אור ברסלב

דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא

סימן יז

סימן טז

סעיף א':

א השוחט. ע' בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' שכ' שצריך הבודק להסתכל בבהמה שמזמנין לו לשחוט אם היא מסוכנת או לאו כדי לידע לתת דעתו על הדינים ששייך למסוכנת ולשום על לבו סימני הפירכוס ולהתירה אבל אם לא נודע שהיא מסוכנת אעפ"י שאמר אח"כ שראה כל הסימנים הצריכים לפירכוס המסוכנת אינו נאמן דומיא דשוחט בסכין שיש בו פגימה דאם לא נודע מהפגימה אפי' אמר ברי שלא שחטתי במקום הפגימה אינו נאמן עי"ש וכ"כ בימין משה ובבל"י ס"ק ב' ובשפ"ד ס"ק ג' לדינא עי"ש וע' בשו"ת כתב סיפר חיו"ד סי' יו"ד מ"ש בענין זה וע' בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' ל"א ובס' דעת תורה ס"ק כ' ועי"ש בהגהות בהמ"ח שכ' דאם היו ב' שוחטים והשני שלא שחט אמר שהוא ראה שפירכס בזה יש להקל לכ"ע דאף שגם הוא לא ידע אם הי' מסוכנת מ"מ כיון שאינו טרוד לא שייך אצלו לומר דהי' גבי' מילתא דלא רמיא וכו' ועי"ש עוד להלן סי' י"ח ס"ק י"ד וט"ו וע' בשו"ת נדיב לב להרב מהרחד"ח ז"ל מאיזמיר חיו"ד סי' א' ובספרו תורת זבח מערכת אות מ' סי' ע"ג סעי' ו' מ"ש בזה והעלה לחלק דבהודע אליו תיכף אחר שחיטה דהיא מסוכנת אעפ"י שלא ידע קודם שחיטה מהני אם אמר ברי לי שהי' בה כל סימני פירכוס אבל בהודע אליו אחר זמן לא מהני אף באומר ברי לי עי"ש:

ב את הבריאה. עשמ"ח סעי' ה' שכ' דכל שמעמידין אותה בגערה או במקל ועומדת ה"ז בחזקת בריאה ואפי' אינה אוכלת א"צ פירכוס כלל עי"ש ועד"ק ס"ק ג' שכ' דזה דוקא כשעמדה משכיבתה לארץ אבל לא כשרק כרעה ברגלי' ועמדה לא נקרא עמידה להוציאה מחזקת מסוכנת עי"ש ועתב"ש ס"ק י"ד ושמ"ח סעי' ח' דכל שמעמידין אותה ע"י גערה או מקל אפי' ידעינן שמ"מ חולי היא לאו מידי היא ואפי' ממדת חסידות אין להחזיקה בחזקת מסוכנת עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק מ"ה ולהלן סי' כ"ח ס"ק קס"ז): (ג) הבריאה. ע' בדברינו לקמן סי' ל"ב ס"ק ל"ה וס"ק נ"ד דבהכה במקל על השדרה או שאינה יכולה לעמוד על רגלי' אי הוי בכלל מסוכנת לענין פירכוס עיי"ש (וע"ל סי' נ"ח ס"ק ס"ב וס"ק פ"ו) ועי' בס' דעת תורה ס"ק י"ד מ"ש לענין עוף שנשבר הגף או הרגל במקום שהיא כשרה אי צריך פירכוס והביא לשון בעל העיטור דמשמע מדבריו דצריך פירכוס אך בדיעבד כשלא בדק אחר הפירכוס יש להקל כיון שלא נזכר בפוסקים וסיים בצ"ע ועיי"ש שכ' דגם העיטור לא כ' כן רק בעוף אבל בבהמה לא כ"כ וגם לא נזכר בשום פוסק לחוש לזה בבהמה שנשבר ידה או רגלה במקום שכשרה להצריך פירכוס עיי"ש (וע"ל ס"ק ח' מ"ש בזה):

ועיין בס' חמודי דניאל בהלכות מליחה אות ל"ז שכ' דלפעמים נמצא עוף נפוח והעור רחוק מן הבשר וריוח ביניהם וכו' בודאי העוף חולי (ועי' בדברינו להלן סי' נ"ט ס"ק ד' מ"ש בדין זה) וצריך לשאול אם פירכסה עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ט"ז שהביאו וכ' דכ"ז אם אינה יכולה לעמוד אבל אם מעמידין אותה ועומדת יש להקל אפי' בלא פירכסה אך דיש לבדוק ע"ז עכ"פ עיי"ש והנה אף שכ' לקמן (ס"ק ל"ב) דבעוף לא מהני עמדה והלכה מ"מ בזה נראה דגם התב"ש לא החמיר כ"כ ויכולין להקל בזה עכ"פ בכה"ג כיון דגוף הדבר שכ' דזה הוי בכלל מסוכנת הוא חידוש שלא נמצא מוזכר בפוסקים א"כ הבו דלא להוסיף עלה ועיי"ש עוד בדעת תורה ס"ק ט"ו שהוכיח מתוס' מנחות דף ע' ע"א דאם יצאו מעי העוף לחוץ ולא הוחזרו גם להמקילין בזה (ע"ל סי' מ"ו סעיף ב') מ"מ יש לחוש לה למסוכנת וצריך לבדוק אותה אם יכולה לעמוד ואם לא בדקה צריך פירכוס וגם אם יצאה רק מעי של האם להטיל ביצים ולא הוחזרה נראה קצת דהוי בחזקת חולה וצריך לבדוק ובדיעבד אם יצאו המעיים ולא בדקה צ"ע אם יש להקל עיי"ש: (ד) ולא פירכסה. ואפי' דקה שפשטה ידה ולא החזירה מותרת דכל שהיא בריאה אין משגיחין בפירכוס כלל. שמ"ח סעי' ה' (ה) אבל המסוכנת. עד"ק ס"ק ג' שכ' דאם הוחזקה מקודם למסוכנת ע"י ששכבה לגמרי ולא היתה יכולה לעמוד מעצמה עד שהוצרכו להעמידה בידים אם שכבה אח"כ לארץ ועמדה מאלי' מסתבר דמועיל העמדה השני' להוציאה מחזקת מסוכנת הקודם וזה דוקא כשהעמידה השני' הי' אחר שכיבתה לארץ לגמרי בכל אברי' משא"כ כשלא היתה שוכבת לגמרי רק שכרעה רגלי' ועמדה מזה ע"י גערה או מקל או אף מעצמה כל שלא הי' עמידתה משכיבה לארץ לגמרי אין זה בגדר עמידה להוציאה מכלל מסוכנת שהוחזקה מקודם עי"ש:

ו המסוכנת. עמ"ז להלן סי' ס' ס"ק א' בד"ה ודע שכ' בדין דאחיזת דם ומעושנת ומצוננת ואכלה סם המות דנהי דכשרים מ"מ הוי בחזקת מסוכנת וצריכין פירכוס אך זה דוקא אם מעמידין אותה ואינה יכולה לעמוד עי"ש, ועד"ק ס"ק א' שכ' דמסוכנת היא לאו דוקא ע"י חולאת אלא אף כשאינה יכולה לעמוד מחמת שאכלה מאכל הגורם לה כן כגון שאכלה מלח ה"ז כמו ע"י חולי כיון דלפי שעה מה שאינה יכולה לעמוד היא מחמת החולי והכאב שיש לה עי"ש:

ז והוא. עד"ק ס"ק ג' שכ' במסוכנת שעמדה מאלי' ושהתה כמה שעות עד שנשחטה אם ע"פ אומדנא של החולי יודע בבירור שרגיל החולאת להוסיף עליו במשך זה הזמן עד שלא תוכל להיות עומדת מאלי' אם היתה שוכבת יש חשש ואם אינו יודע יש להקל דיש חזקה להתיר כיון שעמדה כעת עי"ש: (ח) כל שמעמידין אותה ע' בס' יריעות שלמה סוף סי' זה שנסתפק בבהמה שידעינן שיש לה מכאוב גדול ברגלי' ונתפח רגלי' או שנחתכו רגלי' מארכובה ולמטה או למעלה וצומת הגידין קיימין דרואין שאינה יכולה לעמוד ולהלוך ע"י חסרון של הרגלים אם הוא בכלל מסוכנת להצריך פירכוס לאחר שחיטה כיון שאין לה סימני בריאה הו"ל בחזקת מסוכנת וצריכה פירכוס או דילמא כיון דאין לה סימני מסוכנת הו"ל בחזקת בריאה וא"צ פירכוס והניח בצ"ע עי"ש. וע' בד"ק ס"ק א' שכ' בפשיטות דחסרה הרגל לא הוי בסגנון מסוכנת עי"ז עי"ש וע' בס' תוספת ירושלים שעמד ג"כ בזה וכ' דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא דנהי דלא ראינו סימני מסוכנת מ"מ הא גם סימני בריאה לא ראינו ואם חזינן דלא פירכסה אסורה בודאי ואי לא ראינו ואין יודעים אם פירכסה יש לצדד להקל עי"ש ועי' במנחת יוסף בלק"י ס"ק ח' שהביאו וכ' שדבריו לא ניתן להאמר דלפ"ז בהמה בריאה שנחתכו ד' רגלי' במקום שאינה טריפה וגם זנבה היא טריפה שא"א לראות בה פירכוס היתכן לומר כן והביא בשם הה"ג מהרי"א שפירא אבד"ק מעזריטש שהביא ראי' מש"ס דכל שאין רואין סימני חולי ורואין שאכלה בתמידות כשאר בריאים אין בה חשש מסוכנת עי"ש וע' בס' דעת תורה ס"ק י"ד שהביא ג"כ דברי התוס' ירושלים הנ"ל והשיג עליו והעלה ג"כ דכל דלא ראינו סימני מסוכנת אין לחוש בבהמה להצריך פירכוס עי"ש (וע"ל ס"ק ג' מ"ש בשמו לענין עוף כה"ג):

ט שמעמידין אותה. ע' בד"ק ס"ק א' מ"ש בדבר האווזות שמוליכין אותן מכפר לעיר בזמן הקור וא"א להם לעמוד על רגליהם בשעה שמביאין אותם אל הבית ותיכף כשמביאין אותן אל הבית שוחטין אותן ואין ממתינין עד שיעמדו מעצמם על רגליהם אם לחוש למסוכנת ומצדד לחלק בזה דאם היא צרורה בכנפי' ורגלי' ששולט עליהם הקור במה שאין כנפיהן מגינות עליהם מהקור דבכה"ג שכיח הרבה שמתות ע"י ששולט עליהם כ"כ הקור אז צ"ל פירכוס ובלי פירכוס טריפה אע"פ שלא מצא דם שחור מבית השחיטה וע"י פירכוס הכל כשר אבל כשהיא קשורה באופן שכנפי' מגינות ומחממות לה מהקור אע"פ שאינה יכולה לעמוד ע"י גערה כשרה אפי' בלא פירכוס דזה שאינה יכולה לעמוד הוא ע"י שנצטמקו איברי' לפי שעה ע"י הקור ואין זה בכלל מסוכנת שאין אסור רק כשע"י חולי אינה עומדת אבל בכה"ג הו"ל כמו שרגלי' קשורים ואין חשש עי"ש (ועי' בדברינו להלן סוף ס"ק ל"ב): (י) אותה. עי' בדרך החיים ובמנהז"ב כלל ט' בקומץ סעיף ח' ועשרון ס"ק י"ג שכ' דבהמה שלא היתה שוכבת רק עומדת על רגלי' אם היא חולי כ"כ עד שאינה יכולה לזוז ממקומה ה"ז מסוכנת וצריכה פירכוס כדינא דהדבר מסתבר דריעותא דחולי לא עדיף מריעותא דנפילה וכיון שאינה יכולה להלוך מה לי אם נפלה ואינה יכולה לעמוד או שעומדת כעת ליפול דהכל חדא הוא עי"ש ועי' במנח"י בקו"א אות י' שהביא ראיה לדבריו מלשון הרמב"ם אך כ' דכל זה הוא רק כשלא הלכה ד"א אבל אם הלכה ד"א הילוך יפה אפי' ידעינן שהיא חולי לא הוי בכלל מסוכנת ואין בה אפי' מדרכי חסידות שלא לאוכלה דבזה יש סי' שלא נטתה למות עדיין במצב חלי' שהיא כעת עי"ש:

יא ואינה עומדת. עבאה"ט שכ' מהש"ך דכשמעמידין אותה ביד לא מהני ועי' בפרי תואר ס"ק א' שמתמה על זה כי מלשון הש"ס לא נראה כן עי"ש ועי' בשו"ת בית דוד (מהגאון מ' דוד טעביל ז"ל ממינסק) בקו"א סי' ג' מה שהאריך בדין זה והביא דברי הר"ן דלא ס"ל כן אלא כל שעמדה והלכה אפי' לא עמדה מעצמה רק שהעמידוה בידים מהני וכ' לולא דמסתפינא ממאור עיניניו הרמ"א היה נלפע"ד להכריע דהעיקר כדברי הר"ן בזה כי יש כמה ראיות לדבריו עי"ש ועי' בס' מעשה הרוקח הספרדי על הרמב"ם פרק ד' מהלכות:

מאכלות אסורות הלכה י"ג שכ' בלשונו שטוב לחוש לחומרא לדעת הראב"ד והכל בו ולא להקל אלא כשמעמידין אותה בגערה או במקל אבל ביד לא עי"ש וכן נראה לדינא כיון שכ"כ בכנה"ג בהגהות הטור ובשמ"ח סעיף א' פסקו לדינא כהט"ז והש"ך דאם מעמידין אותה ביד הוי בכלל מסוכנת עי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק א' מ"ש בענין זה והעלה דעכ"פ לא הוי רק ספק איסור ונ"מ לענין ס"ס היכא דהוי פירכוס שיש בו פלוגתת הפוסקים אי מהני פירכוס דמצטרף ספק זה לס"ס והסומך עצמו להקל בהפ"מ ושעת הדחק בכל גווני בזה אין לערער עליו עי"ש באורך. ועי' בד"ק ס"ק ג' שהחמיר היכא דהעמידוה בידים אף אם חזרה וכרעה על רגלי' ועמדה מאלי' עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ד' שכ' דנראה להקל בזה עי"ש:

ועיין עוד בתב"ש ס"ק י"ג שכ' דאם לא עמדה מעצמה רק העמידוה אחרים לא יצאה מחזקת מסוכנת אפי' הלכה אח"כ הילוך יפה ד' אמות דנקל טפי ללכת מלקום בעצמה עי"ש ועי' ש"ך לקמן סי' נ"ח ס"ק ו' שכ' דמהני הילוך יפה ד' אמות אפי' כשהעמידוה אחרים עי"ש ולכאורה משמע כן דעת השמ"ח בעצמו דלדינא לא ס"ל כמ"ש בתב"ש ממה שכ' כאן אפי' עומדת כשמעמידין אותה ולא כ' רבותא יותר דאפי' כשהלכה ד' אמות הוי ג"כ בכלל מסוכנת. וע' בד"ק ס"ק ב' מ"ש בדברי הש"ך והתב"ש בזה וכ' דהש"ך מיירי שם רק כשלא הבחינו לראות אם עמדה מעצמה ע"י גערה ולכן כ' דבשביל שהלכה ד' אמות יש ראי' שאף אם לא העמידוה אחרים סופה לעמוד מעצמה. אבל אם בחנוה וראו שאינה יכולה לעמוד מעצמה עד שהעמידוה בידים אז לכ"ע אף שהלכה אח"כ הילוך יפה ד' אמות הרי זו מסוכנת עי"ש וע' במ"ש בזה בשו"ת שואל ומשיב חמישאה סי' כ"א באריכות ועי' בגה"ק מ"ש בזה וע' בס' דעת תורה ס"ק ב' מ"ש בענין זה והעלה דכיון דגוף הדין שהחליטו דלא מהני העמדה בידים לאו איסור ברור הוא כנ"ל ע"כ יש להקל בכה"ג עכ"פ כשהלכה אח"כ כיון שכן מוכח מהש"ך עי"ש ולפענ"ד אין להקל בזה בלא הפ"מ כיון שיצא מפי התב"ש להחמיר בזה:

יב עומדת. כ' בדעת תורה ס"ק ג' שיש לעיין היכא דפשטה הבהמה ידה או רגלי' האחרונים לעמוד ולא עמדה אם יצאה מחשש מסוכנת ואף דלענין נפילה קיי"ל לקמן סי' נ"ח דלא מהני זה מ"מ לענין מסוכנת כיון דקיי"ל דמהני העמידה בגערה ומקל י"ל דה"ה דמהני פשטה ידה או רגלה מעצמה לעמוד אעפ"י שלא עמדה וסיים דכיון דלא נמצא גילוי לדין זה בשום פוסק אין להקל בזה אך זה נראה דעכ"פ היכא דפשטה מעצמה ידה לעמוד והעמידוה אחרים בידים לגמרי יש להקל כיון דבלא"ה כ"ל בס"ק הקודם שדעת כמה פוסקים נראה להקל בכ"מ בהעמידוה אחרים בידים וכ"ש היכא דעקרה אח"כ גם רגל להלוך בודאי נראה דמהני עי"ש באורך:

יג שהיא אוכלת. ע' בפרי תואר ס"ק ב' הטעם דאיכא מין חולי בבהמות הממית להו ואינו מזיק לשאר הרגשות ותאוות הגוף עי"ש:

יד בריאות. ואפי' מהדקת קורות בשיני' דחזינן דנפיש כחה אפ"ה הוי בכלל מסוכנת. פרי תואר שם:

טו שחטה. ומותר לשחוט המסוכנת אף לכתחלה. תוס' חולין דף כ"ה בד"ה השוחט ושמ"ח סעי' א'. וע' מנהז"ב בעשרון ס"ק ג' מזה ועמ"ז ס"ק ב' דהשוחט מסוכנת אין לברך ברכת שחיטה דאין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה דשמא לא תפרכס אך ישחוט בהמה אחרת עמה ויוציא את זו עי"ש וע' בס' יד דוד הספרדי על היו"ד בסי' זה בהגהת הטור אות ב' מ"ש בזה (וע' בדברינו להלן סי' י"ט ס"ק י"א):

טז ולא פירכסה. ע' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ע"ה מ"ש בדבר יונה מסוכנת שנשחטה ולא פירכסה אם מותרת וכ' דלכאורה יש ראי' מילקוט פ' תצוה שכ' וז"ל הנך יפה עיניך יונים מה היונה הזאת כשהיא נשחטה אינה מפרכסת אלא הושטת צוארה וכו' וא"כ מוכח שהיונה אינה מפרכסת דדוקא בבהמה ושאר עופות הדין כן דכשהיא מסוכנת צריכה פירכוס משום דגם בריאה דרכה לפרכס ע"כ אם המסוכנת לא פירכסה מוכח שיצאה נשמתה קודם גמר השחיטה משא"כ יונה דלעולם אין דרכה לפרכס אבל לדינא מדחה ראי' זו והעלה דאף ביונה מסוכנת אם לא פירכסה בסוף השחיטה כשאר עוף ה"ז ודאי אסורה עי"ש באורך ועי' בס' דעת תורה ס"ק י"ז:

יז כלל, ע' בשערי דעה ס"ק ב' שכ' שתיבת כל"ל שכ' המחבר הוא מיותר ולאו דוקא דאפילו פירכסה במקצת כל שלא הי' פירכוס כדינו לא מהני ע"ש אך בשמ"ח סעיף ד' ותב"ש ס"ק ז' כ' שתיבת כל"ל הוא דוקא להורות דדוקא כשלא פירכסה כלל או שלא היה בדקה רק פשיטת יד גרידא דאינה אלא הוצאת הנפש בבירור הוא דהוי נבילה גמורה אבל אם פירכסה קצת כגון שמנענע באיזה אבר או צעקה או הטילה ריעי או זינקה בכח וכדומה אע"ג דמדינא אין כל אלו מתירין אותה כמ"ש להלן מ"מ אין לוקין עליו ואפילו אם עשתה הפירכוסים הללו בתחלת שחיטה לא הוי נבילה גמורה רק לחומרא ולא לקולא ע"כ לענין או"ב יש להחמיר עי"ש ועמ"ז ס"ק ב' וכ"כ בדרך החיים ובישועות יעקב וברביד הזהב לדינא ע"ש (יח) ולוקין עלי'. ומותר לשחוט אחריה אמה או ולדה באותו יום ואין בה איסור אותו ואת בנו. שמ"ח שם: (יט) ואם פירכסה. עפת"ש ס"ק ב' מ"ש מהח"ס דאפי' ע"א נאמן עליו ועי' בשו"ת עדות ביהוסף (מהג' מטעלז) חיו"ד סי' א' ענף יו"ד ובשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' י"ד ט"ו וט"ז ובשו"ת מהר"ם שי"ק חיו"ד סי' כ"ח ובשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י' מ"ש בענין זה באורך:

כ פרכסה. עפת"ש מ"ש דאפי' אשה נאמנת לומר שפירכסה ועי' מענין זה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא חמישאה סוף סי' כ"א שנשאל בדין דהשו"ב אמר שלא ראה פירכוס בעוף והאשה אמרה שראתה שפשטה והשיב דפשוט דהאשה נאמנת דלא הוי הכחשה דלא ראינו של השוחט אינה ראי' ובודאי דעדות האשה שאמרה שפירכסה מהני יותר בכה"ג וכ' שם דהשוחט בעצמו ג"כ מותר לאכול מעוף הזה עי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר שם שנשאל ג"כ שאלה זו והשיב די"ל כיון שהשו"ב הי' טרוד בשחיטת העוף ולא הי' יכול להשגיח כ"כ על הפירכוס י"ל דהאשה נאמנת אך שקשה לסמוך על עדות אשה שאינה יודעת דין פירכוס אכן אם יודעת דין פירכוס יש לצדד להקל כשאמרה שראתה הפירכוס מתחלת השחיטה ועד סופה אבל אם אמרה שראתה פירכוס לאחר גמר השחיטה שאז אין השו"ב טרוד ואיכא הכחשה מהשוחט צ"ע עי"ש אך יעויין בשו"ת מהר"י אוסאד שם שנשאל ג"כ בזה והאריך להטריף העוף מספק בכל גווני עי"ש שוב ראיתי בס' מנחת יוסף בלק"י ס"ק י"ג שהביא דברי השואל ומשיב הנ"ל והתפלא עליו דאיך שייך לומר דעדות השו"ב שלא ראה לא נקרא עדות דלא ראינו אינו ראיה כיון שאומר שראה היטב ועיין בהעוף שלא פירכס ואינו ענין כלל ללא ראינו דעלמא עי"ש ועי' במה שהאריך בדין זה בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' כ"ח וכתב כמה חילוקים בדבר עי"ש: (כא) ה"ז מותרת. עי' בס' דברי אברהם על הד"ק סוף סי' נ"א ס"ק י"א שכ' דפשוט מסתימת כל הפוסקים דכל מסוכנת שנשחטה דקי"ל דאם פירכסה כראוי כשרה א"צ בדיקה אחר הח"י טריפות יותר משאר הבהמות הבריאות וא"צ לבדוק רק הריאה כמו בכל בהמות דתלינן שמתה מחמת חולי דשינוי המזג ולא מחמת איזה טריפות מהח"י טריפות עי"ש לדרכו ועי' בשו"ת אגודות אזוב מדברי חיו"ד סי' ח' שהעיר בענין זה דשוחט מסוכנת מדוע לא בעינן בדיקה אחר כל הטריפות דהא תינח בהמה בריאה י"ל שהיא עדיין מן הרוב בהמות הכשרות אבל מסוכנת שכבר יצאה מן הרוב דהא רוב בהמות בריאות נינהו ליבעי בדיקה אצלה אחר כל הטריפות ובאו"ח סי' תצ"ח מבואר דאפילו מסוכנת א"צ בדיקה מדינא אחר שום טריפות וכ' דלפי דברי הפרמ"ג במ"ז לקמן סי' ס' ס"ק א' שכ' דאכלה סם המות אין סופה ליתסר בגופה אלא שהמזגים שלה יתקלקלו ולא הוי בכלל טריפה אלא דין מסוכנת יש לה וא"כ י"ל דגם מסוכנת לא יצאה מכלל רוב דהא י"ל דאין בה חסרון המטריפה רק בקלקול המזגים תליא מילתא ומשום הכי אין צריך בדיקה יותר מבשאר בהמות הבריאות ופלפל בזה והניח בצ"ע עי"ש (ועי"ל סי' ל"ט ס"ק ד'):

כב שיהיה הפירכוס בסוף השחיטה. עי' באה"ט מ"ש רק בגמר שחיטה ור"ל אבל פירכוס דמתחלת שחיטה או אמצעה לבד לכולי עלמא אינו מועיל. דרך החיים ומנהז"ב כלל ט' בקומץ סעי' מ"ג וה"פ. וע' בס' נחל אשכול שעל ס' האשכול חלק ב' סי' י"ג:

כג בסוף השחיטה. עי' באה"ט ועי' פר"ח שפסק כהמהרש"ל דא"צ למשוך לאחר שחיטה כלום עי"ש ועי' מזה בדברי יוסף סי' ע"א באורך וע' פרי תואר ס"ק ג' מ"ש בזה עי"ש אך בכו"פ ס"ק א' ובברכי יוסף אות א' ובס' מזמור לדוד (להגאון מהרד"ף ז"ל) הספרדי בסי' זה ובס' יד דוד הספרדי בהגהת ב"י אות ב' ובישועות יעקב ובשנות חיים ס"ק ג' ושמ"ח שם פסקו להחמיר כהש"ך דצריך למשוך הפירכוס עד לאחר שחיטה דוקא עי"ש וכ"כ בחכמת אדם כלל ד' אות ח' לדינא עי"ש וע' במנהז"ב שר בעשרון ס"ק ו' שכ' דבהפ"מ: יש לסמוך על המקילין בזה אבל בקומץ אינו מחליט להלכה להקל בזה אפי' בהפ"מ עי"ש וע' מזה בס' דברי יוסף על היו"ד סי' ע"א ובמנח"י בקו"א אות ט' ובשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' כ"ה אות ג' וד' מה שפלפלו בענין זה באריכות ובמ"ש בזה לדינא וע' בתורת חיים בחידושיו לחולין דף ל"ז שכ' דמ"ש שצריך למשוך קצת לאח"ש היינו לאחר שחיטת רוב א' בעוף וב' בבהמה עי"ש ועי' בהגהת יד שאול מ"ש בזה וע' בס' דעת תורה ס"ק ה' מ"ש ע"ד היד שאול בזה ועי"ש במ"ש בזה לדינא וע' במנח"י בלק"י ס"ק י"ב ובמורה לזובחים סי' ה' ס"ק ד' וע' בכו"פ ס"ק ד' שכ' שאף אם לא נמשך לאחר שחיטה אלא רגע א' סגי עי"ש וכ"כ בחכמת אדם כלל ד' סעי' ח' לדינא עי"ש והנה בס' תואר משה פרק מ"ג אות ג' הניח בצ"ע אם סגי ברגע א' דא"א לצמצם ברגע א' עי"ש ואין דבריו מוכרחים וע' בכורות י"ז ע"ב בתוס' בד"ה אפשר לצמצם ודו"ק:

כד עד אחר השחיטה. עפת"ש מ"ש מהבינת אדם אם שהה לאח"ש כמו רביעית שעה בלא פירכוס ואח"כ פירכסה וע' בדרך החיים שפלפל בדברי הבינת אדם בזה במה שהשיג על הזב"ש והוא העלה דהעיקר כבעל זב"ש דכיון ששהה רבע שעה והוחזקה לנבילה יש להחמיר עי"ש וע' מנהז"ב שם בעשרון ס"ק ז' וקומץ סעי' ג' שפסק ג"כ להחמיר בזה וכ' דהא דמהני פירכוס לאחר שחיטה דוקא בסמוך לו לערך ד' או ה' מינוטין ואף קצת יותר אבל אם לא פירכסה עד לערך רבע שעה אחר שחיטתה יש להחמיר ולאסור דהו"ל כיצא באיסור כששהה כ"כ בלא פירכוס עי"ש וע' בשו"ת אדומו"ר דברי חיים חלק ב' חיו"ד סי' ד' שנשאל בדין בהמה שלא פירכסה כלל בשעת שחיטה רק לאח"ש בערך ו' או ז' מינוטין והשיב להתיר כשפירכסה הרבה לאח"ש ובכל משך הזמן הרי הוא כחי ממש ואלו הי' בב"נ כה"ג הי' חייב משום אבר מן החי והרובעה חייב מיתה עי"ש ועי' במנח"י בקונטרס אחרון אות ט' שהביא דברי כולם והעלה לדינא דאין ליתן שיעורים לזה והעיקר תלוי רק ביציאתו באיסור ע"י ייאוש מהפירכוס שכשעמדה איזה זמן בלא הזה כל דהו ונתייאשו מפירכוסה יצאה באיסור קרינן לה ואסור עי"ש וע' בס' דעת תורה ס"ק ז' מ"ש בענין זה:

כה כיצד הוא הפירכוס. ע' פר"ח ופרי תואר ס"ק ו' ובכרתי שכ' להלכה דה"ה שאר פירכוסים המבוארים בגמ' כאן כשכשה באזנה או בגופה או צועקת ומתרזת למרחוק ומזנקת בגרונה והטילה ריעי הוי ג"כ פירכוס ומהני עי"ש וכ"כ בהגהות הגרעק"א ז"ל ובחכמת אדם שם אות י' לדינא עי"ש אמנם בשמ"ח סעי' ג' ותב"ש ס"ק ו' כ' דלא מהני שאר פרכוסים ואעפ"י שנראה לו שעשתה כח יותר מהפרכוסים שנתבארו בגמ' אפ"ה לא מהני עי"ש ועי' בס' נחפה בכסף הספרדי בקונטרס פרי מפרי בחידושיו לסי' זה וע' בס' דעת תורה ס"ק י"ב מ"ש בענין זה והעלה דעכ"פ בהפ"מ יש לסמוך על המקילין בכשכוש באוזן או בגופה דמהני אף בדקה ובגסה אפי' שלא בהפ"מ והסומך עצמו להקל בכל גווני אפי' בדקה ובלא הפ"מ לא הפסיד עי"ש באורך אבל במדינותינו כבר נתפשט המנהג שאין סומכין אשאר פרכוסים כלל וכדעת השמ"ח וע' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' ע"ג מ"ש בזה והעלה דמ"מ אם עומדת ע"י גערה ומקל יכולין לסמוך אשאר פרכוסים דהיינו גועה והטילה ריעי וכשכוש באזנה ואם העמידוה אחרים והולכת קצת יש להקל בזה אפי' בבהמת נכרי וכ"ש בבהמת ישראל עי"ש:

בד"ק ס"ק ד' שכ' דה"ה אם עשתה הרבה נענועים וכפופות ופשוטות בראש ג"כ לא מהני אפי' בעוף עי"ש ועי' מזה בס' דעת תורה ס"ק ח' מ"ש לענין אם נענעה המסוכנת בראשה או בגופה לכאן ולכאן אי מהני וכ' דמדברי הכל בו סי' ק"ט שכ' הטעם ששיערו הפירכוס ביד וברגל לפי שהרגלים כבדים על הבהמה לפי שהם רחוקים מן הלב והראש ממילא דאם נענעה המסוכנת בראשה או בגופה לכאן ולכאן לא מהני כלל כיון דעיקר החיות הוא בראש יכול להיות הנענוע גם אחר כלות חיותה ודוקא בידים ורגלים שרחוקים מן הלב והראש מהני בהו הפירכוס וכ' דהדבר תלוי בפלוגתת המ"ד אי כישכשה באזנה מהני דלהמ"ד דמהני אע"ג דסמוך לראש מכ"ש אם כשכשה ומנענעת בכל הראש ולשיטת התב"ש דפסק כהמ"ד דכשכוש באוזן לא מהני י"ל דאה"נ דסבירא ליה דה"ה נענוע בכל הראש לא מהני בבהמה ועי"ש עוד בס"ק י"ח שהחליט להקל כשנענעה בכל הראש בכפופה ופשוטה עי"ש:

כו בבהמה דקה. עי' במנחת יוסף בלק"י ס"ק ט"ז שהביא מגאון א' שהניח בצ"ע אי ר"ל גדיים וטלאים דוקא אבל עגל יש לו דין גסה וכמו שכ' הש"ך לקמן סי' נ"ז ס"ק ב' מהב"ח לענין דריסה דעגל יש לו דין גסה והניח בצ"ע עי"ש אמנם שמעתי מרב מובהק א' שקרא תגר ע"ז דאין זה ענין לדברי הש"ך בדריסה שלא החמיר שם רק באין הפ"מ אבל בהפ"מ גם הוא מודה דאינו בכלל דקה ואף שלא בהפ"מ לא החמיר אלא משום דיש פוסקים דזאב יש לו דריסה גם בגסה משא"כ לענין הפירכוס כיון דקים להו לחז"ל דבגסה בין פשטה ידה ובין כפפה הוי פירכוס מהיכי תיתי לחלק בין עגלים לשור הגדול עכ"ד ודבריו מוכרחין לפענ"ד כיון דבגמ' אמר סתם דקה וסתם גסה פשוט הוא דבודאי עגלים הוא בכלל גסה כי בכל מקום שמצינו בש"ס בהמה גסה עגלים בכלל אבל במקום שנאמר דקה אין עגלים בכלל ועי' רמב"ם בפי' המשניות פרק ה' דבבא בתרא משנה ה' דבהמה גסה נקרא הבקר עי"ש והלא ידוע שתיבת הבקר כולל גם עגלים וכמו שמצינו בתורה עגל בן בקר. עגלת בקר. ועי' ש"ס פסחים דף נ"ג ע"א דאמר אין מוכרין בהמה גסה עגלים וסייחים ופרש"י עגלים וסייחים קטנים עי"ש אבל בהמה דקה אינו כולל רק הצאן וכמבואר בש"ס חולין דף פ"ד הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה אמר רב חסדא מ"ד ועשתרות צאנך שמעשרות את בעליהן ועוד בכמה דוכתי שוב ראיתי בס' דעת תורה ס"ק ח' שכ' ג"כ הכי והביא ראי' לזה מש"ס ועוד מתשו' מהר"מ מלובלין סי' צ"ג דעגל הוי בכלל גסה עיי"ש:

כז שפשטה ידה. כ' בשמ"ח סעיף ב' דכל מה שהוזכר דשרי ע"י פשיטה או כפופה לא שהיתה פשוטה קצת ופשטתה קצת יותר או כפפה קצת רק בעינן שתהיה פשוטה כדרכה וכפפה קצת להיות כמין ד זהו מקרי פשוטה וכפפה או איפכא שהיתה ידה כפופה כמין ד ופשטתה מקרי כפופה ופשטתה ואם החזירה שוב לתמונת ד מקרי פירכוס להתיר עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק י' וי"א מ"ש בענין זה וכ' שם בדבר שנשאל בבהמה מסוכנת ששחטוה ולאח"ש הגביהה ידה ורגלה אחת מהארץ בכח וחזרה והורידתן לארץ וע"י הגבהה והורדה פשטה מכפיפתן ולא דקדק השו"ב אם היו כפופין לגמרי כמו דל"ת ופשטה לגמרי או לאו ואחר שנפשטו חזרה והגביהתן והורידן לארץ והשיב דאם כי בדברי התב"ש שהחליט שצ"ל כפופה כמין דל"ת ופשטה לגמרי יש לפקפק טובא ואדרבה יש להביא כמה ראיות להיפוך מדבריו והדעת נוטה להקל בזה בכ"ז אני ירא לחלוק על התב"ש בלא ראיה מוכרחת ומ"מ היכא דהיה בבירור קצת פישוט וכפיפה והשו"ב מסופק אולי היה באמת הפישוט והכפיפה לגמרי כמין דל"ת ובגווני דבנ"ד נראה להקל ובפרט בנ"ד שהגביהה ב"פ ידה ורגלה די"ל דההגבהה גופה מיחשב כפירכוס דבודאי יש להקל עיי"ש:

כח והחזירה. עי' בס' תואר משה פרק מ"ד שכ' דדוקא פשטה והדר החזירה מהני אבל כפפה והדר פשטתו לא מהני דההפשטה דיד שבסוף אינו אלא הוצאת הנפש עיי"ש (ועי' בס"ק שאח"ז):

כט שכפפה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דכפפה ידה לבד מהני ועי' תב"ש ס"ק ב' שכ' דהש"ך בעצמו אינו מתיר ואינו מכריע להלכה זולת הפר"ח שהכריע להתיר ואין הלכה כדבריו אלא דכפפה ידה לחוד לא מהני וכ"כ בשמ"ח שם לדינא עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ד' מזה ועי' בתואר משה שם שכ' דאפי' היכא דפשטה יד א' ולא החזירה וכפפה ידה אחריתא לא מהני החזרה דיד הב' דלהוי פשטה והדר החזירה עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט' מ"ש בזה והעלה בראיות דהעיקר כדעת היש"ש והש"ך והפר"ח להתיר אף בכפפה ידה לבד וכ' דאפי' שלא בהפ"מ יש לסמוך עלייהו כיון דרוב הפוסקים נראה דקאי כוותי' עי"ש ועי' במנהז"ב כלל ט' בקומץ סעיף ד' ועשרון ס"ק ט' שכ' דעכ"פ בהפ"מ יש לסמוך על המקילין בזה ועיי"ש עוד בעשרון ס"ק י"א באורך (ל) הרי זו אסורה. כ' בתואר משה שם דהיכא דכפפה ב' ידים ולא פשטה אף א' לא מהני דאין הכפיפה דיד הב' במקום פשטה דיד אחת וכן אם פשטה ב' ידי' ולא החזירה לא מהני דלא מועיל פשיטת יד במקום החזרת יד א' עי"ש:

לא ובעוף. עשפ"ד ס"ק ב' שכ' דאפי' בעוף שהי' החצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא צ"ל פירכוס כדינא דאל"כ אמרינן דמשעה שהרגישה שרוצה לשחוט אותה נתעלפה ומתה עיי"ש. ועי' בשו"ת שואל ומשיב תליתאי חלק ב' סי' ק"ט מ"ש בזה ועי' בס' דעת תורה ס"ק י"ט מ"ש ע"ד השו"מ בזה: (לב) אפי' עשמ"ח סעיף ו' ותב"ש ס"ק ט' שכ' דכיון דלא איתפרש לן בהדיא בעוף במה שנקרא מסוכן להצריך פירכוס ע"כ יש להחמיר בעוף יותר מבהמה הואיל וי"ל דדוקא בבהמה הוי ההעמדה סי' שאינה מסוכנת משום דכבדה היא משא"כ עוף הקל אף כשעמד לא הוי סי' שאינו מסוכן וגם י"ל דעוף משום דחיותה מועט הוא בקל מסוכנת למות יותר מבהמה וע"כ כל שרואין שהיא חולה ואינו הולך כשאר עופות הבריאים אף שעמדה מעצמה לא מהני וצריך פירכוס עיי"ש:

והנה ראיתי בס' תורת זבח בהעלה שלמה סי' י"ב ס"ק א' ובדעת תורה ס"ק י"ג שכ' לסתור דברי התב"ש בזה וכ' דהסברא נותנת איפכא דאדרבה דכיון דחזינן דבעוף מהני פירכוס קל יותר מבהמה וצ"ל בע"כ הטעם דמשום דחיותה מועטת גם פירכוס קל מורה שיש בה עדיין חיות כמו כן י"ל ק"ו דאם בבהמה שחיותה רב מהני עמדה וכל שמעמידין אותה ועומדת היא מוחזקת לבריאה מכ"ש עוף דחיותה וכחה מועט אם יש בה כח דיכולה לעמוד מעצמה דהוי בחזקת בריא והביאו ראי' לדבריהם מדברי רבינו ירוחם שנראה מדבריו דעוף שוה לבהמה בזה וכ' שכן כתב בתוה"ב הקצר להרשב"א בפירוש דמהני העמדה גם בעוף וכ' שכן הוא עיקר לדינא להקל בפשיטות כי התב"ש שהחמיר הוא משום שנעלם ממנו דברי התה"ב הקצר הנ"ל ובדעת תורה הוסיף עוד להביא ראי' מלשון הכל בו סי' ק"ט שמשמע משטח לשונו דמהני העמדה גם בעוף עיי"ש וכדבריהם פסק ג"כ בס' הליכות עולם בנתיבות ההוראה עיי"ש ואני אומר דחלילה לומר שמרן עמוד ההוראה שכל בית ישראל נשען עליו התב"ש ז"ל יטעה ח"ו ומה ראינו והוא לא ראה וחלילה להקל כנגדו ובפרט בענין מסוכנת דחמיר טובא כמש"ל בסוף הסי' ואבאר בעזהשי"ת שמכל דבריהם אין שום תפיסה על התב"ש כלל בהקדם מה שצריכין להבין דברי הרשב"א בתוה"ב הארוך שלא הזכיר שם האי דינא שכ' בספרו הקצר דמהני העמדה גם בעוף והנה אם כי ידוע שאין להקשות על הרשב"א במה שסותר דבריו מדברי תוה"ב הארוך לתוה"ב הקור (וע' בההקדמה של הפרמ"ג ליו"ד אות ט') מ"מ צריכין להבין מילתא בטעמא מה זה ששינה בספרו הארוך ממ"ש בספרו הקצר בזה וכן צריכין להבין ג"כ מה שיש לדקדק עוד בדברי התב"ש שם שכתב דאע"ג דבאו"ה נראה שאין חילוק בדין מסוכנת בין עוף לבהמה אין לסמוך עליו דמנין לו זה עיי"ש דהא עכ"פ הו"ל לתרץ לעצמו שיטת האו"ה בזה הסברא דהיינו שהאו"ה הבין למילף דמהני העמדה בעוף מכ"ש דבהמה כסברת התו"ז הנ"ל ומדוע הניחו בתימא ולא רצה לתרץ דבריו ע"פ סברא הנזכר אולם בשום לב יעלה הכל בקנה אחד כי הנה בעיקר הכלל דפשיטא לי' להתורת זבח דפירכוס דעוף קל מבהמה פשוט לפענ"ד שהוא תלוי בפלוגתת הפוסקים אם מהני כשכוש זנב גם בבהמה ואם מהני רפרוף עין בעוף דלדעת האומרים דלא מהני כשכוש זנב אלא בעוף שפיר משמע דעוף קיל היא מבהמה משא"כ לדעת הסוברים דס"ל דמהני כשכוש זנב גם בבהמה ובעוף לא מהני רפרוף עין אין שום ראיה דעוף קיל היא מבהמה (ועי' בפרש"י דף ל"ח ע"ב בד"ה רפרף ובמהרש"א ובתב"ש לעיל ס"ק ד' ובראש יוסף מהפרמ"ג על חולין שם ובס' לב ארי' על מס' חולין שם מ"ש בזה) ולפ"ז ממילא תלוי זה בגירסת הגמ' דפליגי הפוסקים אם גרסי' רפרף אלא בעינו או גרסינן ריפרף אלא בגפו דלהמ"ד דגרס אלא בעינו נשמע דעוף קיל מבהמה דבבהמה לא מהני ריפרוף עין ובעוף מהני אבל להמ"ד דגרס ריפרף אלא בגפו לא נשמע דעוף קיל היא מבהמה וכמבואר להמעיין בסוגיא זו ולפ"ז שפיר יתכן הא דס"ל להרבינו ירוחם והרשב"א בתוה"ב הקצר דמהני העמדה גם בעוף כמו בבהמה משום דלטעמייהו אזלי בזה דס"ל דעוף קיל מבהמה בענין פירכוס כמו שחזינן ברבינו ירוחם דגריס אפי' לא ריפרף אלא בעינו ע"כ שפיר ס"ל דמהני עמדה גם בעוף וכן הרשב"א דחזינן בחידושיו לחולין שם שגרס כן ועל קוטב הגירסא הזו יתכנו שפיר דבריו בספרו תוה"ב הקצר דבמקום שכ' דעוף שוה לבהמה לענין העמדה חזינן ליה שם שהביא הגי' אלא בעינו וחזר ממ"ש בספרו הארוך דהלכה הוא כהגי' אלא בגפו וכמ"ש בב"י ולפ"ז אין כאן שום תפיסה על התב"ש ממ"ש רבינו ירוחם והכל בו והרשב"א בתוה"ב הקצר כאמור די"ל דהם לשיטתם אזלי דסברי דריפרוף עין מהני בעוף (וכמ"ש הב"י כן בשמם) וכן להכל בו חזינן שם דגריס ג"כ אפי' לא ריפרף אלא בעינו כאשר יראה המעיין שם וא"כ ממילא דס"ל דעוף קיל לענין פירכוס מבהמה דהא בהמה לא מהני ריפרוף עין כנ"ל ע"כ שפיר ס"ל לפ"ז דאף דבגמ' אינו מבואר דמהני העמדה גם בעוף מ"מ ס"ל שיש ללמוד עוף מבהמה מכת כ"ש דאם בבהמה החמור לענין פירכוס מהני העמדה מכ"ש עוף דקיל (וכמ"ש התורת זבח) אבל בתוה"ב הארוך שכ' שם דמהני העמדה רק בבהמה ולא זכר דמהני בעוף י"ל דלשיטתו אזיל שם דהבין בספרו הזה שם דהעיקר הוא כהגי' דגרסי' אלא בגפו ולא גרסי' אלא בעינו וגם כ' שם דמהני כשכוש זנב גם בבהמה כמו בעוף וא"כ ממילא דלא קיל היא עוף מבהמה לענין מסוכנת דלכל דיניו שוה זה לזה ואין לעוף שום צד קל לענין זה. וממילא דליכא ק"ו למילף עוף מבהמה לענין העמדה וע"כ ס"ל לפי שיטה זו כיון דיש סברות לומר להיפוך דעוף חמור הוא לענין זה דלא יהא מהני העמדה רק בבהמה דוקא ולא בעוף והשתא דאתית להכא ממילא רווחא שמעתתי' דהשמ"ח דלדידן דקי"ל להלכה כהפוסקים דלא מהני רפרוף עין בעוף וכמש"ל (ס"ק ל"ד) בשם התב"ש וכן קי"ל להלכה כהפוסקים דמהני כשכוש זנב גם בבהמה ואף שהפרי תואר החמיר דלא מהני וכן השמ"ח כ' שיש להחמיר שלא במקום הפ"מ שלא להתיר כשכוש זנב בבהמה מ"מ בודאי דהוא רק משום חומרא בעלמא אבל מדינא מבואר שם בדבריהם דליכא לחוש כלל כי מסגנון דתלמודא משמע להדיא דמהני כשכוש זנב גם בבהמה כמבואר להמעיין בדבריהם וא"כ ממילא דלענין זה א"א להקל משום חומרא זו ולסמוך ע"ז ולומר דמהני מה"ט העמדה גם בעוף כיון דמדינא מהני כשכוש זנב גם בבהמה ממילא דע"פ הדין לא קיל עוף מבהמה וממילא דליכא למילף דמהני העמדה בעוף מכ"ש מבהמה דהא ליכא בעוף שום צד קל וע"כ שפיר פסק השמ"ח דנכון להחמיר דלא מהני בעוף העמדה לדידן כנ"ל ובזה יובן ממילא מ"ש התב"ש דאין לסמוך על האו"ה דמנין לו דמהני העמדה בעוף ולא רצה לתרץ שיטתו כמ"ש התורת זבח שם משום דלהרש"ל חזינן דהוא מהסוברים דלא מהני ריפרוף עין בעוף וגם כ' דמהני כשכוש זנב גם בבהמה וכמ"ש הט"ז והש"ך בשמו וא"כ ממילא דלשיטתו זה א"א לתרץ דבריו דהוא למד עוף מבהמה כנזכר דהא לשיטתו ליכא בעוף שום צד קיל דנוכל למילף דמהני העמדה גם בעוף כמו בבהמה וכיון דלית לי' למילף מכח כ"ש א"כ מנין לו זה שכ' דמהני והוא נכון וברור לפענ"ד:

ועיין בד"ק ס"ק ה' שכ' דצריכין להחמיר בעוף אף כשרואין בה שאר שינויים כגון מיאוס מאכל או הקאה ושאר תנועות שרגיל להיות ע"י חולשה להצריך פירכוס דכ"ז הוי בכלל מסוכנת ועי"ש עוד שכ' דשכיח באווזות ובפרט בהשמנות דכשהן קשורין וכ"ש בצירוף שנושאין אותן וראשיהן למטה ולפעמים הן כמתות עד שצריך להתיר קשריהן ולעסוק בהם ולעורר אותם עד שיחזרו לחיותן ויש להשגיח עליהם לאחר תפיסת הסימנים וגם בשעת שחיטה אם חיות הנה כי לפעמים יוכל להיות תינוק (עי' בדברינו להלן סי' כ"ד ס"ק ל"ב) ואם הובא אווזא קשורה כנ"ל וראשה כפוף כמו בחולי ולא פירכסה אסורה ואם אינו יודע אם פירכסה או לאו צ"ע ע"כ העולה מדבריו שם עי"ש (וע"ל ס"ק ט'):

לג לא ריפרף וכו'. וכ"ש פרכוסי בהמה דבודאי מהני בעוף. שמ"ח סעי' ו' וה"פ:

לד אלא בעינו. עבאה"ט ס"ק ה' שכ' דמהני כשכוש זנב בבהמה ועי' פרי תואר ס"ק ו' שכ' דיש לחוש להחמיר ולאסור כשכוש זנב: בבהמה עי"ש ועשמ"ח סעי' ג' ותב"ש ס"ק ד' שהכריע דכשהי' כשכוש מעליא בהזנב יש להקל לצורך גדול או בהפ"מ ולסמוך על המתירין אבל אם לא הי' כשכוש מעליא רק רפרוף בזנבה קצת לא מהני עי"ש וע' בס' נחפה בכסף הספרדי בקונטרס פרי מפרי בסי' זה שפסק לדינא כדעת הפרי תואר להחמיר אפי' בהפ"מ עי"ש והנה במנהז"ב בקומץ שם ועשרון ס"ק י' כתב שיש להקל בזה אפי' שלא בהפ"מ וצורך כי לא מצא להתב"ש חבר מי מהאחרונים שיחמיר בזה ע"כ יש לסמוך על הש"ך שמתיר בפשיטות עי"ש ותמהני שלא ראה שהפרי תואר אוסר בהדיא וע' בתורת זבח ביסוהמ"ז שם ס"ק י' ובהליכות עולם בנתיבות ההוראה שכ' לדינא לאסור כדעת הפרי תואר אפי' לצורך גדול דבמסוכנת שומעין להחמיר עי"ש ודבריהם נכונים ובפרט כיון שגם הגאון נחפה בכסף כתב להלכה להחמיר ועי' מזה במנחת יוסף בביאורים ס"ק כ"ג ועי"ש בפנים סעי' ד' שכ' דמ"מ היכא שהי' הפ"מ וגם צורך גדול יש לסמוך להקל עי"ש:

לה הרי זה פירכוס. עי' בשו"ת שואל ומשיב תליתאי חלק א' סי' צ"ח:

סעיף ב

לו בלילה. עי' בה"י ובל"י ולחה"פ שכ' דר"ל ששחט בלילה בנר א' או ביום במקום אפל עי"ש וכ"כ בשמ"ח סעי' ז' דה"ה ביום במקום אפל דינו כמו בלילה עי"ש וע' פלתי שתמה על הבה"י שבלילה בנר א' דכיון שרואה הפירכוס אף בנר א' אמאי אסור עי"ש ונראה דגם הבה"י והבל"י והלחה"פ והשמ"ח לא כתבו לאסור בדיעבד היכא שאומר שראה היטב לאור דנר א' או לאור היום במקום אפל שהי' פירכוס כדינו דכל שאומר שראה הפירכוס אין לחוש ולא כתבו דבריהם רק לענין לכתחלה שיש להחמיר להצריך ב' נרות בלילה וביום במקום אפל לא יבדוק הפירכוס וכמו שכ' לעיל סי' י"א סעי' א' לענין שחיטה בלילה וזה לא דמי למש"ל בסי' י"א שם (ס"ק ב') בשם התב"ש דאף לכתחלה א"צ להחמיר להצריך בדיקת הסימנים לאח"ש לאור הנר או כנגד אבוקה דוקא כמו בשחיטה דהתם ה"ט כמ"ש התב"ש שם ס"ק ד' לחלק בין דין שחיטה שאסור לשחוט בנר א' ובין דין בדיקה דשחיטה כיון דנעשה במהירות יש לחוש שמא לא תזהיר כ"כ אותו הזמן וגם א"א להחזיקה במקום שחיטה ממש שלא תעכב שחיטתו אבל בבדיקה דלא שייך חששות הללו מהני נר א' עי"ש אבל בנ"ד מסתברא דכל החששות ששייך בשחיטה שייך גם בפירכוס כיון דהפירכוס יכול להיות בהרף עין חזרה ופשטה ידה או רגלה ולא יוכל לצמצם כ"כ אם חזרה והדר פשטה או להיפוך או אם הי' פשוטה ברגל א' וחזרה ברגל ב' דכ"ז הוא ברגע כהרף עין ובנקל יוכל לטעות ובפרט בדיני מסוכנת שחמור דיני' דמחמירים בכל ספק ע"כ יש להחמיר לכתחלה אבל בדיעבד אם אומר ברי לי שראה היטב הפירכוס שהי' כדינו בודאי יש לסמוך על עדותו וכמ"ש הכו"פ:

לז ולא ידע. עי' כנה"ג בהגהות הטור אות ב' שנסתפק בסומא ששחט ואמר שהרגיש בפירכוס אי מהימן עי"ש ועי' במחזיק ברכה לעיל סי' א' סעי' ט' ועי' בימין משה סוף סי' זה שכ' לאסור דכיון דאינו רואה אפשר שיטעה בסימני פירכוס כיון דא"א לו לכוין עיי"ש:

לח ידע אם פירכסה. עי' בשו"ת כתב סופר ח"א מיו"ד סי' י' דאם המעיד לא ידע דיני פירכוס אימת נקרא פירכוס אין לסמוך עליו אכן אם מעיד על הפירכוס לאחר גמר שחיטה איך הי' יש לצדד לסמוך עליו דכולי האי לא אמרינן כל מלתא דלא רמיא עלי' דאיניש וכו' שיאמר שפירכסה אף שלא פירכסה דכולי האי אינו טועה עיי"ש (וע"ל ס"ק א' ולהלן סי' י"ח ס"ק ל"ג):

לט אם פירכסה וה"ה כל ספק שיש בפירכוס ה"ז ספק נבילה ואסורה. שמ"ח סעי' ז' ותב"ש ס"ק י"א (מ) ספק נבילה. עפת"ש ס"ק ב' מ"ש מהח"ס דלא אמרינן אוקמא אחזקת חיים ועי' בד"ק ס"ק ו' ובגה"ק ס"ק ב' מה שפלפלו בזה:

מא נבילה ואסורה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאפי' השכים ומצא כותלי החדר שנשחטה שם מלוכלכים בדם ג"כ אסור היינו ר"ל אפי' נראה שזנקה בכח למרחוק ואפי' נודע שנעשה זאת בסוף שחיטה כגון שלא הי' צוארה נגד מקום זה כ"א בסוף שחיטה מ"מ לא מהני. שמ"ח שם. ועי' בכנפי יונה שכ' דכיון דכ' הטור דגם קלוח הדם מהני ע"כ אף דאנן לא קיי"ל כן כיון שכל האחרונים השיגו עליו מ"מ די לן להחמיר בזה בבהמה אבל בעוף המסוכן יש לסמוך להקל כיון דקיי"ל דמהני ריפרוף עין בעוף מכ"ש דקלוח הדם מהני וסיים שכן נראה לו להלכה עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק כ"ב שסיים בזה בצ"ע לדינא עיי"ש אמנם לפמש"ל (ס"ק ל"ב) לדינא דעוף לא קיל לענין פירכוס מבהמה כלל ממילא דהעיקר כדברי כל האחרונים גם לענין קלוח הדם דלא מהני אף בעוף ופשוט הוא דאפי' ביוצא הדם למרחוק ושפך על העור של הצוואר לא מהני ועי' בס' תפארת ישראל על המשניות חולין פרק ב' משנה ו' שוב ראיתי בס' דברי יוסף על היו"ד סי' ע"ד שכ' כן לדינא שאין לסמוך ע"ד הכנפי יונה להקל בזה כלל עיי"ש:

סעיף ג

מב לא היו אוכלין. עי' בברכי יוסף אות ב' שכ' דהא דרשאי להחמיר בכה"ג על עצמו הוא רק כי עביד מצד חומרא וגדר לקדש עצמו במותר לו אבל אם עושה מפני שיש לו פקפוק בעיקר הדין אם מסוכנת מותר ע"י פירכוס אסור להחמיר דכל שהלכה רווחת להיתר אין רשאי לפקפק עליו והביא ראי' לזה דרק מצד קדש עצמך במותר לך מותר עיי"ש:

מג שממהרין ושוחטין. עי' בשו"ת פני ארי' סי' ס"ה שכ' דבהמה מסוכנת מותר לנוחרה כדי למכור הבשר לעכו"ם אם א"א לו בשחיטה ולא מקרי מכוין מלאכתו בדבר איסור כיון דאף אם לא ינחרנה נמי תמות מאלי' ויהי' צריך עכ"פ לעשות סחורה מנבלתה שנזדמן לו לכן עכשיו הוי נמי כנזדמנו לו ומותר לנוחרה מיד שלא יפסיד הרבה בפחת דמים של בהמה שמתה מאלי' עיי"ש והביאו במנח"י בלק"י ס"ק נ"ג ועד"ק ובמנחת יוסף סוף סי' זה שיש ליזהר ממדת חסידות לשחוט בהמה מסוכנת אם אפשר לו לשחוט ולא יגרום אכזריות בבע"ח שלו אפי' ע"י עכו"ם וגם להוציא מחשש איסור סחורה בדברים אסורים דהניבול הוא ברצונו ולא הזדמנות דיש לחוש דאף שאינה כשרה להלכה מ"מ יש צדדי ספק רק שאנו מחמירים וא"כ כשנבלה אוסרה מרצונו ולא הוי הזדמנות עיי"ש (וע"ל סי' כ"ח ס"ק קל"ג):

מד שלא תמות. עבאה"ט מ"ש שיש להחמיר בבהמת עכו"ם ועי' שמ"ח סעי' ח' ותב"ש ס"ק י"ב שכ' שכן ראוי לנהוג ולהנהיג לכל ישראל בחסידות זו שאין לשחוט מסוכנת דעכו"ם וכן מורין לכל ישראל שראוי להתנהג בחסידות זו שלא לאוכלה עיי"ש ועי' בבית אברהם בש"ז ס"ק ט' שכ' דאע"ג דאיכא מניעות ממון ישראל בזה אפ"ה אסור עיי"ש וכן משמע מדברי התב"ש שם עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק כ"ד מ"ש בזה באורך. ומ"ש הבאה"ט דבבהמת ישראל ליכא אפי' מדת חסידות עתב"ש שם שחולק על הש"ך בזה ומפרש דבבהמת ישראל איכא מדת חסידות עכ"פ לחסידים עצמם רק שאין מורין כן לשאר בני אדם וכ' שם ובתב"ש ס"ק י"ד דהאידנא דנפישי התולין להקל ומקלו יגיד לו ראוי לכל בעל נפש ליזהר אפי' ממסוכנת ישראל ואפי' מי שאינו נוהג בשאר פרישות וחסידות יכול לנהוג בחסידות זה ואין כאן משום יהורא כלל עיי"ש ועי' בש"ס קדושין דף כ"א ע"ב דהיתר אכילת בשר מסוכנת הוא היתר אשת יפ"ת שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ומוטב וכו'] (ועי' בס"ק שאח"ז):

מה ואע"פ שפירכסה. עבאה"ט מ"ש דבהמת עכו"ם לא מתכשרה עד דקיימה ברגלי' מאלי' ועשמ"ח ותב"ש ס"ק י"ג שכ' דר"ל שלא לאכול עד דקיימה מעצמה ע"י גערה או מקל דאז א"צ שום פירכוס כלל אבל אם מעמידין אותה בידים אפי' הלכה ד' אמות אפ"ה כיון שצריך פירכוס יש להחמיר שלא לשחוט בהמת עכו"ם וכ' שם עוד בשמ"ח ותב"ש ס"ק י"ד דבעמדה מאלי' ע"י גערה או מקל והלכה ד' אמות אפילו ידעינן שהיא חולה אפ"ה אין לחוש כלל ואפי' ממדת חסידות ליכא עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם סוף אות א' שכ' דמ"מ אם ידעינן שהיא חולה יש להחמיר בזמה"ז כי הרופאים אומרים כולם בפה א' שיש סכנה לאכול מבהמה שהיא חולה וקיי"ל דחמירא סכנתא מאיסורא עיי"ש:

מו כל הרוצה להחמיר. עי' פרי תואר לקמן סי' כ"ח ס"ק כ"ט מ"ש לענין מסוכנת ששחטה ופירכסה כדינא ולא יצא ממנה דם ועי' בדברינו שם (ס"ק קס"ז) מ"ש בענין זה:

מז ה"ז משובח. עבאה"ט מ"ש וכן בהמה שהורה בה חכם וכו' ועי' בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' מ"ג ומ"ד מה שהאריך בענין זה ועמד על המחקר אם אמרו בבהמה דוקא ולא בעוף עי"ש:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה