דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר
סימן סד
שוכ"ט לנ"א אהובי הרב הגאון וכו' מו"ה זאב לייטער שליט"א אבד"ק פיטסבורג יע"א בהמ"ס בית דוד:
ע"ד שאלתך באשה שנדרה לת"ת ספר תורה כשיהיה בנה בר מצוה ואח"כ קנתה ספר תורה ונתנה שתי שנים מקודם שנעשה בנה בר מצוה ועתה כשהגיע לבן י"ג שנה נפשה בשאלתה אם כבר יצאת ידי חובתה בהספר תורה שנתנה לבית הכנסת לפני שתי שנים:
[א] תשובה. הנה אם היתה נותנת הספר תורה בפירוש בשביל הנדר שנדרה אז בודאי יצאת ידי חובתה כענין המבואר באה"ע (סי' מ') דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר שלושים יום. וכן כענין המבואר ביו"ד (סי' ש"ה סי"ג) מי שפדה בנו בתוך שלושים יום על אחר שלושים יום בנו פדוי. ואף להדיעה דאם אין המעות קיימים אין בנו פדוי הרי בנ"ד הספר תורה קיים ואך דהספק הוא יען שנתנה את הס"ת סתם ולא פירשה שנתינה זו היא בשביל שנדרה מקודם וחפצה לקיים את נדרה דיש לומר דנתינת הס"ת היתה נדבה בפ"ע. הרי אף לדעת הפוסקים כשפדה סתם ולא אמר כלום לא מעכשיו ולא לאחר שלושים יום דמהני עיי"ש בט"ז (ס"ק י"ד) ובש"ך (ס"ק י"ט). מכל מקום אין ללמוד משם דשם היה הפדיון בפירוש ע"ז הבכור והספק הוא רק אם היתה דעתו שיחול מעכשיו או לאחר שלושים יום אבל בנ"ד הספק הוא אם היתה הנתינה כלל ע"ז הנדר שנדרה מקודם:
[ב] ולפי מה שהעלה הרי"ט אלגזי (בבכורות דף מ"ט אות ע"ו) ליישב דברי הסמ"ג שדבריו סותרים זא"ז וכתב הריט"א וז"ל דדוקא בפודה בסתם מסתבר טעמא דשמואל והטעם הוא דהפודה בסתם כל שלא פירש שיחול הפדיון לאחר שלושים יום סתמא דמילתא דבדעתו שיחול הפדיון מעכשיו וכאילו אמר מעכשיו דמי דה"ז דומה להא דאין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' כיצד אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת וכו' לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים. הרי מפורש דאפילו אמר סתם ולא אמר מעכשיו כל שלא פירש כאומר מעכשיו דמי וא"כ ניחזי לפי גירסת הסמ"ג כמו ששיערנו איך אפשר לומר דפליגי רב ושמואל אפילו בסתם כיון דסתם חשוב כמעכשיו וכבר אמר רבא דלכולי עלמא מעכשיו אין בנו פדוי ועכצ"ל דשאני ההוא דתרומה דלא שייך לומר פירוש אחר וכו' לא כן הכא דאף דפדה סתם ומשמע מעכשיו י"ל דכוונתו לומר דמעכשיו יהי' המעות ברשות כהן להוציאם אם ירצה ולא יהיה כשולח יד בפקדון רק עיקר חלות הפדיון ושיהי' המעות מתנה גמורה לא יהי' כי אם בזמנו לאחר שלושים יום עכ"ד. ולפ"ז יש לומר בנ"ד דהכוונה היתה שיהיה הספר תורה ברשות הקהל מעכשיו ולא יהי' כשולח יד בדבר שאינו שלו ואך עיקר חלות הנתינה גמורה תהיה בזמנה בעת החיוב כנדון דהתם:
[ג] ולכאורה נראה דדין זה תלוי אם חייל עליה חיוב הנדר משעה שנדרה או לא דאם נימא דחל עליה הנדר משעה שנדרה מסתמא אמרינן דהנתינה היתה על החוב הרובץ עליה ואם נימא דעדיין לא חל עליה שום חוב הוי ספיקא דאכתי לא חייל עליה הנדר דנימא דסילקה את חובתה:
ולפמ"ש הר"ן ז"ל (נדרים דף צ') בהא דקיימא לן כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר. וכתב הר"ן דאיכא מ"ד דלא פליגי ר"נ ורבנן אלא בתולה נדרו באם שאפשר שלא יחול הנדר לעולם אבל תולה נדרו בימים כיון שסוף איסורו לחול אף על פי שלא חל עדיין חל הנדר מיקרי וחכם מתיר עכ"ל. והנה לפי דיעה זו דאם היתה האשה זו באה להתירה היינו יכולים להתיר לה את נדרה מטעם זה דנדרה תולה בימים וחל הנדר מיקרי ואחר שחל הנדר מסתמא אמרינן דהנתינה היתה על זה הנדר שכבר חל עליה. וידידי הרה"ג מהר"י חמודות שליט"א הערני מהא דאמרו בקדושין (דף ס"ד ע"ב) אפילו הכי לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. ויפה העיר דלפי שיטה זו עכ"פ הוי מצוה דרמיא עליה. ואך דדין זה הוא מחלוקת הראשונים ובש"ע (סי' רכ"ח סעי' י"ז) פסק כדעת הרמב"ם ז"ל ודעימיה דאין מתירין הנדר עד שיחול אפילו בכה"ג וע"ש בב"י ובש"ע:
[ד] אמנם נראה דיש לחלק בין נדרי איסור כענין המבואר בש"ע שם (סי' רכ"ח סעי' ז') היינו שנשבע שלא יאכל בשר שלושים יום מר"ח אייר דפסק המחבר דאינו נשאל עד שיכנס אייר לענין נדר שהוא בקום ועשה לפי המבואר בש"ע (שם סי' י"ט) מי שנשבע לעשות דבר פלוני תוך שנה מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד ע"כ. ומקור דין זה הוא מהריב"ש כמבואר בב"י. והנה בספר מחנה אפרים (הלכות שבועות סי' י"ד) הביא תשו' הריב"ש (סי' קצ"ח) שהשיב על מי שנשבע להזמין בתו לנשואין ולא קבע זמן שמחויב להזמין מיד שמיד חלה עליו שבועתו ואף על פי שלא קבע זמן אינו עובר על שבועתו כל זמן שבידו לקיימה מכל מקום מעתה הוא מחויב לקיימה דומיא דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דחייב למנות נזירות מיד ואם לא מינה עובר בבל תאחר וכתב במח"א וז"ל ונראה דהרב ז"ל לאו משום בל תאחר אמרה אלא ס"ל שכל הנודר או נשבע סתם ויש סיפוק בידו לעשותו הר"ז חייב לעשותו מיד מטעם דשמא ימות ולא יוכל לקיים אח"כ וכו'. וראיתי לב"י חו"מ (סי' ר"ז) שהביא משם האגודה דאדם שנדר לעשות דבר תוך זמן ובתוך הזמן היה סיפוק בידו לעשותו וביומא דמשלם זמניה נאנס לא קרינן ליה אונס עכ"ל. ואפשר שזהו טעמו של הריב"ש ז"ל וכו'. ונראה דמהאי טעמא כתב הריב"ש ז"ל על מי שנשבע לעשות דבר תוך זמן שנה דמעכשיו תלה עליו השבועה ויכולים להתירה וכגון זה חל הנדר מיקרי כיון דמעכשיו מחויב לעשות הדבר ההוא עכ"ל, והוא הדין שפסק כן המחבר (סי' י"ט). ולפי מה שביאר בעל מחנה אפרים הך דינא דהיינו טעמא חל הנדר מיקרי כיון דמחויב מעכשיו לקיים כשיש סיפוק בידו דשמא לא יוכל לקיים אח"כ ואף שיהיה אונס לא קרינן ליה אונס. מה נפקא מינה לן אם אמרה עד שתי שנים או כשיהיה בנה בר מצוה דזיל בתר טעמא וזכינו לדין דהאשה הזאת היתה מחויבת לקיים את נדרה תיכף כשהיה לאל ידה דשמא לא תוכל לקיים אח"כ וא"כ מסתמא היתה הנתינה על שהיתה חייבת. ועיין במ"א או"ח (סי' תקס"ח סי"ג) ובמחצית השקל המבאר דעת המ"א כדברי הנ"ל ע"ש:
[ח] ואף אם נימא דיש לפקפק בזה לומר דיש לחלק בין האי דינא דהריב"ש שנשבע לעשות דבר תוך זמן שנה לנידון דידן שתלתה כשיהיה בנה בר מצוה דשם מחויב לעשות מעכשיו הדבר ההוא. ובנ"ד לא חל עליה החיוב עד שיהיה בר מצוה זה רק לדעת החולקים על הר"ן ודעימיה וס"ל דגם בתולה בימים לא מיקרי חל הנדר אבל לשיטת הר"ן ז"ל דתולה בימים חל הנדר מיקרי אם כי בגמרא אמרו אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו ופירש הר"ן לא יעקור חלות דברו ודייקינן הא אחרים עוקרין אלמא אין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר עכ"ל. הרי מפורש משמעות הכתוב דחל הנדר בעינן ואפילו הכי סבירא להו להפוסקים הנ"ל דבנדר התלוי בימים מיקרי חל הנדר ואין שום עיכוב ומניעה מצד הימים וכחל מעכשיו דמי ולפ"ז רובץ עליה החוב של הנדר מעכשיו. ונראה לפע"ד דמה שכתב המחנה אפרים דזה שכתב הריב"ש ז"ל על מי שנשבע לעשות דבר תוך שנה מעכשיו חלה עליו השבועה ויכולים להתירה וחל הנדר מיקרי שהוא מטעם דמחויב מעכשיו לעשות הדבר ההוא אנו צריכים לסברא זו ולטעם זה רק להפוסקים החולקים על הר"ן וס"ל דגם בתולה נדרו בימים לא מיקרי חל הנדר ואין יכולים להתיר לכן מוכרחים אנו לומר יען כי הוא מחויב מעכשיו לעשות ולקיים מיקרי חל הנדר. אבל לשיטת הר"ן והפוסקים דעימיה דתולה נדרו בימים חל הנדר מיקרי ליכא למימר כפי הנ"ל דהרי בנדרי איסור (שבסעיף י"ז) שאינו בקום ועשה כלל ולא שייך כלל לומר דמחויב מעכשיו ואפילו הכי ס"ל דחל הנדר מיקרי, ולפ"ז לפי שיטה זו בהאי דינא דהריב"ש (שבסי' י"ט) חל הנדר מיקרי כיון שסוף איסורו לחול והפסק הימים אינו עיכוב כלל, ולפ"ז יש לומר בהיפוך דאם חל הנדר מיקרי אז מחויב מעכשיו לעשותו כיון שהנדר חל עליו והיינו שהחיוב לעשות מעכשיו תלוי בחלות הנדר לא שהחלות הנדר תלוי בהחיוב של קיום מעכשיו וזה מוכרח ודוק היטב. והנה הב"י הביא תשובות הרמב"ן ז"ל על אדות אחד שנדר שאם לא יפרענו חמיו קודם פסח שלא יהיה חג העצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד העצרת דלא חשוב חל הנדר עד שיגיע זמן איסורו. וכתב דמעיקרא היה סבור כיון שהגיע הפסח ולא פרעו חל הנדר מיקרי ומתירין לו אף על פי שלא הגיע זמן איסורו אלא שאח"כ חשש שמא לא מיקרי חל הנדר עד שיגיע עצרת שהוא זמן איסורו. וכתב עליו הב"י ותמיהה לי דכיון דמשום חששא הוא דאמר הכי הא איכא למיחוש דילמא משהגיע פסח מיקרי חל הנדר וטפי עדיף למישרי ליה בהוא (בהאי) עידנא מלהמתין עד העצרת שכבר עבר על נדרו ומשום ספיקא הוה ליה למימר דלישרי ליה תרי זימני חד בתר פסח וחד בתר עצרת עכ"ל. וכן פסק בשלחן ערוך שם (סי' רכ"ח סי"ח) הרי לפנינו דלחומרא חושש הבית יוסף לדיעה זו דבתלוי בימים חל הנדר מיקרי וזה שפסק (בסימן י"ז) כדעת הרמב"ם ז"ל הוא להחמיר דלא מועיל ההיתר עד שיחול. נמצא לפי זה לפי מה דנאמר דענין חל מעכשיו לקיים הנדר בקום ועשה תלוי באם חל הנדר הרי אשה זו אחר שנדרה היה עליה החיוב מעכשיו לקיים הנדר לחוש לחומרא כדעת הפוסקים דבתלוי בימים חל הנדר מיקרי והיכא דמיקרי חל הנדר הרי החיוב לקיים מעכשיו. וכאשר נזדמן לה ספר תורה היה חיוב עליה לקנותו ומסתמא היה על החוב שהיה חל עליה:
[ו] ומה שהבאת מרש"י מגילה (דף ה' ע"א) על מה שאמרו בגמרא שם משום דאכתי לא מטא זמן חיוביהו ופירש"י ז"ל ואם יקדמוהו לא יצאו ידי חובתן **(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: עיין ברכות כ"ז: "בצד עמוד זה התפלל רבי ישמעאל ברבי יוסי של שבת בערב שבת" וכן "התפלל רב של שבת בערב שבת". (שם) ולא עוד אלא ש"רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת" (שם ע"ב) וכן התפלל ריבר"י או רבי אלעזר ברבי יוסי של מוצאי שבת בשבת (שם). ועיין תוס' שם "ד"ה דרב" ורש"י שם ד"ה "הואיל והתפללו". ועיין ירושלמי תענית (פ"ד הלכה א') "דאר"ח משכני רבי ישמעאל בי רבי יוסי אצל פונדקי אחד ואמר לי כאן נתפלל אבא של מוצאי שבת בשבת". ו"רבי מפקד לאבדן אמוריה אכריז קומיהון מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים" (שם). "בעוד השמש זורח בשבת" (קרבן העדה, שם) ועיין תוס' ברכות שם ד"ה "צלי" וד"ה הלכה ודו"ק:)** וכן עצי כהנים שקבוע להן זמן קבוע בנדרים עכ"ל. הנה הר"ן ז"ל כתב וז"ל וכן זמן עצי כהנים אי אפשר לו להקדים מערב שבת אם חל בשבת מפני חבירו שהוא מספיק דאי אפשר לו להכניס בתחומו עכ"ל. ועיין שם ברש"י על הרי"ף שפירש כן באריכות. ועיין במשנה למלך בהלכות כלי המקדש (פרק ששי הלכה ט') שכתב וז"ל כבר כתבנו שעיקר הוא ההקרבה ואלו שהיו יוצאים ליערים להביא עצים מאן אמר לן שבאותו היום היו מביאים אותם ומעלים אותם על המערכה וכתב עוד שהיו מוסרים אותם לציבור דאי לא לא מהני שכמו שהתמידין צריכים שיהיו משל ציבור הכי נמי העצים עכ"ל. העולה מזה שהיו מביאין העצים ומסרו אותם לציבור וקרבן העצים היו מקריבין בזה היום שהגיע לבני משפחה זו להעלות העצים שלהם על המערכה וזה שפירש"י "וכן עצי כהנים שקבוע להן זמן קבוע בנדרים" היינו שהיה קבוע להם בנדר להביא קרבן העצים באותו היום שהיה קבוע להם להעלות עצים שלהם על המערכה. ואין זה ענין לנ"ד דקרבן שנעשה ביום אחד הרי כבר עבר ואין כאן בזמנו חיוב הקרבן. אמנם בנידון דידן ענין המצוה הוא לקרוא בספר תורה בציבור ויכולים לקרוא בספר תורה זה היום ומחר וכאשר יגיע זמן החיוב הרי הספר תורה מוכן לקרוא בו ומה נפקא מינה לן אם היה הספר תורה ביד הסופר עד עתה או אם היה בבית הכנסת והיו קורין בו מקודם והוא כענין שהביא מהא דמבואר בחו"מ (סי' ע"ג סעי' ז') ומקור הדין מתשו' הרא"ש המובא בטור וז"ל רואה אני דברי שמעון כי כוונת שניהם היתה שיהיה שמעון פרוע בז' בניסן ולא שיפריענו דוקא באותו היום עכ"ל. וכמו התם אמרינן דהכוונה היה שיהא שמעון פרוע ה"ה כאן אמרינן דהיתה כוונתה שיהא הספר תורה נתון לבית הכנסת כשיהיה בנה בר מצוה והרי הוא נתון וזה ברור: