דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן יג
סעיף א':
א בהמה חי' ועוף טעונין שחיטה. והלכות שחיטה בכולן אחת הן. רמב"ם ריש פ"א מה"ש. ועי' בכנה"ג בהגהת הטור אות א' מה שפלפל בביאור דברי הרמב"ם בזה:
ב טעונין שחיטה. מדאורייתא. שמ"ח סעי' א'. ועי' בב"ח ריש סי' א' ופרמ"ג בפתיחה להל' שחיטה שורש א' באורך מזה. ועי' בכנה"ג כאן בהגהות ב"י אות ב' ובדברינו לעיל ריש סי' א' ובמקומות שציינתי שם לענין אי יש שחיטה לעוף מה"ת. (ג) וחגבים. עי' בתשו' הרשב"א סי' שס"ד ועי' בס' מעשה רוקח הספרדי על הרמב"ם פרק א' מהל' שחיטה הלכה ג' ובכנה"ג בהגהות ב"י אות ד':
ד אין טעונין שחיטה. אפי' מדרבנן. שמ"ח שם:
ה ומותר לאוכלם מתים. בין אם הרגן ובין אם מתו מאליהם. שמ"ח שם. ועי' בימין משה שכ' בשם המהרשד"ם דיש אוסרין הדגים אם מתו בתוך המים עיי"ש ועי' בבית אברהם ריש סי' זה שכ' הטעם כיון דכתיב יאסף דצריך אסיפה בעודם חיים דוקא עיי"ש ונעלם ממנו שכבר קדמו בזה רבינו הכ"מ פ"א מה"ש הלכה ג' בסברא זו וכ' דא"א לומר כן דבעי אסיפה בעודן חיים עיי"ש והביאו בכנה"ג בהגהות ב"י אות ו' ועיי"ש עוד באות ח': (ו) לחתוך מהם אבר. וא"צ להמתין עד שימות הדג או החגב שנוטל ממנו האבר כמש"ל סי' כ"ז שצריך להמתין בבהמה שחוטה לחתוך ממנה אבר עד שתמות דהני אין בהם חיות כ"כ כמו דבר הצריך שחיטה. שמ"ח סוף סעי' א' ותב"ש ס"ק ה':
ז ולאכלו. עשמ"ח שם ותב"ש ס"ק א' ובמנחת אהרן ס"ק ב' שכ' דמ"מ אסור לאכלו עד שרוחצו יפה יפה שלא יהא מאוס משא"כ כשלא רחצו שיש בו משום שיקוץ עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' נ"ב ונ"ג מזה: (ח) אבל אסור לאכלן חיים. וכן אין להעביר על פיו חגב חי או דג חי משום מראית עין. פר"ח לקמן סי' פ"ה ס"ק ד' ושמ"ח כאן סעי' א' ותב"ש ס"ק ג'. ועמ"ז ס"ק א' שכ' דזה תלוי אי איסור דבל תשקצו הוא מה"ת או לאו. דיש בזה ב' דעות לקמן סי' קט"ז אם הוא מה"ת או מדרבנן ועי' שמ"ח ותב"ש ס"ק ב' שלא הכריע בזה לדינא וע' דלהמ"ד דאינו מה"ת אין לגזור בזה עיי"ש ועי' במעדני יו"ט חולין פרק אלו טריפות ס"ק תפ"ב ובדברי חמודות ברכות פרק מי שמתו ס"ק פ"ד ובס' זהר הרקיע להרשב"ץ לאוין קצ"ד ובפרמ"ג או"ח סי' רס"ו באשל אברהם ס"ק י"ג ועי' בס' מנחת אהרן מ"ש בזה וכתב דבצינעא בודאי מותר להעביר על פיו עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' נ"ב ובס' דעת תורה ס"ק א' מ"ש בענין זה לדינא:
סעיף ב':
ט הבהמה. וחי' בכלל בהמה בזה דלכל הדברים דיניהם שוה בזה. שפ"ד ס"ק ב' ועי' בערוגות הבושם אות ד' מ"ש בזה באורך:
י ומצא בה עובר. עי' רמב"ם פרק ד' מהל' מאכלות אסורות הלכה ד' דנפל שהפילה בהמה בחיי' שלא כלו לו חדשיו אסור משום נבלה עיי"ש ועי' בערוגות הבושם אות ב' מה שהאריך בזה וכ' דאסור ג"כ משום אבר מן החי עיי"ש באריכות:
יא בה עובר. ואפי' נולד אחר שחיטת אמו ה"ז מותר ואין טעון שחיטה שמ"ח סעי' ב':
יב עובר בן ח'. עפת"ש מ"ש דבדקה הוי זמן עיבור ולידה לה' חדשים ועי' בס' ערוגות הבושם אות ד' בד"ה ולענין שכ' דבחי' לא נתברר כמה הוי ימי עיבורה ומה נקרא כלו לו חדשיו והאריך וסיים דמ"מ נראה דחי' גדולה שוה לבהמה גדולה ויולדת לתשעה וחי' קטנה יולדת לחמשה כבהמה דקה והביא שם מתוס' בכורות דף כ"א בד"ה תנא דחי' טהורה שוה לבהמה טמאה דאינה יולדת למקוטעין עיי"ש:
יג או בן ט' מת. עפת"ש מ"ש דמת לאחר שיצא לאויר העולם אסור אע"ג דלא הפריס ע"ג הקרקע ועי' במנחת הזבח בעשרון כלל ו' ס"ק ז' שהאריך להוכיח דבלא הפריס ע"ג הקרקע יש להתיר אף אם מת אח"כ והניח בצ"ע עיי"ש וע' בס' מנח"י בקו"א סוף אות ח' מה שהשיב ע"ד המנהז"ב כי במח"כ לא ראה גוף תשו' הרדב"ז בזה עיי"ש ונלפענ"ד דהא ודאי דלענין גוף הדין בודאי דחלילה להקל נגד הרדב"ז שהחמיר דאף כשלא הפריס ע"ג הקרקע יש לאסור כשמת אח"כ כיון שיצא כן מפי קדוש הרדב"ז שהוא עמוד ההוראה מ"מ בהא נלפענ"ד שיש להקל עכ"פ לענין אם שחטו אותו תיכף לאחר שיצא לאויר העולם ולא פירכס כלל דיש להתיר ואף שכ' התב"ש לקמן סי' ט"ו ס"ק ט' ושמ"ח שם סעי' ג' דעגל ששחטו ביום שיצא לאויר העולם וידוע שכלו לו חדשיו ולא הפריס ע"ג קרקע יש להחמיר להצריכו פירכוס כדין מסוכנת וסברתו דכל שאינו הולך ועומד יש להחמיר ולתלות הריעותא בחולי ואמרינן דהיא מסוכנת ובעי פירכוס עיי"ש מ"מ בנ"ד שלא נולדה רק שנמצא בבהמה לאח"ש יש להקל דיש לתלות בצד הקל שהביא שם התב"ש לתלות הריעותא בתשות וחולשת כחו שעדיין רך הוא ואינו בכלל חול להצריכה פירכוס כן נראה לפענ"ד להכריע דעכ"פ לענין זה כדאי לסמוך על המקילין אפי' במת לאחר שיצא לאויר העולם כל שלא הפריס ע"ג הקרקע כנ"ל: (יד) מותר באכילה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך אבל דמו אסור עי' בשו"ת הר"מ שיק חיו"ד סי' פ"ט ובס' דעת תורה ס"ק ב' מ"ש בענין זה באורך וע' מנהז"ב כלל ו' קומץ סעיף ג' ועשרון סוף ס"ק ד' שכ' דפשוט הוא דכיון דדמו אסור צריך לחתוך הסימנים שלו תיכף אחר שהוציאו מבטן אמו בעודו חם בכדי להוציא כל דמו היטב דאל"כ יתקרר הדם בתוכו ושוב לא יצא דמו כדאמרינן בורידין לקמן סי' כ"ב ויכול לחותכן בסכין פגום או קרדום עי"ש וכ"כ במנחת יוסף סעיף ה':
טו ואינו טעון שחיטה. עבאה"ט מ"ש דאין בו משום אבר מן החי ועשמ"ח סעיף ב' ותב"ש ס"ק ז' וח' שכ' דאף דהא ודאי דלא שייך בו איסור אבר מן החי מ"מ אסור לאכלו חי משום בל תשקצו ואם ניטל ממנו אבר מן החי צרין להמתין עד שתמות הבהמה והעובר ואז יכול לאכלו לאחר שרחצו היטב עי"ש ועי' שפ"ד ס"ק ג' שנסתפק אם יכול להושיט אבמה"ח של בן פקועה לבן נח אם אמרינן דדמי לחותך בשר ממפרכסת דשרי להושיט לב"נ משום דליכא מידי וכו' או דילמא שאני התם דשה מעליא הוא דרהיט ואזיל וכו' והניח בצ"ע עי"ש:
טז בן ט' חי. עי' מנחת יוסף סעיף ג' שכ' דה"ה גם בבן ח' דינו כבן ט' חי להחמיר לענין זה שצריך שחיטה בהפריס ע"ג הקרקע רק שלא יברך על שחיטתו עי"ש אולם במח"כ לא ידע ונעלם ממנו שכבר עמדו בזה גדולי המחברים דבס' מזמור לדוד (להג' מהר"ד פארדו ז"ל) נסתפק בזה ומכריע לדינא בסוף דבריו להקל דא"צ שחיטה עי"ש ועי' בס' כנפי יונה שעומד ג"כ בזה והעלה שא"צ להחמיר בבן ח' חי להצריך שחיטה אף שהפריס ע"ג הקרקע וכ' שכן משמע מדברי הפוסקים עי"ש באורך ועי' בס' דעת תורה ס"ק ז': במוסגר מ"ש בזה בשם העיטור עי"ש:
יז הפריס ע"ג קרקע. עי' בשו"ת הרדב"ז חלק ב' סי' תחכ"ט ועי' כו"פ שכ' שיש להחמיר אף בעמידה גרידא דכל שעמד על רגליו אע"פ שלא הלך הו"ל בכלל הפריס עג"ק וטעון שחיטה עי"ש אכן בתב"ש ס"ק ו' ושמ"ח סעיף ב' וג' כ' לדינא דכל שלא הלך קצת ע"ג הקרקע אע"פ שעומד ע"ג הקרקע א"צ שחיטה עד שהלך קצת ע"ג הקרקע או ע"ג דבר אחר אז טעון שחיטה עי"ש והנה בשיורי ברכה העתיק בפשיטות דברי הכו"פ הנזכר עי"ש אבל העיקר לדינא כדברי השמ"ח כיון שכן הוא דעת רוב הפוסקים:
יח ע"ג קרקע. עי' שמ"ח ותב"ש שם שכ' דקרקע לאו דוקא דה"ה אם עמד ע"ג דבר אחר עי"ש ועי' בס' דעת תורה סוף ס"ק ג' שהניח זה בצ"ע עי"ש:
יט טעון שחיטה. עפת"ש מ"ש שאין לברך ועי' בפרי תואר לקמן ריש סי' י"ט ובהגהות הגרעק"א שכ' ג"כ דאין לברך עי"ש אך בכו"פ כ' דצריך לברך עי"ש והביאו בברכי יוסף אות ה' עי"ש ומשמע דס"ל כוותי' וכ"כ במ"ז ריש סי' י"ט בפשיטות שיברך עי"ש ועשמ"ח שם ותב"ש ס"ק ט' שכ' ג"כ שצריך לברך כמו על כל מצות דרבנן רק שכ' דמ"מ היכא דאפשר לו לברך על דבר אחר הצריך שחיטה יזהר לברך על האחר תחלה ויפטור גם את זה עי"ש ועי' שפ"ד ס"ק ד' ועי' בעיקרי הד"ט חיו"ד סי' א' אות ל"א ובדעת תורה ס"ק ה'. ועי' בפרמ"ג או"ח סי' תצ"ח בא"א ס"ק כ"ה שכ' דלענין כסוי הדם בבן פקועה חיה כיוצא בזה כיון דאף בשחיטה יש דעות שלא יברך ע"כ לענין הכיסוי עכ"פ יש לסמוך עליהם ודאי לכסות בלא ברכה עי"ש:
כ שחיטה. עי' באה"ט מ"ש לענין בדיעבד אם לא שחטה ועי' בדגול מרבבה מ"ש בזה ועי' בשו"ת הרדב"ז חלק ה' סי' רכ"ד (ובדפוס החדש היא סי' אלף קפ"ח) ובשו"ת שברא"פ סי' ג' באמצע התשו' ועי' בימין משה שהביא בשם המהרשד"ם דבשהה או החליד או שחט בסכין פגומה אין אוסרין בדיעבד עי"ש אמנם בכו"פ ובפרי תואר כ' דהשחיטה מעכב בדיעבד ואם שהה או דרס אפי' בדיעבד אסור עי"ש ועי' בהגהות הגרעק"א לקמן סעיף ג' שנסתפק בשנמצא הסכין פגום ויש ספק שמא בעור נפגמה אם נקיל בזה עכ"פ בספק בכה"ג והניח בצ"ע עי"ש ועי' בשמ"ח סעיף ג' ותב"ש ס"ק י"א שכ' דאם מת בלא שחיטה א"נ לא שחטה כראוי כגון בסכין פגום או ששהה ודרס וכדומה אסור אפי' בדיעבד דכיון דתקנו רבנן שחיטה שחיטה מעליא בעינן ומ"מ בדיעבד אין להחמיר בזה בספיקות שבשחיטה כגון ספק בעור נפגמה וכו' וכדומה וכן שאר חומרות שאינו מעיקר הדין א"צ להחמיר בזה אבל הדברים שהם מעיקר הדין שייך גם בזה עי"ש ועמ"ז ס"ק ד' מ"ש בזה באורך ועי' בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' סי' שי"ג ועי' בשו"ת עמק הלכה (להה"ג מזיטיל) חי"ד סי' ד' מה שהאריך בדין זה עי"ש:
כא שאר טריפות. עבאה"ט ועי' בערך השלחן שכ' מהכנה"ג והרדב"ז דנכון להחמיר עי"ש וע' בשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' נ"ז וע' בד"ק ס"ק א' שכ' דהא ודאי דאף להאוסרין שאר טריפות בזה מ"מ מודים דא"צ בדיקת הריאה בב"פ ולדינא כתב דמנהגינו הוא כהכרעת המתירין ולא חיישינן לדעת המחמירים בזה כלל עי"ש וכ"כ בשמ"ח שם עיי"ש ועי' בישועות יעקב בפה"א ס"ק א' ובפה"ק ס"ק ג' שכ' דאם לאחר שנשחטה האם נולד הטריפות בהבן פקועה מותר אבל אם נולד הטריפות בהולד קודם שנשחטה האם אסור דהא אם נטרפה האם עצמה לא מהני שחיטה שוב להולד וא"כ לא עדיפא היא מאמה אכן אם נולד ספק טריפות בהולד אף קודם שחיטת האם יש להכשיר עי"ש אבל בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק י' כתב לדינא דאין חילוק בזה בין נוצר טריפה ובין נטרף אחר לידתה בכ"מ אין שאר טריפות אוסר בב"פ עי"ש והנה במ"ז ס"ק ד' וה' כ' דרך הכרעה דמ"מ בטריפות ניכר ומפורסם כגון חסר רגל או יתיר יש לאסור עי"ש אמנם בשנות חיים ס"ק י"א הוכיח מדברי הפוסקים דאין נ"מ בזה [וכן משמע מדברי השמ"ח שהבאתי בס"ק זה בסמוך דאי ס"ל דבטריפות ניכר אסור ת"ל דבל"ז אסור דטריפות ניכר הוא ומה נ"מ אי מהני לה שחיטה או לאו] ועי' בגה"ק אות א' ובערוגות הבושם שהאריך ג"כ להשיג על הפרמ"ג בזה והוכיחו בראיות דאף בטריפות מפורסם וניכר מיתר עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק ז' מה שהאריך בזה וסיים בצ"ע לדינא עי"ש:
ומ"ש הבאה"ט דטריפות שהוא מחמת השחיטה אוסר עי' שמ"ח שם שכ' דכן אם נעשה בה מעשה נבילה כהנהו דחשבינן בחולין דף כ"א עשאה גיסטרא או ניטל הירך וחלל שלה דתו לא מהני לה שחיטה ואף אם שחטה הוי כאלו שחטה לאחר שמתה ואסור עי"ש ועי' כו"פ וישועות יעקב ומ"ז ס"ק ד' שכ' דבניקב הוושט או נפסק הגרגרת אין לאסור ומ"מ שלא בשעת הדחק מצדד במ"ז שם להחמיר עי"ש ועשפ"ד ס"ק ה' שכ' דכל זה הוא דוקא בניקב במקום שחיטה אבל שלא במקום שחיטה בודאי אין סברא לאסור כיון דאין בו רק איסור טריפה ולא איסור נבלה ואיסור טריפה אינו פוסל בכה"ג עי"ש ועי' בחידושי מהרא"ל צינץ ס"ק ד' שכ' שיש לחלק דבפסוקות הגרגרת אין להתיר דהוי כלא נשחטה כלל אבל בנקיבת הוושט יש להתיר עי"ש באורך:
ועיין ברא"פ לקמן סי' ל"ו ס"ק קע"ח שכ' בשם חכמי הטבע שסתם ריאה צפה ע"פ המים וריאה של ב"פ שוקעת וע"ז סומכים בערכאות כשהזונות הורגות ילדיהן לבדוק את הילד אם נולד חי או שהפילתו עי"ש ועי' בס' דעת תורה בסוף ס"ק הנ"ל שהעתיק דבריו בזה כי י"ל דהוי נ"מ בנ"ד אם נתערב ריאה של ב"פ כה"ג עם ריאה של עגל כשר דהגם שאין לסמוך על סי' זה בשל תורה מ"מ במילתא דרבנן כה"ג אולי יש לסמוך ע"ז וסיים בצ"ע עי"ש:
כב אינו טעון שחיטה. עפת"ש מ"ש מהפרשת דרכים דעכ"פ נחירה בעי ועי' בצל"ח פסחים דף כ"ה ע"א שכ' ג"כ בפשיטות דב"פ נהי דשחיטה א"צ אבל עכ"פ אסור לאוכלו חי משום לא תאכלו על הדם עי"ש ועי' בס' דעת תורה מ"ש בזה והביא כמה ראיות מהפוסקים דאפי' נחירה א"צ עי"ש:
כג ואם פרסותיו קלוטות. עי' בס' שנות חיים ס"ק י"ב שכ' דלדעתו נראה דאפי' נחתכו הרגלים אח"כ מ"מ כיון שכבר יצא עליו קול תמוה דמידכרי לא בעי שחיטה ע"ש:
כד פרסותיו קלוטות. וא"צ שיהא כל רגליו בפרסות קלוטות ואפי' ברגל א' סגי. שמ"ח סעיף ד' ותב"ש ס"ק י"ד:
כה דבר תמוה. עפת"ש מ"ש מהגהות אשרי דחופה הוי תמוה ועי' בב"ח שהביא ג"כ בשם הר"ש גאון דאם הוי ביום החופה ונשואין נחשב כמילתא דתמוה ולא בעינן פרסותיו קלוטות עי"ש ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על היו"ד הנקרא חכמת שלמה שכ' שהוא תמוה על האחרונים שלא הביאו דברי הב"ח בזה דהא יש נ"מ גם לדידן דבעינן ב' תמיהות דעכ"פ אם היו פרסותיו קלוטות וגם היה ביום החופה דנחשב ג"כ תרי תמיהי וכ' דאפשר י"ל דדוקא בזמניהם שהיו שוחטין ביום החופה עצמה כמש"ל סי' ט"ז לענין או"ב ע"כ הי' נחשב אז יום החופה מילתא דתמוה אבל בזמה"ז דאין דרך לשחוט ביום החופה רק יום או יומים קודם החופה לא נחשב חופה למלתא דתמוה ולכך אף אם אחד רוצה לנוחרו ביום החופה אין להתיר בזמה"ז משום דאתו למיחלף לנוחרו קודם יום החופה דדוקא בנשואין אטו דעלמא לא מיחלף אבל בנשואין גופייהו בין יום החופה ליום הקודם מחליף ולכך השמיטו האחרונים עי"ש:
כו מגמגמין בדבר. עבאה"ט ועי' בס' דעת תורה ס"ק י' מ"ש בזה ועשמ"ח ותב"ש ס"ק י"ב וי"ג שכ' דאף שבש"ע לא הכריע מ"מ נ"ל להכריע דבדיעבד יש לסמוך אמתירין תמוה חדא היינו בין אותה תמוה כגון קלוט ואמה היתה ג"כ קלוטה ובין תמוה אחרת ואם יש בבן פקועה גופי' ב' תמוהות שונות כגון שסוע וקלוט מקרי תרי תמיהי אבל כשיש א' בב"פ וא' באביו לא מקרי תרי תמיהי דאין הכל יודעים שזה אביו הוא וכ' דאף דהא ודאי דא"צ שיהא כל רגליו בפרסות קלוטות ואפי' באחת סגי ומ"מ אפי' כולם קלוטות נחשב רק לתמי' אחת עכ"ד ועמ"ו ס"ק ו' מה שפלפל בענין זה ומ"ש ע"ד התב"ש בזה וסיים בצ"ע עי"ש באריכות ועי' בדבריו בשפ"ד ס"ק ז' וס"ק י"ד עוד מזה:
סעיף ג:
כז אם לא שחט האם. דוקא כשלא שחטה כלל אבל אם שחט בה סי' א' וקרעה והוציא הולד אין תקנה להולד בשחיטה (כמש"ל ס"ק מ"א מהפרמ"ג) (כח) טעין שחיטה. עשפ"ד ס"ק ח' שכ' דנהי דבפ"ק הבא מטריפה אינו ניתר בשחיטת אמו לאכילה מ"מ אם מת טהורה היא מלטמא ונ"מ אף בזמה"ז לחשוד או לאיסורין מבטלין זא"ז או אם היה מומר לאכול מזה א"צ בדיקת סכין דאינו חשוד אנבילה ואף לשיטת הרמב"ם בסי' ב' דס"ל דאף בטריפה צריך בדיקת הסכין מ"מ נ"מ אף לדידיה אם נעשה מומר בזה בפעם א' עי"ש: (כט) וניתר בה. ומ"מ יש בזה גם צד חומרא דאם מתה מטמא במשא כנבילה שפ"ד שם (וע' בס"ק שלפ"ז):
ל ועכשיו. עי' בשו"ת דברי יעקב סי' ע"ה באמצע התשו' בעובדא שהיתה הבהמה מקשה לילד ונחרה העכו"ם ונמצא בה עובר חי ורצה השואל לומר דבכה"ג לכ"ע יש להעובר היתר בשחיטת עצמו דמסתמא כלו לו חדשיו אחר שהיתה אמו מקשה לילד ובפרט כיון ששהה זמן רב יותר משנה והוא השיב דז"א דאין זה סמיכה אדרבה מיגרע גרע דהא רוב היולדות ולד מעליא שכלו לו חדשיו אינן מקשין בלידתן כ"כ עד שלא תהיה אפשר להוליד ובהמה זו שקשתה כ"כ בלידתה י"ל דמורה דאכתי לא כלו לו חדשיו להולד ודין גרמה לה קושייתה עי"ש אבל לא ראה בשו"ת נאות דשא סי' כ"ד שכ' דהיכא דהבהמה היתה מקשה לילד והוציא העובר את ידו ואח"כ שהה הולד ז' ימים דבכה"ג לכ"ע יש להקל דכיון שכבר נעקר לצאת גם התב"ש דס"ל דלא מהני שהה ז' ימים (ע"ל ס"ק ל"ד) מ"מ בכה"ג גם הוא מודה שיש להקל עי"ש: (לא) אם האם טריפה. עי' שפ"ד ס"ק י"א שכ' דאם היה האם ספק טריפה כגון בנמצא קוץ בחלל הגוף אם שחט אח"כ הולד מותר אפי' בלא שהה ח' ימים משום דהוי ס"ס שמא אין האם טריפה ואת"ל שהיא טריפה שמא כלו לו חדשיו ואפילו לכתחלה שוחטין אותו בתוך ח' ימים עי"ש:
לב האם טריפה. עי' בשו"ת מבעל טיב גיטין חיו"ד סי' ו' שנשאל בבהמה שנולד בה ספק טריפות לאחר שחיטה בענין דתלינן לקולא ומכשירין הבהמה מטעם נשחטה הותרה אם יש להתיר הבן פקועה הנמצא בתוכה והשואל רצה לאסור הולד משום דדוקא לענין הבהמה אזלינן לקולא דיש לה חזקת היתר אבל לא] לענין הב"פ כיון דיש להעובר חזקת אבר מה"ח וע"ש במה שהשיב ע"ז באורך:
לג שמא אינו בן ט'. עי' בפרי תואר ס"ק י"א שכ' דאם הוא ידוע שלא היה לנקבה זכר כל משך ט' חדשים שרי גם האידנא בשחיטת עצמו אף בלא שהה ח' ימים עי"ש אך בתב"ש ס"ק ט"ו ושמ"ח סעי' ה' העלה דאפי' ידוע שכלו לו חדשיו לא מהני' לי' שחיטת עצמו עי"ש ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' נ"ה מ"ש בזה באורך וכ' שדברי התב"ש צ"ע דלמה ניחוש בידוע שכלו לו חדשיו דהיינו באותן הפרות שהם עומדות כל ימות החורף ה' או ו' חדשים ברפת על מספוא ואי אפשר שיבא עלי' זכר ואח"כ בג' או בד' חדשים אחר החורף יש לה ולד דבודאי הוא בן ט' וכלו לו חדשיו מה"ת נימא שטעה בדבר שידוע לנו בבירור והאריך בפלפול בזה עי"ש:
לד אינו בן ט'. עבאה"ט ופת"ש מ"ש בפלוגתת האחרונים אם מהני כשממתין עד לאחר ח' יום ועי' כו"פ שפסק ג"כ דלא מהני בזה אף כששהה ח' יום עי"ש וכן נראה מדברי הערך השלחן עי"ש ועי' בהגהות הגרעק"א ז"ל שהאריך בראיות לדחות דברי התב"ש וכ' לדינא דהעיקר כהש"ך דמהני ח' יום עי"ש ועי' בפרי תואר שכ' ביותר מזה דאף אם אמרו שיודע שהוא רק בן ח' מ"מ כששהה ח' ימים ללידתו שרי דאמרינן דודאי טעו בחושבנא עי"ש באורך (ויש לעורר גם בזה כדברי הדברי יוסף שהבאתי בס"ק שלפ"ז] וכ"כ בשו"ת נאות דשא סי' כ"ד לדינא עי"ש ועי' בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' ל"ד שהשיג ג"כ על התב"ש בזה עי"ש אכן בשפ"ד ס"ק י"א ובישועות יעקב ובהגהת יד שאול כ' דהעיקר לדינא כהתב"ש להחמיר בזה והאריכו בראיות עי"ש ועי' בדברי שאול ויוסף דעת בחידושיו לסי' זה ובספרו שו"ת שואל ומשיב תליתאה חלק א' סי' ע"ר מ"ש בזה באורך ועי' במנחת יוסף בלק"י ס"ק מ"ד ובשו"ת דברי יעקב סי' ע"ה באמצע התשו' ובספר דעת תורה ס"ק י"א וצ"ע:
סעיף ד:
לה במעי שחוטה כשרה. עבאה"ט סק"י וע' בשו"ת נאות דשא שם מה שהאריך בענין זה והעלה לדינא דבהמה דעלמא שבא על ב"פ מטריפה אין להקל אפי' נשחטה האם וב"פ מטריפה הבא על ב"פ מטריפה הרי הן וולדן עד סוף כל העולם אין בהם איסור נבילות אפילו אם מתו ולאכילה ניתרין בשחיטת עצמן וטריפות פשיטא דנוהגים בהם עי"ש:
לו שחוטה כשרה עבאה"ט שם מ"ש מהש"ך דב"פ מטריפה שבא על בהמה דעלמא דהולד כשר ומהני לה שחיטה ועי' שפ"ד לקמן סי' י"ד ס"ק י"ד שכ' שצ"ע בב"פ מטריפה הבא על בהמה דעלמא וה"ה בהמה דעלמא שבא על ב"פ מטריפה ונתעברה ונשחטה האם דצ"ע די"ל כיון שהאם מותרת בשחיטה שחיטה דילה מועיל להולד ג"כ וכן י"ל גם להיפוך דהוי שהייה בשחיטה כיון דסימנים שלה הוי כשחוט לענין נבילה והסי' דהבן מן האב אינם נשחטים כלל עי"ש ועי' בשו"ת עמק הלכה (מרב גדול א' ממדינת ליטא) חיו"ד סי' ד' באמצע התשובה שהשיב על דברי הפרמ"ג בזה והעלה דהעיקר לדינא כמ"ש הש"ך להקל בזה ע"ש באורך ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' נ"ז מ"ש בזה:
לז ובא על בהמה דעלמא. עבאה"ט מ"ש דהוא הדין בהמה דעלמא שבא על בת פקועה והולידה שאותו הולד אין לו תקנה וע' במנחת אהרן ס"ק כ"א ועיין מזה במ"ז ס"ק ט' שכתב דבהמה מעליא שבא על בת פקועה והולידה הוי ספק שמא אין חוששין לזרע האב והוי כולו כשחוט ומשום הכי בין שוחט לולד ובין מת מעצמו הוי ספק טריפה ואם בן פקועה בא אבהמה מעליא והוליד ומת הולד הוי איסור ודאי דהא ודאי חיישינן לזרע האם ואם שחטו להולד אינו רק ספק איסור דשמא אין חוששין לזרע האב והוה כבהמה מעליא עיי"ש באורך:
לח והוליד עבאה"ט סוף ס"ק י' שכ' דבהמה דעלמא שבא על בת פקועה ונשחט הפקועה ונמצא בה ולד צ"ע לדינא ועי' בשמ"ח סעי' ז' ותב"ש ס"ק י"ז שהחליט לדינא כמ"ש הש"ך דדוקא בב"פ הבא על בהמה דעלמא ונמצא ולד בתוכה הוא דניתר בשחיטת אמו אבל בהמה דעלמא הבא על בת פקועה ונמצא בתוכה ולד אין לו תקנה דלא הועיל לו שחיטת אמו דאמו כשחוטה דמי מעולם ושחיטת עצמו אין לו דהרי חלק הסימנים שמצד אמו כשחוטין דמי ואין חילוק בזה בין אם הולד הוא בן ט' חי או מת או בן ח' או פחות מכאן עיי"ש:
לט אותו הולד אין לו תקנה. עשפ"ד ס"ק ט"ו שכ' דאם ב"פ שהוא קלוט בא על ב"פ והוליד והפריס ע"ג הקרקע לא אמרינן דכיון דעכ"פ מדרבנן צריך הולד שחיטה ומצד האב אין לו סי' אף מדרבנן ומצד האם יש לו סי' מדרבנן לא מהני שחיטה דז"א כיון דהטעם דצריך שחיטה הוא משום דלא אתו לאחלופי הוא וכיון דנשחט לא שייך אתו לאחלופי וכן אם הי' איפכא דהאב אינו קלוט והאם היא קלוטה ב"פ:
ונמצא בה בן ט' מת אם נשחטה האם ודאי מותר הולד ולא אמרינן כיון דמצד האב צריך הולד שחיטה מדרבנן ומצד האם אין לו שחיטה לא מטהרת לי' השחיטה ואסור דז"א דכיון דלא שייך לחוש הכא לאחלופי דהא נשחטה אמו כנ"ל ע"כ אין לחוש ואם נקרעה והי' בה בן ט' מת צ"ע לדינא עיי"ש באורך ועי' מזה בשנות חיים ס"ק כ"ב:
מ הולד. עט"ז סק"ט וש"ך ס"ק י"ג שכ' בפשיטות שגם החלב שנחלב מאותו הולד אסור וכ"כ בפר"ח ובשמ"ח סעי' ח' ותב"ש ס"ק י"ח עיי"ש ועי' בשו"ת רבינו חיים כהן חיו"ד סי' ה' שהאריך להשיג עליהם והעלה להתיר החלב כיון שיש בזה כמה ספיקות עיי"ש באריכות (מא) אין לו תקנה בשחיטה עבאה"ט ועי' בשפ"ד ס"ק ח' שנסתפק אם נולד בין שחיטת סי' א' לסי' ב' מי אמרינן דסי' א' הוי ככבר שחוט לגבי הולד וסי' ב' עדיין לא נשחט ואין לו תקנה ובסוף הכריע להחמיר ואם מתה מטמא במשא כנבילה דקיי"ל דאם שחט סי' א' והמתין עד שמתה הוי נבילה עיי"ש (מב) תקנה בשחיטה. עבאה"ט מ"ש פלוגתת הב"ח והש"ך בבהמה מעליא שבא על ב"פ ונשחטה הב"פ ונמצא בה ולד עי' בפרי תואר שצידד להתיר כהב"ח אבל בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ז ומ"ז ס"ק ט' ושפ"ד ס"ק י"ד כ' להחמיר כהש"ך ולאסור ועיי"ש בשמ"ח שסיים דאין חילוק בין אם הולד בן ט' חי או מת ובין שהוא בן ח' ופחות מזה בכל גווני אסור עיי"ש ועי' ברביד הזהב מה שהאריך בזה והעלה דכדאי המה הט"ז והב"ח לסמוך עליהם להתיר עכ"פ אם הוא בן ט' חי בשחיטת אמו עיי"ש:
מג ואם בא על בת פקועה. עי' בכנפי יונה שכ' שצ"ע אם ולד זה שאין לו תקנה בא אבהמה דעלמא או אבן פקועה או איפכא אם הולד שנולד מזה ג"כ אין לו תקנה לעולם אם נאסרו ולדותיהם עד סוף כל הדורות והניח בצ"ע ועי' שמ"ח סעי' ו' שכ' דנאסרו בכה"ג ולדותיהם לעולם עד סוף כל הדורות עיי"ש ובתב"ש ס"ק ט"ז וכ"כ בימין משה ועי' כו"פ מ"ש בזה: (מד) בת פקועה כיוצא בו. עי' שפ"ד סוף ס"ק י"ב שכ' דבפ"ק מכשרה שבא על בפ"ק שבא מן הטריפה דאין לאותו ולד תקנה עיי"ש ועי' בשו"ת עמק הלכה (מהה"ג מהר"ז מזיטיל) חיו"ד סי' ד' בד"ה גם מ"ש שהשיג על הפרמ"ג בזה והביא ראיות דמהני לה שחיטה וסיים כן נ"ל להלכה ולא למעשה עיי"ש:
מה ביוצא בו. ר"ל והבת פקועה היא ג"כ מכשרה כיוצא בו. מנחת אהרן ס"ק כ"ה:
מו הרי בנו. כ' בשמ"ח סעי' ט' אם הטיל נפל אסור מדרבנן דאתו לאחלופי בשאר נפל עיי"ש:
מז בגו ובן בנו. ואין חילוק בין אם יבא בן פקועה על בת פקועה או נין פקועה על נין פקועה הכל א' הוא ש"ך ושפ"ד ס"ק ט"ו עיי"ש. (מח) ובן בנו. עי' שמ"ח סעי' י' שכ' וז"ל הנולד מבני פקועים שנתבאר לעיל שצריך שחיטה מדבריהם לא מהני לפטרו אם יש דבר תמי' כדלעיל דכיון דנולד הוא אין סברא דמתוך שידברו בהתמי' ידברו שנולד מפקועים אא"כ יש בו תמי' ובאמו יש ג"כ תמי' ואמו בפ"ק ממש שנמצא במעי אמה אחר שחיטה שמתוך שמזכירין תמיהת שניהם אומרים שהאם ב"פ היתה ואפי' נולד זה הפרים ע"ג הקרקע שרי בלא שחיטה עכ"ל ועמ"ז ס"ק ו' שהניח להשמ"ח בצ"ע בזה במה שהתיר בנולד אף בב' תמיהות עיי"ש: (מט) שחיטה מדבריהם. עבאה"ט מ"ש פי' אם הפריסו ע"ג הקרקע ועי' שמ"ח סעי' ט' שכ' דדוקא בנמצא בתוכה ולד צ"ל בזה הפריס ע"ג הקרקע אבל אם נולדו אע"ג דלא הפרים עג"ק צריכין שחיטה עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ט"ז (נ) פוסל. כ' בשמ"ח שם וז"ל ואם מתה הב"פ ונמצא ולד בתוכה נ"ל דאם הוא בן ט' חי ניתר בשחיטת עצמו ואם הוא פחות מכאן או בן ט' מת אסור מדבריהם כאמו ואפי' ספק אם כלו לו חדשיו יש להתיר בשחיטת עצמו אפי' קודם ח' ימים דספק דרבנן לקולא עכ"ל ועי' בתב"ש ס"ק י"ט ובשפ"ד שם: סעיף ה':
נא ומצא בה. וכ"ש אם נולדו הני מינים דלאו בהמה דאסור ש"ך ס"ק י"ח ושמ"ח סעי' י"ב ועי' שפ"ד ס"ק י"ח:
נב דמות עוף. עשמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק כ' דה"ה מצא בה או נולד ממנה עובר דמות בהמה ורגלי' כרגלי העוף או שאין לו כפות רגלים כלל או שמצא דמות אדם אפי' יש לו פרסות כבהמה או דמות עוף טהור אף שיש לו פרסות כבהמה או דמות דגים וחגבים אסור עיי"ש ועשפ"ד ס"ק י"ז שכ' דאם נמצא כדמות עוף וכדמות אדם שיש להם פרסה אסורים מספק אבל אם נמצא דמות עוף בלא פרסה הוי ודאי איסור ולא ספק ואם נמצא אדם בלא פרסה צ"ע אם נקרא ודאי איסור עיי"ש:
נג ה"ו אסור. הנה לא נתבאר היטב בפוסקים מהות האיסור בזה מה הוא ועי' בס' ערוגות הבושם אות ו' מה שהאריך בזה והעלה דאיסורא הוא משום אבר מן החי ואסור להושיטו לב"נ עיי"ש וע"ל סי' ס"ב):
נד לא הותר מן הנמצא בבהמה. עשמ"ח שם ותב"ש ס"ק כ"א דמין בהמה הותר בין טהורה ובין טמאה ואפי' חזיר ובלבד שיש לו פרסות ואפי' פרסה א' ברגליו עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק י"ז מ"ש בזה וסיים דמ"מ בהפ"מ יש להתיר בהמה אף שאין לה פרסה כלל עיי"ש:
נה הותר מן הנמצא בבהמה. עשמ"ח דה"ה אם נמצא בה דמות שקץ אסור עיי"ש וע' בס' תוספת ירושלים בקיצור הוראות איסור בסי' זה מ"ש בזה: (נו) מן הנמצא בבהמה. ואפי' נמצא בהמה ברגלי עוף רק שהוא דמות בהמה בין טהורה ובין טמאה יש להתיר בהפ"מ או בשעת הדחק. שמ"ח שם: (נז) הנמצא בבהמה. כ' בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק כ"ב דאם העובר ראשו ורובו דומה לבהמה אע"ג דמיעוטו דומה לאדם או לעוף דינו כבהמה עיי"ש: (נח) בבהמה. כ' בשמ"ח שם וז"ל ונ"ל דדמות חי' דינו כדמות בהמה עכ"ל (נט) דאפי' פרסותיו קלוטות וכו'. עבאה"ט מ"ש דאפי' אין לו פרסות כלל ועי' בש"ך ס"ק כ' שכ' מהדרישה דה"ה כשאין לו רגלים כלל מ"מ כל שהוא דמות בהמה מותר עיי"ש ועי' שמ"ח שם כ' דאין להתיר באין לו רגלים רק בהפ"מ או בשעת הדחק עיי"ש ועי' בפר"ח ס"ק י"ז ובפרי תואר ס"ק ט"ו מ"ש בענין זה באריכות ועי' במהרי"ט אלגזי בפרק א' דבכורות אות ד' מ"ש על דבריהם בזה:
ס רק שיהא דומה לבהמה עבאה"ט ועתב"ש ס"ק כ' שכ' דמדברי הרמ"א נראה דאם נתערבו ב' זיתים מב' בן פקועות א' היתה מבן פקועה דבהמה בלא פרסה וא' הי' מדפ"ק דעוף שיש לו פרסה א"צ לבטל כ"א זית א' דלכ"ע עכ"פ חד מינייהו היתר הוא אבל לדינא ז"א רק שצריך לבטל את שניהם עיי"ש ועי' מה שהאריך בזה בשפ"ד ס"ק י"ז:
סא שיש לו פרסה. עבאה"ט ועש"ך ס"ק כ' שכ' מהדרישה דס"ל דכוונת הרמ"א בזה דר"ל דאפי' נמצא בתוכה גמל ואין לו פרסות כלל אלא רגליו כרגלי יונה או שנמצא מין אשר מינם אין להם פרסות כפרסות הבהמות הטהורים אלא שפרסותיו קלוטות כרגלי החמור שכולם פרסותם קלוטות אפ"ה כיון שהגמל מין בהמה היא והא בכלל בהמות נמצאים בהמות שיש להם פרסות בהכשרן כשר בזה אף שהוא אין לו פרסה משא"כ בעוף שאין לו שם בהמה: כלל והש"ך כ' שדברי הדרישה דחוקים עיי"ש ונראה דלדינא אין הש"ך מחולק עם הדרישה בזה וכ"כ בכרתי ס"ק כ"ג לדינא עי ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ב ובשפ"ד ס"ק כ' מ"ש בענין זה באורך:
סעיף ו'
סב ומצא בה. כ' בפרי תואר ס"ק י"ז דלאו דוקא מצא בה לאח"ש אלא אף אם נולד ברי' כזו מבהמה ג"כ אסור ולאו דוקא כשילדה קודם זמנו דהוי בכלל נפל אלא אפי' ילדה בזמנה שיצא מתורת נפל אפ"ה אסור עיי"ש באריכות:
סג ב' גבין. עבאה"ט שכ' הטעם שאינו יכול לחיות ועי' בש"ך שכ' בלשונו שהרי אינו יכול לחיות אפי' שעה א' כשיצא לאויר העולם ועי' פר"ח סוף סי' זה שכ' דלפעמים אירע שחי כמה ימים עי"ש ועי' תב"ש ס"ק כ"ג ושפ"ד ס"ק כ"א מ"ש בזה באורך (סד) אסור. עי' בס' ערוגות הבושם אות ו' שהעלה דחוץ ממה שנאסרה השסועה מהללמ"מ יש בה גם איסור אבר מן החי כיון דלא מישתרי בשחיטת אמו הבהמה ואסור להושיטו לב"נ עי"ש ועי' בכרתי ס"ק כ"ד ובמנחת אהרן ס"ק ל"ד שכ' דהא דמתירין שליא נימוחה בשחיטת האם ולא חיישינן דלמא שסועה היא ונימוח או דמות יונה היא ואין שחיטה מתיר אותה היינו משום דהואיל ולא שכיח הוא לא חששו עיי"ש:
סעיף א