דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן יד
א והוציא העובר את ראשו עי' שמ"ח סוף סעי' ז' שכ' דלאו דוקא הוציא דרך לידה אלא אף אם אדם הושיט ידו למעי הבהמה וחתך ראש העובר והוציאו לחוץ הוי ג"כ בכלל ילוד עיי"ש (וע"ל בדברינו ס"ק ל"ד):
ב את ראשו. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דה"ה רוב פדחתו ועי' פרי תואר ס"ק א' שכ' דבע"כ בעינן כל פדחתו עיי"ש ועי' שמ"ח סעי' ב' וג' ותב"ש ס"ק ו' מ"ש בענין זה באורך וכ' לדינא דסגי ברוב פדחתו אך כ' דדוקא לחומרא הוא דאמרינן דברוב פדחתו הוי כילוד אבל לקולא כגון להתיר בבן ט' חי מה שיצא לחוץ דלחשוב כילוד כדלקמן סעי' ב' לזה לא הוי כילוד אפי' כשהוציא כל הפדחת וצריך להחמיר עד שיצא רוב ראשו עיי"ש וע' שפ"ד ס"ק א' מזה ועבשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' ז':
ג ראשו. עד"ק ס"ק א' מ"ש בעובדא דעובר במעי אמו כשרה שנשחטה וקודם שחיטת האם ראו בחוץ אברים מהרגלים והי' בהעלמת עין שמא הוציא גם פדחתו והחמיר לאסור דיש לחשוש שמא הוציא גם פדחתו ואף שלאח"ש ראו שהראש רחוק מהרחם אפ"ה יש לחוש שמא הפך א"ע דהוא ספק איסור דאורייתא ולא שייך לומר דכאן נמצא כאן הי' ותמיד הי' הראש ברחוק מהרחם כיון שהשחיטה הי' אחר הקישוי והוצאות כמה אברים ומ"מ מותר למכרו לנכרי עיי"ש:
ד בן ה'. עשמ"ח סעי' א' ותב"ש ס"ק ג' שכ' דכשהוא בן ח' או פחות בין חי ובין מת ה"ז נפל ואסור מדאורייתא אעפ"י שהחזיר הראש ושהה במעי אמו עד אחר שכלו לו חדשיו עיי"ש ועי' בס' דרך החיים שהרבה להשיב עליו בזה וכ' דלולא כבודו של התב"ש הי' אומר שהוא שגיאה דא"כ איך אוכלים שום בהמה בעולם דאטו מדקדקים בכל עגל הנולד לט' אם הוציא פעם א' ראשו קודם שכלו לו ט' ובע"כ דכל שנולד אח"כ לט' לא איכפת לן במה שהוציא איזה פעם הראש קודם שכלו לו חדשיו והביא לזה כמה ראיות מש"ס ופוסקים ובסוף הניח בצ"ע עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' נ"ט מ"ש בדברי השמ"ח והתב"ש בזה:
ה חי. וכל שידוע שהוא פחות מבן ט' אעפ"י ששהה ח' ימים מיום שיצא כל הגוף אין להתיר דסתמי' אינו בר קימא. שמ"ח שם. ועי' ש"ע לקמן סי' ש"ה סעי' כ"ב וכ"ג ובביאור הגר"א שם ס"ק ל"ט ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' ס':
ו אסור. עי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ב' סי' ע"ח שנשאל בדין שליא שיצתה מקצתה אם העובר ניתר בשחיטת אמו אם יש לחוש שמא יצא ראשו בתוך מקצת השליא או שמא כל שלא הי' מגולה לאויר העולם לא הוי כילוד וכ' דכל שלא יצא לאויר העולם לא הוי כילוד ואין לחוש עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק א' שהרבה להשיב ע"ד והעלה מכמה מקומות דגם בכה"ג שהוא בתוך השליא ואינו מגולה לאויר העולם הוי כילוד ואסור עיי"ש:
ז ואם הוא. כ' בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק ד' וה' דאם אינו יודע אם הי' בשעת יציאת הראש בן ט' או פחות אם חי עד יום ח' מיום שיצא כל הגוף מותר כדין שאר בהמות הנשתהים כמש"ל סי' ט"ו עיי"ש וע' במנח"י בביאורים ס"ק ח' שצ"ע אם לא נולד רק שיצא רוב פדחתו וא"י אם כלו לו חדשיו אם הני שיהוי ח' ימים עיי"ש:
ה הוא בן ט' הי. עשמ"ח סוף סעי' ג' שכ' דהאידנא ליתא להאי היתרא כיון דאין אנו יודעין אם כל"ח עיי"ש וע' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' נ"ו מה שהשיב על דבריו בזה ועיי"ש בסי' הקודם ועי' בפרי תואר לעיל סי' י"ג ס"ק י"א:
ט ניתר בשחיטת עצמו בין החזיר הראש והי' בפנים בשעת שחיטת אמו או לא לעולם מהני לו שחיטת עצמו בחוץ. שמ"ח שם:
סעיף ב
י הוציא ידו והחזירה. עי' בס' אמרי שפר (להה"צ מדאראג ז"ל) בחידושים דף ל"ז ע"ג שנסתפק בעובר שפשט ידו לחוץ והחזירו ואז לא כלו לו חדשיו עדיין ואח"כ כלו לו חדשיו ונולד כדרכו אם זה האבר אסור או לאו וסיים בצ"ע עיי"ש ועתב"ש ס"ק ז' (וע' בדברינו לעיל ס"ק ד' מ"ש מהדרך החיים). (יא) ידו. עשמ"ח סעי' ד' ותב"ש ס"ק ט' שכ' דלאו דוקא שהוציא האבר לגמרי לחוץ הדין כן אלא אף אם הוציא העובר האבר לבית הרחם דהיינו נגד הדופן עד לחוץ רק שלא יצא ממנו נגד החוץ כלל יש ג"כ לחלק בהכי דאם החזירו קודם שחיטה מותר ואם לא החזירו אסיר דלאו בבהמה הוא בשעת שחיטה עיי"ש ועי' מ"ז ס"ק ג' מ"ש בזה באורך ועי' בס' דעת תורה ס"ק ה' מ"ש בזה:
יב מה שיצא. עפת"ש מ"ש אם נמצא האם טריפה ועשמ"ח סעי' ג' ותב"ש ס"ק ח' מה שפלפל בדברי הש"ך והפר"ח בזה והעלה דאף אם נמצא האם טריפה והולד בתוכו אע"ג דהעובר בן ט' הוא וניתר בשחיטת עצמו מ"מ אבר היוצא נשאר באיסורו עיי"ש אבל בכו"פ ס"ק ז' פוסק איפכא דאף כשנמצא האם טריפה אם הולד הוא בן ט' חי אף האבר היוצא ניתר בשחיטת עצמו עיי"ש וכ"כ בתורת יקותיאל ס"ק א' שכן פשוט לדינא עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק ב' ובחידושי בת עיני ובס' לב ארי' על חולין דף ס"ט ע"א ועי' בלב"ש המצויין בפת"ש ובספרו שו"ת נאות דשא סי' כ"ד שהאריך בזה כמה דפין והעלה לדינא כמ"ש בספרו לב"ש ומ"ש הפת"ש משמו דכשגדל חלבו אסור עיי"ש שכ' דזה דוקא באבר שהנפש תלוי בו אבל באבר שאין הנפש תלוי בו יש להתיר החלב בזה כיון שיש בלא"ה כמה צדדים להקל עיי"ש באורך ועי' מזה בס' דברי יוסף סי' נ"ו:
יג שיצא מהאבר. עי' בשו"ת דברי יעקב סי' ע"ה בד"ה וכבר שנשאל בבהמה המקשה לילד ונחר העכו"ם הבהמה והוציא העובר חי וזאת לא נודע לו אם הוציא העובר איזה אבר קודם הנחירה או לאו ושוב מכר העכו"ם את הולד לישראל והי' אצלו זה יותר משנה ונסתפק השואל אם יש לו היתר בשחיטת עצמו או לאו והשיב דפשוט דמן הסתם אין להחזיק ריעותא כל דאין לנו צד ריעותא ואומדנא להסתפק כלל ובפרט כיון שחי יב"ח עיי"ש באריכות:
יד לחוץ אסור. טבאה"ט שכ' הטעם משום דהוי בכלל ובשר בשדה טריפה ועי' שפ"ד ס"ק ג' ומ"ז ס"ק ב' דאף בלא החזיר האבר אינו אסור אלא משום בשר בשדה טריפה ולא משום אבמה"ח ומותר להושיטו לב"נ דשחיטת אמו טיהרו לאבר זה מידי אבמה"ח עיי"ש ועי' בס' רביד הזהב על היו"ד בחידושיו לסי' זה ס"ק ב' שהאריך להשיג על הפרמ"ג בזה והעלה להלכה דודאי יש בו איסור אבמה"ח ולא מיבעי' בלא החזיר דלא ניתר האבר מאיסור אבמה"ח כיון שלא הי' בבהמה בשעת שחיטה אלא אף בהחזירו דהוי בבהמה בשעת שחיטה אפ"ה נשאר האבר באיסור דכל שהוציא פעם א' לחוץ ואסרו התורה מקרא דובשר בשדה טריפה שוב אינו חוזר להיתירו לעולם והו"ל אבמה"ח ואסור להושיטו לב"נ ואם נתערבה באחרות לא בטיל דהוי ברי' עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק י"ג וי"ד מ"ש בדברי הפרמ"ג והרביד הזהב בזה באורך:
טו מה שנשאר ממנו בפנים. כ' בשמ"ח סעיף ח' ותב"ש ס"ק ט"ו עובר שהוציא מיעוטו ושחט את האם דנתבאר דמה שנשאר ממנו בפנים מותר ומה שיצא לחוץ אסור אם גדל הולד הזה ובא על ב"פ והוליד הולד מותר כלו בלא שחיטה דחיות הולד מצד האב בתר רוב אביו גרירה עי"ש:
טז גם מקום החתך אסור. עבאה"ט מ"ש מהבה"י שאנו נוהגין שחותכין עד מקום כלות העצם עי' שמ"ח סעיף ד' שכ' דלא אסור רק מקום החתך דהיינו הסמוך להיוצא כל מה שעומד נגד דופן הבהמה עיי"ש ומ"ש הבאה"ט וכן בנשבר העצם במקום שאין טריפה עי' בבית הילל בסי' נ"ה שכ' ג"כ הכי ועי' בס' מנחת יעקב בק"א הנקרא סולת למנחה בלולה בשמן כלל פ"ו ס"ק ד' שקרא ערעור על מנהג זה שכ' הבה"י עיי"ש ועי' בלב"ש בדיני טריפות העצמות סי' ו' ס"ק א' מ"ש בזה (ועי' בדברינו להלן סי' נ"ג ס"ק ה'):
יז שיהא ניתר בשחיטת אמו. אבל אם נתנבלה האם בשחיטה או קרעה והוציא העובר אח"כ שוחט להעובר ומותר גם היוצא אם ידוע שכלו לו חדשיו שמ"ח סעיף ג' עיי"ש ועי' מזה בשו"ת הגאון רעק"א ז"ל תניינא סי' י' באריכות ועי' בתורת יקותיאל ס"ק א' שנסתפק בדין זה אם נולד איזה ספק בשחיטת האם כיון דקיי"ל דכל ספק בשחיטה פסול א"כ הרי י"ל דהולד הנמצא בה ניתר בשחיטת עצמו יש להתיר גם היוצא כאלו ודאי נתנבלה או דלמא כיון דאינו אלא ספק אזלינן לכאן ולכאן לחומרא ומחמרינן דגם אבר היוצא מולד לחוץ אסור כאלו לא נתנבלה ולא מהני להאבר שחיטת עצמו. והאריך בזה והניח בצ"ע לדינא עי"ש אמנם לפי מה שצידד הפרמ"ג בפתיחה להל' שחיטה שורש ד' והביא ראיות דכל ספק בשחיטה הוי כודאי נבילה לכל מילי אפילו לקולא עי"ש פשוט הוא ממילא דגם בנ"ד מותר האבר היוצא בשחיטת עצמו (ועי' בדברינו להלן סוף סי' כ"ה):
יח ילדה איתה הבהמה אח"כ. עשמ"ח שם ותב"ש ס"ק ז' שכ' דאפי' יצא האבר קודם שכלו לו חדשיו ונולד כשכלו לו חדשיו ולאחר שנולד נשחטה האם אפ"ה שחיטת עצמו מתיר עצמו וגם האבר היוצא מותר בין החזירו להאבר קודם שחיטה ובין לא החזירו כל שנולד כשכלו להולד חדשיו עיי"ש ועי' בס' אמרי שפר (להרב הצדיק מ' שמואל מדאראג ז"ל) דף ל"ז ע"ב ודף ל"ח מה שהאריך בזה וסיים בצ"ע עי"ש ועי' בס' מעשה רוקח הספרדי על הרמב"ם פרק ה' מה' מאכלות אסורות הלכה ט' שכ' דיש חילוק בענין זה דאם הוציא האבר בשעת הלידה ואח"כ באותו הזמן נולד כל הולד לא נאסר אותו האבר בשום ענין אבל אם הוציא אבר א' שלא בשעת לידה והיה האבר בחוץ עד שהגיע שעת לידה ובזמן שהוציא האבר לא היה ענין לידה כלל רק שאח"כ נתחדש זמן לידה ונולד הולד אז אסור אותו אבר בכ"מ והביא שכן מצא להרב דמשק אליעזר שכ' כן ודלא כהכנה"ג שהשיג עליו עי"ש ומשמע מדבריו דאפי' הוציא האבר כשכבר כלו חדשיו אסור האבר בכה"ג וצ"ע לדינא:
יט מתיר הכל. עבאה"ט מ"ש אבל אחר שחיטה אפי' נולד דרך בית הרחם אסור ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות י"ב ובשלחן גבוה ס"ק ט' בד"ה מעתה ובתב"ש ס"ק ח' ועי' בשפ"ד ס"ק ו' דלאו דוקא נולד דה"ה אם הוציאו חי שלא כדרך לידה לאחר שחיטת אמו ג"כ אסור דלא תימא איפכא דוקא נולד הא הוציאו חי אותו האבר שרי דז"א עי"ש:
סעיף ג
כ ואם יצא חציו. כ' בשמ"ח סעיף ה' ותב"ש ס"ק י"ב עובר שיצא חציו או חציו ברוב אבר וגדל ובא אבהמה דעלמא או אבן פקועה והוליד אין להולד תקנה בשחיטה לעולם דסימנים שמצד אביו חציים שחוטים וחציים אינם שחוטים עי"ש:
כא חציו ברוב אבר. עבאה"ט מ"ש דביצא חציו ברוב אבר שדינן מיעוט היד שבפנים בתר רוב היד שבחוץ להשלים רוב שבחוץ ועי' שמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"א שגם אותו מיעוט אבר הנשאר בפנים יש לאסור עיי"ש:
כב או שיצא רובו. עבאה"ט ס"ק ז' מ"ש מהש"ך דה"ה אם בפנים יותר מבחוץ בלי המיעוט אבר וכו' ועי' תב"ש ס"ק י"ג ושמ"ח סעיף ו' שכ' דר"ל דאפי' אם לא נחשב אותו המיעוט לא לפנים ולא לחוץ יהיה בפנים רוב מ"מ כיון דהשתא רוב העובר הוא מבחוץ אזלינן בתריה ואמרינן דכיון דבהדי האי מיעוט איכא בפנינו רוב עובר בחוץ לא שבקינן ליה עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק ט' מזה:
כג שיצא רובו. אבל אם יצא מיעוט העובר אע"פ שיצא ברוב אבר אסור ואע"ג דאם נשדי מיעוט העובר שבפנים בתר רוב אבר שבחוץ יהיה בחוץ רוב עובר מ"מ כל שלפנינו רוב עובר בפנים אזלינן בתרי' ולא הוי כילוד. שמ"ח שם:
כד רובו במיעוט אבר. ר"ל בדרך משל בחוץ יש ו' זיתים ומיעוט מהיד עולה ג' רביעות זיתים ובפנים עם רוב מהיד חמשה זיתים וחצי וא"כ אם נימא דמיעוט מהיד נשליך לפנים לרוב היד הרי יש בפנים רובו ו' זיתים ורבוע אבל השתא דזולת היד הוי רובא לא שדינן מיעוט היד לבפנים והרי מבחוץ רובו. עכ"ל הכו"פ:
סעיף ד
כה ואם חתך. עי' בתפארת ישראל על המשניות בחולין פרק ד' משנה א' שכ' דאפי' לכתחלה מותר לחתוך אבר מעובר כשיש צורך בדבר כגון הכא שעושה כדי להקל יציאתו ולהציל האם ואין בזה משום צער בעה"ח דכל שעושה לצורך אין בו משום צבעה"ח עי"ש (ועי' במקומות שציינתי להלן סי' כ"ד ס"ק נ"ט):
כו חתך כל אבר. עי' פרי תואר ס"ק ד' שכ' וז"ל ומסתברא דאם חתך אבר מעובר במעי' ואח"כ יצא רוב העובר ונאסר העובר אין זה האבר שחתך מקודם נאסר וכן אם הושיט ידו למעי הבהמה וחתך מהעובר אבר אבר אפי' חתכו כולו ואח"כ הוציא רוב הנתחים לחוץ לא אסור אלא היוצא אבל המיעוט שנשאר בפנים מותר דלא אמרינן אזלינן בתר רובא אלא דוקא בעובר השלם כיון שהוציא הרוב דינו כאלו יצא כלו אבל כל שנחתך במעי' אמרינן דכל אבר ואבר בפ"ע נידון כעובר בפ"ע עי"ש ועי' בכו"פ ס"ק ד' שהביא דבריו והשיג עליו וכ' ח"ו להתיר איסור כזה עיי"ש ועי' בס' פני הבית הספרדי (הנספח להס' יושב אוהלים ואהל יצחק) בסי' למ"ד שהאריך להשיג על הכו"פ והעלה שדברי הפר"ת שרירין וקיימין עי"ש ועי' בשמ"ח סעיף ז' ותב"ש ס"ק י"ד שכ' כדעת הכו"פ להחמיר עי"ש:
כז בפנים אסור. עבאה"ט מ"ש דהוי בעיא דלא איפשטא ועי' בס' תורת יקותיאל ס"ק ב' שהעלה דזה דוקא לענין מיעוט שנשאר בפנים הוא דהוי רק ספק טריפה אבל האברים שיצאו לחוץ הוי ודאי איסור דבזה איפשטא האיבעיא לחומרא והוי ודאי נבילה עיי"ש:
סעיף ה
כח החלב שלה אסור. כ' בהגהות הגרעק"א ז"ל דאם יצא חציו ברוב אבר אע"פ דקיי"ל להחמיר מ"מ יש להתיר החלב לשתותו מטעם ס"ס עי"ש:
כט הואיל והוא בא מכלל האברים. עי' בשו"ת ריב"ם (מהגאון מ' יוסף מפריידענטאהל ז"ל) סי' קי"א שהקשה אותו השואל דלפ"ז יהיה גם הבשר של זה העובר אסור מטעם הילוך הדם ההולך ובא מאבר לאבר ונתערב בתוך כל הגוף כידוע דהא חלב נמי דם הוא אלא שנעכר ונעשה חלב וכו' והשיב דזה ליתא חדא דממ"נ אי לבישול הא נמלחה ויצא כל הדם ולצלי מישאב שאיב ואין חשש רק אם אכלו חי וזה מילתא דלא שכיח ולא חש הגמ' והפוסקים להביאו ועוד דלענין הדם בודאי מהני אם יש ששים בכל הבהמה נגד הדם של זה האבר עכת"ד העולה מכל האריכות שלו והנה לפי תירוצו הא' נראה דאסור לאכול הבשר חי רק או צלי או מבושל אולם לפי התירוץ הב' מבואר דמותר לאכול הבשר אפי' חי והמעיין ישפוט בזה:
ל מכלל האברים. עט"ז ס"ק ו' מה שהשיג ע"ד הב"ח ועי' בשער המלך פרק י' מהלכות מקוואות כלל ו' ועי' כו"פ כאן ולקמן סי' פ"ז ס"ק ו' ועי' בס' נחל אשכול שעל האשכול סי' כ"ד מ"ש ע"ד הפלתי בזה ועי' בס' בית אל חלק ב' חדר כ"ד ובשו"ת שואל ומשיב תליתאי חלק ב' סי' ע"ח:
לא ויש בה אבר א' אסור. עבאה"ט דה"ה בבן פקועה ועי' ברביד הזהב שכ' דבן פקועה חמיר טפי דאיסור יוצא לא הוי רק מדרבנן ולא הוי אלא תערובות איסור דרבנן ובבפ"ק הוי תערובת איסור דאורייתא עי"ש:
לב אבר א' אסור. עבאה"ט מ"ש דהש"ך השיג על הב"ח ועי' במה שפלפל בזה בשו"ת גור אריה יהודא חיו"ד סי' א' באריכות:
לג כחלב טריפה שנתערב. עבאה"ט ופת"ש מ"ש בפלוגתת הט"ז והש"ך אי מהני ביטול האבר בס' ועי' בשמ"ח סעיף ט' ותב"ש ס"ק ס"ז שהסכים לדעת הט"ז ואוסר בזה דלא מהני ביטול בס' עי"ש וכ"כ בשפ"ד ס"ק י"ב לדינא עי"ש. ועי' במשנה למלך פרק א' מה' מטמאי משכב ומושב ועי' בפרי תואר שכ' דכל שנשאר בפנים יותר מחצי העובר בטל החלב ברוב עי"ש ועי' כו"פ שכ' דבהא כ"ע לא פליגי דאם האבר היוצא הוא שיכול לחתוך אותו מהבהמה ולא תהיה נטרפת בכך אז חלבה אסור אף דאיכא ס' דלא מהני ביטול כלל בכה"ג דהו"ל מבטל איסור לכתחלה כיון דיכול לחתוך האבר האסור הזה עי"ש. ועי' במה שהאריך בדין זה בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' כ"ג ובשו"ת מנחת משה חיו"ד סי' א' ועי' בשו"ת עונג יו"ט סי' ס"ב:
לד שנתערב. עפת"ש מ"ש מהנוב"י בדברי המרדכי ועי' ביד אפרים ובהגהת יד שאול מ"ש בדברי הנו"ב בזה ועי' בשו"ת בית אפרים חלק או"ח סי' נ"ו באמצע התשו' ובבית מאיר על אהע"ז סי' קס"ט סעיף י' ובמהרי"ט אלגאזי פרק ג' דבכורות אות ל' ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה חלק ב' סי' ס"ת וברביעאה חלק ג' סי' מ"ד ובס' מנחת חינוך מצוה ג' ס"ק א' ובשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' שפ"א ובשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' ק"ט ובשו"ת השיב משה סי' ל"ח ובס' דעת תורה מס"ק ח' עד ס"ק י"ג ובשו"ת רמ"ץ שם באריכות:
סעיף ו
לה המושיט ידו למעי הבהמה עפת"ש ס"ק ד' ועי' במחזיק ברכה שכ' ג"כ דהבהמה מותרת ולא חיישינן שמא ע"י שהכניס ידו בסכין לחתוך נקב א' מאברים הפנימיים עיי"ש אבל בס' תפארת ישראל על משניות בחולין פרק ד' משנה א' הפליא להקשות בזה דאיך אפשר שיושיט ידו למעי בהמה ויחתוך מטחול וכליות ולא יטריף הבהמה דהרי הטחול וכליות הם תוך חלל הגוף מחוץ לפנימיות המעיים וא"א לבא לשם בידו או בסכין אם לא שינקוב הטבחיא ויכניס ידו דרך שם וממילא טריפה משום נקיבת המעיים כדלקמן סי' מ"ו וכ' דבע"כ כוונת הש"ע בזה שהושיט ידו לרחם וניקבו וחתך דרך שם מהטחול והכליות ומזה משמע דניקב האם כשירה ודלא כהאוסרין עי"ש ועי' בשלחן גבוה סוף ס"ק י"א שעמד ג"כ זה וכ' ודע דמושיט ידו דקאמר היינו דרך הדופן וכו' עיי"ש ועי' בס' חידושי הרז"ה (מהגאון ר' זאב אלעסקר מבראד ז"ל) בחידושיו ליו"ד מ"ש בזה וסיים בצ"ע ועי' בשו"ת מהר"י הכהן קמא חיו"ד סי' ט' ובתניינא חיו"ד סי' י"ג מ"ש בביאור ענין זה:
לו מן הטחול. עי' בס' מקור מים חיים על היו"ד סי' מ"ג שהעלה דאם נמצאו ב' טחולים בבהמה וניכר איזה היא בתולדה ואיזה היא היתרת וחתך מן היתרת מהני השחיטה גם לזה היתרת ואין בה משום אבמה"ח והביא ראיות לזה וסיים וז"ל והוא ברור ונכון בעז"ה לדינא וחידוש הוא בדין חדש כזה שלא העירו בזה האחרונים ז"ל וצ"ע לדינא עכ"ל:
לז ומן הכליות. עי' מחזיק ברכה לקמן סי' מ"ד ס"ק ח' מ"ש בענין זה באורך:
לח וכיוצא בהן. עבאה"ט וכ' במחזיק ברכה דה"ה אם חתך מן הכבד ונשתיירו הב' זיתים במקום מרה ובמקום חיותא או ג' למ"ד משום ספק חיותא כמבואר בסי' מ"א עיי"ש: (לט) ואם שחט עובר במעי אמו. עי' בשו"ת בית שמואל אחרון חיו"ד סי' נ"ב באמצע התשובה מ"ש בדין זה ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' כ"ד ובשו"ת שואל ומשיב קמא חלק א' סי' רפ"ד:
מ שחט עובר. עבאה"ט שכ' דאסור לשחוט אמו בו ביום ועי' שמ"ח סוף הסי' שכ' דה"ה אם שחט חי' במעי אמו ויצא דם חייב לכסות את דמו מספק דלמא הוי שחיטה עיי"ש:
מא במעי אמו. עי' בחידושי הגרעק"א ז"ל שהניח להרמ"א בצ"ע דלמה הוצרך לכתוב כאן דין זה דאסור משום דלא מקרי שחיטה כיון שכבר כ' הרמ"א לעיל סי' י"ג סעיף ג' דעכשיו אין אנו בקיאים אם כלו לו חדשיו וא"כ ממילא דא"א להתיר שחיטת הולד במעי אמו בלי היתר שחיטת האם דדלמא לא כלו לו חדשיו ואין לו שחיטת עצמו ואולי י"ל דכוונת הרמ"א דלא הוי שחיטה כלל אפי' להקל דמותר לשחוט אח"כ האב או האם משום דהוי ס"ס שמא לא כלו לו חדשיו ואת"ל כלו לו חדשיו שמא לא מהני שחיטה במעי אמו והניח בצ"ע עיי"ש:
מב לא מקרי שחיטה. עבאה"ט מה שסיים בצ"ע דע"כ הוי חלדה והנה זקיני הלבוש כ' הטעם דאסור בזה הוא משום חלדה אבל הש"ך השיג עליו וכ' דעיקר הטעם הוא משום דאין שחיטה במעי אמו ועשפ"ד ס"ק י"ד שכ' דהנ"מ בין טעם הלבוש להש"ך דאם יצא הולד לאויר דרך מרגלותיו וראשו בפנים ורוב עובר יצא דהוי כילוד כולו דלהש"ך מהני כאן השחיטה כיון דבשעת שחיטה הוי כילוד משא"כ להלבוש גם בכה"ג אסור משום חלדה כיון דהראש הוא בפנים עיי"ש ועי' בבית אברהם בא"ז ס"ק י"ג מ"ש בזה ועי' בהגהות הגרעק"א שנסתפק אם מתה האם והולד נשחט במעי אמו אם מהני השחיטה בזה לומר דהוי כילוד ודלת הוא דנעיל בפניו דכיון דמתה האם לא הוי כחלק מהאם וכמ"ש הרמב"ן המובא באו"ח סי' של"ט או דלמא דעכ"פ אסור משום חלדה ואינו מחליט בזה לדינא עיי"ש: