אור ברסלב
דרכי שלום סימן מב

דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר

סימן מב

סימן מא

שלמא רבא לב"א אהובי הרב הגאון וכו' מו"ה נתן נטע לייטער שליט"א חד מבי דינא רבא דק"ק לבוב יע"א:

הבאת במכתבך היקר הא דאיתא בקדושין (דף ס"ה) המקדש בע"א אין חוששין לקדושין ובעו מיניה דרב יהודה שניהם מודים מאי פירש"י ז"ל שהרי הימנוה. וכתבת וז"ל ואני בעניי לא זכיתי להבין דמה מהני באסורין הימנוה דהרי הקדושין אינו תלוי באמיתות הדבר ובעינן עדים לקיום הדבר ומה יפעל אם הבע"ד מאמינים הלא גם אמיתות הנעשית לא תפעל זולת בעדים סברא זו שייך בזנות וכו' אבל בקדושין אם נניח שגזרה תורה דבעינן שנים והם מקיימים הדבר וא"כ ע"א לא מהני. ועיין ש"ס גטין ס"ד שאני ממון דאיתיהיב למחילה ומש"ה מהני הימנוה משא"כ לענין גט ע"ש ובתוס' שם מבואר דבאיסור לכ"ע לא מהני הימנוה על העבר עכ"ל:

[א] דבריך תמוהים, דהא דבעו מיניה דרב יהודה שניהם מודים מאי פירש"י הא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא והא הימנוה או דילמא משום דאין קדושין תלין בלא עדים ויליף דבר דבר מממון עכ"ל. הרי רש"י פירש דבריו לפי מה דס"ל דלא ילפינן דבר דבר ובאמת אי ילפינן דבר דבר אין הכי נמי דלא מועיל ע"א אפילו שניהם מודים וזאת היא האבעיא אם ילפינן דבר דבר אז אין חוששין אפילו בשניהם מודים ואי לא ילפינן דבר דבר חוששין לקדושין בשניהם מודים. ואם תקשה אי לא ילפינן דבר דבר למה צריכין עדים כלל, זאת אפשר לך להקשות על הגמרא ובאמת לא קשה מידי כמו שאבאר:

[ב] ומה שהבאת מש"ס (גטין ס"ד.) הרי שם רב חסדא ס"ל שליש נאמן ורב הונא דפליג טעמא קאמר דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב ניהליה. ולולא הוכחה זו הוה מודה לרב חסדא ומה זה שנקוד על העבר הרי הקשית על רש"י ורש"י פירש שם דכ"ז שהשלישית בידו איכא מגו והיינו דנאמנות של השליש אינו מדין עדות כלל, דשם אם נדע שבאמת נתן הבעל לגירושין היא מגורשת ונאמנות השליש כעין נאמנות של הבעל דין היכי דיש לו מיגו דלאו מתורת עדות הוא וכן כאן דכ"ז שהשלישית בידו נאמן ובע"כ הימנוהו דהרי יש לו מגו דאי בעי מוסר הגט לידה. אמנם בנ"ד אין אנו דנין כלל אם אמת הדבר שזוהי תכונת המגו ומה לנו למגו היכא דשניהם מודים והרי דינו כמו התם בגטין במקום שיש לו מגו אי מהני הסברא דהימנוהו לענין איסורא:

[ג] ומ"ש בשם התשב"ץ דפסול ע"א לאו גזירת מלך הוא רק משום דחיישינן שמא שכרו והיכא דלא חיישינן שמא שכרו אפילו בממון נאמן ע"א מהתורה, והא דאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר היינו דוקא במקום דאיכא למיחוש שמא שכרם. וא"כ בשניהם מודים בקדושין דליכא חששא דשמא שכרו דיוכלו להתקדש בכל עת לזה מועיל אפילו בע"א. משא"כ אם אחד מכחיש יש לחוש שמא שכרו זה שמודה ובזה כ"ת מבאר את דברי הרמב"ם (בפי"ג מהל"ג) דע"א בקטטה אינו נאמן דשמא שכרתו:

לא אבין מדוע אם אחד בא לבי"ד ותובע מחבירו מאה מנה ומביא ע"א שמו ראובן שמעיד שחייב לו ופטור הנתבע דשמא שפרו. אח"כ בא שנית ותובע מחבירו מנה ומביא התובע עד אחד ושמו שמעון המעיד שחייב לו ופטור הנתבע מטעם דשמא שכרו ואח"כ בא אותו התובע ותובע מחבירו מאה מנה ומביא את אלו שני עדים, שכל אחד העיד בראשונה יחידי (את ראובן ואת שמעון) ונתחייב הנתבע לשלם מדוע לא ניחוש דלמא שכרם הרי הם אלו השנים שלפני שעה דנו הבי"ד עליהם וחיישו הדיינים שמא שכרם אם לא שנאמר דגזירת הכתוב הוא לחתוך הדין עפ"י שנים, ודכירנא שבשו"ת חת"ס (חלק אה"ע) הוכית מהרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהל' יסודי התורה הל"ז) שכתב וז"ל כמו שנצטווינו לחתוך את הדין עפ"י שני עדים כשרים אעפ"י שאפשר שהעידו עדות שקר עכ"ל. והוכיח מזה החת"ס שדעת הרמב"ם ז"ל שהוא גזה"כ. ואך לו יהא כדבריך והרי כל דבריך יסובבו ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (בפי"ג מהל"ג) והרי בע"כ סברא זו הוא למאן דס"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושין בשניהם מודים אבל למאן דס"ל דאין חוששין לקדושין אפילו בשניהם מודים בע"כ לא ס"ל סברא זו דאל"כ אמאי אין חוששין לקדושין בשניהם מודים והרי הרמב"ם ז"ל פסק דאין חוששין לקדושין אפילו בשניהם מודים וא"כ איך יפרנס דברי הרמב"ם ז"ל בסברא זו והרי יצא שכרו בהפסדו:

[ד] ועוד כתבת וז"ל משא"כ אם אחד מכחיש יש לחוש שמא שכרו ובעינן שנים מה"ת ואין חוששין בעד אחד ואף המקדש המודה יודע בנפשו שלא שכרו אין לו לחוש. ועיין בספר בית מאיר שהעיר מש"ס דרק לגבי מכחיש אינו נאמן אבל משמעות התשב"ץ דאין חשש כלל אפילו לגבי זה שמודה. ולסברתו הנ"ל הדבר נכון עכ"ל. עדיפא לך משמעות התשב"ץ ממה שמפורש בש"ס והרי איתיביה רבא לרב נחמן על מה שאמר המקדש בע"א אין חוששין לקדושין אפילו שניהם ומודים מהא דאסור בקרובותיה, דבע"כ מיירי בע"א כפירש"י שם ורצה רבא להוכיח מזה דחוששין לקדושין בשניהם מודים. הרי סובר רבא דדין זה תלוי בהא אי חוששין או אין חוששין. הרי לך מפורש למאן דס"ל דחוששין לקדושין בשניהם מודים אם יש הכחשה ביניהם אסור המודה בקרוביו ואולי מיירי התשב"ץ שהבאת בטענת משטה ואינו לפני:

[ה] וביאור הענין לפענ"ד כמו שאבאר ונקדים דברי הרשב"א ז"ל הובא בספר אב"מ (סי' מ"ב אות ג') שהקשה דהא בממון כל ששניהם מודים מתקיים המעשה בלי עדים כלל א"כ גטין וקדושין דילפינן דבר דבר מממון מנ"ל דעדיפא מממון ולומר דבעינן עדים על גוף המעשה. והשיב הרשב"א ז"ל וז"ל דגבי ממון אי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמינה גמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים הוה אמינא דלעולם לא מיקיימי מילתא אלא בסהדי משום דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר וכדאיסתפקא מילתא למר זוטרא ורב אחא אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב והלכך עדות דכתיב בהו דבר ע"כ לצד ממון שיש בו חובה הקשו ולא מצד ממון שאין בו חובה ולומר דלא מיקיימי מילתא אלא במקיימי דבר ומשום דאית בהו כעין חובה לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית בהו חובה ולא שתהא חובתו של זה כזה דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן, ותדע לך דהא חב ממש אע"ג דאמר בפני עדים היה והלכו למדינת הים א"נ ואלו הכא אלו אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו למד"ה או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי וכיון דאמרה דהכי הוי נאמנת דהא לא מחייבא ממש לאחריני ומיהו עיקר מילתא לא מתקיימה אלא במקיימי דבר והודאתה כמי שאינו אעפ"י שהיתה נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל:

שמענו מתורת הרשב"א ז"ל דהא דמקשינן עדי קדושין לממון היינו לממון שיש בו חובה כיון שיש בו קצת חוב אם כי אינו חוב ממש כמו בממון כי בע"כ הקישן הכתוב. ומעתה נבוא אל הביאור כי מאן דיליף דבר דבר הרי דינם כדין ממון שיש בו חובה והמקדש בע"א אין חוששין לקדושין אפילו שניהם מודים כי הקישן הכתוב לקרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר ולא לקרא דכי הוא זה. אמנם מאן דלא יליף דבר דבר ועכ"פ הכל מודים דבלא עדים כלל אין חוששין לקדושין, וטעמא מאי ועכצ"ל אם כי לא ילפינן בהיקשא עכ"ז הסברא נותנת דבעינן עדות מה, אחר שיש קצת חובה לאחריני שהרי חזינן כי בדאיכא חובה הצריכה התורה עדות בדיני ממונות. ואמנם לא בא בהיקשא ואינו מגזירת התורה ורק מסברא ומסברא יש לחלק דהיכא דשניהם מודים דאז מצידם ליכא שום חובה כלל ורק החוב הוא לאחריני שהוא רק כעין חובה די לנו בע"א וכמו שפירש"י ז"ל ד"ה ואי ליכא עדים וז"ל דאי נמי אמר בעד אחד הוי קדושין בששניהם מודים היכא דאין עד אחד לא אמרת דע"א חשוב לחיוב שבועה בדיני ממונות. הלכך בערוה נמי חשוב להתקיים קדושין בפניו ובלבד שיהיו שניהם מודים עכ"ל. הרי מפורש יוצא דגם זה שסובר דבע"א חוששין לקדושין בשניהם מודים. וכבר מבואר דמאן דס"ל דבע"א חוששין לקדושין לא יליף דבר דבר בהיקשא אעפ"כ כתב רש"י ז"ל דנלמד מדיני ממונות ודוק היטב. והיינו רק מסברא וכדאמרן. אמנם היכא שיש הכחשה ביניהם דאם נתקדשה היא אגידא ביה ואסורא לעלמא ואז הוי חובה ממש כשאר דו"ד שבין אדם לחברו מסברא בעינן שני עדים כמו בכל חוב ממש אף דלא ילפינן בהיקשא והחילוק בין מאן דיליף למאן דלא יליף הוא רק במקום ששניהם מודים שלמאן דיליף אין חוששין בע"א מכח הגזירה דהיקשא, ומאן דלא יליף חוששין לקדושין בע"א וזה אחר שאמר רב יהודה המקדש בע"א אין חוששין לקדושין בעו מניה דרב יהודה שניהם מודים מאי ופירש"י הא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא לא מטעם דיליף דבר דבר אלא מסברא הואיל דיש בזה ענין חוב אין ע"א נאמן א"כ בכה"ג דשניהם מודים דליכא גבייהו שום חוב והא הימנוהו בזה שמודים. והכוונה אם כי בהכרח צריכין עד אחד בקדושין מצד החוב לאחריני המה מצד זה שמודים הימנוהו לעד זה בקדושין אלו כי מצידם אין צריכין לעד כלל כענין כי הוא זה בדיני ממונות ומצד חובה דאחריני די לן בנאמנותו של ע"א מהסברא או דילמא היינו טעמא דיליף דבר דבר וגזרת הכתוב הוא מהיקשא דגם מצד החוב דאחריני בעינן שני עדים ואין לנו שום תועלת בזה ששניהם מודים כן נאמנותו של עד אחד לא מועילה לגבי חובה דאחריני אעפ"י שהוא רק קצת חוב. וזה שהקשה רבא לרב נחמי' דס"ל דאין חוששין לקדושין אפילו שניהם מודים מהא דאסור בקרובותיו דאי ס"ל דאין חוששין לקדושין אפילו בשניהם מודים והוא מטעם דיליף דבר דבר ואז מצד החוב של אחרים אינו מועיל עד אחד ואז אין נ"מ לנו כלל אם שניהם מודים או לא, דאין כאן קדושין כלל מצד החוב של אחרים ואמאי אסור בקרובותיו אלא ודאי דבשניהם מודים חוששין לקדושין והיינו דלא ילפינן דבר דבר, ומסתברא דבמה שנוגע החוב לאחרים די בעד אחד שלגבם הוא רק כעין חובה ולכן בזה שהוא מודה ולפי דבריו נתקדשו ברצון שניהם לפני עד אחד ולפי דבריו חלו הקדושין כמו בשני עדים ולזאת נאסר בקרובותיו ככל שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ודוק:

[ו] ומה שכתבת עוד עמ"ש בש"ס דע"א בעדות אשה נאמן משום דדייקא ומינסבא וכתב כ"ת שקשה להבין והארכת בזה, לא אדע מה קשיא לך הרי מבואר בפירש"י שם (יבמות פ"ח ע"ב ד"ה הקלח) וז"ל מפני שהיא חוששת שמא תקלקל ולא מינסבא עד דבדקה שפיר עכ"ל. הרי מבואר כי היא בעצמה תדקדק כי יודעת מה שיהי' בסופה ומה יעזור לה העד כשיעמוד הבעל חי:

[ז] גם מה שכתבת וז"ל ולהנ"ל הסברא נכונה מאוד דבאמת מה"ת ע"א נאמן ופסול רק משום שמא שכרו וא"כ האשה דדייקא ומינסבא לא שכרתו לשקר שוב נאמן עד אחד מה"ת ולפ"ז הא דבעי בש"ס ע"א בקטטה היינו דשוב שייך שמא שכרתו ובזה עולין דברי הרמב"ם (פי"ג מהל"ג) דנתן טעם דע"א בקטטה דשמא שכרתו עכ"ל, תמה אני עליך דכתבת שמה"ת ע"א אינו נאמן מטעם דשמא שכרו ובנ"ד אחר שהחמירו חכמים עליה בסופה דדייקא ומינסבא שוב לא חיישינן שמא שכרתו ובע"א בקטטה שנסתלק התיקון של דייקא ומינסבא שוב הדר החשש של תורה לקדמותו ושוב הדרא לדין תורה דעד אחד אינו נאמן דשמא שכרתו, ולמה כתב הרמב"ם ז"ל ואם נישאת לא תצא שהרי יש לה עד והרי עד אחד אינו נאמן מן התורה במקום שיש חשש שמא שכרתו. והאמת היא פשוטה דדעת הרמב"ם ז"ל הוא דחכמים חשו לכתחילה בכה"ג היכא דליכא טעמא דדייקא ומינסבא ובזה שהמציא הרמב"ם ז"ל וכתב דשמא שכרתו כבר האריכו המפרשים. ועיין ט"ז (סי' י"ז ס"ק ס"ג) מה שהעלה בחכמה ליישב דברי הרמב"ם וע"ש בדבריו המתוקים ויש לפלפל בזה ועוד חזון למועד אי"ה:

תוכן העניינים

דרכי שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה