דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר
סימן סו
לכבוד ידידי הרב הג' חו"ב כו' כש"ת מו"ה יוסף הלוי שליט"א אבד"ק פאטיק יע"א:
ע"ד שאלתו באשה שנתגרשה מבעלה עפ"י חוקי הממשלה זה איזו שנים והבעל הבטיח כמה פעמים שיתן לה גט כדמו"י אבל דחה מיום ליום ולא נזדמן שידברו אליו פא"פ. והבעל היה חייב לשלם מזונות בעבור בנו הילד וכאשר עברו איזו חדשים ולא שילם עשו עליו קובלנא בערכאות שישלם והוזמן ליום מוגבל לבית דינם ולא בא ושלח השופט השוטרים לתפשו ולהביאו לבית דינם והובא שמה והשתמשו אבי האשה ואחיו בהזדמנות זו ודברו על לבו שיתן גט לאשתו כדמו"י והסכים ונאות לבקשתם. ושלחו אחר רב מסדר וסופר ועדים וכאשר בא הרב המסדר לבית המשפט שאל אותו אם רוצה לגרש ברצונו הטוב והשיב בזה"ל:
"איך בין ארעסטירט" (נאסרתי). ולא רצה הרב לסדר את הגט. ונכנסו במשא ומתן להתפשר עמו. ונתפשרו עמו שיתנו לו שובר על סך איזו אלפים דולר וגם יפטר מחובתו לזון את בנו עד עתה וגם להלאה על משך שנה אחת. ונכתב כתב שובר ע"ז. והתחיל הרב לסדר את ציווי הבעל להסופר והעדים ושליח הגט. וחזר הבעל ולא רצה לגמור יען שהיה ירא פן יהתלו בו. ובאו כולם לפני השופט שהוא יהודי והציעו לפניו את תוכן הפשר והשלישו בידו את כתב הפטורין באופן שאם יתן הגט פטורין ברצונו ימסור השופט את השובר ליד הבעל. ואח"ז שאל השופט את המגרש אם רוצה ליתן גט והשיב:
הן. והרב המסדר שאל אותו אח"ז אם רוצה ליתן הגט ברצונו הטוב והשיב הן. וכן ציוה לעדים ולסופר ולשליח שיכתבו ויחתמו וימסרו את הגט לאשתו וכן נעשה נסדר ונמסר. ועתה חושש הרב המסדר שתי חששות. א) מצד גט מעושה בערכאות. ב) מצד שהשיב בתחילה דברים שמשמעותם ענין מסירת מודעה בזה שאמר "איך בין ארעסטירט" ומחמת בהלה וחפזון לא נעשה הביטול מודעות כמנהג. זה ת"ד השאלה וכת"ה העלה להתירה וביקש ממני לחוות דעתי:
[א] הרמ"א (סי' קל"ד סעיף ד') כתב אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מיקרי אונס מאחר דתלה גיטו בדבר אחר ויוכל ליתן הקנסות ולא יגרש ויש מחמירין אפילו בכהאי גוונא וטוב לחוש לכתחילה ולפטרו מן הקנס אבל אם כבר גירש מפני זה ואפילו גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש הגט כשר הואיל ומתחילה לא אנסוהו על כך עכ"ל. מבואר בדבריו שני דינים. דין אחד, דלא מיקרי אונס מאחר דתלה גיטו בדבר אחר ויוכל ליתן הקנסות ולא יגרש. ודין השני, דכל שעשה מעצמו ומתחילה לא אנסוהו על כך לא מיקרי אונם. אמנם לדעת הרשב"א ז"ל אין מקום לשני דינים הנ"ל דבנידון הרשב"א קבל עליו הקנס מעצמו ותלה גיטו בדבר אחר כמבואר בבית יוסף. והמדקדק בדברי הרמ"א במה שכתב אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מיקרי אונס מאחר דתלה גיטו בדבר אחר ויוכל ליתן הקנסות ולא יגרש ולא הזכיר כלל טעם השני. נראה מבואר דעתו דבאמת די בדיעבד טעם הראשון דתלה גיטו בדבר אחר וביאור הדברים דעל מה שכתב המחבר אם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס כתב הרמ"א אחריו אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מיקרי אונם והיינו דזה קיל מהא דנשבע דשם דומה לאונס וכאן לא מיקרי אונס. וכתב ויש מחמירין אפילו בכה"ג וטוב לחוש לכתחילה ולפטרו מן הקנס ומבואר דאין לחוש רק לכתתילה אבל לא בדיעבד מהאי טעמא לחודא דתלה גיטו בדבר אתר ואח"כ כתב אבל אם כבר גירש מפני זה ואפילו גירש מכת שבועה שעשה מעצמו לגרש הגט כשר הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך והיינו שכתב זה על ואפילו דגירש מכת שבועה שזה דומה לאונס אז אנו צריכין לטעם השני שעשה מעצמו ולא אנסוהו על כך. ביארתי זאת כי יש נ"מ רבתא לנידון דידן כי בדין זה שכתב הרמ"א אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש באמת איכא שני הטעמים ולפ"ז בנ"ד חסר לנו טעם השני דהרי האונס בא לו על ידי אתר. ולתכלית זו דקדקתי בדברי הרמ"א שביאר בעצמו רק הטעם הא' להורות לנו שבדיעבד די לנו טעם זה לחוד ורק בנשבע שדומה לאונס הוצרך לטעם השני והדברים ברורים. ויצא לנו דלדעת הרמ"א בנ"ד בדיעבד הגט כשר ודוק. ואך עומד לנגדנו גדול המורים הבית מאיר שכתב וז"ל ומה שכתבו תו טעם והוא בש"ע לא מיקרי אונס מאתר דתלה גיטו בדבר אחר ויוכל ליתן הקנסות ולא יגרש צ"ע דאם כן בכל אונס שאנסוהו בממון שסיפק בידו ליתן אם לא יגרש נמי נימא דאינו אנוס מדיוכל ליתן הממון. וכבר מוסכם בתו"מ (סי' ר"ה סעי' ז') דאף אונס ממון חשוב אונס להכי לע"ד צ"ע אם יש להקל נגד הרשב"א כמו בנידון דידיה אף בדיעבד עכ"ל. ולכן חובה עלינו לצאת ידי חובתנו לחפש היתר גם לדעת הרשב"א ז"ל:
[ב] ונראה דנידון דידן אינו ענין כלל לדינו של הרשב"א ז"ל דשם באמת לא רצה לגרשה כמבואר בלשון הרשב"א שבב"י כי נתחרט ומיאן בדבר והללו מתרין בו מצד הקנס עד שהלך להגזבר והתפשר עמו ולא קבל ומחמת יראה זו גירש ראובן זה עכ"ל. והרי היו הגירושין שלא ברצונו כי באמת לא רצה לגרשה והיה הגט מעושה לדעת הרשב"א. אבל בנידון דידן באמת היה רצונו לגרשה כי מאתר שנתגרשה בערכאות ותו לא מיתדר להו למה לא ירצה לגרשה ויהיה אגוד בה ובפרט האידנא שיש תרם דרבנו גרשם הרי טיבותא לגביה לפטרה בגט ויהיה תפשי ממנה. ואנן סהדי דרצונו היה לגרשה ורק שעיכב את הגט כדי שתתפשר אתו בדררא דממונא וכן נעשה כרצונו הפשוט, נתפשרו וגירשה. ומה לנו לחוש בזה ומה זה ענין להא דהרשב"א ז"ל שם רצה באשתו וגירשה באונס וכאן רצה בממון ונעשה רצונו:
[ג] עוד נראה לי לפי מה שכתוב בתו"ג הובא בפ"ת (שם ס"ק י"ז) שכתב על דברי הרשב"א וז"ל ואין ללמוד מדבריו דאם נתנו לו ממון בשעה שכפוהו ליתן גט תהוי כתלוהו וזבין וכשר אפילו בכפוהו שלא כדין דזה אינו דהא אפילו בזבוני כל שכפוהו ליתן בפחות משויו הוי כתלוהו ויהיב ואם כן בגט אשה אי אפשר לומר כלל דהוי בשויו דאולי כל הון יבזו לו בעד אשתו ואולי חביבא ליה כגופו ואם כן אינו נותן הגט בעבור הממון רק מתמת הכפיה והכאות מה שאין כן בעובדא דהרשב"א שאין לו אונס רק מה שמפסיד הממון שנתחייב ליתן אם לא יגרש ומגרש רק מחמת יראת הפסד ממון שבידו וכשמגרש מיראת ממון זה הרי רואין שממון זה חביב עליו מאשה זו הרי ממון זה הוי ככל מה ששוה האשה בעיניו ודימה אותו הרשב"א שפיר לתלוהו וזבין ולכך הוצרך הרשב"א ליתן טעם אתר דהצלת היזק לא דמי לתלוהו וזבין עכ"ל, שמעינן מזה דהתו"ג הבין בדעת הרשב"א דלולא סברא זו דבאשתו אמרינן דהוי כמו שכפוהו ליתן בפחות משויו דאולי חביבא ליה כגופו היה דעת הרשב"א דאם נתנו לו ממון כשר הגט אפילו במקום שכפוהו ואם כן בנידון דידן דליכא האי סברא דעל כל פנים לא תהיה אשתו שוב מהני קבלת ממון זה שכבר נתחייב אפילו אי איכא בזה תשש כפיה:
[ד] ועוד יש לומר לפי מה דמבואר באה"ע (סי' ע"א) שחייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש ומשם ואילך זנן בתקנת חכמים עד שיגדלו ועד שיהיו בני שש כייפינן ליה ומשם ואילך לא כייפינן ליה אבל מצוה איכא. ועיין תוס' כתובות (דף ס"ה ע"ב ד"ה אבל) ועיין בבה"ט (סי' ע"א סק"א) בשם מהר"י ווייל דהאם אינה חייבת במזונות בניה הקטנים. ומבואר בשו"ת מהר"י אדרבי (סי' ע"ז) דאונס לדבר מצוה הוי כמכר משום דקיום המצוה חשוב כדמי זביני וכן הוא באס"ז בב"ב פת"ה ע"ש. ולפ"ז בזה הפשר שנתפשר סילק ממנו החיוב של המצוה שהיה רובץ עליו וזה תשוב כדמי זביני ושוב כשר גם לדעת הרשב"א ז"ל:
[ה] ונראה לפי המבואר באה"ע (סי' קי"ח סעי' י"ז) אשה שמחלה כתובתה ונדנייתה לבעלה ואח"כ טענה שבאונס מחלה מפני שהיה מגזם עליה לגרשה או לישא אחרת מפני שאינה יולדת אין זה טענת אונם לבטל המחילה. ובב"ש שם (ס"ק י"ת) כתב משום כדין עשה שרצה לגרש אותה וכו' ואין זה אונס וכו'. ובסי' ק"ה כתב הב"י בשם תשו' הרשב"א אפילו לא מסרה מודעה מתחילתה בטלה. וב"ח הבין דסותרים זה את זה וליתא עכ"ל. הרי מפורש בב"ש דהרשב"א מודה היכא שכדין עשה לא הוי אונם דאונס לא הוי רק היכא שנאנס לעשות דבר שאינו מן הדין אבל היכא שנאנס מן הדין לא מיקרי אונס ואם כן בנידון הרשב"א שבב"י (סי' קל"ד) היה קנס מה שאינו מן הדין. אבל בנ"ד דהכריחו אותו לזון את בנו הילד וזה מן הדין לא מיקרי אונס גם להרשב"א ז"ל:
[ו] ובנידון דידן יש לנו יסוד להיתר עפ"י מה שחידש בשו"ת מהרש"ם (ת"ג סי' נ"ז) בדבר השאלה באשה שהבעל לא רצה לגרשה והאשה לקתה חפצים שלו ולא רצתה לדור עמו ורק שיגרשנה עד שבאו לבי"ד לד"ת והתפשרו להשליש החפצים ואחר הגט החזירו להבעל את חפציו וחשש הבי"ד פן הוא בכלל גט מעושה עפ"י תשו' הרי"ם שבפ"ת (סי' קל"ד ס"ק ד') ומשכנ"י (שבאות י"א) והשיב הגאון מהרש"ם ז"ל למאי דאיתא בכתובות (פ"ג) קנו מידו אר"י מדין ודברים קנו מידו. ר"נ אמר מגופה של קרקע קנו מידו ופירש"י ז"ל דבעומד יום או יומים ושתק ואח"כ ערער לא מהני דהשתא קא הדר ביה ולמדוהו לטעון כך וא"כ הכי נמי בנ"ד אם היה עושה הפשרה והגט באונס היה לו לערער תיכף אחר שקיבל חפציו וכיון ששתק ולא ערער מיד גילה דעתו שעשה הכל ברצונו הטוב והגט כשר דהוכיח סופו על תחילתו אחר שעשה הגט כדינא ואמר שעשה ברצונו דבכהאי גוונא שעמד יום או יומים אחר שקיבל את שלו ולא ערער גם אם יחזור בו אח"ז ויערער אינו כלום וזה יסוד גדול בהיתרא דהך איתתא והלכתא רבתא לכמה מקומות עכ"ל והביא ראי' משו"ת הרשב"א שבב"י חו"מ (סי' שט"ז) ומשו"ת רשד"ם חו"מ (סי' שכ"ג) ומשו"ת שער אפרים (סי' קל"ג) דהוכיח סופו על תחילתו. וכן בנ"ד אם היה זה מערער על הגט אח"כ אז היה לנו לחוש אבל אחר ששתק גילה דעתו שהכל היה ברצונו כפסקו של מהרש"ם ז"ל הנ"ל:
[ז] והנה במה שאמר "איך בין ארעסטירט" (שמו מאסר עלי) מחשש מסירת מודעה פשוט שאין זה מסירת מודעא רק דרך שיחה בעלמא וכבר ביאר כת"ה מכמה פוסקים ודבריו נכונים ולפענ"ד אין בנ"ד כלל ענין מודעא, דענין מודעא הוא שזה מכריחו לעשות דבר והוא מוסר מודעא לפני עדים בהעלם מזה שמכריחו ומוסר ומודיע לעדים שמה שיעשה יעשה באונס. והיתכן למסור מודעה בפני הצד שכנגדו המכריחו לבטל לפניו מה שיעשה:
[ח] ועוד יש לנו יסוד להיתר בנידון דידן דמבואר בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' ל"א) וז"ל דלא מהני מודעא אלא בשבא בשעת הודאה ומסר מודעא על מה שהיתה כוונתו לעשות שהוא בטל אבל כגון שטר מודעא זו שהוא מוכרח להודות לדבריהם ולכרות ברית עמהם והכל הוא באונס ואח"כ נתחדש שהסכימה דעת שתי הכתות ובררו דיין ביניהם לפשר ולגזור כל מה שיראה בעיניו כי בשעת מודעא לא היה יודע זה ועדיין לא הסכימה בברירת הנברר לא מהני מודעא לבטל מה שנתחדש אח"כ דשמא אז היה סבור שאין דרך אלא להודות בעל כרחו לדבריהם ככתוב בשטר המודעא ואחר שנתרצו בברירה שמא נתרצה בלב שלם ועכשיו חוזר בו עכ"ד. (הובא במ"ש) הרי מפורש במהרי"ט דאם נתחדש דבר מה שלא היה עוד בשעת מודעא לא מהני המודעא. וכן בנידון דידן שאחר שאמר "איך בין ארעסטירט" נתחדש ענין חדש ונעשה פשר והושלש לבטחון כרצונו דאין בזה חשש כלל. ובפרט ועיקר שלא חזר בו כלל וזה ברור. ואדות שלא נעשה ביטול מודעות כבר האריך כת"ה ודבריו מספיקים ולא אוכל להאריך יותר כי חש כחי וקשה עלי העיון ובפרט הכתיבה ודעתי מסכמת להכשיר הגט ומותרת להנשא בלי חשש כלל: