אור ברסלב

דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא

סימן טז

סימן טו

סעיף א:

א אסור לשחוט אותו ואת בנו. ואם שחט לוקה מדאורייתא על שחיטת האחרון ונ"מ גם בזמה"ז דנקרא עבריין ופסול לעדות ולקדושי אשה. עש"ך ושפ"ד ס"ק י"ז ועי' בחו"מ סי' ל"ב ובאהע"ז סי' מ"ב עיי"ש. (ב) לשחוט. עי' תב"ש סי' א' ושפ"ד ס"ק ג' מ"ש לענין אם שחט א' מקצת והשני גמר השחיטה אם עבר האחד משום לאו דאו"ב ופלפלו בדין דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף עיי"ש, ועשפ"ד לקמן סי' כ"ג ס"ק י"א שכ' דאם א' שחט חצי הגרגרת והפסיק ובא אחר ושחט הבן שחיטה גמורה ואח"כ חזר הא' וגמר שחיטת אמו הב' ששחט לא עשה עבירה דשחט ברשות דכיון דהראשון שחט רק חצי הגרגרת ושהה לא היה שחיטה קמייתא שחיטה והא' שחזר וגמר שחיטתו עשה איסור גמור עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' כ"ג ס"ק פ"ט) ועי' מזה בשו"ת בית יצחק חיו"ד סוף סי' כ"ד:

ג אותו ואת בנו. עט"ז ס"ק א' דאם שחט האם קודם ואח"כ שחט השני בנים חייב מלקות על כל בן ובן. ואם שחט הב' בנים תחלה ואח"כ שחט האם אינו חייב אלא אחת וכן אם שחט האם ובתה ובת בתה חייב ב"פ מלקות עי"ש (וע"ל ס"ק י"א):

ד לא שנא. כ' בשמ"ח סעיף א' ל"ש אם אדם א' שחט שניהם או ב' בני אדם ששחטו א' האם וא' הבן או הבת או איפכא לעולם לוקה על שחיטת האחרון מדאורייתא ואם שנים שוחטין בפעם א' זה האב וזה הבן. אע"פ שיש לפקפק לענין מלקות אם לוקין מ"מ תרווייהו עברי אדאורייתא זה על אותו ואת בנו וזה על בנו ואותו עיי"ש ובשפ"ד ס"ק ג' מ"ש בענין זה ועי' בס' לב ארי' על חולין דף פ"ב ע"א בד"ה שם הא כיצד מ"ש ע"ד השפ"ד בזה:

סעיף ב:

ה נודע ודאי שזה הוא אביו. כגון שברור שלא היה אצל אמו זכר כ"א זה אבל בלא זה אין חוששין אפי' כרוך אחריו שמ"ח סעיף ב' ותב"ש ס"ק ג': (ו) שהדבר ספק. עפת"ש מ"ש מהכו"פ ומתשו' זכרון יצחק מ"ש ע"ד הכו"פ בזה ועי' בשו"ת אלף המגן סי' כ"ה מה שהאריך בדברי הזכרון יצחק בזה ולדינא סיים דהמקיל בזה כדעת הכו"פ לא הפסיד כי יש לצדד בזה טובא עיי"ש באריכות ועי' בס' חקר הלכה (מהרב מסטרעליסק) מערכת אות ב' בעניני בין השמשות דין א' מ"ש ע"ד הכו"פ בזה:

ז ספק אם נוהג בזכרים. עי' בס' מעין החכמה על המצות דפוס רעדעלהיים דף ס"ו ע"א במצות או"ב מ"ש בענין זה ועי' בשו"ת בית שמואל אחרון חיו"ד סי' י"ב מה שפלפל בענין זה ועי' בשו"ת בית אפרים חאו"ח סי' י"ט באמצע התשובה:

סעיף ג:

ח עבר ושחט. עי' בפלתי אות ב' שכ' דלא אתפרש אם גם בשוגג אסור שחיטתו ואפשר דכ"ע מודים דבשוגג מותר עיי"ש אך בפר"ח ושמ"ח ותב"ש סעיף ג' ובברכי יוסף אות ד' כתבו דאין חילוק בין שוגג למזיד בענין זה דדעה הא' מתירין אף שחט במזיד והי"א מחמירים אפי' שחט בשוגג עיי"ש ועי' בלב ארי' על חולין דף פ"ב ע"א בד"ה שם בגמ' תנא ובס' בית אל ח"ב חדר נ"ז בסופו ובס' דעת תורה ס"ק ד' באריכות ועי' בשנות חיים ס"ק ג' שכ' דהאי שוגג שמחמירים בו דוקא באומר מותר אבל בשוגג דלא ידע שהוא או"ב לא שייך לקנסו משום פעם אחרת והביא ראיה לזה עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בס' דעת תורה שם דהיכא דהוא שוגג קרוב לאונס שלא היה לו לידע כלל שלא ידע משום ריעותא וצד ספק דע"פ הדין לא היה מחויב לחקור ע"ז כלל דבכה"ג הוי כאונס בזה גם הכנה"ג מודה דלא קנסו והביא ראיות לזה עי"ש באריכות:

ועיין עוד בשמ"ח סעיף י"ז שכ' דכל מה דאמרינן דאף בשחט בשוגג קנסינן שלא לאכול האחרון הוא רק כששחט או"ב האסור מדינא אבל בכל מה שמבואר בסי' זה דאינו אסור לשחוט רק משום חומרא בזה אף לדידן דקי"ל כהי"א לקנוס שלא לאכול אף בשחט בשוגג מ"מ בזה יש לחלק בין שוגג למזיד דבשחט במזיד יש לקנסו שלא לאוכלו בעצמו וכן לאחרים ששחט בשבילם בו ביום אבל בשחט בשוגג לא קנסינן ליה ומותר אף הוא בעצמו לאכול ממנו בו ביום וה"ה בשוחט אחר גדול שא"י הלכות שחיטה עי"ש בתב"ש ס"ק ב' ועי' במנהז"ב כלל ח' בקומץ סעיף ו' ועשרון ס"ק ט' שכ' דאם שחטו ב' כא' א' האם והשני הבן בשוגג כגון ששכחו שהם או"ב וכ"ש כשלא ידעו מעיקרא כלל שהם או"ב עד לאחר שחיטה אז יש להקל דאם דחוק להם לבשר דשחיטת שניהם מותר להם אף לאכול לעצמם בו ביום כיון דבלא"ה יש כמה דעות דאף האחרון מותר באכילה לעצמו והאוסרים לא אסרו אלא משום קנס ובנ"ד שהיו שוגגים ויש ספק מי שחט תחלה ומי באחרונה בודאי א"א לצמצם ע"כ יש להקל דמותרין שניהם לאכול אף בעצמם בו ביום אבל ודאי דאם שחטו שניהם ביחד במזיד אסור לשניהם ואין לסמוך על ספק זה עי"ש וראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י (מהגאון מ' משה מייזילס ז"ל מווייסליטץ) בחידושיו לסעיף זה שפלפל בענין זה באורך וכ' דאף אם אנסוהו לשחוט או"ב ביום א' אסור לאכול בו ביום דאף דלדעת הר"ן שכ' הטעם דאסור לאכול בו ביום משום קנסא לא שייך לאסור דאין לקנוס באונס אבל לטעם הרא"ש דמשום גדר אסרוהו חז"ל גם באונס שייך לאסור עכת"ד ולדינא צ"ע:

ט ויש מי שאוסר. עפת"ש מ"ש מתשו' זכרון יצחק ועי' בשמ"ח סעיף ג' ותב"ש שכ' להדיא לדינא דאפי' שחט ספיקות כגון אב ובנו אסור לאכול האחרון כדי שלא יכנוס א"ע בפעם אחר בספיקא דאורייתא עי"ש והנה בס' שערי דעה ס"ק א' העלה להקל בזה עי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' ע' מ"ש בזה אך בתואר משה פרק מ"א הביא דברי השערי דעה בזה והשיג עליו והעלה דהעיקר כהתב"ש בזה עי"ש וכן ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י הנ"ל שכ' כן לדינא אך כ' דמ"מ נ"ל אם שחט בכה"ג בשוגג מותרת באכילה לבו ביום ולא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד בכה"ג עכת"ד והאריך בזה:

י שאוסר. עבאה"ט ועי' בס' דעת תורה ס"ק ג' מ"ש בענין זה וסיים בתימא על מה שהחמירו כ"כ בדין זה כדעת הבה"ג לאסור בדיעבד מה ששחט כיון דלא הוי רק קנסא בעלמא וסיים דעכ"פ נראה דבשעת הדחק לצורך סעודת מצוה של נשואין וכדומה וליכא בשר אחר המקיל לא הפסיד עכ"ל. אבל חפשתי בכל ספרי האחרונים ולא מצאתי לו שום חבר ולא ראיתי לשום מחבר שיקול בענין זה וכיון שרבינו התב"ש ס"ק ו' כ' דאין צריך לפנים דהלכה כבה"ג וכמ"ש היש"ש ושכן הוא דעת הרא"ש והר"ן ורבינו ירוחם וכ' די"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן חלילה להקל ראש כנגדם ולכן נלפענ"ד דאפי' לצורך גדול אין להקל כלל ועי' בשפ"ד ס"ק כ"ה שכ' ואם שחט ונתערב ממנה חתיכה שאינה ראויה להתכבד כמו כבש בצמרו בשאר כבשים יש לעיין די"ל דלא קנסו רק כשהוא בעין ולא ע"י תערובות עי"ש ומדהתנה רק בכבש בצמרו משמע דאם הי' החתיכה ראויה להתכבד לא היה מסתפק כלל דאף אם היא רק חומרא בעלמא מחמת קנס ולא משום דבר שיש לו מתירין היה אוסר כל התערובות:

יא שאומר בו ביום. כ' בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק ח' דאם שחטו שנים כא' א' האם וא' הבן אסורים:

שניהם עד הערב ששניהם עברו ואם שניהם של אדם ח' יש להתיר לו א' דהא יש כאן קנס במה שלא הותרו לאכול שניהם עי"ש ופשוט דאם שחט האב ואח"כ הב' בנים דנאסרו הב' בנים וכן אם שחט האם ובתה ובת בתה דנאסרה הבת ובתה (וע"ל ס"ק ג') ועי' בלב ארי' על חולין דף פ"ב סוף ע"א: (יב) בו ביום. עי' בס' תפארת ישראל על המשניות חולין פרק ה' משנה ג' שכ' דאף כשלקחו שניהם או"ב דא' קנה האם והב' הבן והיה הדין שהא' ישחוט תחלה כדלקמן סעיף ו' ועבר השני וקדם ושחט תחלה אפ"ה חייב זה ששחט באחרונה ולא השוחט בראשונה אע"פ דשלא כדין שחט תחלה עי"ש וה"פ (וע"ל ס"ק ז'):

יג ביום לאכול האחרון. עכנה"ג בהגהות ב"י אות ה' שכ' מהדמש"א דר"ל דהאחרון אסור לאכול אף הראשונה. עי"ש ועפפ"ד סוף ס"ק ג' שהשיג עליו בזה וכ' דמסתימת האחרונים לא משמע כן ואין טעם לדבריו דראשונה אמאי תהיה אסורה לשוחט בתרא כיון דבשעה ששחטה הא' התירא היתה עי"ש: (יד) לאכול האחרון. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהוא משום קנס ועשמ"ח סעיף ג' ותב"ש סק"ט שכ' דהאידנא דרוב שוחטי בהמות הוא למכור לאחרים יש לקנסו שלא יהנו מעשיו בו ביום שלא ימכור היום אף כדי לאכול למחר דכיון דהוא מתכוין להקדים למוכרו יש לקנסו בזה דלעולם במה דמכוין קנסינן ליה שלא יהנו מעשיו עיי"ש:

טו האחרון. עבאה"ט מ"ש אבל לאחרים מותר ועשמ"ח שם ותב"ש ס"ק ז' שפוסק דאף לאחרים אסור כדי שלא ישחוט כן פעם אחרת לצורך אחרים וגם אחרים ימחו בידם כשאין להם תועלת בשחיטה זו עיי"ש ועי' בשפ"ד להלן סי' צ"ט ס"ק י"ב בד"ה וראיתי שהאריך להשיג על התב"ש בזה עיי"ש ועי' בס' אמרי בינה (מהגאון מהר"מ בהגאון בעל ד"ח ז"ל) חיו"ד סי' י"ז שהשיג ג"כ על דברי השמ"ח בזה והעלה כמ"ש הש"ך דלא קנסינן אלא לי' אבל לאחרים מותר וכמש"ל סי' צ"ט וזה דוקא אם אין לו טובת הנאה באכילת האחרים היום עיי"ש באריכות וכ"כ בתשובת מקום שמואל בחידושי דינים ליו"ד דהעיקר כהש"ך בזה דלא קנסינן לאחרים כמ"ש באו"ח סי' שי"ח לענין מבשל בשבת עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק ה' מ"ש בזה באריכות ועי' בספר נחפה בכסף בקונטרס פרי מפרי בחידושיו לסי' זה שהכריע דבדיעבד והפ"מ יש להקל לאחרים עיי"ש וע' בס' מנחת יוסף בלק"י סי' י"ב וי"ג ועי' בס' אמרי בינה שם בד"ה ואם שנסתפק בזה אם אחר שחטו שלא מדעת הבעלים אם נאסר למי ששחט בשבילו וכ' שזה תלוי בפלוגתת המהרש"ל המובא בט"ז לקמן סי' צ"ט ס"ק ו' עם הפר"מ שם גבי המבטל איסור לאחרים שלא בידיעתם עיי"ש באריכות ועי' שפ"ד ס"ק ג' מזה וע' בס' תואר משה פרק ל"ט אות ג' שכ' דאף לדידן דקיי"ל דאף לאחרים אסור בו ביום כמ"ש בתב"ש מ"מ המתנות כהונה שנותן לכהן מותר לכ"ע לכהן לאוכלן בו ביום דבזה לא שייך לקנוס עיי"ש:

סעיף ד:

טז בין השמשות. ושיעור ביהש"מ הוא כמו רביעית שעה צה"כ כמ"ש באו"ח סי' רס"ד הגהות יד אברהם (וע"ל סי' רס"ו ובש"ע התניא ז"ל באו"ח סי' רס"א סעי' ה' ובמחצית השקל שם ס"ק ט' י'):

יז לא ישחוט. מספק:

יח עד ליל ו'. עתב"ש ס"ק י' שכ' אבל בביהש"מ של יום ו' אסור לשחוט אפי' נשחט הראשון קודם זמן שחיטת השני דלמחר אפ"ה אסור משום דלא ליתי למטעי ולשחוט השני קודם הזמן הא' עיי"ש ועי' כרתי מזה. וע' שפ"ד ס"ק ד' שכ' דמ"מ ודאי דאין לנדותו אם שחט בביהש"מ הב' דאיכא ס"ס עיי"ש באריכות ועי' בהגהות הגאון רעק"א ז"ל שהניח דין זה בצ"ע מדוע לא יהא רשאי לשחוט בבהש"מ הב' אף לכתחלה כיון דאיכא ס"ס לדעת המחבר באו"ח סי' תצ"ו דס"ס מהני אפילו בדבר שיל"מ וכ"כ הש"ך לקמן סי' ק"י ס"ק נ"ה עיי"ש. ועי' בהגהות יד אברהם שכ' דכל סעי' זה מיירי דוקא בשוחט אם ובנה דאסור בודאי מה' אבל אם שוחט האב ביהש"מ של ה' מותר לכ"ע לשחוט הבן ביום ה' דהוי ס"ס שמא ביהש"מ הוי יום ואין הלילה הולך אחר היום ושמא אין או"ב נוהג בזכרים וס"ס כזו נוהג אף בדבר שיל"מ עיי"ש:

יט ואם שחט ביום ה'. עשמ"ח סעי' ד' ותב"ש ס"ק י"א שכ' ולענין אכילה אי שחט הראשון ביום ד' באיזה זמן שיהי' והשני בביהש"מ שבין ד' לה' מותר לאכול הב' תחלת לילה דממ"נ אי ביהש"מ יום הוי הרי יום אחר הוא ואי לילה הוי לא קעביד איסורא אבל יש לנדותו ולענשו על שנכנס לספק איסור דאורייתא עיי"ש:

כ אינו לוקה. עי' בשמ"ח סעי' ד' ותב"ש ס"ק י' שכ' דאפי' שחט שניהם זה אחר זה בביהש"מ אחד אינו לוקה דביהש"מ ספק הוא שמא מקצתו יום ואחר משהו זה לילה עיי"ש ולענין אכילה כששחט שניהם ביהש"מ א' עי' בס' תואר משה פ' ל"ט אות ו' שכ' דאסור בנידון זה לאכול האחרון עכ"פ כל היום שלאחריו דדלמא ביהש"מ הוי לילה ושחט שניהם ביום א' ואסור הב' מטעם קנס כל היום שלאחריו ואף אם אומר ברי לי שכששחטתי הראשון הי' עדיין יום אינו נאמן הואיל והוא חשוד על הראשון דשמא הי' לילה ואסור כל היום שלאח"כ עכ"ד:

סעיף ה:

כא אם הוא כרוך אחריה, ר"ל דבוק תמיד לילך אחרי' ט"ז, ומשמע דבכרוך לבד מחזקינן אותה לאמו אע"ג דלא יונק ממנה ועי' מזה ברביד הזהב סק"ב ובשנות חיים ס"ק ה' (כב) הוא כרוך. עבאה"ט דלמלקות לא מהני כרוך ועש"ך דאפי' יונק ג"כ ממנה אפ"ה לא מהני לענין מלקות עיי"ש:

כג אחרי'. עשמ"ח סעי' ב' ותב"ש ס"ק ה' שכ' דאפי' הכרוך הוא דבר טמא מהטמאים האמור לקמן סי' ע"ט שאסור באכילה מ"מ אסור לשוחטן ביום א' וה"ה אם שניהם טהורין אעפ"י שאינו מינו עיי"ש:

כד חוקה שהיא אמו. כ' בשמ"ח שם דאם הי' בעדרו כמה בהמות עם ולדותיהם וברור לו שאלו הולדות מאלו הבהמות הן רק אינו יודע איזהו מזו ואיזה מזו הולכין אחר הכרוך אפי' למלקות עיי"ש. ועי' מנהז"ב כלל ח' בעשרון ס"ק ה' ו' ז' וקומץ סעי' ה' שכ' דמי שנזדמן לו לשחוט אצל נכרי כבשים ועזים רבות שבודאי יש שם כמה או"ב יש לחלקן לב' עדרים הזקנות לבד והילדות לבד ולשחוט מעדר א' קודם הלילה ועדר הב' להניח לשחוט עד אחר תחלת הלילה. ומאד צריך לדקדק שלא יתערב לבין הזקנות אף אחת מהילדות משום דקרוב לודאי הוא שאמה נמצא שם ואפי' כשקפצה זקנה אחת לבין הולדות הנשחטים קודם הלילה ג"כ אין להקל ולשחוט כולם משום ספיקא דהאי זקנה ואף שהרמ"א כ' דמן הספק אין חוששין לאו"ב מ"מ הסברא נותנת דבזה גם הרמ"א ס"ל שיש לאסור בודאי כיון שיש לכל א' מהזקנות ולדות מכמה שנים בהעדר הזה ע"כ אף באינה כרוך י"ל דהוי אמה רק משום שהיא בת שתים ושלש שנים ואותן הולדות בעצמם כבר ילדו להם ולדות ע"כ אינן כרוכים שוב בתר אמם רק אחר הולדות של שנה זו אמנם אם צוה הנכרי להשאיר מהעדר איזה סך מהזקנות להחיותן לצורך ולדות אז מותר לשחוט את כל העדר הנשאר ביום א' משום שתולין לומר שאמותיהן של הולדות הן שנשארו והזקנות המובלין לשחוט עם הולדות עקרות הנה ואף אם פ"א מהשנים שעברו ילדו שמא אין כאן ולדותיהן אלא שמתו או שנשחטו כבר עיי"ש ועי' במנחת יוסף בלק"י ס"ק ז' שהשיג עליו בזה במה שהחמיר דאם קפצה זקנה א' להעדר של הולדות דאסור לשחוט כולם משום ספיקא דהאי זקנה ז"א דעל זקנה א' בודאי אין חוששין מן הספק דיש ס"ס שמא אותה זקנה לא ילדה ושמא כבר מת וולדה או נשחטה עיי"ש ועי' בשו"ת אדומו"ר דברי חיים חלק ב' חיו"ד סי' כ"א שנשאל בצאן הנקחים מעדר יחד והיא עדר בעלת כמה שנים אשר בודאי יקבצו בתוכו אבות ובנים ומסתמא גם עתה כן ונשאל אם מותר לשוחטם ביום א' דשמא או"ב הוא ובכאן אין עצה דנכבשינהו דניידי וכו' והעלה להתיר דכיון דעכ"פ מדאורייתא בטלים ברוב ורק מדרבנן אסור ובדרבנן אין לחוש לדבר רחוק כזה דיש כמה: ספיקות דהרבה מתו ונטרפו ונשחטו ולכן אין חשש אא"כ יודע בודאי שישנו אבות ובנים בשעת שחיטה עיי"ש וכיוצא בזה האריך ג"כ הערוגות הבושם אות ה' ובשו"ת שם ארי' חיו"ד סי' ב' באותן הקונים כבשים הרבה מאדון א' למאות ולאלפים ושוחטין בכל יום הרבה מהם בפעם א' והעולם נוהגין היתר ואין איש שם על לב שיש בזה איסור או"ב ואין חוששין במה שבודאי לא ימלט שלא יהי' בעדר ההוא הרבה אמהות עם ולדותיהן שגדלים יחדיו והאריך בכח דהתירא מחמת צדדים הרבה עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק ע"ד) וע' בלחם הפנים סוף סי' זה מ"ש בדין ב' בהמות שילדו ב' עגלים ונתערבו האמהות עם העגלים ואח"כ שחט אם אחת אם מותר לשחוט עגל א' או להיפוך עיי"ש:

כה אבל מן הספק. עי' בשמ"ח שם שכ' דאם הי' ספק על ב' בהמות ויודע שא' משנים היא אמו של זה הולד או א' משנים היא ולד מאם זה אסור לשחוט ואינו לוקה ואם נסתפק על ג' בהמות שלפנינו שא' מג' בהמות הללו היא אמי ואינו יודע איזהו אי שרי לשחוט יתבאר לקמן סי' ק"י עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק ו' שנסתפק כשנולד לו בעדרו ולד מפרה אחת והי' שם כמה פרות אי שרי לשחוט את הולד עם א' מהפרות שבעדר ביום א' וכ' דנראה לאסור מספק ועיי"ש בס"ק כ"ה ובמ"ז ס"ק ט"ז ועי' בשנות חיים ס"ק ו' שעמד בספיקו של הפרמ"ג בזה והעלה לדינא בזה כך דכשיש בהעדר פרות יש להקל להתיר לשחוט הולד אף שקודם נשחטה פרה א' מהעדר ביום זה ולתלות דהאם ברובא איתא שלא נשחטה עדיין וזה דוקא כשכבר נשחטה א' מהפרות ואח"כ הוא שוחט הולד אבל אם שחט הולד תחלה אסור לשחוט א' מהפרות אח"כ כיון שחל שם איסור עליהם והוי כמו טריפה שנתערב לקמן סי' ק"י סעי' ב' עיי"ש ועי' בשו"ת חוות יאיר סי' קל"ג:

כו אין חוששין. עבאה"ט מ"ש דאפי' הוא דומה בתואר האם וכו' ועי' בשנות חיים שם שכ' דר"ל אפי' נמצא ולד בין הפרות שא' מהפרות היא בודאי אמו וא"י איזהו האם אף שפרה א' היא דומה בתואר להולד אין חוששין על הפרה הדומה בתואר הולד שהיא אמה דאל"כ מה אשמעינן בזה דפשיטא דאין לנו לומר שלא נמצאו בעולם עוד פרה אחת הדומה לזה הולד ועי"ש בס"ק הקודם:

סעיף ו

כז הלוקח בהמה. כ' בשמ"ח סעיף ה' ותב"ש ס"ק י"ג וכ"ש בלוקח מנכרי בשאר זמנים ששוחט ואינו נמנע דאין לשואלו דלית ליה הימנותא עי"ש ועי' בשו"ת חוט המשולש בתשו' הגאון מ' הילל ז"ל סי' מ"ד:

כח אינו חושש. עבאה"ט מ"ש וא"צ לשאול ועי' שמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ב ועי"ש בתב"ש ס"ק ז' שכ' דמ"מ הנזהר אפי' מן הסתם כשקונה בהמה בין בד' פרקים ובין בשאר ימות השנה ששואל על האם או הולד נקרא זהיר וזריז במצות ושכן סיים הב"ח דהמחמיר תע"ב עי"ש ועי' בפרי תואר ס"ק י"ז שכ' שכל שיודע שיש אם או ולד במציאות צריך לשאול וכל דלא ידוע אם יש לה אם או ולד או שלא ידע מקומה לשאול פטור מלשאול עי"ש וע' בתב"ש ס"ק י"ח שכ' תוכחת מגולה דעד כמה אדם מהדר ממהדורי מילי דממון שלא יבא לידי הפסד כ"ש שצריך להדר וליזהר שלא יפול באחת מאיסורי תורה חלילה עיי"ש:

כט בנה היום. עבאה"ט מ"ש כיון דאיכא ספיקא טובא וע' שמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ד שכ' דאם יודע שיש לבהמה זו אם או ולד העומד לשחיטה דהשתא ליכא כ"א ספק א' אימת נשחטה ראוי לשאול ולחקור עליה אם לא נשחטה היום ואפי' לוקח מתגר גוי ויודע שהיה לגוי אם או ולד לבהמה זו העומד למכרה לשחיטה יש לשואלו אם מכרה לישראל באותן הימים כדי שיוכל לילך להישראל ולהכיר אותה בהמה ולשאלו מתי ישחטה שלא יכשל באיסורא ואם א"א לעמוד על הבירור בין לוקח מישראל ובין לוקח מגוי הולך ושוחט ואינו נמנע. ומ"מ כשנודע שנמכר האם לשחיטה סתם אע"פ שאינו יודע אם תשחט יש למנוע מלשחוט הולד עכ"פ אותו יום ולמחר שוחטה וא"צ לחשוש שמא גם הלוקח ראשון שוחט היום דא"כ אין לדבר סוף אא"כ יודע שנמכרה, האם בפירוש לשוחטה היום או שקנאה חתן או כלה ביום חתונתם או שהוא בא' מד' זמנים שמבואר לקמן אז אסור מדינא לשחוט אותו יום הולד אי איפכא אעפ"י שא"א לו לחקור עליו עי"ש וע' בפרי תואר ס"ק ז':

ל אבל על המוכר עבאה"ג ציון ט' שנרשם משנה שם וע' במנחת יוסף במ"מ ציון ל' שכ' דזה אינו עולה יפה דלפי גיר' הש"ע לא איירי המתני' מזה כלל עי"ש:

לא לשחטה היום. עבאה"ט מ"ש דוקא שיודע בודאי ועשמ"ח סעי' ו' ותב"ש ס"ק י"ח שכ' דאפי' אינו יודע רק כל שיש לחוש שיזדמן שחיטתן ביום א' יש לו להמוכר להודיע כדי שיוכל הקונה לחקור ולא יכשל עי"ש וכ"כ בשפ"ד ס"ק י' עי"ש וע' פרי תואר ס"ק ח' שכ' דאפי' הי' שור דהיינו שהבן שמוכר עתה הוא זכר ויש פנים להקל דמסתמא שור לחרישה קאי ואפי' הי' בזמן חרישה אעפ"כ כיון שהמוכר יודע בודאי ששחט האם צריך להודיע להקונה עי"ש:

לב שכל מי שקונה בהמה ששוחטה. עשמ"ח סעי' ח' ותב"ש ס"ק כ"ד שכ' דהאידנא שדרך הקצבים לקנות בכל שבוע בהמות הרבה ושוחטין על שבת ביום ה' ובמקומות גדולים שרוב עם קונין עיקר בשר על שבת ביום ד' הדר הדין שהכל לפי מנהג המקום והכל לפי ראות עיני הדיין עי"ש:

לג ערב פסח. אבל עיו"ט האחרון של פסח א"צ להודיע דאינו רגל בפ"ע. פוסקים:

לד וערב ר"ה. עט"ז ס"ק ז' וש"ך ופר"ח דמבואר דעיוה"כ א"צ להודיע כיון דרגילין בעופות וכ"כ במ"ז ס"ק ז' ובשפ"ד ס"ק י"א אבל בשמ"ח שם מחשב עיוה"כ בין הזמנים שצריך להודיע הואיל ורגילין בבשר ולא הזכיר דברי הט"ז והש"ך והפר"ח בזה והפרמ"ג שם לא הזכיר מ"ש השמ"ח בזה וראיתי לחכם א' שכ' שהדבר ברור שהוא טעות הדפוס בשמ"ח וצ"ל ער"ה וראי' דלא חשיב ער"ה מה שמבואר להדיא במשנה שהוא א' מד' פרקים ושם מבואר ג"כ דעיו"כ א"צ להודיע ואיך יכתוב התב"ש נגד המשנה והפוסקים עכ"ד ודבריו מוכרחים (לה) צריך להודיעו. עתב"ש ס"ק י"ב וע' בס' קרבן אליצור על מס' ע"ז מדף י"ד מהספר ולהלן מה שהאריך בענין זה ועי"ש בדף ט"ו מ"ש ע"ד התב"ש בענין זה וע' בשו"ת שבות יעקב חלק ב' סי' ס"ט ובשו"ת גור ארי' יהודא סי' קי"ח ובס' משפט שלום על החו"מ סי' קע"ו סעי' י"ב ובספרו דעת תורה כאן ס"ק ז':

לו ואם לא הודיעו שמכר שוחט. עתב"ש ס"ק י"ז שכתב דהאידנא דשכיחי קלים דלא חששו לאפרושי מאיסורא אין לסמוך על הודעת המוכר אפי' בד' פרקים בשנה רק יש לשואלו עי"ש (וע"ל ס"ק כ"ח) (לז) מעובד כוכבים. עשמ"ח שם שכ' דאפי' קנה מתגר נכרי כל שאינו יודע שהי' לו היום אם או ולד למכור אינו חושש מן הסתם אבל אם יודע שהי' לו אם למכור אעפ"י שאינו יודע אם מכרה כיון דהנכרי תגר הוא ועשוי למכור לא ישחוט בעיו"ט עד שיתברר לו מה נעשה באמה עי"ש וכ"כ בפרי תואר ס"ק י"א עי"ש:

לח ואם נודע לו. עשפ"ד ס"ק י' שכ' דאם לא הודיע לו אף בספק הוי מקח טעות עי"ש ועי' תב"ש ס"ק י"ט דלא הוי מקח טעות אלא בד' פרקים אבל בשאר ימות השנה אע"פ שצריך להודיעו מ"מ אם לא הודיעו לא הוי מקח טעות די"ל דשלא לצורך היום דוקא מכרתי לך אמנם היכא דידוע בודאי דלצורך יומו הוא הוי כמוכר הב' לחתן או לכלה דידוע לו דלשחיטת היום קנאו וכיון שלא הודיעו הוי מקח טעות ולכן גם האידנא שקונין הקצבים על שבת ויש להם יום הניאות לשחיטה ומכירה וכשלא ישחטה אותו היום יעוכב עד ז' ימים בכה"ג אם לא הודיע לו היי מקח טעות וכל כה"ג דידוע דמסתמא לאותו היום קנאו עי"ש ובשפ"ד ס"ק ט':

לט א"צ להודיעו עבאה"ט מ"ש לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות. ועשמ"ח סעי' ז' ותב"ש ס"ק כ"ב שכ' דאף דלא הוי מקח טעות בכה"ג אם לא הודיעו מ"מ כיון שנודע להקונה שנמכר האם או הבת לשחיטת יו"ט לא ישחוט את שלו בעיו"ט עד שיחקור ואם א"א להוודע יש להחמיר ולא ישחוט בעיו"ט דאין כאן כ"א ספק א' אם נשחטה אמה אתמול או היום אבל מותר לשחוט ביו"ט עצמו עי"ש ובתב"ש עוד בס"ק כ"ג:

מ הא' לחתן והב' לכלה. אפי' באלמן ואלמנה הדין כן ברכי יוסף אות ו' בשם הדמ"א. ועי' בבל"ו ס"ק י' דה"ה כשיש שתי סעודות ברית מילה ביום א' אם מכר לא' האם או הבן לא ימכור להב' הבן או האם עד שיודיע שכבר מכר לבעל ברית הא' האם או הבן דבודאי שוחטין שניהם ביום א' עי"ש:

מא צריך להודיעו. ע' במחזיק ברכה שכתב מהבכור שור לכריתות דף ט"ו דבודאי המוכר א"צ לשאול אם קונה לצורך איזה חתן או כלה דאין לחוש לזה רק בידוע אבל הקונה לצורך חתן או כלה צריך להודיע להמוכר דלצורך חתונה קונה כדי שידע שלא ימכור ולדה או אמה לצד השני לשוחטה ג"כ על החתונה זו ביום זה וכל זה בקונה באיטלז שכל הקונים פונים לשם ויש שם כמה או"ב אבל אם קונה מבעה"ב בביתו שאין זה אומנתו א"צ להודיע שקונה לצורך החתן או הכלה דמילתא דלא שכיחא הוא דצד השני יבא דוקא לאותו אדם לקנות וגם ימכור להם או"ב עי"ש:

מב הלוקח תחלה. ע' בהגהת ט"ז ס"ק ח' שכ' דמדברי הש"ס משמע אפי' בקנו מאדם א' אמרינן דכל השוחט תחלה הוי זריז ונשכר עי"ש וע' שמ"ח סעי' ט' ותב"ש ס"ק כ"ה שכ' דהיכא דקנו שניהם מאדם א' בין קנו סתמא בין לשחיטה דוקא כשבאו לב"ד לדין מי ישחוט אז אמרינן שהלוקח תחלה ישחוט ראשון וכ"ש שהוא קידם להמוכר עצמו אם נשאר בידו אם או ולד וה"ה כשהתרה בו דאז הו"ל כאלו התנה עם המוכר שיודחה מפניו אבל כל זמן שלא התרה בו ולא בא עמו לב"ד לדין א"צ לחשוש שמא ירצה זה לשחוט היום ומותר להשני וכן להמוכר עצמו לשחוט ראשון וכל הקודם ה"ז זריז ונשכר רק שצריך להודיע להראשון שהוא שחט היום כדי שלא יכשלו וכל זה בסתם אבל כשיודע שצריך להראשון לשחוט היום או בא' מד' זמנים וכדומה אסור לו להפקיע זכותו דראשון עי"ש (וע"ל ס"ק מ"ד):

מג זכות שבידו. עבאה"ט מ"ש מהט"ז בא' שנשבע שלא ימכור בהמתו וכו' ועי' בדעת תורה ס"ק י' מ"ש בענין זה:

מד שניהם שוים. עי' שמ"ח שם ותב"ש ס"ק כ"ח דה"ה אם קנו שניהם מגוי אפי' ביום א' הרשות ביד כל א' לשחוט תחלה אם נודע לו שחברו עדיין לא שחט וימתין השני ואם באו שניהם לשחוט רואים הב"ד אם לא' צריך ולא' אינו צריך יודחה הא"צ ובכה"ג אפי' קנו מישראל א' ביום א' כופין על מדת סדום ואם לשניהם צריכין אם אפשר לפשר ביניהם ע"י ממון שיעלו זה לזה שכר הרי טוב אבל אין לכוף שום א' מהם על זה ואם לא יתרצו בטוב יטילו גורל עי"ש:

מה זריז ונשכר. עבאה"ט מ"ש דאם קנו מא' וכו' דאפי' חוטא נקרא ועי' בתפארת ישראל על המשניות פרק ה' דחולין משנה ג' שכ' דאע"פ שנקרא בכה"ג גזלן שגזל זכות של לוקח הראשון מ"מ אם היה היזק ע"י שעיכבו מלשחוט א"צ לשלם לחבירו ההיזק כיון דעכ"פ לא עשה מעשה בגוף הדבר של הניזוק עי"ש ומ"ש הבאה"ט לעיין בש"ך עי' בתב"ש ס"ק כ"ו מה שהשיג ע"ד הש"ך בזה ועיין בדעת תורה ס"ק י"א:

סעיף ז

מו אלא בבהמה. משא"כ בחי' ועופות. פוסקים:

מז בבהמה טהורה. כ' בפרי תואר ס"ק י"ד דמסתבר דנוהג בכל מין היוצא מהבהמה ואפי' מין חי' או מין עוף כל שאמו בהמה טהורה יש בו דין או"ב עכ"ל ועי' שמ"ח סעיף י"ב שכ' דכוי שהיא ברי' ספק חי' ספק בהמה אסור לשחוט או"ב ואין לוקין עכ"ל ועי' בבית אברהם מ"ש בזה לענין אם הכוי זכר בא על בהמה וילדה עי"ש. ועי' דרישה לקמן ריש סי' כ"ח. (מח) בכלאים עתב"ש ס"ק ל' דכל זה מיירי דוקא במין דקות אבל מגסה לדקה א"א שתצא כלאים דקי"ל דכל שאין זמן עיבורם שוה אין יולדין זה מזה וכן טמאה מטהורה אינה מתעברת אלא שי"א דגסה מדקה נמי מתעברות זה מזה וראוי לחוש לדבריהם עי"ש ועי' בכו"פ בזה (ועי' בבית אברהם בא"ז ס"ק י"ט מזה):

סעיף ח

מט ושחט העז. ולענין הצבי והולד אם מותר לשחוט עי' בתפארת למשה שהניח בצ"ע לדינא אולם בשמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק ל"ב ול"ד החליט דמותר לשחוט הצבי והולד אפי' לכתחלה דלא גזרו חז"ל בכה"ג עי"ש:

נ ובנה. אפי' הבן דומה לצבי ממש. בית אברהם בש"ז ס"ק כ':

נא אסור לישחוט. עט"ז ס"ק י"א מ"ש דהוי פטור אבל אסור ועי' בדבריו בט"ז אהע"ז סי' ה' ס"ק ו' ועי' בפר"ח או"ח סי' תרי"ב ס"ק ז' ובשו"ת שאגת ארי' סי' ע"ד ועמ"ז להלן ריש סי' ס"ד ובס' דעת תורה כאן ס"ק י"ג ובשו"ת יכין ובועז חלק א' סי' ק"ה ובס' גנזי חיים מערכת אות פ' ס"ק י"ב:

נב היתה בת הצבי' הזאת נקבה. עי' בשו"ת מהר"י הלוי סי' נ"א מ"ש בביאור דין זה ועי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' רס"ג ועי' בס' תפארת למשה שכ' דט"ס נפל ברמב"ם ובש"ע וצ"ל היתה בת הצבי הזאת נקבה ודלא כמ"ש הצבי' בה"א דלאו אצבי' קאי רק אצבי ואבבא דריש סעיף זה צבי שבא על העז וכו' ע"ז קאמר היתה בת הצבי שנולדה מעז הזה נקבה וכו' לוקה והביא ראיה מדכתב היתה בת הצבי' וכו' ולא כ' בקיצור ילדה הצבי' הזאת נקבה אלא ודאי דלאו אצבי' קאי רק אצבי קאי ואבבא דריש הסעיף קאי והא דכתב הזא"ת לשון נקבה תיבת הזא"ת קאי על הבת ולא אצבי וקמ"ל בבבא זו דאמרינן שה אפי' מקצת שה דברישא דצבי הבא על העז לוקה אין הטעם כמ"ש הש"ך משום מקצת שה רק מכח דבנו כל דהו אפי' ר"א מודה לכך אשמעינן בבבא זו דאמרי שה אפי' מקצת שה וזה נ"ל אמת עכ"ד ועי"ש עוד בדבריו בדיבור שאח"ז ועיין בשמ"ח סעיף י"א שכ' דאם היתה הולד הזאת נקבה והולידה ושחט הנקבה הזאת עם ולדה ה"ז לוקה דאפי' אם ת"ל חוששין לזרע האב ואפי' צבי הוא מ"מ דקי"ל דאפי' מקצת שה אמרינן והכא איכא מקצת שה מצד האם עי"ש ועי' בבית אברהם שם שהוסיף דה"ה אם ילדה בן נמי דינא עי"ש:

נג ואת בנה לוקה. עבאה"ט והנה כל האחרונים האריכו בזה ועי' בס' מקור מים חיים על היו"ד ובס' לב ארי' חולין דף ע"ט מ"ש בזה ועי' שמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק ל"ב שפסק לדינא כהט"ז וש"ך דלכתחלה לא ישחוט דלמא חוששין לזרע האב אבל אם שחט אין לוקין דלמא אין חוששין עי"ש:

סעיף ט

נד אלא בשחיטה. עפת"ש מ"ש דלאכילת נכרי ג"כ אסור לשחוט ועשמ"ח סעיף י"ג דאפי' כששחט לע"ז דאסור בהנאה אפ"ה שייך איסור או"ב ולוקין עליו עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ה ולהלן סי' כ"ח סוף ס"ק ל"ח:

נה אם ניחר. כ' בתפארת ישראל על המשניות שם פרק ה' משנה ג' דר"ל דאף כששחטה לאחר שנחרה אפ"ה אין בו משום או"ב עיי"ש:

נו ניחר את הראשון כתב בשמ"ח שם דה"ה אם שחט הראשון מותר אחריו לנבל ולנחור ולעקור ולמסור לחש"ו לשחוט בינם לב"ע דבר המותר למסור להם כגון טריפה הניכרת דלא אתו למיכל מינייהו דכל כה"ג לאו שחיטה היא כלל עכ"ד ועי' במנחת יוסף בביאורים ס"ק ל"ט שכ' דלדידן לא שייך דין זה כיון שנתבאר סוף סי' כ"ג וכ"ד ועוד בכמה דוכתי דאסור לנבל בידים עי"ש:

גז לשחוט הב'. עבאה"ט ס"ק י"ב מ"ש מהש"ך ועשמ"ח סעיף י"ד שכ' דאפי' היה בהסכין פגימה קודם שחיטה רק דלא ברור לו שפגע בפגם זה קודם שחיטת רוב ב' אסור לשחוט אחריו ויש למנוע מלשחוט אפי' אחר שחיטה פסולה דהרבה דקדוקים יש היוצאים מידי נבילה דאורייתא ורובא דרובא לא בקיאים בהו דלא מפרשי שפיר בדברי הפוסקים משום דלא נ"מ דלאיסורא אסרינן הכל ע"כ לענין או"ב צריכין ליזהר בכל כה"ג כאלו הוא ודאי כשר מה"ת עי"ש:

נח חש"ו. עי' ש"ך ס"ק כ' שכ' בשם הב"ח דמותר למסור לחש"ו לשחוט או"ב בינו לב"ע והשיג עליו וע' במלואים הנדפס בגליון היו"ד שמחזיק דברי הב"ח והסיר ממנו תלונות הש"ך עי"ש:

נט וקטן. כ' בס' פרי עץ הדעת כת"י סוף סי' זה הנזכר דמותר לשחוט אחריו משום או"ב היינו שאינו יודע לאמן או שא"י ה"ש אבל ביודע לאמן ידיו וגם יודע ה"ש אף ששחט בינו לבין עצמו אסור לשחוט אחריו כיון דלדעת כמה פוסקים מותרת שחיטתן בדיעבד כששחטו בינן לב"ע ולא מיבעיא כשהקטן אומר לנו ששחט יפה פשיטא דאסור לשחוט אחריו אלא דאף מן הסתם כל שלא אמר שניבל אסור לשחוט אחריו עכ"ד (וע"ל סי' כ"ח ס"ק קכ"ז):

ס מותר לשחוט הב' אחריהם. עי' בשו"ת מנחת משה חיו"ד סי' ב':

סא מעשיהם מקולקלים. עבאה"ט מ"ש בגדול שא"י ה"ש וע' מזה בס' ראש יוסף על חולין דף ט' בד"ה זימנין דשהה מ"ש בדברי הט"ז בזה ועשמ"ח סעיף י"ד שכ' וז"ל וכן אסור לשחוט אחר גדול שא"י ה"ש דדלמא איתרמי דשחט שפיר עכ"ל ומשמע דרק לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד אין להחמיר עיי"ש ועי' בשפ"ד להלן סי' כ"ד סוף ס"ק י"ג ועי' בשו"ת חקרי לב הספרדי חלק א' מיו"ד סי' י"ז שהעלה דגם בדיעבד שייך איסור או"ב בגדול אף שאינו יודע ה"ש ומלקי נמי לקי עי"ש ועי' בשו"ת שבס' ראש אפרים סי' ב' ובס' בית אל ח"א חדר ל"ז מ"ש בענין זה:

סב ואם וכו'. עי' בס' בית אל שם חדר ל"ו שנסתפק בתיש הבא על הצבי' וילדה בת וכו' דקי"ל דהוי ספק וכו' אם שחט חש"ו האם אם לשחוט בנו אחריו עיי"ש באריכות:

סג כראוי. עי' בס' דברי שאול ויוסף דעת בהשמטות להל' שחיטה שכ' דהטור הוסיף תיבת כראוי מה שלא כ' במתני' (דבמתני' ליתא רק שאחרים רואין) להורות שאם אחרים רואין כששחטו ולא ידענו מה ראו אם ראו ששחטו כהוגן או לאו והאחרים שראו לא הגידו מה שראו מותר לשחוט אחריהם אפי' לכתחלה דדוקא כשמעידין שראו ששחטו כהוגן אז אסור לשחוט אחריהם אבל בסתמא אף שהיה באעע"ג אמרינן דבודאי קלקלו (וע"ל ס"ק ס"ו) וכ' שם עוד דין חדש בזה דאם שחטו באחרים רואין אותו וששחטו כראוי ואח"כ הלכו הם עצמם ושחטו בנו אחריהם לא לקו דהו"ל התראת ספק דאף דלהמותרה אין ספק מ"מ כיון שהיו יכולין לומר שלא שחטו כראוי מקרי התראת ספק אבל אם אחר שחט אחר שחיטת חש"ו באחרים רואין אותו אז אף אם בשעה ששחט לא העידו האחרים עדיין ששחטו כראוי מ"מ אם עכ"פ לאחר שחיטתו של זה הגידו שהחש"ו שחטו כראוי מהני ההתראה שהתרו בו קודם שחיטתו ע"פ העדת אותן האחרים שאמרו אח"כ שראו ששחטו כראוי ולא מקרי התראת ספק כיון שבשעה ששחט היו יכולין להגיד ומה שלא הגידו עדיין אינו מעכב בזה עי"ש ומה שיש נ"מ בזה אף בזמה"ז ידוע. (סד) אסור לשחוט אחריהם. עשמ"ח סעיף י"ג ותב"ש ס"ק ל"ז ול"ח שכ' דה"ה אחר שחיטת הראשון אסור ליתן להם לשחוט ולעמוד על גבם להורות להם שישחטו כהוגן דאסור להביאן לידי עבירה בידים ואפי' חש"ו ששחטו בינן לב"ע אם בדקו להם סכין תחלה ואח"כ מצאו ששחטו הרוב בלא הגרמה ועיקור אע"ג דלא ראה אם לא שהו או דרסו או החלידו יש למטע מלשחוט אחריהם עי"ש:

סה אסור לשחוט אחריהם. עבאה"ט ס"ק י"ג מ"ש דלנכרי מותר וכו' ועי' שמ"ח סעיף ט"ו ותב"ש ס"ק ל"ט ומ' שכ' דעכו"ם עע"ז ששחט אפי' לא שחט שחיטה זו לע"ז מותר לשחוט בנו אחריו דשחיטתו נבילה דאורייתא אבל נכרי שאינו עובד ע"ז יש לחוש לדעת האומר דשחיטתו אסורה רק מדרבנן ואין לשחוט אחריו בנו וע"ל סי' ב' דיני מומרים איזהו דשחיטתו נבילה דאורייתא ומ"מ יש למנוע מלשחוט אחר שום מומר דדלמא הרהר בתשובה כמ"ש בש"ע אהע"ז סי' מ"ב ס"ח ודוקא שיש קצת רגלים לדבר דהיינו שרואין שמה ששחט הוא משום דכוונתו הוא שלא רצה לאכול נבילה משום איסורא אז אסור דבכה"ג יש לחוש שמא הרהר בתשובה עכ"ד:

סו לשחוט אחריהם ואפי' מלקי נמי לקי ושחיטתו אסורה ביומו. תואר משה פרק מ' אות ד' וה"פ:

סז כן נראה לי. עי' בנחלת צבי ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת (שהבאתי בס"ק ס"ג) שכ' דמש"ה כ' הרמ"א תיבת כ"ן נרא"ה ל"י משום שהטור הוסיף בזה תיבת כראו"י וכמש"ל. אולם בדבר שכ' בנחלת צבי בשם זקינו ז"ל שאמר שתיבת כ"ן נרא"ה ל"י הוא ט"ס והנחלת צבי האריך לפרש דברי הרמ"א באופן שאין זה ט"ס רק שהרמ"א השמיענו דין חדש בזה. ובמח"כ כבר עמד הדרישה על תיבה זו כנ"ל שכ' הרמ"א ומפלפל ורוצה לתרץ כמ"ש בנ"צ וסיים דבע"כ הוא ט"ס עיי"ש ועיין במילואים שנדפס בווילנא בגליון היו"ד שמפלפל ומדחה דברי הנ"צ במה שהעמיס בכוונת הרמ"א בזה דלא נראה כן לדינא דבאמת לדינא דאף אם אירע פעם או פעמיים ששחטו לפני עע"ג שחיטה ראוי' אפ"ה לא איתרע הרוב שמעשיהם מקולקלים ומותר לשחוט אחריהם כל שלא הי' אעע"ג בשעת שחיטה זו ורק דבע"כ דכוונת הרמ"א לאשמעינן דין חדש דחש"ו ששחטו האם בעע"ג וראו ששחיטה ראוי' היא אסור ליתן להם לשחוט הבן בינם לב"ע בלא עע"ג משום מ"ע שיאמרו שנשחט או"ב שחיטה ראוי' עיי"ש אבל לפענ"ד כל דבריהם תמוהין ופשוט לפענ"ד דחלילה להמציא דין חדש שאין לו מקור בש"ס משום ייתור לשון דתיבת כנ"ל שכ' ברמ"א דהאמת יורה דרכו כמ"ש הדרישה דהוא ט"ס כי קשה מאד להעמיס דבריהם בלשון הרמ"א דהא פשוט הוא שדרכו של הרמ"א כשממציא דין חדש שמבארו בטוב בד"מ או עכ"פ ברמ"א במקומו ואינו מקמץ דבריו לטומנם ברמז ובפרט כיון שבט"ז ובשמ"ח משמע להדיא שדברי הרמ"א הן כפשוטן וגם חוץ מזה הלא ממ"נ אתה צריך לשבש הגי' ברמ"א דלדבריהם הרי מיותר תיבת טו"ר המצויין ברמ"א קודם תיבת כנ"ל דהא כל דבריהם שהעמיסו בדברי הרמ"א לא נמצא כלל בטור ואף אם תאמר שנרמז באיזה מקום בטור כן איך מצויין ע"ז כנ"ל ואף בכל מה שכ' (לעיל ס"ק ס"ג) בשם הס' דברי שאול ויוסף דעת דלכוונה מיוחדת הוסיף הטור תיבת כראו"י כדי להורות מזה דין חדש כנ"ל ג"כ לא יתכן מה"ט דא"כ למה כ' הרמ"א תיבת כנ"ל דמשמע שהוא המציא זה הדין ובאמת הוא מהטו"ר ודוחק לומר דמש"ה כ' הרמ"א תיבת טו"ר ותיבת כנ"ל להורות שהוא המציא דבר זה שהטור כ' בכוונה תיבת כראו"י להורות דין חדש הנ"ל שאין זה מדרך הרמ"א לכתוב דרך רמז כ"כ ואף די"ל שהדין דין אמת ונכון לדינא דבעינן בע"כ שיעידו ע"ז כמ"ש שם אבל תיבת כנ"ל אין לו הבנה ע"פ פשטות] ולכן בודאי נכון יותר למחוק תיבת כנ"ל כדי שיהיה יתכן יותר ע"פ הפשוט ולא נצטרך להעמיס חדשות בדברי הרמ"א מה שלא נראה כן מפשיטות דבריו וחוץ מזה הנה לו יהיבנא שיכולין להעמיס דבריהם בלשון הרמ"א מ"מ הא בודאי קשה דהו"ל להרמ"א להביא להלן סי' כ"ח סעיף י"ז שיש להחמיר לכסות שחיטת חש"ו אפי' כששחטו בלא עע"ג משום מראית עין. ועפ"ד בעל המילואים שיש בנשחט אפי' בלא עע"ג משום מראית עין. ולהרב הפת"ש בנ"צ קשה דהו"ל להרמ"א שם להגיה דאם אירע ששחטו קודם לזה איזה פעמים לפני גדול עע"ג והיה שחיטה ראיי' אז אף אם שחטו אח"כ בלא עע"ג יש לחוש לחומרא ולכסות מספק כיון דאיתרע הרוב [וגם להרב דברי שאול הנ"ל קשה דהו"ל להרמ"א לכתוב דעתו להלן מה יהי' אם אחרים עע"ג ולא העידו ששחטו יפה אם צריכין לכסות] ובע"כ כמש"ל שתיבת כנ"ל הוא ט"ס והרמ"א לא כתב דין חדש בזה והעד הנאמן ע"ז הוא לשון הגר"א בביאורו ס"ק י"ד שציין על דברי הרמ"א בזה וז"ל מתני' שם עכ"ל והוא כמ"ש שהרמ"א לא כתב דבר חדש רק לשון הטור שהביא לשון המתני'. וכאשר חפשתי בספרים הישנים ראיתי בש"ע יו"ד הנדפס עוד בחיי הט"ז ז"ל וראיתי שנשמט שם תיבת כנ"ל ולא כתוב רק תיבת טו"ר וכן מצאתי בהיו"ד הנדפס עם הש"ך שנת שנ"ד בפראג שנשמט ג"כ תיבת כנ"ל ואף כי שם נשמט גם תיבת טו"ר אמנם המעיין בדפוס ההוא יראה כי נשמט שם הרבה מראה מקומות שהוסיף הש"ך אח"כ בהרמ"א ולכן יתכן שגם תיבת הטו"ר נשמט אבל תיבת כנ"ל שהוא מלשון הרמ"א בעצמו זאת לא הו"ל להשמיט. ומזה נראה ברור שהוא טעות איזה דפוס בזמן קרוב של הדרישה שהוסיפו תיבת כנ"ל. שוב ראיתי בהפנים של הס' בית הילל הנדפס בדיהרנפורט בשנת את"ן ובהפנים שנדפס בס' בית לחם יהודא שנת תק"ז וכן בהפנים שנדפס בס' שערי דעה שלא נרשם רק תיבת טו"ר ותיבת כנ"ל חסר והוא העיקר (ועתב"ש ס"ק ל"ח):

אולם בגוף הדין שכ' הנ"צ יש לעיין כי ראיתי בס' דרך החיים שכתב ג"כ שמסתברא דחש"ו ששחטו איזה פעמים לפני גדול עע"ג וראה ששחטו יפה אסור לשחוט אחריהם אח"כ אפי' בשחיטה שלא היה גדול עע"ג עי"ש והנה אף שדין זה אין לו מקור ואדרבה משמע ממ"ש הר"ן והביאו התוספת יו"ט במשנה זו דכיון שיש לבהמה זו חזקת איסור א"א להוציאה מחזקתה עד שנדע שנשחטה כראוי בגדול עע"ג ולא זולת עי"ש והדברים עתיקים מ"מ אני איני מחליט בזה (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ס"ג) שוב ראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י שכתב דלדעתו נראה שכל דברי ההג"ה בזה אינו מהרמ"א רק שהוא מהמחבר והמגיה שהגיה הש"ע היה לפניו דברי הש"ע שנחסר ממנו אלו התיבות ואם אחר עע"ג וכו' ותיבות אלו היו כתובים בש"ע אחר או שהי' לפניו כת"י מהב"י שהיה כתוב כן ולכן ציין על גליון הש"ע שהיו חסירים התיבות הנ"ל וסיים כן צ"ל וכוונתו שכן צ"ל בש"ע ואח"ז נתחלף בדפוס בכתב רש"י צד"י לנו"ן והדפיסו כן נ"ל וסברו שהוא ר"ת כן נראה לי ואח"כ הכניסו בפנים עכ"ד:

סעיף י:

סח אינו לוקה. עמ"ז ס"ק י"ד שכ' כמה חידושי דינים בדין ב"פ לענין או"ב ואעתיק הדינים. א' ב"פ שהפריס ע"ג הקרקע ששחטו ביום שנשחטה אמו מותר לאכול הבשר אפי' בו ביום ואפי' להי"א שבסעי' ג' דלא קנסו רק באיסור דאורייתא וכן משמע מדברי השמ"ח ס"ג. ב' ב"פ שבא על בהמה דעלמא וילדה שאותו ולד אין לו תקנה כמש"ל סי"ג אסור לשחוט האם והבן מה"ת דשמא אין חוששין לזרע האב והוי שחיטה מעליא אבל מלקות ליכא דשמא חוששין לזרע האב וחצי הסי' כשחוט דמי ולא מהני שחיטה דידי' דהוי כנתנבלה. ואם שחט הבן ואח"כ האם אסור לאכול הבשר בו ביום הואיל והכניס עצמו בספק איסור תורה כמ"ש השמ"ח סעי' ג'. ג' בהמה מעליא שבא על ב"פ וילדה בת והבת ילדה בן ושחט הבת והבן הנולד לה ביום א' י"ל דלא הוי רק ספיקא דרבנן אי חוששין לזרע האב ואף דבשרם אסור באכילה לעולם מ"מ איסור דאו"ב ליכא גבי' ומותר לשוחטן ביום א'. ד' בהמה דעלמא שבא על ב"פ ושחטה ונמצא ולד בתוכה אי הפריס ע"ג קרקע לדעת הש"ך ממ"נ אין בו איסור תורה דאי חוששין לזרע האב הוי כנתנבלה דהא אין לו תקנה לדעתו ואם אין חוששין לזרע האב וצריך שחיטה מדרבנן מ"מ הכא אף דהבשר אסור מ"מ לענין או"ב לא הוי רק ספק איסור דרבנן די"ל דשמא חוששין לזרע האב אך י"ל בזה דכיון דהוי דבר שיל"מ לא אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא ה' ב"פ שבא על ב"פ דעלמא כיוצא בו ושחט האם והולד הפריס ע"ג קרקע דהולד צריך שחיטה מדרבנן יש לאסור לשחוט או"ב עכת"ד בקיצור. וע' בדבריו: עוד מזה בשפ"ד ס"ק ג' וס"ק י"ז. ועי' בכרתי שכ' בנמצא מעוברת ושחטה להאם ונמצאת טרפה ושחט בנה באותו היום נראה דאיסור גמור הוא כיון דשחיטת אמו לא מהני וד' סימנים אכשרי' רחמנא הרי זה שחיטה גמורה ומהיכי תיתי להקל והוא איסורא דאורייתא עכ"ד אמנם יעיין בשמ"ח סט"ז שכ' דבנמצא האם טריפה אפילו בלא הפריס ע"ג קרקע אסור לשוחטו באותו יום מדאורייתא ואפי' בספק בן ט' יש להחמיר ועי"ש בתב"ש ס"ק מ"א וכ"כ בהגהות רעק"א ז"ל ועיין עוד בהגהות הגרעק"א מ"ש לענין אם גם ולד הטריפה שיש לדין להתיר לשחוט הולד עי"ש ועמ"ז שם עוד מזה:

סעיף יא

סט עובד כוכבים שמכר. עשמ"ח סעיף י"ח ותב"ש ס"ק מ"ה דה"ה עכו"ם אחר שאינו בעל הבהמות שאמר כן אפי' עדיין לא נמכרו לישראל אפילו ליכא לתלות דלהשביח מקח העכו"ם חבירו אמר כן אינו נאמן דאין עדות לעכו"ם במה שאינו שלו עי"ש ועי' בשו"ת שברא"פ סי' ל"ח שהעיר בזה מכמה דוכתי ועי"ש במ"ש בזה לדינא ועי' פרמ"ג או"ח סי' תנ"ג בא"א ס"ק ט' ועי' בשו"ת שואל ומשיב קמא ת"א סי' ש"א באמצע התשובה ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט"ז מה שהשיב ע"ד בזה ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' ס"ט שהביא דעות כמה פוסקים ראשונים המחמירים בזה וכ' שהוא צ"ע להקל עי"ש באורך:

ע מסיח לפי תומו. עי' לקמן סי' קכ"ב סעי' י"א ולעיל סוף סי' ט"ו ועי' בשו"ת מוצל מאש הספרדי סי' ב' וג' ובשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' י"ט באמצע התשו' ובסי' כ"ב ובשו"ת מגדל השן סי' ג' ובשו"ת דבר משה תניינא סי' ק' ובשו"ת מהר"י הכהן תניינא חיו"ד סי' ז':

עא ויצאו מתחת ידו. עבאה"ט ועי' בשו"ת שאילת שלום תניינא סי' מ"ב שנשאל בעכו"ם שמכר בהמה לישראל והישראל שחט בה סי' א' וקודם ששחט השני בא ישראל אחר ואמר שהעכו"ם אמר בעודה בידו שמכר אמה לשחיטה היום והישראל הלך לו ואינו יודע אם העכו"ם אמר כן להשביח מקחו או לאו אם מותר להשוחט לגמור השחיטה והשיב דהדבר פשוט דמותר לגמור השחיטה משום דהוי ס"ס וכו' וסיים אלא דבאמת אין באפשרי דבין השמיעה והיישוב בזה לא ישהה כשיעור שהיי' בין סי' לסי' ובפרט לדידן דמחמרינן לאסור שהיי' במשהו עי"ש:

עב מתחת ידו. עבאה"ט מ"ש דכ"ז שלא מכרו נאמן ועשמ"ח סעיף י"ח ותב"ש ס"ק מ"ג ומ"ד שכ' דנאמן בכה"ג אפי' כשידעינן שמתכוין לאוסרה שלא לשחטה היום אפילו אם יש לתלות דלהשביח מקחו אומר כן עי"ש ועי' כו"פ שכתב בזה דמכל מקום אין כאן חיוב מלקות ונפקא מיני' לפסול עדות דנהי דעכו"ם נאמן לאסור הואיל ובידו אבל לחייב מלקות אינו נאמן עכ"ל:

עג אסור עבאה"ט ועי' שמ"ח שם שכ' בזה דאם העכו"ם מהימן בעיניו אפי' כשכבר יצאו מתחת ידו והעכו"ם כוון לאוסרה אסור וכ"כ הבל"י עי"ש ועי' בשו"ת הגאון רעק"א ז"ל סי' פ"ח וסי' ק' וק"א ועבשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' קי"ב ובס' דעת תורה ס"ק י"ז:

סעיף יב

עד ונתערבה באחרות. ע' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' י"א שכ' בעדר צאן שנתערבו בה אמות וולדות אך שקודם שנודע מהחשש דאותו ואת בנו שיש בהעדר הזה נשחטו מהם הרבה אזי גם לאחר שנודע מהחשש הזה מותר לשחוט מהעדר הזה הרבה ביום א' דאיכא ס"ס אבל אם לא נשחט עדיין מהם לא שרי לשחוט עוד דליכא ס"ס ואסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין עי"ש וע' במ"ש בזה בדעת תורה ס"ק י"ט ובס' דברי יוסף על היו"ד סי' ע' (וע' בדברינו לעיל ס"ק כ"ה):

עה כיצד תקנתו נכבשינהו דגיידי. עשמ"ח סעי' י"ט ותב"ש ס"ק מ"ו ומ"ז שכ' שיצוה לעכו"ם שיכה ויפזרם ממקום קביעתם ולא יראה ישראל שעת פזירתן ויפזרם העכו"ם כולם עד שלא ישארו קבועים כלל עכ"ד:

עו דגיידי. עפת"ש דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן כל דפריש וכו' וע' בגליון מהרש"א שכ' מהפרמ"ג בפתיחה להלכות יו"ט באו"ח שכ' מסברא דרוב דפריש הוי רובא דאיתא קמן וברובא דאיתא קמן אפשר דמועיל אף בדבר שיל"מ עי"ש. ומ"ש הפת"ש מהנו"ב בזה עי"ש בנו"ב שכ' דאין לעשות זאת ביו"ט לניידי כדי להכשירן לשחטן ביום א' משום חשש מתקן עיי"ש:

עז ממקום קביעותן. ע' בפרי חדש לקמן סי' ק"י ס"ק כ"ח שכ' דאם לאחר שנתפזרו חזרו לקביעתן אסור עי"ש והביאו בשפ"ד לקמן סי' ק"י באמצע ס"ק ל"ז וע' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על היו"ד הנקרא חכמת שלמה מ"ש בדברי הפר"ח והפרמ"ג בזה והשיב על דבריהם והעלה דכל דיצא פעם א' בהיתר ע"י מה שפירשו ובטלו מקביעתן כבר הותרו ואף אם חזרו ונתאספו לקביעתן הראשונה אין חוזרין ונאסרין והביא כמה ראיות ע"ז ומדחה ראיות הפר"ח עי"ש:

עח ויקח מהן א' א'. כצ"ל. בל"י וכ"כ בשמ"ח שם ובתב"ש ס"ק מ"ט (ובמנהז"ב בקומץ ועשרון שם ס"ק י"ד):

עט וישחוט. ע' בשו"ת חות יאיר סי' קל"ג ובלחה"פ סוף סי' זה דאם נתערב האם באחרת תחלה ואח"כ שחט בתה או להיפוך מותר לשחוט אח"כ א' מהתערובות (ר"ל אפי' בלא ניידי עי' ב"א ש"ז סוף הסי') אחרי דבשעה שנתערב לא הי' בו שום איסור וכ"ש אם שחטו תחלה א' מן התערובות שמותר אח"כ לשחוט הבת עי"ש ועי' בהגהות הגרעק"א ז"ל שמחמיר בדין זה וכ' שצריך ליטול א' מהם להשהותו עד למחר עי"ש וע' בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ע' מ"ש בענין זה היכא דנתערבו כמה עגלים ואח"כ שחט אמו של עגל א' והאריך בפלפולו והעלה להחמיר עי"ש וע' בס' דעת תורה ס"ק י"ט (פ) אסור לשחוט. ע' בהגהות יד שאול שכ' דבדיעבד אם אירע ששחט להתערובות בשוגג שרי אף לדידי' דבכה"ג לא קנסינן שוגג אטו מזיד עי"ש:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה