דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר
סימן נח
לרב אחד.
ע"ד ששאל חוו"ד באיש המחלל שבת בפרהסיא לתיאבון והוא תולה שיש בו סכנה אם רשאי לחלל שבת בעבורו וכ"ת הביא דברי הפמ"ג באו"ח (סי' שכ"ח מש"ז סק"ו) שכתב שאין לחלל שבת בעבור מומר לחלל שבתות לתיאבון אף בחולה שיש בו סכנה עכ"ד:
[א] לכאורה נראה דדין זה תלוי בשני הטעמים שאמרו בגמרא (יומא דף פ"ה) דלטעם שאמרו מוטב שיחלל שבת אחת ויקיים שבתות הרבה א"כ באיש זה שמחלל שבת אין לחלל שבח בשבילו אמנם לשמואל דיליף לה מוחי בהם ולא שימות בהם מותר לחלל שבת בעבורו דהרי אף על פי שחטא ישראל הוא והרי התורה ניתנה לכל ישראל וגם עליו אמרה תורה וחי בהם:
[ב] וראיתי בשד"ח פאת השדה בכללים (מערכת הב' סי' ל"ד או"ב) הביא מספר בית מאיר באו"ח (סי' ש"ל) שהשיב להגאון רבנו עקיבא איגר ז"ל וז"ל מה דפשיטא ליה מיבעי לי טובא ואף איפכא מסתברא דמה בכך שאין דינו כנכרי גמור מ"מ כיון דעיקר ההיתר הוא כדי שישמור שבתות הרבה ותינוק שנשבה תיתי מהי תיתי הוא בחזקה שלא ישמור שבת ואף לשמואל שלמד היתר החילול מקרא וחי בהם מ"מ מסתמא לא פליג לדינא על התנא שלמדו מושמרו ומודה שכל מי שהוא בחזקת וודאי שלא ישמור אין לחלל שבת עליו עכ"ד. ולא זכיתי להבין דברים אלו דהרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כתבו הטעם שנאמר אשר ועשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם (עיין ברי"ף ורא"ש יומא פ"ה וברמב"ם פ"ב מהלכות שבת הל"ג) ולפי דבריו לא היה להם לכתוב טעם זה מאחר שלדינא ס"ל לשמואל הטעם של ושמרו ומה שכ' מסתמא לא פליג לדינא על התנא שלמדו מושמרו. הרי מבואר שם בגמרא דרבים מתנאים לא למדו מהא דושמרו והרי מבואר שם בגמרא דאפילו לחיי שעה מפקחין וכן פסק הרמב"ם והטור והש"ע (סי' שכ"ט סעי' ד') והיינו מטעם דגם זה הוא בכלל וחי בהם. ועיין פמ"ג (סי' שכ"ט במש"ז סק"ב) וז"ל גוסס אם מחללין עליו שבת עיין א"ר ותו"ש דוחי בהם אפילו חיי שעה מחללין עליו כבס"ד שיעשה שבתות הרבה לאו דוקא. עיין כפ"ת וחי בהם פשיטא שהכין הוא עכ"ל:
[ג] ובספר מנ"ח (מצוה ל"ב אות ל"ט) הביא דברי האוה"ח התמוהים (בפ' תשא על פסוק ושמרו) שפירש אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשמרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחללו עליו שבת עכ"ל. והוא תמוה דמבואר בגמרא ורמב"ם וש"ע דעל חיי שעה מפקחין. וכתב המנ"ח אפשר למ"ד דילפינן דפק"נ דוחה שבת מושמרו א"כ מפסוק זה נשמע דוקא כדי שישמור שבתות הרבה אבל למסקנא דקיי"ל כהא דשמואל דהוא יליף מוחי בהם ולא שימות בהם וע"ש בתוס' יומא דע"כ סובר שמואל דלא אזלינן בער רובא דבעינן שלא יהי' שום צד מיתה א"כ אפילו לחיי שעה מפקחין דעכ"פ איכא צד מיתה. וראי' לדבר דשמואל סובר דבפ"נ לא אזלינן בתר רובא ובאסופי ברוב עכו"ם מפקחין ומחללין את השבת ומשמע אפילו במלאכה דאורייתא א"כ אף דברוב עכו"ם מסקינן דהוי עכו"ם גמור לענין להאכילו נבילות א"כ א"צ לשמור את השבת ג"כ ומ"מ מחללין שבת עליו א"כ לחיי שעה ג"כ עכ"ל. **(אמר המגיה בן הגהמ"ח שליט"א: עיין עבודה זרה (כ"ז:) "והאיכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן" ועיין תוס' שם ד"ה "לחיי שעה":)** הרי שהוכיח דמחללין שבת במלאכה דאורייתא אף לחיי שעה מהא דוחי בהם אף דלא שייך הטעם שיקיים שבתות הרבה:
[ד] והנה לכאורה נראה דבזה שאמרו בגמרא (יומא שם) מנין לפק"נ שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב וכו' רבי שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אמר ר"י אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו' אשכחן ודאי, ספק מנלן וע"ש פירש"י והקשו האחרונים דהרי ר"י יליף דפק"נ דוחה כל העבירות מקרא דוחי בהם כמבואר בגמרא ע"ז (דף כ"ז) דתניא היה ר"י אומר מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד ע"ז ואל תהרג שיעבוד ע"ז ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם הרי דפק"נ דוחה כל העבירות מהאי קרא דוחי בהם ולמה לא יליף רבי ישמעאל מהאי קרא דדוחה שבת. וראיתי במנ"ח (מצוה רצ"ה) כתב ליישב דיש לחלק בין אנסו אנס לעבור עבירה זו ואם לאו יהרגנו וא"כ אונס ההריגה בא לו ע"י מצות התורה נוכל לומר דכתיב וחי בהם אמרה תורה דע"י המצוה יחיה האדם ולא שימות ע"י סיבתה אבל אם לא אנסו האנס על העבירה רק שחלה ונטה למות וע"י העבירה יוכל להציל עצמו מרדת שחת אבל החולי אינו בא לו מחמת המצוה בזה נוכל לומר דלא שייך וחי בהם ולא שימות בהם כי לא מחמת המצוה חלה רק דהיא מניעת הצלה ור"י סובר דמוחי בהם לא ילפינן רק אם האנס אנסו לעבור על ד"ז אז אינו צריך למסור נפשו אבל אם חלה וע"י העבירה יתרפא אינו רשאי להציל א"ע בזה ולכן הוצרך ר"י ילפותא אחרת ושמואל ס"ל דמקרא זה דוחי בהם נמי שמעינן שלא יהי' שום צד מיתה עכ"ד. וראה סתירה לזה מהא דגמרא (עבודה זרה דף כ"ז) במעשה דבן דמא ב"א של רבי ישמעאל דהיה רוצה לומר מקרא זה דוחי בהם ע"ש ונדחק הגאון הנ"ל ז"ל ליישב אפשר דבן דמא לא ס"ל אלא כשמואל ור"י היה דוחה אותו דבע"ז בפרהסיא לא שייך זה אף אם דרשינן וחי בהם ע"ש היטב ותבין:
[ה] דבריו אינם מספיקים דבגמרא (סנהדרין דף ע"ד) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל העבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג ופירש"י ז"ל וחי בהם ולא שימות בהם. ומקשה שם הש"ס וע"א לא והא תניא אמר רבי ישמעאל מנין שאם אמר לו לאדם עבוד ע"ז ואל תהרג שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם ומתרץ הש"ס אינהו דאמור כרבי אליעזר ע"ש. נמצא דאין חילוק ביניהם רק לענין ע"ז בצינעא דלרבי ישמעאל מותר ורק בפרהסיא אסור משום לא תחללו ולדידהו גם בצינעא אסור ממה שנאמר בכל נפשך. אבל בכל עבירות לכ"ע מותר לעבור במקום סכנה מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם זולת בע"ז וג"ע וש"ד מטעם המבואר בגמרא שם. והנה אמרינן בירושלמי (יומא פרק שמיני הלכה ה') מנין שספק נפשות דותה את השבת רבי אבהו בשם ר' יוחנן אך את שבתותי תשמורו מיעט אית דבעי מימר אמרה תורה חלל עליו שבת והוא יושב ומשמר שבתות הרבה ע"כ. ומעתה תקשה קושיא זו על רבי יוחנן דלמה ליה לדרוש מהך דאת שבתותי תשמרו הרי ס"ל דמקרא וחי בהם שמעינן דבכל עבירות יעבור ואל יהרג ואף בע"ז אלמלא קרא דבכל נפשך היה הדין דיעבור ואל יהרג מקרא "וחי בהם" כמבואר בגמרא שם. ואין לתרץ כתירוץ הגאון בעל מנ"ח דיש לחלק בין אנסו האנס לעבור העבירה לבין אם בא להציל נפשו ע"י העבירה דהרי אמרינן בגמרא (פסחים דף כ"ה) א"ר יעקב אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ופריך הש"ס היכי דמי אי נימא דאיכא סכנה אפילו עצי אשירה נמי ומתרץ הש"ס מהא דרבי אליעזר שנאמר בכל נפשך הרי דלולא הקרא דבכל נפשך היה הדין דמתרפאין בעצי אשירה במקום סכנה אף דבא להציל את עצמו על ידי העבירה ושלא כדברי המנ"ח הנ"ל והדק"ל ודוק:
ונראה לפע"ד דבירושלמי אמרו "מנין שספק פק"נ דותה את השבת" והיינו דבאמת רבי יוחנן ס"ל דפק"נ ודאי מחללין עליו את השבת מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם כמו דבכל עבירות יעבור בסכנת נפשות מקרא הנ"ל רק דלא משמע ליה מהאי קרא רק על פק"נ ודאי ולא ספק ולזה דרש מהך קרא דאך את שבתותי דאך מיעוט הוא ואין לומר דבא למעט ודאי פק"נ דכבר זה ידענו מקרא דוחי בהם ונאמר מסברא דבא למעט את הספק ולדידיה ליכא הא פירכא דרבא אשכחן ודאי ספק מנלן דעל ודאי כבר נאמר וחי בהם ובע"כ דהאי "אך" בא למעט את הספק ולפ"ז לא קשה ג"כ מה שהקשו בהא דרבי ישמעאל דלמה לא יליף מהא דוחי בהם דלא משמע ליה מהאי קרא רק ודאי פק"נ ובא ללמד על הספק וכדפירכא דרבא "אשכחן ודאי, ספק מנלן". הרי דבא ללמד על הספק ורבא פרכיה דלא שמעינן משם ספק כדאמר טעמא חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. ונמצא דודאי פק"נ דדוחה שבת ידעינן שפיר מקרא דוחי בהם לכ"ע ולא באו למידק רק על הספק:
[ו] וכיון שבאנו לזה יש לומר דגם על ספק פק"נ אין אנו נזקקים להאי טעמא כדי שיקיים שבתות הרבה דהנה בקדושין (דף י' ע"ב) וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל רבי יהודה בן בתירה לנציבין שמעתי עליך שאתה אומר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכו' ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה והקשו התוס' (שם ד"ה זו) וא"ת נימא דיו אסוף דינא כלומר מאיזה כח אתה בא ללמוד כסף מכח ביאה דיו כביאה ולא יאכיל אלא אחר חופה. ותירץ הר"ש מקוצי דלא אמרינן דיו אלא היכא דבעי למימר דין חדש אבל הכא דרחמנא אמר קנין כסף אוכל ואין אנו באין ללמוד מן הק"ו אלא מהו קנין כסף עכ"ל. הרי כיון דהתורה אמרה קנין כסף אוכל ואין אנו יודעין אם ארוסה היא בכלל קנין כסף ולמדין מק"ו מביאה שוב אמרינן דנכלל בכלל קנין כסף ועדיף מביאה. א"כ ה"ה בנ"ד דרחמנא אמר וחי בהם ולא שימות בהם ואין אנו יודעין אם גם ספק פק"נ בכלל זה ואחר שיש לנו גילוי דגם, ספק פק"נ דוחה את השבת שוב אמרינן דהוא בכלל וחי בהם ולא שימות בהם ושוב אין אנו נזקקים לטעמא כדי שישמור שבתות הרבה כמו בודאי פק"נ ודוק. וידידי הרה"ג מהר"י חמודות שליט"א הערני מדברי התוס' (פסחים דף מ"א ד"ה איכא) שכתבו וא"ת והיכי יליף שאר משקין מק"ו והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דהאי ק"ו אינו אלא מגלה דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין עכ"ל:
[ז] והעולה מדברינו דאם אמנם שסברא זו שאמרו מוטב שיחלל שבת אחת כדי שיתקיימו שבתות הרבה היא סברא קיימת היינו לענין לעבור על איזה איסור כדי שיתקיימו מצות אחרות אבל בענין הנוגע לפק"נ אין אנו צריכים להאי סברא משום דההיתר מבואר מקרא "וחי בהם". וברמב"ם (פ"ב מהלכות שבת הלכה ג') כתב וז"ל ואסור להתמהמה בחילול שבת לתולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם עכ"ל. ולא כתב הטעם השני כדי שיקיים שבתות הרבה. ובפ"ב (מהלכות ממרים הלכה ד') כתב וז"ל כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עכ"ל. וזה ראיה לדברינו שסברא זו קיימת. אמנם בפק"נ אין אנו זקוקים לסברא זו. ועיין בספר תורת משה (פרשה תצוה) להגאון בעל חת"ס ז"ל ד"ה ובזה צדקו דברי רדב"ז במה שכתב שם וז"ל אבל באמת עיקר דרשא דפק"נ דוחה שבת כשמואל כדאמר רבא התם עכ"ל וע"ש היטב:
[ח] ובשו"ע (או"ח סי' ש"ו) בדין מי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת להוציאה מכלל ישראל וכתב שם המ"א (ס"ק כ"ט) וז"ל ומיהו אם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצווין להפרישו (עס"י שמ"ג א"ד) מידי דהוי אפק"נ שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה הכי נמי כן וצ"ע עכ"ל. ולכאורה לפי דברינו לא דמי להא דפק"נ דשם איכא טעמא דוחי בהם משא"כ בהא ואך דאין מזה סתירה דעכ"פ מהתנא דאמר טעם זה נשמע דין זה ודוק. ואף לטעמא דוחי בהם יש ללמוד דין זה משם לפמ"ש הט"ז (שם סק"ה) ליישב הסתירה מכאן לסי' שכ"ח (סעיף י') דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אח"כ דיש להצילה בחילול שבת דזה עדיף מפק"נ עכ"ל וא"כ יש לדון מק"ו להתיר והבן:
[ט] וראיתי בשו"ת שערי דיעה (סי' ט"ו) הביא דעת השואל להמציא היתר עפ"י דברי תוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב ד"ה רבה) שהקשו אי נימא הואיל א"כ בטלה כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה ותירצו כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עכ"ד. ולפ"ז דלפנינו חולה שיש בו סכנה אלא שאינו משמר שבת אמרינן הואיל ואי עביד תשובה רשאי לחלל עליו וזה שכיח דחולה מסוכן יעשה תשובה ובתשו' הנ"ל דחה אח דברי השואל הנ"ל וז"ל דבעינן שיהי' מקום הפטור בעת העשויה ולא במה שנתחדש אח"ז וכל שנשתרש בחטא חילול שבת אף אם יאמר בפה מלא שיחזור בתשובה אפשר דלא מהימן לנו לחלל שבת עבורו וא"כ עכ"פ אין ההיתר מצוי בשעת מעשה ואין כאן סברא דהואיל עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעיף כ"ב בהג"ה) מומר שחזר בו וקיבל עליו תשובה כשר מיד אף על פי שלא עשאה עדיין. וכתב בש"ך (ס"ק כ"א) דבכל מומר דינא הכי ע"ש. הרי מבואר דאם קיבל עליו תשובה כשר מיד. א"כ ההיתר מצוי בשעת מעשה דהיינו שיקבל עליו לעשות תשובה ושוב אמרינן סברא דהואיל למאי דנקטינן דהוא דבר השכיח שחולה מסוכן יעשה תשובה. ועיין בב"ש אה"ע (סי' מ"ב ס"ק כ"ב) במה שכתב לחלק בין האי להא דתנאי ע"מ שאני צדיק דחיישינן שמא הרהר בתשובה דשם יש רגלים לדבר הואיל שהתנה כן. וא"כ ה"ה הכא באם קבל עליו לעשות תשובה הוי רגלים לדבר כמו התם ושוב אמרינן סברא דהואיל:
[י] ובשו"ת מהר"ם שיק (חלק או"ח סי' ק"מ) העיר ג"כ בהיתר הנ"ל עפ"י דברי התוס' פסחים הנ"ל והביא משו"ת חתם סופר (יור"ד סי' שמ"א) שכתב בנ"ד שקרוב לודאי וסברא גדולה שסמוך למיתתו בראותו כי מטה ידו ופנה למעלה לאלוקי אבותיו כיון דרק לתיאבון עבר ואז פסקה תאותו מסתברא דחוזר בתשובה עכ"ד. ולפ"ז איכא למימר הואיל ואי מקלעי דחוזר בתשובה שרי השתא נמי שרי מה"ת. ודחה זאת דהתוס' כתבו כן רק למ"ד פק"נ הותרה בשבת אבל למאי דקיי"ל דרק דחויה לא דמי ליו"ט ולא אמרינן הואיל עכ"ד. וכן כתב בשו"ת שו"מ מהד"ת (ח"ב סי' ט"ו) דקושית התוס' הוא רק היכא דהא היתר גמור אבל למאי דקיי"ל דדחויה אין מקום לקושית התוס' עכ"ד. ובשו"ת מהרש"ם (חלק חמישי סי' ל"ו) הוכיח דשיטת התוס' דגם אצל דחויה אמרינן הואיל והביא מתוס' ורשב"א (שבת ל"ט) דדין מתוך והואיל שוין. ומבואר בירושלמי (שבת פ"ז) וירושלמי בינה (פרק ראשון) דאמרינן מתוך שהותרה לחרישה דמצוה ע"ש. וגם בגוף הדין הרי יש דיעות בפוסקים דשבח הותרה אצל חולה מסוכן כמבואר ברא"ש (במסכת יומא) וקצת נראה כן דעת המ"א (סי' שכ"ח סק"ט ועיין שם סק"י ודוק). ואם כי אין כן דעת רוב הפוסקים הרי בפק"נ אין הולכין אחר הרוב. ועיין בחכמת שלמה להגאון מהרש"ק ז"ל (סי' שכ"ח) במה שנשאל במי שנלקה על עיניו הביא דעת הרי"ו שהובא בב"י הלכות פסח (סי' תע"ג) דסומא פטור מכל המצות וכתב שם וניהו דרוב הפוסקים חולקים עליו מכל מקום אין הולכין בפק"נ אחר הרוב ע"ש. והכסף משנה (פ"ב מהלכות שבת) כתב דענין זה אי שבת הותרה או דחויה חלי בפלוגתא אי טומאה הותרה או דחויה. וראיתי בשד"ח בכללים (מערכת ט' כלל כ') הבא מהפ"י בחדושיו לשבת שכתב דקיי"ל דהותרה הוא בצבור וכן הביא מתשו' חת"ס (יור"ד סי' רל"ו) דטומאה הותרה ע"ש באופן שההיתר זה הוא סניף להלכה. ואמת דהאי סברא דהואיל לא מהני רק להפקיע איסור תורה כמבואר בר"ן (פ"ק דביצה) בדין נולדה בזה אסורה בזה דמ"מ אסור מדרבנן ע"ש. ויש לומר דבפקוח נפש לא החמירו. ועיין בלח"מ (פ"א דיו"ט הלכה י"ד) בדין עיסת הכלבים ודוק. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קמ"ג ד"ה אלא) והביא שם דברי הר"ן בפרק השולח בס"ת שכתב מומר שהביא דיעה דלא הוי אלא מדרבנן וכתב ולפ"ז בפק"נ לא החמירו ע"ש:
ולדינא בשו"ת מהר"ם שיק הנ"ל כתב דלא מצא מפורש במומר לחלל שבת בפרהסיא לתיאבון אם מורידין ולא מעלין או לא מעלין ולא מורידין וכתב ואפילו נימא דלא מעלין דשבת מיקרי ברית ואות והוא מפר ברית ויוצא מכלל בן ברית וא"כ אין אני מצווין בלאו דלא תעמוד על דם רעיך אפי"ה קרינן ביה וחי בהם ולא שימות בהם ואין איסור לחלל שבת עבורו עכ"ל. ובשו"ת בי"צ (חיור"ד בקו"א להלכות טריפות סי' כ"ג) הביא משו"ת יעב"ץ (ח"א סי' ל') וז"ל דהאידנא דאפילו גוים שבחו"ל לאו עע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם כש"כ ישראל מומר שאינו בחזקת מין גמור עד שיחזיק שאדוק בע"ז הא לאו הכי ודאי תלינן דלטעמא דאיסורא בלחוד קעביד כמו שהוא מדרכן של עוברי עבירה הללו רובן אינן עושין אלא להשביע יצרן בעבירה או לחימוד ממון וכה"ג. ומומר כזה פשיטא דאסור להורידו מחיים אדרבה אנו מצווין להחיותו ולהחזיר אבידת גופו ונשמתו כל כמה דלא פקר להכעיס ואביק מיביק לע"ז עכ"ל. וכתב עליו הגאון בי"צ דבמומרים ממש הפריז על המדה מכל מקום בישראלים המחללים שבת בפרהסיא ודאי עושין אש ומצווין אנו להחיותן עכ"ל:
[יא] ונודעת דעת בעל העיטור מביאו הב"י באה"ע (סי' מ"ד) דמחלל שבת בפרהסיא ליתא אלא בעבודת קרקע ובדע"ת (סי' ב' או"ל) הביא בשם תו"ח עירובין ס"ט וא"ר או"ח (סי' שפ"ה ס"ק ג') דאם הוא בוש לפני אדם גדול ונמנע מלחלל שבת בפניו אפילו בעשה לפני עשרה הוי בכלל מחלל שבת בצינעא עכ"ל. והאחרונים הביאו משו"ת בנין ציון החדשות (סי' כ"ג) שכתב שפושעי ישראל שבזמנינו שבעוה"ר פשתה הבהרת לרוב עד שברובן חלול שבת נעשה כהיתר אפשר שיש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא ויש בהם שמתפללים תפלת שבת ומודים בבורא עולם ומלים בניהם ונוהגים בגטין וקדושין שהם עיקרי הדת וכו' וכן הובא בשד"ח בכללים מערכת המ' פ"ו ד"ה אחר, ואמת נכון כן:
[יב] ולפע"ד יש להוסיף דהנה רש"י פירש בחולין (דף ה') וז"ל האי תנא חמירא ליה שבת כע"ז דהעובד ע"ז כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במע"ב עכ"ל. והנה החת"ס (חלק ששי ס"ס פ"ג) כתב וז"ל וצריך לומר דלא הוי ממש כעכו"ם ומשו"ה בעי צירוף עזות שמחלל שבת בגילוי פנים עכ"ל. הרי שכתב החתם סופר דבעינן צירוף העזות ואמרינן בגמרא (כתובות דף כ"ב) ומי חצופה כולי האי והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי לה אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי לה מעיזה ומעיזה ע"כ. הרי מבואר היכא דאיכא מסייעי לה תוכל להעיז במקום שבלי המסייעים חזקה שלא תעיז. א"כ ה"ה בנ"ד שבעוה"ר המה הרוב אין זה עזות כ"כ מרוב המסייעים והרי הוא לגבם כמו בצינעא ועכ"פ לאו כל המחללים שוים שיש מהם שעושים מלאכה ונפשם עליהם תאבל והם דואגים ומצטערים ע"ז ויודעים שעבירה גדולה בידם ורק הם חושבים שמוכרחים לכך ועיין בשו"ת מהרש"ם (חלק ג' סי' ה') ודוק: