אור ברסלב
דרכי שלום סימן סח

דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר

סימן סח

סימן סז

לרב אחד.

מכתבו הגיעני. וע"ד שאלתו בשכ"מ שגירש את אשתו שלא תהי' זקוקה לחליצה והיה חולה מסוכן בעת הגירושין ואחר שנתגרשה נשארה בביתו ונתייחדה אתו כדי לשרתו כי לא היה זולתה מי לשרתו ואחרי איזו ימים שבק לן חיים והיא אומרת כי זה כמה זמן שהיו מופרשים זמ"ז והיתה בנדתה כי לא טבלה כלל ולא ידעה כלל שאסור היה לה להתייחד אתו בכה"ג שהיה מוטל על ערש דוי חולה מסוכן. ואדרבה בדעתה היה שמצוה קעבדת והמה מוחזקים לכשרים שלא יעברו ח"ו על איסור נדה. וגיסה הוא מעבר לים ואין באפשרות שיבוא למקומה או שתסע היא אליו. והוא מקום עיגון. וכ"ת ביקש ממני להזדקק לענין החמור הזה ולכתוב לו חוו"ד:

[א] הרמב"ם (פ"י מהל"ג) ובש"ע אה"ע (סי' קמ"ט ס"ב) נתייחד עמה בפני שני עדים והיו שני העדים כאחד וראו הוא והיא את העדים אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה לפיכך היא ספק מקודשת וצריכה גט מספק ע"כ, והפוסקים הביאו מפירש"י גטין (דף פ"א ד"ה בשלא ראוה שנבעלה) שכתב וז"ל והא דמצריכינן גט שני משום דאמרינן כיון דלבו גס בה ודאי בעל עכ"ל. וכן פירש"י שם (ד"ה הן הן) וז"ל כלומר כיון דראו שנתייחדה אין צריך עדות של ביאה גדול מזה ודאי אנן סהדי כיון דגייסי אהדדי לא פירשו זה מזה עכ"ל. דמשמע דדעת רש"י ז"ל דבנתייחדו יחדו מן הנשואין צריכה גט בודאי. ואני שמעתי ולא אבין דהרי כלשון הזה ממש כתב רש"י ז"ל בכתובות דף י"ג ע"ב ד"ה לזו יש עדים שנבעלה דכיון שנשבית בין הנכרים והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה. וכן כתב רש"י (שם ד"ה פרוצים) וז"ל והא ודאי נבעלה עכ"ל. ופשוט דכוונת רש"י דהוי ודאי מכח הרוב. ובתוס' שם (ד"ה השבתנו) נ"ב וז"ל ואע"ג דמיעוט עכו"ם אין פרוצים מ"מ חשבינן ליה ודאי בעולה מן הרוב הפרוצים יע"ש. ושם בגמרא (דף כ"ז ע"ב) הכי השתא התם ודאי איכא עדים דאיכא מיא הכא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן ופירש"י ודאי איטמי בתמיה עכ"ל, וצ"ע בהא דאמר רבא בההוא דנהר פקוד מה לי לשקר דהרי אמרינן בגמרא ב"ב (דף ל"ג ע"ב) אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. ואפשר דבתר דאמר לו אביי קיבלה ממנו או אפשר דיש לחלק בין אנן סהדי דנהר פקוד לשם. ועכ"פ מבואר בגמרא דבשבויה לא הוי רק חששא:

ובתשו' הרשב"א (סי' אלף קע"ט) הובא ברמ"א אה"ע (סי' מ"ב ס"ד) מי שקידש דרך חור שבכותל והיא אומרת שלא שמעה שקידשה נאמנת במגו שיכולה לומר שלא היתה ידה רק יד אחרת יע"ש. ומפורש ברשב"א שם וז"ל ובמקום חששא אמרינן מגו דומה למה שאמרו בשילהי פ"ב דכתובות בעי רב אשי וכו' ומשני מי דמי התם כיון דאיכא מיא מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן הכא חששא בעלמא הוא ובמקום חששא אמרינן עכ"ל הרי דהרשב"א ז"ל למד דין קידושין מהך דכתובות והרי מפורש בפירש"י בכתובות (דף כ"ג) על מה שאמרו שם בגמרא דבשבויה הקילו ופירש"י וז"ל דחששא בעלמא היא דאיכא שמא נבעלה לנכרי ונפסלה לכהונה עכ"ל. ועכ"ז פירש רש"י (שם דף י"ג) והא ודאי נבעלה. ועיין תוס' כתובות (דף כ"ג ע"א) וז"ל ולמאי דס"ד מעיקרא דעדי שבויה ניחא דהוי ספק ספיקא ספק אם נשבית או לאו ואת"ל נשבית ספק לא נטמאה עכ"ל. ועיין בב"ש אה"ע (סי' ז' ס"ק י') וז"ל כיון דנשבית וקיי"ל עכו"ם פרוצים בעריות קרוב לודאי דנבעלה עכ"ל. ובמחבר שם (סי' ט') אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה הואיל והדבר ספק וכו' יע"ש. וכן כאן כוונת רש"י ז"ל דעפ"י רוב הוא ומ"מ לא הוי רק חששא ודוק. ועכ"פ לדינא מבואר ברמב"ם ובש"ע דבלא ראוה שנבעלה לא הוי רק ספק קדושין:

[ב] וראיתי בספר מנ"ח (מצוה רס"ו) דברים שיש להשיב עליהם וז"ל לכאורה צ"ע הא הרמב"ם בעצמו (פ"י מהל"ג) פסק דהמגרש את אשתו וראוה שנבעלה הרי היא בחזקת שנבעלה לשם קדושין וע"ש בב"ש דא"צ גט מאחר דאמרינן דודאי נבעלה לשם קדושין ומקודשת ודאי היא. ואח"ז כתב הרמב"ם בלא ראוה שנבעלה רק נתייחד עמה בפני עדים חוששין לקידושין דשמא נבעלה דה"ה ע"י ה"ה ע"ב. עכ"פ אנו רואים דדעת הרמב"ם דרק חוששין ולא ודאי מקודשת וכ"כ אח"ז בפירוש דהרי היא רק ספק מקודשת. א"כ נראה דלא הוי חזקה אלימתא דכיון שנתייחד ודאי בעיל וזה הוי חזקה אלימתא דאם בעיל בודאי אינו עושה בב"ז דבכה"ג היא ודאי מקודשת א"כ למה גבי קדושי ביאה סגי בעדי יחוד. וצ"ל דבשלמא בנתייחד סתם לא אמרינן בודאי נבעלה אבל באומר הרי את מקודשת לי ונתייחד עמה לקדשה הוי חזקה אלימתא דודאי קידשה. עוד כתב שם וז"ל אבל בנתיחד לחוד אחר גירושין מפורש להדיא דהוי ספק א"כ אם הבעל והאשה מודים שלא נבעלה בודאי ראוי להיות נאמנים ע"כ איני מבין לשון הב"ש שמביא דברי הש"ג דאם שניהם מודים שלא נבעלה נאמנים והשיג עליו כיון דקיי"ל ה"ה ע"י ה"ה ע"ב הוי כאילו עדים מעידים על הביאה ולמה יהיו נאמנים ע"ש. ובאמת מבואר דאינו אלא ספק ולמה לא יהיו נאמנים עכ"ד:

ובאמת כבר ביאר בשו"ת חת"ס אה"ע (ח"ב סי' נ"ט) בזה שהשיב להגאון מהר"ם א"ש ז"ל על מה שהקשה לו אמאי לא נימא הואיל ובידו לגרשה יאמנו להבא והכא לא שייך אם איתא דגירשה קלא אית לה הא לא אמר גרשתיך אלא לא בעלתי. והשיב החת"ס דעל חזקה דמעיקרא מהני התנגדות דמה לי לשקר אבל חזקה דהכא הוא חזקה דרובא עמדו חז"ל על סוף דעת דרוב ב' שגייסו אהדדי ומתיחדים אחר גירושין אש בנעורת וקרוב לודאי לא עמדו על עצמם מלבעול ועוד רוב הבועלים בענין זה אין עושין בב"ז וקידשה ועל חזקות כאילו סוקלין והוא עדיף הרבה מחזקה הנ"ל ומ"מ אם נתקדשה לאחר צריכה גט משני דלא הוי רק ספק משום דלא סגי בחד רובא אלא צירוף ב' רובא ולכל אחד יש מיעוט דאיכא מיעוטא דמעמידין עצמם מלבעול ואיכא מיעוטא מהבועלים שעושין בב"ז ובצירוף שני מיעוטים אלו הוי ספיקא וצריכה גט משני. אבל אם אמר הבעל לא בעלתי הרי אומר נגד הרוב. ואם אומר בעלתי אומר נגד רוב השני ועושה עצמו בב"ז ולא מהני מגו נגד חזקה דאתיא מכח רובא עכ"ל. וביאור דברי החת"ס כמו שאבאר למשל שנמצא בס"ה מאה אנשים ושמונים מהם לא יעמדו על עצמם מלבעול ועשרים מעמידים עצמם מלבעול ומהשמונים הללו נמצאים חמשים שאין עושין בעילתן בעילת זנות ושלושים מהם עושין בב"ז דאם ראוה שנבעלה אין לנו רק ספק אחד אם זה האיש הוא מהחמשים שבהשמונים או מהשלושים שבהם ואזלינן בתר רובא ואמרינן דהוא מהחמשים שבהם משום דהעשרים הנשארים שבמאה לא נכנסו כלל לגדר הספק דהם מעמידים עצמם מלבעול והלה ראוהו שבעלה. אמנם אם לא ראוה שנבעלה אז גם העשרים באו לכלל הספק דדילמא הוא מהם וא כא לצרף או העשרים להשלושים שבהשמונים ואיכא ספיקא אם הוא מאלה החמשים או מאלה החמשים ולכן הוי ספק וזו היא סברת הרמב"ם והש"ע שכתבו שהיא ספק מקודשת והבן:

ולפ"ז נסתר מה שהוכיח הגאון מנ"ח דהאי חזקה דכיון שנתייחדו ודאי בעיל לא הוי חזקה אלימתא וחזקה דאין אדם עושה בב"ז הוי חזקה אלימתא והראי' דבראוה שנבעלה מקודשת ודאי ובלא ראוה שנבעלה לא הוי רק ספק דאין זה ראי', דלעולם אימא לך דהאי חזקה כיון שנתייחדו ודאי בעיל הוי חזקה אלימתא כמו החזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואולי אלים יותר אעפי"כ לא הוי רק ספק דיש עוד ספק דשמא עשה בב"ז ולא קשה מה שהקשה למה גבי קידושי ביאה סגי בעדי יחוד דשם אין לספק דילמא עשה בב"ז אחר שגילה שבא לקדשה נסתלק החשש דבעל לשם זנות ושוב אמרינן דה"ה ע"י ה"ה ע"ב והוי קידושי ודאי לא משום האי טעמא דנתחזקה החזקה דה"ה ע"י ה"ה ע"ב יותר מזה שנתיחדו אחר הגירושין כדברי המנ"ח רק משום דנסתלק החשש השני וגם בהא דנתיחדו אחר הגירושין לולא החשש דשמא בעל לשם זנות הוו קידושי ודאי מכח החזקה דה"ה ע"י ה"ה ע"ב ולא קשה מה שהקשה המנ"ח על הב"ש שכתב דאינם נאמנים דלמה לא יהיו נאמנים דהרי אינו אלא ספק דסברת הב"ש הוא דאם אמר שלא בעל אם נאמין לו בע"כ נאמר דהוא מן העשרים וזה ליתא דאינו נאמן נגד הרוב שהם שמונים ואם אמר שבעל רק שבעל לשם זנות אם נאמין לו ההכרח לומר דהוא מן השמונים ואם הוא מהשמונים הרי הרוב מהשמונים אינם עושין בעילתן בעילת זנות ואינו נאמן נגד הרוב. אמנם אם אין אנו מאמינים לו כולם ר"ל כל המאה נכנסים בגדר הספק אם הוא מאלו החמשים או מאלו החמשים וספיקא הוי ודוק. ובעיקר הדבר שכתב החת"ס כן מפורש בחו"מ (סי' פ"ב) בכללי מגו דבחזקה אלימתא לא אמרינן מגו יע"ש בש"ך ובתומים ובנתיבות (אות ל"ט) וכן מפורש שם דחזקה דאתיא מכת רובא הוי חזקה אלימתא יע"ש:

[ג] וראיתי להגאון בית יצחק (אה"ע ח"ב סי' ק"ג) שהקשה כיון דלא הוי רק ספק קדושין נוקמה אחזקת פנויה וכתב ליישב וז"ל דלכאורה משמע מדברי רש"י דבודאי בא עליה. וצ"ע אמאי מבואר בש"ע דלא הוי רק ספק קדושין וצ"ל דהחילוק בין ראוה שנבעלה ללא ראוה עפ"י המבואר ביבמות (דף קי"ט) סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא וכתב הרשב"א ז"ל דתירוץ רבא אתיא אפילו לרבנן וס"ל לרבנן נמי ס"מ לחזקה ושאני האי מיעוטא דהכא משום דהאי מעוטא מרע הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו דמאותו חלק המרובה שמתעברות יש מקצתן שמפילות ולפיכך חשוב לעמוד כנגד הרוב בצירוף החזקה אבל מיעוט העומד לגמרי נגד הרוב כגון מיעוט שאין מתעברות לא תשוב להצטרף כלל לרבנן. ולפ"ז בראוה שנבעלה אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז הוא רוב גמור והמיעוט שעושין בב"ז הוא ממש נגד הרוב לא חיישינן להצטרף בהדי חזקת פנויה מש"ה הוי ודאי קידושין מה שאין כן בלא ראוה שנבעלה. הנה ה"ה ע"י ה"ה ע"ב הוא רוב וסמוך מיעוטא זה לחזקת פנויה דמיעוטא זה מסלק מהרוב לא כנגדו ולכן לא הוי רק ספק קדושין ובאמת היה ראוי להיות ודאי קדושין כדמוכח מרש"י ולא הוי רק ספק מטעם חזקה דהוי פלגא ופלגא עכ"ד:

ואנו תמה דאיך אפשר לפרש דעת הרמב"ם והש"ע דמש"ה הוי ספיקא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה הרי כתבו התוס' במסכת בכורות (דף כ' ע"ב ד"ה חלב) בשם רבינו תם דהכי הלכתא דחיישינן למיעוטא היכי דאיכא חזקה בהדה כי הכא שהיא בחזקת שלא ילדה ואפילו לא קיי"ל כרבי מאיר דמטהר בההיא דרוב תינוקת מטפחים מטעם סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מיהא חיישינן. וכן הוא ברא"ש פ"ק דתולין (סי' ט"ז) וז"ל ומתוך כך היה אומר ר"ת אע"ג דלא חיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה חיישינן למיעוטא להחמיר עכ"ל. וכן הוא ברא"ש פ"ג דבכורות (סי' ב') וברא"ש יבמות פרק האשה בתרא (סי' א') וז"ל וכיון דחזקה מסייעת למיעוט חיישינן למיעוטא ודוקא להחמיר אבל לקולא לא עכ"ל. ועיין שם בקרבן נתנאל (אות א') שכתב וז"ל אע"ג דרבינו דותה ראיית ר"ת מהך דרשב"ג בבכורות אבל מ"מ לדינא סובר רבינו כר"ת בהך מילתא דכל היכא דאיכא חזקה סמוך למיעוטא חיישינן להחמיר עכ"ל. ועיין ברי"ט אלגזי (פ"ג מהלכות בכורות אות ל"ט) במה שכתב שם על דברי מחנה אפרים וז"ל ואף דלר"מ בדאיכא חזקה חיישינן מדאורייתא אנן לא קיי"ל אלא מדרבנן חיישינן למיעוטא בדאיכא חזקה עכ"ל. ועיין פמ"ג (פתיחה להלכ' שחיטה ד"ה והנה) שכתב וז"ל ולא זו דהוה ספק אלא מן התורה לגמרי מותר דרובא וחזקה רובא עדיף לדידן. וע"ש בד"ה ויצא לנו מה שכתב על דברי הב"ח. ועיין פמ"ג במש"ז (סי' א' ס"ק ו') ובסי' י"ת במש"ז ס"ק ט"ו. ובסי' כ"ד במש"ז ס"ק י"ז. ובש"ד (ס"ק כ"ז) ובסי' כ"ה (בש"ד סק"ב). ובפמ"ג סי' פ"א בש"ד (ס"ק ד') ובסי' ק"י במש"ז (ס"ק ט"ו) ובש"ד (סי' ק"י דיני ס"ס אות כ"ח) יע"ש ובפמ"ג או"ת בפתיחה כוללת (אות י"א) ובסדר הנהגות הנשאל עם השואל (ס' שלישי אות י"ד). ועיין מהרש"א חולין (דף י"א בתוס' ד"ה מנא) שכתב דלא חיישינן למיעוט היכא דאיכא חזקה בהדה אלא מדרבנן אבל מדאוריתא אזלינן בתר רובא אפילו בדאיכא חזקה בהדי מיעוטא עכ"ל. ועיין במרדכי פ"ק דחולין וז"ל לא בדק בסימנים טריפה ואסור באכילה וליכא למימר זיל בתר רובא דרוב העולם שוחטין רוב הסימנין דבכאן דבחזקת איסור עומדת איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ועוד דאינו מבורר זה הרוב דכמה פעמים שוחטין ואין רוב הסימנין נשחטין עכ"ל. ובתוס' שם בחולין (דף ט' ד"ה ואסורה) כתבו וז"ל משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאוריתא לא החמירו לעשות נבילה עכ"ל וזה הוא כתירוץ הראשון שבמרדכי והוא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה כמפורש במרדכי וכתבו דשריא מדאוריתא לא החמירו לעשות נבילה והרי מפורש דסמוך מיעוטא לחזקה הוא רק מדרבנן. והרמב"ם ז"ל שכתב דהוי נבילה כבר ביאר בפמ"ג (סי' כ"ה בש"ד ס"ק א') דסובר דרוב אין שוחטין רוב וכתירוץ השני שבמרדכי ודוק. ועיין בשו"ת בית יצחק יור"ד הל' שחיטה (סי' כ"א אות ט') מה שכתב בעצמו. ולפ"ז איך אפשר לפרש בדעת הרמב"ם והש"ע דהיינו טעמא דהוי ספק קדושין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה ולולא זאת הוי קדושי ודאי כדברי הבי"צ הרי כתב הרמב"ם דאם בעלה לפני עדים הרי זו מקודשת ודאי ואח"ז (בהלכה י"ח) כתב דאם נתייחד עמה בפני עדים וכו' צריכה גט מספק ואי ס"ד דטעמא הוא משום סמוך מיעוטא לחזקה הרי סמוך מיעוטא לחזקה חיישינן רק לחומרא מדרבנן ומה"ת לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לדידן וא"כ גם בהא דנתייחדו הוי קידושי ודאי מה"ת ולמה כתבו דצריכה גט מספק והרי מזה המגרש שנתייחד עמה צריכה גט שני בודאי מה"ת רק אם קידשה אחר צריכה ממנו גט לחומרא מדרבנן והרי לא באו חכמים להקל על דברי תורה אלא להחמיר:

[ד] ולכאורה זה שכתב החת"ס דמש"ה פסקו הרמב"ם והש"ע דבלא ראוה שנבעלה הוי ספק קדושין הוא משום דאיכא שני מיעוטים ובצירוף שני מיעוטים הוי ספיקא זה כשיטת הי"א שמביא הר"ן בחולין (דף ס"ג) בהא דמקשה הש"ס ודילמא ביצת עוף טמא הוא היינו דמצרפינן מיעוט טריפות למיעוט עוף טמא והו"ל פלגא אתיא דלא כשיטת הרשב"א ז"ל שכתב שמיעוט העומד לגמרי נגד הרוב אינו חשוב להצטרף וכן בנ"ד בלא ראוה שנבעלה דדמיא ממש להא דהאשה בתרא ולפי דברי הרשב"א ז"ל מיעוט כזה העומד לגמרי נגד הרוב לא חשוב להצטרף כלל. ולסברת החת"ס מוכרח לומר דהרמב"ם והש"ע לא ס"ל כחילוק הרשב"א הנ"ל ובאמת הרי הרשב"א הכריח חילוק הנ"ל למה דאמרינן דהא דאמר רבא שם אייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והו"ל פלגא ופלגא אפילו לרבנן אמרה דאלו שסוברים דרבא אמר דבריו לר"מ ומתניתן ר"מ הלא אדחיא מהלכתא יע"ש במשמרת הבית להרשב"א ז"ל רק למאי דס"ל דלרבנן קאמר וגם רבנן ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה וזה סותר לכמה מקומות דלא אמרינן לרבנן סמוך מיעוטא לחזקה. ומזה הכריח הרשב"א ז"ל חילוקו הנ"ל. והרי הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' יבום הלכה ט"ז) פסק כהאי מתניתן וכן הוא בש"ע. ותקשה עליהם מכל הנ"ל ומוכרח לומר כסברת הרשב"א וכן כתב ברי"ט אלגזי בפ"ג דבכורות (אות ל"ט) שהביא דברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו כמתניתן וכתב וע"ז הקשו מהא דרוב תינוקות מטפחין דרבנן אמרי מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף. וכתב דרשב"א וריטב"א תירצו לקושיא זו דשאני האי מיעוטא משום דהאי מיעוטא מרע הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו דמאותו חלק המרובה שמתעברות ויולדות יש מקצתן שמפילות ולפיכך חשוב לעמוד כנגד הרוב בצירוף החזקה אבל התם שהמיעוט אינו ממעט ומגרע כח הרוב מיעוט כזה אינו חשוב להצטרף כלל וע"ש. וכתב עוד שם במה שפסק הרמב"ם ז"ל דחלב פוטר משום דרוב אינם חולבות אא"כ יולדות אחי שפיר כיון דמיעוט החולבות קודם לידה אינו מסולק מהרוב ואינו ממעט הרוב ואף דאיכא חזקה העמד בהמה בחזקה שלא ילדה כנגד הרוב לא חיישינן למיעוטא עכ"ל:

מבואר בדבריו שדעת הרמב"ם ז"ל בפסקיו כדעת הרשב"א הנ"ל ולפי דעת הרשב"א ז"ל איך אפשר לצרף שני המיעוטים בכאן הרי דמיא ממש להא דרבא בהאשה בתרא ואין מקום רק לומר סמוך מיעוטא לחזקה כהך דרבא וכבר ביארנו דלדידן סמוך מיעוטא לחזקה לא הוי רק מדרבנן לחוש לחומרא ומה"ת הוי קדושי ודאי בכה"ג:

[ה] ונראה לפענ"ד דכלל זה דכייל לנו הרשב"א היכא דהמיעוט עומד לגמרי נגד הרוב אינו חשוב להצטרף ועפי"ז כתב בהא דרבא דאין לצרף לחזקה רק האי מיעוטא דמפילות ולא האי מיעוטא דאין מתעברות לא נאמרו הדברים אלא במקום אשר בצירוף שני המיעוטים לא יהי' מחצה על מחצה רק תמיד נשאר רוב גם נגד השני מיעוטים. אבל במקום שאם יצטרפו השני מיעוטים יהי' כמחצה על מחצה שפיר מודה הרשב"א ז"ל שמצטרפים והיינו טעמא דבאם איכא רוב נגד השני מיעוטים הרי כח הרוב בתקפו ומעכב את המיעוט הנ"ל העומד כנגדו להצטרף ולא נשאר רק מיעוט השני. אמנם אם בצירוף השני מיעוטים לא נשאר רוב והם כמחצה על מחצה שוב פקע כחו של הרוב ואין בכחו לעכב אח המיעוט השני העומד כנגדו כי אחר שיצטרפו אין כאן רוב ושפיר מצטרפים. ולפ"ז הרמב"ם והש"ע שפיר ס"ל כחילוק הרשב"א ז"ל וסברת התח"ס קיימת. ושאני הכא דבצירוף השני מיעוטים הוי ספק השקול ושפיר מצטרפים. וכן בהא שכתב הר"ן לענין ביצים יש לומר דמיירי בכה"ג אשר בצירוף שני המיעוטים יהי' כמחצה על מחצה ולזה מצטרפים ואין כאן מחלוקת כלל ודוק היטב:

[ו] ולכאורה לפי זה קשה דהרי הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שם אחר שהכריח את חילוקו הנ"ל כתב וז"ל ותדע לך עוד דכי אמר רבא התם כ"ש חזקה ליבום ורובא לשוקא וחזקה דלא עדיף כרובא ואתי מיעוטא דמפילות והו"ל כפלגא ופלגא ולא תינשא ולא תתיבם ואמאי לימא סמוך מיעוטא דמפילות ומיעוטא דאין מתעברות אחזקה ועדיפי מרובא ותתיבם אלא שאותו המיעוט דאין מתעברות לא חשיב ליה אפילו להצטרף אל החזקה עכ"ל. ולפ"ז לפי מה שביארנו דהיכא דמצרפים השני מיעוטים לא נשאר רובא מודה הרשב"א ז"ל דמצרפים. ובנ"ד הרמב"ם והש"ע מיירי בכה"ג א"כ לפי דברי הרשב"א הנ"ל היה לנו לצרף שני המיעוטים לחזקת פנויה ובכה"ג לא חיישינן אף מדרבנן כמפורש במשמרת הבית הנ"ל ודוק היטב וצריך לומר דבזה שנתייחדו איתרע חזקת פנויה כמו בכל ספק קידושין דלא אזלינן בתר חזקת פנויה היכא דאיתרע חזקתה:

[ז] והנה בדין ספק קידושין כתב הר"ן ז"ל (בפ"ק דקדושין) גבי נתן הוא ואמרה היא וז"ל ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אם צריכה גט מדאוריתא או לא דאפשר דמדאוריתא שרי משום דאיכא למימר העמד על חזקתה וכו' אלא שמפני חומר ערוה אסרוה מדרבנן ומש"ה אמרינן ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן עכ"ל. ובספר אבני מלואים (סי' כ"ז ס"ק י"ח) הביא דברי מהרי"ט שכתב ע"ז וז"ל דכי אמרינן העמד דבר על חזקתו היינו אחזקה דגופא דלא אתרעי עד השתא אבל חזקה דפנויה הא אתרעי שהרי פשטה ידה וקבלה קדושין אלא שאנו מסופקים במעשה הקידושין ומאותה שעה שפשטה ידה יצאתה מכלל פנויה שהיתה מקודם לכן שוב אין להעמידה על חזקתה שתהא מותרת מה"ת כמ"ש התוס' כתובות (דף כ"ב) כיון דודאי זרק לה קידושין לית לן למימר אוקמה אחזקתה להתירה לכתחילה ואעפ"י שתפסו בלשונם להתירה לכתחילה לא בעי למימר דרבנן הוא אלא הכי קאמרי לית לן למימר מדאוריתא להתירה לכתחילה אלא שאם נישאת לא תצא שאין בכך להוציאה מתחת בעלה אם לא היכא דאיתחזק איסורא שהרי אין חזקה זו כשאר חזקות שלא הורעו מה דילפינן בפ"ק דתולין מדכתיב ויצא הכהן והסגיר את הבית ודילמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא אזלינן בחר חזקה וכ"ת התם נמי הורעה שהרי חסר לפניך התם איכא למימר השתא הוא דחסר אבל קודם לכן בחזקתו קיימא והתם הורעה ובאת לבית הספק קודם שנולד הספק דקרוב לו וקרוב לה. וכן הכא קודם שנולד הספק בלשון הקדושין הורעה חזקת פנויה במה שפשטה ידה עכ"ל מהרי"ט והא"מ לא העתיק סוף דבריו וכתב עליו וז"ל וכל דבריו בזה תמוהין דמעולם לא שמענו בספק איסור שיהי' חילוק מן התורה בין לכתחילה ובין דיעבד. וכל לכתחילה ודיעבד אינו אלא בדבריהם. גם מה שכתב דנגעים לא יורע חזקתו מבואר להיפוך בתוס' חולין (דף ו' ד"ה ודילמא) וז"ל אבל קשה תינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכן אחד משנים שנטמא ודאי ברה"ר דמטהרין את שניהם מטעם חזקה מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאשכח חסר לאחר שבעה עכ"ל ומבואר דחזקה דנגע איתרע מיקרי עכ"ל.

וכבר כתבתי במקום אתר לבאר דברי מהרי"ט ז"ל מהשגת האבני מלואים דמה שכתב בא"מ דמעולם לא נשמע בספק איסור שיהי' חילוק מה"ת בין לכתחילה לדיעבד הרי דעת הראב"ד ז"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מה"ת. וכתב הש"ך (סי' צ"ט ס"ק ז') בשם הרשב"א והר"ן דבדיעבד גם דעת הראב"ד כמ"ש המחבר יע"ש. ובספר העמק שאלה (בפ' מטות) ביאר דעת השאלתות דמה שאמרו בגמרא לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י היינו שלא אסרה דבר המתבשל בה אבל לבשל בה לכתחילה צריכה הכשר משום גזירה דבת יומא ונכלל בקרא דוהבדלתם בין הבהמה הטהורה וכו' ע"ש ועיין בשד"ח פאת השדה מערכת האל"ף (אות ל"ז). ועיין תוס' כתובות (דף ל' ע"א ד"ה איכא) וז"ל דהאי לא ישא הוי מן התורה אע"ג דאם נשא נשוי עכ"ל ועיין בגמרא קדושין (דף ס"ז ע"ב) הא לכתחילה והא דיעבד יע"ש ודו"ק:

[ח] ומה שהקשה על המהרי"ט מהתוס' דחזקה דנגע איתרע מיקרי הרי המהרי"ט בעצמו כתב דאיתרע רק דהתם איכא למימר השתא הוא דחסר אבל קודם לכן בחזקתו קיימא וביאור דבריו דאחר שכתבו התוס' (בחולין שם) דה"נ יש ריעותא וכו' הקשו וז"ל ומיהו קשה דהך מילתא דמיא למקוה שנמדד ונמצא חסר דשבקין לחזקה דמקוה ומטמאין לגברא שטבל משום העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך והכא נמי הוי לן למימר דשבקינן חזקת נגע ואזלינן בתר גברא דאוקמינן בחזקת טהרה והרי חסר לפניך עכ"ל. ובתוס' נדה (דף ב' ע"ב ד"ה התם) כתבו ליישב וז"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך איכא למימר דמעיקרא חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בבת אחת פחות מכגריס לכן אמרינן התם השתא הוא דחסר ואוקי הנגע בחזקת שלם ביציאת הכהן מן הבית עכ"ל. וזו היא סברת המהרי"ט דהוא סובר דתורת החזקה ידענו מנגע ולא ילפינן משם רק מה דדמי לשם דבנגע בהשעה שאנו מסופקים עליה לא ראינו שום ריעותא ורק עתה אנו רואין שהנגע חסר וזה תורת החזקה דמעיקרא לומר שריעותא זו נעשתה אח"כ וכמ"ש התוס' דבנגע רגילות להתחסר בבת אחת ואמרינן השתא הוא דחסר ובשעת הספק לא היה שום ריעותא. וכמבואר בש"ע יור"ד (סי' פ"א ס"ב) בגבינות שנעשה מחלב בהמה ונמצאת טריפה אם היא טריפות שאפשר שאירע לה עתה מותרת דאמרינן השתא היא דנטרפה. הרי אף דהריעותא לפנינו בבירור אף על פי כן מכת החזקה דמעיקרא אמרינן השתא היא דנטרפה היות דאפשר דאירע לה עתה. וזה דומה ממש לנגע דחסר לפנינו ואמרינן השתא הוא דחסר. וכן בהא דאמרינן בכתובות (דף י"ב ע"ב) עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקמא אחזקה ופירש"י ז"ל מספקא לן אשעת אירוסין אי בתולה הואי ונשתעבד לה למאתים או בעולה הואי העמד אשה על חזקתה ובתולה נולדה והך השתא דאיתניסא אחר אירוסין עכ"ל. וזה דמי ממש לחזקה דנגע שהריעותא לפנינו ואנו מסופקים על הזמן ואזלינן בתר חזקה דמעיקרא לומר דעכשיו נאנסה כי על זמן שאנו מסופקים לא ראינו שום ריעותא ובאופן זה ידענו חזקה מנגע. אבל מנלן דאזלינן בתר חזקה היכא דבשעת הספק הריעותא לפנינו וזה לא שמענו מנגע. וכל זה נכלל בדברי המהרי"ט ז"ל:

ומה שכתב עוד המהרי"ט שם דלית לן למימר מדאוריתא להתירה לכתחילה אלא שאם נישאת לא תצא שאין בכך להוציאה מבעלה אם לא היכא דאיתחזק איסורא אבל הכא נהי דאיתרע חזקתה דהתירא אכתי לא איתחזק איסורא עכ"ל. סברתו כעין מה שכתבו התוס' בנדה (דף ב' ע"ב ד"ה והלל) וז"ל דילפינן מסוטה שעשה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאית ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית עכ"ל. וכן בהא דהמהרי"ט אע"ג דאיתרע חזקת של ודאי פנויה עכ"פ אית לה חזקה שאינה מקודשת ודאי ואין להוציאה מתחת בעלה. ועיין בכ"מ (פ"י מהל' גירושין) מה שכתב בשם מהרי"ק ודוק היטב. ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' שגגות הלכה ג') ודוק. ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל"א הלכה ל"א) אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תינשא ואם נישאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ע"כ. וכתב הה"מ וז"ל ומפרש רבינו ואם נישאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי. ודעתו ז"ל שאם היתה מסופקת אפילו נישאת תצא דסלק עדים מכאן הרי היא חוששת לעצמה בספק מקודשת עכ"ל. וזה דלא כדברי המהרי"ק בדעת הרמב"ם ז"ל וצ"ע:

[ט] וזה שהעלה המהרי"ט ז"ל דהיכא דאיתרע החזקה גם מדאוריתא לא מוקמינן אחזקה כן נראה דעת הפ"י בגטין (דף כ"ח) יע"ש שהביא ראי' לזה. ונראה דדעתו לחלק בין ריעותא לריעותא להמעיין בדבריו. אמנם בשו"ת נו"ב מהד"ת (סי' נ"ב אות ט"ז) כתב וז"ל דהן אמת דבספק קדושין אשכחן דאחמרו רבנן ולא מהני חזקת פנויה ואסורה עכ"פ מדרבנן הטעם הוא משום דאיתרע חזקת פנויה שהיה לה עד עכשיו שהרי נעשה מעשה המוליד הספק הזה ואחמרו רבנן שלא יועיל חזקה שקודם המעשה על אחר המעשה כמו זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה שהרי עכ"פ זרק לה קידושין ואנו מסופקים שע"י המעשה הזה כבר יצאתה מחזקתה וכדומה לזה עכ"ל. מבואר בדבריו דחומרא דרבנן הוא. ואפשר לומר דזה תלוי אם הא דקיי"ל דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא ילפינן מנגע או לא דלמאן דס"ל דילפינן מנגע יש לומר דלא למדנו מנגע רק במקום דאין לפנינו הריעותא בשעת הספק ואפשר לומר דהריעותא נתהוה אח"כ. אבל במקום שהריעותא לפנינו בשעת הספק לא ידענו חזקה דמעיקרא אבל לרב אחא בר יעקב דלא קיום ליה חזקה מקרא וס"ל דחזקה הוא מהלכה למשה מסיני עיין שם בתוס' חולין (דף י"א ד"ה מנא) ובמהרש"א שם ותבין. א"כ יש לומר דהלכה הוא דבכל ספק אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואין חילוק בין יש ריעותא או לא דעל כל פנים ספק הוא ורק דהוא חששא דרבנן במקום שיש ריעותא:

[י] ולכאורה יש לדון ממה שכתב הרמ"א ביור"ד (סי' נ' סעי' א') דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאתה מחזקתה מחיים. ומהר"ם מלובלין ז"ל חולק על הרמ"א כמבואר בש"ך (שם ס"ק ג') באריכות יע"ש. ויש לומר דהתם טעם האוסרים משום דמחזקינן מאיסור לאיסור, ועיין בספר ש"ש (שמעתא ה' פ"א) שכתב וז"ל ולשיטה הש"ך מחזיקין מאיסור לאיסור דכיון דנולד הריעותא מחיים מחזקינן מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה עכ"ל ע"ש היטב. אמנם צ"ע ממה שכתב הרמ"א ביור"ד (סי' ק"ה סעיף א') וספק כבוש אסור והט"ז שם (בס"ק ג') הקשה דנוקמה אחזקת כשרות דבתחילה. והנקה"כ שם השיג עליו וכתב דאיתרע ליה חזקת כשרות דידיה כיון דנשרה בו ע"ש. והרי בדין זה ליכא האי טעמא דמחזקינן מאיסור לאיסור ואפילו הכי ס"ל להש"ך דלא מוקמינן אחזקת היתר. ושם (בסי' נו"ן) נוטה הש"ך לדעת מהר"ם מלובלין דאף דאיכא טעמא דמחזיקין מאיסור לאיסור אפילו הכי אמרינן נשחטה הותרה בספק השקול. וכאן לענין כבוש אף דהיה לו היתר מבורר דעדיף טפי מחזקת היתר שהיא מכח הרוב ואפילו הכי כתב הש"ך בפשיטות דאסור משום דאיתרע חזקתה וגוף הדין נכון עפ"י מה שהעלה בש"ש (שמעתא ג' פ"ז) וז"ל ואפשר דבספק תערובות כיון שאין האיסור מגופו אלא מחמת התערובות האיסור שבו א"כ לא אמרינן בזה חזקת היתר דלא שייך חזקת היתר אלא היכא שהאיסור בגופו וכמו ספק טריפה אוקי בהמה בחזקת היתר ועדיין היתר הוא. וכן בספק טומאה שייך חזקת טהרה. אבל בזה שאין האיסור בגופו אלא מחמת התערובות שבתוכו דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אלא בבשר וחלב ולא בשאר איסורין וא"כ גם אחר שנפל האיסור אין ההיתר נאסר אלא שהאיסור שבתוכו מעולם אסור היה וההיתר לא נאסר עכ"ל. וע"ש שהביא ראי' לזה מתשו' הרא"ש ולפ"ז הדין נכון. אבל הש"ך לא נחית לזה וצ"ע:

[יא] והנה בש"ש (שמעתא ה' פ"ד) מפלפל בדעת התוס' בענין מחזיקין מאיסור לאיסור. והעלה בדעתן דאין מחזיקין מאיסור לאיסור יע"ש עד פרק ז' ושם בפ"ב כתב לדחות ראיות המהרי"ט שהביא ראי' מהא דיש נוחלין אם הקילו בשבויה ניקל באשת איש אלמא אכתי חזקה דאשת איש קאי עליה. וכן פירש הרשב"ם ז"ל ניקל בא"א דאיכא איסור חנק והרי היא בחזקת איסור עד עתה ואל תתירנה מספק עכ"ל. וכתב ע"ז בש"ש ועל ארבעה לו אשיבנה מה שהביא מהא דאמרינן פרק יש נוחלין אם הקילו בשבויה ניקל בא"א היינו דגבי שבויה טעמא דהקילו ולא חיישינן לעדים שבצד אסתן משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי אבל בא"א ליכא הך טעמא ומש"ה חיישינן. והרשב"ם לא גרס הך דמנוולא נפשה לגבי שבאי להכי מפרש לה משום חזקת איסור. אבל הרמב"ן בחידושיו כתב שם דעיקר הוא כנוסחאות דילן עכ"ל. אמנם בגמרא ב"ב שם בהגהות הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל על מה שכתב הרשב"ם (שם ד"ה ניקל) דאיכא איסור חנק כתב וז"ל קשה לי הא יצאת מאיסור אשת איש ורק היא יבמה לשוק דהיא רק לאו וכזה קשה לי על תוס' יומא (דף נ"ה ע"ב ד"ה והתנן) עכ"ל. והיינו דהתוס' ביומא שם כתבו וז"ל אי נמי יש לומר דהא דקאמר התם אבל הגיע לגבורות לא ה"מ במביא גט משום חומר אשת איש עכ"ל והוא תימה גדולה דאם מת ליכא איסור אשת איש אלא איסור לאו. וראיתי במהרש"ל (ב"ב שם) על מה שכתב הרשב"ם דאיכא איסור חנק כתב וז"ל נ"ב פירוש קודם שמת והיה באיסור חמור א"כ אף אחר שמת עדיין בחזקת אותו איסור עד שיוודע לך שנפטרה מזיקת אשת איש אף על פי שאין עתה חנק אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה ודוק עכ"ל. ובשו"ת בי"צ הביא שם מהשיטה מקובצת שפירש כן דברי הרשב"ם. ובהכרח לפרש כן דברי התוס' יומא הנ"ל דכוונתם הוא דמחזיקין מאיסור אשת איש לאיסור יבמה לשוק והרי מבואר דדעת התוס' הוא דמחזיקין מאיסור לאיסור וכדברי המהרי"ט ודלא כהש"ש. וכן בהא דגמרא (ב"מ דף כ') ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא וכו' אמר ליה רב עמרם לרבה היכי פשיט מר איסורא מממונא א"ל תרדא שטרי חליצה ומאונין תנן. ושם בתוס' ד"ה איסורא הקשו וא"ת טפי אנן מחמירין בממונא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא אפילו היכא דאיכא חזקה דאיסורא כנגד הרוב ולא חיישינן שמא במקום נקב קא שחיט וי"ל דמ"מ באשת איש החמירו דמים שאין להם סוף לא תינשא לכתחילה אעפ"י שרובם מתים עכ"ל. ולכאורה כאן מיירי בשטר חליצה כאמור שטרי חליצה ומאונין תנן וליכא כלל חששא וחומר דאשת איש רק משום איסורא דיבמה לשוק וע"כ משום האי טעמא הוא דמחזיקין מאיסור אשת איש לאיסור דיבמה לשוק ודוק:

[יב] ואחר שביארנו הענינים המסתעפים לזה נבוא לנ"ד דלכאורה נ"ד לא דמיא לדין הש"ע שבסי' קמ"ט, דשם יש חששא דחומר אשת איש ובנ"ד הוא רק חששא דיבמה לשוק. שנית, דשם איתרע חזקתה חזקת פנויה בזה שנתייחדה ובנ"ד היתה כמוכרחת לכך וסברה שמצוה קעבדת. ובירושלמי פ"ק דסוטה (הלכה ב') אמר רבי מנא לא אמר אלא עמו הא זה אחר זה לא. רבי אבין אמר אפילו זה אחר זה מכל מקום יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה לחורבה ביום למבואות אפילות ביום ע"כ. ומפורש בירושלמי דגם בסוטה אחר שקינא לה בעלה בעינן רגלים לדבר ואי ליכא רגלים לדבר לא הוי סתירה. ועיין בשו"ת חת"ס אה"ע (ח"ב סי' צ"ו) שדן עפ"י זה. ועיין פ"ת (סי' קע"ח ס"ק ט"ו) שהביא מתשו' בית דוד (סי' כ"ה) בנ"ד והביא דברי הירושלמי הנ"ל דבלא רגלים לדבר לא מחשב סתירה כלל יע"ש וכן בנ"ד ליכא שום רגלים לדבר שהרי ידעינן בבירור הסיבה שנתייחדו ולא אמרו בזה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ושלישית, איך נחוש שבעל לשם קדושין אחר שעיקר הגירושין היה שלא תהיה זקוקה ליבם:

[יג] ובדרכי משה (סי' קמ"ט) הביא דברי הגהות מרדכי דגטין שכתב דדוקא לכתחילה צריכה גט שני לאחר שנתייחד עמה אבל אם נתגרשה והלך בעלה למד"ה אחר שנתייחד עמה תינשא לכתחילה כדין גט ישן. וכתב ע"ז בדרכי משה וז"ל וצ"ע דלא משמע כן דעת שאר הפוסקים דאע"ג דהרא"ש כתב דאינה מקודשת ודאי מן הראשון מכל מקום מידי ספק לא נפיק עכ"ל. ועפי"ז כתב הב"ש (בס"ק ד') אם הבעל הלך למד"ה וא"א ליתן לה גט אחר לא תינשא עכ"ל. ובפ"ת (סי' קמ"ט ס"ק ד') הביא שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקי"א) באחד שגירש את אשתו ושידך אחרת ובתוך שלשה ירחים חלה ונטה למות ונכנסה אשתו הגרושה אצלו בעודו חולה וכבד חליו ונתייחדה עמו בעדים ומת מתוך אותו החולי ואין לו בנים ויש לו אח ונשאל אם צריכה חליצה והשיב דאם אי אפשר לכופו או להטעותו מותרת להנשא לכתחילה חדא דעיקר הדין תלוי במחלוקת ואיכא מרבוותא קמאי דלא חשו לקדושין כלל וגם לפ"ד הירושלמי הא דאמרי בה צריכה גט שני לכתחילה היא ואם הלך בעלה למד"ה אחר שלנה עמו תינשא לכתחילה כדין גט ישן ונ"ד דומה להלך בעלה למד"ה שהרי הלך לבית עולמו והיבם אינו רוצה לחלוץ ותו דאפילו לדעת המחמירין בשלומא גבי אשת איש דחמירא הוצרכו גט שני מספק שמא בעל לשם קדושין אבל גבי יבמה לשוק דאיסור לאו הוא לא מחמירין כולי האי ותו כיון שהוכבד עליו חליו לא היה בו כח לבעול שכבר היה קרוב לגוסס ותו שכבר נטרף דעתו ולא היה בו דעת לבעול לשם קידושין ותו כיון שגירש את זו ושידך אחרת רגלים לדבר שאין חפץ בה עוד ולא בעל לשם קידושין עכ"ל:

והנה מה שכתב הרדב"ז דאפילו לדעת המחמירין הוא רק גבי א"א דחמירא אבל גבי יבמה לשוק דאיסור לאו הוא לא מחמירין כולי האי' לכאורה בענין זה יש מחלוקת בהא דאמר רבא (יבמות דף קי"ט) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ובתוס' כתובות (דף כ"ג ד"ה עדי) כתבו בשם רש"י אם הקילו בשבויה דהיא איסור לאו וקשה לר"ת דבשבויה נמי איכא איסור סקילה. וכן הוא בתוס' קדושין (דף י"ב ד"ה אם) כתבו כן בשם י"מ וכתבו דלא נהירא שהרי בשבויה נמי פעמים דאיכא איסור מיתה ומדלא הקשו על פירוש זה מהא דרבא נראה דבאמת יש לחלק כן. ועיין תוס' קדושין (דף י"ב ד"ה ותהא) ודוק. ואמנם בר"ן שם כתב וז"ל וליכא למימר דהכי קאמר אם הקלנו בשבויה דאיסור לאו לא נקל באשת איש שהיא בחנק דהא אמרינן בפרק בתרא דיבמות דכל דבדאוריתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת אלא ודאי כדאמרן עכ"ל הרי דדעת הר"ן ז"ל דאין לחלק גם באיסור חנק. ועיין במשנה למלך (פ"א מהל' יו"ט הלכה י"ז). ועיין בנו"ב קמא (חלק או"ח סי' כ"א) ובנוב"ת (חלק אה"ע סי' ס"ו) סיים בזה"ל וגם בדבר זה עצמו אם הלכה בזה כרבא דאמר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אין הדבר מוכרח שיהי' הלכה כרבא עכ"ל:

[יד] ונראה לפענ"ד דבפסחים (דף י' ע"ב) במתני' יבדוק אחר המועד פירש"י לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ"ל ושם בגמ' (דף י"א) דרבנן אדרבנן נימא לא קשיא הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קאכיל מיניה וכתב הר"ן ז"ל וז"ל ואכתי לא ניחא לן שרש"י ז"ל פירש לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד דהיינו לאחר הביעור עד שתחשך ואיכא למידק ומשתחשך ואילך למה לא יבדוק ואפשר דהיינו טעמא משום דאפילו רבנן מודו דכל היכא דענוש כרת אפילו מחזר עליו לשרפו חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה ולא סמכינן אההיא טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת עכ"ל. ועפי"ז העלה בספר יד דוד בחידושיו לפסחים דהיכא דאיכא סברא להתיר סמכינן עליו באיסור לאו ולא באיסור כרת אף לרבא דסובר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ועיין בשד"ח (מ' המ"ם כלל ה'). ולפ"ז בנ"ד דדמיא להתם דהם עצמם מחזירים לפוטרה מחליצה יקדשנה מחדש והיכא דאיכא סברא סמכינן אסברא באיסור לאו אף לרבא דס"ל מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. נמצא דחילוק זה שמחלק הרדב"ז בנידון דידן שגירשה זה כדי לפוטרה מחליצה קאי וקיים לכולי עלמא אף להסוברים מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ולפ"ז גם ההיתר של הגהות מרדכי באם נתגרשה והלך בעלה למד"ה אחר שנתייחד שתינשא לכתחילה והד"מ כתב עליו שצ"ע וכן כתב הב"ש בנ"ד יש לומר דמודים להגהות מרדכי דהרי זה כהאי דהלך בעלה למד"ה ואי אפשר לחלוץ דיש לחלק בין איסור מיתה לאיסור לאו היכא דיש סברא וכאמור גם ההיתר שכתב הרדב"ז כיון שהוכבד עליו חליו לא היה בו כת לבעול. ובפ"ת שם ציין להנו"ב קמא (סי' ס"ט). המעיין בנו"ב יראה מה שהביא השואל מדברי הט"ז (סי' של"ה ס"ק ה') ומדברי הש"ך (סי' קצ"ה ס"ק י"ט) והנו"ב מודה לזה שאין יצרו מתגבר כ"כ עד שיבא עליה בעבירה יע"ש. והרי גם ההיתר זה איכא בנ"ד וכל ההיתרים של הרדב"ז איכא בנ"ד זולת ההיתר האחרון ששידך אחרת וע"ז יש בנ"ד כמה צדדים להתיר כמו שביארתי:

[טו] וגם עוד יש היתר בנ"ד במה שכתב המשנה למלך (פ"ו מגירושין) בשם תשו' רדב"ז שאם פירסה נדה ונתייחד עמה בפני עדים לא חיישינן לה דמסתמא לא עבר על איסור כרת והמשנה למלך הסכים עמו. ובספר אבני מלואים (סי' ל"ג) הביא משו"ת הרשב"א ז"ל שאינו סובר כן וכבר האריך בשו"ת בי"צ שם ליישב השגתו וביאר דשיטת הרדב"ז שריר וקיים יע"ש:

[טז] שוב ראיתי בשו"ת שערי דיעה (סי' קס"ז) בדבר שכ"מ שגירש את אשתו מחשש שלא תפול לפני יבם וסרה מחלתו ונתייחדו בפני עדים ואח"כ חזר למחלתו ושל"ח וכתב שם וז"ל ולענ"ד סברא זו לבד יספיק להתיר בנ"ד לפמ"ש האחרונים דגם אצלה אמרינן חזקה זו דאינה עושה בב"ז דאל"כ הא הקדושין תלוי בדעת שניהם ובכה"ג אמרינן דעתה שבודאי לא נתרצית להתקדש לו אז ואף שהוא רק אומדנא בעלמא הנה כל עיקר חשש קדושין הוא בכאן רק מתורת אומדנא וחזקה דאין רצונם שיהי' בעילת זנות ובכה"ג אתי אומדנא להיפוך וכו' ובאמת דין משנתינו דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי איירי בגט ברי ולא בשכ"מ המגרש מפחד מיתה כי בזמן התלמוד לא הוי ברירא זכות האשה ורצונה בגירושין אף במקום יבם וכדסלקא בבעיא ביבמות (דף קי"ח) ואפילו צווחה להתגרש אמרינן דילמא חזרה בה דילמא רחמא ליה להיבם משא"כ עתה דלא נהגינן ביבום לא שייך כ"כ סברא זו וכמ"ש היש"ש והט"ז לענין זיכוי הגט בזה"ז פשיטא דמצד האומדן דעת אמרינן שלא נתרצה להתקדש לו ואתי אומדנא זו ומבטלה האומדנא שהיא יסוד הקידושין מעיקרה עכ"ל ודבריו נכונים וברורים:

[יז] וכן ראיתי בשו"ת יד מאיר (סי' נ"ג) בשכ"מ שגירש בחליו אשתו מחמת שלא תצטרך לחלוץ ואח"כ נתייחדה עם בעלה וישבה אצלו לשרתו והעלה באם היא אומרת שהיתה נדה דנאמנת ול"ק דתמיד תהא נאמנת לומר שלא נבעלה במגו דאי בעי אמרה נדה הייתי דאם אומרת טהורה היתה רק לא נבעלה הוי מגו במקום עדים אבל אם אומרת שהיתה נדה אז לא הוי עדי ביאה עכ"ד. וכן בנ"ד דהיא אומרת שתוכל לברר שהיתה בנדתה בכל משך הנ"ל. עוד העלה בתשו' הנ"ל דבנ"ד שהיה חולה ולא היה מי שישמשנו ולצורך חולה יתכן דמותרת להתייחד עמו ומצוה קעבדת ובכה"ג לא אמרינן ה"ה ע"י ה"ה ע"ב דלא אמרינן כן רק היכי דאין לה שום טעם ידוע למה נתייחדה עמו יע"ש שמביא ראי' לזה וכן כתב ההיתר דלעיל דאין לחוש שבא עליה בתורת קדושין לקלקל מה שגירשה מחמת זיקת יבם ואומדנא כזאת מהני גבי שכ"מ מה"ת ואפילו אם קידשה בחליו היה מקום לומר דאדעתא שימות לא יקדשה כלל ומכ"ש דיש אומדנא דמוכח דודאי לא קידשה כלל עכ"ד. וכבר ביארתי באריכות בכמה צדדים להתיר וכפי הצעת שאלתו שאין באפשרות שיחלוץ לה היבם הנני מסכים להתיר אשה זו להנשא בלי פקפוק ויצרף לנו אחד מהמורים המובהקים:

תוכן העניינים

דרכי שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה