דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר
סימן נז
(המשך התשובה הנ"ל).
[טו] בסימן מ"ח כתב ליישב קושית המקשן די"ל דריב"ק ס"ל כר"ע בפ"ק דחולין דלא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה וכו' וע"ז העלה דהש"ס פריך לריב"ק לשיטתו כדרכו דרך טוב בכל ספרו והביא מהא דיליף ריב"ק בפ"ב דקדושין שליחות מן ושחטו אותו והביא מ"ש התוס' בשם הר"י דאורליינש דמש"ה שחיטה לאו עבודה היא משום שנוהגת גם בחולין והביא קושית הרשב"א דילמא משום זכיה ותירוצו כיון דשחיטה כשרה בזר ל"ה זכיה וא"כ א"א לומר דס"ל כר"ע דתקשה קושית הרשב"א עכ"ד. הנה לפי סברת התוס' בשם הר"י דאורליינש בלאו הא דהרשב"א ניחא דאי נימא דבמדבר היה שחיטה עבודה מוכרח לומר דגם בשחיטה הוי שלוחי דרחמנא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד וכו' וא"כ איך יליף ריב"ק שליחות מכאן ודוק. אמנם כ"ז כתבתי על דבריו אבל דבריו תמוהים דמה ענין הא דריב"ק להך פלוגתא דר"י ור"ע דהם חולקים אם במדבר הותר להם בשר נחירה או לא וזה במדבר אחר שקיבלו ישראל את התורה אבל הא דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שזה נאמר להם במצרים קודם קבלת התורה הרי הכל מודים בזה שנחירה שלהן זו היתה שחיטתן ומה ענין לזה הא דרבי עקיבא ודוק:
[טז] וע"ד קושית השואל זה שדרש שטוח מלשון שחיטה איך יסבור כר"ע הרי רבי עקיבא ס"ל דלא נצטוו כלל על השחיטה במדבר ולשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' שחיטה הלי"ז) כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר העכו"ם ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים וכו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר עכ"ל. ועיין בכ"מ דר"ע הכי ס"ל והרי אמרו בגמ' שם (חולין י"ז) אלא לר"ע מאי הצאן ובקר ישחט להם ונחר להם מיבעי ליה נחירה שלהן זו היא שחיטתן וכי עדיף שטוח זה ממה שכתב ושחט להם בפירוש ואעפי"כ ס"ל לרבי עקיבא דהיא נחירה ודוק. ויש אתי לפלפל בזה ונלאיתי לכתוב: