דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר
סימן סז
ב"ה יום ב' פ' נח תרצ"ב.
שוכט"ס לבני היקר וחביב הרה"ג חכם וסופר כש"ת מו"ה משה לייטער שליט"א בהמ"ס "זוטו של ים":
אחדשה"ט מכתבך היקר עם ח"ת לנכון הגיעני ומה שכתבת לדחות מה שכתבתי מהא דכתובות (דף ס"א ע"ב) בהא דרב אשי שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה א"ל אפסדתא לסעודתא דמלכא דשמעינן מזה דמותר להציל את עצמו בממון של אחרים במקום פקוח נפש. ואמרת לסתור ראייתי הנ"ל כי שם מיירי בסעודתא דמלכא עכו"ם ורב אשי לשיטתו דסבר גזל עכו"ם מותר והבאת את דברי התוס' בבא מציעא (דף מ"ח ע"ב ד"ה נתנה) שכתבו וז"ל "ועוד דבהגוזל בתרא (דף קי"ג) משמע קצת דרב אשי סבר גזל עכו"ם מותר דקאמר רב אשי הוה קאזיל בארבא חזי שבשא דגופנא תליא לבר ותלו ביה קטופי א"ל לשמעיה זיל חזי אי דעכו"ם נינהו זיל אייתי לי. שמע ההוא עכו"ם אמר ליה דעכו"ם מי שרי. א"ל דעכו"ם שקל דמי, ישראל לא שקל דמי. משמע דסבר גזל עכו"ם מותר ובשביל ששמע העכו"ם הוה מתרץ דבריו עכ"ל. ולפ"ז אין ראיה מהא דרב אשי אלו דבריך:
[א] התוס' כתבו "משמע קצת" כמסתפקות בזה ולא שבקינן משום הא מה שכתבו התוס' בבבא קמא דף קי"ג בשם הר"י בפשיטות "שכן היה דעתו מתחילה כמו שהשיב לנכרי וכו' וכל הנך שמעתא לא אייתי אלא הנך דאסרי גזל הנכרי" עכ"ל. ואין ספק מוציא מידי ודאי **(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: אמנם התוס' (ב"מ מ"ח:) פתחו ב"משמע קצת" אבל סיימו: ב"משמע דסבר גזל עכו"ם מותר" ומטעם זה באו לידי מסקנא "דרב אשי הדר ביה כדהוכיח לו רבינא" כלומר ממה דאמר "משיכה בנכרי אינה קונה". ואין זה סתירה בתוספות כי מי ששנה זו לא שנה זו כי בבבא קמא הם דברי ר"י ובתוס' ב"מ הנ"ל הם דברי ר"ת או ריב"א או אחר מבעלי התוס'. עיין יד מלאכי כללי התוס' (סי' כ'):)** וכן כתב שם הרא"ש בסי' י"ב וז"ל נראה שכן היתה דעתו מתחילה דלא מייתי הכא שום תנא או אמורא דסבר גזל הגוי או גניבתו מותרת עכ"ל. וכן נראה דעת הפוסקים שפסקו דגזל עכו"ם אסור ואם איתא דרב אשי ס"ל דגזל עכו"ם מותר היה להם לפסוק כרב אשי דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי. **(אמר המגיה הנ"ל: אמנם כן דעת התוס' קדושין (דף מ"ה ע"ב ד"ה "הוה") אבל אי משום הא לא אריא אחרי שמחלוקת בין בעלי התוס' בכונת רב אשי וסברתו תפסו קצת פוסקים לחומרא:)** ועיין שם ברי"ף וברא"ש (סי' י"ב הנ"ל) וז"ל וקיי"ל כרב אשי דבתראה הוא עכ"ל:
[ב] וגם לדברי התוס' ב"מ הנ"ל שכתבו משמע קצת דרב אשי סבר גזל עכו"ם מותר ראייתי נכונה מהא דכתובות דאם איתא דמדינא אסור להציל את עצמו בממון של אחרים במקום פקוח נפש מאי מספקא להו להתוס' בדעתו של רב אשי אם ס"ל גזל עכו"ם מותר או אסור
**(אמר המגיה הנ"ל: לפיענ"ד אין להוכיח משם דגזל עכו"ם אסור דעד כאן לא אסרה תורה גזל עכו"ם ולמד"א גזל עכו"ם מה"ת אסור) אלא כדי להרחיק אדם מישראל ממדות רעות כסברת הגאון חכם צבי ז"ל בתשובותיו (סי' כ"ו ומובא לעיל סי' ל"ט) [ולפ"ד שורש סברתו מעורה בדברו רבי יוחנן דברים רבה פרשה ל' ע"ש]. או משום חלול ה' (למאן דס"ל דגזל עכו"ם אסור מדרבנן אבל בנ"ד בהאי עובדא דרב אשי דשקל באצבעיה ואנח בפומיה דמר זוטרא לא שייך לגזור משום הרחקה ממדות רעות וגם משום חלול ה' אין כאן. וכשם שאבדתו של עכו"ם מותרת משום שאין כאן חלול ה' ככה גם מה דשקל רב אשי קצת מאכל ושם בפיו של מר זוטרא לא שייך בזה לגזור משום גזל עכו"ם כי אין כאן חלול ה' שהרי רב אשי עשה מה שעשה רק כדי להחיות את נפש מר זוטרא:
וכשהצעתי הערתי הנ"ל לפני אבי מורי הגאון המחבר שליט"א וענה אותי לאמור:
"אמנם הגאון הח"ץ ז"ל כתב טעם נכון אבל אנן קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא. עיין גמרא ב"מ (דף קט"ו) ולא קיי"ל כר"ש אעפי"כ מצינו כמה פעמים שכתבו טעמים למצות אבל לא להקל בשביל הטעם. ועיין נו"ב ואה"ע סי' פ"א ובשו"מ (ח"ב סי' קל"ה) שרצה לומר כיון שאין בחליצה תועלת להמת כמו ביבום רק הוא לטובתה שתהי' מותרת לעלמא א"כ כל שאין רצונה לחלוץ אין כופין אותה אבל באמת כ"ז הוא דרך דרש אבל חלילה וחלילה לדרוש טעמא דקרא ובפרט בדבר דנ"מ לדינא ע"ש. וע' תוס' יו"ט סנהדרין (פרק חלק משנה ה' ד"ה אובדין") עכ"ל:
מה שכתב אבא מרי שליט"א "שכתבו טעמים למצות אבל לא להקל בשביל הטעם" עיין תוס' גטין (דף מ"ט ע"ב ד"ה "ורבי") ועיין "תפארת למשה" (סי' קי"ג ס"ט) ושו"ת מהר"י אסאד (סי' ל"א) ומובאים לעיל סי' ס"ג אות י'. והנני להסתפק ולהעיר על הא דאמרו "הפקעת הלואתו" של עכו"ם מותרת וכתב רש"י ז"ל "שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול השם כו' דלא ידע נכרי בהדיא דמשקר". ורש"י ב"ק קי"ג ע"ב דזה "כהפקעת הלואתו") והרי בעובדא דרב אשי אין בזה חלול השם. ועיין כסף משנה (הל' גו"א הנ"א):
והשקפת רב אשי על טיבם של הגוים (הראשונים) משתקפת מהא ד"אמר רב אשי האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לנכרי אמיצרא דבר ישראל חבריה משמתינן ליה מאי טעמא וכו' ארבעית לי אריא אמצראי משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה" (בבא קמא קי"ד ע"א):)** דהרי היה להן להוכיח מזה דאם איתא דרב אשי ס"ל דגזל עכו"ם אסור איך הציל את מר זוטרא בממון של אחרים וע"כ דס"ל דגזל עכו"ם מותר ומדלא הוכיחו מזה שמע מינה דמותר להציל את עצמו בממון של אחרים במקום פקוח נפש ושוב ליכא הוכחה משם ודוק:
[ג] ומה שהבאת דברי רש"י סנהדרין (דף נ"ז) זה ידוע שדעת רש"י ז"ל שגזל עכו"ם הוא אסיר מדרבנן וכן מבואר בר"ן ז"ל ואמנם רוב הפוסקים לא סבירא להו כן. ועיין ברי"ט אלגזי בפרק שני דבכורות (אות י"ז) שהאריך בזה וכתב שם וז"ל נמצינו למדים דאף דדעת הרמב"ם ז"ל ודעימיה ורוב הפוסקים ס"ל דגזל הגוי אסור מן התורה והכי קיי"ל עכ"ל וכן הוא בחת"ס חלק ו' בחי' לע"ז דרוב הפוסקים פסקו דאסור מן התורה והכי קיי"ל עכ"ל. וגם בדעת רש"י הביאו האחרונים מפירש"י ז"ל עה"ת ע"פ ותשב עם קונהו דס"ל דהוי מדאורייתא. ועיין בספר שד"ח בכללים (מערכת הגימ"ל אות א'):
ומה שכתבת שבאמת לא הפסיד רב אשי את הסעודה אף שנגע באצבעו והראת למסכת נדרים (דף מ"ט ע"ב) דרבי יוסי ורבי יהודה "חד אכיל דייסא באצבעתיה" ואטו כולי עלמא איסטנסים ומפונקים כמלכא? עכ"ל. לפיענ"ד הוא מעשה לסתור:
[ד] ובזה שהבאתי מהא דרב אשי במסכת כתובות יש לדון בהא דמבואר בטור חו"מ (סי' שי"ט) וז"ל ואפילו הוא בסכנת מות ובא לגזול את חברו ולהציל את נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם דודאי אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש לכך הוא רשאי ליטול ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם עכ"ל. וכן הוא בשו"ע עפ"י שיטת התוס' והרא"ש בבב"ק (דף ס'). והנה האחרונים הביאו דמצינו בירושלמי (פרק שני דע"ז הלכה ב') דאמרו לא סוף דבר האומר הרוג את פלוני אלא אפילו אמר חמוס את פלוני חייב למסור נפשו ויפרש המפרש דהירושלמי אזיל בשיטת רבי מאיר דאמר בכתובות (דף י"ט) אם אומרים לעדים חתמו שקר יהרגו ואל יחתמו שקר. ועיין בהקובץ על הרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה) שכתב וז"ל וכתב הרא"ה שמצא במדרש ובמכילתא על שלש עבירות יהרג ואל יעבור רבי מאיר אומר אף על הגזל. ובספר שד"ח בפאת השדה (מערכת האל"ף אות י"ט) הביא בשם ספר ידי משה שכתב דאסור להציל עצמו בממון חברו אף במקום דאיכא פקוח נפש כדאיתא בירושלמי וכדאמר רב חסדא בכתובות י"ט קסבר רבי מאיר וכו' ואף רבא דפליג דוקא בהאי דחתימה דאכתי לא הוי ממון אבל בגזל ממש אפשר דמודה רבא דיהרג ולא יעבור דהוא אביזרא דשפיכות דמים וכתב דאיכא טובא מרבוותא דסברי אף בממון אסור להציל עצמו בממון של אחרים אף במקום דאיכא פקוח נפש עכ"ד. וכן הביא בשם ספר בנין ציון שפסק כן להלכה. ובתשו' שו"מ מהד"ק (ח"ב סי' קע"ד) הביא קושית המל"מ בפר"ד שהקשה בסוגיא דיומא פ"ג מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה דאמאי מאכילין אותו טבל הרי יכול להפריש תרומה ויערבנה עם החולין דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחילה. וכתב השו"מ דל"ש לומר דיערב התרומה ויבטלנה ברובא דלהפסיד ממונו של כהן איכא גזילה ובכה"ג אין לנו להתיר משום פקוח נפש עכ"ד:
והנה מה שתלו דינם בהאי דירושלמי אפשר לומר דלכאורה זה שפסקו הטור וש"ע דאם הוא בסכנת מות אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם ולא נתנו שיעור לדבר, דנראה דמותר לאיש עני ואביון לגזול מחברו סכום מסוים על דעת לשלם כדי להציל את נפשו אף שהוא מציאות רחוקה בדרך הטבע שיעלה בידו לשלם שהרי לא חילקו כלל ולא נתנו שיעור לדבר רק שיטול על דעת לשלם. ולפ"ז יש לומר דמה שאמרו "רבי מאיר אומר אף על הגזל" מיירי באופן זה שאין בדרך הטבע שיוכל לשלם רק בדרך נס ואז אסור לו לגזול כדי להציל את נפשו ורבי מאיר לשיטתו דאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף י"ב ע"ב) תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך קטנה שמא תתעבר ותמות וכו' דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו. הרי דרבי מאיר סבירא ליה דלא סמכינן אניסא דמן השמים ירחמו **(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: עיין עבודה זרה דף י"ח סוף ע"א:)** אף דעוד אין הסכנה לפנינו רק דאפשר שתבוא אח"כ דשמא תתעבר ותמות וכן בהא דלגזול שלא על דעת לשלם הרי הכל מודים דאסור אף במקום פקוח נפש ורבי מאיר סבירא ליה דאם אי אפשר לו לשלם אסור לו לגזול כי אין לסמוך על הנס והרי הוא כאין דעתו לשלם. ושם בגמרא "חזייה רב אשי למר זוטרא דחוור אפיה שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה א"ל אפסדתא לסעודתא דמלכא אמרי ליה אמאי תעביד הכי אמר להו מאן דעביד האי פסל למאכל דמלכא. אמרי ליה אמאי. אמר להו דבר אחר חזאי ביה". (פירש"י "בשר של חזיר מצורע"). "בדקו ולא אשכחו שקל אצבעתיה אנח עליה אמר להו הכא מי בדקיתו בדקו ואשכחו". (פירש"י "נס נעשה לו"). "אמרו ליה רבנן מאי טעמא סמכת אניסא אמר להו חזאי רוח צרעת דקפרחה עילויה". ופירש"י דפרח עלויה דמר זוטרא. וכתב שם המהרש"א וז"ל דהך סכנה להפסיד סעודת המלך היא יותר סכנה לרב אשי מסכנת מר זוטרא עכ"ל. והיינו שלפי זה אמרו ליה רבנן מאי טעמא סמכת אניסא ודוק והשיב להם רב אשי חזאי רוח צרעת דקפרחה עילויה דמר זוטרא והיה ענין פקוח נפשו של מר זוטרא על אחר לפיכך הכניס רב אשי את עצמו לספק סכנה שתבוא אח"כ ובכה"ג סמכינן אניסא ומן השמים ירחמו שלא יבוא לידי כך. ממילא שמעינן מהא דרב אשי אף שמדינא אסור לגזול את חברו על דעת לשלם אף במקום פקוח נפש מכל מקום על דעת לשלם אף שאין בידו לעת עתה כל אפשרות לשלם סמכינן אניסא דמן השמים ירחמו ויהיה לאל ידו לשלה. ולא עדיף איסור גזילה שהוא אביזרא דשפיכות דמים מחשש סכנת נפשות כהא דרב אשי. ובב"י תו"מ (סי' תכ"ו) כתב וז"ל בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב ע"כ. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק עכ"ל. ונראה שדברי הירושלמי הנ"ל היינו הך דרב אשי דהכניס את עצמו לספק סכנה משום פקוח נפש דמר זוטרא ואם כי היתה הסכנה גדולה באם יתחייב למלכות כדברי המהרש"א ואין לו תשלומין אבל עכ"פ לא היה ודאי וברור שיתחייב למלכות ועשה מה שעשה משום פקוח נפש ולגביה דרב אשי היה רק ספק סכנת נפשות:
וראיתי להמנ"ח בקומץ מנחה (מצוה רצ"ז) שכתב וז"ל כתבתי דאין סברא כלל להכניס עצמו בספק סכנה עבור חבירו שהוא בודאי סכנה. אח"ז הראה לי תלמידי מפורש בשו"ת רדב"ז (ח"ש סי' תרכ"ה) כתב כן בפירוש וכתב מי שעושה כן הרי זה חסיד שוטה דאינו מחוייב כלל והנאני שכוונתי לדעתו. אך מכל מקום צ"ע על הרדב"ז דלא הביא הירושלמי אשר הובא בכמה מקומות דמפורש לפי עדותו דמחויב להכניס א"ע בספק סכנה בשביל חבירו שהוא סכנה ודאית וצריכים אנו לקבל באימה דברי הירושלמי וצ"ע עכ"ל. הספר תשו' הרדב"ז אין בידי אך ראיתי בפ"ת יור"ד (סי' קנ"ז) כתב וז"ל ומ"ש בשם מהר"ם רקנטי אם אומר השר לישראל הנח לי לקצוץ אבר אחד שאינך מת ממנו ובאם לא אמית ישראל חברך וכו' עיין בתשו' הרדב"ז (סי' תרכ"ה) שנשאל על ענין זה והשיב שאיננו מחויב זולת ממדת חסידות אולם אם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה עכ"ל. ולפי מה שכתבתי יש לחלק דהירושלמי מיירי כהאי דרב אשי דהסכנה של זה הוא לפניו על אתר וספיקו של המציל הוא חשש סכנה שיבוא אח"כ וע"ז אמרינן דמחויב להציל את חברו ולסמוך אניסא שמן השמים ירחמו לסבב סיבות שלא יבוא המציל לידי סכנה. והרדב"ז מיירי בענין שספק סכנת המציל הוא עתה על אתר כענין הנח לי לקצוץ לך אבר באופן שיש בו ספק סכנת נפשות ובזה אינו מחויב להכניס את עצמו בספק סכנה לומר מן השמים ירחמו:
[ה] ומה שכתבת בדין זה והבאת מש"ס יומא (דף פ"ג) "אחזיה בולמוס לרבי יהודה קפחיה לרועה אכליה לריפתא". יפה הבאת. וכבר נו"נ בזה החת"ס עם הגאון רבי צבי חיות ז"ל עיין בהגהת מהר"ץ חיות ליומא שם ובחת"ס חאו"ח (סי' ר"ח). וכן הוא בחת"ס חיור"ד (סי' שי"ט). ועוד אחרונים מפלפלים בגמרא הנ"ל בענין זה:
[ו] ומה שכתבת עמ"ש לדחות דברי אחי הרה"ג ז"ל שכתב על מה שהקשה הגאון הרי"ם ז"ל על שיטת הפוסקים דא"מ איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן ומהתורה מותר לבטל והקשה מגטין פ"ד הרי זה גיטך על מנת שתאכל בשר חזיר מאי לפמ"ש הרשב"א ז"ל גבי הר"ז גיטך על מנת שתבעלי לפלוני דבדרבנן חשוב אפשר וא"כ בעל מנת שתאכל בשר חזיר נמי הוי אפשר דהרי בידה לבטל האיסור ברוב ומה"ת מותר לבטל ועל זה כתב אחי הרה"ג ז"ל דאמאי שינה בגמרא לתפוס בשר חזיר ולא תפס שאר איסורין כמו נבילה וטריפה והוא משום דבשר חזיר ניכר בבשר אחר עכ"ד. וכתבתי לדחות מש"ס חולין ק"ו "מים הראשונים האכילו בשר חזיר". ומנזיר (דף כ"ג) "ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה". ועל זה הארכת והבאת הגמרא (חולין ק"ט) ואח דברי המדרש (ויקרא רבה פכ"ב) "אמרו יותר ממה שאסרתי לך התרתי לך וכו' בשר חזיר התרתי לך דג ששמו שבוטא". וכתב רש"י ז"ל (חולין ק"ט:) "טעמו כטעם חזיר" ואם טעם בשר טלה כטעם בשר חזיר למה נקט "התרתי לך שבוטא" יתפוס "התרתי לך בשר טלה" אלא ע"כ שטעם בשר חזיר שונה מטעם בשר טלה עכ"ל:
כל דבריך אינם מספיקים שהרי מבואר בטור יור"ד (סי' ק"ט) וז"ל חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות יבש ביבש בטלה אפילו חד בתרי ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה בין שלא במינה כגון שנפרד לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה עכ"ל. הרי מפורש שאפשר שנתערבו מין בשאינו מינו ולא יהי' ניכר. וגם לדבריך הרי אפשר לערב בשר חזיר בהאי שבוטא שטעם אחד להם ובדרך שכתב הטור ולא יהי' ניכר לא במראה ולא בטעמא, ועיין בש"ך יור"ד (סי' פ"ז ס"ק ז') שכתב וז"ל אי נמי בבשר טמא ליכא למיחוש למראות עין דניכר לעין שהוא בשר טמא עכ"ל. ולפ"ז היה להש"ס לתפוס בשר טמא ועיין שם בט"ז (ס"ק ה') שכתב וז"ל ולא כמו שכתב בלבוש דבזה מותר מפני מראות עין משום דמינכרי דוודאי מצינו לפעמים שנחתך בענין שלא מינכר עכ"ל. והיינו שזה שכתב הלבוש הוא שבסתמא מנכרי והט"ז כתב דלפעמים מזדמן שנחתך בענין שלא מינכר אבל במתכוין לכך לחתוך אותם באופן שלא יהי' מינכר הכל מודים שאפשר בכך ולא פליגי במציאות ודוק היטב. ועיין פירש"י במשנה ע"ז (דף ל"ה ע"ב ד"ה "טריפה") ודוק:
ואשר פלפלת בדין אם מותר להאכיל לאדם דבר שלדעתו אסור והבאת מגמרא (חולין קי"א:) רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל וכו' עיין בפר"ח (סי' תצ"ו אות כ"ג) הביא תשו' מהר"ל בן חביב ז"ל שכתב בשם הרא"ה ז"ל וז"ל שני ת"ח בעלי הוראה שאחד אוסר ואחד מתיר והמתיר אוכל ומאכיל לחבירו האוסר אין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול ודוקא כשהאיסור ניכר לו לאוסרו דאי לא ס"ל, לא לייכול אבל כשאינו ניכר לו, לא. כדאמרינן בפרק כל הבשר חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דלספי לי מידי דלא סבירא לי עכ"ל. הרי לפניך דזה ראייתו של הרא"ה ז"ל שהוציא מזה דין הנ"ל:
[ח] ומה שהבאת מהא ד"רב בר שבא אקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל אמרו ליה בר בי רב דלגיו לא אכיל ומנו רב בר שבא אמר להו רב נחמן גאמו לשבא" (חולין קי"א). גם שם היה ניכר שמותר אף להרא"ה ז"ל. ומה שאמר גאמו נראה דרב נחמן לא היה מחשב דעתו כנגד דעתו כלל כי קראוהו "בר בי רב" כלומר, תלמיד:
[ט] ברם מה שהבאת מהירושלמי תרומות (פ"י הלכה ד') "מי צתרי רב אמר אסור ושמואל אמר מותר אייכול שמואל לרב מי צחרי" ע"כ. זו היא הערה גדולה ובדעת הרא"ה ז"ל אפשר לומר דבפר"ח שם הביא דבתשו' מהר"ל בן חביב הקשה להרא"ה דאדיליף מדברי רב לאיסור לילף מדברי שמואל להיתרא **(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: אני תמה על תמיהתו הרי הילכתא כרב באיסורא (בכורות מ"ט ע"ב) ובכן, יש ללמוד מרב בענין איסור כי דבריו הם המכריעים:)** וכתב הפר"ח דהרא"ה ס"ל דר"א הוה ס"ל כשמואל או דלא הוה ידע הלכה כמאן ומשום כבודו של רב שהיה רבו לא היה אוכל וכיון שלדעת שמואל היה מותר מן הדין ורבי אלעזר לא הוה ס"ל דאסור מעתה אין כאן מכשול כלל ולפיכך היה רוצה שמואל להטעותו שיאכל דאין כאן זלזול בכבודו של רב כיון שמה שהיה אוכל רבי אלעזר הוא משום שהיה כביר דהדר ביה רב והיינו דאמר ליה שמואל "לרבך יהבית ליה ואכל" מעתה אין כאן זלזול בכבודו של רב דהא הדר ביה וכשבא לפני רב סיפר לו גופא דעובדא א"ל חס ליה ולהד"מ אלא שכוונתו היה להטעותך כדי שתאכל עכ"ד. והיינו דרב לא ידע מזה כלום ולומר שנתן לו שמואל בלתי ידיעתו חס ליה לזרעיה וכו' וע"כ שלהטעותו נתכוין ולפי זה יש לומר דלא פליגי כלל בזה רב ושמואל רק דיש חילוק בין ניכר לשאינו ניכר ובניכר ליכא איסורא דאי לא ס"ל לא לייכול ולפ"ז יש לומר דהא דירושלמי במי צחרי היה ניכר וליכא בזה כלל ליתא דאיסורא:
אמנם קשה מהירושלמי שהבאת על הפר"ח שכתב שם וז"ל וא"ח דהכא אמרינן חס ליה לזרעיה וכו' אלמא שלא היה מזקיקו שמואל לרב להעבירו על דעתו ואלו בירושלמי דפ' אין מעמידין הזקיקו שמואל לרב שיאכל שמן של עכו"ם ואי לא כתבנא עלך זקן ממרא לאו קושיא הוא דשאני התם דר"י ובי"ד התירו אח השמן ואם לא היה רוצה לאכול הרי היה חולק על בי"ד הגדול ולפיכך א"ל ואי לא כתבנא עלך זקן ממרא אבל בפלוגתא דרב ושמואל מנפשיהו בהא ודאי שמואל לא היה מעבירו על דעתו שהרי רב היה גדול בחכמה יותר משמואל עכ"ל מה יענה הפר"ח להא דירושלמי במי צתרי הרי שם פליגי מנפשיהו:
[י] ומה שכתבת במה שהבאתי משו"ת אמרי יושר בדבר לעשות חנות מבגדים הנתפרים בשעטנז והבאת מהא דגמרא שבת (דף כ"ט ע"ב) "מוכרי כסות מוכרים כדרכן". אין לי פה הספר הנ"ל לראות אם הביא מזה אבל לפי הנראה אין ראי' משם. ומה שכתבת "אבל אין להתעקש ולומר שמוכרי כסות מכרו את הבגדים רק לעכו"ם" לפענ"ד אין זה שום עיקשות ויש לדחות ולומר דמיירי שמכרו לעכו"ם **(אמר המגיה הנ"ל עיין תוס' ב"מ (מ"ח ע"ב) שכתבו: "דא"כ תקשה להו מתני' דנתנה לבלן דליכא לאוקמא בבלן נכרי ולא בבלן ישראל" ודוק:)** או לישראל הקונה על מנת למכרו:
[יא] ומה שכתבת **(עיין לעיל סי' כ"ט בהערה:)** בהא דסנהדרין (דף ק"ד) מפני מה מנו את יהויקים וכו' והקשית תיפוק ליה דמשום הכי לא מנוהו עם הני שאין להם חלק לעוה"ב משום שהיה הרוג מלכות שכן אמרו הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הוי להו כפרה. - שתי תשובות בדבר:
חדא, דאם ראו חכז"ל שחטאו גדול כל כך עד שראוי היה להמנות עם אלה שאין להם חלק לעוה"ב לא שייך להקשות משאר הרוגי מלכות. ועוד, דלא היה מהרוגי מלכות כלל. ובמלכים ב' כ"ד כתיב וישכב יהויקים עם אבותיו וברד"ק ר"ל שמת אבל לא נקבר עם אבותיו שהרי לא נקבר כלל כמו שכתב אלא בא על דרך ויאסף אל עמיו עכ"ל. ובד"ה ב' ל"ו כתיב ויאסרהו בנחשתים להוליכו בבלה ופירש"י ולא הוליכו ממש אלא בדרך מת והשליכו נבלתו עכ"ל. והיינו שבדעת נבוכדנצר היה להביאו חי בבלה והוא מת בדרך ואם כי הא גרם מיתתו לא היה בכלל הרוגי מלכות וזה פשוט: