דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן יא
א ובין בלילה. עי' בס' רוח חיים הספרדי ביו"ד סי' א' אות טו"ב שכ' דאם רואים הב"ד שיש חשש בעסק השחיטה בלילה אפי' כשאבוקה כנגדו כי א"א להיות נקי ממכשול עון שיהי' השחיטה והבדיקה כדת משה וישראל יש להחמיר ולעשות גדר וסייג לתורה בזה שלא לשחוט בלילה אפי' בפני אבוקה וכ' שכן עשו גזירה זו בק' איזמיר עיי"ש באריכות:
ב בד"א כשאבוקה כנגדו. עשמ"ח סעי' א' שכ' דדוקא לשחיטה צריך אור היום או אבוקה או ב' נרות דוקא אבל לבדיקת הסימנים לאח"ש א"צ להחמיר ולהצריך אור היום דוקא או לאור אבוקה דוקא כי זה גם לאור נר א' סגי כי החוש מעיד דיכול לבדוק בטוב כשמסמיך הנר למקום החתך ממש עיי"ש (ועי' להלן בדברינו סי' י"ז ס"ק ל"ו):
ג כשאבוקה כנגדו. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ס"ו שנשאל בעירו שבבית המטבחים שולט שם הרוח וכששוחטין בלילה עם נרות מתכבין מן הרוח אם יכולים לעשות עששית שקורין לאמטורנ"א להדליק שם ב' נרות יחד ולשחוט כנגדן ומצדד בזה בכמה צדדים ובסוף מסיים להקל בשעהד"ח רק באופן שיהא הזכוכית בהיר עיי"ש ועי' בס' יוסיף דעת ודברי שאול על היו"ד שכ' טעמים להתיר לשחוט נגד אור שעושין מנפט שקורין נאפ"ט לאמ"פ משום דאורה רב ומאיר בחוזק ודינה כאבוקה דלא חיישינן לכיבוי ומ"מ סיים בצ"ע עיי"ש שוב ראיתי בס' דעת תורה ס"ק ג' שנשאל ג"כ אודות זה וכ' שיש להקל בזה גם בלא שעת הדחק לשחוט נגד ב' נרות העומדים בעשישות שקורין לאמטערי"ן ומכ"ש נגד נאפ"ט לאמ"פ שמאיר ע"י הזכוכית יותר מב' נרות בודאי מותר וכן אם שוחט מבחוץ והרוח מנשב מותר להעמיד הנרות על החלון מבפנים ולשחוט נגד החלון מבחוץ סמוך לחלון והביא מכתבי הגה"ק בעל הד"ק ז"ל שכ' דמ"ש המ"א באו"ח סי' תל"ג דאסור לבדוק כנגד הנר שעומד בזכוכית משום שהזכוכית מפסיק זהו רק בהזכוכית של זמנים הקודמים. שלא הי' צלול וזך ודק אבל בזמה"ז יש להקל גם לענין בדיקת חמץ ומכ"ש בזה עיי"ש וכן ראיתי בכתבי אדוני אבי מו"ר שליט"א בספרו שו"ת שם שלמה כת"י שהאריך להקל בזה דהזכוכית לא הוי הפסק לענין זה רק שהתנה שצריך להדר שיהי' הלאמ"פ נעשה יפה שיהי' לו להב גדול כי יש הרבה לאמפי"ן שאין אורם מבהיק היטב ואין זה בכלל אבוקה וגם צריך להדר שיהי' הזכוכית של הלאמ"פ בהיר ונקי (וע"ל סוף ס"ק ט"ו):
ד כנגדו. עי' בשו"ת הרדב"ז חלק ששי סי' ש"א (וקכ"ט) שכ' אגב אורחא בהא דכתב דאין צריך אבוקה דוקא כתב גם כן דלא בעינן כנגדו ממש אלא כל שהוא מאיר לו ורואה אם נשחטו הסי' סגי בהכי וכו' והנה יש לעיין להמחמירים בזה וסבירא להו דבעינן דוקא אבוקה אי מחמירים ג"כ לענין זה שיהא כנגדו ממש ולא ראיתי גילוי לזה מנושאי כלי הש"ע שיתבאר בדבריהם איזה שיעור מרחק שצ"ל בינו ובין האבוקה והנה הא ודאי דאין ללמוד זה מדין דאבוקה של ברכות הנר בהבדלה דמוש"ק האמור באו"ח סי' רצ"ח סעיף ד' דכל שיכול להכיר בין מטבע וכו' עי"ש דהתם הוי עיקר הברכה רק על שרואה הוא את האור כמבואר בש"ס ברכות דף נ"ב עיין שם משא"כ הכא דהוי האבוקה פעולה שיראה ממנה לשחוט היטב בודאי מסתבר כיון דכל מה שמקרב יותר רואה היטב יותר ובודאי שצריך לקרבו בכל מה דאפשר והנה ראיתי בס' מזמור לדוד על הפר"ח שכ' להכריע בין האומרים דסגי בנר א' ובין האומרים דצריך ב' נרות דוקא דכששוחט סמוך ממש להנר סגי בנר א' אבל כששוחט ברחוק הנר צריך אבוקה דוקא עי"ש ולפ"ז משמע ממילא דאם שוחט כנגד ב' נרות א"צ שיהא עומד בקרוב להנרות אבל מצאתי בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ס"ו שהעלה דלדידן דקי"ל דהעיקר כדברי האומרים שצריך ב' נרות דוקא צריך שיהא האבוקה סמוך ממש דאם הוא ברחוק הרבה הוא רק כנר א' עי"ש:
ה אבל אם אין אבוקה וכו'. עי' בישועות יעקב ס"ק ב' שכ' דמ"ש בש"ע שלא ישחוט בלילה וביום במקום אפל הנה אם הוא בחול (לשיטת רש"י וכפי מ"ש הט"ז) אסור לכתחלה רק מדרבנן משום גזירה שמא ישכח ולא יבדוק הסי' לאח"ש אם נשחטו רובן והוא רק חומרא בעלמא אבל ביו"ט אם רוצה לשחוט בלילה או ביו"ט ביום במקום אפל יש בו חשש איסור דאורייתא דשמא לא ישחוט רוב הסי' ויש איסור דחילול יו"ט חנם עי"ש:
ו אבוקה. עי' שמ"ח סעיף ב' ותב"ש ס"ק ט' ושפ"ד ס"ק ב' דלאו דוקא אבוקה שע"י נרות אלא ה"ה עצים דמשחן שקורין קיע"ן וכיוצא דינו כאבוקה עי"ש ועי' בס' חקי דעת שהניח בצ"ע דכיון דריתו רע יש לחוש שמא לא יבחין היטב וכמבואר באו"ת סי' תל"ג לענין בדיקת חמץ עי"ש ועי' בישועות יעקב בפיה"ק ס"ק ב' שכ' דכל הני שמכרו באו"ח סי' רס"ד דאין מדליקין בהן בשבת משום שאינם נמשכים אחר הפתילה ה"ה דלא מהני לשחוט בהם בלילה עי"ש:
ז ביום במקום אפל. עי' בתורת יקותיאל ס"ק א' דביום במקום אפל אפי' יכול לראות שם כמו בלילה בנר יחידי אפ"ה אסור וסיים דהכל לפי הענין והמקום עי"ש והביאו המחזיק ברכה וסיים שכן עיקר לדינא עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ב' שהביא דבריהם בזה וסיים דלהמקילין בלילה בנר יחידי (כמש"ל ט"ו) ה"נ יש להקל בזה ע"ש וה"פ:
ח במקום אפל. עי' בשמ"ח סעיף א' ותב"ש סק"א ובכנפי יונה שכ' דהא דאסיר ביום במקום אפל דוקא כשאין אבוקה כנגדו אבל כשיש אבוקה כנגדו מהני אף ביום במקום אפל ודלא כהאומר דביום לא מהני אבוקה עי"ש:
ט אפל. עי' מנהז"ב כלל ה' בקומץ סעיף א' ועשרון ס"ק ט' שכ' בשם התורת יקותיאל שצריך ליזהר אף ביום שלא לשחוט בזמן שמאפיל הרבה כגון תיכף אחר עמוד השחר או סמוך לצאת הכוכבים או שאפל הרבה ע"י עבים ועננים מרובים אבל בדיעבד כשר בכל זה כל שראה היטב ששחט כהוגן והמחמיר לבדוק לאור גמור דוקא תע"ב עכ"ד ועי' מנחת יוסף ס"ק כ"ה שכ' שצריך להזהיר בזה להשו"ב עי"ש. ועי' בדברינו לעיל (סי' א' ס"ק קצ"ג) שכ' שגם ביום בזמן שהאור מאיר יש ליזהר שמי שהוא חלוש בחוש הראות (שהוא קור"ץ זיכטיג) או שהוא איש שבא בשנים וצריך לבתי עינים (ברי"ל בל"א) שלא ישחוט מבלעדה ואם עבר ושחט בלא הברי"ל ה"ז כשוחט במקום אפל והכל תלוי בהרגש לב השוחט הירא שמים בעצמו והאדם יראה לעינים והאלהים יראה ללבב (וע"ל סי' כ"ט ס"ק ד' וסי' ל"ח ס"ק ד'):
י לא ישחוט. עבאה"ט ועי' בישועות יעקב שכ' דאף בעוף שהיה חצי קנה פגום דדי במשהו דלא שייך לחוש לטעם רש"י שמא לא ישחוט רובו כיון שתיכף כשמוסיף משהו נשחט הרוב ומותר אפ"ה אסור לשחוט בלילה ובמקום אפל וכ' שכן כ' הרבה גדולים עי"ש:
יא ואם שחט. ר"ל אפי' בחשך גמור שחיטתו כשרה. מחזיק ברכה עי"ש באריכות:
יב שחט שחיטתו כשרה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דצ"ל ברי לי וכ"כ בפר"ח ס"ק א' אך בתב"ש ס"ק ג' השיג עליהם וכ' דלא משמע כן מדברי הפוסקים אלא שדינו בדיעבד ככל שאר שחיטות דא"צ לשאלו ולהגדתו כלל עכ"ל וכ"כ במנחת אהרן ס"ק ב' ובישועות יעקב בפיה"ק אמנם מדברי השפ"ד ס"ק א' נראה שהחמיר לדינא כהב"ח והש"ך והפר"ח עי"ש ועי' במנחת יוסף בביאורים ס"ק ז' ובלק"י שכ' די"ל דגם הב"ח והש"ך והפר"ח שכ' שצריך לומר ברי לי לא כיוונו דווקא שצריך לשאלו ורק שיגרא דלישנא נקטו וכוונתם שצריך להיות ברי לו ששחט יפה וזה ודאי צריך להבחין היטב אך בס' נחפה בכסף בקונטרס פרי מפרי כ' דאמירה ממש בעינן אם לא בשעת הדחק והפ"מ אז יש לסמוך אשמ"ח להתיר אף בלא אמירה עי"ש:
יג שחיטתו כשרה. כ' בשמ"ח סעיף א' ותב"ש ס"ק ג' וס"ק ה' דבכ"ז לא כשר אלא כשבדק הסימנים ביום וראה שנשחטו רובן ולא הגרים ואע"ג דפליגי רבוותא לקמן סי' כ"ה אי צריך בדיקה אחר הגרמה מ"מ הכא פשיטא דצריך לפסוק כהמ"ד דבעי בדיקה עי"ש ועי' שפ"ד ס"ק א' מ"ש לענין אם שהה בין שחיטה לבדיקה כגון ששחט בלילה ובדק ביום וכ' דלא מותר בעוף בזה אלא בושט אבל לא בקנה משום דחיישינן בעוף דע"י הקיפוץ והדילוג נתרחב ונעשה רוב ע"כ צריך לבדוק הקנה תיכף לאח"ש אבל בבהמה אין לחוש כלל עי"ש ועד"ק ס"ק א' מ"ש בזה (ועי' מזה להלן סי' כ"ה ס"ק כ"ה מ"ש מזה):
יד כשרה. עבאה"ט ועי' פת"ש מ"ש לענין אם נכבה הנר באמצע השחיטה ועד"ק ס"ק א' שכ' בזה לדינא כך דאם באמצע השחיטה של הבהמה בלילה כבה הנר אם השו"ב יודע בבירור שלא נבהל ולא היה שהיי' עי"ז עכ"פ כשיעור שהיי' בבהמה שהוא מדינא בבטח ובבירור גמור אז מהני מה שיש לו אומדנא בעלמא שלא היה אף שהיי' במשהו אף שאינו יכול לידע זאת בבירור גמור ואינו בטוח בבטח שלא היה שהיי' במשהו דאף שאנו נוהגין להחמיר לאסור כל שהיי' במשהו אף בבהמה מ"מ לענין חומרא זו מהני אומדנא כל דהו שלא שהה אף משהו עי"ש וכתב במנחת יוסף בביאורים ס"ק כ"ט דלפ"ז בעוף דשיעור שהיי' במשהו הוא יש להחמיר דשמא הי' שהיי' משהו כשנבהל ולאו אדעתי' אך כ' דאם תפס הקנה לבדו ושחט בזה בודאי יש להכשיר בעוף ובסוף סיים דהכל תלוי בהרגש לב השו"ב הירא שמים עי"ש ועי' שם עוד בד"ק שסיים דבכ"מ אין להתיר בזה אלא אם הובא לו נר תיכף לאח"ש לבדוק הסי' קודם הפירכוס עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק ה' שהניח בצ"ע בזה דהא בבהמה קי"ל לקמן סי' כ"ה דלא חיישינן שמא נתרחב החתך ע"י הפירכוס וכ' שם דזה פשוט דבעוף אין להתיר בזה אלא בהובא לו הנר בעוד שאחז העוף בידו אבל אם כבר השליכו מידו אין להקל אא"כ ניכר עכ"פ במשמוש שנשחט רוב מעליא וכמש"ל סי' כ"ה ע"ש:
ועיין בשמ"ח סעיף ב' ותב"ש ס"ק י' שכ' דאם נכבה הנר באמצע שחיטתו יכול אף לכתחלה לגמור השחיטה ולא נקרא בזה עובר על דברי חז"ל שאמרו שלא ישחוט בלילה בלא נר דכיון שאם יפסוק יהיה טריפה לדידן דאסרינן שהייה במשהו הו"ל כדיעבד וה"ה אם שכח והתחיל לשחוט בלא אבוקה ונזכר קודם גמר שחיטתו שצריך לגמור שחיטתו עי"ש (ונראה מסתימת דבריהם שאין חילוק בזה בין שו"ב דמתא שהוא רגיל בכך בין שאר שוחט שאינו רגיל דאפילו בשוחט לעצמו שאינו רגיל הדין כן ועי' במנהז"ב כלל ה' בעשרון ס"ק י"ג) וכן פסק בשפ"ד ס"ק ב' ועי' בשו"ת דעת הזבח (הנספח להס' תיקוני זבח) סי' ט"ו שכ' השואל דלפמ"ש בתשו' בית יעקב דאם התחיל לשחוט נגד אבוקה וכבתה גומר שחיטתו ה"ה אף אם לא התחיל לשחוט עדיין רק שבירך לשחוט ובעוד שלא התחיל לשחוט כבתה האבוקה שוחט אף באפלה דגם זה הוי כדיעבד משום שעד שיצא ויבא להדליק או להביא נר אחר ישהה בכדי שיעור הילוך כ"ב אמות וצריך לברך שנית וא"כ יהי' ברכתו הראשונה לבטלה והוא האריך להשיג ע"ז מכמה טעמים והעלה דחלילה לו לשחוט באפלה בתחלת השחיטה אלא ימתין עד שיביאו נר אחר ומה שחשש השואל אודות הברכה הוא ממ"נ או שיברך אח"כ שנית ולא עביד איסורא במה שבירך מתחלה לבטלה משום דהי' באונס ואונס רחמנא פטרי' או דנחליט כמ"ש במ"ז סי' י"ט ס"ק ד' דרק לכתחלה הוא דאין להשהות בין הברכה לשחיטה כדי הילוך כ"ב אמות אבל בדיעבד אף אם שהה כשיעור הנ"ל א"צ לחזור ולברך עי"ש באריכות ועי' בדעת תורה שם מ"ש בזה:
טו וב' גרות. עבאה"ט ועי' פרי תואר סק"א ובברכי יוסף בשם הכנה"ג ובערך השלחן אות ב' בשם הר"א ממיץ והראב"ן דסגי אף לכתחלה בנר א' עי"ש ועי' בס' מסגרת השלחן הספרדי שהביא דעת הרבה אחרונים בזה וסיים לדינא דלכתחלה יש להחמיר להצריך ב' נרות דוקא אבל בשעת הדחק כגון לצורך חולה או יולדת ואין לו ב' נרות יש לסמוך על המקילין דסגי בנר א' וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד יש להקל כששחט בנר א' אפילו אם אינו שעת הדחק עי"ש ועי' בס' דברי יוסף על היו"ד סי' מ"ז שהעלה ג"כ בראיות להקל לעת הצורך לשחוט אם אין לו בביתו רק נר א' וא"צ לחזור אחר ב' נרות דוקא או ביו"ט שא"א לכבותן אח"כ דהוי הפסד אם יצטרך ב' נרות דוקא עי"ש וכ"כ בס' דעת תורה ס"ק א' ובס' מנחת אהרן ס"ק ד' לדינא עי"ש באריכות אמנם במחזיק ברכה האריך בענין זה בפלפול והעלה להלכה ברורה דלכתחלה יש להחמיר שתהא אבוקה או שתי נרות עי"ש ועי' שמ"ח ותב"ש שם שהחמיר עוד ביותר שצ"ל ב' נרות ושלהבתן יהיו נוגעין להדדי עי"ש ועי' בתשובות שבסוף הס' משנת ר' עקיבא שנשאל על מה סומכין השוחטים לשחוט בלילה לכתחלה נגד ב' נרות שאינם קלועים או דבוקים והשיב שאין זה מן התימא כי יש היתר מן הדין לשחוט בב' נרות אף כשהם נפרדים זה מזה עי"ש וכ"כ בכנפי יונה ועי' בכו"פ שכל זה הוא רק בהנרות שהיו בימיהם אבל בנרות שלנו שהפתילה נעשה מאיזה חוטין דקין כרוכים יחד ועשויין מפשתן או מצמר גפן ומטבילין אותו בחלב עד שנתדבקו בו עב עב י"ל דהוי כנר שיש לו פתילות הרבה ואף נר א' שלנו דינו כאבוקה ומזה נראה ההיתר של המנהג ששוחטין בלילה בנר א' ואין מוחה וסיים דמ"מ לכתחלה יש להחמיר שיהיו הרבה נרות דלוקים בחדר השוחט עיי"ש אך דעת התב"ש אינו כן שכ' בס"ק ח' שצ"ל שלא יהיו הפתילות קלועים למעלה אלא נפרדים זה מזה והשלהבת יהא נוגע להדדי למעלה שאז האור רב כידוע במוחש ומבואר מדבריו שם דכל שאין הפתילות נפרדים למעלה אפי' כשכרך כמה פתילות ביחד לא הוי אלא כנר א' עיי"ש ולפ"ז ממילא דנרות שלנו אף שקלועות מהרבה חוטין אפ"ה כיון שהם דבוקים גם למעלה זה בזה דינם רק כנר א' שוב הגיע לידי כתב יד של הגאון בעל מחצית השקל על ה' שחיטה וראיתי בחידושיו לסי' זה שהביא דברי הכו"פ וכ' פוק חזי מה עמא דבר דבע"כ גם נרות שלנו אין להם דין אבוקה אף שיש להם פתילות הרבה דאל"כ איך לוקחין נר כזה לבדיקת חמץ ובע"כ דכיון דהפתילות דבוקים זה בזה הוי כנר א' ואנו אין לנו אלא דברי הד"מ והש"ך שכששוחטין בלילה יש ליקח ב' נרות ולהסמיך אותם זה אצל זה ממש עכ"ד ועשפ"ד ס"ק ב' שהביא ג"כ דברי הכו"פ הנ"ל וכ' דלדינא יש להחמיר בזה לחוש לחומרת שני הטעמים להא שצריך ב' נרות א' שמא יכבה א' מהם וישאר הב' וטעם הב' כדי שיהא האור גדול שיוכל להבחין היטב ע"כ יש לחוש לכל החומרות ובעיוה"כ וכדומה ששוחטין הרבה עופות ראוי ונכון שיהא כמה אבוקות ואז יוצאין כל החששות עיי"ש ולפ"ז גם לפמש"ל (ס"ק ג') שנוהגין לשחוט נגד הנאפ"ט לאמ"פ צריך להדר עכ"פ שיהיו ב' לאמפי"ן כיון שצריך לחוש גם לטעם זה דשמא יכבה א' כנ"ל וכמובן:
טז נרות. עי' בדרך החיים בתורה אור שכ' דאף בשני נרות לאו כללא הוא דמהני דהא לא כל הנרות שוים רק שצ"ל שיאיר לו היטב שיראה כמו ביום עיי"ש:
יז חשובים. עבאה"ט מ"ש אם מותר לשחוט לאור הלבנה ועשמ"ח שם שפסק כהרדב"ז דאסור אפי' אם אורה מבהיק וכ"ש לאור הכוכבים וכ"כ הכו"פ והשלחן גבוה ס"ק ב' ובס' ערך לחם למהריק"ש ובמנחת אהרן סוף ס"ק ה' ובברכי יוסף ובמחזיק ברכה עיי"ש ועי' בערך השלחן שהכריע דבדיעבד מותר ולכתחלה אסור עיי"ש וכ"כ במעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' ח' דרק לכתחלה יש להחמיר עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק ב' שמסיים דמ"מ בשעת הדחק ואורה מבהיק אף לכתחלה יש להקל עיי"ש וכ"כ בס' דעת תורה ס"ק ד' לדינא עיי"ש וכ"כ במסגרת השלחן הספרדי רק שהתנה בזה דוקא לצורך חולה או ליולדת ודוקא כשהיא במילואה וטובה ומאירה יפה עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ס"ו בד"ה והנה דרך אגב שכ' דאם שוחט נגד אור הלבנה כשהיא מבהיק ובצירוף נר א' קיל טפי אף לענין לכתחלה עיי"ש וכ"כ בס' דברי יוסף על היו"ד סי' ט"ז עיי"ש וע' שמ"ח שם שכ"ז הוא רק לענין השחיטה אבל לבדיקת הסימנים לאח"ש יכול לבדוק לאור הלבנה אף לכתחלה עיי"ש ועי' מנהז"ב כלל ה' בקומץ סעי' ג' ועשרון ס"ק י"ב דכל זה דוקא לאור הלבנה אבל לאור הכוכבים לא מהני אף בדיעבד לבדיקת הסי' לאח"ש דלא מקרי אור ממש שהם רק סיוע לאור הלבנה עיי"ש והסכים עמו במנחת יוסף בציון אות כ"ב עיי"ש:
סעיף ב:
יח השוחט בשבת וביוה"כ. עי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' כ"א מה שפלפל בענין שוחט אוא"ב בשבת עיי"ש ועי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' י"ד שנשאל בשוחט בן פקועה בשבת אי חייב וכ' דבבן פקועה שאינו קלוט ליכא לספוקי שהוא חייב אבל בבן פקועה שהוא קלוט דלא בעי שחיטה אפי' מדרבנן איכא למבעי' ועיי"ש מה שפלפל בענין זה:
יט אע"פ שאילו הי' מזיד. עבאה"ט מ"ש דאפילו במזיד שחיטתו כשרה ועי' בשו"ת מהרי"ק שורש ק"ס ועי' כו"פ שהחמיר לאסור שחיטת שבת במזיד עיי"ש ועי' מזה בס' ראש יוסף על חולין דף י"ד ע"א בד"ה מתני' ועי' שמ"ח סעיף ג' ותב"ש ס"ק י"א י"ב וי"ג שכ' בזה לדינא כך דאם שחט במזיד בצינעא אפי' אין אחר עע"ג שחיטתו כשרה דחשוד לדבר א' אינו חשוד לכל התורה ואסורה רק לדידי' ולמי ששחט בשבילו כדין מעשה שבת שבאו"ח סי' שי"ח ואם שחט במזיד בפרהסיא בפני עשרה מישראל שחיטתו אסורה משום שחיטת מומר אמנם בהפ"מ ושעת הדחק יש להתיר אם הי' זה פעם ראשון ומ"מ בעל נפש יחוש לעצמו שלא לאכול ממנה עיי"ש ועי' בס' זכות משה הספרדי סי' פ"ט מה שהאריך בזה ועי' בשו"ת עמודי אור סי' מ"ד ובמנחת אהרן ס"ק ו'. ועי' בפרי תואר שכ' דבשחט במזיד בשבת דינו דמי לגמרי לשחיטת מומר עיי"ש ונראה דס"ל דאפי' בהפ"מ אסור ועי' שפ"ד ס"ק ג' ומ"ז ס"ק ב' שכ' לדינא כהשמ"ח להתיר בהפ"מ וכ' במ"ז שם דבאין הפ"מ יש להחמיר אפי' כשאחרים רואין אותו ומ"מ בהי' חצי קנה פגום בעוף ושחט י"ל דלכ"ע שרי דכיון דפסילתו ושחיטתו באים כא' שרי עיי"ש ועי' עוד לעיל בדבריו סי' י' ס"ק ב' בסופו שכ' שיש להסתפק בשוחט במזיד בהמת חבירו בשבת שלא מדעת בעלים דרך השחתה ואינו מכוין להתירה לאכילה והבעלים לא ניחא להו שרוצים שתעמוד הבהמה לחרישה אם נעשה מומר בשחיטה זו עיי"ש ועי' בדבריו בראש יוסף שם בד"ה ובתוס' בא"ד שם. ועי' בטוש"ע או"ח סי' שי"ח ובנושאי כלי הש"ע שם כמה חילוקי דינים בענין שוחט לחולה בשבת:
כ שחיטתו כשרה. עבאה"ט ועי' באו"ח ריש סי' שי"ח דאף בשוגג אסור באכילה ליומא עיי"ש ועי' ביריעות שלמה אות א' שנסתפק בשוחט בהמה מסוכנת בשוגג בשבת אם נימא דהבהמה אסורה לעולם דנהנה ממלאכת שבת דאם לא היה שוחטה ביומא היתה נתנבלה ועיי"ש מה שפלפל בזה באורך:
סעיף ג
כא אין שוחטין. עפת"ש מ"ש בשם המ"א דאסור לשחוט בבית הכנסת ועי' במקור הדין במבי"ט חלק ג' סי' פ"ד באמצע התשובה שכ' הטעם משום דהוי בזיון לביהכנ"ס עי"ש ולפ"ז נלפע"ד שיש ליזהר שלא ישחוט גם על כותל ביהכנ"ס מבחוץ עפמ"ש בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סי' נ"ד דבכותל ביהכנ"ס מבחוץ כקדושת ביהכנ"ס בפנים הוא עיי"ש וכ"כ הפרמ"ג בספרו ראש יוסף על מס' מגילה דף כ"ז ע"א דאסור להשתין על קיר ביהכנ"ס מבחוץ מה"ט עיי"ש ועי' בשערי תשובה באו"ח סי' קנ"א ס"ק ט"ז ובשו"ת כנף רננה חלק או"ח סי' ז' ואולי י"ל דאסור לשחוט גם על עליית הביהכנ"ס עפמ"ש באו"ח סי' קנ"א סעיף י"ב דאסור להשתמש בעליות ביהכנ"ס תשמיש גנאי עיי"ש ובט"ז שם ולענין אי מותר לשחוט במרתף של ביהכנ"ס יש ללמוד הדין ממ"ש בס' חקר הלכה (מהרב מסטרעליסק) מערכת אות ב' בעניני ביהכנ"ס דין ז' שנסתפק אם מותר להשתמש תשמיש של גנאי במרתף של ביהכנ"ס וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש:
ולענין אם מותר לשחוט בחג הסוכות בסוכה נראה לפענ"ד דלפמ"ש ברמ"א או"ח ריש סי' תרל"ט דאסור לעשות שום תשמיש בזוי בסוכה עי"ש ה"ה דאסור לשחוט בסוכה וכן אסור לשחוט על דפנותי' מבחוץ וכמש"ל לענין בהכנ"ס אך לענין אם מותר לשחוט שם לאחר החג נראה דאין להחמיר דאף שכ' הט"ז באו"ח סי' כ"א ס"ק ב' ובבאה"ט שם סוף סי' תרל"ח דאין לעשות בזיון לסכך של סוכה גם לאחר החג דיש בו עוד קדושת מצוה שעברה עיי"ש מ"מ בכה"ג שאינו מלכלך גוף הסכך בהדם אין קפידא ובפרט בדפנות הסוכה בודאי אין לחוש לאחר החג אפי' מלכלך אותם בהדם וכמ"ש בס' אשל אברהם על האו"ח (מהגה"ק בעהמח"ס דעת קדושים ז"ל) בסי' תרל"ח שם דדפנות הסוכה לאחר החג קילי טפי לענין העדר כבוד למצוה שעברה עיי"ש ובלא"ה יש עוד סברא דמה שמלכלך אותם בדם י"ל דאין זה העדר כבוד, כ"כ כמו אם משתין עליהם וכמובן ע"כ אין להחמיר כלל:
כב שוחטין. ולענין דיעבד כשעבר ושחט עי' לקמן סי' י"ב בבאה"ט ס"ק ג' ועי' בפרי תואר שהביא דברי הכנה"ג דבדיעבד אם היה בספינה ושחט לתוך הים שחיטתו אסורה וכ' ע"ז דזה דוקא היכא דחזינן דמשך ריש תורא טפי חוץ לגודא דספינתא וחזינן דנתקיים מחשבתו ונפל דמא למיא להדיא מביה"ש אז אסירה הבהמה אבל לא זולת וכ"ז דוקא בסתם שוחט שלא בדקו אותו אבל אם בדקו אחר השוחט הזה ואשתכח דודאי בטעות היה ואינו מין שרי עיי"ש (כג) לתוך ימים. עי' בס' שושנים לדוד על המשניות (מהגאון מ' דוד פארדו ז"ל) בפרק ב' דחולין משנה ט' על התוי"ט ד"ה אין שכ' דמצד הסברא י"ל דדוקא בשאינו עומד בתוך הים רק על שפתו או בספינה ושוחט לתוך הים בזה הוא דאסור דאיכא למיגזר דלימרו מ"ט לא שחט באותו מקום שעומד שם אלא ודאי דלשם שר של ים שוחט אבל בעומד בים ושחט שם במקום שעומד ליכא חשדא ומ"מ לדינא סיים בצ"ע עי"ש (וע"ל בסי' שאח"ז ס"ק א'):
כד ימים ונהרות. עשמ"ח סעיף ד' ותב"ש ס"ק י"ג וי"ד שכ' דכל בריכות המושכין מים בכלל נהרות הן אבל בורות המכונסים אפי' בארות ומעיינות הנובעים אינם בכלל נהרות ומותר לשחוט לתוכן דאין דרך העכו"ם בכך ובלבד שיהיו עכורים שאין בבואה נראית בהם דאל"כ אסור משום שנראה כשוחט לבבואה וגם צ"ל דוקא כשהן מלאים על כל גדותיהם דאל"כ הו"ל שוחט לגומא דאסור כמש"ל סי' י"ב עיי"ש וכ"כ בשפ"ד ס"ק ד' עיי"ש ועי' בשנות חיים ס"ק ו' מה שפקפק בדבריהם בזה וכ' דאף כשאין המעיין מושך כעת מ"מ כיון שאם לא יחסרו מימיו ע"י אדם סופו להיות נמשך יש לדונו מיד כנהר המושך עי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק מ"א שפקפק ג"כ בדברי התב"ש בזה עי"ש:
כה שלא יאמרו. כל מה שנתבאר בסי' זה לאסור משום מראית עין שלא יאמרו וכו' ה"ה אפילו בשוחט בינו לבין עצמו ואין רואה אסור דלא חלקו חז"ל בזה דבכ"מ שאסרו משום מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור. שמ"ח סעיף ח' ותב"ש ס"ק כ"א. והנה בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ס"ז תמה על התב"ש בזה עיי"ש אמנם בס' דעת תורה ס"ק י"ד מדחה תמיהתו שאין שום התחלת קושיא עי"ש:
כו יאמרו כל מה שנתבאר בסי' זה לאסור מיירי אפי' אינו שוחט לאכול לישראל רק שוחט לכלבים או לעכו"ם או, ששוחט הטריפה אסור בכל הנזכר. שמ"ח ותב"ש שם:
כז לשר של ים. עט"ז ס"ק ד' שכ' דמותר לשחוט בראש הגג ולא חיישינן שיאמרו לצבא השמים עלה לשחוט וכן בראש הספינה ולא חיישינן שיאמרו לשר של ים או של הנהר קא שחיט עי"ש:
כח לתוך הכלים עבאה"ט מ"ש מהבה"י והפר"ח ועי' בשו"ת מקום שמואל סי' יו"ד ועי' שמ"ח סעיף ט' ותב"ש ס"ק כ"ד שחולק על הפר"ח וכ' דאין חילוק בין תחלת השחיטה ובין אחר השחיטה דבין בתחלת השחיטה ובין אח"כ אסור לישראל לקבל הדם בכלי רק שיצוה לעכו"ם שיקבלם עיי"ש ועי' במנחת אהרן ס"ק ז' ועי' ד"ק ס"ק ב' שכ' דאם פסק הדם מלזוב ואח"כ חתכו הוורידין וזב הדם עוד הפעם אין לחוש אף לדעת הבה"י והתב"ש ויכול אף ישראל לקבל הדם עי"ש. ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ס"ז שחולק על התב"ש במה שהתיר לעשות ע"י עכו"ם דהא קיי"ל דאמירה לעכו"ם שבות ובפרט בדבר שנאסר משום גזירה וחשדא עיי"ש באריכות ועי' בד"ק ס"ק ב' שהעיר ג"כ בזה וכתב דמה"ט אין להתיר רק להניח לעכו"ם לקבל הדם לעצמו שלא בתורת שליחות אבל בתורת שליחות אסור ולכן אף כשמצוה לעכו"ם לקבל הדם כדי למוכרו לעכו"ם אחר אסור אבל כל שאינו בתורת שליחות רק לצורך העכו"ם המקבל הדם מותר עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק י"ב מ"ש בזה:
ועיין עוד בבה"י שם שהחמיר עוד יותר בזה דאפי' אם אין בו משום מראית עין כאמור מ"מ יש לאסור למכור לגוי שהוא יאסף הדם לתוך כליו משום דאסור לעשות סחורה בדבר איסור ועי' בפר"ח שם מה שהשיג עליו בזה וכ' דזה הוי כנזדמנו לו עיי"ש ועי' בתב"ש שם מ"ש בזה וכתב לחלק בזה דאם נוטל דבר חשוב עבור הדם כנים דברי הבה"י לאסור ומה"ט כ' דבמקומות שנוהגין שלאחר שחיטה מקבלים הדם בכלי כשיוצא מהצואר ומוכרין לעכו"ם יש ליזהר שלא יקח בעדו דבר חשוב משום דהו"ל כעושה סחורה בדבר איסור דודאי בשעת קניית הבהמה היה דעתו גם על הדם אבל דבר קטן שפיר דמי דמסתמא לא קנה הבהמה מתחלה עבור זה והוה כנזדמנו לו דמותר כדלקמן סי' קי"ז עיי"ש ועד"ק שם מ"ש בזה וכ' דכל שהוא לצורך העכו"ם המקבל הדם מותר אף אם אינו מניחו לקבל עד שישלם לו עיי"ש ועי' במנחת יוסף בביאורים ס"ק ע"א באורך מזה ועי' עוד בד"ק שם שכ' דאם אין הבעלים מוכרים הדם רק שהמפשיט את הבהמה הוא מוכר את הדם אף שהמפשיט הוא ישראל לתרווייהו מותר לקבל בעדו אף דבר חשוב שאין להבעלים חשש איסור עושה סחורה בטריפות כיון דאין הבעלים נהנים וגם על המפשיט ליכא איסור דעושה סחורה בטריפות דלדידי' הוה כנזדמנו לו עיי"ש באורך ועבגה"ק שם ס"ק א' בביאור דבריו בזה. ואף בגוף החומרא שהחמיר התב"ש שלא ליקח בעדו דבר חשוב דלא ליהוי כעושה סחורה וכו' עי' בחידושי מהרא"ל צינץ ס"ק מ"ה שהאריך בזה והעלה להקל בכל זה דמשמע ממתני' דבנזדמנו לו מותר אפי' ידע שיש שם דברים טמאים ג"כ ואפי' מקבל הרבה שרי עיי"ש ועי' בשו"ת דעת חכמים (הנספח להס' תיקוני הזבח) סי' כ' כ"א וכ"ב מ"ש לענין אם מותר לשו"ב לקבל הדם לאח"ש בכלי כדי למוכרו לצוק"ר פאברי"ק והעתיק תשובת הגאון מהרש"ק ז"ל מבראד שהשיב לו דגם כשמקבל ע"י נכרי אסור דהכל יודעים דאין הנכרי עושה זאת לצורכו דמה טיבו של הנכרי לעסוק בעופות ובהמות הנשחטים ובודאי ירגישו שעושה בשביל ישראל ויאמרו דמדעת ישראל הוא מקבלו לכלי לע"ז ואסור דמה לו ע"י עצמו או ע"י אחר אמנם הגאון. בעל חסד לאברהם ז"ל השיב להתיר בזה וכ' דאף שכ' התב"ש דגם האידנא אין להקל לכתחלה מ"מ בנ"ד כיון שנודע לכל שאסיפת הדם הוא כדי למכור להצוק"ר פאבריקי"ן שפיר דמי אף לכתחלה דמהיכי תיתי יחשדוהו וכו' ומוכרח הוא לאספו משום בל תשחית וכו' ואין שום חשש משום עושה סחורה בדבר איסור כיון דאינו לאכילה רק לתקן הצוק"ר והצוקע"ר שרי כיון שנתבטל בו טעם הדם והו"ל כמוכר מידי דאכילה למשוח בו עורות דשרי ואף שיש מחמירים בכל ענין במידי דאכילה מ"מ ספיקא הוי עכ"פ וס"ס דרבנן שרי לכ"ע וכ' דאפילו מקבל בעדו מעות הרבה שרי עיי"ש באריכות ועי' בדעת תורה שם:
וכתב בספרי השו"ב דכל מ"ש בפוסקים בהיתר קבלת הדם ע"י עכו"ם לאח"ש לא נאמר רק בשוחט בהמה אבל בחי' ועוף בכ"מ אסור משום מניעת מצוה כיסוי הדם דאם ניתן הדם לעכו"ם בודאי ממהר לקבל הדם מיד אחר השחיטה להריק הדם לתוך הכלי ואינו ממתין עד שירד טיפין שהוא לבסוף לאחר שיצא כל הדם עיי"ש וכדבריהם מבואר בדברי השמ"ח סעיף ח' ותב"ש ס"ק כ"ג (שהבאתי להלן ס"ק מ"ד) לענין ההיתרים דשוחט לתוך ימים ונהרות עיי"ש (וע"ל סי' כ"ח ס"ק ק"ל):
כט הכלים. עי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק א' סי' נ"ב שהוכיח דגם לקבל הדם תוך בגד דמי לשוחט לתוך כלי עיי"ש וע' בס' דעת תורה ס"ק י"ג שהשיג עליו ודחה ראייתו וכ' דאין להמציא איסור בזה דהא אין דרך לקבל דם לתוך בגד לשם זריקה לע"ז וליכא משום חשדא כלל עיי"ש (וע"ל סי' כ"ח ס"ק קס"ג):
ל ואם יש בכלי מים וכו' ובן אם יש בכלי עפר. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ס"ז ובשו"ת דעת חכמים (הנספח לס' תקוני הזבח) סי' כ"א באמצע התשו' שכ' דמ"ש בש"ע דמהני ליתן מים או עפר בכלי לקבל הדם אין לו הבנה כיון דאסור פני מראית עין מה מהני מה דהוי מים או עפר בכלי מ"מ הרואה לא ידע שיש עפר ומים בכלי ויאמר דלקבל הדם לע"ז קמכוין וכ' דאפשר דמיירי בכלי זכוכית וכדומה דנראה לחוץ המים והעפר והרואה יראה שכן הוא או אפשר דמיירי בצינעא ועפ"ד הר"ן בפ"ק דביצה דהיכא דהמעשה אינו אסור באמת אף שהרואה יסבור שהוא איסור מ"מ אם עושה בצינעא לית לן בה עיי"ש:
לא מים. עי' בערך השלחן אות ו' שהביא ראיות מלשון הפוסקים דכלי מלא מים עכורין בעינן לאפוקי מעט מים דאין מבטל מראה הדם עיי"ש ועי' בכנפי יונה שכ' ג"כ דבעינן שיהא כ"כ מים עד שיבטל מראה הדם וכ' שם דמ"מ לענין השיעור כמה יהיה דוהיותי' של דם דקרינן ביה שנתבטל במים יש להקל בשיעור זה עיי"ש אבל בשמ"ח סעיף ה' ותב"ש ס"ק ט"ו כ' דאפילו יש שם רק מעט מים עכורים שרי עי"ש:
לב אם הם צלולים. עי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' כ"ב שהניח דין זה בצ"ע עיי"ש ועי' במנחת יוסף בביאורים ס"ק נ"ב תירוץ נכון לקושיתו עי"ש ועי' בשו"ת חסדי אבות סי' ה' מ"ש ע"ד תשו' הטוטו"ד שם:
לג שלא יאמרו לצורה הנראית במים שוחט. עי' בס' תוספת ירושלים בקיצור הוראות איסור סוף סי' זה שכתב דה"ה שלא לשחוט כנגד המראה שקורין שפיגי"ל וכמ"ש הבאה"ט באו"ח סי' צ' לענין תפלה וצריך להזהיר ע"ז בעיו"כ בכפרות שרגילין לשחוט בבתים שיש מראות עכ"ד אמנם ראיתי לחכם א' שכ' להשיג עליו בזה דאין להוסיף איסור חדש אשר לא שערום רבותינו הפוסקים המפורסמים ואדרבה משמע מדברי התב"ש סוף ס"ק י"ט במה שהשיג על השחיטות בית לחם וכ' דמותר להוציא ראשו חוץ לספינה ולשחוט ולא חיישינן דלמא חזי לבבואה משום דלא אסרינן כ"א היכא דשחיט לתוך אותן המים עי"ש הרי נלמוד מדבריו דאין לחוש לזה ומ"ש התוס' ירושלים ראיה מדין תפלה אין ראיה כלל דכשעומד נגד המראה ומשתחוה, ודאי נראה שמשתחוה לצורה הנראית במראה משא"כ בשוחט לצד המראה עכת"ד שוב ראיתי בס' דעת תורה ס"ק ט"ז שהשיג ג"כ ע"ד תוי"ר הנ"ל, ודחה דבריו בשתי ידים והעלה דאין להחמיר בזה כלל עיי"ש:
לד ואם הם עכורים. וה"ה צבועים. שמ"ח סעיף ה' ומנחת אהרן ס"ק י"א (לה) עכורים. עי' בשנות חיים ס"ק ז' שכ' דלא נקרא מים עכורים רק כשלא נראה בו שום צורה כלל אבל כל שנראה בו צורה אע"פ שאינו מכיר הפרצוף של הצורה לא נקראו עכורים לענין זה עיי"ש:
לו וכן אם יש בכלי עפר. עפת"ש מה שציין לדברי השער המלך שהקשה על הפר"ח ועי' כו"פ לקמן סי' כ"ח סעיף ג' שהקשה ג"כ כקושית השער המלך שם על הפר"ח בזה וכן הקשה הפני יהושע בביצה דף ח' ע"ב עיי"ש ועי' בצל"ח שם מ"ש בזה אבל המעיין בתב"ש לקמן סי' כ"ח ס"ק ז' נראה שמתרץ קושיא זו בצירוף הקושיא שהקשה הוא בזה וכ' דכל שמטריח עצמו יותר מלימודו בעסק קבלת הדם יש לחוש משום התרת חלבו עיי"ש ומתורץ ממילא קושיית הכו"פ והשער המלך בזה בפשיטות עיי"ש ודו"ק כי קצרתי יען אין כאן מקומו בחיבורי זה. (לז) אם יש בכלי עפר. עשמ"ח סעיף ה' דה"ה טיט ועי' מנהז"ב כלל ה' בעשרון ס"ק י"ח שכ' דהמחבר נקיט עפר לדוגמא בעלמא דכל שאין הכלי ריקנית מכל דבר ויש בו איזה דבר אחר יהיה מה שיהיה דשוב אין הדם ראוי לזריקה מותר לשחוט בתוכה וכמ"ש בתוה"ב הקצר עיי"ש:
סעיף ד
לח היה בספינה. כ' בשמ"ח ותב"ש ס"ק י"ט דלאו דוקא ספינה אלא ה"ה בכל מקום שאין דרך לטנף כגון ששוחט בראש גגו וא"א לו ליחד מקום דלא קפיד אטינוף א"נ אם חצירו בנוי סמוך לנהר ואין לו מקום מצד אחר וקפיד שלא לטנף חצירו יכול לשחוט ע"ג אחורי הכלים עיי"ש אכן במחזיק ברכה אות ו' כ' בשם המהר"ל מפראג דדוקא בספינה יש חילוק בין לתוך הכלים ובין ע"ג הכלים ומותר לשחוט ע"ג אחורי הכלים אבל בבית אסור לשחוט אף ע"ג אחורי הכלים עיי"ש וכ"כ בטוב לישראל סי' נ"ב לדינא עי"ש ועי' במנחת יוסף בלק"י ס"ק נ"א שכ' שכן מבואר להדיא בספר הפרדס לרש"י ז"ל עי"ש:
לט יכול לשחוט ע"ג כלים. עבאה"ט ועי' ש"ך ס"ק ה' שכ' דמותר לשחוט ע"ג אחורי הכלים שיש לה תוך עי"ש ועי' בפר"ח ס"ק ז' אך בתב"ש ס"ק י"ז ושמ"ח סעיף ז' השיג על זה ופסק דאם יש לאחורי הכלי בית קיבול אסור לשחוט ע"ג אפי' כשאי אפשר לו לשחוט באופן אחר וימנע ולא ישחוט עיי"ש ועי' בחידושי מהרא"ל צינץ ס"ק ה' שפלפל בדבריהם בזה והעלה שדברי הש"ך עיקר לדינא דבספינה מותו לשחוט ע"ג אחורי הכלים אף שיש לה תוך אך מה שנראה דעת הפר"ח להקל בזה גם בלא ספינה זה אינו אליבא דשום מ"ד והביא ראיות לזה עי"ש ועי' במנהז"ב כלל ה' בעשרון ס"ק כ' שהעלה שכן יש לפסוק לדינא בזה כדעת הש"ך דכיון דאפי' בלא ספינה בלא"ה האידנא בדיעבד אין איסור בדבר כמ"ש הרמ"א לקמן בסי' שאח"ז סעיף ב' ולכן יש לסמוך להקל לכתחלה עכ"פ בספינה כמ"ש הש"ך עי"ש וכ"כ בדרך החיים עי"ש:
מ לשחוט ע"ג כלים. כ' בשמ"ח סעיף ו' ותב"ש ס"ק י"ט דה"ה שיכול לשחוט ע"ג הדף והדם שותת לים או לנהר או שותת משם לתוך הכלי כשאין לו מים עכורים או עפר לתת לתוכו או יעשה מדרון בארץ סמוך לים או לכלי ושוחט והדם שותת משם לים או לכלי עיי"ש והנה לכאורה יש לעורר ע"ז מדברי הרא"ש שהביא הטור לקמן סי' כ"ח דמשמע מדבריו לאסור גם בכה"ג דהנה אהא דכוי אין שוחטין ביו"ט משום דאסור לכסות דמו ביו"ט משום התרת חלבו (ר"ל דאם יראה שמטריח עצמו ביו"ט לכסות דמו יבא להתיר חלבו שיסבור דהוא ודאי חי') הקשה הרא"ש דישחוט לתוך הכלי ובמוצאי יו"ט יקח הדם מן הכלי ויכסנו כדינו ותירץ משום דאסור לשחוט לתוך הכלי עיי"ש ובפרישה שם ולפי דברי השמ"ח דיש אופן לשחוט ע"ג הדף והדם ישתות לתוך הכלי הדק"ל שיקבל דמו בכה"ג ובע"כ דגם בכה"ג אסור ואולי י"ל עפ"ד התב"ש לקמן סי' כ"ח ס"ק ז' שכ' דכל שמטריח א"ע יותר מלימודו בעסק קבלת הדם של הכוי יש לחוש משום התרת חלבו עיי"ש ולפ"ז י"ל דגם בנ"ד הוי בכלל שמטריח יותר מדאי שעומד דף ע"ג הכלי ושוחט באופן שהדם יהא שותת ע"ג הדף קודם ומשם ישתות לתוך הכלי ויש חשש דהתרת חלבו כנלפענ"ד וקצרתי כי אין זה מגדר חיבורי הלז:
מא ע"ג כלים. עבאה"ט מ"ש אבל לא לתוכו ועי' ש"ך ס"ק ה' דה"ה דאסור לשחוט ע"ג הכלים באופן שיהא הדם שותת לאותו כלי גופו ועי' בשמ"ח סעי' ז' ותב"ש ס"ק כ' דאין לו לשחוט לתוך כלי מנוקב שלא כנגד הנקב והדם שותת דרך הנקב לתוך הים או לכלי אחר משום דמ"מ הו"ל לתוך הכלי הכלי ואף לצורך אסור לו לשחוט בכה"ג וכ' שם בתב"ש דאפי' יש בו נקב גדול בהכלי אסור עיי"ש ומשמע מדבריו דאף אם שוחט לתוך כלי מנוקב והדם אינו נוגע בהכלי כלל רק שהוא שותת כנגד הנקב לתוך הים ג"כ אסור דממ"נ אי ליכא איסור משום שוחט לתוך כלי כיון שאין הדם שותת לתוך הכלי א"כ אסור משום שוחט לתוך הנהר וה"פ:
מב שותת ויורד. עבאה"ג שכ' פי' שהכלי מקצתו חוץ לספינה ועי' ש"ך ותב"ש ס"ק י"ז מ"ש בענין זה. וכ' בשמ"ח סעי' ו' ותב"ש ס"ק י"ט דכל זה לא התירו אלא היכא דלא סגי לי' בלא"ה אבל אם סגי לי' לשחוט בלא"ה לא התירו לו היתרים הללו משום דמ"מ מחזי קצת כשוחט לתוך ימים ונהרות וכלי עיי"ש ועי' בפרי תואר ס"ק ד' שכ' דאי חזינן לי' דהגם דהו"ל מציאות שירד הדם על דופני הספינה אפ"ה נתן הוא דעתו ומכוין בדיוק לבל ירד לדופני הספינה אלא שירד הדם מבית השחיטה להדיא לים אסור אפי' בדיעבד עכ"ד ומשמע דבכה"ג אסור בדיעבד אף בזמן הזה עיי"ש:
מג והדם שותת. עי' בשמ"ח שם שכ' דאין למחות ביד העושים מטבחיים ע"ג הנהר והדם שותת מקרקע המטבחיים דרך חריצים ונקבים שבו לתוך הנהר דהכא הו"ל כאי אפשר כיון ששוחטין הרבה תמיד יתרבה הזבל מאד עד אין מקום וכ"ע ידעי דצריך להיות נקי ומ"מ צריך לזהר שלא ישחוט ע"ג נקב או חריץ ממש במקום שהדם ירד להדיא מהצואר לתוך הנהר עכ"ד ועפ"ד הפרי תואר הנ"ל (בס"ק שלפ"ז) נראה דאם רואין שהי' לו אפשרות לשחוט באופן שלא יקלח הדם מן הצואר תיכף לתוך הנהר והוא כוון ושחיט ע"ג הנקב או חריץ במקום שירד הדם להדיא מן הצואר לתוך הנהר אין להכשיר שחיטתו אף בדיעבד (ועי' בדברינו בסוף סי' שאח"ז) ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט"ו שהוכיח מפירש"י חולין דף מ"א ע"ב בד"ה מקום דהיכא שעושה חריץ קטן שלא ילך הדם במהירות לתוך הים שרי וגם אין בזה חשש גומא כיון שפתוח לחוץ וסיים בצ"ע עיי"ש:
מד ויורד לתוך המים. עשמ"ח סעי' ח' ותב"ש ס"ק כ"ג שכ' דכל מ"ש בתקנתא דשוחט לתוך ימים ונהרות ולמים אינו ענין לשוחט חי' ועוף דצריך כיסוי ולשחוט לתוך עפר דוקא ולא לתוך המים ובע"כ דכל הדינים לא נאמרו רק לגבי שוחט בהמה ועיי"ש בתב"ש שכ' דאף אם ישחוט חי' ועוף באופן שיוכל לקיים מצות כיסוי ג"כ דהיינו שיתן איזה טפין בעפר ושאר הדם ימצה על דופני הספינה או לאחורי הכלים ג"כ אסור דבכה"ג יש לחוש לשהיי' עיי"ש ועי' מנהז"ב כלל ה' בקומץ סעי' ח' ועשרון ס"ק כ"ג שכ' דגם חי' ועוף יש תקנה לשחוט אחורי הכלי או בדף מדרון אם יתן מעט עפר על אחורי הכלי ועל הדף דהדם שותת כמה טפין בעפר ההוא ויוכל לקיים מצות כיסוי בזה המקצת דאף שרוב הדם שותת לים ע"י המדרון מ"מ הא לא אפשר דלא מבלע קצת בהעפר ודי בזה למצות כיסוי עיי"ש אבל במנחת יוסף בלק"י ס"ק ע' הניח זה בצ"ע לענין חשש שלא ישאר דם הנפש עיי"ש ובקו"א שלו בסי' כ"ח (וע"ל סוף ס"ק כ"ח):
מה ואינו חושש. עבאה"ט מ"ש דלא קיי"ל כהב"ח אלא דאף בראש הספינה צריך לשחוט ע"ג דפנותי' ועי' מזה בס' טוב לישראל סי' נ"ב ועי' בפרי תואר ס"ק ד' שכ' דבראש הספינה דאין לו אופן שישחוט ע"ג הכלים או שישחט שירד הדם לדופני הספינה יכול לשחוט אף לכתחלה לתוך הים בלי הפסק עיי"ש אולם בתב"ש ס"ק י"ח ושמ"ח סעי' ו' האריך דהעיקר כהט"ז והש"ך שהשיגו על הב"ח בזה דלעולם אסור לשחוט להדיא לתוך הים או לתוך הכלי ואם אי אפשר לי' בתקנתא ימנע ולא ישחוט עיי"ש (ולענין בדיעבד אם עבר ושחט לתוך הים או לתוך הכלי ע"ל ס"ק מ"ג ולקמן סוף סי' שאח"ז):
מו מקצת שוחטים. עי' כו"פ שכ' דאם שנוהגין כן מ"מ בעיקר הדין אין להקפיד על כך כי הוא בגדר דרכי האמורי ובכלל לא תנחשו תמים תהי' וכו' ומ"ש הר"א מגרמיזא הוא משום דבימיו היו הרבה מנחשים מכשפים באווזות וכו' אבל בזה"ז דלא שמעינן מזה ודאי אין להקפיד ע"ז ובפרט לסעודת מצוה כגון לשבת ולברית מילה ולחתונה פשיטא שיכול לשחוט אף כשלא יטול הרגלים דשומר מצוה לא ידע דבר רע עיי"ש ועי' בשנות חיים סוף סי' זה ועי' בנוב"י תניינא חאהע"ז סי' ע"ט שנראה מדבריו שכן הוא העיקר כדברי הכו"פ עיי"ש אך בשמ"ח סעי' יו"ד כ' דהמנהג במדינות אלו שאין שוחטין אא"כ אוכלים ממנה דבר מה עיי"ש וכ"כ בד"ק ובשנות חיים ושאר ספרי שו"ב האחרונים. ועי' בט"ז להלן סוף סי' קט"ז שכ' בשם ר"י החסיד ר"ח אלול טבת כשחל יום א' של אחד מהנ"ל ביום ב' או ביום ד' השוחט אווז ביום זה או האוכל ממנו מסתכן ח"ו ובקובץ אחר מצאתי ג"כ רק שבמקום יום א' של טבת נכתב יום ט"ו של טבת כשחל ביום א' דהיינו ר"ח טבת שחל בשבת והיינו יום א' דר"ח עכ"ד וע' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' כ"ב שכ' דהא ודאי דאף להנוהגין להחמיר בזה אין לאסור שאר הבשר שנמלח עמו דאפילו לדעת המחמיר בזה אין סכנה כ"א באוכל מגוף האווזא ולא מטעמי' עיי"ש באריכות:
מז שום אווז. עי' בסידור משנת חסידים מס' מוצאי שבת פ"ז שכ' דלא יאכל מאותם עופות הנקראים יאיקרו"ס שמא ימות הוא ובנו באותה שנה וכן השוחט אותם ימות ר"ל עכ"ל:
מח בטבת ושבט. עד"ק סוף סי' זה דגם ביום א' דר"ח טבת המנהג לתת הרגל להשוחט ואין למנוע מזה ולהכריע כי הא' דר"ח טבת שייך עוד לכסליו העבר כי אולי שייך החשש מהמולד שהרי מחמירים מחמת הספק אש השעה של הסכנה בטבת או בשבט ואין שייך בזה המע"ה כיון דהשו"ב מוחזק הוא שאין רוצה לשחוט באופן אחר וגם דחמירא סכנתא מאיסורא עיי"ש ונראה מדבריו דגם בר"ח אדר קודם המולד יש להחמיר שמא שייך עוד לחודש שבט העבר עיי"ש:
מט אם לא שאוכלין עד"ק ס"ק ג' דגם באכילת א' מהב"ב של השוחט די להוציא מחשש סכנה וגם נהגו להקל ע"י מחילה או מכירה לאחר ומעין שליחות דזה חשוב ג"כ כנהנה ממנה עיי"ש ועי' בשנות חיים סוף סי' זה שכ' שכן הוא המנהג בלבוב שהשוחטים אין לוקחים שים אבר מהאווזא רק שלוקחים כסף תמור הרגלים וכ' שאף שאין למנהג זה עיקר מ"מ אני אומר כל כי האי ריתחא כיון דבל"ז אין לדבר זה מקור רק הואיל ונוהגין לחוש לזה לא רצו הפוסקים להקל וכיון דנוהגין שם להקל ע"י לקיחת מעות אין לפקפק בזה עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י"ב שהביא דברי אביו הגאון בעל הח"ס בכת"י שכ' דשו"ב שקפיד בסכנתא יאכל ממנה דוקא ומאן דלא קפיד ימכרם או יקח מחירם עיי"ש (וע' בדברינו להלן סי' י"ט סוף ס"ק מ"ד):
נ אם שוחט בה אווז. היינו כשהיא כשרה אבל בשוחט טריפה אינו ניזק עד"ק שם ובמנחת יוסף בלק"י ס"ק ע"ד שכ' דאם רוצה השו"ב להחמיר לעצמו להטריף האווזא מאיזה חומרא יכול להחמיר ואין לחוש כיון שכשר מדינא א"כ יש חשש סכנה כשאינו אוכל ממנה דלענין צד חומרא לחשש איסור אין חשש זה מונע מלחוש לצד איסור שהרי חביבין דברי סופרים במשמרת למשמרת יותר מיינה של תורה אך אם רוצה לצאת גם מידי חשש זה יקח מנוצתה להכרים שלו עיי"ש:
נא אם לא אוכל ממנה. עי' בלחה"פ ס"ק ח' ובל"י ס"ק ז' ושפ"ד ס"ק ז' שכ' שצריך השו"ב ליזהר שלא לערב הרגלים שלוקח מהאווזות פן ימצא א' טריפה ומה"ט נהגו השוחטים היראים ליקח רגל האווז אחר שכבר נמלח והודח דאז ליכא למיחש למידי עיי"ש ועי' מנהז"ב כלל ה' בעשרון ס"ק כ"ו שכ' דכיון שהוא דבר קשה לקבץ מהבע"ב אח"כ ובפרט בקהלות גדולות ע"כ יש להקל לקבל תיכף כי יכולים לסמוך על שאינו מצוי טריפות וסומכין על הרוב רק שיש לזרוק א' מהם לחוץ כדין דבר המתבטל ברוב עיי"ש ועי' בבית אברהם בא"ז ס"ק י' שכ' שבהיותו בפולין הי' הוא נוהג שלא ליקח תמיד מצד א' רק פעם א' לקח רגל ימין ופעם רגל שמאל ואם לפעמים נזדמן שהי' אווזא א' טריפה ראה באותה אווזא איזה רגל הוא שלקח אם מימין או משמאל ואז כל הרגלים שהיו בדומה לו החמיר והטריף והאחרים הכשיר וכיוצא בזה הי' נוהג בדבר הטחולים שנוהגין השוחטים ליקח מהעגלים והכבשים שיש לחוש שמא ימצא א' טריפה ע"י מים בראש או שאר טריפות לכן המתין מלמלוח אותן עד עש"ק כי עד ע"ש בודאי יתוודע לו בהמשך זמן איזה ימים ואף שהצריך עי"ז לשרותן במים אותן של ג' ימים מ"מ לא חשש לזה ובכל לילה ולילה שלא שמע שום דבר זרק א' לכלבים ואח"כ כשאכל אותם אכל שתים שתים דוקא וגם ב"ב היו נזהרים בזה לאכול כך עיי"ש ועי' בנוב"י תניינא סי' מ"ז דמבואר דלאחר שהשליך א' יכול לאכול א' א' בפ"ע ואכ"מ ועי' במנחת יוסף בלק"י ס"ק פ"ג מזה ועי' בס' תואר משה סי' י"ג פרק ל"ה שכתב דבמקומות שאוכלין האווזות הלעוטות דצריך בדיקת הוושט הואיל ושכיח בהם ריעותות כמו סירכות הריאה אסור להשוחט לאכול רגל האווזא עד שידע שבדקו הוושט ונמצא כשרה ע"ש וכ"כ במנהז"ב שם בקומץ סעי' יו"ד ועשרון ס"ק כ"ז וכ' דמה"ט יש להחמיר בזה לעשות סי' מובהק בכל אווזא על רגלה להכיר שזה שלה דהיינו לחתוך ציפורן הקטנה ברגל שנוטל וכן יעשה ברגל הב' הנשאר באווזא ובאווז הב' יחתוך ציפורן הב' ככה יעשה עד ד' אצבעותיהן ובשאר האווזים ישרוט בסכין על בשר הדק שבין אצבע לאצבע א' על רגל זו וא' על רגל זו ואח"כ יעשה ב' שריטות על זו וב' על זו וכן בכלם עד שכל אווזא יהי' לה סימן בפ"ע וכמו כן במקום שנוהגין ליקח הראש ישרוט בסכין חרטים הראש שנוטל ושריטה כזו יעשה ג"כ על הרגל האווזא וכ' שם בס"ק כ"ט דאם לא עשה סי' ברגלים כשנוטל יש ליזהר שלא להסיר מהם הנוצות או הקליפה שדרך להסיר מהרגלים עד אחר זמן שישער שבודאי כבר נפתחו האווזות ולא נמצא בהם טריפה דאז אין לחוש כ"כ דאם יתוודע אח"כ שא' מהם נטרפה יתבטל הרגל ברוב דכל שהוא עם הנוצה והקליפה המאוסה שעליו לא הוי חהר"ל ויזרוק רגל א' והשאר כשר משא"כ כשכבר הוסרו הנוצות והקליפות מהרגלים ונודע הטריפות לאחר הסרתן אין מועיל ביטול דהוי חהר"ל ומ"מ אף שכשר בדיעבד ע"י ביטול כנ"ל אין לסמוך ע"ז לכתחלה רק שצריך לעשות סי' דוקא כנ"ל וכמ"ש השפ"ד סי' ק"ט ס"ק י"ג לענין הבני מעיים עיי"ש ופרטי הדינים בזה לענין בדיעבד ותערובות עי' בטוש"ע ובנושאי כלים לקמן סי' ק"א וק"ט ועי' מזה בס' תורת זבח הספרדי מערכת אות ת' סי' צ"ה ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י"ב שכ' דאף באווזות המלעיטין יכולים השוחטים ליקח הרגלים ולסמוך על בטול ברוב היכא דלא נודע שא' טריפה ואין זה כמבטל איסור לכתחלה דזה לא דמי לבדיקת הריאה דכאן ליכא משום תקנת חז"ל ולא שייך לקנסו ולכן בקהלה גדולה שא"א להשוחט לברר אם נמצא טריפה בהנשחטים הוי כדיעבד שנאבד בלי בדיקה דמהני ביטול ברוב וכ' שיש שם תקנה מאביו הגאון ז"ל שיכולין לסמוך על ביטול ברוב רק שישליכו א' מעשרה כי רחוק הוא שיהי' א' מעשרה טריפה רק שאם נודע שהיו טריפות יותר מכפי ערך א' מעשרה צריך להשליך כ"כ רגלים כפי ערך שהיו הטריפות ודי בחומרא זו עיי"ש אמנם בגלילותינו אין נ"מ בזה כי כל יראי ה' נוהגים איסור גמור באווזות הנלעטות וכמש"ל סי' ל"ג (ס"ק קל"ב) ובפרט בשו"ב שצ"ל יר"ש מרבים בודאי חלילה אינו אוכל מהרגלים של אווזות הנלעטות והשוחטים דפה"ק מונקאטש נוהגים שהרגלים שלוקחים בחדשים אלו מלבד שנזהרים שלא להאכילן אף לא' מב"ב אלא אף להמון עם המקילין באווזות הנלעטות לא ימכרו אותן מחשש טריפות השכיח בהם בוושט כנ"ל רק שמוכרים אותם לנכרי וסומכים ע"ז לצאת מחשש סכנה ובהרגלים של האווזות שאינם מפוטמות נהגו להניח הרגלים של כל יום ויום במקום מיוחד בפ"ע ואין אוכלים אותם עד שיעברו עליהם ב' ימים למשל הרגלים של האווזות שנשחטו ביום א' אוכלים ביום ג' ושל יום ב' אוכלים ביום ד' ומזה הם נשמרים מחשש איסור כי אם יולד איזה טריפות באיזה אווזא אצל בעה"ב באים להודיע להשו"ב ויודעין שהיא מהרגלים של אותו היום ודנין עליהם כדין תערובות איסור חהר"ל וזורקין כל הרגלים מאותו היום. אך למען יהי' לבם בטוח מחשש מכשול שמא אירע איזה טריפות ושכחו להודיע להשו"ב ע"כ זורקין איזה רגלים בכל יום אף מאותן הימים שלא נודע להם שום טריפות ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' רל"ו ועי' בס' דעת תורה ס"ק י"ז מ"ש בענין זה וכ' דהוא רגיל להזהיר להשו"ב שיתנהגו באופן אחר בזה דהיינו שיקחו מתחלה אחד אחד מהתערובות לתשמישן עד שישאיר מיעוט קרוב לערך חשש שחוששין שיטרפו ואז תלינן שכל מה שלקחו מהתערובות הי' מהרוב הכשרות דכל דפריש מרובא פריש וכמ"ש הש"ך לקמן סי' ק"י ס"ק ל"ג דקודם שנודע התערובות תלינן ברובא והשאר ישליך אח"כ ותלינן הטריפות בזה המיעוט שמשליך אך בעיקר הדבר שהחליטו האחרונים הנ"ל דרגל אוזא הוי חהר"ל כ' שיש לדון עפ"ד הנקה"כ ומ"ז סי' ק"א ס"ק י' לענין גריווי"ן שכ' דכיון דאין מכבדין בגריו"ו א' גם הרבה גרייוי"ן לא הוי חהר"ל וה"נ י"ל בזה דהא אין מכבדין ברגל א' זולת בצירוף הרבה או שאר בשר ורוטב ע"ש:
נב ונוהגין. עי' בשו"ת כתב סופר שם שהביא דברי אביו הגאון ז"ל בכתב יד שכ' אודות מנהג השו"ב ליטול רגל מכל אווז בטבת ושבט לכאורה יש לעיין בזה גם לענין דיני ממונות אם אינם גוזלין להבעה"ב בזה וכ' דנראה הטעם דכיון שכן נהגו בכל גלילות אלו הרי הוא בכלל שכירות השו"ב ובעל האווזא יודע ג"כ שכן מנהג השו"ב א"כ הרי בדין הוא נוטל עיי"ש ומבואר ממילא דבמקום שאין המנהג ליטול מהאווזא כלום אסור להשו"ב להחמיר וליטול שלא בהסכמתם כמנהג רוב המקומות דיצא שכרו בהפסדו דיש בו משום גזל כיון דלא שייך טעם ההיתר הנ"ל:
נג לאכול מן הלב. עכו"פ שכ' דהמנהג בק' פראג ליקח מן שומן המהותך מהאווזא עיי"ש ועי' בשמ"ח שם שיש חילוק מנהגים בזה דיש מקומות שנוהגין ליקח מן הלב כמ"ש ברמ"א ויש שנוהגין לאכול מן הכבד ויש מהרגלים וכ' דעתה נוהגין לאכול מאיזה אבר שיהי' וכשיש להם הרבה מבשלים מכל האווזות וטועמין המרק ונהרא נהרא ופשטי' עיי"ש ועי' בבל"י ס"ק ז' ובלחם הפנים ס"ק ח' ושפ"ד ס"ק ז' ובד"ק ס"ק ג' דעכשיו נוהגין ליקח הרגלים דוקא ועיי"ש בד"ק שכ' דלענין הטעימה שכ' התב"ש יש להקל דאף אם לא טעם רק כל שהוא מהמרק סגי ואף אם הטעם בטל ברוב במינו וגם ביש ס' נגד משהו של האווזא זו בתבשיל ג"כ אין לחוש עיי"ש: (נד) מן הלב. היינו במקומות שנוהגין היתר באכילת לב העוף משא"כ במקומות שאין אוכלים אותו כמ"ש בבאה"ט לקמן סי' ע"ב ס"ק א' דהמנהג הפשוט שזורקין הלב דעוף ואין אוכלין אותו עיי"ש בודאי דאין להשוחט לחוש לאוכלו (וכמש"ל ס"ק נ') דע"י חשש סכנה שבזה אין להקל בשום קולא: