא בירך שחיטתו כשרה אפי' לעצמו ומ"מ אם רואין שהעם פרוצים ומקילין בברכות יש לקנסם ולאסור אותה שחיטה להם ולהלקותם אבל לאחרים מותרים עיי"ש ועי' מנהז"ב כלל י"א בקומץ סעיף א' ועשרון ס"ק ב' שכ' דה"ה במי שמרגיל עצמו לברך תמיד אחר גמר השחיטה ראוי לקנסו שלא יאכל הוא משחיטה זו עיי"ש (ועי"ל סי' כ"ח ס"ק ח'):

ט בירך. עבאה"ט מ"ש לענין בן פקועה ועמ"ז ס"ק א' ושפ"ד ס"ק ב' ועי' בפת"ש לעיל סי' י"ג ס"ק ג' ובדברינו שם (ס"ק כ') ומ"ש הבאה"ט ומותר לנבל עי' בשו"ת חוות יאיר סי' קע"ח:

י ואם שחט דבר וכו'. עש"ך ס"ק ב' ועי' כנפי יונה ובשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' צ' מ"ש בזה והנה בס' דעת תורה העתיק בזה דברי הדמש"א שהעלה דגם בשוחט טריפה גמורה יברך ושכן פסקו כמה גדולים וכ' שדבר זה נעלם מהאחרונים עיי"ש אמנם יעיין בכנה"ג בהגהת הטור אות א' שציין לדברי הדמש"א הנ"ל והביא עוד דעת כמה פוסקים בזה וסיים דהעיקר דהשוחט את הטריפה לא יברך עיי"ש וכ"כ בשמ"ח סעיף ב' שכן המנהג עיי"ש ועי' בשו"ת גנת וורדים הספרדי בגן המלך סי' נ"ה דה"ה השוחט וא"צ אלא לדם לא יברך על השחיטה וזה לא דמי לכיסוי דקי"ל לקמן סי' כ"ח סעי' י"ח שאע"פ שאין צריך אלא לדם חייב בכיסוי דזה שאני עיי"ש והביאו במנח"י סי' כ"ח בלק"י ס"ק קט"ז עיי"ש:

יא דבר דאיתיליד בו ריעותא. עשפ"ד סק"ב דה"ה השוחט מסוכנת דלעיל סי' י"ז דאין לברך דשמא לא יפרכס כדינא ולא יועיל השחיטה כלום עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' י"ז ס"ק ט"ו) ועי' בשו"ת פאת השדה סי' כ"ב שנשאל במה ששכיח כמה פעמים כשמלעיטין האווזות שנתחב להם חטה תוגרמא אחת לתוך הגרגרת ובעבור זה א"א לה לנשוב ולשאוב הרוח וממהרים על השוחט לאמר חוש ושחוט אבל לא נודע אם האווזא היא בגדר מסוכנת כפי השיעור שאינה יכולה לעמוד במקל וכו' ושחט ולא בירך לפני השחיטה אם מותר לו לברך אחר השחיטה דהא קי"ל דאם אפשר לו לברך קודם השחיטה אין לברך אח"כ וכמ"ש הש"ך והא גם כאן י"ל דלא הי' האווזא בגדר מסוכנת וא"כ איו לברך לאחר השחיטה ועי"ש במ"ש בזה לדינא אמנם: ראיתי בכתבי אאמו"ר שליט"א בספרו שו"ת שם שלמה כת"י שהרחיב הדיבור בזה וכ' שנשאל איך מברכין על שחיטת אווזא הנלעטת קודם שחיטה כשהיא מסוכנת למות מחמת ההלעטה דכמה פעמים אירע שלא שחטו אותה כרגע ומתה וכמה פעמים מתה בדרך כשנשאו אותה אל בית השחיטה והא היא בכלל מסוכנת דקי"ל שאין מברכין עלי' קודם שחיטה והשיב לו שכנים דבריו שלא יברך קודם השחיטה רק אח"כ או שישחוט אחרת קודם ויברך עלי' ויכוין להוציא את זו והאריך בזה:

יב דאיתיליד בו ריעותא. עי' בשו"ת מהר"י אוסאד ז"ל חיו"ד סי' ח' שנשאל בעד א' שמעיד על בהמה בחיי' שיש בה טריפות ר"ל שיודע שהיא טריפה ולא בירר דבריו איזה טריפות יש בה אי נאמן בזה שישחוט אותה השוחט בלא ברכה והשיב דפשוט דעדות ע"א שהיא טריפה אין לך ריעותא גדולה מזו והרי זה בכלל מ"ש הרמ"א דהשוחט דבר דאיתיליד בו ריעותא שישחוט בלא ברכה עיי"ש:

יג בו ריעותא. עי' בב"ח לעיל סי' ב' מה שכ' לענין שחט בסכין פגומה דאפי' שחט שלא במקום הפגימה אין לו לברך ועי' שפ"ד לעיל סי' ב' ס"ק ד' מ"ש ע"ד הב"ח בזה עיי"ש ע' בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ט' מ"ש ע"ז בפלפול באריכות ועי' בערך השלחן שכ' דה"ה השוחט בסכין שאינו בדוק על סמך שיבדקנו אחר השחיטה דלא יברך עיי"ש ועי' ב"א בש"ז ס"ק ב' שכ' דה"ה אווזות הלעוטות המבוארים להלן סי' ל"ג וכן עופות שיש להם נוצות זקופות בראשיהם המבואר להלן סי' ל"א דאין לברך בשחיטתן ועי' בס' זבחי רצון סי' י"ח במוספין ס"ק ד' שהוסיף דה"ה עוף שהשדרה שלה עקומה דאין לשחוט בברכה כיון שכ' הלב"ש שזה תלוי בראיות עיני המורה דאם השדרה עקומה ביותר אסור כמבואר להלן סי' כ"ז ע"כ אין לברך עיי"ש ועי' במנח"י בביאורים ס"ק י"א שסיים בצ"ע אם לא יברך באווזות שיש להם נוצות זקיפות כיון שיש הרבה תשו' שמכשירים בפשיטות וא"כ עכ"פ לענין הברכה אין לחוש וכן לענין אווזות הלעוטות כ' שהוא צ"ע עיי"ש ולפענ"ד אין כאן צ"ע דהדבר יתכן עפ"ד הט"ז באו"ח ריש סי' ח' דחומרא דחשש לא תשא חמור טפי עיי"ש ועי' במגן גבורים על האו"ח שם ריש סי' ח' באורך ועי' בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' י"ב ובס' דברי יוסף סי' פ"ו ועי' שפ"ד ס"ק ג' שהניח בצ"ע בעוף הנדרס אם יכול לברך קודם השחיטה דבדיקתו לא הוי כ"א מדרבנן אחר ששהה מעל"ע כמו דמותר לשוחטו ביו"ט אבל בשאר ספק טריפה כגון נקובת הקוץ שצריך בדיקה מה"ת פשוט הוא שאין לברך עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם אות ב' בד"ה ישחטנו שכ' דכל דאינו נאכל לישראל אפי' מה דאסרינן שלא ע"פ הדין רק משום חומרא בעלמא אין לברך וכמ"ש הפר"ח סי' ס"א ס"ק י"א לענין מתנות כהונה בנטרפה אף כשנטרפה רק משום חומרת אחרונים דכל שאינו ראוי לו אפי' רק מצד חומרא קרינן בי' לך ולא לכלבים וה"ה כאן עיי"ש:

יד ריעותא. עי' בס' ערוגות הבושם שם מה שהניח בצ"ע דאיך מחמרינן כמה פעמים להטריף הנשחט מחמת חומרות יתירות שלא ע"פ הדין והלא עי"ז נכשל באיסור ברכה לבטלה דכיון דלא אכלינן לי' ממילא דהוי למפרע ברכתו לבטלה והניח בצ"ע עיי"ש באריכות והנה המעיין בדבריו יוכל לבא לו מורך בלבבו לירא להחמיר בשום חומרא מה שלא ידע לה עיקר מן הדין וכל שיסתפק בדבר ינטה יותר להקל כדי שלא יכשל בעון החמור דאיסור ברכה לבטלה של השו"ב אבל לפענ"ד פשוט שדבריו אינם מדוקדקים במחכת"ה דהנה מלבד מה שי"ל דאף אם השוחט יעבור למפרע על איסור ברכה לבטלה אין להתיר בשביל זה הבהמה לאחרים שיאכלו ממנה דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כאמור בשבת דף ד' ובכ"ד וה"נ כיון שיש מי שמחמיר או שהמורה יחוש לאוסרה כיון שאין לו ראי' להיתר וחושש שמא היא בכלל טריפה בודאי דאין לומר שיאכלו אחרים ממנה כדי שלא יכשל השו"ב באיסור ברכה לבטלה. ואף דהמ"א בסי' רנ"ד ס"ק כ"א פסק לדינא כדעת התוס' בשבת שם ובש"ד דהכל תלוי באם פשע והיכא דחבירו לא פשע אמרינן לאדם חטא וכו' עיי"ש ובמחהש"ק שם מ"מ הנה זה נודע מ"ש הב"ח דהיכא דחבירו לא יעבור על העבירה רק באונס לא אמרינן חטא המ"ש המ"א סוף סי' ש"ו בשמו וה"נ הרי אין לך אונס גדול מזה דהשו"ב בשעה ששחט הי' מוכרח לברך ומה שנולד אח"כ שהמורה או השו"ב בעצמו ירא להתירה מחשש איזה חומרא לא הי' יכול לתקן זה קודם הברכה וא"כ בודאי לא אמרינן בכה"ג חטא וכו' ואף שהמ"א שם השיג על הב"ח בזה עיי"ש אמנם יעיין בשו"ת כתב סופר חלק או"ח סי' ס"ב שהאריך טובא והעלה דעיקר לדינא כהב"ח עיי"ש באורך (וע"ל ס"ק י"ז) אולם חוץ מזה הנה מ"ש דאם נמצא טריפה הוי ברכת השחיטה למפרע ברכה לבטלה היא שגגה דהמעיין יראה דאף דהש"ך ס"ק ב' השיג על המהרש"ל וס"ל דלכתחלה לא יברך על סמך שמכשירה מידי נבילה מ"מ הא ודאי דבדיעבד כשכבר בירך ונטרפה לא אמרינן דלמפרע הוי ברכתו לבטלה כיון דסוף כל סוף אהני לי' שחיטתו לטהרה מנבילה וכמבואר להמעיין בשפ"ד ס"ק ב' עיי"ש. הארכתי קצת בזה כדי שלא יטעה שום מורה לצרף זה לאיזה סניף להקל בשום קולא ח"ו משום הא וה"פ:

טו וצריך בדיקה. הנה שמעתי מחכם א' שאמר שצ"ע על מנהג כל המקומות ששוחטין עגלים אף אם לא נודע שהוא בן ח' ימים וסומכין על הסי' שמכירין בהעגל בפנים בהגיד ההולך מהטבור עד הכבד ששם מכירין אם הוא בן ח' ימים או לאו (כמש"ל סוף סי' ט"ו) איך מברכין עליו כיון דא"א להכשיר העגל עד שבודקין אותו בפנים וקודם שחיטה אין מכירין א"כ הו"ל כשאר דבר שיש בו ריעותא וצריך בדיקה מדינא שאין מברכין על השחיטה דזה לא דמי לבדיקת הריאה שמברכין אף שאין מכשירין הבהמה בלא בדיקה דהתם אף שלא נבדקה הריאה קי"ל דבהמה בחזקת היתר עומדת (כמש"ל ריש סי' ל"ט) משא"כ כאן דפשוט דכל זמן שלא נודע שהוא בן ז' ימים אין לו חזקת היתר וא"כ הו"ל לפסוק אצלם שעכ"פ לכתחלה יהדר לשחוט מקודם עוף או בהמה ולברך מתחלה ויכוין לפטור העגל ואם א"א לעשות כן יש לו לשחוט בלא ברכה וכל השוחטים מברכין על שחיטת העגלים ואין חוששין לספק ברכה לבטלה ולפענ"ד נראה שסומכים על דעת האחרונים שהבאתי לעיל סי' ט"ו (ס"ק כ"ב) דאף אם נודע שאינו בן ח' ימים לא הוי רק איסור דרבנן וע"פ מ"ש השפ"ד ס"ק ג' די"ל דדוקא בשוחט דבר הצריך בדיקה מדאורייתא הוא שלא יברך אבל בדבר שא"צ בדיקה כ"א מדרבנן נכון לברך ואף שהפרמ"ג הניח בצ"ע מ"מ י"ל דאם רואין בו הסי' דקרניים ושיניים שהם ניכרים מבחוץ שפיר יכול לברך דאף דאין אנו סומכין על הסי' דקרניים ושיניים (כמש"ל בסי' ט"ו שם בסוף הסי') מ"מ עכ"פ לענין הברכה יכול לסמוך ע"ז די"ל דעכ"פ הוי הרוב דאותן שיש להם הסי' דקרניים ושיניים יש להם גם הסי' שבפנים שהם בני ח' בודאי והיכא שיש רוב סומכים לברך קודם השחיטה וכמ"ש בשו"ת זכרון יצחק סי' ק"ה בשם המחברים עיי"ש ודו"ק וכיוצא בזה אמרתי לתרץ ג"כ מנהג כל השו"ב שמברכין על שחיטת אווזות הלעוטות שהקשה אותי רב א' על השוחטים היראים שלנו שלעולם נזהרים שלא יבא בפיהם מאווזות הללו ואף שום א' מב"ב אין אוכלין (ע"ל סי' ל"ג ס"ק קל"ב) וא"כ לדידי' שהיא אסורה עליו הו"ל כודאי טריפה דאין מברכין ואמרתי הנח להם וכו' דהא באמת בדמש"א פרק א' דחולין סוף סי' כ"א העלה דגם בשוחט טריפה גמורה יברך כיון שמטהר מידי נבילה בין בבהמה ובין בעוף עיי"ש והביאו בדעת תורה ס"ק ג' ואף דאנן לא קיי"ל כן ואין מברכין בשוחט טריפה מ"מ בנ"ד כיון שיש הרבה פוסקים ובראשם הרמ"א דמדינא א"צ בדיקה שיש לסמוך על הרוב ואף שהרבה אחרונים וגם הפנים מאירות ריש חלק א' השיגו עליהם וכ' דצריך בדיקה מ"מ הרי גם הפמ"א ושאר אחרונים כ' דרוב כשרות הן לאחר הבדיקה כמבואר להמעיין שם ואף דכל יר"ש חושש לדברי הפוסקים שס"ל דלא מהני בהן הבדיקה כלל מ"מ עכ"פ כיון דכל עיקר הדין דאין מברכין על הטריפה אינו דבר המוחלט הבו דלא להוסיף עלה ואכ"מ:

טז ישחטנו בלא ברכה. עבאה"ט מ"ש שישחוט אחר עמו ועי' בס' חסידים סי' תתל"ה שכ' וז"ל מי שבא לשחוט ספק טריפה אם יכול לעסוק שיהא לו עוף או בהמה אחרת שיברך עליו וישחטנה תחלה טוב ואם לא ישחוט בראשונה ויבדוק אח"כ יפה עכ"ל ועיי"ש בדברי המפרש. ועשפ"ד להלן סי' כ"ח ס"ק י"ז שצריך לזהר בזה שישחוט העוף אצלו דוקא ולא על גבו דיש לחוש דילמא יהי' א' טריפה ויבטל דם חבירו עיי"ש (וע"ל סי' כ"ח ס"ק ק"ב):

יז בלא ברכה. עבאה"ט ס"ק ב' ועי' כרתי ס"ק ג' שכ' דכ"ז הוא רק בחול אבל ביו"ט יותר טוב לנהוג כהרמ"א לשחוט להספק טריפה לבדו ולברך אח"כ כשנמצא כשר מלשחוט עמו עוף אחר ולהרבות בשחיטה ביו"ט שלא לצורך עיי"ש ועד"ק ס"ק א' מ"ש בזה וכ' אם א"א לו לשחוט עוף אחר עמו כנ"ל אזי כמה דאפשר להשמיט א"ע שלא לשחוט כשא"א לו לברך מה טוב הוא דאפי' לדעת השאגת ארי' סי' ס"ה ששמחת יו"ט אף בזמה"ז הוי מה"ת אף לענין אכילת בשר אפ"ה כיון שהשו"ב בעצמו אינו אוכל מהבשר הזה ועון ביטול הברכה מוטל אקרקפתא דידי' שהוא שוחט והוא חייב לברך ואין אומרים לאדם חטא שישחוט בלא ברכה בשביל שיזכה חבירך עיי"ש אולם מדברי הכו"פ ושאר המחברים שלא הזכירו שיהי' חשש בשחיטת יו"ט לחבירו דבר דאיתיליד בו ריעותא משום חשש זה דהשוחט עביד איסורא דשוחט בלא ברכה נראה דאין קפידא בזה ונלפענ"ד הטעם עפ"ד המ"א סי' רנ"ד ס"ק כ"א שכ' בענין אין אומרים לאדם חטא וכו' דהעיקר תלוי בפשיעה דהיכא דחבירו לא פשע אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך ואף שבפרמ"ג ובמחה"ש כ' דרק באיסורא זוטא אמרינן כן אבל באיסורא רבא אף כשלא פשע לא אמרינן חטא וכו' עיי"ש ובמ"א סוף סי' ט"ו ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ס"ב מ"מ י"ל דכיון דברכות אינן רק מדרבנן הוי איסורא זוטא והבן (וע"ל ס"ק י"ד). ועי' עוד בד"ק שם שכ' דכ"ז הוא כשזה העוף שנשחט עמו אינו נצרך לו בלא"ה אבל כשיש לו בעוף הכשר איזה עדיפות שאינו מספיק לו עוף א' וצריך גם להב' או שיאכל הכבדים של שניהם וכדומה כ"ע מודים דעדיף לשחוט אחר עמו בברכה ואין זה הערמה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה עיי"ש ועי' בגה"ק שם אות א':

יח מברך על השחיטה. עי' בחידושי הגאון רעק"א שהניח בצ"ע לדינא לפי דברי הש"ך דבשכח ולא בירך קודם שחיטה לא יברך אח"כ א"כ ה"ה באיתיליד ריעותא אינו מברך אח"כ דהואיל ואידחי אידחי כיון דלא הי' יכול לברך קודם עיי"ש ועי' במ"ז ס"ק ב' ועי' בתורת זבח בהע"ש ריש סי' ו' שכ' ג"כ בראיות דאין לברך אח"כ עיי"ש ועי' מזה במנח"י בלק"י ס"ק י"ד ועי' מזה בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' כ"א באמצע התשובה:

יט ובלבד שיהא סמוך לשחיטה. עי' שמ"ח סעי' ב' ותב"ש ס"ק ה' שכ' דהרמ"א לא פירש איזה נקראת סמוך ופשוט הוא דהיינו כל זמן שלא הסיח דעתו בדיבור או בדברים אחרים בין שחיטה לבדיקה ובין הבדיקה לברכה ואם הפסיק בדברים אחרים שלא מענין שחיטה שוב לא יברך אבל הבדיקה וכל ששייך להבדיקה לא הוי הפסק דהוא צורך הברכה עיי"ש ופשוט לפענ"ד דודאי אין לברך אחר שחיטה בשום ענין עד שיבדוק קודם הסכין לאח"ש אם לא נפגם בשחיטתו וכמש"ל סי' י"ח סעי' י"ב דבדיקה דלאח"ש היא חיובית דלענין הברכה לא אוקמינן הסכין על חזקתו כמ"ש באו"ח סי' ח' סעי' ט' בט"ז ומ"א שם ועיי"ש בפרמ"ג ובמחה"ש ובמגן גבורים באורך וכיוצא בזה כ' ברביד הזהב בהלכה ברורה ס"ק ו' עיי"ש. ופשוט הוא דגם בדיקת הסכין דלאח"ש לא הוי הפסק בין שחיטה שני' לברכה כי גם בדיקה זו הוא לצורך ברכה:

כ בבית המטבחים שהוא וכו'. עי' בתשב"ץ חלק ב' סוף סי' מ"ג שכ' וז"ל ומ"מ כל זה לא נאמר אא"כ יש שם טינופת מצואה ומימי רגלים או ריח רע המעכב את הברכה אבל אם אין שם אלא לכלוך דם אין מעכבין את הברכה כלל דהא אמרינן בפסחים שבשעת שחיטת הפסח היו פוקקין את העזרה לפי ששבח הוא לבני אהרן שילכו בדם עד ארכובותיהם ואעפ"כ לא נמנעין בעזרה מלומר דבר שבקדושה שהרי קורין את ההלל בשעת שחיטת הפסח והיו מברכין על השחיטה עכ"ל וכן ראיתי בכנפי יונה שכ' כן מדעת עצמו דזה דוקא בסתם בית השחיטה שהוא מטונף מדם השחיטה ופרש הבהמות ויש שם ריח רע אז אין מברכין בה אבל בלא"ה מותר לברך שם שכל שאין נרגש ריח רע לית לן בה עיי"ש ועי' בתואר משה פרק נ"א אות ד' שנשאל בשוחטים בבית המטבחיים ומברכים שם ברכת השחיטה אי אריך למיעבד הכי דהא הוי כדיר של בהמות ששוחטים בה בהמות תדיר ודינו כצואה והשיב דאם אין שם שום ריח רע שהקצבים מנקים אותה שרי ואינו דומה לדיר שעומדים שם בהמות תדיר ורבה שם הזבל המסריח משא"כ במטבחיים שמנקין אותה אח"ש ובעזרה הי' ג"כ מטבחיים אלא שאמת המים עוברת שם ועיי"ש עוד שכ' דאם התחיל לברך בבית המטבחיים על שהי' נראה לו שהוא נקי ואינו מרגיש ריח רע ואח"כ באמצע הרגיש והריח ריח רע צריך להפסיק ואם כבר הזכיר את השם צ"ע עיי"ש ועי' במנח"י בלק"י ס"ק ל' שכ' בזה מד"ק דאם כבר הזכיר את ה' אין חשש עיי"ש ועי' באו"ח סי' ע"ט ובבית אברהם בא"ז ס"ק ד' שכ' דריח רע נקרא כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח אבל באין שם ריח רע רק מצואת בהמות א"צ הרחקה וכל שיש שם ריח רע אז אפי' יש לזה חולי שאינו מריח אפ"ה אסור וצריך להרחיק מן הריח שבני אדם מרגישין אותו ד' אמות וכ' שהשו"ב לא יסמוך על עצמו לברך בהמטבחיים אפי' רואה שהוא נקי ואינו מרגיש שם ריח רע אא"כ גם שאר אנשים אינם מרגישים ריח רע דמה שהשו"ב אינו מרגיש הוא משום שהשו"ב הוא רגיל בכך דהא רואין בחוש שכשאיש אחר עובר שם במקום ההוא מניח ידו על החוטם מחמת הריח עיי"ש:

ועיין באו"ח מסי' ע"ו עד סי' פ"ט כל דיני הרחקה מטנוף ומבואר שם שצריך הרחקה ד' אמות ממקום שכלה הריח ואם רואה הטינוף לפניו צריך הרחקה כמלא עיניו עי"ש ובתב"ש ס"ק ו' ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' פ"ח דכ"ז בצואת אדם אבל בצואת בהמה דהיינו במה ששכיח בבית המטבחיים ששופכין לחוץ פרשי הבהמות בזה א"צ להרחיק אפי' לפניו רק ד' אמות ממקום שכלה הריח וכל שרחוק ד"א אף שרואה הטינוף לל"ב עי"ש:

כא שהוא מקום מטונף. עי' בס' עקרי הד"ט חאו"ח סי' ה' אות ט"ו שנתעורר על מ"ש הרמ"א כאן שיברך ברחוק ד"א ומשמע דכל השחיטה אין קפידא והלא השחיטה היא מ"ע ואיך שרינן לשחוט במקום המטונף וכמ"ש בס' טוב עין שאין אדם רשאי ליקח לולב ואתרוג במקום המטונף וכמ"ש בזוהר שכשמקיים המצוה צריך שיהא המקום נקי שם וגם איך מותר לשחוט שם דכיון דהוא מהרהר בעשיית המצוה במקום הטינופת וכ' דבע"כ משמע מזה דלא כהרב טוב עין הנ"ל ומדברי הרב טוב עין אין להקשות כלל די"ל דאין איסור להרהר בעשיית המצוה רק בהרהור דברי תורה ובברכות הוא דאסור וגם מהזוהר אין ראי' להקפיד בזה דלא אמר זאת רק למצוה מן המובחר ולא לעכובי עי"ש ולפענ"ד דגם הרב טוב עין לא ס"ל לאסור לשחוט במקום הטינופת דהוא לא אמר רק באתרוג ולולב שהיא מצוה חיובית והם באים לרצות וכמ"ש הריטב"א המיוחס להרשב"א בסוכה ריש פרק לולב הגזול דבזה מסתבר שפיר להחמיר כמ"ש בזה"ק אבל בשחיטה ס"ל דאף לכתחלה א"צ להחמיר וה"פ (וע"ל ריש סי' א'):

כב מקום. ואם שוחט אצל טבח נכרי בביתו ויש שם אלילים יברך חוץ לבית. זבחי רצון סי' י"ח מאו"ח סי' צ"ד סעי' ט' עי"ש ופשוט הוא דכ"ז היכא דאפשר לברך חוץ להבית אבל בלא"ה כגון שיש ריח רע חוץ לבית וכיוצא שפיר יכול לברך גם בבית שם רק שיהפוך פניו לצד אחר דגם בתפלה פסק בס' משנה ברורה על האו"ח שם ס"ק ל' דהיכא דאי אפשר יכול להתפלל אף בבית שיש שם אלילים רק שיהדר אפיה לצד אחר שאין האלילים תלויים שם עי"ש (וע"ל סי' ד' ס"ק נ"ז):

כג מטונף. עי' במרדכי ריש חולין שכ' בשם האלדד דשו"ב שלא הורחץ מש"ז ושחט שחיטתו פיגול עי"ש ועי' בשו"ת מור ואהלות באוהל ראשי בשמים סי' י"ב מ"ש בביאור דברי המרדכי בזה וכ' דהוא משום דש"ז דינו כצואה כמ"ש באו"ח סי' ע"ו סעי' ד' ומש"ה אם לא רחץ הש"ז קנסוהו ששחיטתו פיגול עי"ש באריכות. ועי' בס' מנחת יוסף בקו"א לסי' א' אות ב' מ"ש בביאור דברי המרדכי בזה באורך ועי' בס' זבחי רצון סי' י"ח במוספין ס"ק ה' שמזהיר לשו"ב שיכבס בגדיו לשחוט ברה בכל עת שלא יהיו מסריחים דאל"כ דינם כבית המטבחיים עצמה עי"ש:

כד יברך. עפת"ש ועי' פלתי ונשמת אדם כלל ה' סעי' י' וכנפי יונה וישועות יעקב ובכל ספרי שו"ב שכ' כולם לדינא כהרמ"א לברך קודם במקום הנקי וילך לשחוט בבית המטבחיים עי"ש ועי' ד"ק וגה"ק ס"ק ב' מזה:

כה ברחוק ד"א עי' בפנתי ובשמ"ח סעי' ג' ותב"ש ס"ק ו' שכ' דשיעור זה דרחוק ד' אמות לא נאמר רק בשוחט בבית המטבחיים שיש מקום מיוחד שם לברך שהוא נקי ע"ז נאמר השיעור הזה שירחק ד' אמות באותו הבית ממקום שאינו נקי אבל אם כל החדר אינו נקי ומלא טינופת ומוכרח לילך לחוץ מהחדר א"צ הרחקת ד' אמות דכל שאינו רואה משם מקום הטינופת שבתוך המטבחיים וגם אינו מרגיש הריח חוץ להמטבחיים יכול לברך תיכף חוץ להמטבחיים כל שהמחיצות גבוהות עשרה טפחים אבל אם אין המחיצות גבוהות עשרה טפחים לא הוי מחיצה וצריך הרחקה ד' אמות דוקא ועי"ש בתב"ש שמבואר דאפי' כשיש מחיצות לא מהני אלא דוקא באינו רואה הטינופת אבל ברואה אף שהמחיצות גבוהות י"ט לא מהני ובעינן מלא עיניו אפי' אם הטינופת הוא ברשות אחרת עי"ש ועי' בתואר משה פרק נ"א שכ' דבשוחט נגד הפתח שמשם נראה הטינופת והוא בגלוי צריך להרחיק ד' אמות מכנגד הפתח עי"ש ופשוט דר"ל במהדר אפיה אבל באינו מהדר אפיה ורואה צריך הרחקה מכנגד הפתח מלא עיניו (וכמש"ל ס"ק י"ט) ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק על היו"ד הנקרא חכמת שלמה שכ' דאף אם אין מחיצה בין מקום המטונף למקום השחיטה יש עצה שיוכל לברך שם לעשות מחיצה מבני אדם לסבב אותו דהרי קיי"ל לענין עירובין ולענין סיכה דמותר לעשות מחיצה מבני אדם מכ"ש דלענין צואה דדי בכיסוי בעלמא דמהני עי"ש:

כו ד' אמות. עי' כו"פ שכ' דהא דיכול לברך חוץ להמטבחיים דוקא כשאין ממקום שמברך עד המקום ששוחט כ"ב אמה אבל אם יש מרחק כ"ב אמה הוי הפסק ואסור לשחוט על סמך ברכה זו עי"ש אך בנשמת אדם כלל ה' סעי' י' השיג ע"ז וכ' דאפי' רחוק כ"ב אמה לא הוי הפסק בזה עי"ש ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על היו"ד הנקרא חכמת שלמה שכ' עצה שיתחיל הברכה בעודו בבית ויאמר רק ברוך אתה ה' אלקינו בפנים ויתר הברכה עד סוף יכול לומר אף במקום שאינו בקי עי"ש ועד"ק לעיל סי' א' ס"ק ט"ו שכ' דאם ממקום שמותר לברך עד המקום ששחט ששם הטינופת הוא יותר מכ"ב אמה יזהר שיסמוך עכ"פ ב' תיבות האחרונות של הברכה לתוך הכ"ב אמות ובהשתי תיבות האחרונות אין חשש אם אומרם במקום שאינו נקי עי"ש ופשוט הוא לפענ"ד דמיירי עכ"פ שאין שם מרחק יותר מכ"ב אמות דעכ"פ אם יסמוך הב' תיבות אחרונות לתוך הכ"ב אמות לא יצטרך להפסיק באמצע הברכה בשתיקה כשיעור שיכול לגמור כל הברכה כפי הרגל השוחט ההוא אם דרכו לברך בנחת או במהירות קצת אבל אם יש מרחק רב יותר מכ"ב אמות ממקום השחיטה שמרגישין הריח וצריך להתחיל הברכה מרחוק הרבה ואם ירצה לסמוך הב' תיבות האחרונות לתוך הכ"ב אמה יהי' הפסק באמצע הברכה בשתיקה כשיעור כל ברכה לא מהני תקנה זו וה"פ. ועי' מזה בבית אברהם בש"ז ס"ק ד' ועי' במנהז"ב כלל י"א בקומץ סעי' ד' ועשרון סק"ח מ"ש בדברי הכו"פ הנ"ל והעלה לדינא דהיכא דאפשר יש לחוש לדברי הכו"פ הנ"ל ולהקפיד על ריחוק כ"ב אמות כנ"ל אבל כשא"א בענין אחר כגון אם מבחוץ מן בית המטבחיים אינו נקי מכל צד יותר מכ"ב אמות אינו מעכב ויכול לברך אף ברחוק יותר מכ"ב אמות מהמטבחיים על סמך ברכה זו עי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' פ"ח מ"ש בענין זה:

כז אמות. ושיעור הד' אמות הללו וכן השיעור כ"ב אמות (הנ"ל בס"ק הקודם) ע"פ המדות שלנו עכשיו. הנה בתשו' רמ"ע מפאנו ז"ל סי' ג' כ' דהאמה בת ששה טפחים אורכה הוא מקשר הזרוע עד סוף האצבע שנקרא אמה עכ"ד עי"ש וכאשר מדדנו באדם בינוני ראינו שהוא אורך לערך ארבעים ושמונה צענטימעטע"ר עי"ש ולפ"ז הוי השיעור ד' אמות מעטי"ר א' עם צ"ב צענטימעטי"ר וכ"ב אמות מחזיקים עשרה מעטער וששה וחמשים צענטימעטע"ר אולם ראיתי בעלה א' נדפס שמדבר בענין אמה של תורה לחשבון המדות שבזמה"ז ונמצא שם מכתב בשם הרב מיאסי שהעלה בחשבונו שכל אמה של תורה מחזיק סך שנים וחמשים או שלשה וחמשים צענטימעטי"ר ולא יותר וחכם א' השיב על דבריו והעלה דבע"כ כל אמה של תורה מחזקת שמנה וחמשים צענטימעט"ר וחצי ועוד ומביא ראיות לדבריו עכת"ד ודבריו יתייחדו עם דברי הרב תורת זבח בהעלה שלמה סי' ו' ס"ק ז' שמחשב כל אמה תלמודיות בת ששה טפחים בשיעור ג' רבע אמה ווענע"ר ושיעור ד' אמות היא שלשה אמות וויענע"ר ושיעור כ"ב אמות תלמודיות היא ט"ז וחצי אמה וויענע"ר עי"ש ולפ"ז הוא החשבון כדברי החכם הנ"ל שהשיג על הרב הנ"ל דכל אמה תלמודיות מחזקת שמנה וחמשים צענטימעטע"ר וחצי בקירוב כאשר יראה הרואה ולפ"ז הוי שיעור כ"ב אמה תלמודיות שנים עשר מעטי"ר ושלשה ושבעים צענטימעטי"ר ורבע ועי' בס' שארית יהודא עה"ת פ' מצורע בחומת אנך פ' ט"ו בפ' ורחץ במים שהעלה בחשבונו דכל אמה שבדברי חז"ל מחזקת כ"א צאל"ל וחלק ששית שהם ששה וחמשה צ"מ ותשעה מילימעטי"ר והרוצה לחשוב כל אמה כ"ב צאל"ל עם א' משמינית שבצאל"ל או שבעה וחמשים צענטימעטי"ר תע"ב עי"ש וכ"כ בפ' שלח פ' ט"ו בפסוק ראשית עריסותיכם ובפ' קרח פ' י"ח בפסוק כסף חמשת שקלים עי"ש ועי' בספרו דרך אמונה במס' חלה באריכות וראיתי בקונטרס סומכא דרקיעא הנדפס בסוף מס' סופרים מהמוציא לאור והמפרש להמס' הנ"ל שמחשב שם כל אמה תלמודיית היא אמה בת כ"ב צאל"ל עי"ש נמצא עולה לפ"ז החשבון ע"פ המעטע"ר מאא"ס כך שכל אמה תלמודיית היא שמונה וחמשים צענטימעטי"ר פחות מילימעטי"ר א' ושיעור ד' אמות הוא שני מעטי"ר ואחד ושלשים צענטימעטי"ר וששה מילימעטי"ר ושיעור כ"ב אמה תלמודיית הוא שנים עשר מעטי"ר ושלשה ושבעים צענטימעטי"ר ושמנה מילימעטי"ר. ועי' בס' שיעורי מצות דף כ"ו בד"ה אמה אמנם הגאון הח"ס ז"ל כ' בחלק או"ח סי' קפ"א שהוא מדד בעצמו כמה פעמים ע"פ חשבון השיעורים שכ' ברמב"ם וש"פ ועלה בידו שכל אמה של תורה מחזיק כ"ד צאל"ל וחז"ל הוסיפו עלי' עוד חצי צאל"ל עי"ש ונמצא לפ"ז שכל אמה תלמודיית מחזיק שלשה וששים צ"מ ושמנה מילימעטי"ר ונמצא שארבע אמות תלמודיית הוא שני מעטי"ר וחמשה וחמשים צענטימעטי"ר ושני מילימעטי"ר וסך כ"ב אמה הוא ארבעה עשר מעטע"ר עם שלשה צענטימעטי"ר וששה מילימעטי"ר והנה אם כי דברי הח"ס הם תמוהין במ"ש שמדד באצבע דאדם בעל אברים בדחיקה בדף בכח דהא קיי"ל דא"צ לשער רק באדם בינוני ובלא דחיקה וכמו שהתפלא עליו בס' אפריון שלמה בקונטרס שיעורין דאורייתא סעי' א' עי"ש ויותר הי' לו להפליא על הח"ס ז"ל שהרי הוא בעצמו כ' שם לעיל בסי' קכ"ז שמדד באצבע בינוני שבזמנינו והי' מכוון כנגד ז' שעורות עי"ש ומדוע שינה את טעמו בסי' ק"פ וכ' שלא עלה לו המדה דז' שעורות רק באדם בעל אברים אמנם לדינא הנה הראה לי חכם א' שיש ראי' ברורה לדברי הח"ס בסי' ק"פ לשער כל אצבע אגודל כשיעור צאל"ל שלם שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהל' שבת הלכה ז' וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מן בהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהם בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת עכ"ל והיינו אורך ח' אצבעות כי זרת היא חצי אמה דהיינו י"ב אגודלין כמ"ש הה"מ שם וכ"כ הרמב"ם עוד שם בהלכה יו"ד רוחב הסיט כפול שהוא אורך ארבעה טפחים. והנה כשימתח אדם בינוני בהן ידו עד האצבע בכל כחו כנ"ל ימצא ביניהם שמנה צאל"ל הרי נתבאר ששיעור אצבע הוא צאל"ל עכת"ד שוב ראיתי בדעת תורה להלן סי' ל"ה ס"ק קט"ז שכ' שהוא מדד ועלה בידו שכל אצבע מחזיק שני צענט"י מעטע"ר ואמה הוא מ"ח צענט"י מעטע"ר ולא ראה שיש סייעתא לחשבונו מדברי הרמ"ע מפאנו בתשו' שהבאתי לעיל וכאמור. אמנם לענין דינא קשה לפענ"ד לסמוך ע"ז כיון שהיא נגד דברי הרמב"ם דרוחב הסיט שכ"ל דהא לפי דבריו עולה שרוחב הסיט אינו מחזיק רק ט"ו צ"מ וכל אדם שימדוד יראה שהוא מחזיק יותר וכמש"ל ע"כ לדינא בודאי בכ"מ שנזכר השיעור אצבע אגודל או אמה צריכין להחמיר ולחשוב לחומרא שכל אצבע הוא כשיעור צאל"ל שלם וכנ"ל אם לא במקום שנאמר השיעור לקולא בודאי ראוי להחמיר ולחשוב כשיעור הקטן מצאל"ל כן נלפע"ד (ועי' עוד לקמן סי' ל' ס"ק כ"א וסי' נ"ג ס"ק ל"ב וסי' נ"ח סק"ה ובסי' כ' ס"ק כ"ה וסי' מ"ו ס"ק ע"א וסי' נ"ו ס"ק י"ז):

כח שיכנס לשם. עכו"פ שם ובנשמת אדם כלל ה' סעי' י' דאפי' הוא מחדר לחדר שמברך בחדר א' ושוחט בחדר ב' לא הוי הפסק כיון שהי' דעתו כן בשעת הברכה עי"ש (וע"ל ס"ק ל"א וס"ק ע"ה):

כט עד אחר השחיטה. נראה לפענ"ד דאף לאחר שכבר שחט רוב ב' בבהמה ורוב א' בעוף אסור ג"כ להפסיק עד שיגמור כל הב' סימנים דאע"ג דעיקר המצוה כבר יצא בשחיטת הרוב מ"מ כיון דלכתחלה צריך לשחוט כל הב' סי' בין בעוף ובין בבהמה אסור להפסיק באמצע המצוה עד שיגמור כל המצוה לכתחלה וכמבואר בט"ז באו"ח סי' תקצ"ב סק"ב שכ' וז"ל ולא עוד אלא שבכל מצוה שהוא עוסק ואינו רשאי להפרד ממנה עד שיקיים כולה איסור יש בהפסקתה וכו' ואין זה דומה למדבר באמצע הסעודה או בישיבתו בסוכה דשם אי בעי פסק והולך לו שלא גמר עדיין המצוה עכ"ל וה"נ הא לא גמר עדיין כל המצוה ולא שייך לומר דאי בעי פסק לה כנ"ל כיון שצריך לכתחלה לשחוט כל הב' סי' אך זה פשוט דאם עבר ושח באמצע השחיטה א"צ לחזור ולברך וכמ"ש בטוש"ע או"ח סי' תל"ב סעי' א' לענין ברכת ביעור חמץ כה"ג ועי' בט"ז שם סק"ג ובמ"א שם סק"ד ובמחצית השקל שם ובאשל אברהם שם (ועי' ט"ז ומ"ז סק"ה ובדברינו לקמן ס"ק מ"ח וסי' כ"ח ס"ק ק"י):

סעיף ב:

ל בהמות וחיות ועופות. עי' פרי תואר סק"ו שכ' דלכתחלה בעי למיהב דעתי' על כל פרט ופרט כיון שיש דעות דלבעי ברכה על כל חדא וחדא ובפרט בב' מינים דהיינו חי' ועוף. ובדיעבד לא חיישינן עי"ש ועי' בס' נחפה בכסף חלק ב' בקונטרס פרי מפרי שכ' דאף שאין סברתו מוכרחת מ"מ נכון לצאת לכתחלה עי"ש (ועי' פרמ"ג או"ח סי' ר"ו בא"א סק"ז). (לא) ברכה אחת לכולן. עי' בל"י ס"ק ה' ושפ"ד ס"ק י"א שכ' דזה דוקא כשלא שינה את מקומו אבל כששינה מקומו שהלך אח"כ לבית אחר לגמרי אעפ"י שהי' בדעתו בשעת הברכה לכך מ"מ צריך לחזור ולברך שנית עי"ש ועשמ"ח סעי' ט' ועי' מזה באו"ח סי' תל"ב סעי' ב' ובחק יעקב שם ס"ק ט"ו ובחיי אדם כלל נ"ט סעי' ה' ובבאה"ט באו"ח סי' כ"ה ס"ק ח' מ"ש בשם הברכת אברהם ועי' במגן גבורים על האו"ח סי' ח' בשלטי הגבורים ס"ק י"ד באריכות ועי' מנהז"ב שם בעשרון ס"ק כ"ג ועי' בטוש"ע או"ח סי' קע"ח וסי' רע"ג מענין זה ועי' בבית אברהם בש"ז ס"ק ה' שכ' דלפ"ז צריך השו"ב ליזהר במקולין שיש בהם הרבה בתים שצריכים לברך בכל בית ובית ובכל פעם ואף כשחזר למקומות הראשונים שכבר בירך צריך לחזור ולברך כמקדם אפי' מאה פעמים ויותר עי"ש אך בד"ק ס"ק ג' כ' דהליכה מחדר אל חדר לצורך שחיטה או לבדיקת הסכין לא הוה הפסק בין השחיטות עי"ש (וע"ל ס"ק כ"ח ולהלן ס"ק ע"ה) (לב) לכולן עי' בשו"ת דעת חכמים (הנספח לס' תקוני הזבח) סי' ל"ב וסי' ל"ד (ובדברינו להלן סי' כ"ח סעי' ט') מזה:

סעיף ג:

לג שנים. לאו דוקא שנים דה"ה הרבה. תב"ש ס"ק ז' עיי"ש. (לד) בעלי חיים. עי' פרי תואר ס"ק ז' שכ' דאף אם המברך מברך ומכוין על מין א' והשוחט מתכוין על מין אחר שפיר דמי כיון דהמברך מברך על מצות השחיטה והעונה מתכוון בברכה זו על השחיטה ל"ש עוף ול"ש כל דבר עיי"ש: (לה) יכול לברך הא'. עי' בפרי תואר ס"ק ז' שכ' ל"ש אם כולן שוחטין במקום א' או אם כל א' הולך לשחוט במקומו שפיר דמי וכן ה"ה אם המברך מתכוין לשחוט במה שלפניו והשומעים כל א' מתכוין לכל מה שיש לו בנמצא ואפי' במה שאין לפניו כעת ג"כ שפיר דמי עיי"ש ועי' שמ"ח סעיף ה' ותב"ש ס"ק ח' וט' שכ' דאף אם כולם שוחטים במקום א' והנשחטים הם לפניהם מ"מ אם אינם מזומנים לשחוט יחד בתוך כדי דיבור נכון יותר לכתחלה שכל א' יברך לעצמו ע"כ אם יש הרבה שוחטים במקום א' ראוי שלא ישחטו כולם בפעם א' או סמוך ותיכף זה אחר זה בלי הפסק ובלי היסח הדעת רק שירחיקו השחיטות זה מזה כדי שכל א' יברך לעצמו בלי פקפוק אם לא שכולם מזומנים לשחוט יחד בתוך כדי דיבור אז עדיף טפי שיברך רק א' ויכוין להוציא כולן ואם אינם מזומנים יחד לשחוט בתוך כדי דיבור יש להם לכוין בהדיא שלא לצאת בברכה של זה רק שיברך כל א' בפ"ע ובדיעבד אפי' אם לא ישחטו כולם בתוך כדי דיבור יצאו בברכתו של הא' אם כוונו לצאת ולא הפסיקו בדברים אחרים עי"ש ועי' בתב"ש ס"ק י"ג שכ' דהשיעור תוך כדי דיבור בענין זה הוי כדי לומר ד' תיבות שלום עליך רבי ומורי עיי"ש. (לו) לברך הא' להוציא חבירו. עשמ"ח שם שכ' דדוקא כשהשומע לא הפסיק בדברים אחרים בין שמיעת הברכה לשחיטה. והנה צריך לפענ"ד לבאר אם ר"ל דאף כשהמברך כבר שחט ולא הפסיק בין ברכתו לשחיטה ויצא הזבח בהכשר מתח"י אפ"ה אם הפסיק השומע בין שמיעת הברכה לשחיטה צריך לברך שנית בפ"ע או דלמא דאם המברך לא הפסיק אע"פ שהשומע הפסיק בין השמיעה לשחיטה א"צ לברך שנית בפ"ע דהנה דעת הרמ"א באו"ח סי' קס"ז סעיף ו' דאם סח השומע לאחר שאכל המברך לא הוי הפסק וא"צ השומע לברך בפ"ע והט"ז והמ"א חולקים שם על הרמ"א בזה וס"ל דהוי הפסק וצריך לברך שנית בפ"ע עיי"ש ויש לעיין אם יש לדמות דין זה דשחיטה לדין דבציעת הפת כי הט"ז כ' שם בס"ק ח' שבציעת הפת דומה לתפילין כמו בתפילין צריך השומע לברך שנית כשהפסיק אף כשהמברך כבר הניח תפילין כן גם בבציעת הפת עי"ש אולם בפרמ"ג במ"ז שם כ' ע"ז שיש לחלק בין תפילין כיון דהוי מצוה דחיובא דרמיא עלי' הוי הפסק משא"כ באכילת רשות ובברכת הנהנין י"ל דכשכבר אכל הבוצע לא הוי הפסק להמסובין עיי"ש וא"כ צ"ע לפענ"ד אי שייך לדמות שחיטה לתפילין יותר מבציעת הפת כיון דעכ"פ הוי ברכת המצוה ולא ברכת הנהנין או דדמי יותר לבציעת הפת כיון דלא הוי מצוה חיובית דלא רמיא אקרקפתי' לשחוט כמו תפילין ואולי י"ל שיש לנהוג עכ"פ כמ"ש בט"ז שם שהבוצע יכוין שלא להוציא רק למי שלא הפסיק בדברים קודם שיאכל עי"ש ולפ"ז י"ל דגם בנ"ד צריך השוחט המברך לכוין, שלא להוציא רק למי שלא יפסיק בדברים קודם שישחוט וצ"ע בכ"ז ואכ"מ: (לז) הא' להוציא חבירו. והם יכוונו לצאת בברכתו ויענו אמן כדין שומע הברכה. שמ"ח שם. ועיי"ש עוד בסעיף שאח"ז ובתב"ש ס"ק ט' וי' שכ' דאם השומע לא ענה אמן אחר ברכתו יש חילוק דאם לא נטרף הבעה"ח של המברך יצאו בברכתו אז אע"פ שלא ענה אמן כל שכוון לצאת אבל אם נטרף הבע"ח של המברך אז דוקא אם ענה אמן אחר ברכתו יצא בברכת חבירו אבל בשמיעה לבד יש להסתפק כיון דאיגלאי מלתא למפרע שהמברך לא יצא לכן יסיח דעתו ויברך בפ"ע עיי"ש ועי' מזה באו"ח סי' רי"ט סעיף ד' ה' ועי' בשמ"ח לעיל סי' א' סעיף ל"ג ול"ה ועי' מזה בס' דברי יוסף על היו"ד סי' פ"ט וסי' צ' ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' כ"ז באריכות:

לח להוציא חבירו. עי' בד"ק סוף ס"ק ד' ובבית אברהם בש"ז ס"ק ו' שכ' דכשיכונו לצאת בברכה לא יענו ברוך הוא וברוך שמו דזה הוי הפסק באמצע הברכה עיי"ש והנה הממציא דין זה שלא לענות ב"ה וב"ש בברכה שרוצה לצאת י"ח בשמיעה הוא הגאון מהר"ש אבוהב בשו"ת דבר שמואל סימן רצ"ה ואחריו קם הגאון הנו"ב ז"ל בדגול מרבבה באו"ח סי' קכ"ד במ"א ס"ק ט' וכ' דב"ה וב"ש חשיב הפסק ואין לענות ב"ה וב"ש במקום דאסור להפסיק עיי"ש אך בס' מעשה רוקח הספרדי על הרמב"ם חלק א' בפרק א' מהל' ברכות הלכה י"א בד"ה וכל העונה הרחיב הדיבור להשיג על הרב דבר שמואל הנ"ל ומדחה ראיותיו ואדרבה מביא כמה ראיות שיש לענות ב"ה וב"ש אף בברכה שיוצא בה י"ח ואין חילוק בזה בין עניית ב"ה וב"ש ובין עניית אמן וכ' שכן המנהג בכל קהילות לענות ב"ה וב"ש בכל הברכות שיוצאין הקהל י"ח בשמיעה מהש"ץ כגון בברכת שופר וכיוצא עיי"ש באריכות ועי' בס' שושנים לדוד על המשניות פרק ח' דברכות ובס' מטה יהודה על האו"ח (להה"ג מהר"י עייאש ז"ל) סי' קכ"ד סעיף ה' שהשיגו על הס' מעשה רוקח הנ"ל וכתב לדינא כמ"ש בתשו' דבר שמואל שלא לענות ב"ה וב"ש עיי"ש ועי' בברכי יוסף אי"ח סי' רי"ג מ"ש ע"ד בזה וסיים דלכתחלה נכון להורות כמ"ש הרב דב"ש והשושנים לדוד הנ"ל שלא לענות אבל אין למחות במי שעונה ב"ה וב"ש עיי"ש ועי' ביוסף אומץ סי' ע' אות ג' ובס' טהרת המים בחלק שיורי טהרה מערכת אות ב' ערך ב"ה וב"ש ס"ק ל"ו ועי' בשו"ת מהר"מ שיק חאו"ח סי' נ"א שמיישב מנהג העולם שנוהגין לענות ב"ה וב"ש בברכה שיוצאין בה והשואל הביא שגם בבית מדרשו של הגאון ח"ס היו עונין ולא מחה בהן והאריך בראיות להתיר לענות ב"ה וב"ש וליישב המנהג ודלא כדגול מרבבה עיי"ש:

לט חבירו. דוקא אם זה המברך שוחט ג"כ אבל אם המברך אינו שוחט אינו יכול להוציא את חבירו כיון שהוא אינו מחויב לברך. פר"ח לעיל סי' א' ס"ק ל"ג ותב"ש כאן ס"ק י' ולעיל סי' א' ס"ק נ"ט ושמ"ח שם סעיף ל"ד עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' א' ס"ק קפ"א מזה) ועי' שם בשמ"ח שכ' דמ"מ אם נטרף הבע"ח של המברך יצא בברכת חבירו כשענה אמן דהו"ל שוגג ובשוגג יצא כשמברך בשביל חבירו כמ"ש במ"א בסי' רי"ג עיי"ש: (מ) והוא שיתכוין לצאת. וגם חבירו יכוין להוציאו. ש"ך ס"ק ה'. ופשוט דאם המברך נתכוין להוציא כל שומע ברכתו ונתכוין השומע לצאת אע"פ שאין המברך מתכוין לפלוני זה ששמע ברכתו ואינו יודעו יצא שהרי נתכוין להוציא לכל מי שישמענו וכמ"ש המחבר באו"ח סי' תקפ"ט סעיף ט': (מא) שיתכוין לצאת. הנה יש לעיין לפענ"ד בדין זה אם הוא מסופק אם כוון לצאת או לא ולכאורה היה נראה לפשוט זה מדין דתקיעות שופר דאיתא באו"ח סי' תקפ"ט שם במ"א ס"ק ה' דמי ששמע תקיעת שופר ונסתפק אם כוון לצאת בתקיעת שופר שיש חילוק בין עובר לעומד דבעומד אמרינן דחזקתו כוון עי"ש וה"נ גם בנ"ד י"ל דאם ידע מקודם שיצטרך לשחוט והנשחט הי' לפניו והמברך כוון להוציא לכל מי שישמענו (כנ"ל בס"ק הקודם) והוא עמד בשעה שבירך חבירו אמרינן דחזקתו כוון וא"צ לברך בפ"ע אבל צ"ע בזה כי יש לדחות דלא דמי להתם דשם כיון דהוי מצוה חיובית ומונח אקרקפתי' לשמוע תק"ש שהיא חובת היום אמרינן דבודאי דכשעמד והפסיק מהילוכו מחשבתו: ניכרת מתוך מעשיו דעמד כדי לצאת משא"כ כאן דלא הוי מצוה חיובית ואף שעמד לא הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שבודאי כדי לצאת בהברכה עמד דהא אי בעי שלא לשחוט כלל הרשות בידו ואין כאן הוכחה שרוצה לצאת וצ"ע וכן יש לעיין אם יש לדמות דין דברכת השחיטה לדין דתק"ש לענין מ"ש המ"א שם ס"ק ד' מהרדב"ז דמי שבא לבהכנ"ס כדי שישמע תק"ש לצאת י"ח אע"פ שבשעת תק"ש לא כוון לצאת יצא י"ח ע"ד הכוונה הראשונה עיי"ש אם גם בנ"ד י"ל כן דמי שבא לבית המטבחיים למקום המיוחד שם להשוחטים לברך ברכת שחיטה ובא אדעתא דהכי כדי לשמוע הברכה ולצאת ולא יצטרך לברך בפ"ע אם י"ל דאע"פ שבשעה שבירך חבירו לא כוון לצאת רק שמע סתם ג"כ יצא ע"ד הכוונה הראשונה או דלמא שאני התם דהוי מצוה חיובית לשמוע תק"ש והוי עכ"פ בכה"ג סתמן כלשמן כמ"ש בש"ס ריש זבחים משא"כ בכה"ג וצ"ע שוב ראיתי שנתעורר בענין זה בס' דברי יוסף סי' פ"ט והעלה שם לדינא דאם ענה אמן אחר ברכת חבירו אז עניית אמן עומד במקום הכוונה אבל לכתחלה יש ליזהר דהיוצא בברכת חבירו אפי' ענה אמן יש לשמוע כל הברכה מלה במלה עיי"ש באורך:

מב לצאת. עבה"ט מ"ש קמ"ל בזה וכו' ועי' מ"ז ס"ק ג' שכ' מהב"ח דקמ"ל רבותא אחריתא ועיי"ש מה שהקשה ע"ד הב"ח בזה עיי"ש ועי' בס' חקר הלכה (מהרב מסטרעליסק) מערכת אות ב' דין ט' מ"ש לתרץ דברי הב"ח בזה עיי"ש:

סעיף ד

מג צריך ליזהר. כ' בשמ"ח סעיף ז' ותב"ש ס"ק י"א שצריך לבדוק הסכין קודם הברכה דלכתחלה אין להפסיק בין ברכה למעשה אפי' מעניני המעשה אבל בדיעבד אם שכח לבדוק קודם ברכה יכול לבדוק לאחר הברכה וכן אם נתקלקל הסכין יכול לתקנו ולא הוי הפסק עיי"ש והנה יש לעיין אם כבר התחיל לשחוט לאחר הברכה ויצא בעה"ח א' נשחט בהכשר ואח"כ בדק שוב הסכין בין השחיטות ומצאה פגומה באופן שצריך לחזור ולהשחיזו אם צריך לברך לאחר התיקון שנית וי"ל שזה דומה למ"ש הט"ז והמ"א באו"ח סי' כ"ב סעיף ב' דלאחר שהניח תפילין ועשה ההידוק נפסק הקשר והוצרך לעשות קשר אחר צריך לברך שנית הואיל וחיילה קצת הברכה ולא דמי לקודם הנחתן כשנפסק הקשר דא"צ לברך הואיל ולא חיילה הברכה ועיי"ש בפרמ"ג בא"א ס"ק נ"ה ומשמע מדבריהם דלהמ"ד דנשמטו ממקומם הוי הפסק והוא הלך רק בתפילין ש"י או ש"ר לבד ונפסק הקשר ממנה צריך לחזור ולברך וה"נ בנ"ד י"ל דבין שחיטה לשחיטה כשנתקלקל הסכין והוצרך להשחיזה י"ל דצריך לחזור ולברך והמעיין ישפוט בזה:

מד ליזהר. כ' בד"ק ס"ק ג' ובבית אברהם בא"ז ס"ק ז' שצריך לכתחלה ליזהר דגם מרוטת הנוצות והשערות מצואר הבע"ח (ע"ל סי' כ"ד סעי' ח') יעשה קודם הברכה ולא בין ברכה לשחיטה אך אם הוא טירחא יתירה י"ל דקיל עיי"ש ושמעתי שהמנהג בכמה מקומות דבתלישת הצמר של הצאן מהצואר נוהגין לתלוש קודם ברכה אבל בעוף מקילין ותולשין הנוצות בין ברכה לשחיטה כיון שהיא מעשה זוטרתא וקלה משא"כ בתלישת הצמר בצאן. ודע דכל זה הוא רק בתלישת הנוצות שהם לצורך שחיטה אבל כשאינו לצורך שחיטה עי' בס' תואר משה לעיל סי' א' פרק ז' אות ג' שכ' דפשוט דאותן השוחטים שתולשין להם הנוצות הגדולות מכנפי האווזות אף שאין תולשים כ"א ג' נוצות מאמצעות הגוף שבקל נתלשים אפ"ה לא יפה עושים בזה דעושים הפסק בין השחיטות שצריך לחזור ולברך וגם הוי הפסק בין השחיטה לכיסוי ובפרט שרע המעשים אם תולשים ג"כ הנוצות שקורין עקפעד"ר כי הוא משורש ביותר וצריך כח לתולשה ובודאי יהי' ידם רפה וחלוש ולא ירגישו בפגימה חלילה ובעוה"ר חוטאין בזה ומכשילין את עם ה' להאכילם טריפות ועוד דיש לחוש מתוך שהוא להוט אחר תלישת הנוצות ישכח להביט ולבדוק אם שחט הרוב מכל הלין טעמי ראוי להענישם ולהעבירם עד שישובו להמתין מלתלוש הנוצות עד שיגמור שחיטות כל האווזות וכיסוי דמן עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס' י"ח ס"ק קע"ה) מ"ש עוד מזה ועי' במנחת יוסף לעיל סי' י"ח בלק"י ס"ק קנ"ב שכ' דמטעם זה יש לחוש גם בחתיכת רגלי האווזות בחודש טבת ושבט שיש בזה כל החששות הנ"ל ויפה ומשובח המנהג שיש בכמה מקומות שאין נוטלין את הרגלים רק שנטלין תמורן איזה דבר מועט עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' י"א ס"ק נ"א):

מה מלדבר. יש לעיין אם מותר לרמז ולקרוץ בעיניו ובאצבעותיו בין ברכה לשחיטה דהנה לכאורה הדבר מבואר באו"ח סי' כ"ה בבאה"ט ס"ק ח' דגם לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו הוי הפסק בין ברכה להנחת תפילין עיי"ש ועי' בס' ארצות החיים על האו"ח שם בלב הארץ סעי' ט' ובהמאיר לארץ שם וי"ל דגם כאן אסור והוי הפסק אמנם י"ל דלא דמי התם להכא דהתם הוא דמחמרינן כיון שצ"ל הוי' א' לשתיהן חמיר טפי ועיי"ש בפרמ"ג במ"ז ס"ק ד' ובמחצית השקל ס"ק י"ד ובארצות החיים שם בארץ יהודא ס"ק ב' ובהמאיר לארץ ס"ק נ"ד וצ"ע (ופשוט לפענ"ד דלשאוף עשן טאבא"ק בודאי אסור דהוי הפסק אפי' בין שחיטה לשחיטה ועי' בחיי אדם כלל כ"א סעי' ה'):

מו בין ברכה לשחיטה. עשמ"ח סעי' ז' ותב"ש ס"ק י"ב שכ' דאף בשתיקה יותר מתוך כדי דיבור אסור להפסיק עיי"ש ועי' במחצית השקל באו"ח סוף סי' קס"ו שכ' דנראה מהמ"א והח"צ והחו"י דאף שהיי' מועטת חשוב הפסק בזה והקשה דהא אין שיעור לדבר דשיעור כל שהוא כמעט דבר שא"א לעמוד וע"כ העלה בראיות מש"ס דמשמע דאין להחמיר בכ"ש ועיי"ש מ"ש בזה לדינא ועי' בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ד ומ"ז ס"ק ד' שכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד לא הוי השתיקה הפסק ואפי' הי' הפסק מרובה בשתיקה אפי' יותר מכדי הילוך כ"ב אמות לא הוי הפסק בדיעבד עיי"ש ובמ"א או"ח סי' ר"ו ס"ק ד' ובנשמת אדם כלל ה' אות ט' ועי' מזה בס' דברי יוסף על היו"ד סי' פ"ח:

מז ברכה. נראה פשוט לפענ"ד דאם נסתפק בדין א' מדיני השחיטה כגון בספק פגימת הסכין ביו"ט שא"א לתקנו וכיוצא והולך לעיין הדין באיזה ספר או לשאול השאלה לא' שא"צ לחזור ולברך ולא גרע ממ"ש השמ"ח דמותר להפסיק ולומר להמחזיק הבע"ח שיחזיק יפה כדי שלא יטריף ועי' כעין זה בחיי אדם הל' תפלה כלל כ"ה סעי' ט' ובנשמת אדם שם שהתיר אף באמצע השמ"ע לילך לעיין הדין או לשאול השאלה בפיו אם הוא צורך אותה תפלה כגון ששכח יעלה ויבא וכיוצא עיי"ש והנה אף שבס' ליקוטי צבי (מהרב ר' צבי הורוויץ מבראד ז"ל) בחידושיו לאו"ח סי' ה' הביא שם תשו' הגאון מהרש"ק ז"ל שדחה בראיות את דברי הח"א הנזכר והעלו לאיסור עיי"ש מ"מ אינו ענין לזה דבכאן נלפענ"ד דמותר לכ"ע דהוי מצרכי השחיטה ואין צריך לחזור ולברך וק"ל. ועי' בס' דעת תורה לעיל סי' י"א סוף ס"ק ה' שכ' דאם נכבה הנר בין ברכה לשחיטה וצריך לילך לבית אחר להביא נר לכאן וישחוט במקום הברכה לא הוי הפסק עיי"ש:

מח לשחיטה. עמ"ז ס"ק ה' שנסתפק בשחט חצי קנה לבדו ושח אי צריך לחזור ולברך אי נימא כיון שהתחיל בעשייתה אע"פ שהפסיק באמצע המצוה לא צריך לברך או ימא כיון דחצי קנה לאו מידי עביד דהו"ל כחצי קנה פגום והו"ל כשח בין ברכה לעשיי' עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק י' ובשנות חיים ס"ק ט"ז עיי"ש ועי' בס' חקר הלכה (מהרב מסטרעליסק) מערכת אות ב' בעניני ברכות דין ה' מ"ש בדברי הפרמ"ג בזה ומ"ש בזה לדינא עיי"ש:

מט בדבר שאינו מצרכי השחיטה. ואפי' מה שהוא לצורך שחיטה אסור לכתחלה להפסיק בין ברכה לשחיטה בשום דבר או בשיחה. שמ"ח סעי' ז'. ועיי"ש עוד בשמ"ח ובתב"ש ס"ק י"ד שכ' דמ"מ מה שהוא צורך גמור מצרכי השחיטה כגון תן לי לשחוט או תן לי הסכין או לזרז להמחזיק הנשחט שיחזיק בטוב וכדומה יכול אף לכתחלה להפסיק עיי"ש ועי' במ"א סי' כ"ה ס"ק ט"ז. ועי' בס' תורת הזבח סי' י' שכ' דכל זה כשכבר בירך אבל לכתחלה יש לו להשגיח קודם הברכה שלא יצטרך להפסיק כלל עיי"ש ועי' מזה בס' פאת השלחן בהלכות ארץ ישראל סי' ג' בבית ישראל ס"ק ל"ח:

נ שאינו מצרכי השחיטה. עי' תב"ש ס"ק י"ד שדין זה דהפסק בין ברכה לשחיטה יש לדמותו לדינים דהפסק ברכת תפילין להנחת תפילין שבאו"ח סי' כ"ה עיי"ש ולפ"ז נלפענ"ד שיש ללמוד ברכת שחיטה מברכת תפילין גם לענין שאילת שלום ולהשיב שלום בין ברכה לשחיטה ולפמ"ש בס' ארצות החיים על האו"ח בסי' כ"ה בלב הארץ ובהמאיר לארץ סעי' י"ב דהעיקר לדינא דבין תפילין ש"י לש"ר אסור להפסיק בשאילת שלום ולהשיב אפי' לאביו ולרבו אם לא מפני היראה שלא יהרגהו עיי"ש וממילא דגם בנ"ד אסור להשיב ולשאול בשלום אפי' לאביו ולרבו אמנם נראה דזה דוקא בין ברכה לשחיטה אבל בין שחיטה לשחיטה נראה שיש לשאול בשלום אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה דודאי לא חמיר מאמצע הפרק דק"ש האמור באו"ח סי' ס"ו סעי' א' ואפי' בלשון לע"ז מותר להפסיק ולשאול בשלום כמ"ש המ"א והבאה"ט שם ס"ק א' ועי' מ"א סי' פ"ו ס"ק ד' ובפרמ"ג בא"א שם ובשערי תשובה שם ס"ק ב':

נא מצרכי השחיטה. כ' בפרי תואר ס"ק ח' דאף דאית לי' שייכות בענין השחיטה רק שאינו צורך קצת לאותה שחיטה מקרי שלא לצורך דדוקא בהאי דגביל לתורא דאסור לו לאכול קודם לבהמתו עיי"ש:

נב ואם דבר. עשמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ג שכ' דכשסח שלא לצורך שחיטה רק אפי' מלה א' הוי הפסק עיי"ש ועי' באלי' רבא או"ח סי' קס"ז ס"ק ז' שכ' דאפי' לא הפסיק רק במה שענה אמן אחר ברכת עצמו הוי כמפסיק בדברים בטלים עיי"ש ועי' בנשמת אדם כלל ה' אות י"ב ועי' מ"ז ס"ק ד' שהניח בצ"ע אם מלה א' בפחות מכ"ד הוי הפסק עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ה' מ"ש בזה אך הפרמ"ג בעצמו באו"ח סי' ר"ו בא"א ס"ק ד' כ' בפירוש דאפילו שח מלה א' הוי הפסק וצריך לחזור ולברך עיי"ש וכ"כ בהגהות רעק"א ז"ל עיי"ש ועי' מזה בס' דברי יוסף על היו"ד סי' צ"א באורך ועי' במנהז"ב כלל י"א בקומץ סעי' ה' ועשרון ס"ק ט' שכ' דכדי לצאת כל הדעות היכא שהפסיק בשיחה פחות מד' מלות שלום עליך רבי ומורי אזי אם בקל יכול להדר לשחוט אחרת ולברך ולפטור גם את זה שפיר דמי ואם לאו כדי להוציא א"ע מספק ברכה יסיח דעתו מהשחיטה בעקירת מקום ובשיחות דברים אחרים כמי שאינו רוצה לשחוט עוד דאז כשיחזור לשחוט יהא חייב מדינא לברך על זו עצמה ואם אי אפשר להסיח דעתו כגון בשעת הדחק וכדומה מותר לברך עלי' פעם שנית עיי"ש אך במנח"י בביאורים ס"ק כ"ד כ' ששגגה יצאה מלפני המנהז"ב בזה דאין זה תיקון כלל דהא ישאר ברכתו הראשונה לבטלה ומאי נ"מ אם יסיח דעתו ויברך שנית והשמ"ח נתן עצה כזו לקמן לפי ששם מיירי שכבר שחט אך אם אירע כזאת ששח שלא לצורך לאחר הברכה מלה א' ושחט על סמך ברכה זו נכון לשחוט תיכף עוף אחר ולברך עליו ולכוין להוציא גם את זה הנשחט שלא יהי' הא' נשחט בלא ברכה עיי"ש:

נג דבר. כ' בשמ"ח סעי' ח' דבמקומות שעכו"ם אינם מניחים לישראל לשחוט אם לא שיאמר קודם שחיטה ב' תיבות אלו אלל"ה וואכב"ר המבואר בש"ע לעיל סוף סי' ד' שראוי לבטל זה אם א"א לבטלו יש להשתדל לאומרם קודם ברכה ואם גם זה א"א נ"ל כיון דהישראל מכוין במלות אלו שהשחיטה היא לשם הקב"ה שהוא אל כביר שצונו לשחוט לא הוי הפסק דמדבר מעניני שחיטה היא וא"א בלא"ה אבל לא יאמר מלות אלו וישחוט ויברך בב"א דבעינן הברכה עובר לעשייתן עכ"ל. ועי' בפר"ח ובפרי תואר ובמ"ז מ"ש בזה ועי' בס' פאת השלחן בהלכות ארץ ישראל סי' ב' סעי' י"ט ובבית ישראל שם ס"ק ל"ח מה שהאריך בענין זה והעלה בראיות הרבה דלכתחלה יש לחוש דאמירת תיבות הללו חשיב הפסק בין ברכה לשחיטה והמפסיק בזה טועה ואין תקנה לזה רק שצריך השוחט ליזהר שישחוט תחלה עוף ויכוין לפטור כל מה ששוחט אח"כ בברכה שבירך על שחיטת העוף או שיאמר תיבות הללו לאחר שכבר התחיל לשחוט אכן בדיעבד לא חשיבי תיבות הנ"ל הפסק ואף לכתחלה אם אי אפשר למכור הבשר להישמעאלים אם לא שיאמר כנ"ל קודם שחיטה הו"ל כדיעבד ויכול לומר תיבות הנ"ל ולא חשיב הפסק עיי"ש: (גד) לברך. עפת"ש ס"ק ז' מ"ש מהכו"פ ועיי"ש בכו"פ שסיים לדינא דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ע"כ אם לא הי' ברור בדעתו לשחוט עוד אחרים לא ישחוט עוד על סמך ברכה הנ"ל ואם יש שם שוחט אחר יניח לאחר לשחוט עוף ויברך ויכוין להוציאו עיי"ש אך בתב"ש ס"ק כ"א כ' בפשיטות דאף אם נתנבלה א' מהם ואפי' הראשונה לא הוי הפסק וא"צ לברך שנית כיון דמ"מ עוסק בעניני שחיטה הוא עיי"ש ועי' בס' תואר משה פרק נ"ב אות ב' שהאריך בזה והעלה דדברי התב"ש לא נכון לדינא רק אם הי' יודע בבירור בשעת הברכה שישחוט עוד אח"כ והברכה היתה תיכף גם לשאר הנשחטים אבל כל שלא ידע בבירור שישחוט עוד אחרים אח"כ נכון יותר לעשות כדברי הכו"פ הנ"ל שאחר שישחוט בהמה או עוף ויברך ויכוין להוציאו ואז ישחוט הוא עיי"ש ועי' מזה בד"ק ס"ק ה' וגה"ק שם ועי' במנח"י בלק"י ס"ק נ"ח מ"ש בזה:

נה שלא לדבר. עבאה"ט מ"ש דהכיסוי הוא גמר השחיטה ועתב"ש ס"ק ט"ו ועי' בד"ק ס"ק ג' שכ' דשוחט שטעה בברכת השחיטה ואמר אקב"ו על כיסוי הדם בעפר וחזר תיכף וסיים על השחיטה יצא בברכה זו ולא הוי הפסק באמצע הברכה כי הכיסוי הוא ע"י השחיטה עיי"ש:

נו לדבר. עבאה"ט ועי' בס' חקר הלכה (מהרב מסטרעליסק) מערכת אות ב' בעניני ברכות שכ' שיש להסתפק אם כיבד לאחר עם הכיסוי ודיבר בינתיים לצורך הכיסוי של אחר אי הוי הפסק בכה"ג דאפי' לפי מה דקיי"ל בעלמא דבסח לצורך המסובין הוי הפסק מ"מ הכא י"ל דלא הוי הפסק כיון שהחיוב של כיסוי מוטל עליו רק שהוא כיבד לאחר א"כ הוי כסח לצורך מצוה שעושה בעצמו והניח בצ"ע עיי"ש אבל בס' הלכה פסוקה החדש (מהרב ר' ישכר בער מקלינצע) אות ט' כ' בפשיטות דאף לכתחלה יכול לכבד את חבירו לכסות ולא הוי הפסק מה שמדבר עמו לכבדו ומקרי צרכי שחיטה אעפ"י שיכול לכסות בעצמו עיי"ש:

סעיף ה:

נז שלא לדבר. עט"ז לקמן סי' רע"ט ס"ק ב' וע' בערך השלחן כאן ס"ק ח' מ"ש ע"ד הט"ז בזה:

נח ולברך. עט"ז ס"ק ו' שכ' שיש כאן חיסור לשון במחבר וכצ"ל צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך עלי' ולברך פעם וכו':

נט אבל על כיסוי שני לא יברך. עתב"ש ס"ק כ"א שכ' דאפי' נתנבלה שחיטה זו ושוחט עוד לא יברך אכיסוי שני ולא אמרינן דשחיטת הנבילה הוי הפסק בין הכיסויים כיון דמ"מ עוסק בענין שחיטה עי"ש (וע"ל ס"ק נ"ד):

ם על כיסוי שני. עשמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק כ"ב ובמ"ז ס"ק ז' שכ' דלכתחלה אין להפסיק בין שחיטות ב' חיות או ב' עופות בשחיטת שור בינתיים כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה על כיסוי דם עוף השני דתליא בפלוגתת הפוסקים אי הוי שחיטת השור הפסק בינתיים ומ"מ בדיעבד אעפ"י ששחט שור בינתיים א"צ לחזור ולברך על כיסוי דם חי' או עוף הב' עי"ש ועי' מזה עוד במ"ז סק"ט וי"ג ועי' מזה בתורת יקותיאל ס"ק ב' וסוף סי' זה באריכות (ועי' מנח"י בביאורים ס"ק נ"ב):

סא כיסוי שני. עמ"ז סק"ט שנסתפק אם שחט עוף במקום הזה ואח"כ שחט עוף במקום אחר וכיסה הדם הראשון וסח בין כיסוי הראשון להב' אם צריך לחזור ולברך קודם כיסוי דם עוף הב' די"ל דכיון דהוי עליו החיוב לכסות גם דם עוף הב' הו"ל כסח בין תפילין לתפילין דצריך לחזור ולברך והניח בצ"ע עי"ש:

סב אבל אם שח. אפי' מלה א'. שמ"ח סעי' ט' ותב"ש ס"ק ט"ז וי"ג (וע"ל ס"ק נ"ב):

סג אם שח. כ' במ"ז ס"ק ז' דכל שאינו מענין שחיטה אפי' סח בלשון הקודש הוי הפסק עי"ש ועי' מ"א ריש סי' מ"ו:

סד הוי הפסק. עבאה"ט ועתב"ש ס"ק י"ד ובמ"ז סק"ה ומ"ש הבאה"ט דהכיסוי לא הוי הפסק דאפשר דשחט בחד ידא ומכסה בחד ידא עי' בדברינו להלן סי' כ"ג (ס"ק ל"ח) ומ"ש הבאה"ט דספק ברכות להקל עפר"ח באו"ח סי' ס"ז וסי' תל"ב ובשו"ת הרדב"ז החדשות סי' רכ"ח ורכ"ט ובשו"ת פרי הארץ חאו"ח סי' ג' ועי' בנשמת אדם כלל ה' אות א' מה שהאריך בענין זה דבכ"מ שאמרו ספק ברכות להקל אם מותר לברך אם ירצה להחמיר על עצמו לברך מספק עי"ש ועי' פרמ"ג או"ח בפתיחה הכוללת בהלכות ברכות אות ט"ו ט"ז וי"ז מ"ש בענין זה לדינא:

סה וצריך לחזור:

ולברך. פי' על כיסוי השני ט"ז ס"ק ו'. ועי' בשנות חיים ס"ק י"ב שהניח בצ"ע בזה אם סח בין הכיסויים בעניני שחיטה אי הוי הפסק בין הכיסויים להצריך לחזור ולברך על כיסוי השני עי"ש. ועמ"ז סק"ט מ"ש בענין זה ועי' בס' חקר הלכה (מהרב מסטרעליסק) מערכת אות ב' בעניני ברכות דין ב' שכ' דשח בין כיסוי ב' עופות הוי כשח בין תפילין לתפילין ומ"מ, זה פשוט הוא דאם שח מעניני השחיטה והכיסוי לא הוי הפסק עי"ש:

סו לא הוי הפסק. עבאה"ט ועכו"פ ס"ק י' שדעתו שישחוט שוחט אחר ויברך ויכוין להוציאו עי"ש ומ"ש הבאה"ט בשם הפר"ח להזהיר להשוחטים שיגמרו בדעתם וכו' עשמ"ח סעי' ט' ותב"ש ס"ק י"ז שהשיג על הפר"ח בזה וכ' דאין זה תיקון כלל כיון דכל הנשחטים עומדים לפניו ומתכוין לשחוט כולן לא מהני מה שמחשב שהברכה לא תפטור כ"א אחת מהם וסיים לדינא שטוב שיסיח דעתו מהשחיטה ע"י שיעקור ממקומו ויסיח דעתו ויעסוק בדברים אחרים כאלו אינו רוצה לשחוט עד אחר זמן הרבה שאז כשיחזור לשחוט יהי' חייב מדינא לברך ואם א"א להסיח דעתו ישחוט בלי ברכה עי"ש וכ"כ בפרי תואר עי"ש ועי' בתורת הזבח סי' ו' בהעלה שלמה ס"ק ב' שכ' דתקנה זו לא הוי רק אם הנשחט הי' בהמה אבל אם הנשחט הא' הוא עוף וגם מה שרוצה לשחוט עוד אח"כ הוא חי' או עוף לא מהני תקנה זו דלהוי היסח הדעת שהרי ניכר הדבר להדיא שאינו מסיח דעתו מהשחיטה כיון שאינו מכסה דם הראשון ואם אינו רוצה לשחוט יותר הו"ל לכסות דם הראשון וכ' דאין לומר דה"נ שיכסה דם הראשון ואח"כ יסיח דעתו ועל כיסוי דם העוף שישחוט אח"כ יברך שנית שזה אינו דרך הישר כיון שגורם עוד ברכה שא"צ על כיסוי עוף הב' על כן לא שייך תקנה זו רק כשהראשון הוא בהמה או אפי' כשהראשון הוא עוף רק שרוצה לשחוט אח"כ בהמה שיכול לכסות תיכף לאח"ש ועי"ש במה שהאריך לדחות דברי הכו"פ ושאר האחרונים שכ' כולם דבכל ספק ברכה אם א"א לתקן שיסיח דעתו או שישחוט אחר כנ"ל מוטב שלא לברך והעלה דז"א דעיקר לדינא כהכרעת הש"ך דבכה"ג מוטב לברך מספיקא עי"ש באריכות ועי' בשערי תשובה באו"ח סי' ח' ס"ק י"ב מ"ש בזה. ועי' בפרמ"ג באו"ח שם בא"א ס"ק י"ב שכ' דאף שהש"ך כ' כאן שיברך מ"מ למעשה נכון יותר שלא לברך ולא יכניס עצמו בספק ברכה בזה עי"ש:

סז הוי הפסק. עבאה"ט ועשמ"ח סעי' י' ותב"ש ס"ק כ' שכ' דאם בירך לשחוט ושמע קדיש או קדושה או ששמע קול רעם וכדומה אם שמע העונים או המברכים לא יפסיק כלל רק ישמע מהם ויהי' שומע כעונה ואז לא הוי הפסק בין ברכה לשחיטה ובין שחיטה לשחיטה ואם א"א לשמוע העונים אם הוא בין ברכה לשחיטה לא יפסיק כלל ואם פסק וענה או בירך יברך שנית על השחיטה אבל בין שחיטה לשחיטה יענה ויברך וא"צ לברך שנית על השחיטה דאין זה הפסק שלא הפסיק בין ברכה להתחלת המעשה ובתוך השחיטות לא הפסיק כ"א בדבר המוטל עליו בהכרח עכ"ד והנה לא ביאר מה יהי' הדין באם הפסיק לברך לקול רעם או לענות במקום שאפשר לשמוע להמברכים ולהעונים והוא לא שמע רק ברך וענה מעצמו מהו אי הוי הפסק או לאו והנה ראיתי בס' תורת זבח סי' ו' בהע"ש ס"ק ג' שהעלה לדינא דגם בין שחיטה לשחיטה אם אפשר לשמוע להעונים והוא ענה או בירך בעצמו הו"ל כאלו הפסיק בשיחת חולין שלא מצרכי השחיטה כיון שלא הי' צריך לענות ולברך מעצמו עי"ש אמנם בתורת יקותיאל ס"ק ב' האריך בענין זה בפלפול ארוך בדברי הש"ס וכל הפוסקים והעלה לדינא דבין שחיטה לשחיטה כל שלא שח בשיחת חולין רק שהפסיק בדבר שיש צד מצוה בדבר לא הוי הפסק, בין שחיטה לשחיטה עי"ש באריכות ומשמע להדיא מדבריו לדינא דאפי' כשהי' אפשר לשמוע להעוים ולהמברכים לא נחשב בדיעבד להפסק ועי' במנח"י בלק"י ס"ק מ"ח שמצדד דלפי דעת הגאון תורת יקותיאל הנ"ל י"ל דגם כשלומד בין השחיטות לא הוי הפסק כיון שיש צד מצוה דת"ת אך משורת הדין ז"א עי"ש:

ובגוף הדין שהבאתי לעיל מהתב"ש דבא"א לשמוע להעונים יש חילוק בין כשעומד בין ברכה לשחיטה או בין שחיטה לשחיטה עי' בס' תורת זבח שם מה שהאריך לסתור דכרי התב"ש בזה והעלה לדינא הלכה למעשה דגם בין ברכה לשחיטה יענה ויברך וא"צ לברך שנית על השחיטה והוכיח כן מגוף לשון הרשב"א שהביא התב"ש אמנם לענין דינא נלפענ"ד כך דלכתחלה בודאי אין להכניס א"ע לברך ולענות בין ברכה לשחיטה כיון שכבר הכריע הב"י בש"ע או"ח סי' כ"ה סעי' ו' לענין תפילין שלא יפסיק לענות קדיש וקדושה וכדעת הרא"ש והטור שם והרי כבר כתבתי לעיל (ס"ק נ') שדין דבין ברכה לשחיטה שוה לדין דבין ברכת תפילין להנחתן ממילא בין ברכה לשחיטה אין לשנות ולהפסיק לכתחלה אמנם לענין דיעבד נלפענ"ד דאף שהמ"א פסק שם בס"ק י"ז כהרשב"א והאגור וש"פ דאם הפסיק בין ברכת תפילין להנחתן וענה לקדיש ולקדושה צריך לחזור ולברך מ"מ כיון שהט"ז פסק שם כהמרדכי בזה דבדיעבד אינו חוזר ומברך עי"ש והבאה"ט שם ס"ק י"א לא העתיק דברי המ"א בזה רק דברי הט"ז והביא בשם הדבר שמואל שכ' ג"כ שא"צ לחזור ולברך עי"ש ועי' במגן גבורים שם באלף המגן ס"ק כ"א שכ' בשם הד"ש דאפי' כשענה אמן א"צ לחזור ולברך ועי"ש בשלטי הגבורים ס"ק י' ע"כ ודאי גם בשחיטה אין להכניס עצמו בספק ברכה ולא יברך שנית כן נלפענ"ד להכריע בזה:

ועוד נראה לפענ"ד דכל מש"ל דבין שחיטה לשחיטה כשא"א לשמוע להעונים שיענה קדיש וקדושה כ"ז הוא לקדוש וברוך שבקדושה לבד ולא לשאר התיבות שאומרים בקדושה וגם רק לאמן דהאל הקדוש ושומע תפלה ולתיבות מודים אנחנו לך לבד ובקדיש רק לאיש"ר וכו' וב' אמנים ולברכו אבל יותר מזה אסור לענות אפי' בין שחיטה לשחיטה אפי' כשא"א לשמוע מאחר וכמ"ש באו"ח סי' ס"ו סעי' ג' ובמ"א שם ס"ק ו' דאין להפסיק רק בדבר דהוי החיוב ברור לענות משא"כ באין מהחיוב כ"כ לענות עי"ש וה"ה כאן: ובענין מה שכ' לעיל מהשמ"ח דבשמע קול רעם לא יברך בעצמו רק ישמע מחבירו עד"ק ס"ק ד' מ"ש בענין זה וכ' דאף שכ' בשמ"ח דכשאפשר לשמוע ברכת הרעם מאחר ישמע ולא יברך בעצמו מ"מ לא יסמוך על מה שישמע מחבירו ברכת הרעם אלא דוקא כשידע שהי' כוונת המברך להוציאו כגון שרמז להמברך שיכוין להוציאו אבל בסתמא לא יסמוך על העומדים שם דאף שרואים שא"א לו להפסיק באמצע אפ"ה אין לסמוך על סתמא שבודאי יכוין א' מהמברכים להוציאו אמנם בגוף הדין כ' שהמציאות קשה בזה שיהא כוונת השומע ומשמיע לצאת דא"א שלא יהא התחלת הברכה בלי כוונת שומע ומשמיע מחמת המהירות דעד שהם נותנים את לבם לצאת ולהוציא כבר עומדים באמצע הברכה ועי"ש שכ' דמה"ט אם הוא עומד בין שחיטה לכיסוי מוטב יותר שיברך בעצמו על הרעם או יענה קדיש וקדושה ועי"ש עוד שכ' בזה דבין שחיטה לשחיטה אף שיוצא ממה ששומע מאחרים אף כשלא ענה אמן אפ"ה צריך לענות אמן אבל בין ברכה לשחיטה אסור לענות אמן עי"ש:

והנה בהאחרונים כאן לא ראיתי אם יש חילוק בכל הדינים של הפסק בזה בין המברך בעצמו ברכת השחיטה ובין אם שומע ברכת השחיטה מאחר אם יש צד להקל בנ"ד שיהא מותר לענות קדיש וקדושה ואמן בין ברכה לשחיטה אמנם ראיתי כזאת בבאה"ט או"ח סי' כ"ה שם שכ' מדעת עצמו דנראה לו דאם חבירו מברך על התפילין והוא מכוין לצאת בברכת חבירו דרשאי לענות קדיש וקדושה בין הברכה להנחת תפילין ובין תפילין ש"ר לתפילין ש"י עי"ש וא"כ ממילא דגם בנ"ד ג"כ דינא הכי:

ולענין אם שמע השו"ב ברכת השחיטה משו"ב אחר שבירך לעצמו אם מותר לענות אמן בין ברכה לשחיטה עיין בבאה"ט ובשע"ת שם שיש דיעות מחולקות בזה לענין אם עומד בין תפש"ר לתפש"י ושמע ברכת תפילין עיי"ש ולפמ"ש השע"ת שם דאף דקיי"ל דלקדיש ולקדושה אסור להפסיק אבל באמן של ברכת תפילין לא הוי הפסק דהוי מעין ברכה עי"ש (ועי' בארצות החיים שם שכ' לדינא להקל מה"ט לענות אמן עי"ש) וא"כ ממילא בנ"ד ג"כ אם שמע שבירך אחד ברכת השחיטה מותר לענות אמן אף שהוא עומד בין ברכה לשחיטה אמנם אם שמע ברכת כיסוי הדם צ"ע אם מותר לענות אמן כשעומד בין ברכה לשחיטה ועי' בשו"ת פנים מאירות חלק ב' סי' ה' ובפרמ"ג או"ח סי' ר"ו בא"א ס"ק ד':

סח הפסק. עבאה"ט מ"ש ולכן נראה שלא ישיח ועי' בס' נחפה בכסף ח"ב בקונטרס פרי מפרי סי' כ"ח סעיף ט' שכ' דהאידנא לא חשבו השוחטים לשיחה הפסק וכל שיושבין במקום קבוע לשחוט ודעתם על כל מה שיביאו לפניהם אפי' כל היום כולו לא חשבו לשיחה הפסק ושוחט כל היום בברכה אחת ולערב עושים כיסוי א' לכולם וכן נוהגין היו השוחטים הראשונים בירושלים שהיו רבני מתא והכי עדיף טפי למעט בברכות כדי שלא יהיו נכשלים בברכה שא"צ עכ"ל אמנם כאן בסעיף זה כ' להיפוך דלא יפה עושים העולם שסומכים על המ"ד דשיחה לא הוי הפסק ולכן אינם נזהרים משיחה בטלה דעכ"פ מידי:

ספיקא לא נפקא ואף דבדיעבד סומכין שלא לברך מספק מ"מ לכתחלה בודאי אסיר לעשות ספק ואסור להפסיק עי"ש וכ"כ בכו"פ ומ"ז ס"ק י"ד שראוי למחות בהשוחטים שנוהגין קלות ראש בעיו"כ ששוחטים הרבה עופות בברכה אחת לכולן ומדברים ביניהם שיחה בטלה שלא מעניני שחיטה שזה אינו נכון דמה בכך שדעתו על הכל הא מ"מ הוי הפסק עיי"ש:

סעיף ו:

סט חיה. כל מקום שנזכר בסי' זה חיה ה"ה עוף. וכ"מ שנזכר בסי' זה עיף ה"ה חיה כיוצא בה. וכ"מ שנזכר עופות ה"ה חיות או חיה ועוף. שמ"ח סעי' י"ג וע' תב"ש ס"ק כ"ח:

ע שבירך על כיסוי עתב"ש ס"ק ל"א ושמ"ח סעי' י"ז שכ' שיש להסתפק אם הובא בין ברכת כיסוי לכיסוי אם יברך על הכיסוי הב' כיון שבשעת הברכה לא היה לפניו והעלה דאם נתחייב בברכת שחיטה שני' מטעם נמלך דהיינו שאחר שהובא נמלך לשחוט עוד ומעיקרא היה דעתו בפירוש בשעת ברכת שחיטה שלא לשחוט יותר א"כ מסתמא גם ברכת הכיסוי לדעתו הראשונה היתה וצריך לברך שנית על הכיסוי אבל אם לא נמלך רק שנתחייב בברכת השחיטה מחדש מטעם שהובא לפניו מין אחר יש לו להסיח דעתו אחר כיסוי הראשונה קודם שיברך לשחוט ואז יברך גם אכיסוי שני' ואם א"א להסיח דעתו יכסה בלא ברכה עיי"ש ועי' מזה במ"ז ס"ק י"ב ועי' במנהז"ב כלל י"א בקומץ סעי' י"ד ועשרון ס"ק כ"ד מה שהאריך בדברי התב"ש בזה וכ' דכל דבריו לא נאמרו רק כשהביאו לו ממין אחר אבל אם הביאו לו ממין הראשון בין ברכה לכיסוי ה"ז מכסה הראשון ושוחט הב' בלא ברכה ואח"כ מכסה הב' ג"כ על סמך ברכה הראשונה וכ' דאע"ג דבשוחט דמתא קי"ל דאין חילוק בין מינו לאינו מינו מ"מ י"ל דזה דוקא היכא שלא בירך עדיין על הכיסוי בזה אמרינן דבעוד שלא סילק דעתו ובירך על הכיסוי דעתו על כל מה שיביאו לו אפילו אינו מינו משא"כ בין ברכה לכיסוי שהוא כרגע מסתבר לומר דדוקא על מינו הוא דנותן דעתו כיון דמעשים בכל יום ששוחטין עופות ואחר ברכת הכיסוי מביאין לו עופות עוד דע"ז נותן דעתו תמיד אבל במין אחר י"ל דלא סליק אדעתי' שיתרמי בעת ההוא עיי"ש וכ' שם עוד דאם הביאו לו ממין הראשון אחר גמר הכיסוי אך עדיין עומד הוא במקומו הראשון ולא שח צריך היסח הדעת כדי לברך על שתיהן דהיינו על השחיטה ועל הכיסוי וכשאי אפשר להסיח דעתו שוחט ומכסה בלא ברכה ואם הביאו לו מין אחר ודאי צריך לברך אף בלי שום היסח הדעת עיי"ש:

עא ממין הראשון. עבאה"ט ועי' בס' תפארת למשה שכ' בזה דמ"ש הבעל העיטור דדוקא ממין הראשון אינו ר"ל דאם הראשון הי' שור צריך שיהי' גם השני שור וכן הכל רק דבעינן שיהי' מה שהביאו לו אח"כ גדול כמו הנשחט הראשון באופן שיוכל לשחוט שנים כא' אז א"צ לברך ומ"ש דאינו ממין הראשון ר"ל שהוא קטן ממנו או גדול עד שא"א לו לשחוט שנים כא' ומ"ש בלשון ממין א' הוא משום דמסתמא כל שהוא ממין א' אפשר שיהא ביכולת לשחוט שניהם כא' דכל מין א' מסתמא שוין בגודלם משא"כ כשהוא אינו מינו בודאי א"א שיהא כל המינים שוים בגדלם וא"א לשחוט הגדול עם הקטן כגון לשחוט בהמה גדולה עם חיה שהיא קטנה מן הבהמה וכ"ש עוף עם בהמה ועוד דבלא"ה אין כל המינים שוים בשחיטתם שזה שחיטתו באמצע הצואר וזה מהצד כגון יונים וכו' ואפשר שגם בשאר מיני עופות וחיות יש שינוי ביניהם בהנחת הסי' וא"א לשוחטן כא' אין נפטר בברכה א' אבל היכא דאפשר לשוחטן ביחד כגון חיה גדולה ובהמה קטנה דאפשר שיהיו שוים א"צ לברכה אחרת עיי"ש אבל בתב"ש ס"ק כ"ח כ' דכל מיני עופות כגון יונים ותרנגולים וכדומה להם הכל מקרי מין א' לבד. וכן כל מיני חיות נקרא מין א' וכן כל הבהמות נקרא מין אחד לבד עיי"ש:

עב על שחיטה שני'. עי' שמ"ח סעיף י"ד שהעלה בענין זה לדינא כך. וז"ל מי שבירך על השחיטה וגמר שחיטתו ואח"כ הביאו לו עוד לשחוט בין קודם כיסוי ובין אחר כיסוי או בדבר שא"צ כיסוי אם הוא מין אחר כגון שחט בהמה או חיה והביאו לו עוף או אפילו אותו המין רק כשבירך גמר בדעתו שאפי' יביאו לו יותר לא ישחוט וכשהובא נמלך לשחוט צריך לברך שנית דאפי' הי' לפניו בשעת הברכה רק שאז היה דעתו שלא לשחוט יותר הו"ל נמלך וצריך ברכה אחרת וכו' אבל בירך לשחוט סתם וכשגמר הביאו לו ממין הראשון בין נסתלקו הראשונים מלפניו ובין עדיין מונחים שחוטים לפניו בזה יש מחלוקת בין הפוסקים אם לברך שנית ונ"ל אם בהמה היתה הראשונה והביאו לו עוד בהמה או אפילו הראשונה היתה עוף ואחר כיסוי הביאו לו עוף אחר או הובא בין ברכת הכיסוי לכיסוי יכסה ויסיח דעתו וכו' כדי לברך אשחיטה שני' וכיסוי שנית בפ"ע אבל אם הובא לו לשחוט קודם ברכת הכיסוי לא יסיח דעתו שהרי מחויב הוא לברך ולכסות. מיד וגם אחר הכיסוי אינו ראוי להסיח דעתו לחייב א"ע בברכת כיסוי אח"כ שאינה צריכה לכן יברך ויכסה וישחוט בלא ברכה גם יכסה אח"כ בלא ברכה וכן נמי היכא דא"א להסיח דעתו כגון שנחוץ לו לשחוט ישחוט ויכסה אח"כ בלא ברכה עכ"ל. ועי' בס' חמד משה על האו"ח סי' ר"ו ס"ק ב':

תוכן העניינים

דרכי תשובה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה