אור ברסלב
דרכי שלום סימן נט

דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר

סימן נט

סימן נח

ע"ד השאלה אדות העגונה אשת ר' סענדר נייוירט מעיר דאלינא אשר בעלה היה במלחמה ועפ"י הגב"ע שהוגבה בפני הרב הגאבד"ק זאלקאווא שהעידו שני אנשים שעוד בשנת תרע"ה בעת המלחמה עם רוסיא הרסו אנשי חיל אוסטריא את הגשר שעל הנהר לוצק ועפ"י עדותם ראו שר' סענדיר הנ"ל נפל לנהר ושהו עליו יותר משעה ולא עלה משם כפי המבואר בהגב"ע שתחת ידי האשה הנ"ל מבואר באריכות:

[א] מה שחשש הגאבד"ק זולקובה שמא העדים פסולים מה"ת מבואר בב"י אה"ע (סי' מ"ב ד"ה מצאתי כתוב) וז"ל וגם על חילול שבח אם עבר על מוקצה או אפילו על הוצאה בזה"ז אין פיסולו אלא מדבריהם וצריך הכרזה וכאן לא הכריזו עליו ומספק אין לו לפסול כי שמא לא חילל שבת אלא בשל דבריהם וכו' ועוד אפילו אם היו פסולי דאורייתא אם לא נתקבל עדות פיסולם בפניהם עדות הפוסלים בטלה עכ"ל. ובנ"ד לא הוגבה כלל עדות עליהם שפסולים הם. ועיין פ"ת (סי' מ"ב ס"ק י"ח) הביא תשו' פני אריה (סי' צ"ח) שכתב וז"ל אפילו היו חשודים על עריות דאורייתא כיון שאין כאן עדות ברורה שנתקבל בפניהם אינם פסולים רק מדרבנן עכ"ד. ודעת הנמ"י דרשע דחמס דוקא בעינן. ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סי' ס"ו) ועיין עוד בהשמטות שם. ועל החשש שמגלחים זקנם מבואר בשו"ת הגאון רבנו עקיבא איגר ז"ל טובא בפ"ת דנתפשט בעוה"ר אצל הרבה ולא חשב שזה איסור כ"כ וכו' ע"ש. ובנ"ד אולי עשו בדרך היתר וגילחו את זקנם בסם. וגם יש סניף עדות הקומנדה שהאיש הנ"ל היה בין הנטבעים ועיין שו"ח חת"ס חאה"ע (סי' מ"ד) מה שהעלה בענין זה:

[ב] ובדין משאל"ס שלכתחילה לא תינשא ואם ניסת לא תצא ומבואר ברמ"א שזה רק בשהה כדי שתצא נפשו והוא משו"ת הרמב"ן וכן פירשו הה"מ והכסף משנה את דברי הרמב"ם ז"ל. ובשיעור שתצא נפשו דעת הריב"ש שהוא שלש שעות ודעת המהרי"ט שהוא שיעור שעה קלה ודעת הב"ח הובא בבית מאיר דהוא שיעור שעה אחת. ונתווכחו האחרונים בדעת הריב"ש אם היא בתחילת שעה שלישית וכן כתב בשו"ת חת"ס חאה"ע (סי' ס"ה) וז"ל והריב"ש (סי' שע"ט) כתב שיעור יציאת הנפש הוא אחר שתי שעות בתחילת שעה שלישית וכן פירשו האחרונים דבריו עכ"ל. ובנ"ד שהעיד עד אחד שעמד עליו ערך שתי שעות יש לומר שיש פוסקים דס"ל דמשאל"ס לא בעינן שהה כלל. ועיין שם בתשו' חת"ס (סי' ס"ה) שהביא דברי המהרי"ט ומה שכתב הוא בענין הנ"ל. ועיין פ"ת (ס"ק קמ"ד) שהביא בשם תשו' משכנות יעקב (סי' ח') שנראה דעת הרמב"ם ז"ל וריא"ז וכן משמעות הירושלמי ורש"י ז"ל והר"א מוורדין וסייעתו דכל משאל"ס אף אם לא שהה כלל כדי שתצא נפשו אם נישאת לא תצא עכ"ל. ולפ"ז בנ"ד ספק אי כהריב"ש אי כמהרי"ט ואפילו אם נימא כהריב"ש אולי די בשתי שעות ועיין בספר גט פשוט (סי' קכ"ט סעי"ק י"ג) שכתב וז"ל אמנם המעיין יראה דסוגיין דעלמא להתיר בס"ס בפלוגתא דרבוותא אף באיסור דאורייתא וגם באיסור א"א להתיר לעלמא כמו שיראה המעיין בתשו' האחרונים ז"ל עכ"ל. ובפרט שיש פוסקים דלא בעינן שהה כלל באופן שנ"ד הרי הוא דינא דמשאל"ס דלכתחילה לא תינשא ואם נישאת לא תצא:

[ג] ולכאורה יש לדון בזה לפמ"ש התה"ד בפסקיו (סי' קל"ט) דבזה"ז גם אדם בינוני אם איתא דחי הו"ל קלא זה כמה שנים וטפי מקלא דצ"מ בזמן הש"ס. וגם בשו"ת חת"ס אה"ע (סי' ס"ה) החזיק בזה וכתב שנשתנה הענין בדורותינו עכשיו ואפילו אם יהי' אדם בסוף העולם יכול להודיע לב"ב. ואמת נכון הדבר דכולי עלמא הוי כצורבא מרבנן בנ"ז. ועיין בשו"ת מהרש"ם חלק א' (סי' ו') הביא דברי התה"ד הנ"ל ואת דברי הרדב"ז החולק עליו וכתב וז"ל אך יש לומר דהרדב"ז במדינתו דיבר משא"כ במדינתנו שאין הדרכים משובשים בגייסות ואין פרץ ואין צוחה והבי דאר וחוטי ברזל ט"ג נמתחים ומצוים בכ"מ י"ל דגם הרדב"ז מודה ע"ש:

[ד] ובדין צ"מ דקאמר הש"ס לא שנא אינש דעלמא ולא שנא צ"מ דיעבד אין לכתחילה לא וכתבו התוס' ואע"ג דרוביהן צורבא מרבנן קלא אית ליה מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תינשא לכתחילה עכ"ל ולכאורה צריך להבין דבריהן טעמא מאי הרי גם באינש דעלמא אם נישאת לא תצא והוא מטעם דרוב הנטבעים אינם נמלטים ורק לכתחילה אנו חוששים למיעוט הנמלטים והרי אמרו בגמרא (כתובות דף ט"ז) רוב הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. מכש"כ כאן אית לן למימר דמאחר דרוביהן קלא אית להו לצורבא מרבנן וזה הואיל ואין לו קול איתרע ליה מיעוטא ודוק:

[ה] ונראה לפע"ד דהנה האחרונים הקשו בסתירת דברי התוס' דביבמות (דף ל"ו ע"ב ד"ה הא) כתבו דחיישינן למיעוט המצוי כמו במשאל"ס דאשתו אסורה, ובתוס' בכורות (דף כ' ד"ה חלב) כתבו דאם נישאת לא תצא משום דהוי מיעוט דלא שכיח ע"ש. וגם הרא"ש ז"ל סותר דברי עצמו דבפ"ק דחולין (סי' ט"ז) כתב וז"ל והכא נמי אמר במשאל"ס דאם נישאת לא מפקינן לה ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת אשת איש משום מיעוטא דנמלטין לא שכיח עכ"ל וכן כתב ביבמות פרק האשה בתרא (סי' א') וז"ל וי"ל דשאני הני דהוי מיעוטא דלא שכיחא כלל עכ"ל. ובפרק החולץ (סי' ה') כתב וז"ל וחיישינן למיעוטא דשכיחא כמו גבי מים שאין להם סוף דאשתו אסורה עכ"ל:

[ו] ובשו"ת חת"ס (סי' צ"ב) כתב וז"ל ויש לדחוק ולומר דהך מיעוט דנמלטים הוי מצוי ואין מצוי כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ דרצון הוי רוב דאונס לא שכיח ומסקו דהוי רק רוב מדרבנן והוה אונס שכיח ולא שכיח והכי נמי דכוותה עכ"ל. ולפענ"ד לפמ"ש הרא"ש בלשונו דשאני הני דהוי מיעוטא דלא שכיח כלל אין לפרש דשכיח ולא שכיח לפמ"ש התוס' כתובות (דף ג' ע"א ד"ה איכא) וז"ל ואומר ר"י דג' אונס הן אונס דלא שכיח כלל וכו' ואונס דשכיח וכו' אבל אונס דשכיח ולא שכיח בהא פליגי עכ"ד וע"ש ותבין והסתירות בדברי התוס' והרא"ש צע"ג.

[ז] ובדברי התוס' שהבאתי לעיל בהא שכתבו ואע"ג דרובייהו צ"מ קלא אית ליה לא חיישינן לאותו רוב כמו בגוססים ראיתי להגאון רא"ם שטיינברג אבד"ק בראדי שכתב בתשובתו דכוונת התוס' היא דס"ל בגוססים דהוי מיעוטא דמיעוטא ולכן מביאין ראי' מזה דגם תרי רובא לא מהני אף דהוי מיעוטא דמיעוטא לא מהני וכתב שכן כתוב בספר מטעמי יצחק להגאון מהר"י מהמבורג ז"ל. ואני תמה הרי התוס' בעבודה זרה (דף מ' ע"ב ד"ה כל) כתבו בהיפוך וז"ל כדאמרינן גבי רואהו ונופל למים שאל"ס או רואהו גוסס דאשתו אסורה אף על פי שרוב גוססים למיתה וחיישינן למיעוט שהוא מיעוט המצוי עכ"ל. הרי שכתבו התוס' בפירוש גבי גוסס שהוא מיעוט המצוי:

[ח] ונראה לפע"ד ביאור הדברים וגם ליישב קושית הגהת מרדכי וסוף יבמות) שהקשה איך אישתבע ר"נ שמת והרי אשתו אסורה ואם כי תירץ שם דרובם מתים עכ"ז קשה למה ר"נ סמך את עצמו לישבע לכתחילה. ונראה דהנה בשו"ת הגאון רבנו עקיבא איגר ז"ל (סי' קצ"ח) העלה לענין מיעוט דטריפות דכל מין פרטי שהוא בטריפות הוי מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח רק כל מיני טריפות בכלל הוי מיעוט גמור ע"ש. ולפ"ז אף אנן נימא דבאמת מכל הנטבעים הוי מיעוט הנמלטים מיעוט המצוי למשל אם נטבעים מאה אנשים עשרה מהם נמלטים ועשרה ממאה הוי מיעוט המצוי ורק אם באנו לדון על אדם פרטי לומר שזה האדם נמלט, זה לא הוי שכיח ולזה גזרו חכז"ל שלכתחילה לא תינשא במשאל"ס כי חז"ל חשו להעשרה הנמלטים שהם מיעוט המצוי וגזרו בזה. אבל אם הלכה ונישאת עפ"י הוראת חכם לא תצא כי לומר שאדם פרטי זה נמלט, זה לא מצוי ולא שכיח ולפ"ז אין סתירה בדברי התוס' והרא"ש דביבמות כתבו דלא תינשא לכתחילה משום דחשו להמיעוט המצוי היינו דעשו תקנה וגזירה להעשרה הנמלטים ובמסכת בכורות כתבו דאם נישאת לא תצא משום דהוי מיעוט דלא שכיח היינו לחוש על האדם הפרטי לומר שזה נמלט, זה לא שכיח. ולפ"ז ניחא ולא קשה קושית הגהת מרדכי שהקשה על הא דר"נ אישתבע מהא דלא תינשא לכתחילה דר"נ אישתבע על האדם הפרטי שהוא אינו מצוי ולא שכיח והא דלא תינשא לכתחילה משום דחשו חז"ל וגזרו על הכלל שנמלטים, וכן בהא דרוב גוססים יש לפרש כן שחשו להכלל שבהם. שמכל הגוססים הנשארים בחיים חשובי מיעוט המצוי אבל איש גוסס פרטי הוא מיעוט דלא שכיח. ועפי"ז נבין דברי התוס' שכתבו "ואע"ג דרובייהו צ"מ קלא אית ליה מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב כמו בגוססים". דהתוס' כתובות (דף ב') הקשו תינח אשת כהן ופחותה מבת שלש שנים דליכא אלא חדא ספיקא אבל בשאר נשים דאיכא ס"ס אמאי תינשא ליום הרביעי ואומר ר"ת דלא פליגי חכמים בתקנתא ומשום אשת כהן ופחותה מבת ג' תיקנו בכל הנשים יע"ש. והרי הדברים ק"ו מה התם תיקנו בכל הנשים שהן הרוב משום נשיי כהנים ופחותה מבת ג' שהן המיעוט משום לא פלוג מכש"כ הכא דלא פלוג חכמים בתקנתא בין אינשי דעלמא לצורבא מרבנן שהרי אינשי דעלמא הם הרוב נגד צורבי מרבנן וגזרו על המיעוט משום הרוב ולא כאשר העלו האחרונים מדברי תוס' אלו דתרי רובא לא מועיל דבאמת אף אם לא יהי' נשאר שום מיעוט וחשש כלל גבי צורבא מרבנן אף על פי כן גזרו חז"ל שלא תינשא לכתחילה משום לא פלוג כי נחוץ היתה התקנה הנ"ל לאינשי דעלמא שהמיעוט הנמלט הוא מיעוטא דשכיחא לזאת גזרו על כל הנשים משום לא פלוג, דאי לא הא לא קיימא הא, וכל הרוצה ליטול את השם צורבא מרבנן ובוא ויטול כמו גבי גוססים דלא חילקו בין גוסס לגוסס כי יש גוסס קרוב למיתה ויש גוסס שיש בו עדיין מדה ידועה של חיות הגוסס באופן קל ולא כל כך מסוכן אף על פי כן לא חילקו בדבר ואין מעידין על הגוסס סתם, נמצא לפי זה לפי דברי התה"ד והחת"ס שבדורותינו כולי עלמא הוי כצורבא מרבנן אין כאן חשש איסור כלל כי חכמי התלמוד לולא התקנה שהיתה מוכרחת לאינשי דעלמא לא היו גוזרים על אשת צורבא מרבנן כלל וההיתר מרווח ודוק:

[ט] ויש לדון מדבר שנאסר במנין בזמן הש"ס ועיין בהגה או"ח (סי' של"ט סעי' ג') וי"א בזה"ז הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר. ועיין שם בט"ז (סק"ג) ועיין בשו"ת הגאון מהרש"ם (ח"א סי' י"ט) שכתב בנידון דידיה וז"ל ולפ"ז יש לדון בדבר החדש דכיון דבזמן הזה אין נוהגין בשליח קבלה רק בשעה"ד ומקום עיגון בנ"ד שהוא חולה במקום שא"א לשום בית דין לבוא לשם וזהו מילתא דלא שכיחא וליכא למיגזר. ואף שבימי הש"ס היו נוהגין בשליח קבלה והיה מילתא דשכיחא וגזרו בה וי"ל דהוי כדבר שנאסר במנין מכל מקום הרי מבואר בב"י וט"ז או"ח (סי' של"ט סק"ג) יע"ש. והנה לכאורה יש לחלק דבהא דאין האשה יכולה לעשות שליח לקבלה ליכא חשש איסור מצד עצמו רק משום חצרה הבאה לאחר מכן וכן בהא דפסק הרמ"א ז"ל דבזמן הזה מספקין ומרקדין ליכא חשש איסור מצד עצמו רק משום שמא יתקן כלי שיר אבל בנ"ד הגזירה היא משום חשש איסור מצד עצמו. וראיתי בספר דעת תורה להלכות שחיטה (סי' ט"ז אות ה') שדן בזה לענין בכור שהביא תשו' בש"ר (סי' קכ"ט) שכתב לחדש בזה"ז דנהגו לעשות שותפות עם גוי לפטור מבכורה מהראוי שיהיו כהנים נאמנים על המום דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. וכתב ע"ז הגאון מהרש"ם ז"ל בדע"ת ולכאורה י"ל דהוי בכלל דבר שנאסר במנין כיון דבזמן הש"ס היה שכיח וכבר גזרו אבל ז"א דבמילתא דלא שכיח לא שייך ד"ז כמ"ש הב"י וט"ז עכ"ל. הרי שדן בזה לענין בכור דשם החשש מצד עצמו. ומצאתי בט"ז אה"ע (סי' קמ"ה סק"ז) וז"ל ואי לא מסתפינא מחבראי אמינא מילתא חדתא דהיינו האידנא דאין נוהגין ביבום כלל וא"כ בודאי זכות הוא לה שלא תצטרך לידי חליצה. ואין לומר כיון שנאסר בזמן התלמוד אין לנו להתיר אפילו אם הטעם בטל האידנא דהא איתא ביור"ד (סי' קי"ו) גבי גילוי שהיה אסור בימי התלמוד ועכשיו שאין נחשים מצוים בינינו מותר עכ"ל. ועיין בפ"ת שם (ס"ק ט') מה שהביא בשם ספר יד המלך. ועיין בשו"ת מהרש"ם ת"ג (סי' רנ"ב) שהביא בשם הה"ג מאדיסה שכתב בנידון דידיה דאם היה בזמניהם הילוך הספינה בסגנון זה לא היו גוזרים ע"ז ובכה"ג שנשתנה הדבר בזה"ז ליכא משום דבר שנגזר במנין כמו"ש התוס' (ע"ז דף ב' ובב"מ דף ע'). גם הביא שם הגאון מהרש"ם ז"ל את דברי הג"א בפ"א דכתובות (סי' ג') וז"ל ומכאן יש ראי' לדברי מורי שכתב בפ"ק דביצה דאף על גב דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין וכו' אם ויעשו באותה סברא שאם היה אותו בי"ד קיים היה מסכים להיתר שנשתנה בענין זה אין זה ביטול דבריו עכ"ל. והכי נמי בנידון דידן עכ"ל. אלא שסיים לפמ"ש אח"כ בשם הרמב"ם ז"ל מוכח דס"ל דהרמב"ם חולק דגם בכהאי גוונא אין בית דין יכול לבטל ועל כל פנים נתבאר מכל מה שהבאתי שחשש האיסור הוא קל וקלוש. ועיין בשד"ח בכללים מערכת הד' או"כ. ועיין בשו"ת עין יצחק השני להגאון מקובנה (סי' י"ט אות כ"ג) מה שהביא משו"ת ברית אברהם (סי' מ"א) שכתב כלל מחודש וע"ש אות כ"ד ודוק:

[י] ויש לדון אדות האומדנא שנאבד זכרו זה איזו שנים שהראשון שדן בזה הוא הר"א מוורדין ז"ל שהביא המרדכי (סוף יבמות) שכתב מדקאמר מים שאין להם סוף אסורה ולא קאמר אסורה לעולם שמע מינה דלאו לעולם קאמר. והנה נחלקו בזה הרבה גדולים המבי"ט והב"י כמבואר באריכות בשו"ת ב"י ואם כי רבנו הב"י החליט לאסור הרי כמה פוסקים נוטים לדברי מהר"א מוורדין הנ"ל. ובשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' י"א) כתב וז"ל אבל אני מצאתי באגודה סוף יבמות שהעתיק בשם ראבי"ה שהביא תשו' הר"א מברונא להקל במים שאין להם סוף על ידי אומדנות. וכ"ה בתשו' רי"ו הרא"ש (סי' צ"ב) ע"ש. וראיתי בשם הגאון רבנו חיים כהן ראפאפורט ז"ל שהעיר מרש"י כתובות (דף כ"ב) באומרת ברי לי. ועיין כתובות (ס"ב ע"א) כפו מיטתו. ובענין זה אי סתמא לעולם משמע יש להעיר ע"ז אבל יראתי להכניס ראשי לדון בזה כי רבנו הב"י הרעיש על זה בתשובותיו. ועכ"פ נראה לפע"ד דחומרא זו היא רק לדון מכח האומדנא שאלו קיים היה בא, היות כי האומדנא זאת היא שייכא בכל הנטבעים וכלל אחד יתפרסם שאדם הנטבע ונאבד זכרו אשתו מותרת לעלמא לזאת סגרו חז"ל עלינו את הדרך שאין לדון מכח האומדנא הזאת, דהנה בנדרים (דף ס"ד) אמר רבי צדוק עד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו יפתחו לו בכבוד המקום אמרו לו א"כ אין נדרים. ושם בגמרא מאי אין נדרים רבא אמר א"כ אין נדרים נשאלים לחכם. וכתב הר"ן ז"ל וז"ל שכל אחד פותח פתח זה לעצמו שהרי פתח זה ראוי לכל הנדרים עכ"ל. ועפי"ז אמינא דהיינו טעמא הוא שגזרו חז"ל שלא תינשא לכתחילה עפ"י האומדנא הזאת כי האומדנא הזאת היא כלל לכל הנטבעים חשו חכמים להתיר מכח אומדנא הזאת לבל יהיה נעשה הדבר כהיתר בלי שאלת חכם כלל ובלי חקירת בית דין. אמנם כל זה רק בענין אומדנא זאת שאלמלי היה קיים היה בא, שאומדנא זו שייכת בכל הנטבעים אבל באופן הטביעה דאין הענין הנידון דומה בכל מקום כי יש אדם בריא וחולה, זקן וצעיר, חלש וגבור ושוב בענין הטביעה אין כלל בדבר לזאת יש לנו רשות להורות ולדון ולהעמיד הענין על אומדן דעת. ובקונטרס עגונות (אות רכ"ה) הביא משו"ת המבי"ט באחד שקשור רגלו בלוח הספינה ונטבעה הספינה אשתו מותרת במשאל"ס כי מים שאין להם סוף הוא מדרבנן ואין לנו כח לאסור לכתחילה רק דומיא דהנהו עובדי שנזכרו בגמרא אבל בהצטרף עוד דבר אחד אין לנו כח לאסור ולהוסיף טל דברי חכמים עכ"ל. ולפ"ז בנ"ד שדרך בעלי מלחמה להיות טעונים במשא כבד וכפי החקירה אנו יודעים שחובת החיל איש הצבא הוא לשאת את כלי-זינו וחרמילי- כדורים ואבקי-אש (פאטראנען טאשען) עד רגעו האחרון בחיים והם במשקל לערך עשרה ק"ג מלבד שאר המשא שעליו ואחר שהיה נרדף ובורח עד שהמה והרודפים היו על גשר אחד כפי הגדת העדים ואחר היגיעה ומנוסת הבהלה נפל ממקום גבוה של מטרים אחדים והמשא הכבד של צרכי המלחמה עליו בודאי שלא היה בכחו לשוט ולשוח ולעלות במרחק על היבשה ואין לחוש שמא השליך מעליו המשא שהיה עליו דהרי גם שם בנידון המהרי"ט ניחוש שמא התיר את קשריו שנקשר בהם והרי כתב שם המהרי"ט שבהצטרף עוד דבר אחד אין לנו כח לאסור. ועיין בפ"ת (סי' י"ז ס"ק קל"ג) שהביא בשם קהלת יעקב להגאון מקארלין (סי' ס') שכתב וז"ל ולפ"ז גם בנ"ד יש מקום לצרף הני ריעותות בהדדי שמתחילה נתיגע כל כך ולא היה בו כח לעמוד בחבל וניתקו ידיו וכל שכן שלא היה בכחו לשוט בתגבורת המים ולעלות אל היבשה עכ"ל. הרי מבואר במה שכתב שהיגיעה נחשבת לריעותא ובפרט במשא כבד שנושא איש צבא במלחמה ועל ידי נפילתו ממקום גבוה בודאי שזוהי ריעותא. ובכן נתברר ונתחוור היתרה של האי עליבתא מכבלי העיגון בעזהשי"ת. והסכימו עמדי הגאונים מו"ה אברהם מענדיל שטיינברג אבד"ק בראדי (ז"ל) ומו"ה מאיר אריק אבד"ק בוטשאטש (ז"ל) שמותרת לעלמא ועיין בשו"ת אמרי יושר ת"ב (סי' כ"ד) תשובתו בזה:

תוכן העניינים

דרכי שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה