דרכי תשובה - א· רבי צבי הירש שפירא
סימן ג
א שחיטת חולין א"צ כוונה. ע' בשו"ת עמק הלכה (מהג' מו"ה זאב ז"ל מזעטיל) חיו"ד סי' א' מה שהאריך בענין זה ועי' בס' אשל אברהם מהגאון מ' אברהם ברודא ז"ל) בחולין סי' ט"ז וע' בס' האשכול בהלכות שחיטה סוף סי' ו' שכ' דכל זה הוא לעיכובא אבל לכתחלה צריך כוונה מעליותא דהא ברוכי נמי בעי למיברך עכ"ד וכ"כ בדרך החיים סוף סי' זה ובמנהז"ב כלל ב' בקומץ ועשרון ס"ק ו' לדינא עיי"ש ועי' בדעת תורה ס"ק א' מ"ש בזה (ועי' במג"א באו"ח סי' קנ"ח ס"ק י"ג ובפרמ"ג בא"א שם) ועי' בס' שבט מוסר פרק ל"ו שכ' שצריך השוחט ליזהר בנפשו ביתר שאת שיראו לקיים המ"ע דוזבחת ומל"ת דלא תסור ובפרט לפי מ"ש המקובלים שהשו"ב בברכתו ובשחיטתו בכוונה כהוגן מתקן נפש החוטאת ומתגלגלת בחטאה על עונשים ידועים בגוף הנשחט ע"כ יזהר מאד בנפשו ועיי"ש שכ' סדר תפלה שיאמר השו"ב קודם השחיטה עיי"ש באריכות:
ב א"צ כוונה. עי' בר"ן חולין דף ל"א שכ' דהך כוונת השחיטה אינו ענין לכוונת שאר מצות ועי' ביש"ש חולין פרק ב' סי' י"ג שכ' דדוקא בסתם הוא דכשר אבל אם כוון לבו בפירוש שלא לשחוט שחיטה המכשרת רק לעשות בנחירה וחניקה ונזדמן שנשחטה כראוי לא נקראת שחיטה כלל ואינה בכלל וזבחת ועתב"ש ושמ"ח סוף סי' זה שהביא לדברי המהרש"ל וכ' שיש לחוש לדבריו בזה עיי"ש ועשפ"ד סק"א שנסתפק בדעת המהרש"ל אם צריך להוציא בשפתיו דוקא שאינו מכוין לשחוט רק לנחור וכיוצא או די במחשבה גרידא לאסור בזה עיי"ש ועי' בשו"ת עונג יו"ט סי' נ"ז מה שהאריך בדברי המהרש"ל בזה בפלפול רב ועי' בס' אמרי בינה (מהגאון מהר"מ מקאליש) חיו"ד בדיני שחיטה סי' ז' שכ' דכוונת היש"ש הוא רק אם עושה מעשה שנראה שמכוין לעשות בידו נחירה והקרה לפניו בהזדמן שנשחטה זה פוסל דהוי כאלו נשחט בלא כח גברא אבל אם מכוין לשחוט הסימנים אף שכוון בפי' שלא לקיים מצות שחיטה מ"מ אם נשחטה שחיטה הראויה הוי בכלל וזבחת והביא ראי' לזה עיי"ש ועי' בעצי לבונה ובשערי דעה ובשנות חיים ס"ק ד' ובשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' נ"ב מ"ש בענין זה ובדברי התב"ש באריכות ועי' בס' דעת תורה ס"ק ז' ח' מ"ש בענין זה וכ' שיש להסתפק באם אנסו מהערכאות לשו"ב שישחוט אי מהני שחיטתו דכיון דלא רצה השו"ב לשחוט רק שכפהו השר הוי כמכוין בפירוש להיפוך דלהיש"ש פסול כה"ג והביא סמוכין לסברא זו מתשו' הרדב"ז ולדינא העלה דאין להחמיר דבע"כ גם בשחט ע"י כפיי' מן הערכאות לא הוי בכלל כוון בפירוש שלא לשם שחיטה רק כסתם בלא כוונה וא"כ השחיטה בודאי כשר בכה"ג ובפרט אם בירך על השחיטה דהוי כמו כוון בפי' לשם שחיטה עיי"ש:
ג או שזרק סכין. כ' בשמ"ח סעי' א' שכל שהי' כח גברא אף שהי' הזורק חש"ו גם זה מקרי כח גברא ואם הי' גדול עע"ג וראה שנשחט כראוי כשר עיי"ש ועי' מ"ז סוף סי' זה שהשיב עליו בזה עיי"ש ועי' בס' לב ארי' על חולין דף ל"א ע"א בתוס' ד"ה ואי שכ' סמוכין להתב"ש עיי"ש ועי' בס' תואר משה פרק י"ט:
ד לנועצה בכותל. כ' בפרי תואר סק"א דאף אם בעת שזרק הסכין לא הי' שם בהמה ואחר זריקה נזדמנה שם ונשחטה כראוי שרי עיי"ש:
ה שלא החליד. כ' בימין משה סוף סי' ב' אם זרק סכין בכותל והי' שם עוף או בהמה ושחט בהליכתו ובחזרתו מן הכותל לאחוריו השלים השחיטה אסור דבעוף יש ב' חששות. א' שמא שהה דשיעור שהיי' בעוף מעט הוא ועוד שמא החליד הסכין בהליכתו ובחזירתו חתך המקום שהחליד ובבהמה אסור מחשש חלדה לבד ע"כ אסור בין בבהמה ובין בעוף עיי"ש. אכן מדברי הפרמ"ג שהבאתי (בס"ק שאח"ז) וכן מדברי השמ"ח שהבאתי (בס"ק ז') נראה דכל שראה שלא החליד כשר בין בבהמה ובין בעוף מדסתמו ולא חילקו וצ"ע: (ו) סימן. עשפ"ד לקמן סי' כ"ד ס"ק א' שכ' דאף בזרק סכין בעינן שיהי' בסכין שיעור ב' צוארים של הנשחט ואם אין בו כשיעור ב' צוארים צריך שישחט דרך זריקה בהולכה ובהבאה ואם שחט בהולכה לבד ואין בסכין כשיעור ב' צוארים י"ל דאסור מדרבנן אבל מן התורה גם בזה לא אסור וסיים בצ"ע עיי"ש:
ז ודאי לא החליד. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דלא חיישינן שמא נתרחב ע"י נפילת העוף מפירכוס וראיתי בס' פרי עץ הדעת כת"י על הלכות שחיטה וטריפות מהגאון מ' משה מייזילס ז"ל אבד"ק ווייסליץ שכ' דבבהמה אין להקל בזה אלא כשכל הב' סי' נשחטו לגמרי ובעוף עכ"פ סי' א' כולו דאז לא חיישינן כולי האי שלא נשחטו רובן ונתרחבו כ"כ ע"י הפירכוס אבל בלא נמצא שחוטין כלם רק רובן יש להחמיר בשל תורה ולאסור דאימור לא נשחט רובן ומחמת הפירכוס נתרחבו ונקרעו עד רובן וכדעת הב"ח לקמן סי' י"א וכ' שם דהא ודאי דאם נמצא בקנה שחוט רק הרוב ולא כולו גם הש"ך מודה דאסור אפי' בדיעבד וכמ"ש הש"ך בעצמו לקמן סי' כ"ה ס"ק ד' בשם אביו והאריך בראיות על כל זה עכת"ד:
ח נפלה מעצמו עפר"ח ס"ק ב' שכ' דדוקא בדליכא שום כח גברא כגון בכה"ג דנפלה ממילא אבל כשנפלה ע"י כח גברא אף שאין כוונה לשום דבר מעשה כגון שנכשל רגליו בסכין והפילו ושחטה כשרה דוזבחת קרינן בי' עיי"ש וכיוצא בזה כ' בפרי תואר ס"ק א' דמשמע מדברי הגמ' דדוקא שלא עשה אדם מעשה כל עיקר אבל עשה אפי' סיוע קצת בנפילתה כגון שהתחיל להפילה ונפלה מעצמה א"נ שנפלה מעצמה אלא שהי' סיוע קצת אף שגם זולת הסיוע היתה נופלת אפ"ה קרינן ביה וזבחת אך שיש להסתפק היכא דנכשל בסכין ונשל הברזל והלכה ושחטה דאיכא לספוקי אי קרינן ביה וזבחת כיון דנשחטה מאליו או דלמא סוף כל סוף הרי מכחו נשחטה וסיים דאסור מספיקא עיי"ש. אכן בתב"ש סק"ז ושמ"ח סעיף ד' כ' שיש להחמיר בנפילה אף שהיה סיוע וכח גברא קצת בנפילת הסכין והיכא דנכשל ידו והפיל הסכין בכחו בלא כוונה ושחטה ג"כ פסול וכ"ש אם דחפו גוי וכיוצא בו על הסכין והלכה ושחטה דפסול דבעינן עשיה בכוונה לשם מעשה דוקא ולא זולת עיי"ש:
ט פסולה. כ' בפרי תואר שם באמצע הס"ק דאף אם ראה הסכין בנפילתו ונתכוין שתלך ותשחט בנפילתה וראה ששחטה כראוי ג"כ פסולה דהא איהו לא עביד מעשה עי"ש וכ"כ בשמ"ח סוף סעיף ג' דכל הפסול משום דלאו כחו הוא אפי' נתכוין לשחוט לא מהני עי"ש:
י דבעינן כח גברא. עי' בשמ"ח סעיף ד' ותב"ש ס"ק ח' שכ' דזה פשוט הוא דאם דחפו גוי וכיוצא על הסכין שביד ישראל והלכה ושחטה דפסול אלא אפי' אם ישראל דחפו לחבירו על הסכין והלכה ושחטה דיש להחמיר ג"כ דהראשון לא קעביד מעשה דכח כחו הוא (ועי' בס"ק שאח"ז) והשני לא כוון לשם מעשה עיי"ש:
יא כח גברא. עי' פרי תואר שם שכ' דגם כח כחו מהני והיכא דאיכא כח כחו דגברא בתנועת הסכין כשר דקרינן ביה וזבחת עיי"ש אך בשמ"ח סעיף ב' ותב"ש ס"ק ד' כ' דכח כחו אסור מספק ומה"ט כ' דאם זרק אבן והכה בסכין והלכה הסכין ושחטה פסולה מספק דדלמא הלכה דכח כחו לאו ככחו דמיא עיי"ש. וכ' שם עוד בסעיף ג' ותב"ש ס"ק ה' ו' דאם זרק סכין והכה בכותל ומכח ההכאה חזרה לאחוריה ושחטה בחזירתה כשר דאין זה כח כחו אלא כח' הראשון הוא דסכין הראשון הוא ששחט. ואם זרק סכין למעלה והלכה לצדדים ושחטה כשר דמכחו הלכה דאי לאו כחו היתה יורדת למטה כנגדו עיי"ש ועי' בס' דעת תורה ס"ק ג' שפקפק בהיתר התב"ש בזה והביא ראיה דגם בכה"ג יש לחוש דלא הוי ככחו כיון דהוי כח חלוש עיי"ש. וכ' שם עוד בשמ"ח דאם זרקה למעלה ואחר שעלתה למעלה ירדה למטה כנגדה ושחטה בירידתה פסול עיי"ש:
יב כח גברא. עי' בס' רוח חיים הספרדי ביו"ד סי' זה שנסתפק בגוסס ששחט עוף בסכין ובדקו הסכין והיה בלתי פגימה אי שחיטתו כשרה דהרי קיי"ל דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו או דלמא כיון דראינו דתיכף נח נפשיה ויצאה נשמתו מסתמא לא היה לו כח גברא בשעת שחיטה או שמא היו עכ"פ ידיו מרתתין כמו זקן מופלג עיי"ש:
יג מונח בחיקו. עשמ"ח סעיף א' ותב"ש ס"ק ב' דאם תפש סכין בידו ופתח ידו או מונחת בחיקו ועמד ונפל הסכין ושחטה ה"ז פסולה שלא הלכה מכח שע"ע היתה מעוכבת בידו וכשסר כחו ממנה הלכה בעצמה ואנן כח גברא בעינן שהאדם בכחו יעשה הפעולה שתשחוט ואפי' פתח ידו בכוונה שתלך ותשחוט לא מהני כיון דליכא כח אדם עי"ש ועי' בס' דעת תורה סק"ו שכ' שיש לעיין בדין אם היה הסכין מונח ע"ג כלי והניד אדם את הכלי ונפלה הסכין ושחטה אי הוי כחו ועי"ש במ"ש בזה (ועי' להלן סי' קכ"ה ובאה"ע סי' קל"ח כמה פרטי דינים בענין כח וכח כחו ומשם תלמדנו לכאן):
יד ופסולה. עי' בהגהות הגאון רעק"א ז"ל בהשמטות שכ' דלחומרא יש לחוש דהוי שחיטה ואסור לשחוט אחר שחיטה זו את בנה משום אי"ב עיי"ש ועי' פת"ש סק"א מתשו' זכרון יצחק ועי' בס' דעת תורה ס"ק ה':