דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר
סימן מג
מה שכתבתי לעיל בביאור הסוגיא על-פי דברי הרשב"א ז"ל ובזה שחולקים הח"מ והב"ש על מה שמחלק הב"ח בין טענת להד"ם וטענת השטאה, דבטענת השטאה אף השני אין צריך לחוש ובח"מ הקשה ממה דבשני עדים טענת השטאה לאו כלום הוא, דדברים שבלב אינן דברים. ויש לומר לפמ"ש הר"ן (נדרים דף פ"ז) בהא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממקדש וכו' וז"ל דשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור תוך כדי דיבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה עכ"ל ולפ"ז אפשר לומר דבשני עדים מחמת חומר הענין שאי אפשר להכחישם אינם עושים שחוק ולא יעשו דבר אלא בהסכמה גמורה לזאת טענת השטאה לאו כלום הוא דאנן סהדי שלא נתכוונו להשטאה אבל בעד אחד לא חמור הענין כולי האי בעיניהם אחרי שביד כל אחד להכחישו אין להם שום יראה לעשות שחוק ולזה טענת השטאה היא טענה. שוב ראיתי בדברי המגיה בט"ז כתב כן וקיימתיה מסברא דנפשאי ויש להעיר מהא דמבואר בש"ע (יור"ד סי' א' סעי' י"ד) והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא וע"ש בש"ך שהביא לשון מהרי"ק וז"ל ונמצא דלא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בעדותו כלל כיון דהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להטיב עכ"ל וע"ש בפר"ח. ובנ"ד אם היה באמת דעתה להשטות לא היה חל עליו איסור כלל וצ"ע באחרונים שם. ובעיקר סברא זו דהיכא דאפשר להכחיש הדבר קל אצלו יש להעיר מהש"ס (כתובות דף כ"ב) מיתה אינה יכולה מכחישתו גירושין יכולה מכחישתו ופירש"י ז"ל סמכה אהכחשה ומינסבא עפ"י עדים הללו מספק ולא מירתתה למידק שפיר עכ"ל.