דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן ד
סעיף א:
א השוחט לשם ע"ז. ואין חילוק בין אם. ישראל שחט בהמת עובד כו"ם או עכו"ם ששחט בהמת ישראל או בהמת עכו"ם מ"מ כל שחישב בה השוחט לע"ז ה"ז אסורה בהנאה. שמ"ח סעיף ה' (וע"ל סעיף ד'):
ב לשם ע"ז. וה"ה אם אמר ששחט לשיתוף שם שמים ודבר אחר נמי שוחט לע"ז מקרי. שמ"ח סעי' א'. וכ' שם בתב"ש סק"א דפשוט הוא דלא מיבעיא אם ישראל שוחטו לשיתוף דהו"ל זבחי מתים כיון דמצוה על השיתוף וכו' אלא אפי' עכו"ם ששחט לשיתוף אע"ג דלא מיזהר עלה מ"מ לדידן הו"ל תקרובת ובכלל זבחי מתים עיי"ש:
ג בשחיטה זו. עט"ז לעיל סי', ב' ס"ק י"ד שכ' מהרמב"ם דשוחט לע"ז לא קאסרה אא"כ שחט סי' אחד אמנה דעת הט"ז שם עצמו נראה דס"ל לדינא דאף אם שחט רק משהו מהושט או רוב הקנה נאסר עיי"ש ועי' במ"ז סוף ס' ב' ועי' בנקה"כ בסוף סי' ב' שהשיג עליו ועי' ש"ך לקמן סי' קמ"ה ס"ק כ"א שכ' דאם שחט חצי הסי' לע"ז נאסרה עיי"ש ועי' בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ל"ט אות ז' מה שפלפל בזה ועי' בשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' י' מ"ש בדברי הטו"ז והנקה"כ בזה ובמ"ש בזה לדינא באריכות ועי' בשו"ת עונג יו"ט סי' נ"ח מה שפלפל בענין זה ומה שכתב על דבר המשכנות יעקב הנ"ל באריכות ועי' בשו"ת הרי בשמים סי' ל"ה מ"ש בענין זה. ועי' בס' רביד הזהב שכ' דבשחט רק מיעוט קמא דקנה אף אם חישב לזרוק דמה לע"ז לא מיתסר עיי"ש ועי' שמ"ח סעיף ה' שכתב לדינא דאפי' לא עביד בה רק מעשה כל דהו וכגון שלא שחט רק מיעוט קמא דקנה לע"ז אסור מדאורייתא: וכן כל מקום שנזכר בענין זה שוחט לע"ז מיירי בכה"ג עי"ש ועי' שפ"ד ס"ק ו' בד"ה ודע שנסתפק דלפי מה דקיי"ל עשה מעשה אסרה אפילו במיעוט קמא דקנה מה יהיה אם שחט רוב שנים או רוב א' בעוף ואח"כ חישב לשם ע"ז מהו מי אמרינן כיון דשחט בהכשר תו אין סברא לאסור או דילמא כיון דלכתחלה בעינן כל הב' סי' מן התורה ע"כ מיתסר אף במיעוט בתרא וסיים בצ"ע עי"ש ועי' בס' בגדי שש הספרדי חיו"ד סוף סי' זה מ"ש בדברי הפרמ"ג בזה עיי"ש. ועי' בשו"ת יהודא יעלה (להגאון מהר"י אוסאד ז"ל) חיו"ד סי' כ"ב שעמד על המחקר בשוחט לע"ז אי חייב על כל משהו ומשהו ועי"ש עוד בתשו' שלפ"ז מ"ש בענין זה באריכות:
ד זו. עי' ד"ק סק"א שנסתפק אם שייך לחוש גם במריטות נוצות בעוף לשם ע"ז לדעת הנקה"כ לעיל סי' ב' דבמעשה כל דהו נאסר (ע"ל בס"ק הקודם) עי"ש וע"ש בגידולי הקדש אות א':
ה חישב. עפת"ש סוף ס"ק א' מ"ש אי בעינן דיבור דוקא או דסגי במחשבה ועי' בשמ"ח סעיף א' ותב"ש ס"ק ב' שכתב דאפי' לא הוציא בשפתיו רק חישב במחשבתו גרידא אסורה עיי"ש ועי' בס' טהרת הקודש על מסכת זבחים דף ב' בתוס' ד"ה סתם מ"ש ע"ד התב"ש בזה עיי"ש ועי' בס' דעת תורה מס"ק א' עד ס"ק ט' מה שהאריך בענין זה טובא ועי' בס' מעשה רוקח הספרדי על הרמב"ם פרק ב' מהלכות שחיטה הלכה ט"ו שכתב דאפילו לא זרק ולא הקטיר מ"מ כיון שחשב לעשות כן נאסרו דבע"ז אפי' מחשבה לחודא דיינינן ליה כמעשה עיי"ש ועי' כו"פ שכ' לחלק בזה בחישב לשחוט מועיל אף מחשבה בעלמא לכ"ע אבל בחישב לזרוק דמו רבו הפוסקים דאין פוסל מחשבה בלב עד שיוציא מחשבתו בפה מלא עיי"ש ועי' מ"ז ס"ק א' בד"ה עוד אבאר ובס"ק ב':
ו לזרוק דמה או להקטיר חלבה. כתב בשמ"ח סעיף ב' ותב"ש סק"ג דוקא אלו שלשה דברים דהוי עבודה גבי ע"ז דהיינו שחיטה זריקה והקטרה הוא דנאסרה הבהמה כשחישב עליהם לע"ז אבל אם חשב לקבל הדם או להוליך הדם לשם ע"ז ולא להקריבו לפניו לא נאסרה הבהמה אך זה דוקא בדידעינן בהאי גברא דידע שאין זה עבודה שחייבים עלי' בע"ז אבל בלא"ה חיישינן שמא הוכיח מחשבה זו שגם שחיטתו היה לע"ז עיי"ש ובפר"ח ס"ק א':
ז או להקטיר חלבה. כתב בפרי תואר סק"א דה"ה אם חישב להקטיר ממנה כזית בשר עיי"ש וכ"כ בשמ"ח סעיף ב' ועי' במ"ז ס"ק א' בד"ה עוד אבאר מה שפקפק בזה לדינא עיי"ש:
ח להקטיר חלבה. עי' במ"ז סק"א בד"ה עוד שנסתפק אי בעינן שיכוין להקטיר כזית דוקא כמו בפנים דאין הקטרה פחות מכזית וכתב דלא מצא כעת גילוי לדין זה עיי"ש:
ט ואסורה בהנאה. מדאורייתא עתב"ש ס"ק ט' ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' נ"ג ובס' אמרי בינה להגאון מהר"מ מקאליש ז"ל) חלק יו"ד בה"ש סי' י"א:
סעיף ב
י שחט סתם. היינו היכא דליכא הוכחה ששחט לע"ז אבל אי איכא הוכחה למחשבתו כגון שרבוצה לפני ע"ז להקריבה ובא עכו"ם או מומר ושחטה סתמא הו"ל כאלו פי' דלע"ז שחטה. שמ"ח סוף סעיף א':
יא ואח"כ חישב לזרוק דמה. עשמ"ח סעיף ג' ותב"ש סק"ה שכ' דהגבול בזה לידע כמה הוא השיעור דהוי סמוך אחר השחיטה או מופלג עד כמה הוא נ"ל דכך הוא דכל זמן שהדם או החלב קיים בידו והוא אומר שדעתו לזרקו או להקטירו לע"ז חיישינן למפרע על השחיטה וכ"ש אם זרק מדמה או הקטיר מחלבה אחר כך לע"ז דנאסרה למפרע מתששא הנזכרת עי"ש ועי' שפ"ד סוף ס"ק ב' (יב) חישב לזרוק. עי' ס"פ ופרי תואר ס"ק ב' שכ' דאפילו לא זרק רק שחשב לזרוק ג"כ בכלל ספק זבחי מתים הוא עיי"ש וכ"כ בשמ"ח סעיף ג' וכתב הטעם דחיישינן דהואיל ופקר כולי האי לומר כן שמא לשם זה שחטה עיי"ש וכ' שם בפרי תואר דמסתברא דמ"מ אם חישב לזרוק וחזר בו ממחשבתו ולא זרק מבלי סיבה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דמעיקרא לא חשב לזרוק ע"כ בישראל מותר אבל בעכו"ם אסור אף בכה"ג עי"ש באריכות:
יג לזרוק דמה. עבאה"ט ס"ק ב' מ"ש בפלוגתת הט"ז והש"ך בשחט בפירוש לשם מצות שחיטה ואחר השחיטה זרק לעכו"ם ועי' כו"פ שכ' שדין זה אם אומר בפירוש ששוחט לשם מצות שחיטה ואח"כ חשב לע"ז דאינו מועיל לפסול תלוי במחלוקת הפוסקים אי פיגול בעי דיבור או במחשבה סגי והניח בצ"ע עי"ש וראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י על הלכות שחיטה וטריפות מהגאון מ' משה מייזילס ז"ל אבד"ק ווייסליץ שהוכיח בראיות דהעיקר לדינא כהט"ז להחמיר ועי' שפ"ד ס"ק א' ועי' בשמ"ח סעיף ג' ותב"ש סק"ז שכ' לדינא בזה כך דאם שמענו ממנו בשעת שחיטה שאמר בפירוש ששוחט לשם המצוה שצונו אלקינו בתורתו לישראל ולא לשם דבר אחר או שאמר ששוחט לצרכו שלא לשם כוונה כלל באופן שא"א לפרש דיבורו לע"ז ואח"כ זרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז לא נאסרה הבהמה כ"א אותו מקצת הדם וחלב שזרק או שהקטיר מטעם תקרובת ע"ז ועי"ש בתב"ש שכ' דאם אמר ששוחט לשם ה' כ"ע מודים דאסור דיש אפיקורסים שמעלים שמות הבעלים בכמה מיני שמות ולא שרי כ"א כשאומר בלשון דליכא חששא היינו כמש"ל שאומר שצונו אלקינו בתורתו לישראל או שאומר ששוחט לשם מה שכל שוחטי ישראל שוחטים ולא לשם אחר עי"ש ובשפ"ד ס"ק ב':
יד או להקטיר עשמ"ח שם ותב"ש סק"ו שכ' דאם השוחט לא חישב כלום ובא אחר וזרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז לא נאסרה הבהמה כ"א אותו מקצת הדם שזרק או חלב שהקטיר מטעם תקרובת עי"ש:
טו להקטיר חלבה. עתב"ש סק"ח ושמ"ח סעיף ד' דאם בשעת שחיטה לא שמע ממנו כלום ואתר השחיטה אמר שהשחיטה תהי' לשם ע"ז ולא הקריבה אלא החזירה כשרה דדוקא היכא דאמר שיזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז כיון שאומר שיעבדנה עבודה השייך לה חיישינן שמא כבר עבדה בשחיטה אבל בהני גוונא לא מיקרי עבודה ולאו כלום הוא אך מ"מ אין להתיר אא"כ כשיודעין בהאי גברא דגמיר דלא מחייב אהני עבודות בע"ז אבל בגברא דלא ידע לחלק בהכי וכל עבודות שוות בעיניו א"כ כל מה שעושה בבהמה לשם ע"ז יש לחוש שמא שחטה ג"כ לע"ז עיי"ש:
טז הרי זה ספק. עי' באה"ט וע' במ"ז ס"ק ב' שכ' ואין להחמיר בזה בלא"ה אפי' כשזרק אח"כ משום שהשוחט נעשה חשוד למפרע עפ"ד התב"ש לעיל סי' ב' ס"ק ל"ב דשוחט שנעשה חשוד יש לאסור למפרע א"כ ה"נ כיון דהוי חשוד לע"ז החמור וכ"ש שנעשה חשוד לנבילה הקל מע"ז ודוחק לומר דמיירי בא' עע"ג דז"א חדא דפעם א' לא נעשה חשוד למפרע לכ"ע ועוד כיון דבכה"ג ספיקא דדינא הוא כולי האי לא מחמרינן עי"ש:
יז ספק זבחי מתים. עבאה"ש וכ' במ"ז סוף ס"ק ב' וא"ל כיון דהוי ספק אוקי אחזקה דבהמה בחיי' אין אסורה בהנאה די"ל בספק פלוגתא לא שייך לומר אוקי אחזקה עי"ש:
יח זבחי מתים. עט"ז שכ' מהיש"ש דבאכילה אסורה מדרבנן ועי' מ"ז שם בריש הס"ק שסיים ע"ז וז"ל ולפ"ז יש להקל בספיקו ככל ספק דרבנן עי"ש:
יט מתים. עבאה"ט ועי' בט"ז מ"ש בשם המהרש"ל ועיין בסו"פ שהעלה דאף הרמב"ם מודה בזה דמותר בהנאה עי"ש ועי' בס' שערי דעה ס"ק א' שהאריך בזה והעלה להלכה דלדינא יש להחמיר ולאסור אף בהנאה עי"ש ועי' בס' מעשה רוקח הספרדי על הרמב"ם פ"ב מה' שחיטה הלכה ט"ז ועי' בכנפי יונה שכ' לדינא דהמקיל להתיר בהנאה לא הפסיד עי"ש ועי' מזה בשו"ת עונג יו"ט סי' נ"ו באריכות:
סעיף ג
כ ישראל ששחט. אין חילוק בין אם ישראל שחט בהמת עכו"ם או עכו"ם ששחט בהמת ישראל או בהמת עכו"ם. שמ"ח סעיף ה' (וע"ל ס"ק א'):
כא ששחט. עי' בפרי תואר ס"ק ג' שכ' וז"ל נקט דיעבד דלכתתלה אסור לישראל לשחוט בהמה לעכו"ם שמחשבתו לע"ז אבל בסתם כיון דלא מחזקינן בעכו"ם בסתם שחושב לע"ז מותר אפילו לכתחלה ע"ש וכ"כ בשמ"ח סעיף ו' ותב"ש ס"ק י"א וע' שם בשמ"ח שכ' דמ"מ אם יודע שלא יבא הדם והחלב ליד העכו"ם ה"ז מותר לשחוט לו אפילו לכתחלה אע"פ שיודע שיחשוב בשחיטה דאין מחשבתו כלום מ"מ בדליכא צורך כ"כ יש להחמיר גם בזה לכתחלה גזירה משום שחיטת ע"ז ממש אבל בסתם עכו"ם מותר לשחוט לו לכתחלה כמש"ל דסתם עכו"ם אין מחשבתם לע"ז עי"ש ועי' בערך השלחן אות ב' שכ' בזה וז"ל אם ודאי מקטיר או זורק ממנה הגוי אסור לסייעו וכו' דגם לעכו"ם אסור לסייעו בדבר שמוזהר בו אבל מן הסתם אינו אסור אלא אם א"א לו לעשות בלא סיוע עי"ש:
כב חישב העכו"ם. עבאה"ט מ"ש אם שמע השוחט שהעכו"ם חושב וכו' עי' שמ"ח סעיף ה' ותב"ש ס"ק י' שכ' דהעיקר לדינא כהש"ך דאע"פ שהשוחט יודע שהבעלים מחשבים מ"מ כל שאינו מסכים למחשבתם ואינו מחשב בה כלום ושוחט אותה לאכילה ככל שאר שחיטות אין מחשבת הבעלים פוסלת כלום דאין המחשבה הולכת בזה כ"א אחר השוחט ישראל ומותרת אף באכילה עי"ש וכ"כ בפרי תואר שם ובבני חיי לדינא ודלא כהב"ח עי"ש ועיין בכנפי יונה שכ' ג"כ דאע"ג דשמע הישראל שחשבו הבעלים העכו"ם שיזרקו דמו לע"ז כל שלא שם על לבו ומחשבתו לזאת שיזרקנה העכו"ם בעת שחיטה אין לאסור ועוד כתב דאם אין להעכו"ם עדיין שום חלק בהבהמה אפי' אם נתן לו מעות על חלק א' אין כח להמחשבה זאת לאוסרה אף כי חישב הישראל שכשיתן לו אח"כ יזרוק דמה או חלבה כיון שאין המחשבה הזאת תקוע קבע גמור שהרי בידו לחזור בו אא"כ הוא גברא אלימא שלא מצי למיהדר בי' עכ"ד ועשפ"ד ס"ק ג' שהביא בשם זקינו הלבוש ז"ל שכ' דכשישראל שוחט ועכו"ם מחשב שרי הואיל ואין שליחות לעכו"ם וע"ז כ' הפרמ"ג דמשמע מדבריו דדוקא בעכו"ם לא מהני אבל כשישראל א' שוחט וישראל אחר חבירו מחשב אסור כיון דלישראל יש שליחות. וזה תימה דהא קי"ל דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן והניח בצ"ע עי"ש:
וכתב עוד בשמ"ח שם דמ"מ אם עכו"ם או מומר שוחט סתמא בהמה לאחרים והבעלים חשבו בה בשעת שחיטה בפני השוחט יש לאסור בהנאה דאע"ג דקיי"ל דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז מ"מ היכא דהבעלים מחשבים בה בפניו גרע טפי די"ל דהוא נמי אדעתא דידהו שחט עיי"ש:
כג כשירה. עי' בפרי תואר ס"ק ד' שכ' בזה דאפי' כשהעכו"ם אומר בפיו שהוא עושה ישראל לשליח שישחוט לע"ז מותר כיון דישראל לא מכוין להכי אפי' חושב העכו"ם וטועה בדעתו שישראל מכוין לעשות שליחותו לית לן בה ועכ"פ בעינן שישראל אם ישמע לדברי העכו"ם שישלול הדבר מדעתו לבל ימשוך דעתו בשעת שחיטה להכי ומן הראוי וטוב הוא שיוציא גם מדעת העכו"ם כי הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב אמנם אין הדבר מעכב בדיעבד אלא כל שאין דעתו כן כשר דמחשבת הבעלים לאו מחשבה היא עי"ש: (כד) שיזרוק העכו"ם. עי' בס' אשל אברהם (מהגאון מ' אברהם ברודא ז"ל) בחולין סי' י"ח ועשמ"ח סעי' ז' שכ' בזה וז"ל ישראל השוחט שיזרוק עכו"ם מדמו או להקטיר מחלבה לע"ז נ"ל לחלק אם כוונתו שהוא רוצה בכך ששחיטתו תהי' ע"מ שיזרקנה העכו"ם ודעתו מסכמת לזריקה זו אז העכו"ם הוא שלוחו בהא וכאלו שוחט ע"מ לזרוק בעצמו וזרק. ואעפ"י שלא נזרק הדם אח"כ כלל ולא חישב בה העכו"ם כלום ה"ז אסורה בהנאה וגברא בר קטלא הוא אבל אם אין דעתו ורצונו לע"ז כלל רק שוחט לשם הקב"ה אעפ"י שכל שחיטתו הי' לצורך שהעכו"ם יזרוק דמו מדעתו לע"ז מ"מ כל דלא הוי שלוחו שאין רצונו בע"ז בהא מותרת בהנאה דלא הוי תקרובת ע"ז כלל ובאכילה אסורה דאע"ג דלא בעי כוונה לשחיטה כדלעיל סי' ג' מ"מ כיון שהשחיטה הי' לצורך דבר איסור גרע טפי וכמתה מאלי' דמי' עיי"ש: (כה) העכו"ם. עי' שמ"ח סעי' ח' שכ' וז"ל אם חשב השוחט ע"מ שיזרוק הישראל מהדם לע"ז או להקטיר מחלבה אע"ג דהישראל בודאי לא ישמע לו ואין דבר זה בידו מ"מ נ"ל דאסורה בהנאה כיון דבידו לעשות כן בעצמו הו"ל מחשבתו מחשבה כאילו חשב שאם לא יעשנה חבירו יעשה הוא בעצמו עכ"ל ועיי"ש בתב"ש ס"ק י"ג ועי' בס' הלכה פסוקה החדש (מהרב מ' ישכר בער מקלונצי) בסי' זה אות ח':
בו פסולה. מדאורייתא שמ"ח סעי' ה':
כז ואסורה בהנאה. עבאה"ט ופת"ש ועשמ"ח שם שפסק כהרמ"א דאסורה בהנאה וכ"כ הפרי תואר עיי"ש באריכות וכ"כ בשנות חיים ס"ק ו' להלכה עיי"ש:
סעיף ד:
כח ישראל ששחט וכו' לא אסרה. כ' בשמ"ח סעי' ט' דוקא ישראל משום דגדולה חזקה דהשוחט זה שעמד בה עד הנה ולא מפקינן לי' מחזקת יהדות ותלינן שלא הי' לבו לע"ז ולא אמר כן כ"א לצער חבירו אבל אם היה זה השוחט מומר אסור אפי' בהנאה עיי"ש (כט) ששחט. ע' שפ"ד ס"ק ו' שכ' דאף שיש מחלוקת במגבי' לבהמה דרש"י ס"ל דקנאה והרי הוא כשלו מ"מ לענין דינא כיון דכל הפוסקים השמיטו זאת לומר דמגבי' הבהמה יכול לאוסרה משמע דס"ל דלא הוי כשלו לענין שיוכל לאוסרה אלא לענין לשלם הוא דהוי כשלו עיי"ש ועי' בס' ערוגת הבושם אות ג' שהשיב על הפרמ"ג בזה וכ' דאין ראי' מדהשמיטו הפוסקים דאין הלכה כרש"י די"ל דהשמיטו הפוסקים דין זה משום דאין נ"מ לדינא בזה דממ"נ היכא דשייך לצעורא אף כשהגביה הבהמה אין בכך כלום אף לרש"י והיכא דלא שייך לצעורי כגון בשותף למאן דאית לי' דלא אמרינן לצעורי אף בלא הגבי' אותה אסורה דהא קיי"ל כשעשה מעשה אדם אוסר דש"ש עיי"ש ועי' בתורת יקותיאל בסי' זה ובסי' שאח"ז שהאריך טובא בענין זה והעלה לדינא דאם הגביה לע"ז יש להסתפק אפי' לדידן דקיי"ל לצעורי קא מכוין אבל בשוחט לשם קדשים אין חילוק בין אם הגביה או לאו דכל דאין לו שותפות בגווי' אינו יכול לאסור ואם יש לו שותפות בגווי' יכול לאסור אליבא דכ"ע עיי"ש באריכות וע' בשו"ת עונג יו"ט סי' נ"ט מ"ש בענין זה באריכות:
ל בהמת חבירו. עי' שמ"ח סעי' י"א שכ' וז"ל נלענ"ד היכא דישראל שוחט לע"ז בהמת מומר או של כותי אע"ג דאפשר ג"כ לומר לצעורי קא מכוין שלא יוכל למכרה לישראל מ"מ אסורה בהנאה דדילמא לא אמרינן לצעורי קמכוין כ"א משום דאין דרך להזיק לאחרים ולהפסיד לה לגמרי לבעליו אבל הכא י"ל דסבר דניחא לי' לבעליו בהכי וגם אין היזק כ"כ ועיי"ש בתב"ש ס"ק י"ח:
לא לא אסרה. עבאה"ט בפלוגתת הב"ח והט"ז לענין אכילה וע' שמ"ח סעי' ט' ותב"ש ס"ק י"ד ופרי תואר ס"ק ב' שכ' לדינא כדעת הב"ח דמותרת באכילה עיי"ש ועי' בשו"ת עונג יו"ט סי' נ"ד מ"ש בענין זה באריכות: (לב) אסרה. עי' כו"פ מ"ש בדין זה דאא"א דשא"ש וכ' דמסקנת הפוסקים הוא דאפי' במעשה זוטא יכול לאסור של חבירו מיהו הא דיכול לאסור את של חבירו במעשה זוטא היינו מדרבנן אבל מה"ת אינו יכול לאסור כלל וכלל אפי' במעשה רבא עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"י ברונא סי' כ"ז שכ' כן להדיא עיי"ש ועי' בתב"ש ס"ק י"ד ובשפ"ד ס"ק יו"ד מ"ש בזה. ועי' בשו"ת מהר"ן יפה חיו"ד סי' ג' ובשו"ת שואל ומשיב חמישאה (המכונה בשם דברי יוסף) סוף סי' כ"ז ובס' עבודת עבודה (מהגאון מהרש"ק ז"ל) על מס' ע"ז דף נ"ד ובהגהותיו שעל היו"ד הנקרא חכמת שלמה כאן ובס' דעת תורה ס"ק ט"ו מ"ש בזה באריכות ועי' בשו"ת עונג יו"ט סי' ס' שנסתפק בהא דקיי"ל דבעשה עשה אוסר אדם דשא"ש מה יהי' אם הי' סבור שהבהמה שלו ושחטה לע"ז אם נאסרת כיון די"ל דאילו הי' יודע שהוא אינו שלו לא הי' שוחט לע"ז לא נאסרה הבהמה אף דעביד בה מעשה או דלמא דכיון דחזינן דמהני הא דעשה בה מעשה שיתפוס האיסור אע"ג שאינו שלו ואלים כח המעשה שעשה בה לאסור אף דבר שאינו שלו ה"נ י"ל דאלים כח המעשה לאוסרה אף שהי' בטעות שהי' סבור שהוא שלו והאריך בראיות והעלה לדינא דהעיקר להחמיר דכיון דעשה בה מעשה אסרה ואין טעותו מבטל האיסור עיי"ש באריכות:
לג שודאי לא כוון אלא לצערו. עי' בס' האשכול הלכות שחיטה סי' י"ד שכ' דהיכא דחבירו הוא בנו או אוהבו דלא שייך בי' לומר דלצעורי מכוין ה"ז אוסר עיי"ש וכ"כ:
בשמ"ח סעי' י"א ותב"ש ס"ק י"ט לדינא דכל ענין לצעורי קא מכוין הוא לפי ראות עיני המורה אי איכא למימר דקא מכוין לצעורי או לאו עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם סי' ה' אות ב' ועי' בס' דעת תורה ס"ק כ"א שכ' שיש לעיין בדין זה דלבתר דקיי"ל הכי דאינו נאסר מטעם זה מדוע לא נימא שוב דאם שחט לע"ז א"א לומר שנתכוין לצערו כיון דקיי"ל דא"י לאסרו כלל ושוב יאסר ואף די"ל דלאו כ"ע דינא גמירי וכו' אמנם לפ"ז לכאורה בע"כ לומר דהיכא שידוע לנו שהוא יודע הדין שוב באמת אוסר והנה הי' אפשר לומר דהי' סבור שחבירו אינו יודע ויצטער אמנם אי משום הא בע"כ לומר דאם גם חבירו ת"ח שוב נאסר מדינא בכה"ג ועיי"ש במוסגר בדברי בן המח' מ"ש בזה:
לד לא כוון אלא לצערו. עי' בשמ"ח סעי' י"ד שכ' דאם ישראל שחט בהמת חבירו לשם הרים וגבעות ימים ונהרות וכוכבים או לשם שר שלהם לרפואה לא אסרה דבהא נמי אמרינן לצעורי קמכוין דאין דרכו לעשות כן בשל חבירו ואפי' אית לי' שותפות בגוה לא אסרה דכיון דמידי דרבנן הוא הלך אחר המקילין עיי"ש:
לה כוון עי' כו"פ סי' זה שנסתפק אם ליכא עדים רק שהוא בא ואמר חשבתי לזריקה אבל בשעת שחיטה לא הי' דעתו כלל אם אינו נאמן במגו דלא חשבתי כלל או נימא כיון דהוכיח סופו על תחילתו הוה כמו מיגו במקום חזקה וסיים בצ"ע עיי"ש:
לו אלא לצערו. עי' כו"פ שכ' בזה דאם שחט בהמת חבירו בשוגג לע"ז דאמר מותר וא"כ לכאורה י"ל דלא שייך לצעורי קמכוין דהא הוא חושב דמותר וכ' דאפ"ה מותר משום דבעל הבהמה י"ל איני מאמינך בהא שאני אומר דמזיד היית והי' כוונתך לצעורי ואפי' אית לי' מיגו אינו נאמן לאסור בהמת חבירו בהא ואפי' אם בא מאליו ואמר שכך שחט והי' כוונתו במתכוין לא משגחינן בי' אבל לגבי' נפשי' ודאי אסור דשאחד"א עכ"ד ועי' בתוס' ב"ק דף ע"א עמוד א' בד"ה בשלמא דמבואר שם דכשנתן בעל הבהמה רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפי' לעכו"ם דאז אוסר השליח שהרי אין לומר לצעורי קמכוין כיון שהבעלים גילו דעתייהו דלא קפדי בהכי עיי"ש ועי' מזה ביד אברהם שבגליון היו"ד וכ' שם דגם מטעם דאין שליח לד"ע אין להתיר בזה כיון דא"צ בזה שליחות רק גילוי הדעת ונתינת רשות מהני אף בדבר עבירה עיי"ש:
לז י"א שאוסר. עבשו"ת בעי חיי (מהכנה"ג) חיו"ד סי' א' שנשאל בראובן שנתן בהמה לשמעון ושחטה שמעון ולאח"ש בא ראובן ליטול בהמתו א"ל שמעון דע שבהמה זו אסורה שאני שחטתי' לשם ע"ז והעלה דאעפ"י שראובן ושמעון שותפים בבהמה זו לא אסרה ומותרת באכילה דמ"ש הרמב"ם וסייעתו דאי אית לי' שותפות אסורה היינו שבשעת שחיטה שמענו שאמר בפיו דלשם ע"ז שחטה משא"כ בנ"ד שבשעת שחיטה לא אמר כלום רק אח"כ ובפרט בישראל שעומד בחזקת כשרות דלא מהימנינן לי' ומותרת אף באכילה עיי"ש ועי' בשיורי ברכה סי' זה ובעקרי הד"ט סי' מ"ו אות ס"א שהביאו דברי הכנה"ג בזה לדינא עיי"ש ועי' במ"ז סוף סי' ה' שהביא זה מכנה"ג והניחו בצ"ע עיי"ש:
לח שאוסר גם חלק חבירו. עש"ך ס"ק ה' שכ' הטעם שהרי בחלקו ודאי לא כוון לצער הלכך אמרינן מסתמא גם בחלק חבירו לא כוון לצער ועשמ"ח סעי' יו"ד ותב"ש ס"ק ט"ז שכ' שיש עוד טעם ב' דדוקא באין לו שותפות אמרינן דלצעורי קמכוין אבל באית לי' שותפות לא שייך לצעורי דחבירו לא יצער כלל כי יעלה על דעתי דמסתמא אינו עושה כ"א לפנים וכ' דיש נ"מ בין הטעמים דהיכא די"ל דגם בחלקו לא כוון מידי רק דמשום דבעי לצעורי לחברי' הוכרח לומר דגם בחלקו נתכוין דא"א לכוין לחצאין בזה י"ל דלא שייך טעם הא' ואסור מטעם הב' ולטעם הב' יש קולא היכא דהשוחט הוא גברא דאינו חושש במה שנאסר חלקו כגון שהוא עשיר וחבירו הוא עני והם שותפים בבהמה זו ואין חצי בהמה זו חשובה בעיני העשיר לכלום ולשותפו הרש אין כל כ"א זה החצי ושחטה העשיר ע"ז דבזה לא שייך טעם הב' דהא מ"מ איכא למימר דלצעורי דעני קמכוין מ"מ אסורה מטעם הראשון עיי"ש:
לט ולא לאסור. עבאה"ט ופת"ש ועי' בשמ"ח שם ותב"ש ס"ק י"ז שהכריע לדינא דבאכילה יש לאסור אבל בהנאה יש להתיר בהפ"מ עיי"ש. ועי' מ"ז ס"ק ד' ושפ"ד ס"ק ה' מ"ש בזה וכ' דגם באכילה לא אסור כ"א מדרבנן עיי"ש וכ"כ בהגהות אמרי ברוך (להגאון מלייפניק) על הש"ך ס"ק ה' עיי"ש, ועי' בשו"ת תועפות ראם חלק או"ח סי' א' אות ד' וה' ובשו"ת הרי בשמים סי' ק"ז ובשו"ת בשמים ראש (לרב א' בזמנינו) סי' כ"א ובשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' י"ז ובשו"ת שואל ומשיב חמישאה (המכונה בשם דברי יוסף) סי' נ"א ובשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' י"א וי"ב:
מ ואם התרו בו. עי' בשמ"ח סעי' ט' ותב"ש ס"ק ט"ו שכ' דדוקא כשהתרו בו ואמרו לו דע ששוחט לע"ז במיתה והוא מ"מ עשה אז אמרינן כיון שמסר עצמו למיתה ודאי דלא כוון לצערו ואע"ג דבזמה"ז אין דנין דיני נפשות ואיכא למימר דלא חש להתראתו דידע דלאו מידי קעביד רק לצעורי מ"מ כיון דבזמן סנהדרין היו ממיתין אותו ולא הי' ניצול בטענת לצעורי דלאו כל כמיני' כיון דעבר על ההתראה השתא נמי אמרינן אי לא הי' כוונתו לע"ז לא הוה עביד מידי שיתחייב מיתה מדינא ולהכי אסורה אפילו בהנאה אבל אם התרו בו סתם אל תעשה כך שאסור הוא שפיר י"ל דלא מילתא קעביד ולא כוון אלא לצערו עיי"ש ועי' מזה בס' כרם שלמה (מהגאון מו"ה עזיאל מייזילס ז"ל מעיר חדש) על מס' ביצה בקונטרס על הסוגיות בסוגי' דרבוצה מ"ש בענין זה באריכות:
מא כשאר מומרים. עט"ז סק"ה ולקמן סי' י"א ס"ק י"ב ובש"ך לעיל סי' ב' ס"ק י"ז ותב"ש לעיל סי' ב' ס"ק ל"ב ובמ"ז כאן סק"ה וסוף סק"ב ובשפ"ד ס"ק ו':
סעיף ה:
מב השוחט לשם הרים. עט"ז ס"ק ז' שכ' דפשוט הוא דאין איסור אלא השוחט לשם הרים אבל מותר לעלות בהר ולשחוט ואין כאן שום איסור דלא חיישינן שמא יאמרו ששחט לשם שר של ההר עיי"ש ועי' באורח מישור סק"א מ"ש בזה ועי' שמ"ח סעי' ט"ז ותב"ש ס"ק כ"ו ובס' מנחת אהרן ס"ק ט"ז: (מג) לשם הרים וגבעות. עי' שמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק כ' שכ' דה"ה בשחט לשם בעלי חיים נמי דינו כמו לשם מחובר עיי"ש:
מד הרים. עד"ק סי' י"ב ס"ק ג' דדוקא הר ממש הוא דפסול אבל מה שנעשה הר מעפר תחוח אף שהוא גבוה שם במקום ההוא אין זה בגדר הר עיי"ש (וע"ל סי' י"ב ס"ק ד'):
מה לשם חמה ולבנה. עצמן משא"כ בשחט למארייהו דחמה ולבנה ש"ך ושפ"ד ס"ק ז' וע"ל בסעי' שאח"ז:
מו חמה ולבנה. עי' באורח מישור סוף ס"ק א' שכ' דהשוחט במקום זריחת החמה או הלבנה בודאי לא שייך למגזר ולאסור שלא יאמרו ששוחט לשם חמה ולבנה דשפיר שייך לומר איתרמוי' איתרמי לי' דאין סברא לומר שילך לשחוט במקום אפל שאין החמה ולבנה זורחת שם וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בתב"ש סוף סי' זה שהביא דבריו וכ' דזה לא ניתן לכתוב מרוב פשיטתו דאין שום חשש לאסור בזה עיי"ש:
מז כוכבים ומזלות. עשמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק כ"ב וכ"ג ועי' בס' דעת תורה ס"ק כ"ז מ"ש בענין זה:
מח ונהרות. עי' בס' שנות חיים ס"ק י"ב שעמד על המחקר בשוחט לשם נהר הנעשה בידי אדם דאין לו שר אם יש לאסור או לומר דלא אסור בכל אלו רק מגזירה שמא יחלוף בשר שלהם וזה שאין לו שר אין לגזור ולאסור בזה והניח בצ"ע עיי"ש:
מט לאוסרה בהנאה. עבאה"ט מ"ש באם מתכוין:
לעובדה ועשמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק כ"א שכ' לדינא דאם נתכוין לעבוד את הדבר ההוא בשחיטה זו ה"ז תקרובת ע"ז דאורייתא ואסורה בהנאה אבל אם אינו מתכוין לעובדם רק לרפואה או משום כשפים וכדומה לשאר דברי הבאי ואין כוונתו שמכבד את ההר או את החמה בשחיטה זו ששוחט לשמה שעי"ז יבא לו איזה רפואה רק כוונתו שע"י שחיטה זו לשמה מכריח אותו לאתה ענין לרפואתו וכדומה לזה ה"ז אינו אסור אלא באכילה מדרבנן ואפי' הי' המחובר והבע"ח שלו ג"כ אינו נאסר כלל מה"ת ורק באכילה גרידא נאסרת מדרבנן עיי"ש ובשפ"ד ס"ק ח' מזה:
נ אבל שחיטתו פסולה. עי' בפרי תואר ס"ק ט' שכ' דאם שחט לשם הרים יש חילוק דאם שחט לפני ההר לא רחוק ומכוין לע"ז הוי זבחי מתים ואסור מן התורה והיכא שהוא רחוק מן ההר הוי ספיקא עיי"ש ועי' בס' נחפה בכסף חלק ב' בקונטרס פרי מפרי בסי' זה סעי' ה' מ"ש בזה:
נא אלא לרפואה. עשמ"ח סעי' י"ג ותב"ש ס"ק כ"ה דה"ה אם שחט לרפואה לשם כל דבר שבעולם שאינו מחובר ואינו בעל חי דינו כן עיי"ש: (גב) לרפואה. כ' בשמ"ח סעי' י"ב ותב"ש ס"ק כ"ג דר"ל דאף שאין כוונתו שמכבד את ההר או החמה בשחיטה זו ששוחט לשמו שעי"ז יהי' לו איזה רפואה רק שכוונתו שע"י שחיטה זו לשמה מכריח אותו לאיזה ענין ברפואתו וכדומה לזה אפ"ה אסורה באכילה מדרבנן גזירה משום תקרובת ע"ז ממש אבל בהנאה לא אסרוה דכיון דהנעבד לא נאסר אינו נראה לגמרי כשוחט לע"ז עיי"ש ועי' בבל"י סק"ד שכ' וז"ל נשאלתי בשוחט שאירע לו סיבה ב"מ איזה דיבוק ובא עכו"ם א' ואמר שילך ליער בלילה ויקח עמו תרנגול שחור וישחוט קודם חצות ויאמר בשעת שחיטה ויכוין מה שיאמר לו העכו"ם ואח"כ יבשל ויאכל ממנו והשוחט ההוא בריא רק בכל רבע שנה אירע שעה או שתים וכמו נכפה ר"ל. ואסרתי מכמה טעמים וא' מהם דהוי כשוחט לשם שר ואפי' לרפואה שחיטתו פסולה ואסור בהנאה ואין לומר שהשוחט יכוין לשמים ולא למה שיאמר לו הנכרי דא"כ לא מהני לו הרפואה ועוד שהנכרי אינו מפורסם למומחה מי יימר דמהני לי' הרפואה זאת עכ"ל:
נג וכיוצא בה משום כשפים או משום דבר סגולה שיש לו בשחיטה זו מדברי הבאי שמ"ח שם ותב"ש סוף ס"ק הנ"ל:
סעיף ו:
נד לשם שר. עי' כרתי שכ' וז"ל כוכבי לכת וי"ב מזלות כלם יש להם ממונים המנהיגים אותם וזה היה כשופים בזמניהם שהיו מקטירים לשרים של כוכבי שמים ובזמנינו רבו המתפרצים וצוחקים ע"ז ואומרים כי הכוכבים הם מוקשים ואין בם רוח ואין להם מנהיג רק הושם בם טבע סיבוב לתנועה ובעוה"ר איש בדרך ישר בעיניו ילך וגורם כפירות הרבה בתורה עכ"ל ועי' בישועות יעקב בפיה"ק שכ' בזה וז"ל לשם שר זהו לדעת המינים כי הקב"ה מסר ממשלתו לשרי מעלה כי אין כבודו להשגיח בעולם הזה וע"כ היו מזבחים ומקטרים לשרי מעלה וכבר, נתבטל לאמונה הרעה הזאת בזמנינו ויכירו הכל כח מלכות שמים עכ"ל:
נה ואסור בהנאה. עבאה"ט ועשמ"ח שם ובס' נחפה בכסף שם שכ' דהא דאסור בהנאה כאן הוא רק מדרבנן גזירה משום עובד לשרים ממש דהו"ל עיקר ע"ז הכתובה בתורה עיי"ש ועשפ"ד סוף סק"ח שכ' וז"ל והוי יודע דלרפואה אסור באכילה ולשר בהנאה היינו מדרבנן אבל לעבדם יש דעות עיי"ש וע' בס' מנחת אהרן ס"ק ט"ז מ"ש בזה וכ' דאם נתכוין לעובדה ודאי לכ"ע אסורין מן התורה עיי"ש:
סעיף ז:
נו ישמעאלים. עיין בשו"ת תשב"ץ חלק ג' סי' קל"ג שכ' שאסור לישראל לשחוט פסחם של הישמעאלים עיי"ש:
נז חוקותיהם. עד"ק ס"ק ב' שכ' שנכון ליזהר שלא לשחוט נגד מקום שיש בו איזה דמות מע"ז הנעבד דגם בכה"ג שייך לחוש משום מראית העין ואם עומד במקום מוקף מחיצות אף שיכולין לראות הע"ז משם מ"מ יש להקל אך נכון ליזהר לפנות לצד אחר בכל האפשרי עיי"ש וע' בס' דעת תורה לקמן סי' י"א סוף ס"ק ט"ז מ"ש בזה וכ' דאם אינו סמוך לאותו מקום והוא שוחה לצד אחר אין חשש כלל ואין להוסיף חומרות שלא נזכרו בפוסקים ובפרט שגם הד"ק כ' רק שטוב להחמיר ולא מדינא עיי"ש (וע"ל סי' י"ט ס"ק כ"ב):
נח אינו דומה. עמ"ז ס"ק ח' שכ' דלפי מה שכ' התב"ש לעיל ס"ק י"א יש לאסור בזה מדינא עיי"ש:
נט ראוי לבטל. עי' פרי תואר ס"ק י"א שכ' בזה וז"ל הא מילתא אין בה אלא הקפדת מצות לא תלכו בחוה"ג אבל משום לתא דע"ז ליכא כלל דהא הישמעאלים הם כופרים בע"ז ומיחדים יחוד שלם בכל השגתם וידיעתם ומחייבים מיתה לכל משתף שם שמים ודבר אחר ומה ששוחטים להא"ל קובל"א אינו אלא כדרך שאנו מתפללין לצד מזרח מטעם שהוא מכוין למקום אשר שוכן שם האלהים וגם הם גנבו ענין זה ושוחטים לרוח זה כדי שתהיה השחיטה ראוי' לפני המקום. וזה פשוט אצלי מפי ההוגים בדתם ודבר זה הגם שאין בו גנאי נכלל באיסור חוה"ג ואסור לכתחלה עכ"ל:
ס הואיל ומקפידים. עי' פת"ש ועי' בס' חוקי דעת אות פ"ח שכתב בזה דמדברי הפת"ש נראה דאפי' אם הישמעאלים גופייהו שוחטים מותר בהנאה עכ"ל אבל המעיין בלשון הרדב"ז שם יראה דדוקא כשהישראל שוחט בפניו למזרח הוא דאין לחוש אבל כשהישמעאל שוחט בפניו למזרח חיישינן. שכל הטעמים שכ' להקל בזמה"ז לא שייך אלא כשישראל שוחט וכמבואר למעיין בדבריו שם: