דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר
סימן לג
שוכט"ס לאהובי ב"א יקירי הרב הה"ג וכו' כש"ת מו"ה אליעזר לייטער שליט"א אבד"ק טרמבאוולא יע"א:
מכתבך הגיעני. ומה שהבאת קושית היד המלך בהלמ"א שהקשה על שיטת הפוסקים דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן והקשה מגמרא קדושין (דף נ"ו) דציפורי מצורע מותרים דלא אמרה תורה שלח לתקלה שאם היו אסורין איך ציותה התורה לשלוח הרי יכול להכשיל את האדם אשר יצודם בבלי דעת ויאכלם ואי נימא דמה"ת מותר לבטל לכתחילה הרי זה האדם מרובא דעלמא הוא אוכל ואם דהמשלח מבטל הרי מה"ת מותר לבטל ע"כ. וכבר האריכו האחרונים בקושיא זו:
[א] ולפימ"ש הפוסקים דאם אין כוונתו לבטל שרי הרי כאן אין כונתו לבטל וליהנות מהאיסור רק לקיים מצות התורה. וליכא למימר דכוונת הש"ס בהא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דהוא מטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה. ונראה לומר לפמ"ש הר"ן ז"ל בסוגיא דזרוע בשילה דטעם הראב"ד דסובר דאין מבטלין מה"ת משום דקרי ליה הש"ס לזרוע בשילה חידוש. נשמע מזה דבעלמא אסור לבטל מה"ח וכתב הר"ן בשם התוס' דאין ראי' מזה דלעולם אימא לך דבעלמא מותר לבטל מה"ת והא דקרי ליה הש"ס לזרוע בשילה חידוש היינו חידושא שיהי' מצוה לבטל ובעלמא אמנם דאיסורא ליכא מכל מקום מצוה ליכא עכ"ד. (ע"ש בר"ן כי לא נמצא בתוס' שלפנינו). א"כ לפי"ז גם מכאן אין ראי' דאסור לבטל מה"ת דאפילו נימא דמותר לבטל מה"ת שפיר גמרינן דציפורי מצורע מותרים דלא אמרה תורה שלח לתקלה שיהי' מצוה בדבר. דוגמא לזה שאמרו צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן וכתבו התוס' (חולין דף ה') שגנאי הוא לצדיק שיאכל דבר איסור ולמאי דגרסינן בכתובות (דף כ"ח) גבי העלה עבד לכהונה על פיו כו' משום דאתי לידי אכילת איסור ע"ש וכן בהא לא יתכן שיזדמן לישראל אכילת איסור ע"י מצותיו ית':
[ב] ומה שכתב ביד המלך שם לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן דברובא דליתא קמן הכל מודים דאין מבטלין מה"ת דברובא דאיתא קמן האיסור נהפך להיות היתר. וברובא דליתא קמן האיסור בכל מקום שהוא קאי וקיימי רק שאנו דנין על כל חלקי פרטי מהספק שהוא מהרוב עכ"ד:
לפענ"ד אין דברי היד המלך מוכרחים. לפמ"ש בנמ"י (נדרים דף י"ט) וז"ל דכי אמרינן דאין איסור חל על איסור היינו בעלמא דתרווייהו איסור גברא אבל הכא דנדרים איסור חפצא ושאר איסורין איסור גברא חייל וחייל עכ"ד. ועיין בריטב"א (שם) שכתב וז"ל וה"ה שחל הנדר על האיסורין דאיסורין ושבועות חד תכסיסא נינהו עכ"ל. וכן מבואר שם בר"ן (נדרים י"ט). ועיין בשו"ת נו"ב (מהד"ת חאו"ח סי' קי"ז) שהוכיח מדברי הר"ן דס"ל דכל איסורין הם איסור גברא. ולפ"ז כשם שנסתלק האיסור גברא ברובא דאיתא קמן כן נסתלק האיסור גברא ברובא דליתא קמן. וגם יש לומר דאף להסוברים דכל האיסורין הם איסור חפצא לפמ"ש הר"ן וז"ל וליכא למימר דכי היכא דאיסור חפצא בנדרים חייל אאיסור גברא בשבועות הכי נמי איסור גברא דשבועות ליחול אאיסור חפצא דנדרים משום דנדרים כי היכי דאית בהו איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהו שהרי מכיון שנאסרו עליו בקונם קאי עליה בבל יחל דברו והאי לאו איסור גברא הוא ככל לא תעשה שבתורה עכ"ל. לפ"ז בכל איסור חפצא יש ביה איסור גברא והיינו שנאסר לכל ישראל לאכול דברים האסורים ולפ"ז איסור שנתבטל ברוב היתר סילקה התורה מעליו את האיסור גברא ומאי איכפת לן באיסור חפצא מאחר שאין כאן איסור גברא. ומה שכתבו הפוסקים שהאיסור נהפך להיות היתר היינו שנסתלק מעליו האיסור והותר אליו. וכן הענין ברובא דליתא קמן מאחר דמה"ת אזלינן בתר רובא ומותר לאכלו ולסמוך על הרוב ואין כאן איסור גברא שוב לא איכפת לן באיסור חפצא. והרי גם ברובא דאיתא קמן אחר שנתבטל אם הוכר האיסור אח"כ הוא חוזר לאיסורו ואם נהפך להיות היתר מהיכן בא האיסור מחדש אלא דהאיסור כל זמן שלא ידעינן ליה אזלינן בתר רובא וליכא איסור גברא ואחר שניכר שב למקומו. וכן הענין ברובא דליתא קמן כל זמן שלא ידעינן ועומד בספק אזלינן בתר רובא וליכא איסור גברא ואזהרה וכמו שהתורה התירה דבר איסור לחולה וכמו שהתירה התורה לחלוצי צבא לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר דבאמת הוא אסור רק דסילקה התורה את האיסור גברא והרי רש"י ז"ל כתב במסכתא ביצה (דף ג') דשיל"מ אפילו באלף לא בטל וז"ל אע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאח"ז לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול עכ"ל. הרי דקרי ליה איסור אחר הביטול והרי לענין דשיל"מ דעת הרבה פוסקים דברובא דליתא קמן שההיתר הוא מכח כל דפריש מרובא פריש אזלינן בתר רובא אף בדשיל"מ. ועיין בר"ן (פרק אין צדין) שנסתפק בזה. ועיין מג"א (סי' תקי"ג במחצית השקל שם) מה שכתב בשם הריטב"א ז"ל. ועיין משנה למלך (פ"ז מהלכות מעילה). וכבר האריך בשו"ת חת"ס אה"ע (ח"א סי' קמ"ז) להחזיק בסברא זו דלפי המסקנא דאזלינן בתר רובא אף ברובא דליתא קמן שוב עדיף ליתא קמן מדאיתא קמן, דאיתא קמן עכ"פ איכא לפנינו מיעוט הסותר להרוב. ולפ"ז לענין אין מבטלין איסור לכתחילה איפכא מסתברא דלבטל איסור לכתחילה ברובא דאיתא קמן יאכל בודאי את האיסור ולבטל ברובא דליתא קמן כענין לשלוח אח הצפור החוצה שאפשר שלא תבוא בשום פעם לישראל. ודוק:
[ג] ועפי"ז יש ליישב מה שהאריך ביד המלך (שם) לתמוה על הרדב"ז בתשו' (ח"ג סי' תקמ"ז) שכתב שאסור ליקח מן העכו"ם דבר שנתבטל דהוי כמבטל איסור לכתחילה וע"ז תמה ביד המלך דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד ואיך אנו סומכים לקנות מהעכו"ם ביצים או חלב שנחלבה בפנינו למה לא ניחוש דילמא טריפה היא עכ"ד, דיש לומר דהרדב"ז לא כתב דבריו רק כשנתבטל ברובא דאיתא קמן דאז בודאי יאכל אח האיסור ע"י ביטול אבל בהיתרא דרובא דליתא קמן מודה הרדב"ז דשרי ולזה אנו קונים מהעכו"ם ביצים וחלב ועיין בי"צ (יור"ד ח"ב בקו"א סי' ל"א):
[ד] וביותר אמרתי לבאר שיטת הרדב"ז שלא תקשה עליו מהא דלוקחין ביצים וחלב מהעכו"ם לפימ"ש הפוסקים דדינא דאחרי רבים להטות לא נאמר רק לישראל ולא לב"נ ועיין פמ"ג יור"ד (סי' ס"ב) ולפ"ז איסור שנתבטל ביד העכו"ם הרי הוא בחזקת איסור כ"ז שהתערובות ביד העכו"ם כי לב"נ לא נאמר תורת הרוב והתחלת ההיתר מתורת ביטול הוא כאשר בא ליד ישראל והרי בלקיחה זו עושה הביטול והוי כמבטל איסור לכתחלה. אמנם ברובא דליתא קמן כענין הביצים והחלב דההיתר הוא מכח כל דפריש מרובא פריש דהוא סברא וסברא היא דאורייתא ואיך אפשר לומר דמילתא דתליא בסברא שיש חילוק בין ישראל לעכו"ם דבשלמא בביטול חד בתרי דאין סברא לומר דמאחר שנתערב חתיכה דאיסורא בשתי חתיכות דהיתרא שהאיסור נעשה היתר רק דכן הוא גזרת התורה אפשר לומר דהתורה לא ניתנה רק לישראל ולא לעכו"ם אבל במילתא דתליא בסברא כענין כל דפריש מרובא פריש לא יתכן לומר דבישראל הוא פירש מהרוב ובעכו"ם לא. ודבר זה דסברא אין חילוק בין עכו"ם לישראל מבואר בתוס' (סנהדרין דף ע"ד ע"ב ד"ה בן נח) וכן העלה בספר מנחת חינוך מדברי התוס' הנ"ל. וא"כ לפ"ז הביצים והחלב גם בעת שהיו ביד העכו"ם כבר היו בחזקת היתר מכח רוב המציאות וכאשר לקח אותם הישראלי מהעכו"ם לא הוי מבטל איסור לכתחילה דהרי כבר חל עליהם שם היתר ביד העכו"ם. והנה התוס' (חולין דף י"א ד"ה מנא) על הא דאמרינן מנא הא מילחא דאזלינן בתר רובא הקשו הרי כ"ש הוא מחזקה דרובא וחזקה רובא עדיף. ותירצו דלר"א בר יעקב בעי דלא קיום ליה חזקה מקרא. ומבואר בדבריהן דלמאי דילפינן חזקה מקרא אין אנו צריכים על רובא דליתא קמן ילפותא כלל דידענו זאת מסברא רובא וחזקה רובא עדיף ואם נימא דגוף ענין רובא אינו סברא איך אפשר לומר דהא דרובא עדיף מחזקה הוא סברא מאחר שענין רוב אינו סברא כלל אלא ודאי דענין רוב היא סברא ולזאת מסברא רובא עדיף ודוק. ואין להקשות לפ"ז מאי מקשה הש"ס מנלן דאזלינן בתר רובא לימא סברא היא והרי סברא דאורייתא כאמרם בגמרא פעמים רבות למה לי קרא סברא היא כבר כתבו התוס' בשבועות (דף כ"ב ע"א ד"ה איבעית) שהקשו למה לי קרא כיון דאיכא סברא ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא עכ"ל. ולזאת טרח הש"ס למצוא גלוי דסמכינן אסברא זו ודי ללמוד בק"ו מחזקה למאן דיליף חזקה מקרא וע"ש במהרש"א ודוק. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קמ"א) מה שכתב ליישב תשו' חת"ס מסי' י"ט לסוף סי' ע'. ושם ד"ה ובלא"ה כתב שלא תקשה לסברא זו מהא דאיצטריך ילפותא בחולין י"א ע"ש ודוק כי קצרתי ועיין בשד"ח חלק תשיעי ושו"ת דברי חכמים (סי' מ"ב) ודוק:
[עיין השמטה בסוף הספר
] [ה
] ואחר שסלקנו תלונת יד המלך מהרדב"ז הדרן לעניננו. אמת דגם לדעת הנו"ב מהד"ת (חיור"ד סי' מ"ה) בכה"ג אסור מה"ת לבטל לכתחילה שהרי כתב בזה ליישב קושית השעה"מ מהא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ע"ש בסוף התשו'. הנה הנו"ב לשיטת ה דס"ל דגם לבטל יבש ביבש אסור מה"ת כמבואר בדבריו וז"ל אבל יבש ביבש לבטל האיסור והוא נשאר בעין והוא בעולם ובאיסורו עומד שאם יבוא אליהו ויאמר שזו חתיכה האסורה הרי הוא עומד באיסורו הקדום אלא כ"ז שאין מכירין אותו גזה"כ אתרי רבים להטות ועכ"פ האיסור הוא בעין ויכול לחזור לאיסורו בזה לכ"ע לא התירה התורה לבטל לכתחילה עכ"ל. ולפ"ז ה"ה ברובא דליתא קמן דדמי לביטול יבש ביבש שגם בזה האיסור קיים ועומד. אבל לדעת היד המלך שלא נחית לזה ולדעתו גם יבש ביבש מותר לבטל לכתחילה לדעת המתירים. וכן כמה מגדולי האחרונים חולקים על האי חלוקא של הנו"ב ולפי זה ה"ה ברובא דליתא קמן ודוק:
[ו] ומ"ש עוד ביד המלך (שם) וז"ל דברובא דאיתא קמן דהרוב הוא מבורר אז בטל המיעוט בתוכו מכל וכל ונהפך להיות כמו הרוב וכמו בסנהדרין דאחר שנמנו ורבו מחויבים המיעוט לחזור בהם ולהיות כהמרובים עכ"ל. לפענ"ד לא דמו לסנהדרין דבסנהדרין אנו דנים מצד הטעמים והסברות וכדרך שכתב המרדכי ליישב קושית הראשונים דסנהדרין הוי קבוע וכתב המרדכי ליישב דהדיבור הוא פירש ע"ש. ומאחר שאנו דנים מצד הטעמים והסברות והרי אי אפשר שיהיה לשני הטעמים קיום ומציאות שלא יוכל הנידון להיות חייב וגם זכאי ואחרי שהתורה אמרה אחרי רבים להטות וסברת המרובים היא האמת הרי בהכרח סברת המיעוט כמאן דליתא דמי ולזאת מחויב המיעוט לחזור ולהורות כדעת הרוב. וכבר ביארו האחרונים בסברא זו כונת התוס' (ב"ק דף כ"ז) במה שכתבו וי"ל דהתם גבי דיינים שאני ע"ש. ועיין בתומים והדברים עתיקים. אמנם בתערובות האיסור וההיתר שניהם במציאות ואף שגזרה התורה דין רוב עכ"ז גוש האיסור קיים וקיים למאי נימא שהאיסור נהפך להיתר אתר שיש מקום לומר שהאיסור אסור רק שהתורה סילקה האיסור גברא וליכא אזהרה כל זמן שאינו ניכר וכאמור:
[ז] וגם מ"ש ביד המלך דנהי דמחמת חסרון הידיעה הותר אליו באכילה בכל זאת כי קא אכיל איסורא קא אכיל רק מחמת דהוא אינו יודע אין עליו אשם. אמנם כלפי שמיא גליא עכ"ל. לפענ"ד אינו טענה דלא בשמים הוא דגם ברובא דאיתא קמן כלפי שמיא גליא איזה חתיכה היא האסורה והתורה אמרה אם אינה ניכרת לנו מותרת וכן ברובא דליתא קמן לא איכפת לן מה שכלפי שמיא גליא דמאחר שלא נודע לנו אזלינן בתר רובא:
[ח] ומה שכתב עוד ביד המלך דאין לומר בביטול ברובא דאיתא קמן דמדאורייתא הוא דעל עצם פעולת התערובות שמערב לא שייך בגוף הפעולה שום איסור דכל אדם יוכל לעשות בשלו כחפצו ורצונו דאם אחד רוצה להטיל ולערב חתיכה נבילה בהמאכל מי ימחה בידו ואף דכוונתו לאכול בכ"ז היכן מצינו בחורה שום איסור על המחשבה זולת בעכו"ם ועל האכילה לא שייך אזהרת התורה דלאחר שנתערב היא מותרת עכ"ד והאריך בחקירה זו:
הנה אמרו בגמרא (קדושין דף ל"ג) יכול יעצים עיניו מקמי דלימטיה זמן חיובא דכי מטו זמן חיוביה הא לא חזי ליה דקאים מקמיה ת"ל ויראת ופירש"י וז"ל יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותיו עכ"ל הרי לפנינו שרשות לכל אדם שיעצים עיניו כרצונו וטרם שהגיע זה בארבע אמותיו אין לו עסק עמו ועוד לא חל עליו חיוב כלל ואחר שבא בגבולו לא ראה אותו ואין עליו חיוב דלאו ברשיעי עסקינן שיעבור על דברי תורה אעפי"כ הקפידה התורה על זה שמבקש להפטר ממצותיו ע"י תחבולה בדרך היתר. **(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: עיין גטין פ"א. בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבם במעשר "והיו פירותיהן מתברכין" (ערוך ערך טרכסמון) הרי שהקפידה התורה ע"ז "שמבקש להפטר ע"י תחבולה ממצותיו בדרך היתר":)** וכן הענין ביטול האיסור הקפידה התורה על זה שעושה תחבולה לאכול מה שאסרה תורה אף שיאכל בדרך היתר:
[ט] ועוד כתב וז"ל ויש לי להביא ראי' דביטול ברובא דליתא קמן הוא מדאורייתא מהא דבגד שאבד בו כלאים דלא ימכרנו לנכרי וכמו כן בדרוסה ואמאי יהי' אסור למכרו הרי יהי' מעורב ברובא דהיתרא. ואם נימא דגם בזה אין האיסור רק מדרבנן אבל מה"ת מותר לבטל בכל ענין אף אם נדע בבירור דיבוא בבלי דעת לישראל וא"כ הוא גופא גזירה ואיך ניקום ונגזור גזירה לגזירה אלא ודאי בביטול ברובא דל"ק אסור מדאורייתא עכ"ל. הרי מבואר בש"ע (יור"ד סי' פ"ו) דאין מוכרין ביצת נבילה לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל והרי ביצת נבילה היא רק איסור דרבנן ואעפי"כ אסרו חכז"ל למכרה לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל. וכבר הביא בנקודת הכסף (סי' י' צ') דברי התוס' שכתבו ויש מקומות דגזרינן גזירה לגזירה ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש"ס מדמה עכ"ל, והנה מבואר ברשב"א (חולין צ"ג) דקרוב לודאי שימכור לישראל. ועיין תשו' נו"ב (מהד"ת חיור"ד סי' קפ"ו ובתאו"ח סי' ע' ודוק) ועכ"פ הדין מבואר:
[י] ומה שכתב באמצע דיבור שהבאתי בזה"ל אבל מדאורייתא מותר לבטל בכל ענין אף אם נדע בבירור שיבוא ליד ישראל עכ"ל. מבואר שדעתו דלהסוברים דמותר לבטל מה"ת מותר אף בכה"ג שיבוא בטח לישראל. לולא דבריו לפענ"ד נראה דבכה"ג הכל סוברים דאסור מה"ת משום ליתא דלפ"ע דהרי ענין ההיתר ברובא דליתא קמן הוא לסמוך על הרוב ולדידיה לענין איסור זה דלפ"ע ליכא רובא דמאי נ"מ לן ברובא דעלמא דהיתרא אחר שבטח יבוא האיסור ליד ישראל והרי זה דומה למערב איסור בהיתר יבש ביבש בעבור איש אחד והוא מכיר את החתיכה האסורה שבודאי עובר אלפ"ע. וכן מבואר במקנה (קדושין דף ל"ט) דלהסוברים דאין מבטלין רק מדרבנן היינו באם הוא בענין שאחר שנתבטל לא יכיר המבטל עצמו את האיסור אבל אם המבטל יוכל להכיר את האיסור פשיטא דאסור מה"ת לגרום איסור לחבירו שאינו מכירו כיון שהוא מכירו עובר אלפ"ע עכ"ד. וה"ה לענין ביטול ברובא דליתא קמן אחר שידוע שיבוא ליד ישראל ליכא לגביה ההיתר ואין לו על מה לסמוך והרי זה דומה למושיט שלולא מעשיו לא היה המכשול ודמי לקאי בתרי עברא דנהרא ופשטא דקרא דלפ"ע לא תתן מכשול הכי משמע ועיין בשאג"א (סי' י"ח) ודוק. ויש לדון בזה ממה שכתב בתשובת פנים מאירות (שהובא בפ"ת) באחד שאכל עוף ומצא בו אחד מח"י טריפות שאינו צריך כפרה דהוי אונס. אמנם בנתיבות (סי' רל"ד בביאורים ס"ק ג') כתב דבאיסור תורה האוכל בשוגג צריך כפרה. ועיין נו"ב (מהד"ת חלק או"ח סי' א') ודוק:
[יא] ומה שכתב עוד שם ביד המלך דאם גוף האיסור ביטול הוא מה"ת גם בדיעבד היה אסור דמה"ת אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד עכ"ד. לפענ"ד היה נראה דענין זה שייך בדבר שצריך לעשות מה"ת אם מעכב אף בדיעבד. ובענין שאסור לעשות שייך ענין אי עביד לא מהני. והנה התוס' (תמורה דף ד' ד"ה רבא) הקשו ז"ל וקשה צרם אוזן בבכור ליתסר ופשיטא לן דאינו אסור אלא משום קנס וי"ל דלא גרע מאלו נפל מאליו עכ"ל. ובשו"ת בית אפרים (חאו"ח סי' נ"ו) ביאר דבריהן והוא דכל מה שאסרה התורה יש לנו שני דרכים או שנאמר שהדבר בעצמו מתועב למקום או שהדבר בעצמו אינו מתועב רק העושה כן הוא מתועב ושנוא למקום ומצווה ועומד שלא יעשה כן ומן הסתם אמרינן שהדבר בעצמו מתועב. אבל אי חזינן דגלי קרא שמותר לאכול הדבר הנעשה כן אף שלא מצינו ההיתר רק בנעשה מעצמו שלא ע"י אדם מכל מקום מוכחא מילתא שאין הדבר מתועב רק שהאדם מצווה שלא לעשותו וזה שכתבו התוס' כיון דאם נפל ממילא שרי הרי חזינן דאין הדבר מתועב ומשו"ה מעשיו מועילים אף שעבר אמימרא דרחמנא עכ"ל ולפ"ז כן הענין הא דאין מבטלין מה"ת איסור לכתחילה לשיטת הראב"ד ז"ל דבדיעבד שרי כיון דאם נפל ממילא שרי ה"ה בנעשה ע"י אדם רק דהאדם מצווה שלא לעשותו והבן. ועיין בתב"ש (סי' י' ס"ק א') וז"ל ואע"ג דס"ל להרא"ש דהנאת שחיטה לא דמי לנטל כרכר היינו בדיעבד אבל לכתחילה פשיטא דאפילו משהו אסור מדאורייתא עכ"ל. ועיין בשד"ח בכללים (מערכת ד' אות ט"ז).