דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן ה
סעיף א:
א השוחט לשם קדשים. מן התורה אף בזמן הזה אם הקדיש בהמה כדינה דהיינו שאמר על בהמה שלא בשעת שחיטה ה"ז עולה הוי הקדש מדאורייתא וצריך לנעול דלת בפני' עד שתמות מאלי' רק מדרבנן אסור להקדיש בזמן הזה כי היכי דלא ליתו לידי תקלה ומ"מ בדיעבד אם עבר והקדיש בזמה"ז הו"ל הקדש מדאורייתא. שמ"ח סעי' א' ותב"ש ס"ק א' וב' ועי' בשו"ת חשק שלמה חיו"ד סי' ו' מה שכ' בביאור דין זה דקיי"ל דבהקדיש בזמן הזה מכניסין אותו לכיפה ולא חיישינן לאיסור צער בעה"ח שהוא דאורייתא ועיי"ש במ"ש לחלק בדין זה באורך ועי' ברמב"ם פרק ח' מהל' ערכין וחרמין הלכה י"א וכסף משנה ובלחם משנה שם כמה פרטי דינים בעניני הקדש וערכין ותמורה ופדיון הקדשים שנוהגין בזמה"ז ועי' בס' מנחת חינוך פרשת בחוקותי כמה חדשות במצות אלו ששייכים בזמה"ז:
ב לשם קדשים. הנה יש להסתפק בכל הדינים שנתבארו בסי' זה באומר בשעת שחיטה לשם קרבן הנידר והנידב דמיפסל השחיטה אם לא אמר בפיו רק שכתב בכת"י בשעת שחיטה והדבר יצויר עפ"ד הט"ז לקמן סי' י"ט ס"ק ז' דאפשר דשחט בחד ידא ומכסי בחד ידא עיי"ש וה"נ אפשר דשחט בחד ידא וכותב בחד ידא בלשון זה שהוא שוחט לשם: עולה וכו' דמפסיל ג"כ כמו באומר בפיו כדקיי"ל בכ"מ לענין כמה דברים דכתב הוי כאלו אמר בפיו וא"כ י"ל דגם בכתב בכת"י לשם דבר הנידר והנידב שייך מראית עין דהרואה יאמר דמותר לשחוט קדשים בחוץ ועש"ך לקמן סי' רל"ב ס"ק כ"ח וברמ"א בחו"מ סי' ר"ז סעי' י"ט ובסמ"ע סי' ע"ב ס"ק ט"ו ובשו"ת חו"י סי' קצ"ד ותשו' הב"ח סי' כ"ג ובתומים סי' צ"ו ובשו"ת שב יעקב יו"ד סי' מ"ט ובנו"ב קמא חיו"ד סי' ס"ח וחתו"מ סי' ל' ובשו"ת זכרון יוסף חאהע"ז סי' ח' ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ז ועי' בדברי המחבר בש"ע או"ח סי' מ"ז סעי' ב' ובתשב"ץ סי' קצ"ד ובשו"ת פני ארי' סי' ע"ו ובשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט וס' ובשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ב' וז' ובשו"ת מהר"י אוסאד חיו"ד סי' שט"ז ובשו"ת מרן דברי חיים ח"א ביו"ד סי' י"ז וי"ט ובכ"מ שם ועוד בכמה ספרי שו"ת ראשונים ואחרונים בכמה ענינים אי כתב כדיבור דמי. ואולי י"ל דלא גזרו חז"ל רק באמר בפיו ולא בכתב בכת"י דהרואים יאמרו דמש"ה מותר משום דכת"י לא הוי כאומר בפיו ממש וצ"ע:
ג שמתנדבים. דע דמבואר מדברי כל הפוסקים דלא מהני שאלה בזה לומר בשוחט לשם קדשים שישאל על הקדישו ויהי' ניתר הזבח מעיקרו דאע"ג דקיי"ל בכ"מ דנשאלין על ההקדש מ"מ בדין זה לא מהני דסוף כל סוף איכא משום מראית העין וכ"כ בכו"פ שהחליטו הפוסקים כן דלא מהני שישאל על הקדישו עיי"ש ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת על היו"ד (מהגאון מלבוב ז"ל) בסי' זה מה שפלפל בדברי הכו"פ בזה ועי' מזה בס' חקר הלכה (מהרב מסטרעליסק) מערכת אות שי"ן בהלכות שחיטה דין ג' ובשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ב' סי' ס"ה באמצע התשובה בד"ה והנה בשו"ת. ובשו"ת שער הזקנים חלק ב' דף ל"ה ועי' בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קל"ט שמצדד דמהני שאלה ע"י פתח וחרטה בצירוף הטלת מום ע"י גוי קטן בצירוף סניף שלא אמר אלא דרך שחוק והיתול עיי"ש וע' בשו"ת חשק שלמה חיו"ד סי' ה' ו' ובשו"ת בית שלמה חלק או"ח סי' צ"ט ק' וק"א מה שכ' בענין זה אי מהני שאלה עיי"ש וע' בס' דעת תורה סק"ב מ"ש בזה וכ' דבע"כ לא הקיל הח"ס שם שיהא מהני שאלה אלא בנידון דידי' שלא אמר כן בשעת שחיטה ובפרט כיון שהי' שהות בין אמירתו לשחיטתו לישאל בינתיים דבכה"ג הוא שיש צד להקל באופן הנ"ל כיון דליכא מראית עין שהרואה יתלה שנשאל על הקדישו אבל באומר כן בשעת שחיטה גם בנידון דהח"ס אין להקל דיש חשש מ"ע עיי"ש:
ד בעלת מום. עבאה"ט ועי' בשמ"ח סעי' י"א ותב"ש ס"ק כ"ב שכ' דאפילו במומין גדולים וניכרים כגון חתוכה יד ורגל ולא הי' מכוסה בשעת שחיטה אפ"ה אסור עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ב שב' דמומין גדולים הניכרים להדיא מותר עיי"ש וע' שפ"ד ס"ק א' שכ' שכן משמע דעת הש"ך דמומין גדולים מותר ודלא כהשמ"ח עיי"ש וכ"כ בערך השלחן אות א' בשם התשב"ץ עיי"ש וכ"כ בישועות יעקב בפיה"ק עיי"ש וע' שנות חיים סק"א וע' בס' דעת תורה סק"ד שסיים בצ"ע לדינא עיי"ש:
ועיין עוד בדעת תורה ס"ק ו' שכ' דנראה דאם שחט או"ב ביום א' ואמר בשעת שחיטה שני' ששוחט לשם קדשים וכן ברובע ואתנן ומחיר שאמר בשעת שחיטה ששוחט לשם קדשים אין לחוש למראית עין כיון דאו"ב וכל אלו לא חזי לקדשים ולא דמי לבעל מום שכ' התב"ש דאפי' מומין הגדולים יש בו משום מ"ע דגבי בעל מום יש חשש דלפעמים מכסה המום ואינו ניכר אבל באו"ב וכל הני קלא אית להו והוי דבר מפורסם וכמ"ש התוס' במנחות דף ו' ע"א ד"ה שכן דאו"ב וכן כל הני קלא אית להו וא"כ יש להתירם להדיוט וסיים בצ"ע עיי"ש:
ה שחיטתו פסולה. עשמ"ח ותב"ש סעי' א' וסעי' ב' שהעלה דמדאורייתא ליכא בהא שום איסור דכיון שלא הקדישו כדינא ואמר כן רק בשעת שחיטה לאו כלום קאמר דכיון דעתה שוחטה מבחוץ מעשיו מוכיחים דאין זה נדר והו"ל כאומר ה"ז להקרבה בחוץ לעולה דלאו מידי הוא מה"ת דלא קרינן בי' כאשר נדרת לה' ובע"כ אינו אסור רק מדרבנן משום מראית העין וכ' שם בתב"ש ס"ק ז' דאפי' אמר ממש לשון ה"ז עולה ולא הזכיר שם שחיטה כלל מ"מ כיון שבשעת שחיטה אומרה או כשמכין עצמו לשחוט ונוטל הסכין בידו דהכל יודעים שדעתו לשחטה תיכף הו"ל כאומר ה"ז עולה להקריבה בחוץ ולאו מידי הוא מדאורייתא עיי"ש וע' בחידושי מהרא"ל צינץ ס"ק א' מה שהאריך להשיג ע"ד התב"ש בזה והעלה דאם לא הזכיר שם שחיטה כלל אין להקל דאף שאמר זאת רק בשעת שחיטה אפ"ה י"ל דאסור מדאורייתא עי"ש:
ו פסולה. עי' פר"ח ס"ק ח' ופרי תואר ס"ק ז' מ"ש לענין אי אסור בהנאה ועי' בס' מזמור לדוד (מהגאון מ' דוד פארדא ז"ל) על היו"ד שכ' בדעת הפר"ח דכל מ"ש בסי' זה שחיטתו פסולה בהנאה ג"כ אסור והטעם הוא דהא באכילה טעמא מאי דאסרינן כי היכי דלא לימרו דקדשים בחוץ שרינן לאכילה וה"נ בהנאה יש לאסור מה"ט כי היכי דלא לימרו דשרי בהנאה עי"ש אולם בשמ"ח סעיף ב' ובתב"ש ס"ק ו' העלה דבכ"מ שנזכר בסי' זה פסולה או אסורה היינו באכילה מדרבנן ולא בהנאה כלל ואפי' לא הזכיר לשם שחיטה כלל רק שאמר ממש הרי זה עולה מותר בהנאה דלא החמירו בזה כ"כ ועוד דכיון דכל כוונתם היתה בגזירה זו רק כדי שיזהר כל אדם מלומר כן ודי אם גזרו עליו איסור אכילה שמחמת זה ישמור פיו ולשונו עי"ש ועי' בחידושי מהרא"ל צינץ מ"ש בזה ולדינא העלה דאם לא הזכיר שם שחיטה כלל רק שאמר ה"ז עולה יש לאסור בהנאה עי"ש:
ז השוחט לשם עולה. עתב"ש ס"ק ג' שכ' דלא מהני אם אומר לשחוק נתכוונתי עי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ב' סי' ס"ה שהשיג על התב"ש בזה ופסק דמהני אם אומר לשחוק אמרתי עי"ש אמנם לדינא קשה להקל לפענ"ד כיון שגם הגאון הח"ס בחלק או"ח סי' קל"ט אף שלא הביא דברי התב"ש הנ"ל מ"מ כ' מדעת עצמו לחוש דאף באומר לשחוק אמרתי יש לאסור והביא ראי' לזה עי"ש שוב ראיתי בשו"ת בית שלמה חלק או"ח סי' צ"ט ק' וק"א שכ' דאף שיש להשיב ע"ד התב"ש הנ"ל מ"מ לדינא כיון שיצא מפי התב"ש להחמיר אין להקל כנגדו אם לא בצירוף סניפים כגון ע"י שאלה וכיוצא עי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק ג' וס"ק י"ד מ"ש בזה ועי' בדבריו להלן ס"ק ט"ז וכתב ג"כ דהיכא שיש עוד סניף אחר כגון שלא היה טלה או כבש ואמר לשם פסח דמהני אם אמר לשחוק אמרתי דגם התב"ש לא החמיר רק בכבש וטלה דעכ"פ אם יבנה ביהמ"ק יהיה ראוי להקריבו לקרבן פסח אבל אם אמר כן על בהמה גסה דלא חזי לפסח כלל י"ל דלכ"ע יש להקל היכא שאמר לשחוק אמרתי עי"ש:
ועיין בתב"ש שם שמבואר מדבריו דמ"מ אין להחמיר בזה אלא אי ליכא הוכחה שבודאי לא כוון בלבו להקדיש כמו שאמר בפיו אבל אם היה הוכחה טובא שבשעת אמירתו לא היה לבו שוה עם פיו אז הוי דברים שבלב דברים עי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' נ"ט שכ' מה"ט בעובדא שאירע שאמר המורט השערות של גדי של איש אחר דא"ס אי"ז איין קרב"ן פס"ח ושחק ואמר לשחוק נתכוונתי דמותר דדוקא אם ליכא אומדנא שעשה לשחוק לא הוי דברים שבלב דברים אבל אם הוי אומדנא דמוכח לא נחשב דברים שבלב וכאן כיון דהוי דבר שאינו שלו זה הוי אומדנא גדולה דכוון רק לשחוק או לצעורי ובודאי נאמן לומר בזה לשחוק נתכוונתי אך בגוף הדין שכ' התב"ש דלא מהני לומר לשחוק נתכוונתי האריך טובא להשיג ע"ד בזה והעלה דעכ"פ באכילה בודאי יש לאסור אך לא מטעם התב"ש רק מטעם אחר עי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט' מ"ש ע"ד הטוטו"ד בזה ועבשו"ת בית שלמה שם סי' ק' שכ' דכל זה הוא אם אמר הרי זה אבל אם לא אמר בלשון הרי זה אלא אמר יש לי קרבן פסח דהוי לשון עבר גם התב"ש מודה דנאמן לומר לשחוק נתכוונתי עי"ש והסכים עמו בדעת תורה בסוף ס"ק ג' שם עי"ש ועי' בשו"ת חשק שלמה חיו"ד סי' ו':
ח לשם עולה. עי' בספר שערי דעה סק"א שכ' שיש לאסור אפי' לא שמע ממנו שום אדם שאמר כן אלא שהוא בעצמו אומר שכך אמר בשעת שחיטה ואע"פ שאמר שלא הי' בלבו להקדישה והרי יש לו מיגו דאי בעי שתק אפ"ה הדעת מכרעת לומר דגם כאן שייך החששא דמ"ע עי"ש באריכות ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט"ז שכ' בעובדא כזו שא' אמר כן בפני עד א' וכ' דאם לא אמר כן בפני ב' עדים אם יש עוד סניף כגון שאמר לשחוק נתכוונתי אף שכ' התב"ש דלא מהני אם אמר לשחוק אמרתי מ"מ בכה"ג שיש לו מגו דהיה כופר ולא היה רק ע"א בדבר בכה"ג גם לשיטת התב"ש יש להקל כיון דיש לפקפק הרבה בדברי התב"ש בזה ע"כ אף אם נחוש לדעת התב"ש עכ"פ ספיקא הוי ובצירוף המיגו י"ל דלכ"ע הוי כאומדנא דמוכח וכו' עי"ש באריכות:
ט עולה. עבאה"ט ס"ק י"ח דאצ"ל לעולתי ועמ"ז ס"ק ב' שכ' דר"ל דאצ"ל לעולתי ביו"ד הכינוי אבל צריך שיאמר לעול"ה בלמ"ד דמשמע שמתפיס עי"ש ועשמ"ח סעיף ב' ותב"ש ס"ק ה' שכ' דבין שאמר הריני שוחט לשם עולה או הריני שוחט לעולה או שחיטה זו לעולה או ה"ז עולה או זה עולה וכן לכל קרבן הנידר והנידב וכו' וכן האומר הרי זו לעולתי ה"ז פסולה דחיישינן שיאמרו שנדר בצינעא וכו' עי"ש:
י לשם תודה. עבאה"ט דה"ה לקרבן נזיר ועשמ"ח סעיף ז' ח' ותב"ש ס"ק ט"ו דר"ל ששחט לשם חטאת נזיר או עולת נזיר או שלמיו וה"ה אם שחט לשם אשם נזיר ג"כ שחיטתו פסולה עי"ש. וכ' שם עוד ובתב"ש ס"ק י"ז וי"ח דבהא אין צריך שיאמר זו לעולת נזירתי ביו"ד ואפי' ידעינן בי' דלא נזיר הוא דהיינו שרואין אותו שותה יין כל היום ומטמא למתים ומגלח בכל יום אפ"ה אסורה כיון דעיקר נזירות הוא דבר הנידר טעו אינשי ואמרו האי נמי נדר הוא עכ"ד ועי' שפ"ד ס"ק ד' ועי' מה שהאריך בזה בתפארת ישראל על המשניות חולין פרק ב' משנה ט' ס"ק ע"ד וס"ק ע"ז ועי' בהגהות הח"ס מהד"ק (הנדפס ביו"ד בלבוב) שכתב וז"ל עי' ברמב"ם פ"ג מהלכות נזירות הלכה ז' וח' ותבין שאין במציאות קרבן נזירות בזמה"ז שכולנו טמאי מתים ולכן השמיטו המחבר ופשוט שלא יטעו הרואים כלל עכ"ל:
יא לשם פסח. כ' בס' דעת תורה סוף ס"ק י"ג דפשוט דדין זה דאומר בשר זה לפסח הוא נוהג בכל השנה ואף באמר כן תיכף אחר הפסח דינא הכי, וכמ"ש בדמשק אליעזר על מס' חולין פרק ב' סוף סי' ט"ו:
יב פסח. עפת"ש ועי' בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קל"ט שנשאל בעובדא שנער א' היה לו טלה חלב בעדרו ואמר לדודו זה קרבן פסח שלו וכשנודע הדבר להרב הרעיש העולם על זה והתנצל הנער שלא ידע מאומה מענין הקדש ולא אמר אלא ע"ד היתול ושחוק ושיחת הנערים ועיי"ש במה שפלפל, בענין זה ובמה שהעלה בזה לדינא באריכות ועי' בשו"ת שער הזקנים חלק ב' בבית מלא דף ל"ד שנשאל בא' שאמר על הבשר בכמה אתן לך מבשר קרבן פסח הזה אם נאסר הבשר באכילה ובהנאה לטעון קבורה או לאו עיי"ש במ"ש בזה לדינא באריכות ועי' בשו"ת בית שלמה חאו"ח סי' ק' שנשאל בעובדא ששאלו לא' מה תעשה בבשר על פסח והשיב בזה"ל אני יש לי קרבן פסח כי פרתי ילדה עגל ואח"כ אמר שכוון לשחוק וכ' די"ל דדוקא כשאומר הרי זה קרבן פסח או זה קרבן פסח דמלשונו משמע דמפרישו עכשיו לקרבן פסח בזה לא מהני מה שאמר שלשחוק נתכוין דדברים שבלב אינן דברים אבל בנ"ד שלא אמר בלשון הנ"ל רק שאמר אני יש לי קרבן פסח כי פרתי ילדה עגל א"כ, אין בלשונו זה לשון הקדש שעתה הוא מקדישו לקרבן פסח והחשש הוא רק שמא כבר הקדישו בפיו קודם לכן ואף שאמר עתה שלא הפרישו אינו נאמן דשוי' אנפשי' ועל כל העולם חתיכה דאיסורא וכיון שאמר אמתלא שאמר כן רק לשחוק והיתול ובאמת לא הפריש העגל לק"פ מעולם זה הוי אמתלא להתיר אך לחומר הנושא בכדי לצאת מחשש קדשים דאורייתא אין להתירו כ"א ע"י שאלה וע"י פתח חרטה דמעיקרא עיי"ש באריכות:
יג שחיטתו פסולה. עי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"ב סי' ס"ה באמצע התשו' בד"ה והנה בשו"ת שנשאל בא' שהיה לו פרה מעוברת ואמר שכשתלד הפרה יהיה הולד לקרבן פסח מה דינו אם חל על העובר הגוף והשיב דכיון דכל הטעם האיסור בזה הוא רק משום מראית עין ובנ"ד כיון דלא משמע לו לאינשי שהוא וחל על העובר קדושת קרבן לא שייך בזה מראית עין ועוד י"ל דבלא"ה לא שייך הכא משום מראית עין כיון שיש ספק שמא תלד נקבה ולא תהיה לקרבן פסח שוב לא מחית איניש נפשי' לספיקא עיי"ש ועי' בשו"ת בר ליואי חלק או"ח סי' כ"ד ועי' בשו"ת חשק שלמה חיו"ד שם שכתב דאם לא אמר בלשון עתיד דא"ס ווע"ט זיי"ן איין קרבן פסת ואח"כ אמר לשחוק נתכוונתי יש להקל עכ"פ ע"י שאלה אף לאכילה עיי"ש באריכות:
יד פסולה. עבשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' נ"ט שכ' דאם אמר קודם שחיטה ה"ז קרבן סתם ולא פירש איזה קרבן ואח"כ חזר ואמר שמה שאמר קודם ה"ז קרבן היה כוונתו לקרבן פסח אין לחוש דכיון דלא פירש מתחלה איזה קרבן לכ"ע הוי רק נדר ואין חשש ומה שחזר אח"כ ואמר שהיה כוונתו לקרבן פסח ג"כ אין לחוש כיון דהוי לשון עבר אינו כלום עיי"ש:
טו דומה לנידר ונידב. עשמ"ח סוף סעיף י' שכ' דשוחט לשם קרבן תמיד או לשאר קרבנות ציבור יש להחמיר עיי"ש:
טז לשם חטאת לשם אשם. עבאה"ט מ"ש לחלק בין זמן רב למועט ועי' בשמ"ח שם ובתב"ש ס"ק י"ד שכ' דהמחמיר אפי' בזמן רב תע"ב וכתב דאם אמר שלא בשעת שחיטה זה זמן מה שהקדשתי בהמה זו לחטאת שאני מחויב אפי' אמר זה זמן רב וליכא קלא אסורה בהנאה דבדאורייתא אין להקל משום דליכא קלא עכ"ל ובגוף סברת הט"ז שכ' לחלק בין זמן רב למועט עי' פרי תואר שכתב דאיפכא מסתברא דאדרבה אין דרך בני אדם לגלות חטאם כל עוד שהם במרדם עומדים עד אשר רוח טהרה מתנוצצת בם אז מתודים ומבקשים לטהר עצמם ע"כ אפי' אומר שכבר עבר עבירה בימים שעברו ומחויב חטאת אסור עיי"ש ועי' כו"פ שכ' ג"כ דאין הבדל בין זמן קרוב או רחוק ודלא כהט"ז עיי"ש:
יז לשם אשם ודאי. אפי' חייב אשם מותרת ולא חיישינן שמא אשם נזיר קאמר דקיי"ל דשוחט לשם אשם נזיר פסול דכיון דקאמר אשם ודאי סתמא לא אדכר שמא דנזיר ולא חיישינן שמא נזיר הוא. שמ"ח סעיף ד' ותב"ש ס"ק י':
יח ודאי. אפי' לא אמר לאשם ודאי לא חיישינן שמא נתחייב אם לא דידעינן דנתחייב. שמ"ח שם:
יט לשם תמורה. עבאה"ט לענין אם יש לו זבח בתוך ביתו ועשפ"ד ס"ק ג' שכ' בזה דכפי הנראה פסול בכה"ג ואסור אף בהנאה עיי"ש וכ"כ ברביד הזהב עיי"ש:
כ שחיטתו כשרה. עבאה"ט ועשמ"ח סעיף ג' שכ' דאפי' אומר שלא בשעת שחיטה הרי בהמה זו חטאת ואפי' נתחייב ע"י חטא לאו כלום הוא דלשון זה משמע דנידב עתה ואינה באה נדבה עיי"ש ועי' בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' כ"ו. ועי' בס' דעת תורה ס"ק ז' שהניח דין זה בצ"ע עפ"ד השער המלך פי"ד מהל' מעשה הקרבנות בשם הר"י אורגיז דרש"י ס"ל דהא דאין חטאת באה בנדבה היינו שלא להקריבו לשם חטאת אבל מ"מ קדוש בקדושת חטאת ולמיתה אזלא דלפ"ז יאסר הכא בשחט לשם חטאת דאכתי איכא מ"ע דיאמר שהקדישו לחטאת נדבה ונהי דליכא משום שחוטי חוץ כיון דלא חזי לפנים מ"מ עביד איסורא דקיי"ל דהיכא דלמיתה אזלא אסור לשחטו בידים עיי"ש:
כא כשרה. עבאה"ט ועש"ך ס"ק ה' שכ' כשלא נודע אפי' אמר לחטאת כשרה עיי"ש וכ"כ בשמ"ח סעיף ג'. ומ"ש הבאה"ט משום שאם היה עובר עבירה היה מפרסם חטאו כדי שיתבייש עי' תבואת שור ס"ק ז':
כב כשרה. עשמ"ח סעיף י' ותב"ש ס"ק י"ט שכ' דה"ה השוחט לשם קרבן יולדת שחיטתו כשרה דאין זה בא בנדבה ואפי' יש לו אשה לא חיישינן שמא ילדה אשתו או הפילה וחייבת בקרבן דאם איתא הו"ל קלא ולכן אם נודע שילדה או הפילה ואמר בשעת שחיטה לקרבן אשתי פסולה מפני מראית עין וכתב שם בתב"ש ס"ק כ' בזה דוקא כשילדה בקרוב אבל הרחיקה לידתה אע"ג דבזמן שביהמ"ק קיים לעולם מחויב הוא מ"מ יאמרו הרואים אם איתא לא הוי ממתין כ"כ מלהביא וכתב שם עוד ובתב"ש ס"ק כ"א דאם אמר שלא בשעת שחיטה על בהמה עצמה ה"ז עולת אשתי ללידתה אסורה בהנאה אם יש לו אשה אע"ג דליכא קלא לא סמכינן אקלא להתיר ספיקא דאורייתא עי"ש וע' פרי תואר ס"ק ז' שכ' דליכא לאסור בהנאה כלל היכא דאמר לשם עולת אשתי יולדת אפי' אם היא יולדת ודלא כהפר"ח דבכל זה לא הוי רק גזירה דרבנן משום מראית עין והם לא גזרו לאסור רק באכילה לבד עיי"ש ועי' בס' ערך השלחן בסי' זה מ"ש בדינים אלו:
כג ואם נודע. עבאה"ט מ"ש אם אמר לנו בהדיא שהוא חייב ועי' שמ"ח סעיף ו' ותב"ש ס"ק י"ב שכ' מחויב קרבן דקאמרינן היינו שבאו עדים ע"ז א"נ דאיכא קלא שמחויב הוא א"נ הוא בעצמו אומר מחויב אני עי"ש וכ"כ בפרי תואר ס"ק ג' עיי"ש וע' בישועות יעקב בפה"א ס"ק ב' שנסתפק בזה באמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ואח"כ שחט ואמר זו לחטאתי מי נימא כיון שאומר לא אכלתי אף אם נימא שאינו נאמן וחייב חטאת מ"מ כיון שהוא אומר שאינו חייב שחיטתו כשרה או דלמא כיון דמ"מ חייב חטאת שחיטתו פסולה ולא העלה שם דבר ברור לדינא בזה עיי"ש:
כד שעבר עבירה. עי' שמ"ח סעיף י"ב ותב"ש ס"ק כ"ה שכ' מי ששחט בהמתו לשם קרבן על אדם אחר המחויב אותו קרבן פסולה ולא מיבעיא אם היה חבירו מחוסר כפרה כגון שהיתה אשת ראובן יולדת ושחט שמעון לשם קרבן יולדת של אשת ראובן דודאי פסול דהא קיי"ל דלא בעינן דעת מתכפר כלל אלא אפי' אם היה ראובן מחויב חטאת חלב ושחט שמעון לשם חטאת ראובן דפסולה דאמרינן בודאי נתרצה ראובן והו"ל הפרשתו הפרשה מעליא עיי"ש:
כה או אשם. עפת"ש מ"ש מהתיבת גומא והביא מהמזרחי ועבשו"ת חכם צבי סי' מ"ט שהביא דברי המזרחי בזה והשיג עליו עיי"ש ועי' בנחל קדומים ריש פרשת חיי מ"ש ע"ד הח"צ בזה ודחה דבריו עיי"ש ועי' בהגהות הגאון מלבוב ז"ל על הח"צ שם ועי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' קנ"ה באמצע ההשו' ובס' נחל אשכול על ס' האשכול בהל' מילה סי' ל"ה וע' בס' דעת תורה על היו"ד ס"ק י"א מ"ש בזה:
כו ואומר זו לחטאתי. עט"ז ס"ק ד' שכ' דהעיקר הוא היו"ד ואצ"ל לשם וגם הלמ"ד א"צ ואם חסר היו"ד אף שאומר בלמ"ד או לשם לא מהני ועי' בש"ך סק"ו דמסיק דתרתי בעינן בלמ"ד ויו"ד וחולק על הט"ז בזה עיי"ש ועפר"ח בקונטרס אחרון ועתב"ש ס"ק י"א שכתב לדינא כהט"ז בזה עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק ד' עיי"ש (ועי' שפ"ד סק"ו) והנה בשו"ת טוטו"ד קמא סי' י"ט הביא ראיה להש"ך דבע"כ צריך לומר לחטאת בלמ"ד אבל אם אמר זו חטאתי מותר עיי"ש אמנם בס' דעת תורה ס"ק ט' מדחה ראייתו עיי"ש:
כז לחטאתי או לאשמי. עבאה"ט מ"ש באם אומר לחטאתי ויודע שעבר עבירה ועי' שמ"ח סעיף ה' שכ' דאם היה מחויב חטאת או אשם ואמר בשעת שחיטה לשם חטאתי או זו חטאתי וכן באשם אם אמר בהני לישני וכדומה רק שאמר ביו"ד לבסוף דמשמע שמתפיסה למה שמחוייב וכן אם אמר הרי זה חטאתי אע"ג דמדאורייתא לאו כלום הוא מ"מ פסול מדרבנן דכל הני לישני התפסה לחובתו הוא ואמרי אינשי קא שחיט קרבן המחוייב וקאכיל בחוץ עיי"ש:
כח פסולה. עבאה"ט מה שכתב בשם המהרש"ל ועי' בפרי חדש ס"ק ח' ובפרי תואר ס"ק ה' ו' ובאו"ח סי' תס"ט בחק יעקב ובברכי יוסף שם:
כט ויש להחמיר עי' פרי תואר ס"ק ו' שכ' בזה וז"ל ונראה דכל כי האי ספיקא אזלינן לקולא בשל סופרים ומה גם בגזירות דרבנן כהא דמשום מראית עין עכ"ל ועשמ"ח סעיף ד' ותב"ש ס"ק ח' ט' שפסק לדינא להחמיר בשוחט לשם אשם תלוי דאע"ג דאין מתנדבין אשם תלוי לכתחלה דדלמא אינו בא בנדבה מ"מ כיון דאלו עבר והתנדב היו נוהגין בו דין קדשים שייך מראית עין שיאמרו קדשים בחוץ מותרין וכ' שם דאפי' לא אמר בהא לאשם תלוי רק סתם לאשם שחיטתו פסולה דסתם אשם אשם תלוי הוא עיי"ש וכ"כ בכו"פ וכתב שם דאפי' בערב יוהכ"פ ומוצאי יוהכ"פ אף דאינו נקרב אז יש לאסור עיי"ש ועי' בישועות יעקב בפיה"ק שכ' להתיר במוצאי יוהכ"פ עיי"ש ועי' בס' ערוך לנר על מס' כריתות דף כ"ה שצידד ג"כ להקל ביום שאחר יוהכ"פ אם שחט לשם אשם תלוי עי"ש: :
ל להחמיר. עי' בשפ"ד ס"ק ז' שכ' בזה דהשוחט בהמת חבירו לשם אשם תלוי נ"ל דמותר משום דס"ס הוא שמא הלכה כחכמים דאין אשם תלוי בא בנדר ונדבה ושמא הלכה כהמחבר להלן סעיף ו' דדוקא בשותפות אסור והניח בצ"ע עיי"ש:
סעיף ב
לא תרנגולים. עי' בשלחן גבוה ס"ק ח' שכ' וז"ל ומכאן סמך לכפרות שעושין יוהכ"פ מתרנגולים ששוחטין וכו' וקוראין אותו עמי הארץ קרבנות דאין להקפיד כיון דאינם ראויין להקריב על גבי המזבח וכן נהגו ואין פוצה פה להם לגוערם שלא יקראו אותם שם קרבן עכ"ל ועי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי סי' ד' שנשאל באיש א' שהיה חולה ושחטו עליו תרנגול ואמרו עליו זה חליפתו וכו' ואמרו שיסמוך ידיו עליו בדמות הקרבן וסמך ידו עליו אם נאסר עוף זה לאכילה כקרבן והשיב להתיר מכמה טעמים עיי"ש:
לב שאינם ראויים. עשמ"ח סעי' י"א שכ' דדוקא אלו דלאו מין קרבן נינהו אבל אם שחט נקבה לעולה וכדומה ואפי' תור או בן יונה לפסח ושלמים כיון דמין קרבן הוא אסור דהרואה יטעה ועיי"ש בתב"ש ס"ק כ"ג מזה:
לג ובני יונים. עשפ"ד ס"ק ח' שכ' דלהש"ך תחילת הציהוב דבזה ובזה פסול ליכא מראית עין עכ"ד. ועי' שנות חיים ס"ק י"ב שהניח דין זה בצ"ע דתורים קטנים וכן בתחילת הציהוב ניחוש שמא הפרישם להקריבם כשיגדלו וכן בבני יונים גדולים ניחוש שמא הפרישם בקטנותם והניח בצ"ע וע' כרתי שכ' שנשאל אם יקח תורים לכפרה והשיב שלא יקחו כי באמרו זה כפרתי משמע עולה דג"כ לכפרה אתי ותורים כשרים לעולה עכ"ד וכבר קדמו המ"א סי' תר"ה ס"ק ג' ועיי"ש בפרמ"ג בא"א ס"ק ג' שכ' בזה דאף בבעלי מומין יש להקפיד בתורים ובני יונה בעיוה"כ משום בעלי מומין אינו פוסל בעופות. מיהו במחוסר אבר יש להתיר כיון דפסול בעופות עכ"ד עיי"ש ולפי דברי התב"ש שהבאתי לעיל (ס"ק ד') צ"ע:
סעיף ג'
לד ונתכוין אחד מהן וכו'. עט"ז ס"ק ו' ועשע"ח סעיף י"ד שכ' דאם באומר כן אינו יכול לשחוט בלי סיוע השני והשני יכול לשחוט בלעדו יש להקל דכיון דמידי דרבנן הוא י"ל דהו"ל האומר מסייע שאין בו ממש ואינו אוסר עכ"ד ועי' בשנות חיים ס"ק י"ג שכ' לדינא דיש להחמיר בזה לכ"מ אפי' כשהפסול אינו יכול משום מראית העין עיי"ש ועי' בשו"ת קנאת סופרים (מהגאון מהרש"ק ז"ל מבראד) בהשמטות להלכות מזוזה סי' מ"ה בד"ה והנה מ"ש בענין זה:
לה ה"ו פסולה. עי' בס' מעשה רוקח הספרדי על הרמב"ם בפרק ב' מה' שחיטה הלכה כ"א שמדייק מלשון הרמב"ם דאפי' שחט לשם ע"ז או לשם דבר אחר שאסור בהנאה. מ"מ כיון שהשני נתכוין לדבר הכשר אין בו כח לאסרו אלא באכילה ולא בהנאה. וע"כ כ' בלשונו פסולה ולא כ' אסורה עיי"ש וע' בשו"ת עונג יו"ט סי' נ"ט מ"ש בדברי הרמב"ם בזה באריכות עיי"ש ועי' בשמ"ח סי' ד' סעי' ט"ו שכתב שנים אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם הרים וגבעות וימים ונהרות לרפואה וכו' וא' לשם שחיטה כשרה דינו כאלו שחטו הפסול לבדו וכ"ש אם א' שחטו לשם ע"ז ממש ובהא אפי' סייע הפוסל סיוע שאין בו ממש אסרה דהכא אפי' במעשה כל דהו שאינו מעשה טריפה עיי"ש: (לו) זה אחר זה. עשמ"ח סעי' ט"ו שכ' בזה דדוקא קודם גמר שחיטה אפי' מיעוט קמא דקנה אבל אם נגמרה השחיטה בהכשר ובא א' ושחט מיעוט בתרא באמירה זו ה"ז כשרה עיי"ש וכ"כ בערך השלחן אות ד' בשם הרשב"ץ וכ"פ ברביד הזהב שיש להקל כמ"ש השמ"ח אבל בשפ"ד ס"ק ט' החמיר בזה וכ' שיש לאסור אפי' במיעוט בתרא עיי"ש וכן מבואר בימין משה שיש להחמיר בזה בכל ענין משום מראית העין עיי"ש וכ"כ בדרה"ח סוף סעי' ג' לדינא עיי"ש:
לז שאין אדם מישראל אוסר דבר שא"ש. כ' בשמ"ח סעי' י"ג ותב"ש ס"ק כ"ו ראובן השוחט בהמת שמעון ואמר שמעון בשעת שחיטה שחיטה זו לעולה וכדומה ה"ז כשרה דכיון דאומר שחיטה זו תיעשה לעולה ולשם זה תשחט והרי השוחט אינו מקיים מחשבתו וליכא מראית עין דידעו דלא שחטה השוחט לכך ולא נתקיים מחשבתו אבל אם לא תלה בשחיטה רק אמר בשעת שחיטה ה"ז עולה או חטאת ומחויב חטאת אסרה ואפשר י"ל שאסור מדאורייתא עיי"ש וע' בס' דמש"א חולין פ"ב סוף סי' ט"ו שכ' בדין דהאומר בשר זה לפסח דיקבר הטלה וז"ל וכמדומה שפסקו כן גם בקדשים במי שלא הי' הטלה שלו ואומר כן והוא משום חומרא דקדשים עכ"ל ועי' בדעת תורה סוף ס"ק י"ז שהביא דבריו וסיים וז"ל ומשמע דגם בלא אמר בשעת שחיטה וצ"ע והיא חומרא יתירה עכ"ל:
לח אוסר דבר שאינו שלו. עי' בשו"ת בית שלמה חאו"ח סי' ק"א שנשאל באשה שהיא אשת איש שאמרה על שעיר עזים שנולד לה שהשה שיהי' לה על פסח לקרבן פסח וכ' דאם הי' השה שלה י"ל שכיון שאמרה כן שלא בשעת שחיטה הוי קדשים ממש ואסור מה"ת אמנם בנ"ד כיון שאינו שלה רק של בעלה אף שהיא נו"נ בתוך הבית מ"מ אף אם הקדישה ממש דבר שהוא של בעל כ"ע מודים דלא חל ההקדש וממילא דאף חשש מראית עין ליכא אך לגודל חומר הנושא דאיסור קדשים בחוץ אין להקל ולהתירו כ"א ע"י שאלה וע"י פתח חרטה דמעיקרא עיי"ש באריכות:
לט דבר שאינו שלו. עיין בימין משה ריש סעי' א' שמביא בשם המהרשד"ם שגם בזמן הזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא על דרך שנתבאר לעיל סי' ד' בהג"ה כשהתרו בו ועבר על ההתראה עכ"ד ועשמ"ח סעי' י"ד שכ' דאם ראובן השוחט בהמת שמעון אומר א' מהלשונות האוסרים לעיל יש להחמיר אע"ג דאינו שלו כיון שאומר כן בשעת שחיטה הא קיי"ל דע"י מעשה אדם אוסר של חבירו וכ"ש בדאית לי' שותפות עכ"ל ועי' במ"ז סק"ז שכ' לתמוה עליו בזה במ"ש דגם להקדיש יש כח לאסור דבר שא"ש ע"י מעשה כי באמת להקדיש אינו יכיל לאסור של חבירו אפי' ע"י מעשה רבא עיי"ש ועי' בס' רביד הזהב שהשיג ג"כ ע"ד התב"ש בזה עיי"ש ועבשו"ת תועפות ראם חיו"ד סי' ל"ג ובשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ט' אות ט' ובס' דעת תורה ס"ק י"ז מ"ש ע"ד התב"ש בזה:
מ שאינו שלו. עי' בשו"ת בית שלמה חאו"ח סי' צ"ט שנשאל בשעיר עזים א' שאמר חמיו של אותו שהשעיר עזים שלו קודם שחיטה בשעה שהשחיז השו"ב את הסכין ע"ד שחוק לנער זה קרבן פסח וכ' שם דבנידון זה יש להתיר בלא"ה כיון שלא הי' השעיר שלו רק של חתנו ואף דבאמת הם שותפים בהוצאות הבית לפרנסה ולמזונות וכיס א' לשניהם באין חשבון מ"מ מסתברא כיון דהעיקר השה לא הי' שלו אינו יכול להקדישו שמעולם לא נעשו שותפים בעיקר השה לעשות בו כחפצו ע"כ בנ"ד דאין חשש רק משום מראית עין אין לחוש עיי"ש באריכות ועי' בס' דעת תורה ס"ק ט"ו מ"ש ע"ד הבית שלמה בזה ולא רצה לסמוך על היתר זה למעשה אם לא ע"י שאלה עיי"ש: (מא) ויש להחמיר. עבאה"ט מ"ש דבתערובות יש להקל ועשפ"ד סוף סי' זה שכ' ע"ז וז"ל יראה דהיינו דוקא חתיכה חי' ושאר קולות לא בענין אחר עכ"ל ועי' בס' מגד שמים על הפרמ"ג ביחוה דעת סוף סי' זה שכ' דר"ל דדוקא כשנתתכה הבהמה ונתערב הבשר עם שאר בשר אבל כשנתערבה כל הבהמה בשלימותה בבהמות כשרות שלימות אין להקל דהוי ברי' דקיי"ל דאפי' באלף לא בטיל עיי"ש וה"פ ועי' ברביד הזהב באורך מזה: